הדפסה

בית משפט השלום בקריית שמונה ת"פ 6325-01-17

בפני
כבוד ה שופטת רות שפילברג כהן

בעניין:
שלוחת תביעות מרום הגליל והגולן

המאשימה

נגד

שלום אוחנה

הנאשם

גזר דין (ללא הרשעה)

כתב אישום ורקע

1. הנאשם הודה והורשע, במסגרת הסדר טיעון, בכתב אישום מתוקן שייחס לו עבירת תקיפת בת זוג הגורמת חבלה של ממש – לפי סעיף 382(ג) לחוק העונשין, תשל"ז-1977. העבירות בוצעו ביום 30/11/16, סמוך לשעה 10.00. בעקבות ויכוח שהתגלע בין הנאשם למתלוננת, בת זוגו שנמצאת בחודש הראשון להריונה, בביתם המשותף, תפס אותה הנאשם בזרוע ימין ומשך אותה בכוונה להוציאה מהבית.
המתלוננת התנגדה והתיישבה על הרצפה, או אז תפס אותה הנאשם ברגליה וגרר אותה לכיוון דלת הכניסה, כל זאת בעוד בנם בן העשר בוכה ומבקש מהנאשם שיניח למתלוננת.
בהמשך, משהצליחה המתלוננת לקום על רגליה, דחף אותה הנאשם בידיו והפילה על שולחן הסלון, ולמתלוננת נגרמה שריטה בכתפה.

2. ביום 23/3/17 הגיעו הצדדים להסדר טיעון, לפיו כתב האישום תוקן לנוסחו שפורט לעיל, הנאשם הודה והורשע ונקבע כי יוגש לגביו תסקיר שרות המבחן שיתייחס, לבקשת ב"כ הנאשם, בין היתר לשאלת ביטול ההרשעה.

תסקירי שרות המבחן

בעניינו של הנאשם הוגשו שני תסקירים.

3. תסקיר מיום 11/9/17
על פי התסקיר, הנאשם בן 48, נשוי ואב לארבעה ילדים. הנאשם סיים 12 שנות לימוד עם תעודת בגרות חלקית ושירת שרות צבאי מלא כקשר בגדוד השריון. עם שחרורו עבד בעבודות מזדמנות, 10 שנים בבית אבות, ומזה כ- 10 שנים מועסק בבית חולים זיו בצפת בעבודות משק וניקיון והוא תיאר שביעות רצון מעבודתו. הנאשם הדגיש בפני שרות המבחן כי הותרת ההרשעה על כנה תפגע בהמשך העסקתו בבית החולים.
שרות המבחן מסר כי הנאשם נעדר עבר פלילי.
בהתייחסו לעבירה – קיבל אחריות חלקית על מעשיו והשליך חלק מהאחריות על אשתו המתלוננת. הנאשם הביע ביקורת על התנהלות המתלוננת כלפיו במשך השנים, תיאר תקשורת בעייתית ובעיות באמון ההדדי ביניהם. עוד שיתף כי במהלך שנות נישואיהם עזב את ביתו מספר פעמים לתקופות שונות ואפילו למספר חודשים, וכי שקל להתגרש ממנה אך נמנע מכך לטובת הילדים.
שרות המבחן ציין כי נקבעה פגישה עם המתלוננת אך היא לא התייצבה ובכך לא הובאה התייחסותה לעבירה וליחסים ביניהם.
שרות המבחן מסר כי הנאשם הביע את הסכמתו להשתלב בהליך טיפולי ביחידה למניעת אלמ"ב. ממידע שנמסר ממנהל היחידה עלה כי הוא נפגש עם הנאשם פעם אחת וכי יש צורך במספר פגישות נוספות על מנת להשלים את בדיקת התאמתו, ולשם בניית תכנית טיפולית מתאימה עבורו.
שרות המבחן ביקש לדחות את הדיון בעניינו של הנאשם לשלושה חודשים על מנת להשלים את איסוף המידע, ולשם גיבוש עמדה בעניינו.

