הדפסה

בית משפט השלום בראשון לציון ת"א 15368-10-18

ל פני
כבוד ה שופט מוטי פירר

תובעים/משיבים

  1. רן רפאל וחנון
  2. מזל וחנון

נגד

נתבעת/מבקשת
מדינת ישראל

החלטה

לפניי בקשה מטעם הנתבעת לסילוק ה ע ל הסף של תובענה שהגישו התובעים לביטול פסק דין .
התובעים – בני הזוג רן ומזל וחנון (להלן – "רן", "מזל", "בני הזוג") הגישו תובענה זו בה מבוקש ביטול פסק דין שניתן בעניינם ביום 4.12.2014, בת"א 4218-09 מדינת ישראל - משרד החקלאות נ' וחנון רן ומזל, על ידי סגן הנשיאה כב' השופט ארז יקואל (להלן – "פסק הדין").
לטענתם, מתקיימים בנסיבות העניין התנאים החריגים המצדיקים ביטול פסק הדין ועריכת "משפט חוזר אזרחי", זאת לנוכח ראיה חדשה שהתגלתה לאחר מתן פסק הדין.
הראיה החדשה היא פסק דין שניתן בעניינו של התובע מר רן וחנון בבית המשפט העליון – רע"פ 2675/13 מדינת ישראל נ' רן רפאל וחנון, ביום 3.2.15 (להלן – "פסק העליון").
לדברי בני הזוג , לו עמד פסק העליון בפני בית משפט השלום בטרם מתן פסק הדין, היה בוודאי מכריע אחרת משהכריע , ודוחה את התביעה כנגדם.
הנתבעת הביעה התנגדותה לעמדת בני הזוג ועתרה לסילוק התובענה על הסף. לשיטתה אין בפסק העליון כדי להוות ראיה חדשה ואין בו כדי להשפיע או לשנות את מסקנות פסק הדין.
החלטה זו בבקשת הנתבעת לסילוק התביעה על הסף, ניתנת לאחר שהוגשו עמדות הצדדים בכתב ולאחר שהשלימו הצדדים טענותיהם בדיון שהתקיים לפניי ביום 10.11.20.
רקע
בעקבות ביטול התקנות שאפשרו בעבר פיטום אווזים, החליטה ממשלת ישראל על מתן מענקי סיוע לחקלאים שעסקו בפיטום אווזים ולא הורשו להמשיך עוד בעיסוק זה. בני הזוג וחנון, מגדלים שעסקו בענף, קיבלו לבקשתם דמי הסתגלות ומענק כספי בסך כולל של 330,000 ₪, כנגד התחייבותם לחדול מגידול אווזים והצהרתם כי אם יחזרו לעסוק בכך, ישיבו למדינה את הסכומים שקיבלו בתוספת ריבית והצמדה (להלן – " ההתחייבות").
לטענת המדינה, הפרו בני הזוג את התחייבותם ושבו לעסקו בגידול אווזים ובפיטומם. בעקבות זאת הוגש כתב אישום כנגד רן, תוך שהוא מואשם בעבירה של עינוי, התעללות והתאכזרות בבעלי חיים, לפי סעיפים 2(א) ו-17(א) לפי חוק צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים), התשנ"ד-1994. כמו כן הוגשה תביעה אזרחית כנגד שני בני הזוג במסגרתה נדרשו הם להשיב את כספי המענק, זוהי התביעה שפסק הדין שניתן בעניינה עומד בבסיס תובענה זו, בה מבוקש לבטלו.
ההליך הפלילי – בסופו התקבלה "הראיה החדשה"
במסגרת ההליך הפלילי (תפ (שלום ראשל"צ) 2424/07 מ.י. משרד החקלאות - היועץ המשפטי נ' רן רפאל וחנון), הורשע רן בעבירות שיוחסו לו, זאת בהכרעת דין מיום 21.1.2010 שניתנה על ידי סגן הנשיא כב' השופט אברהם הימן. לאחר ההרשעה, החליף רן שירותי סניגור, וסניגורו החדש ביקש כי הוא ייבדק בדיקה פסיכיאטרית על מנת לבחון את מצבו הנפשי. סגה"נ הימן נעתר לבקשה. הפסיכיאטר אשר בדק את רן מטעם הפסיכיאטרית המחוזית, קבע בחוות דעתו כי בעת ביצוע העבירה היה שרוי רן וחנון במצב פסיכוטי חריף, פעל מתוך מחלתו, לא ידע להבדיל בין טוב לרע, בין מותר לאסור ולכן לא היה אחראי למעשיו. בהחלטתו מיום 15.9.2011 קבע כב' סגה"נ הימן כך:
בחנתי את חוות הדעת כמו גם את עדותו של הפסיכיאטר לפני ולא מצאתי בסיס לכך שלא אסמוך על חוות דעתו. לא מצאתי סדק כלשהוא בחוות הדעת ובעדות כדי להביא לקעקוע או להפרכת חוות הדעת. לפיכך אני קובע כי אני סומך על חוות דעתו....
