הדפסה

בית משפט השלום בקריית שמונה תו"ב 51219-08-10

בפני
כבוד ה שופטת רות שפילברג כהן

בעניין:

ועדה מקומית לתכנון מעלה חרמון

המאשימה

נגד

1.פאיז אבו סאלח
2.סאמר אבו סאלח

הנאשמים

הכרעת דין ( ביחס לנאשם מס' 2 בלבד)

בפתח דברי, אני מודיעה כי מצאתי את הנאשם זכאי
כפי שיובהר, מדובר בזיכוי מחמת הספק, שכן לא השתכנעתי כי המאשימה עמדה בנטל הוכחת עובדות כתב האישום מעבר לספק הסביר.

כתב אישום ורקע

1. הנאשם מס' 2 הנו בנו של הנאשם מס' 1.
נגד שני הנאשמים, הוגש כתב אישום שייחס להם ביצוע עבודות הטעונות היתר ובסטייה מתוכנית – עבירה לפי סעיף 204( א) לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965.
עניינו של כתב האישום הנו מבנה בן שתי קומות, שטחה של כל קומה 190 מ"ר, אשר נבנה על שטח חקלאי בכפר מג'דל שמס, וזאת ללא היתר ומחוץ לתוכנית המתאר של הישוב.

עוד נטען על פי כתב האישום, כי הנאשמים היו, במועד הרלוונטי לכתב האישום, בעלי המקרקעין, המשתמשים בהם בפועל, מבצעי העבודות והאחראים להם ומי שהיו אמורים להשיג את היתר הבניה.

2. ביום 26/2/15 הודה הנאשם מס' 1 (האב) במיוחס לו בכתב האישום והורשע, וביום 11/6/15 נגזר דינו למאסר על תנאי לתקופה של 3 חודשים, קנס כספי על סך 60,000 ₪, חתימה על התחייבות על סך 80,000 ₪, צו הריסה וצו איסור שימוש, ותשלום אגרה על סך 22,800 ₪.

3. נאשם מס' 2 כפר במיוחס לו, ובעניינו נוהלו הוכחות. גרסתו של נאשם זה הייתה כי לא הוא, אלא אביו , הנאשם מס' ,1 הנו בעליה של הקרקע, ובהתאם, האב ולא הוא היה האחראי לבניה, ומי שבפועל הקים את הבית. עוד נטען כי הנאשם מס' 2 מתגורר בפועל עם משפחתו בבניין אחר בכפר , אותו ירש מסביו (עמ' 23 ש' 5), וכי האב הוא שמתגורר בבית נשוא כתב האישום. להלן יכונה הנאשם מס' 1 "האב" ואילו הנאשם מס' 2, בנו, יכונה "הנאשם".

דיון והכרעה

4. מטעם התביעה העיד מפקח הבנייה של וועדת התכנון והבניה מעלה חרמון (עד לאחרונה), מר מרזה שוגן.
מר שוגן העיד כי הוא מכיר את הנאשם מתוך היכרותו עם אנשי האזור, מתוקף עבודתו. לדברי מר שוגן, הוא הגיע לאזור הבנייה ביום 27/10/09, בעת שהבנייה בלא היתר הייתה בתחילתה. העד צילם את הבנייה, ומילא לגבי הביקור טופס, שהוגש במסגרת מוצג שסומן ס/1, וכותרתו: "יומן גילוי עבירות" על גבי אותו טופס, מופיע שמו של האב בלבד פאיז אבו סאלח.

5. באותו ביקור של המפקח, הוא פגש במקום את הנאשם, ומילא לגבי פגישה זו מזכר, המופיע אף הוא בלקט שסומן ס/1. על פי אותו מזכר, הנאשם, ששמו צויין במלואו, הודה בפני המפקח כי הבנייה היא שלו, ואף ציין כי בדעתו להגיש בהקדם תכניות להיתר. עוד צויין כי הנאשם אמר לפקח שהאישור יוגש על שמו של האב, כדי שהוא, הנאשם, לא יסתבך בבנייה בלתי חוקית, שכן הרשעה עלולה לפגוע בעיסוקו בחלפנות כספים.