4. תסקיר מיום 11/12/17
בהתאם לתסקיר, מעיון של שרות המבחן בסיכום האבחון שנערך לנאשם ביחידה למניעת אלמ"ב, עלה כי קיימים קונפליקטים בין בני הזוג וחוסר אמון, וכי יש דפוס של דחיסת רגשות וכעס עד כדי התפרצות ורצון לנתק את הקשר. נמסר כי הנאשם לקח אחריות על התנהלותו אך נטה למצוא צידוקים להתנהלותו ולתלות אותה במתלוננת. הנאשם הציג עמדה קורבנית והתקשה להתמודד עם מתח בזוגיות ונטה להגיב בכעס שהתבטא לרוב בפגיעה מילולית.
התסקיר מנה את מטרות הטיפול וצויין כי הנאשם החל בטיפול בן 12 מפגשים, וכי התקיימו עד כה ארבעה מפגשים וכי הנאשם הגיע בקביעות ושיתף פעולה.
שרות המבחן ציין כי ניסיונות להיפגש עם המתלוננת לא צלחו.
משיחה שקיים שרות המבחן עם עו"ס המשפחה עלה כי היה קשר רופף עם המתלוננת בעיקר סביב בקשתה לתמיכה חומרית ורגשית בתקופה שהנאשם עזב את הבית מלפני כשנה, וכי המתלוננת תיארה חילוקי דעות וקשיים בזוגיות אך לא עלו מצידה תלונות על אלימות. עוד צוין כי בשיחתה האחרונה של העו"ס עם המתלוננת, מסרה המתלוננת כי חוששת מיצירת קשר עם שרות המבחן אך הביעה נכונות לבחון את השתלבותה בטיפול ביחידה למניעת אלמ"ב ובטיפול זוגי.
הנאשם הביע נכונות להמשיך את הטיפול בו החל על אף שהתקשה להבין את משמעותו במיוחד נוכח העובדה כי המתלוננת אינה מטופלת ואינה מעוניינת בכך.
שרות המבחן התרשם כי הנאשם גילה תפקוד נורמטיבי ויציב בהיבט התעסוקתי והאישי, לא התרשם ממאפיינים אנטיסוציאליים או אלימים מושרשים באישיותו לצד קשיים במערכת הזוגית בה הנאשם בוחר להתמודד בהימנעות ובכניעה. שרות המבחן ציין כי הנאשם אינו רואה באלימות התנהגות לגיטימית ומעוניין לרכוש כלים לנהל תקשורת זוגית יותר יעילה. עוד צויין כי ההליך הפלילי היווה עבורו גורם מרתיע ומציב גבולות.
שרות המבחן העריך כי הסיכון להישנות ביצוע עבירות על ידי הנאשם הוא ברמה נמוכה אך קיים סיכון להמשך אלימות מילולית הדדית.
לאור התרשמות שרות המבחן כי הנאשם עשוי להפיק תועלת מהטיפול אותו עובר, המליץ להעדיף בעניינו את הפן השיקומי ולהעמידו בצו מבחן לתקופה של 15 חודשים וכן חתימה על התחייבות כספית לתקופה ממושכת.
שרות המבחן שקל להטיל על הנאשם בנוסף צו של"צ אך מאחר והוא המפרנס היחידי במשפחה ובשל מצבה הכלכלי המליץ שלא להטיל עליו של"צ.
שרות המבחן המליץ לשקול בחיוב את ביטול הרשעתו של הנאשם שכן הנאשם הביע חשש כי הרשעתו תפגע בהמשך העסקתו בשירות המדינה, על אף שלא הציג כל אישור המעיד על פגיעה אפשרית מאחר וסירב לפנות למעסיקו מחשש כי גילוי העבירה יפגע בו.

טיעוני הצדדים לעונש

ביום 17/12/17 טענו הצדדים לעונש.

