הדפסה

בית משפט השלום בקריית שמונה ת"פ 7643-08-15

בפני
כבוד ה שופטת רות שפילברג כהן

בעניין:

תביעות צפת

המאשימה

נגד

שבתאי גיל גולדמן

הנאשם

הכרעת דין

בפתח דברי אני מודיעה כי החלטתי לזכות את הנאשם.

כתב האישום ורקע

1. נגד הנאשם הוגש כתב אישום שייחס לו עבירה של אי נקיטת צעדי זהירות בחיה – בהתאם להוראותיו של סעיף 338(א)(6) לחוק העונשין. בנוסף צויינה הוראתו של סעיף 11(א) לחוק הסדרת הפיקוח על כלבים.
על פי כתב האישום, החזיק הנאשם, עובר ליום 1/4/15, בביתו שבמושב שדה אליעזר, כלב מסוג לברדור מעורב (להלן: "הכלב").
ביום האירוע, 1/4/15, בסמוך לשעה 10.00 (בכתב האישום צויינה במקור שעה אחרת, אך היא תוקנה בהסכמת הצדדים בהחלטה בעמ' 12 לפרוטוקול), עברה ליד ביתו של הנאשם גב' יעל סביליה, שנפשה במושב ב"צימר" (להלן: " המתלוננת").
באותו זמן יצא הנאשם ברכו מחניית ביתו, ונטען כי הכלב רץ בעקבות הרכב הנוסע, בשטח הציבורי, משוחרר, לא קשור וללא כל אדם המחזיק בו. כשעברה המתלוננת ליד חצר ביתו של הנאשם, החל הכלב לנבוח עליה והיא קפאה במקומה, ובהמשך קפץ הכלב על המתלוננת, נשך אותה פעמיים ברגל ימין וגרם לה שריטות.

יריעת המחלוקת
2. ביום 23/11/16 השיב הנאשם לכתב האישום, וטען כי ביום האירוע השתחרר הכלב, שהיה כל העת קשור ברצועה, וברח. נטען כי הנאשם לא צפה ולא יכול היה לצפות שהכלב ישתחרר כפי שאירע, ולכן אין להרשיעו ברשלנות. נטען עוד, כי ממש טרם האירוע גילה הנאשם שהכלב השתחרר וברח, ולכן מיהר ויצא ברכבו לחפש את הכלב, ואזי התרחש המפגש עם המתלוננת.
צויין כי הכלב איננו "כלב מסוכן" כהגדרת החוק.
לגבי עצם נשיכת המתלוננת על ידי הכלב – תגובת הנאשם הייתה כי הדבר מוכחש מחוסר ידיעה ( יצויין כי בסיכומי ההגנה לא נטען מפורשות כי המתלוננת כלל לא ננשכה, אלא צויינה טענת ההגנה כי היא הגזימה בדבריה ובתיאוריה)
לנוכח תגובה זו לאישום , חלה על המאשימה החובה להוכיח את העובדות לגבי נשיכת המתלוננת על ידי הכלב, וכן החובה להוכיח כי הנאשם התרשל בהשגחתו על כלבו, כנדרש בחוק.

סקירת הראיות
3. מטעם התביעה העידה המתלוננת הגב' סביליה, והוגשו בהסכמת ההגנה מסמך רפואי לגבי ביקור שלה אצל רופאה ביום האירוע, וכן טופס הוראות לקבלת חיסון. בנוסף, העיד רס"ב שמעון גבאי, שוטר סיור בתחנת ירדן, והוגשו דו"ח פעולה שהשוטר ערך וצילומים שצילם בחצר ביתו של הנאשם ביום 15/4/15. בנוסף, הוגשו בהסכמה – חקירתו של הנאשם, לקט מסמכים לגבי הכלב, וכן דו"ח פעולה נוסף של שוטר ששמו סאלח סלימאן, שנערך ביום האירוע.
מטעם ההגנה העיד הנאשם להגנתו, והוגשו צילומים שצילם. בנוסף הגישה ההגנה את הודעת המתלוננת במשטרה שנגבתה ביום האירוע, עותק מהתביעה האזרחית שהגישה המתלוננת נגד הנאשם בגין האירוע, וכן מזכר שערך קצין חקירות בתחנת ירדן.

