הדפסה

בית משפט השלום בקריית שמונה ת"פ 20930-04-15

בפני
כבוד ה שופטת רות שפילברג כהן

בעניין:
תביעות צפת

המאשימה

נגד

אמיר אסולין

הנאשם

גזר דין

כתב אישום ורקע

1. הנאשם הודה והורשע, במסגרת הסדר טיעון, בכתב אישום מתוקן שייחס לו עבירות התפרצות למקום מגורים– עבירה לפי סעיף 406( ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 וניסיון גניבה – עבירה לפי סעיפים 384 + 25 לחוק העונשין.

העבירה בוצעה ביום 5/11/14 סמוך לשעה 09:10 בבוקר, הנאשם פרץ לבית שכנו דרך החלון, לאחר שווידא כי עזב את הבית, כשהוא מצויד בכפפות, ניתק את מצלמות האבטחה וניסה לגנוב חפצים ורכוש יקר ערך שאסף מהבית, בהם תכשיטים ומכשירי חשמל.

ביום 10/11/15 הגיעו הצדדים להסדר טיעון, לפיו הנאשם הודה, הורשע, ונקבע כי יתקבל בעניינו תסקיר שרות המבחן שלא יחייב את הצדדים, וכי הטיעונים לעונש יהיו פתוחים.

תסקירי שרות המבחן

בעניינו של הנאשם הוגשו 2 תסקירים.

2. תסקיר מיום 23/2/16
לפי התסקיר, הנאשם בן 30, נעדר עבר פלילי, נשוי ואב לילדה בת שנה וחצי. הוריו של הנאשם התגרשו לפני 16 שנים ומאז אינו בקשר עם אביו. הנאשם למד במגמה מקצועית במסגרת פנימייה צבאית והוא בעל תעודת בגרות חלקית, ובנוסף, בעל תעודה מקצועית כטכנאי מכונות. הנאשם שירת שירות צבאי מלא. עובד במפעל " פרי הגליל" כטכנאי מכונות.
שרות המבחן מסר כי הנאשם קיבל אחריות מלאה למעשיו, הסביר כי הוא היה בתקופה עמוסה מבחינה כלכלית ורגשית לאחר הולדת בתם הבכורה.
הנאשם טען כי עם צאתו לעבודה החליט באופן אימפולסיבי לפרוץ לבית שכנו ללא תכנון ובלי הפעלת שיקול דעת. עוד הסביר כי בהיותו בתוך הבית הבין את משמעות מעשיו ולכן עזב את הבית בלי לקחת שום דבר.
שרות המבחן מסר כי הנאשם ביטא תחושת בושה עמוקה צער וחרטה כנה ואמתית על התנהגותו וגילה אמפתיה והבנה כלפי נפגע העבירה.
מתוך האבחון שנערך לו עלה, כי הנאשם בעל בסיס ערכי ומוסרי חיובי, מתפקד בכל תחומי חייו ומגלה יציבות תעסוקתית ומשפחתית.
שרות המבחן העריך כי ביצוע העבירה היה אירוע חריג בקורות חייו ותפקודו בדרך כלל נורמטיבי.
הנאשם ביקש לערוך גישור פוגע נפגע על מנת לבקש סליחה מקורבן העבירה ולפצותו.

שרות המבחן המליץ לדחות את הדיון בעניינו של הנאשם לתקופה של חודשיים על מנת לערוך את הגישור ולהגיש תסקיר משלים.

3. תסקיר משלים מיום 23/5/16
שרות המבחן מסר כי נערך גישור בין הנאשם לנפגע העבירה, בו הביע הנאשם צער וקבלת אחריות בפני נפגע העבירה, ואולם בשל מחלוקת לגבי סכום הפיצוי שעל הנאשם לשלם, ההליך הופסק.
על אף הפסקת הליך הגישור, שרות המבחן המליץ להטיל על הנאשם עונש חינוכי של 200 שעות של"צ למען אוכלוסייה נזקקת, שיש בו כדי להקטין את הסיכון להישנות ביצוע העבירות על ידו.
שרות המבחן המליץ על ביטול הרשעתו של הנאשם נוכח קבלת האחריות על ידו וכי מדובר בעבירה ראשונה ובנוסף ההערכה כי ההרשעה עלולה לחסום בפניו אופציות תעסוקה בעתיד.