5. טיעוני ב"כ המאשימה
ב"כ המאשימה הפנתה למעשיו של הנאשם כפי שתוארו לעיל ולערכים המוגנים בעבירה וכן לאמור בתסקירי שרות המבחן. בנוסף ציינה כי היעדר שיתוף הפעולה של המתלוננת עם שרות המבחן נבע מחשש להיות בקשר עימם ואין לזקוף זאת לחובתה.
ב"כ המאשימה ציינה כי כמעט בכל מקרה בו עובד מדינה מבצע עבירה פלילית המדינה מיידעת את שרות המדינה על כך בשלב הגשת כתב האישום וכי כך נעשה בתיק זה.
אציין, כי בהודעת המאשימה מיום 17/12/17, נמסר כי בניגוד לנטען לא נשלחה הודעה למחלקת משמעת של נציבות שרות המבחן בעניינו של הנאשם.
עוד הוסיפה כי אין די בחשש ערטילאי כי ההרשעה תפגע בפרנסתו נוכח סוג וטיב העבודה בה הוא מועסק.
עוד ציינה כי אין לבטל את הרשעתו של הנאשם נוכח חומרת העבירה והפגיעה בערך המוגן וכי אין התאמה להלכת כתב.
נטען כי מתחם העונש ההולם הוא בין 4-10 חודשי מאסר בפועל.
ב"כ המאשימה ביקשה להטיל על הנאשם עונש מאסר לריצוי בדרך של עבודות שרות לאור נתוניו החיוביים, מאסר על תנאי וצו מבחן, אך אין הם טוענים לענישה כלכלית.

6. טיעוני ב"כ הנאשם
ב"כ הנאשם ביקש לאמץ את המלצת שרות המבחן. ב"כ הנאשם טען כי מתחם העונש לו טענה ב"כ המאשימה אינו הולם בנסיבות העניין וציין כי מדובר בשריטה בכתף שלא הצריכה טיפול רפואי. ב"כ הנאשם הפנה לנסיבותיו האישיות של הנאשם וטען כי הערך המוגן נפגע באופן מינורי.
עוד טען ב"כ הנאשם כי מתחם העונש ההולם הוא בין מאסר על תנאי ועד מאסר קצר לריצוי בדרך של עבודות שרות אך במקרה זה יש לסטות ממתחם העונש ההולם ולאמץ את המלצת שרות המבחן.
ב"כ הנאשם טען כי הותרת ההרשעה על כנה עלולה לפגוע פגיעה חמורה בשיקומו, בעתידו המקצועי ובפרנסתו והוסיף כי עם השנים היה ריכוך בהלכת כתב וכי כיום די להצביע על פוטנציאל עתידי לפגיעה בפרנסה ובפרנסת המשפחה על מנת לבטל הרשעה.
ב"כ הנאשם ציין כי אי פניית הנאשם למעסיקו לבקש ממנו התייחסות לעניין פגיעת ההרשעה הינו דבר מקובל וסביר שנבע מחשש לגילוי מעורבותו בעבירה.
עוד נטען כי הותרת ההרשעה על כנה תפגע לא רק בנאשם אל גם במשפחתו והדבר לא ישרת את האינטרס הציבורי.

7. דברי הנאשם
במענה לשאלת בית המשפט לגבי אשתו, הסביר את היעדרותה בכך שיש להם תינוק, וכי אינה רוצה להגיע.
הנאשם ציין כי לקח אחריות על מעשיו וכי הוא מגיע לקצין המבחן, עוד ציין כי המצב כיום בבית רגוע ומקווה שהכול יהיה בסדר.

שאלת ההרשעה

8. הכלל בהליך הפלילי הוא כי נאשם בגיר, שהוכחה אשמתו - יורשע בדין.
הימנעות מהרשעה הינה חריג לכלל, שהנו מוצדק רק במקרים נדירים וחריגים, בהם אין יחס סביר בין הנזק הצפוי לנאשם מן ההרשעה, אשר יש לקבוע כי הוא ממשי וחריף, לבין היעדר חומרתה של העבירה, שניתן להימנע מהרשעת מבצעה, מבלי שהדבר יפגע באינטרס הציבורי ובערך המוגן.

הכלל המנחה לגבי הימנעות מהרשעה, נקבע בע"פ 2083/96 תמר כתב נגד מדינת ישראל (21.08.97), שם נקבע כי הימנעות מהרשעה תהיה מוצדקת רק בהתקיים שני תנאים מצטברים:

"ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם, ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה.."