4. לאחר ששמעתי את העדים ועיינתי במוצגי הצדדים, שקלתי את טענות הצדדים כפי שהוצגו בסיכומיהם, בשים לב להוראות החוק והפסיקה, לגבי סעיפי האישום ובהקשר לנסיבות האירוע, מצאתי, כאמור, כי לא עלה בידי המאשימה להוכיח מעל לכל ספק את האישום על עבירותיו, וכי גרסת הנאשם, שהוצגה עוד בחקירתו במשטרה, עוררה כשלעצמה ספק באשר לטענה כי התרשל.

המסגרת הנורמטיבית.
5. עניין לנו בעבירת רשלנות בהתאם לסעיף 338(א)(6) לחוק העונשין תשל"ז – 1977, אשר זה הוא נוסחו:
" 338(א)העושה אחת מאלה בדרך נמהרת או רשלנית שיש בה כדי לסכן חיי אדם או לגרום לו חבלה, דינו - מאסר שלוש שנים:
(6) אינו נוקט אמצעי זהירות מפני סכנה מסתברת הכרוכה בחיה שבהחזקתו;

באשר לדרגת הרשלנות הדרושה לצורך הרשעה בפלילים בגין סעיף האישום האמור, נקבע על ידי ביהמ"ש העליון כי מדובר ברמת רשלנות גבוהה מזו הנדרשת במשפט האזרחי.
קביעה זו, נקבעה לראשונה בע"פ 385/89 אמנון אבנת נגד מדינת ישראל, ואושרה גם שנים אחר כך, ולאחר תיקון 39 לחוק העונשין ברע"פ 955/07 ננסי שדלז נגד מדינת ישראל.
נקבע כי הוכחת אשמה בסעיף 338(6) כרוכה בהוכחת רמת רשלנות אשר, כפי שנקבע בפס"ד אבנת הנ"ל, חמורה מזו הנדרשת בתביעת נזיקין אזרחית, ואולם נמוכה מזו שנקבעה בחיקוק אחר – פקודת הכלבת".

הערכאות השונות שבהן נדונו אירועים שעניינם אי השגחה על כלבים, לקחו בחשבון נתונים נסיבתיים שבעובדה, בין היתר סוג הכלב ומידת הסיכון המסתבר הנשקף ממנו, שאלת ההשגחה ואמצעי הזהירות שננקטו, והכל בהתאם לסיטואציה הספציפית.

6. הזכרתי לעיל, כי באישום פלילי בגין אי נקיטת זהירות בכלב, חלה על המאשימה חובה להוכיח רמת רשלנות גבוהה. מעבר לכך, רואה אני מקום להדגיש את הברור מאליו, כי על המאשימה חלה החובה להוכיח בנטל הוכחה העולה על חשד סביר את טענותיה.
בניגוד לאחריות נזיקית בגין נשיכת כלב, שלגביה הסדירה פקודת הנזיקין היפוך של נטלי ההוכחה, ויתרה מכך – פטור מוחלט מהוכחת רשלנות – אין הדבר נכון ואיננו חל כלל על אישום פלילי.
אבהיר את הדברים – פקודת הנזיקין, בסעיף 40, קובעת כי בתובענה נזיקית בשל נזק שנגרם על ידי חיה, שבה הוכח כי אותה חיה גרמה את הנזק, וכי מדובר בחיה המועדת לעשות את אותו נזק שנגרם – מתהפך נטל ההוכחה, ועל בעלי החיה מוטל משלב זה הנטל להוכיח כי לא הייתה התרשלות.
בנוסף – מטילה פקודת הנזיקין (בסעיף41א) אחריות מיוחדת על בעלי כלבים לפצות בגין נזק שגרם כלב בבעלותם, אף אם לא התרשלו.

7. פירטתי בקצרה את הדרישות הראייתיות במישור האזרחי לגבי אחריות בעלי כלבים, רק כדי להדגיש שוב, כי באישום פלילי התמונה שונה, וכי הנטל להוכחת כלל הנסיבות, לרבות ההתרשלות, מוטל במלואו על המאשימה.