טיעוני הצדדים לעונש

ביום 29/5/16 טענו הצדדים לעונש.

4. טיעוני ב"כ המאשימה
ב"כ המאשימה טען כי מתחם העונש ההולם בעבירות רכוש ללא עבירות נלוות נע בין 12 ועד 30 חודשי מאסר בפועל והפנה לשני פסקי דין בעניין זה ע"פ 7901-11-14 של בית המשפט המחוזי בנצרת ות"פ 58877-04-14 של בית המשפט השלום בתל אביב.
ב"כ המאשימה עתר להשית על הנאשם עונש מאסר בפועל ברף הבינוני של מתחם העונש לו טען ובנוסף מאסר על תנאי ופיצוי.
הובהר על ידי ב"כ הצדדים כי תיקון כתב האישום מגניבה לניסיון גניבה נעשה מאחר והנאשם לא לקח כלום מהחפצים שאסף ועזב בלי להשלים את העבירה.

5. טיעוני ב"כ הנאשם
ב"כ הנאשם הגיש את טיעוניו בכתב והשלים את טיעוניו בדיון.
ב"כ הנאשם ביקש לבטל את הרשעתו של הנאשם ולהטיל עליו של"צ, צו מבחן וכל עונש ראוי שייראה לבית המשפט.
ב"כ הנאשם התייחס בטיעוניו לעונש לתסקירי שרות המבחן ומסקנותיו, לגבי מתחם העונש ההולם ונסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה. בנוסף הגיש פסיקה לעניין מדיניות הענישה בעבירות התפרצות וגניבה.
ב"כ הנאשם הסביר כי הליך הגישור הופסק בשל אי הסכמה לעניין הפיצוי ולא מכל סיבה אחרת וכי המתלונן ביקש פיצוי על סך 15,000 ₪ בלי להוכיח נזק למעט עוגמת נפש שנגרמה לו, וכי לנאשם אין את הסכום הזה על מנת לשלם לו.

6. הנאשם
הביע בושה וצע ר והתנצל על מעשיו, אותו הגדיר כמעשה מכוער. נאמר על ידי הנאשם כי זה לא האופן בו חונך וגדל וכן נ טען כי ההליך הפלילי פגע ביכולתו להתקבל למקומות עבודה. עוד טען כי הגיש קורות חיים לתע"ש ויששכר וציין כי יש לו תיק פלילי, וכי בהמשך עצר את התהליך כשביקשו ממנו "תעודת יושר".

שאלת ההרשעה

7. הכלל בהליך הפלילי הוא כי נאשם בגיר, שהוכחה אשמתו - יורשע בדין.
הימנעות מהרשעה הנה חריג לכלל, שהנו מוצדק רק במקרים נדירים וחריגים, בהם אין יחס סביר בין הנזק הצפוי לנאשם מן ההרשעה, אשר יש לקבוע כי הוא ממשי וחריף, לבין היעדר חומרתה של העבירה, שניתן להימנע מהרשעת מבצעה, מבלי שהדבר יפגע באינטרס הציבורי ובערך המוגן.

ראו לעניין זה את ע"פ 43351-08-14 אסייגה אלמיו נגד מדינת ישראל:

"אכן הכלל המנחה בפלילים הוא, כי אדם שביצע עבירה צפוי להיות מורשע בדין. כך שהימנעות מהרשעה היא, אפוא, חריג לכלל שיופעל במקרים נדירים בלבד. בית המשפט יימנע מהרשעה, רק בנסיבות חריגות שבהן יוכח כי הנזק שנגרם לנאשם מההרשעה גבוה יותר מהתועלת שתצמח ממיצוי הדין עם הנאשם. דהיינו, כאשר לא מתקיים יחס סביר בין הנזק שצפוי לנאשם מן ההרשעה לחומרת העבירה. ראו: ע"פ 2555/13 חי נחמיאס נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו], (09.01.14) ורע"פ 3852/14 אלכסנדר זיסמן ורשואר נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] (18.08.14).

הכלל המנחה לגבי הימנעות מהרשעה, נקבע בע"פ 2083/96 תמר כתב נגד מדינת ישראל. שם נקבע כי הימנעות מהרשעה תהיה מוצדקת רק בהתקיים שני תנאים מצטברים:

"ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם, ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה.."