בע"פ 2513/96 מדינת ישראל נגד ויקטור שמש (02.09.96), נקבע כי ניתן להסתפק במבחן בלי הרשעה, רק במקרים מיוחדים ויוצאי דופן. הימנעות מהרשעה על ידי בית המשפט כאשר אין לכך צידוק ממשי מפרה את הכלל בדבר הרשעה ובכך פוגעים גם בעקרון השוויון בפני החוק.

9. לאור האמור לעיל, ניתן לומר כי השאלה אם ניתן להימנע מהרשעת נאשם נענית תוך איזון הדדי בין שני שיקולים שמשקלם משפיע זה על זה – ככל שהעבירה חמורה יותר, נסיבותיה קשות, ופגיעתה בערכים ובמוסכמות החברתיות גבוהה יותר, אזי הימנעות מהרשעה של מבצעה תהיה פחות סבירה ומוצדקת, ותתאפשר, אם בכלל, רק מקום בו תוכח פגיעה ניכרת וקשה בעתידו של הנאשם.

10. במקרה הנוכחי, החלטתי, שלא בלי התלבטות, לבטל את הרשעתו של הנאשם, בהתאם להמלצת שרות המבחן, להעדיף את הפן השיקומי, ולהבטיח כי פרנסתו ופרנסת המשפחה לא תיפגע בשל ההרשעה.

אמנם מבחינת חומרת העבירה ונסיבותיה, מדובר בעבירות אשר ככלל מכתיבות הרשעה בגינן, ואולם, החלטתי לסגת מהכלל במקרה זה.
הנאשם תקף את אשתו, המצויה בתחילת הריונה. תחילה ניסה להוציאה מחוץ לבית, ומשהתנגדה והתיישבה על הרצפה, גרר אותה לכיוון הדלת ואף בהמשך לאחר שהצליחה לעמוד על רגליה דחף אותה והפילה על שולחן הסלון. ככל הנראה ברקע המעשים עמדה מערכת זוגית לא יציבה, רוויית קשיים וקונפליקטים.

מעשיו של הנאשם לא גרמו לנאשמת נזק פיזי חמור אלא שריטה בכתף בלבד, ואולם אין לשלול כי יכול היה להיגרם נזק חמור יותר, במיוחד עקב היותה של המתלוננת בהריון.
הפעלת אלימות בבית, במהלך מריבה, וכל זאת לעיני ילד בן עשר, שהיה נוכח, מהווה התנהגות אגרסיבית, גסה, שתלטנית ופוגענית.

11. הערכים המוגנים בעבירות האלימות הם הגנה על שלמות גופו של האדם, חייו, ביטחונו והאוטונומיה על גופו. כאשר מדובר בעבירות במסגרת התא המשפחתי, נפגע גם ערך חברתי נוסף של שלמות התא המשפחתי, ובפרט זכותה של אישה להיות מוגנת בביתה ומוגנת מפני אלימות בן זוגה.
מעשי אלימות בתוך המשפחה נתפסים כבעלי חומרה מיוחדת במערכת האיסורים הפליליים העוסקים בעבירות אלימות והם מחייבים ענישה מחמירה. ישנו צורך בהגנה מיוחדת על העבירות בתוך התא המשפחתי שכן הן מתרחשות בחדרי חדרים כשהן רחוקות מעיני הרשויות וחוסר הנכונות של הקורבן לחשוף את העבירות מתוך תלות כלכלית, רגשית או רצון לשמור על התא המשפחתי, אף מעצים את המסוכנות. על כך עמדו בתי המשפט השונים בעשרות פסקי דין. ראו לעניין זה את דברי כבוד השופט ארבל בע"פ 11917/04 מיכאל נורדיצקי נגד מדינת ישראל (19.05.05):

"בתי המשפט חזרו לא אחת על הצורך להוקיע את מעשי האלימות ולשרש תופעות אלה ממחוזותינו. אין חמור מכך שאישה לא תהא מוגנת בביתה שאמור להיות מבצרה. העונש מטרתו להוקיע את המעשה וגם להרתיע עבריינים בכוח."