הפסיכיאטר שהעיד לפני, הסביר באופן ברור כי הליקוי הנפשי ממנו סבל הנאשם באותה עת, נטל ממנו יכולת ההבנה והידיעה. כמו כן, הסביר הפסיכיאטר כי גם אם על פני הדברים נראה לאדם אחר כי הנאשם מתנהל כאדם "רגיל" הרי למעשה אין אלה פני הדברים.
אשר על כן, אני קובע כי לנאשם עומד הסייג לאחריות פלילית כקבוע בסעיף 34 ח', ולפיכך לא היה הנאשם בר אחריות בפלילית בעת ביצוע המעשים כל פי הכרעת הדין.
חרף האמור לא ביטל בימ"ש השלום את הרשעתו של רן, אך מנגד גם לא המשיך בהליך הפלילי. רן ערער לבית המשפט המחוזי בטענה כי על בית המשפט היה לבטל את ההרשעה ובית המשפט המחוזי קבע כי היה על בית המשפט השלום, לבחון על בסיס הראיות שהונחו בפניו, האם אכן הוכח שהמערער ביצע את העבירה, ללא קשר למצבו הנפשי. לאחר סבב נוסף בו הושב התיק לבית המשפט השלום והוגש ערעור נוסף לבית המשפט המחוזי בשאלה, האם המעשים שביצע המשיב עולים כשלעצמם כדי עבירה פלילית, התקבל הערעור (עפ"ג (מחוזי מרכז) 44900-04-12‏ ‏ רן רפאל וחנון נ' מדינת ישראל, מיום 26.2.13), ורן זוכה מחמת הספק, שכן התעורר ספק סביר בשאלה האם שיטת הפיטום בה נקט רן, מהווה עבירה לפי חוק צער בעלי חיים. הכרעה זו ניתנה מבלי לגרוע מהחלטת בית משפט השלום מיום 15.9.2011 לפיה לזכותו של רן עומד הסייג לאחריות פלילית הקבוע בסעיף 34 ח' לחוק העונשין ועל כן הוא לא היה בר-אחריות פלילית בעת ביצוע המעשים נושא כתב האישום שהוגש כנגדו.
בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי נחלקו בדעתם, האם יש להרשיע את רן בעבירה של התעללות בבעלי חיים, "ברקע", קביעת בית משפט השלום לפיה רשאי הוא "ליהנות" מהסייג לאחריות פלילית לפי סעיף 34ח לחוק העונשין, התשל"ז-1977 – אי שפיות הדעת (סעיף 34ח). סוגיה זו הובאה בסופו של יום בפני בית המשפט העליון, אשר קבע ביום 3.2.15 במותב תלתא כי הפועל היוצא של קביעה כי מתקיים לגבי נאשם הסייג הקבוע בסעיף 34ח לחוק הוא זיכוי מלא. (" פסק העליון" כהגדרתו לעיל).
הנה כי כן, מאז פסק דינו של בית משפט השלום (כב' סגה"נ הימן) מיום 15.9.2011 ואילך, איש לא פקפק ואיש לא חלק עוד על הקביעה לפיה רן וחנון לא היה אחראי למעשיו, הוא אינו בר אחריות פלילית בעת ביצוע המעשים, ולפיכך הוא חוסה תחת סייג אי השפיות הקבוע בסעיף 34ח לחוק העונשין. עם זאת עניינו של וחנון הוסיף להידון בפני הערכאות השונות בדבר השאלה מהו הפועל היוצא של קביעה זו ו כמו כן כיצד יש לראות את שיטת הפיטום בה נקט רן, זאת עד להכרעת בית המשפט העליון לפיה, תוצאתה המשפטית של הקביעה בדבר תחולת הסייג הקבוע בסעיף 34ח' לחוק העונשין היא זיכוי מלא.