6. ביקור נוסף של הפקח מר שוגן באזור הבנייה התבצע כעבור כחודש, ביום 21/11/09, וגם לגביו נרשם טופס "יומן גילוי עבירות " שסומן ס/2. ב אותו טופס נרשם שמו של האב בכותרת כחשוד, ונרשם כי הפקח פגש במקום את בנו של החשוד בשם "סמיר" שהיה שם עם פועלים. הפקח הסביר ל"סמיר" כי הבנייה אסורה, והלה ענה שתכניות מפ ורטות לשינוי היתר יוגשו לוועדה. מר שוגן העיד כי השם "סמיר" נרשם בטעות, וכי הכוונה הייתה ל"סאמר" שהנו הנאשם (עמ' 24 ש' 6). מר שוגן העיד כי הנאשם מוכר לו אישית ו הוא אף זיהה אותו באולם כמי שעמו נפגש בשטח באותו מפגש שנובמבר 2009 (עמ' 24 ש' 9).

7. עוד העיד הפקח כי פגש את הנאשם מס' פעמים בוועדה, וכי הנאשם הגיע לשם כדי לקדם את קבלת ההיתר, אשר אין מחלוקת כי לא הוצא.

8. מסמך נוסף שמילא מר שוגן הנו מזכר מיום 19/1/14, מעל ארבע שנים לאחר הביקור האחרון בשטח. אותו מזכר, המסומן ס/4, המיועד על פי כותרתו לצורך "פנימי". מתעד ביקור של הפקח באותו יום בבניין, ובו נרשם כי הפקח ביקר במקרקעין של האב פאיז אבו סאלח, כי המבנה, הבנוי ללא היתר מצוי בשימוש, וכי מי שמשתמש בו הנו הנאשם, הבן סאמר. הפקח ציין במזכר ס/4 את הדברים הבאים:

"באופן לא רשמי ע"פ המידע הוא זה שבנה את המבנה בגלל שהוא חלפן כספים, חשש מתיק פלילי לכן על פי המידע המצוי בידי הוא זה שבנה, ולעניין השימוש וההחזקה הוא זה שמשתמש ומחזיק (סאמר)".

כשנשאל מר שוגן, בשאלה שהופנתה על ידי בית המשפט, איך ידע שהנאשם, ולא האב הוא המתגורר במבנה, השיב כי בירר את העניין על ידי תשאול בשכונה ובירור במועצה, וכי נאמר לו שהנאשם הוא המתגורר במבנה. מר שוגן ציין כי לא רשם כל מסמך לגבי הבירור, וכי יתכן שאף היה במקום מס' פעמים, ואף בדק את הרכב שחונה שם, ואולם אישר כי לא פגש את הנאשם בתוך המבנה. הפקח אף ציין שהוא עצמו לא נכנס אל פנים הבית (עמ' 24 ש' 31).

9. הנאשם העיד כי מי שמתגורר במבנה הנו אביו, אשר הודה ונשפט בגין העבירה. הנאשם טען כי הוא מתגורר בבית אחר בכפר. לגבי הפגישות עם הפקח, הנאשם העיד כי אכן נפגש עמו, ואולם ציין כי גם אביו היה במקום (עמ' 30 ש' 20). הנאשם אף לא הכחיש שהיה בוועדת התכנון והבנייה, כפי שנטען על ידי הפקח, ואולם הוא טען שהיה שם כדי לסייע לאביו, וכי אשתו עובדת באדריכלות, והוא ליווה אותה (עמ' 34 ש' 6).