8. על פי טענת כתב האישום, הפר הנאשם את חובת הזהירות שחלה עליו מתוקף דבר חקיקה המחייב אותו לקשור את הכלב. כאמור, כתב האישום הפנה לחוק הסדרת הפיקוח על הכלבים שקובע בסעיף 11(א) כדלקמן:
המחזיק בכלב לא יאפשר את יציאתו מתחומי חצריו (להלן:"חצרים") אלא אם מוחזק הכלב בידי אדם המסוגל לשלוט בו באמצעות רצועה שאת אורכה וטיבה יקבע השר.
נקודת המוצא, איפוא, לגבי הרשלנות הנטענת כלפי הנאשם, הנה כי הכלב היה משוחרר ובלתי קשור, בניגוד לחובה מפורשת שהוטלה בחוק על בעליו למנוע את יציאתו מהחצר, אלא ברצועה.
נראה כי הנאשם אינו חולק על עצם החובה שחלה עליו למנוע את יציאת הכלב מהחצרים, אלא שהוא טען, כאמור, כי ננקטו על ידו אמצעי זהירות סבירים, וכי הוא לא אמור היה לצפות את אשר אירע, ולפיו הכלב השתחרר מאותו מנגנון דווקא ביום האירוע.

9. פירטתי באריכות מה את הנתונים לגבי המסגרת הנורמטיבית ולגבי מידת הרשלנות שיש להוכיח, אף לגבי נטל ההוכחה הרובץ על המאשימה, וזאת כבסיס להתרשמותי, לפיה החקירה בתיק, כמו גם המצע הראייתי, לקו בחוסרים משמעותיים, וכי המאשימה לא עמדה בנטל.

10. לגבי נסיבות אירוע הנשיכה, כמו גם לגבי נזקיו, הובאו ראיות דלות ביותר. כל מה שנמסר בעניין זה, התבסס, למעשה, על עדותה של המתלוננת, גב' סביליה, ועל כך בלבד.
אציין כי המתלוננת הותירה אצלי רושם כללי חיובי, ואין בזיכויו של הנאשם משום הטלת דופי במהיימנותה של עדה זו, ואולם לגבי חלק מטענותיה ראוי היה למאשימה להביא ראיות נוספות ועצמאיות, אשר ניתן היה לאספן, ואולם כך לא נעשה.
גב' סביליה, תושבת אשקלון, העידה כי נפשה במושב שדה אליעזר, וכי במפגש עם הכלב, שתואר על ידה בהתאמה לאשר מיוחס בכתב האישום, נשך אותה הכלב פעמיים ברגלה, אף קרע בנשיכתו את מכנסי הג'ינס אשר לבשה (עמ' 4 ש' 4). לדברי העדה, נותרו על גופה "סימנים של נשיכה ממש חזקה", כמו גם שריטה עמוקה ברגל (עמ' 5 ש' 10).
בחקירתה הנגדית העדה העידה כי הפצעים צולמו על ידה.
כל שהוגש מטעם המאשימה לחיזוק דבריה של המתלוננת לגבי חומרת הנשיכה היה דוח ביקור אצל רופאה, דר' גלושנקו, מיום האירוע, שבו צויין כי המתלוננת סבלה משריטה ברגל, וכי התלוננה על נשיכת כלב, והופנתה לחיסון (טטנוס), ואולם אין אפילו אישור שאכן חוסנה.
המתלוננת לא זכרה בעדותה אם בכלל דר' גלושנקו בדקה אותה אם לאו, ואם ראתה את הנשיכה (עמ' 8 ש' 24).
היחידה החוקרת לא טרחה, איפוא, לקבל מהמתלוננת תיעוד רפואי עדכני וצילומים של הנשיכה, אשר לדבריה החזיקה בידיה. כבר בערב האירוע הגיע אל המתלוננת לצימר שוטר מתחנת ירדן (ראה דוח הפעולה ת/6), ואולם מדברי העדה עלה כי השוטר לא ביקש לראות, אף לא ראה, את פגיעות הנשיכה, כמו גם לא את מכנסי הג'ינס הקרועים.