ההליך האזרחי – בעניינו הוגשה הבקשה לביטול פסק הדין
בחודש נובמבר 2009 הגישה המדינה תביעה אזרחית כנגד בני הזוג וחנון (ת"א (ראשון לציון) 4218/09) בה נטען, כי לנוכח העובדה שבני הזוג הפרו את התחייבותם לחדול מגידול אווזים, עליהם להשיב לקופה הציבורית את כספי המענק ודמי ההסתגלות שקיבלו.
בני הזוג וחנון טענו מצדם טענות הגנה שונות, בין היתר טענו כי עסק גידול האווזים שייך למזל בלבד, בעוד שהפרת ההתחייבות והמשך גידול האווזים נעשו על ידי רן בלבד ובלא ידיעתה של מזל. עוד טענו בני הזוג, כי העובדה שרק כנגד רן הוגש כתב אישום מלמדת על כך שמזל עצמה לא הפרה את ההתחייבות. בנוסף נטען כי בהליך הפלילי רן עצמו זוכה, וכמו כן רן אינו כש יר נפשית ולכן אינו אחראי למעשה הפרת ההתחייבות.
חשוב עד מאוד לציין, כי לתיק בית המשפט הוגש כבר ביום 22.10.13 העתק חוות הדעת הפסיכיאטרית שהוגשה שנתיים קודם לכן במסגרת התיק הפלילי ואשר בעקבותיה קבע השופט הימן עוד ביום 15.9.2011 כי רן אינו אחראי למעשיו.
ביום 4.12.14 ניתן פסק דינו של בית משפט השלום (כב' סגה"נ ארז יקואל), אשר לאחר הגשת ראיות, שמיעת עדים והגשת סיכומים, קיבל את התביעה וחייב את בני הזוג וחנון להשיב למדינה את כספי המענק בצירוף הוצאות משפט. במסגרת פסק הדין – אשר אותו מבקשים היום וחנון לבטל – קבע בית המשפט בין היתר את הקביעות הבאות: עסק האווזים היה עסק משותף של שני בני הזוג; ההתחייבות לחדול מהעיסוק בגידול האווזים אף היא משותפת; הפרת ההתחייבות נעשתה במשותף על ידי שני בני הזוג; מזל ידעה כי רן חזר לעסוק בגידול אווזים; העובדה שהמדינה בחרה להגיש כתב אישום נגד רן בלבד, אין בה כדי ללמד שמזל לא הפרה את התחייבותה האזרחית לחדול מהפעלת עסק לגידול אווזים; זיכויו של רן בהליך הפלילי עקב מצבו הנפשי אין בו כדי לקבוע כי הוא אינו נושא באחריות אזרחית להפרת ההתחייבות ובוודאי שאין בכך לגרוע מאחריותה של מזל ; גם מצבה הרפואי של מזל, אשר עברה השתלת לב בסמוך לאותם זמנים, אין בו כדי להצדיק את הפרת ההתחייבות.
בהתייחס להשפעת מצבו הנפשי של רן על אחריותו להפרת ההתחייבות נכתב בפסק הדין, בין היתר כך (סעיף 63 ואילך):
לא נמצא מזור לנתבעים כנגד התביעה גם לאור הפנייתם למצבו הנפשי של הנתבע בעת הפרת ההתחייבות. הנתבעים טענו כי הנתבע אינו אחראי למעשיו בגין מחלת נפש ממנה הוא סובל [...]
הנתבע הפנה לפסק דין בהליך פלילי שהוגש נגדו [...] לאחר מתן הכרעת הדין, נקבע כי לנוכח חוות דעת פסיכיאטרית לפיה לקה בנפשו בעת ביצוע המעשים נושא כתב האישום, עומד לזכותו הסייג לאחריות פלילית הקבוע בסעיף 34ח לחוק העונשין, תשל"ז-1977 ולכן אינו נושא באחריות פלילית לביצוע מעשיו [...]
הוראת סעיף 1 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962 קובעת כי: "כל אדם כשר לזכויות ולחובות מגמר לידתו ועד מותו". הוראת סעיף 2 לחוק זה, קובעת כי כשרות לבצע פעולות משפטיות עשויה להישלל או להיות מוגבלת רק בחוק או בפסק דין של בית משפט.