בע"פ 2513/96 מדינת ישראל נגד ויקטור שמש, נקבע כי ניתן להסתפק במבחן בלי הרשעה, רק במקרים מיוחדים ויוצאי דופן. הימנעות מהרשעה על ידי בית המשפט כאשר אין לכך צידוק ממשי מפרה את הכלל בדבר הרשעה ובכך פוגעים גם בעקרון השוויון בפני החוק.

8. לאור האמור לעיל, ניתן לומר כי השאלה אם ניתן להימנע מהרשעת נאשם נענית תוך איזון הדדי בין שני שיקולים שמשקלם משפיע זה על זה – ככל שעבירה חמורה יותר, נסיבותיה קשות, ופגיעתה בערכים ובמוסכמות החברתיות גבוהה יותר, אזי הימנעות מהרשעה של מבצעה תהיה פחות סבירה ומוצדקת, ותתאפשר, אם בכלל, רק מקום בו תוכח פגיעה ניכרת וקשה בעתידו של הנאשם.

9. חומרת העבירה ונסיבותיה – עבירות הרכו ש בכלל ועבירת ההתפרצות בפרט, הן עביר ות חמור ות שפוגעת בקניינו ורכושו של הפרט . בנוסף, עבירת ההתפרצות טומנת בחובה פוטנציאל של הסלמה להתפתחות אלימה במפגש שבין הדיירים לפורץ או עם עוברי אורח תמימים ש עלולים לעבור במקום. לפיכך פוגעת עבירת ההתפרצות גם בשלום הציבור ובביטחונו. התפרצות לבית מגורים פוגעת גם בפרטיות, לנוכח פלישתו של זר למתחם אישי של אדם בביתו. העונש הקבוע בצד עבירת ההתפרצות מעיד על החומרה המיוחסת לביצועה – 7 שנות מאסר.

לעניין זה, יפים הדברים שנאמרו על ידי כב' השופט ג'ובראן ברע"פ 244/10 אלכסנדר קרופניק מיור נגד מדינת ישראל:

"בית משפט זה חזר והזהיר והתריע פעמים רבות, כי תינקט גישה מחמירה בענישה על עבירות רכוש בכלל ועל עבירות ההתפרצות לבתים בפרט, גישה אשר תציב הגנה משמעותית ויעילה יותר לביטחונם של אזרחים תמימים, ואשר תעניק את המשקל הראוי גם למחיר הנפשי והצער שמוסבים להם בשל החדירה לפרטיותם..."

10. הנאשם ביצע עבירת התפרצות המאופיינת בחומרה גבוהה. חומרת המעשים עולה מתוך פליליותו הקשה של המעשה, רמת התכנון והתעוזה, כמו גם מהפגיעה במתלונן, שהנו שכנו של הנאשם. הנאשם, בשעת בוקר, ארב לשכנו, עד שזה יצא מביתו, התפרץ אליו הביתה דרך החלון, ניתק את מצלמות האבטחה ואסף רכוש שהיה בכוונתו לגנוב. מסיבה כלשהי לא הושלמה עבירת הגניבה, ובהתאמה תוקן כתב האישום לניסיון לגניבה, תחת עבירת הגניבה שיוחסה בכתב האישום המקורי.
העובדה שהנאשם לא גנב בסופו של דבר רכוש, מפחיתה במידה משמעותית את חומרתה של עבירת ההתפרצות, ואולם סבורני כי למרות הפחתה ניכרת זו בחומרה, עדיין מדובר בעבירה חמורה מאין כמותה, אשר החוטא בה מסתבך, במקרה זה בתכנון וביוזמה, "עד מעל ראשו".
יצויין כי כתב האישום לא ציין עובדתית כי חרטה בזמן אמת, או החלטה לסגת מתכניותיו הם שמנעו מהנאשם לבצע את השלמת הגניבה, והנסיבות לכך שהרכוש שנאסף לא נגנב נותרו עלומות (בהמשך יובא דיון לגבי טענת פטור עקב חרטה).
מצאתי כי קשה להלום אי הרשעה לגבי מי שביצע עבירת התפרצות ברמת חומרה כמו זו בה עסקינן.
בפסיקה שהגיש הסנגור הופיע מקרה אחד בלבד שהסתיים ללא הרשעה - ת"פ ( באר שבע) 53770-07-11 מדינת ישראל נגד מוחמד פדול. מצאתי כי אותו עניין, שאיננו מהווה בכל מקרה פסיקה מחייבת או מנחה, שונה מענייננו. שם דובר בצעיר מעט מעל גיל 18, אשר ביצע עבירת סיוע להתפרצות לקרוואן מגורים. בית משפט השלום בבאר שבע ביטל את הרשעתו של אותו נאשם ואולם אין מקרה זה דומה למקרה שפניי, ואין בו כדי ללמד על מדיניות של אי הרשעה בעבירת התפרצות.