11. מצאתי כי החקירה למיצוי תלונתה של המתלוננת לקתה בחוסרים מהותיים. העדה העידה, כאמור, באופן אוטנטי לגבי האירוע, התרשמתי שהכלב אכן הפתיע אותה והתנפל עליה, כפי שהעידה, ואולם לגבי הנזק – לא אוכל לומר שרמת ההוכחה שבה עמדה המאשימה היא מספקת, שכן בכתב האישום נכתב שנגרמה למתלוננת שריטה ברגלה, ואילו בעדותה ציינה העדה נזקים חמורים בהרבה, סימני נשיכה, קריעת בגד, ושריטה עמוקה – מדובר בסתירה לגבי מידת הנזק שנגרם למתלוננת בנשיכה, אשר לא הובהרה.
מידת הנזק שנגרמה על ידי הכלב לא עומדת, אמנם, בלב המחלוקת, שכן עבירת הרשלנות בה מואשם הנאשם איננה עבירה תוצאתית, אלא עבירה התנהגותית, ואולם מחדלי החקירה, שהחלו בעניין זה, והמשיכו, כפי שיפורט, גם על נתונים נוספים, מקרינים על הכרעת הדין, והם רלוונטיים לגבי חומרת האירוע.

12. הנאשם נחקר בגין האירוע לראשונה ביום 15/4/15, רק כשבועיים לאחר המקרה.
נראה כי ביום זה התבצעה למעשה פעולת החקירה הראשונה, לאחר שהמתלוננת מסרה תלונה בערב האירוע.
באותו יום, הגיע למושב שדה אליעזר שוטר הסיור רס"ב גבאי, שצילם בחצרו של הנאשם מלונה.
בהמשך, נחקר הנאשם בתחנת המשטרה, ושטח את הגרסה שהשמיע במשפטו, לפיה הכלב היה קשור בשגרה ל"כבל" בחצר הבית, וכי איתרע המזל ביום האירוע, והוא השתחרר למרות אמצעי זהירות סבירים שננקטו (ת/5 ש' 42).
לא לפני חקירתו של הנאשם, אף לא אחריה, לא נעשתה כל פעולת חקירה אפקטיבית לברר את נסיבות האירוע, ואת טענות הנאשם.
לא נאספו נתונים לגבי הכלב, למעט אותה ניירת רישוי שהגישה המאשימה, ולפיה רישוי הכלב הנו תקין, והוא אינו מוגדר כ"כלב מסוכן" הגדרה שנקבעה לחוק לזנים אחרים של כלבים.

הכלב לא צולם, אף על פי שניתן היה לאתרו במקום בו הוא נמצא על פי דברי הנאשם, ולא נאספו כל נתונים בסמוך לאירוע, לגבי שגרת אחזקת הכלב.
אחרי שהנאשם טען טענות ספציפיות על מתקן ששימש לקשירת הכלב, ממנו חמק ביום האירוע – לא נעשה דבר לבדוק טענה זו.
חצרו של הנאשם לא נבדקה ואין נתונים לגביה כלל – אם יש לה שער כניסה, אם היא פתוחה לשטח הצבורי. כל שצולם היה מלונה של כלב ממספר זויות – צילום שמשקלו הראייתי הוא אפסי, ושאין בו כל תרומה להוכחת האשמה.
לנוכח הימנעות מפעולות חקירה בסיסיות – אין בידי המאשימה כל ראיה לסתור את טענת הנאשם שכלבו חמק שלא עקב התרשלות.