כבר ציינתי בהחלטתי מיום 20.8.2013 כי ההכרעה אשר לכשירות הנתבע בהליך הפלילי, רלוונטית לגביו בלבד, קשורה בפטור מאחריות פלילית ואינה חלה בהליך האזרחי דנן. ביקשתי למנות לנתבע אפוטרופוס לדין, אך סופו של יום הסדיר ייצוג עורך דין מטעמו.
ההלכה הפסוקה קובעת כי ככלל, אין למתוח את הגנת הסייג לאחריות פלילית על רוחב האחריות המוטלת במשפט האזרחי נוכח התכליות השונות של שני סוגי המשפט. כך, ניתן להטיל אחריות אזרחית בדיני נזיקין גם על מי שבמשפט פלילי חסה תחת הגנת חוסר שפיות בגין אותו המעשה שבעשייתו לקה בנפשו (ר' רע"א 1272/05 כרמי נ' סבג (2.12.2007)). כך, בהליך האזרחי מושא רע"א 1272/05 הנ"ל, הוטלה אחריות על חולה נפש בעוולה נזיקית של תקיפה, הדורשת יסוד נפשי של כוונה, הגם שבהליך הפלילי נקבעה זכאותו להגנת הסייג לאחריות פלילית. התרשמתי כי קל וחומר הדבר בענייננו, עת מדובר בתביעה כספית שעניינה הפרת ההתחייבות, ללא שנדרש יסוד של כוונה לשם הפרתה.
בנוסף, הנתבע ויתר בהליך הפלילי שהתנהל כנגדו על הגנת הסייג לאחריות פלילית ועמד על זכותו לברר אם הוכחה אשמתו. משבחר שלא להסתמך על הגנתו בהליך הפלילי, לא ברור מכוח מה הוא מבקש להחיותה בגדר ההליך האזרחי שמלפניי.
גישת הנתבעים, משמע הנתבע התנהל מתוך מחלת נפש ותו לא, גם אינה מתיישבת עם עדותו בחקירתו הנגדית, בגדרה אישר כי הוא שותף בפעילות כלכלית גם בעסקים אחרים ובציינו כי הוא עוזר לנתבעת בעסקיה בתחום המזון והקייטרינג, לרבות בקשר עם לקוחות וספקים [...]
הנה כי כן, בפני בית המשפט הובאה מבעוד מועד חוות הדעת הפסיכיאטרית לפיה רן לא היה אחראי למעשיו בעת ביצוע המעשים (גידול האווזים ופיטומם); הונחה בפני בית המשפט החלטת כב' השופט הימן בהליך הפלילי לפיה נהנה רן מהסייג לאחריות פלילית בשל מצבו הנפשי; נשמעו טענות בני הזוג אשר להעדר אחריותם האזרחית, וטענות אלו כולם נדחו באופן מנומק במסגרת פסק הדין.
בני הזוג הגישו ערעור על פסק הדין (ע"א (מחוזי מרכז) 33756-01-15), אולם ערעורם נדחה מחמת אי תשלום אגרה והעדר הפקדת עירבון. עם זאת חשוב לציין, כי פסק העליון ניתן עוד בטרם נדחה הערעור. עוד הגישו בני הזוג עתירה לבג"ץ (בג "ץ 783/15 רן ואחנון נ' משרד החקלאות) עתירה אשר נדחתה על הסף ביום 4.2.15, תוך שהובהר שבג"ץ אינו יושב כערכאת ערעור על פסיקות בתי המשפט האזרחיים.
במסגרת תובענה זו טוענים בני הזוג בתמצית כך: פסק הדין בתביעה האזרחית כנגדם ניתן כאמור ביום 4.12.14. היה זה כחודשיים ימים בלבד בטרם ניתן פסק העליון (מיום 3.2.15) אשר קבע כי יש לזכות את רן וחנון זיכוי מלא מאשמתו הפלילית. פסק העליון קבע כזכור, כי אין להותיר את הרשעתו של רן "בצד" העדר אחריותו הפלילית מכוח סעיף 34ח' לחוק העונשין, אלא יש לזכותו זיכוי מלא. לשיטת בני הזוג, להלכה שנפסקה בבית המשפט העליון משמעות מכרעת לעניין ההליך האזרחי ויש לראותו כראיה חדשה המצדיקה את ביטול פסק הדין, שכן לו היה מונח פסק העליון בפני בית המשפט השלום בטרם מתן פסק הדין, ללא ספק היה פוטר את בני הזוג מכל אחריות להפרת התחייבותם החוזית שלא לגדל אווזים, ובהתאם לכך היה מורה על דחיית התביעה כנגדם. מוסיפים וטוענים וחנון, כי לנוכח פסיקת בית המשפט העליון אשר הכיר בהעדר אחריותו הפלילית של רן, יש לקבוע כי גם מן הבחינה האזרחית לא ניתן לייחס לו הפרת התחייבות חוזית, שכן גם התחייבות חוזית היא עניין שבגמירות דעת, בדומה ליסוד הנפשי הנדרש בדין הפלילי.