דומה כי מי שבמודע מתפרץ לבית, מנתק מצלמות אבטחה, ואוסף רכוש, צועד במודע בדרך שאין ממנה חזרה, ולא יוכל עוד להחזיק ב"תעודת יושר" – ביטוי אשר הנאשם הטביע, ואשר שגור בפי הציבור לגבי אנשים שעברם הפלילי הוא ללא רבב.
מדובר ב"רבב" משמעותי, אשר אי הרשעה למרותו איננה הולמת על פניו.

11. הפגיעה של העונש בנאשם - בבואו של בית המשפט לבחון את הנזק העלול להיגרם לנאשם, על הנאשם להתייחס לנזק מוחשי קונקרטי ולא לאפשרויות תיאורטיות לפיהן יגרם לנאשם נזק בעתיד. ראו לעניין זה את רע"פ 9118/12 אלכסנדר פריגין נגד מדינת ישראל.
בעניינו, בהמשך לקביעתי כי ככלל סיום ללא הרשעה איננו הולם את חומרת העבירות, מצאתי בנוסף כי לא עלה בידי הנאשם להוכיח פגיעה ממשית וקונקרטית בעתידו בשל ההרשעה . הנאשם טען כי כל מפעל אליו ניסה להתקבל, ביקש ממנו תעודת יושר. גם שרות המבחן העריך כי הרשעתו של הנאשם עלולה לחסום בפניו אפשרויות תעסוקה בעתיד מבלי לפרט כיצד.
יחד עם זאת, צויין כי הנאשם עובד בהווה לפרנסתו.
הטענה על פגיעה או על דרישת תעודת יושר לא נתמכה בכל מסמך.
מעבר לטענה כללית, לפיה ישנם מקומות תעסוקה הדורשים תעודת יושר, לא הוצגה כל עובדה מוכחת.
לא השתכנעתי כי ההרשעה האמורה פגעה או תפגע קונקרטית בעתידו או תעסוקתו של הנאשם.
גם אילו שוכנעתי בפגיעה כזו או אחרת, ואילו אכן הובאה בפני ראייה לכך שדווקא הרשעה בפרשה זו תסכל מסלול תעסוקה ספציפי לנאשם, הרי שלנוכח חומרת העבירה, ספק אם היה בטענה זו להביאני לבטל את ההרשעה.
המלצת שרות המבחן, הנה כידוע, המלצה בלבד, ואין ביכולתי לקבלה לגבי ביטול הרשעתו של הנאשם.

אשר אינני מבטלת את הרשעתו של הנאשם.

ענישה - דיון והכרעה

12. תיקון 113 לחוק העונשין, שעניינו הבניית שיקול הדעת בענישה, קבע את העיקרון המנחה בענישה והוא קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם ובין סוג ומידת העונש המוטל עליו.

13. בטרם אעבור לדון בגזירת עונשו של הנאשם, אתייחס בקצרה לטענה שהעלה ב"כ הנאשם בדבר פטור עקב חרטה.
ב"כ הנאשם טען כי הנאשם התחרט במהלך ביצוע עבירת הגניבה ולמעשה לא גנב דבר. המחוקק השווה את הענישה בין העבירה המושלמת לבין עבירת הניסיון, יחד עם זאת, חוקק סעיף 28 לחוק העונשין, אשר קובע חריג לכלל המטיל אחריות על המנסה לעבור את העבירה.
הפטור עקב חרטה קבוע בסעיף 28 לחוק העונשין, בזו הלשון:
28. מי שניסה לעבור עבירה, לא יישא באחריות פלילית לנסיון, אם הוכיח שמחפץ נפשו בלבד ומתוך חרטה, חדל מהשלמת המעשה או תרם תרומה של ממש למניעת התוצאות שבהן מותנית השלמת העבירה; ואולם, אין באמור כדי לגרוע מאחריותו הפלילית בשל עבירה מושלמת אחרת שבמעשה.