10. לאחר שעיינתי בראיות ושמעתי את העדים, מצאתי, כאמור בפתח דברי, שאשמתו של הנאשם בעבירות לא הוכחה מעל לכל ספק. קביעה זו נקבעת על אף אמון שאני נותנת, באופן כללי, בעדותו של הפקח מר שוגן, ולמרות תמיהות מוצדקות שעלו מעדותו של הנאשם, ושאליהן הפנתה התובעת בסיכומיה.
מיותר לציין כי העבירה המיוחסת לנאשם הנה עבירה פלילית, אשר עונשים נכבדים לצדה. עונשו הכבד של האב, שהוטל עליו בשל אותה עבירה, והכולל מאסר על תנאי וקנס מכביד מאד, מעיד על רצינותו ועל משקלו הממשי של כתב האישום.
חומרת העבירות במשפט פלילי זה מחייבת זהירות רבה ופתיחות לכל ספק.
האב עמד לדין עקב היותו בעל הקרקע, ובכך בלבד אין, כמובן, סתירה עם העמדתו לדין של הנאשם בנוסף, כמבצע הבנייה, ומשתמש במבנה.
אלא שמצאתי כי אין די בראיות שהובאו בפני להוכחת אשמתו של הנאשם.
נתתי אמנם אמון בדברי הפקח, לפיהם שמע מפי הנאש ם, בביקור בשנת 2009, כי הבנייה היא שלו, וכי בדעתו להרחיק עצמו מבנייה זו , כדי לא להסתבך בפלילים, בשל עיסוקו בעסקי חלפנות כספים.
לקחתי גם בחשבון שהנאשם אישר כי אכן עבד במשך שנים ב עסקי חלפנות כספים.
ואולם, אני סבורה כי אותה אמירה של הנאשם בשנת 2009 אין בה די כדי להביא להרשעה בשנת 2016.
נתתי דעתי לכך שהנאשם לא אישר שאמר את הדברים, והכחיש את הנטען ולפיו הוא אמר במפורש לפקח כי הוא בונה (עמ' 33 ש' 5), וכי הוא מזער את השיחה, ותיאר אותה כשיחה "של כמה מילים".
למרות גרסה זו, עדיין, מצאתי כי גם אם הנאשם אכן אמר לפקח כי הוא בונה את הבית, קיימת לאמירה זו משמעות אפשרית אחרת מאשר המשמעות הנטענת על ידי התביעה, שהנאשם היה בעליה של הבניה.

11. מצאתי כי המאשימה למעשה מבקשת להשתית את ההרשעה על ראייה אחת בלבד, והיא אותה אמירה של הנאשם לפקח, בביקורו של הפקח במקום הבנייה, שאז נמצאה בראשיתה, בשנת 2009. יתר הראיות, הנן למעשה "גלגול" של אותה שיחה, בשיחה קצרה נוספת שהתבצעה חודש אחר כך, ובתיעוד של המידע שוב על ידי הפקח.

12. עיינתי בפסיקה שאליה הפנתה ב"כ המאשימה, לגבי הרשעה על בסיס אמירה בשטח של נאשם באשר לאשמתו בעבירות בנייה (רע"פ 3162/10), ואולם מדובר בקביעה עובדתית שהתבצעה באותו עניין, שעניינה מהיימנות, ואין באותו מקרה כדי להפיג את הספק שנותר אצלי , במקרה הנוכחי, בדבר שאלת האחריות לבנייה ושאלת השימוש במבנה.

האמירה של הנאשם לפקח, יכולה הייתה להישמע מתוך לקיחת חלק כלשהו של הנאשם בבניה לצד אביו או לצד אחיו , ואין בה די כדי שהנאשם, שהיה בעת הבניה רווק צעיר, יורשע באחריות לבניה הבלתי חוקית.
נותר ספק שמא האב, או אח אחר, היו אלה שעבורם נעשתה הבנייה, והנאשם היה במקום מתוך היותו בן משפחה, ומתוך הנוהג להירתם יחד לפרויקט משפחתי .
אני סבורה כי המאשימה נושאת בנטל ממשי להוכיח כי הנאשם הוא המשתמש בפועל במבנה, כפי שנטען, ונטל זה לא קויים.
נטל זה גובר שעה שלא נגבתה מהנאשם כל גרסה, והוא לא נחקר כלל במהלך החקירה.
למעשה, לנוכח היעדר גרסה קודמת, רק בבית המשפט השמיע הנאשם את גרסתו לאישום, ובגרסה זו טען, כאמור, שהאב , ולא הוא הוא המתגורר בפועל במבנה.
לדידי, המאשימה הייתה אמורה לסתור את הטענה בראיות של ממש והיא לא עשתה כן, לא בראיות שנאספו בחקירה, ואף לא בדרך של הזמה, מתוך סמכות הנתונה למאשימה על פי חוק .