דיון והכרעה
הלכה פסוקה היא, כי בית המשפט ישתמש בסמכותו למחוק תביעה על הסף, רק במקרים בהם ברור, כי בשום פנים ואופן אין התובע יכול לקבל, על יסוד הטענות המבססות את תביעתו, את הסעד המבוקש. בית המשפט - בבואו לשקול אפשרות זו - ינהג אפוא בזהירות רבה וישתמש בסמכותו רק במקרים קיצוניים ויוצאי דופן (ע"א 35/83 חסין נ' פלדמן (26.12.83) ). עם זאת, בתובענה לביטול פסק דין ולמעשה לעריכת משפט חוזר אזרחי, נקודת האיזון משתנה, שכן לצד המבקש זאת היה את יומו בבית המשפט, וניתנה לו ההזדמנות לשטוח את מלוא טענותיו וראיותיו במסגרת ההליך המקורי שהתנהל בעניינו. "כך שפורמלית, אומנם, נמצאנו מסלקים היום את התובענה על הסף; אך מהותית נדרש בית המשפט לעניינה לפניי ולפנים" (תא (שלום י-ם) 4582/03 ידיעות תקשורת בע"מ נ' פרופ' משה צימרמן (26.2.04) כב' השו' סולברג). לפיכך, על מנת להצדיק את ביטולו של פסק הדין , ו עוד קודם לכן אף את עצם ניהולו של משפט חוזר אזרחי, על התובע להראות כי הוא עומד בתנאים המחמירים המצדיקים זאת.
שאלת ביטול פסק דין חלוט מעוררת מתח בין שני ערכים מתחרים: עקרון סופיות הדיון אל מול הרצון להגיע לחקר האמת. פסיקת בית המשפט העליון הכירה בכך, שכאשר מדובר בפסק דין שניתן בעקבות תרמית, נקודת האיזון נוטה לכיוון האמת והצדק, ולפיכך ניתן יהיה לבטל פסק דין חלוט שהושג במרמה ולערוך משפט חוזר אזרחי. הפסיקה אף הרחיבה זאת והכירה עקרונית גם באפשרות לבטל פסק דין חלוט בשל ראיות או עובדות חדשות שנתגלו ללא שנטענה מרמה. עם זאת נקבע כי היענות לבקשה מעין זו תישקל במשורה ובכפוף לתנאים מחמירים. עיקרי התנאים אותן יבחן בית המשפט בבואו לשקול האם ראוי בנסיבות העניין לבטל פסק דין חלוט הם אלו: האם מדובר בראיה חיונית אשר יש בה כדי לשנות את הכרעת פסק הדין מיסודה; האם מדובר בראיה שלא עמדה בפני בית המשפט והוא לא דן בה; והאם לא ניתן היה להשיג את הראיה במהלך ההתדיינות הראשונה אף בשקידה סבירה. רק כאשר תענינה שאלות אלו בחיוב ייטה בית המשפט להורות על קבלת הבקשה (ר' ע"א 6019/07 משה טורג'מן נ' אחים עופר (ניהול) בע"מ (25.2.10); ע"א 238/58 ירמיצקי נ' מעייני (31.7.59); דנ"א 79/01 עין גב קבוצת פועלים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' מקורות חברת מים בע"מ (29.11.01); ע"א 4682/92 עיזבון המנוח סלים עזרא שעיה ז"ל נ' בית טלטש בע"מ (7.4.03)).