בית המשפט העליון, מפי כבוד השופט ג'ובראן בחן את הסוגיה של פטור עקב חרטה בע"פ 5767/14 פלוני נגד מדינת ישראל. שם נקבע כך:

"על מנת לעמוד בתנאי היסוד הנפשי של הפטור עקב חרטה, על העושה לחזור חזרה מלאה מכוונתו להשלים את העבירה, מיוזמתו וללא השפעה של גורמים חיצוניים. ועל מנת לעמוד בתנאי היסוד העובדתי, על העושה לחדול מהשלמת המעשה או לנקוט צעדים מהותיים אשר מסוגלים בדרך
כלל למנוע את התוצאות שבהן מותנית השלמת העבירה".

14. אין חולק כי העבירה של התפרצות לבית מגורים הושלמה.
באשר לעבירת הניסיון לגנוב – הנאשם השלים גם עבירה זו, ואולם לא השלים את עבירת הגניבה המושלמת. החפצים – תכשיטים ומוצרי חשמל שונים, נאספו על ידי הנאשם בתוך הבית, הוא נטל אותם חפץ חפץ ממקומו, ונשא אותם בכוונה לשללם מבעליו, ואולם בסופו של דבר לא שלל אותם שלילת קבע.
סבורני כי הנאשם לא יכול ליהנות מפטור מוחלט – בוודאי שלא לגבי ההתפרצות, אף לא לגבי עבירת נ יסיון גניבה.

מתחם העונש ההולם

בקביעת מתחם העונש, על בית המשפט להתחשב בערך החברתי שנפגע כתוצאה מביצוע העבירה, מידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנוהגת ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירה.

15. נסיבות הקשורות בביצוע העבירה
ניתוח לגבי חומרתה של העבירה הובא לעיל בדיון שבסופו שללתי אפשרות של אי הרשעה.
כאמור, הנאשם התפרץ לבית שכנו וניסה לגנוב מתוכו רכוש הכולל – תכשיטים, שעונים, מחשב נייד, DVR, מצלמת וידאו, ג'י.פי.אס, מכונת תספורת ו-800 ₪.
ב"כ הנאשם טען כי מעשיו של הנאשם נבעו מתוך מצוקה כלכלית בה היה נתון, בהיותו המפרנס היחיד בבית בעקבות לידת אשתו, עד כדי שלא הצליח לקנות חלב עבור בתו הקטינה.
עוד טען ב"כ הנאשם כי העבירות בוצעו על ידי הנאשם באופן אימפולסיבי, ללא תכנון קודם וללא הפעלת שיקול דעת.
כפי שצויין לעיל - אין בידי לקבל טענה זו של ב"כ הנאשם, שכן, מצאתי כאמור מאפייני תכנון, אשר שוללים טענה לגבי ספונטניות ואימפולסיביות.
יצויין שוב, לאחר שגמלה בליבו של הנאשם ההחלטה לפרוץ לביתו של השכן, הוא ארב לו עד שזה יצא מביתו, הצטייד בכפפות על מנת לא להשאיר עקבות, התפרץ לתוך הבית וניתק את מצלמות האבטחה על מנת שאלה לא יקלטו את מעשיו. הנאשם ביצע את העבירות בגפו וחלקו בביצוען היה משמעותי ובלעדי.
הנזק שנגרם מביצוע העבירה הוא פגיעה בביטחונו וברכושו של המתלונן וכן פגיעה בשלוות נפשו שעה שגילה כי פרצו לביתו מבצרו וניסו לגנוב מתוכו חפצים, במיוחד נוכח העובדה כי מדובר בשכנו.
הנזק שהיה צפוי להיגרם מביצוע העבירה אילו הנאשם היה מממש את עבירת הגניבה ולוקח את הרכוש שאסף מתוך הבית, הוא נזק כלכלי למתלונן ופגיעה ברכושו ובקניינו.
לגבי פוטנציאל האלימות הטמון בעבירת ההתפרצות – לא התרשמתי כי במקרה זה הנאשם עלול היה לנהוג באלימות, אילו היה נתפס בכף, ואולם עדיין לא ניתן להתעלם גם מסיכון זה, הגם שהננו מופחת.