12. לחומרא, לגבי נסיבות האירוע, יש לראות את צירוף המעשים באופן המחריג מקרה זה מהגדרתו כמעשה נקודתי בודד, ומאידך לקולא, יש לשים לב לכך שהאלימות הייתה ברף בינוני, ללא תקיפה ישירה , במכה, סטירה או אגרוף, כפי שקורה לא אחת במקרים חמורים ומצערים אחרים. בנוסף, גם אי גרימתו של נזק ממשי או חבלה ניכרת, מכתיבים כי מקרה זה הנו מתון בחומרתו. היעדר כל שיתוף פעולה מצד המתלוננת, על אף ניסיונות שנעשו מצד שרות המבחן להבין את עמדתה, מציבות בפני ביהמ"ש תמונה חד צדדית, שבאה מפי הנאשם, לפיה מתנהלת בין השניים מערכת יחסים קשה ורצופת מהמורות, אשר אינה מתפרקת בשל קושי של הצדדים לצאת איש איש לדרכו. לא הונחה כל תמונה לגבי אלימות שגרתית, או תקיפה קודמת, ונותר מקרה יחידי זה, אשר כאמור, מידת חומרתו איננה מהגבוהות ביותר. כאמור – ככלל יש להרשיע נאשם שביצע עבירות אלה, ואולם ביטול הרשעה אפשרי היכן שקיימת הצדקה לחריגה מהכלל.

13. השלב השני בבחינת שאלת ביטול הרשעה הוא בדיקה האם תיגרם פגיעה קונקרטית בעתידו של הנאשם כתוצאה מהרשעתו - בבואו של בית המשפט לבחון את הנזק העלול להיגרם לנאשם, על הנאשם להתייחס לנזק מוחשי קונקרטי ולא לאפשרויות תיאורטיות לפיהן ייגרם לנאשם נזק בעתיד. ראו לעניין זה את הדברים שנאמרו ברע"פ 9118/12 אלכסנדר פריגין נגד מדינת ישראל (03.01.13):

"לא מצאתי כל פגם בעמדתו של בית המשפט המחוזי, לפיה יש להתייחס לנזק המוחשי-קונקרטי העלול להיגרם למבקש, ואין להידרש לאפשרויות תיאורטיות, לפיהן עלול להיגרם לו נזק כלשהו בעתיד. קבלת גישתו זו של המבקש, תחייב את בית המשפט להידרש לתרחישים תיאורטיים, שאין לדעת אם יתממשו בעתיד, ולא ברור כלל עד כמה תהיה להרשעה בדין השפעה על התכנותם של אותם תרחישים."