בענייננו, אחר שעיינתי והעמקתי בפסק הדין אשר מבוקש לבטלו, בפסק העליון המהווה לשיטת בני הזוג וחנון "ראיה חדשה" , בפסק הדין שניתן על ידי כב' סגה"נ הימן בעניינו של רן עוד ביום 15.9.2011, בטיעוני הצדדים בכתב ובעל פה, ולאחר שאף נתתי דעתי ולבי למצוקתם הכלכלית והרפואית של בני משפחת וחנון, מצאתי כי דין התביעה להידחות על הסף. להלן הנימוקים:
מחלת הנפש ממנה סבל רן בעת ביצוע המעשים (גידול אווזים ופיטומם לאחר התחייבות בני הזוג להימנע מכך ), מהווה עובדה רפואית, לה נודעת משמעות משפטית. אשר לעובדה הרפואית כשלעצמה – זו היתה ידועה מאז מתן חוות הדעת הפסיכיאטרית במסגרת התיק הפלילי בשנת 2011. בחוות דעתו זו כתב הפסיכיאטר ד"ר רפאל שטרייכר כך: "אני סבור שבזמן ביצוע העבירה מר רן רפאל וחנון היה מצוי במצב פסיכוטי חריף, פעל מתוך מחלתו, לא ידע להבחין בין טוב לרע, בין מותר לאסור ולכן לא היה אחראי על מעשיו". חוות דעת זו הובאה גם בפני בית המשפט ביום 22.10.13 ולפיכך עמדה בפניו, בטרם ניתן פסק הדין.
יתירה מזו, עוד ביום 20.8.13 במסגרת בקשה שהגיש רן למחיקת התביעה על הסף כנגדו בשל מצבו הנפשי, ניתנה החלטה מפורטת על ידי בית המשפט לפיה אין באי הכשירות הנפשית הפלילית כדי להשליך על כשירותו של רן במובן האזרחי, ובהתאם לכך הבקשה נדחתה. במהלך ההתדיינות ולאחר שהוגשה חוות הדעת הפסיכיאטרית לתיק, פעל בית המשפט למנות לרן אפוטרופוס לדין. גם בפסק הדין עצמו, הקדיש בית המשפט פרק שלם לבחינת השפעת מצבו הנפשי של רן על נסיבות אירועי התביעה. לפיכך, אין חולק כי העובדה הרפואית בדבר מצבו הנפשי של רן עמדה בפני בית המשפט. טענות כנגד מסקנותיו של בית המשפט בעניין זה – כגון טענה לפיה לא נתן בית המשפט את המשקל הראוי לעובדה זו – מקומן א פוא במסגרת ערעור על פסק הדין ולא בדרך של עריכת משפט חוזר.
אשר למשמעות המשפטית המתחייבת מהעובדה הרפואית – משמעות זו נחלקת לשני ראשים – פלילית ואזרחית. בעניין המשמעות הפלילית, קבע סגה"נ הימן כבר בפסק הדין בהליך הפלילי מיום 15.9.11 כי "לנאשם עומד הסייג לאחריות פלילית כקבוע בסעיף 34 ח', ולפיכך לא היה הנאשם בר אחריות בפלילית בעת ביצוע המעשים על פי הכרעת הדין". קביעתו זו של סגה"נ הימן לא שונתה ולא נסתרה מעולם, ואף ההליכים הרבים שהתקיימו בשנים שלאחר מכן בבית המשפט המחוזי, חזור לבית משפט השלום, שוב במחוזי ולבסוף בעליון – לא גרעו מקביעה זו כשלעצמה.
כל שחידש בית המשפט בפסק העליון היא ההלכה לפיה, תוצאת קיומו של הסייג הקבוע בסעיף 34 ח' לחוק העונשין היא – זיכוי מלא. מדובר אמנם בהלכה חשובה ותקדימית בכל הקשור למשפט הפלילי, אם כי גם הלכה זו לא שינתה את הקביעה המשפטית המקורית בעניינו של רן וחנון לפיה, בעת ביצוע המעשים לא היה רן אחראי למעשיו. פסק העליון לא עסק כלל במשמעותה המשפטית-אזרחית של העובדה הרפואית.