16. מדיניות הענישה - בית המשפט העליון עמד על הצורך בהחמרה בענישה בעבירות כניסה והתפרצות לבניין מגורים וגניבה בע"פ 3297/10 איליה וולקוב נגד מדינת ישראל:

"בעבירות ההתפרצות יש כדי לערער את הביטחון האישי של הציבור ואת התחושה של "ביתי הוא מבצרי". קם אדם בבוקרו של יום וכשחוזר לביתו בסוף עמל יומו הוא מוצא כי חדרו לפרטיותו ונטלו את רכושו ואת חפציו שאותם צבר בזיעת אפו ומיטב כספו. מי ימוד את עוגמת הנפש, הרוגז וחסרון הכיס הנגרמים לציבור שנפגע מאותן עבירות גניבה והתפרצות. ובכלל, בעבירת התפרצות טמון פוטנציאל להתפתחות אלימה, והיא יכולה להתגלגל בנקל לעבירת שוד ואלימות, והמקרה שבפנינו אך יוכיח. בעבירות מעין אלה, שומה על בתי המשפט להגן על הציבור מפני פגיעתו הרעה של המערער ושכמותו."

17. בחינת מדיניות הענישה הנוהגת בעבירות של התפרצות, מעלה ענישה במנעד רחב כפי שיפורט להלן, החל ממאסר בפועל לריצוי בדרך של עבודות שרות על נאשמים נעדרי עבר פלילי ו/או כאלה שעברו או עוברים הליך שיקומי, ועד מאסרים ממשוכים מאחורי סורג ובריח לנאשמים בעלי עבר פלילי.

א. רע"פ 3063/11 אפרים כהן נגד מדינת ישראל, המבקש, בעל עבר פלילי, הורשע בעבירות התפרצות למקום מגורים בכוונה לבצע עבירה, ניסיון גניבה, החזקת מכשירי פריצה והפרעה לשוטר במילוי תפקידו. בית המשפט השלום גזר עליו 18 חודשי מאסר על תנאי, צו מבחן, של"צ ופיצוי כשהוא נותן משקל מכריע לשיקומו של המבקש. בית המחוזי החמיר בעונשו והשית עליו 24 חודשי מאסר לריצוי בפועל.

ב. רע"פ 7683/13 דויד פרלמן נגד מדינת ישראל, המבקש הודה והורשע בשני כתבי אישום. כתב האישום הראשון ייחס לו שתי עבירות של התפרצות למקום מגורים וגניבה, וכתב האישום השני ייחס לו עבירות התפרצות למקום מגורים, גניבה ושתי עבירות של הפרת הראה חוקית, בית המשפט השלום גזר עליו 18 חודשי מאסר לריצוי בפועל, מאסר על תנאי ופיצוי.

ג. רע"פ 659/13 רפאל אביכזר נגד מדינת ישראל, המבקש הודה והורשע בעבירות של התפרצות למקום מגורים, גניבה, היזק לרכוש במזיד, והתנגדות למעצר. בית המשפט גזר עליו 14 חודשי מאסר לריצוי בפועל, מאסר על תנאי, קנס ופיצוי. ערעורו לבית המשפט המחוזי נדחה, ובקשת רשות הערעור לבית המשפט העליון נדחתה אף היא.

ד. רע"פ 8637/14 וואליד עבאסי נגד מדינת ישראל, המבקש, צעיר נעדר עבר פלילי, הודה והורשע ב-2 עבירות של התפרצות לבית מגורים בכוונה לבצע גניבה וב- 2 עבירות גניבה. בית משפט השלום גזר עליו 16 חודשי מאסר לריצוי בפועל. בית המשפט המחוזי הקל בעונשו של המבקש והעמיד את עונש המאסר בפועל על 12 חודשים. בקשת רשות הערעור לבית המשפט העליון נדחתה.

ה. רע"פ 2180/14 ספיר שמואלי נגד מדינת ישראל, המבקש הודה והורשע בעבירות של התפרצות למקום מגורים וגניבה בהיותו בן 18. בית המשפט השלום ביטל את הרשעתו וגזר עליו של"צ בהיקף של 360 שעות וצו מבחן לשנה. בית המשפט המחוזי הרשיע את המבקש והותיר את יתר רכיבי גזר הדין על כנם.