13. טענותיו של הנאשם, כי הכלב השתחרר למרות שנקשר, עוררו ספק סביר בדבר הטענה שהתרשל.
השתכנעתי כי קיים ספק בטענה שהכלב היה חופשי בשל רשלנות, וכי יתכן שהוא חמק מבעליו, למרות שאלה החזיקוהו קשור, ונקטו לגביו אמצעי זהירות סבירים. אין בידינו נתונים לגבי הכלב, לדוגמא אם מדובר בכלב "אנרגטי" במיוחד, שנטה בעבר להשתחרר מקשירה, או לגבי מעורבות קודמת של כלב זה באירועים, שכן אז הייתה חלה לגביו חובת זהירות קונקרטית מוגברת. אין נתונים בדבר החזקתו לא קשור טרם האירוע – נתון שיכול היה להזים את הטענה לגבי שגרת זהירות. על פי עדות הנאשם, מדובר בכלב אשר היה בידיו תקופה לא ארוכה טרם האירוע , והנאשם, על פי גרסתו, החזיק אותו קשור ל"כבל" שאיפשר לכלב תנועה בחצר. אם אכן כך היה, ומצאתי כי אין לשלול טענה אפשרית זו מעבר לספק סביר – הרי שלא מוצדק יהיה להטביע את מעשי הנאשם בחותמת של הרשעה פלילית, אף לא בעבירת רשלנות.

14. סיכומי המאשימה הפנו בעיקר לכשלים שנפלו, על פי הנטען, בעדותו של הנאשם ובסימני חוסר האמת שבגרסתו.
אכן, כמו ב"כ המאשימה, מצאתי אף אני סימני שאלה בגרסתו של הנאשם. כך לדוגמא, שמתי לבי לחוסר ההתאמה שבין גרסתו, לפיה הוא יצא ברכבו, מיד אחרי שגילה שהכלב השתחרר מהקולר וברח, כדי לחפש את הכלב, לבין גרסת המתלוננת, לפיה ראתה את הנאשם נוהג ברכב, ומיד אחריו רץ הכלב.
מדובר בשתי גרסאות שונות עובדתית, ואולם אין די כלים להכריע ביניהן, ומשקל הסתירה שבין שתי הגרסאות אינו מספיק להכרעה במחלוקת כולה.
גם אותו חלק בעדותו של הנאשם, שבו הוא תיאר את האופן בו היה הכלב קשור, ואת האופן בו שחרר עצמו הכלב מהקולר, היה בלתי נקי מחשדות. ואולם היה על היחידה החוקרת לבדוק עניינים אלה בחקירה ממצה, לקבל לידיה את הכבל והקולר, ולחקור את הנאשם, ואולי עדים אחרים, לגביהם לעומק, וכך, כאמור, לא נעשה.
ראיות המכונות בדיני הראיות "שקרי נאשם", או כשלים בגרסתו, אינם משמשים כראייה עצמאית להוכחת אשמה, למעט במקרים נדירים וקיצוניים, אשר מקרה זה אינו נמנה עמם. אף על פי שנחשד בחוסר כנות בגרסתו, שלפיה דווקא ביום האירוע השתחרר הכלב במפתיע מקשירה – עדיין, די בגרסה זו להותיר ספק מול המצע הראייתי הדל של המאשימה.

15. ב ע"פ (חיפה) 179-06-10 מדינת ישראל נגד ברשד, נדחה בדעת רוב ערעור המדינה
על זיכויו של נאשם בעבירה דומה ובנסיבות דומות.
מצאתי איפה להביא לסיום את דבריו של כב' השופט שפירא באותו עניין, דברים שיפים, לדעתי, גם לענייננו –
"סבור אני כי כאשר מביאים בחשבון את הצעדים שנקט הנאשם למניעת הסכנה, צעדים שאמנם לא הספיקו, כפי שהתברר בדיעבד, אין מקום להכתימו בכתם ההרשעה. העובדה שהכלב הערים עליו ועל המיגון שבנה סביב חצריו ומצא את הדרך לצאת את החצר אינה מעידה כי הוא לא נקט אמצעים סבירים כנדרש, וכפי שיכול היה האדם הסביר לצפות מראש. בהתאם סבור אני כי באמות המידה של המשפט הפלילי אין מקום להטיל בנאשם את כתם ההרשעה. ככל שיידרש הדבר ניתן יהיה לדון ולקבוע את אחריותו למעשה במסגרת ההליך האזרחי. בהחלט יתכן, ואיני קובע דבר בעניין זה, כי שם לא תעמוד לו ההגנה שעומדת לו בהליך זה שבפנינו."

לנוכח כל האמור לעיל - כאמור, הנאשם זכאי.

ניתנה היום, ט' חשוון תשע"ז, 10 נובמבר 2016, במעמד הנוכחים.