אשר למשמעות האזרחית ה נובעת מהעובדה הרפואית – זו נידונה בהרחבה בפסק דינו של בית משפט השלום, תוך שבית המשפט נסמך על ההלכה הידועה בעניין כרמי (רע"א 1272/05 כרמי נ' סבג ( 2.12.2007)). בהלכה זו נקבע, כי הגנת אי השפיות הקיימת במשפט הפלילי, אינה עומדת לנתבע בהליך אזרחי-נזיקי. בית המשפט בחן האם יש להבחין בין דיני הנזיקין לדיני החוזים – שכן בענייננו יוחסה לבני הזוג הפרת ההתחייבות החוזית לחדול מגידול אווזים – וקבע כי העיקרון שנקבע בהלכת כרמי הנזיקית, חל בקל וחומר על נסיבות בני הזוג וחנון "עת מדובר בתביעה כספית שעניינה הפרת ההתחייבות, ללא שנדרש יסוד של כוונה לשם הפרתה" (סעיף 68 לפסק הדין).
בדיון שהתקיים לפניי, טענו בני הזוג, כי בעוד בדיני הנזיקין הדגש הוא על הטבת מצבו של הניזוק ועל השבת המצב לקדמותו, הרי שבדיני החוזים יש ליתן משקל להיבט גמירות הדעת החוזי, וככל שאדם לוקה באי שפיות לא ניתן לייחס לו גמירות דעת. עמדה זו אין לקבל. ראשית – מדובר בטענה ערעורית מובהקת המופנית כנגד הכרעת בית המשפט בפסק הדין, והליך זה שלפניי לא נועד להוות תחליף לערעור על פסק הדין, או מקצה שיפורים לטענות שנדחו בגדרו; שנית – ואף לגופו של עניין, בעוד דיני הנזיקין מבוססים במידה רבה על אשמו של המזיק, דווקא דיני החוזים מבוססים על הקצאת סיכונים שנטלו על עצמם הצדדים בעת כריתת החוזה. בהתאם לכך צד המפר את החוזה יישא בת וצאות גם כאשר אין לייחס לו אשמה; שלישית וזה העיקר – גמירות הדעת הנדרשת לשם כינונם של יחסים חוזיים נבחנת בעת כריתת החוזה ולא בעת הפרתו ; רביעית – המענק שניתן על ידי המדינה נועד לפצות את מגדלי אווזים אשר נפגעה פרנסתם והותנה בכך שהם אכן יחדלו מגידול אווזים. מי ששב בכל זאת לגדל אווזים מאבד את הבסיס לזכאותו למענק ללא קשר למצבו הנפשי ועל כן נדרש להשיב את כספי המענק; חמישית – בית המשפט קבע בפסק דינו כי ההתחייבות שלא לגדל עוד אווזים הופרה גם על ידי מזל ולא רק על ידי רן, בעניינה של מזל איש לא טען מעולם להעדר שפיות.
לבני הזוג טענות רבות גם לעניין אחרון זה – כיצד זה קבע בית המשפט כי מזל הפרה את התחייבותה למדינה וכי היתה מודעת למעשיו של בעלה , והלוא היא רתוקה באותם ימים למיטתה לאחר השתלב לב והיא כלל לא ידעה כי בעלה רן שב לגדל אווזים. אולם גם טענה זו מהווה טענה ערעורית מובהקת, שכן היא נוגדת את קביעתו המפורשת של בית המשפט בפסק הדין, לפיו מזל היתה שותפה מלאה ומודעת למעשיו של רן. ממילא טענה זו גם איננה נובעת כלל מ "הראיה החדשה" הנטענת – פסק העליון.
מעבר לכל האמור, פסק העליון אכן חידש הלכה לפיה משמעותו המשפטית של החלת סייג אי שפיות הדעת הקבוע בסעיף 34ח' לחוק העונשין הוא זיכוי מלא מאחריות פלילית. הלכה זו תקפה כאמור לעיל, במישור הפלילי בלבד. ואולם גם אם הייתי מקבל את עמדת בני הזוג כי מדובר בהלכה חדשה החולשת גם על התחום האזרחי ולפיה לא ניתן להטיל אחריות אזרחית בגין הפרת חוזה על אדם הסובל מאי שפיות הדעת – ואין לקבל עמדה זו מכל וכול – מכל מקום מדובר בהלכה שהתחדשה בפסק העליון שניתן לאחר פסק הדין והיא איננה חלה כיום על נסיבות העניין, לאחר שפסק הדין הפך לחלוט (רע"א 8925/04 סולל בונה בניין ותשתיות בע"מ נ' עזבון המנוח אחמד עבד אלחמיד ז"ל (27.2.2006); דנ"א 3993/07 פקיד שומה ירושלים נ' איקאפוד בע"מ (14.07.2011). פסק העליון ניתן בענייננו, בתקופה בה הונח בפני בית המשפט המחוזי ערעור על פסק הדין, ובני הזוג אף הניחוהו בפני ערכאת הערעור (במסגרת בקשתם לביטול מחיקת הערעור), אולם בהעדר תשלום אגרה והפקדת עירבון – נדחה הערעור, ופסק דינו של בית משפט השלום הפך לחלוט.