ו. עפ"א 364/09 עבד אלחמיד מוסא נגד מדינת ישראל, המערער, נעדר עבר פלילי, הודה והורשע ב- 3 עבירות של התפרצות למקום מגורים לשם ביצוע גניבה, בשלושת המקרים המערער לא גנב דבר אך גרם נזק לרכוש ואי סדר. בית המשפט השלום גזר עליו 18 חודשי מאסר לריצוי בפועל ועונשים נלווים. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו.

ז. עפ"ג 32050-04-14 סאהר חמידה נגד מדינת ישראל, המערער הורשע לאחר ניהול הוכחות בעבירות של התפרצות לדירה, גניבה, ניסיון גניבה וכניסה לישראל שלא כדין, בית המשפט גזר עליו 18 חודשים ועונשים נלווים.

ח. עפ"ג 1369-02-14 עלי חושיה נגד מדינת ישראל, נדחה ערעורו של מערער נעדר עבר פלילי שהורשע בעבירת של התפרצות לדירת מגורים וגניבה. בית המשפט השלום גזר עליו 12 חודשי מאסר לריצוי בפועל ו-4 חודשי מאסר על תנאי.

18. הפסיקה אליה הפנה ב"כ המאשימה.

ע"פ 7901-11-14 מדינת ישראל נגד ספואן לואבני, המשיב הורשע בעבירות של התפרצות למקום מגורים וגניבה. בית המשפט השלום גזר על הנאשם 6 חודשי מאסר בפועל לריצוי בדרך של עבודות שרות, מאסר על תנאי, פיצוי והתחייבות. הגם שהנאשם נעדר עבר פלילי, בזמן התנהלות ההליך הפלילי הורשע המשיב בעבירות נוספות ואף ריצה בגין חלקן 8 חודשי מאסר לריצוי בפועל. המשיב לקח אחריות פורמאלית בלבד, המעיט בחומרת מעשיו, שלל נטילת רכוש, שלל תכנון מוקדם, לא היה מוכן לבחון את התנהגותו באופן ביקורתי, לא הביע תחושת צער או אמפתיה כלפי נפגע העבירה ולא הביע נזקקות טיפולית, ושרות המבחן העריך כי ללא התערבות טיפולית, הסיכון להישנות ביצוע העבירות על ידו הוא גבוה. על כן, בית המשפט המחוזי קבע מתחם עונש בין 12-30 חודשי מאסר בפועל, והחמיר בעושנו של הנאשם והעמידו על 13 חודשי מאסר לריצוי בפועל, והותיר את יתר רכיבי גזר הדין על כנם.

ב"כ המאשימה הפנה לפסק דין נוסף ת"פ 58877-04-14 של בית המשפט בתל אביב, לא עלה בידי לאתר תיק זה, אך כפי שנטען, ככל הנראה מדובר בנאשם שלו הרשעות קודמות, זאת להבדיל מהנאשם שבפניי.
19. ב"כ הנאשם הגיש לבית המשפט אסופת פסיקה שעסקה בעבירות התפרצות למקום מגורים בכוונה לבצע עבירה יחד עם עבירות נוספות נלוות.

א. בת"פ ( באר שבע) 53770-07-11 מדינת ישראל נגד מוחמד פדול (הוזכר לעיל) בית המשפט ביטל את הרשעתו של נאשם צעיר, בן 18.4 בעת ביצוע העבירות, ללא עבר פלילי, אשר הורשע בעבירת סיוע להתפרצות. כאמור, אין מקרה זה דומה למקרה שפניי, ואין בו כדי ללמד על מדיניות הענישה בעבירות התפרצות.

ב. בחלק מפסקי הדין שהוגשו, בתי המשפט הטילו מאסרים על תנאי/חידשו מאסרים על תנאי/האריכו מאסרים על תנאי, יחד עם עונשים נלווים. בתי המשפט סטו ממתחם העונש ההולם והקלו עם הנאשמים בעיקר בשל שיקולי שיקום. ראו את ת"פ ( רמלה) 52390-05-14 מדינת ישראל נגד הבטמו דרבאי, ת"פ ( ירושלים) 26501-06-13 מדינת ישראל נגד רפאל אלמהדואי, ת"פ ( ראשון לציון) 41351-08-11 מדינת ישראל נגד סרגיי ליחוביצקי, ת"פ ( פתח תקווה) 36899-09-12 מדינת ישראל נגד אסף דבורה, ת"פ ( באר שבע) 32397-10-12 מדינת ישראל נגד יונה סרוסי.