13. ניסיון לבדיקה עדכנית לגבי השימוש במבנה אכן נעשה, כאמור, בשנת 2014 על ידי הפקח, כמתועד במזכר ס/4, ואולם מזכר זה איננו מספק ואינו רציני .
התרשמתי כי אותו מזכר הנו "גלגול" נוסף של אותו המידע הידוע לפקח עוד משנת 2009, כנראה מתוך אותה אמירה של הנאשם בשטח – ובכך אין די.
על פי המזכר, הפקח עשה בירורים שונים והגיע למסקנה שהנאשם הוא המתגורר במבנה.
בירור יחיד זה אינו מספק – לא נעשתה כל בדיקה, מעבר לבירורים ו לתשאולים שמהותם לא הובררה, ו של אנשים ששמם לא נרשם.
נראה כי ניתן בקלות יחסית לברר לאשורו של דבר מי מתגורר בפועל במבנה, ומי נהנה ממנו, והדבר לא נעשה על ידי המאשימה.
נותר בי לפיכך ספק באשר לטענה כי הנאשם משתמש במבנה וכי הוא היה זה שבנה אותו לעצמו על הקרקע של אביו.

14. כמו ב"כ המאשימה, מצאתי אף אני תמיהות בגרסתו של הנאשם, לפיה אביו המבוגר בחר לעקור מביתו ולעבור לאותו מבנה גדול, דווקא בשנות זקנתו. ואולם תמיהות אלה אין בן די כדי להשלים את חוסר ההוכחה, אשר לא הסירה ספק בטענת הנאשם.
עוד נתתי דעתי לכך שאביו של הנאשם, שהודה והורשע טרם קוי מו ההוכחות לגבי הנאשם בנו, לא התייצב מחדש כדי להעיד מטעם ההגנה.
יש הגיון בכך שהנאשם היה אמור להביא את אביו כעד מטעמו, כדי לחזק את הטענה כי האב מתגורר במבנה, ולא הבן.
האב לא התייצב, לא העמיד עצמו בחקירה נגדית, ובכך יש ספק לגבי הטענה כי האב מתגורר במבנה. יחד עם זאת, לא מצאתי גם בספק זה משום השלמה ראייתית למידת ההוכחה החסרה.

15. בנוסף, ובשולי הדברים, נתתי דעתי לחוסר דיוק ברישום המסמכים על ידי הפקח. הסנגור הפנה בצדק, לרישום בשני מסמכים שהנפיק הפקח מר שוגן בשנת 2009 , הראשון מיום 14/12/09, שכותרתו "הודעה בדבר עבירה על חוק התכנון והבנייה", מכותב לכבוד האב ולכבוד סעד פאיז אבו סאלח (בניגוד לנאשם ששמו סאמר אבו סאלח) שסומן נ/1, והמסמך השני הנו מזכר של הפקח מיום 27/10/09, שבו רשום תוכן זהה כמעט למזכר אחר מאותו יום, אלא שבו רשם הפקח כי "סעד" ולא "סאמר" התוודה בפניו כי הבנייה היא שלו.
שמו של "סעד" מופיע במסמך נוסף, שהנו האחרון בלקט המסמכים שסומן ס/1 והוגש ע"י המאשימה, וכותרתו "צו מנהלי להפסקת בניה, מיום 29/10/09. מתוך שלושת המסמכים עולה כי הפקח ציין את שמו של אחיו של הנאשם, ששמו הוא " סעד", ולא את שם הנאשם על חלק מהמסמכים, ועל חלקם האחר רשם את שמו של הנאשם . הפקח נחקר לגבי ציון בלתי עקבי של שמות האחים "סעד" ו"סאמר", וענה כי מדובר בטעות, וכי כל העת התכוון לנאשם ולא לאחיו (עמ' 26 ש' 1). אני סבורה כי טעות זו פוגעת באמינות הרישום, וכי מקום בו המאשימה מתבקשת לתת משקל מכריע לפעולת חקירה יחידה משנת 2009, יש לדחות את בקשתה זו של המאשימה, בין היתר בשל הספק העולה מאי עקביות הרישום.

מסקנתי הנה איפוא כי לא הוכח שהנאשם הוא שביצע את הבנייה האמורה, אף לא הוכח כי הוא המשתמש בבנייה זו.
כאמור, הנאשם זכאי.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום.

ניתנה היום, י"א תמוז תשע"ו, 17 יולי 2016, במעמד הנאשם ובא כוחו.