גם לו היה יסוד לטענת התובעים לפיה מדובר בראיה חדשה אשר מצדיקה את ביטול פסק הדין ועריכת משפט חוזר – וכאמור אין יסוד לטענה זו – לא מובן פשר השיהוי החריף בו לוקה תביעתם זו. פסק העליון ניתן כאמור ביום 3.2.15, חודשיים ימים לאחר מתן פסק הדין. מדוע אם כן השתהו התובעים בהגשת תביעה זו למעלה משלוש וחצי שנים? בעניין ט'ורגמן דלעיל נקבע כי בקשה לביטול פסק דין מהווה חריג לעקרון סופיות הדיון, לפיכך שיהוי בהגשת הבקשה עשוי כשלעצמו להטות את הכף לטובת עקרון זה.
יתר טענות בני הזוג המפורטות בכתבי טענותיהם ואף עלו בעוצמה רגשית רבה בעת הדיון – עובדת מחלתה של מזל בהיותה מושתלת לב; העבודה שגם שתי בנותיהן של בני הזוג מושתלות לב; מצבה הכלכלי של המשפחה; טענה בדבר טעות והחלפה בין מזל לבין אחותה בעת ביצוע החקירה אשר בעקבותיה נתבעו בני הזוג להשיב את המענק; ושאלת מודעותה של מזל בזמן אמת למעשיו של בעלה – כל אלו מהוות טענות שנידונו והוכרעו על ידי בית המשפט, ומשלא הועמדו במבחן הערעור – הפכו קביעות בית המשפט בעניינן לחלוטות.
הנה כי כן – "הראיה החדשה" בדמות פסק העליון בעניינו של רן וחנון – איננה ראיה חדשה כלל ועיקר. הלכה זו לא קבעה דבר שיש בו כדי להשפיע או לשנות ממסקנות פסק הדין, לא במישור הרפואי-עובדתי, ואף לא במישור המשפטי-אזרחי. בית משפט השלום בפסק דינו הביא בחשבון כנקודת מוצא כי אכן רן אינו אחראי למעשיו מן הבחינה הפלילית ובכל זאת דחה את טענות ההגנה של בני הזוג להעדר אחריותם האזרחית להפרת ההתחייבות.
סיכום
מסקנת הדברים היא, כי אין לראות בפסק הדין שניתן על ידי בית המשפט העליון בעניינו של רן וחנון כ"ראיה חדשה" אשר לו היתה עומדת בפני בית המשפט בהתדיינות הראשונה היה בה כדי לשנות את התוצאה, ולפיכך אין הדבר עומד בתנאים המחמירים המצדיקים עריכת משפט חוזר אזרחי.
אשר ליתר טענות בני הזוג וחנון – מדובר בטענות אותן היה על בני הזוג להעלות במסגרת ערעור על פסק הדין ולא בדרך של בקשה לביטולו. הערעור שהוגש על פסק הדין נדחה כאמור, לאחר שלא שולמה האגרה ולא הופקד העירבון. "תובענה לביטול פסק דין לא נועדה ל"מקצה שיפורים" ולתיקון מחדלים כאלה ואחרים של בעל הדין. לא לשם כך נועד המוסד החריג עד-מאוד של מעין משפט חוזר אזרחי" (עא"ח 5203/11 עופר זלצמן נ' אליהו מדואל (11.12.12) ).
לנוכח כל האמור, דין בקשת המדינה לסילוק התביעה על הסף – להתקבל, וכך אני מורה.
אחר שנתתי דעתי וליבי למצוקתם של בני הזוג וילדיהם - הן הכלכלית והן הרפואית, מצאתי להעמיד את שיעור הוצאות המשפט בהן יישאו על הצד הנמוך. לפיכך, ישלמו התובעים לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט בסך של 2,000 ₪.
ניתנה היום, כ"ז חשוון תשפ"א, 14 נובמבר 2020, בהעדר הצדדים.