14. הנאשם מועסק, לשביעות רצונו, מזה כעשר שנים בבית החולים זיו בצפת כעובד משק וניקיון ונחשב לעובד מדינה. הנאשם טען כי הותרת הרשעתו על כנה תפגע בתעסוקתו ובפרנסתו בהיותו עובד מדינה, יחד עם זאת, הנאשם לא הגיש כל אישור, מסמך או ראייה, ואף לא פנה בעניין זה למעסיקו, מחשש שמא היוודעות מעורבותו בפלילים תפגע בו.
מכאן שהנאשם לא הצליח להוכיח נזק קונקרטי שייגרם לו כתוצאה מהרשעתו מאחר ולא רצה לעורר את עניין מעורבותו בפלילים בפני מעסיקיו.
למרות צדקת טענת המאשימה, על כך שנזק קונקרטי לא הוכח, לא מצאתי, במקרה הנוכחי, כי הסבר זה נגוע באי אמינות מצד הנאשם אלא ראיתי בדברים הסבר כנה שניתן להבינו.
שוכנעתי כי משפחתו של הנאשם, המתלוננת וילדיהם, תלויים במשכורתו של הנאשם כמפרנס יחידי. אשר על כן, עניין הפרנסה, והבטחת המשך התעסוקה, הנו שיקול שיקומי וקיומי ראשון במעלה במקרה זה.
מבירור שעשתה המאשימה עלה כי עד כה לא קיבל המעסיק של הנאשם (משרד הבריאות) כל הודעה על אישומו בפלילים, וקיבלתי בהבנה את דבריו של הנאשם, לפיהם שמר את הסתבכותו בעניין פרטי זה בסוד. התרשמתי כי האפשרות שתעסוקתו של הנאשם תעמוד בסיכון, אם יורשע, הנה אפשרות סבירה בהיותו עובד מדינה.
בנוסף, בעת זו, בה הוא מצוי בהליך שיקומי טיפולי, שבו הוא משתף פעולה, החלטתי ללכת לקראת הנאשם צעד נוסף, ולחסוך ממנו בירור במקום עבודתו לגבי המשך תעסוקה.
כך, שגם אם קיים סיכוי שלא יפוטר, גם אם יורשע, מצאתי כי רצוי להבטיח שלא יפוטר, על ידי ביטול הרשעתו.
נתתי דעתי לכך שההליך הטיפולי שבו משובץ הנאשם הנו הליך חסר, לנוכח אי שיבוצה של המתלוננת בטיפול. ואולם, נראה כי המתלוננת זומנה, וניתנה לה האפשרות להשמיע קולה לכאן או לכאן, אך היא נמנעה מכך מטעמיה. כמובן, מצבו של הנאשם היה טוב יותר, וההחלטה הייתה קלה יותר, אילו היה מתקדם טיפול משפחתי עמוק, בשיתוף המתלוננת, ואילו הייתה נשמעת מפיה של המתלוננת תחזית חיובית, ודיווח מרגיע על הימנעות מאלימות נוספת. ואולם, כאמור, המתלוננת נמנעה משיתוף פעולה, ולבסוף החלטתי שלא לזקוף לחובת הנאשם עניין זה, ולהסתפק, כאמור, בטיפול ששרות המבחן יזם ושעלי המליץ.

15. הנאשם בן 48, נעדר עבר פלילי, הודה במיוחס לו וחסך מזמנו של בית המשפט ואת עדותה של המתלוננת. הנאשם קיבל אחריות למעשה, אם כי אחריות זו הנה חלקית בלבד, נוכח נטייתו להשליך חלק מהאחריות על המתלוננת והצגת עמדה קורבנית. שרות המבחן מצא שלמרות עניין זה, הנאשם מתאים לטיפול, ומגלה שיתוף פעולה.
לבני הזוג 4 ילדים ביניהם גם תינוק. מדובר בתא משפחתי הנאבק בקשיי תפקוד, ובזוגיות המלווה בבעיות שונות ובקונפליקטים.
הנאשם שולב בטיפולי ביחידה למניעת אלמ"ב, הגיע בקביעות לארבעה מפגשים שהתקיימו ושיתף פעולה. הוא כעת מומלץ לצו מבחן ללא הרשעה.
החלטתי, בצירוף הנסיבות, ובמיוחד למען הבטחה כי הנאשם לא יפוטר, לקבל את המלצתו של שרות המבחן כלשונה – לבטל את ההרשעה ולהסתפק בהטלת צו מבחן.

16. לאור כל האמור לעיל, הגעתי למסקנה כי יהיה ראוי והולם בנסיבות העניין לבטל את הרשעתו של הנאשם.

סוף דבר

17. אני מבטלת את הרשעתו של הנאשם וקובעת לגביו את העונשים הבאים:
צו מבחן לתקופה של 15 חודשים, במהלכם יעמוד הנאשם בפיקוח שרות המבחן ויבצע את כל אשר יוטל עליו.
בית המשפט מסביר לנאשם כי במידה ולא ימלא אחר צו זה או יעבור עבירה נוספת יהיה צפוי לעונש על העבירה בגינה הוצא הצו ובית המשפט יוכל לגזור את דינו מחדש.

המזכירות תשלח העתק לשרות המבחן.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי התוך 45 יום מהיום.

<#4#>

ניתן היום, כ"ז טבת תשע"ח, 14 ינואר 2018, במעמד הנוכחים.