ג. ברוב פסקי הדין שהוגשו, בתי המשפט הטילו על הנאשמים מאסר בפועל לריצוי בדרך של עבודות שרות יחד עם עונשים נלווים. ראו את ת"פ ( תל אביב – יפו) 27447-06-12 מדינת ישראל נגד חיים מסלטי, ת"פ ( כפר סבא) 4694-12-12 מדינת ישראל נגד שמואל שרייר, ת"פ ( רמלה) 41163-06-11 מדינת ישראל נגד עמרן בן הרוש, ת"פ ( עכו) 9843-12-12 מדינת ישראל נגד נימר נבואני, ת"פ 39195-09-13 מדינת ישראל נגד דניאל פרופר, ת"פ ( אילת) 2660-08-13 מדינת ישראל נגד אמנון אל טופחי, ת"פ ( נתניה) 14161-06-13 מדינת ישראל נגד זיו אבוחסירה, ת"פ ( פתח תקווה) 21560-11-12 מדינת ישראל נגד מיטל לסרי, ת"פ ( תל אביב – יפו) 16982-08-11 מדינת ישראל נגד אדיב דודי, ת"פ ( תל אביב – יפו) 20356-09-14 מדינת ישראל נגד ארתור ששונוב.

20. לאור האמור לעיל, ובנסיבותיו של המקרה שפניי, אני קובעת כי מתחם העונש ההולם הוא בין מאסר בפועל לריצוי בדרך של עבודות שרות ועד 12 חודשי מאסר בפועל.

סטייה ממתחם העונש ההולם

21. בית המשפט רשאי לסטות ממתחם העונש ההולם, לחומרא, בשל שיקולי הגנה על שלום הציבור או לקולא בשל שיקולי שיקום.
סעיף 40 ד לחוק העונשין קובע כי בית המשפט רשאי לסטות ממתחם העונש ההולם אם מצא כי הנאשם השתקם או קיים סיכוי ממשי שישתקם.
במקרה זה, מצאתי כי נכון יהיה לקבל את המלצת שרות המבחן להקל בעונשו של הנאשם.
אמנם דחיתי את ההמלצה שלא להרשיעו, ואולם שוכנעתי כי שיקולי השיקום מצדיקים הימנעות ממאסר בפועל, והסתפקות בשל"צ, בפיקוח שרות המבחן, אשר גיבש המלצה זו עבור הנאשם.
תחושות החרטה והבושה של הנאשם, שנמצאו על ידי שרות המבחן ככנים, מאמצי הנאשם לתיקון הנזק, ובעיקר היעדרו של כל עבר פלילי - כל אלה שכנעוני כי שיקולי השיקום מצדיקים הימנעות ממאסר בפועל.
הנאשם צעיר, נשוי ואב לתינוקת, שביצע עבירה פלילית יחידה וחמורה.
התסקיר הציג צפי חיובי לגבי עתידו ושיקומו של הנאשם, שאיננו נזקק לטיפול במובנו ה"קלאסי", ואולם זקוק הוא להבנתי לשיקום במובן הרחב.
המצב הכלכלי הקשה של הנאשם יקשה על שיקומו אם יוטל עליו מאסר בעבודות שרות, ולכן החלטתי בסופו של דבר, למרות שהוריתי על הממונה על עבודות השרות לבחון את התאמתו, להימנע מהטלת עונש זה.
חשיבות גבוהה מצאתי בהטלת פיצוי משמעותי לטובת המתלונן שביתו נפרץ.
הליך הצדק המאחה עלה על שרטון עקב דרישתו של המתלונן לפיצוי גבוה, אשר הנאשם לא הסכים להתחייב לו בשל מצבו הכלכלי.
מצאתי כי לצד החרטה שהובעה, והעונש הקל שייגזר מחוץ למתחם, יהיה נכון לחייב את הנאשם בתשלום פיצוי למתלונן. יש לרכיב זה משמעות עונשית, ובנוסף, מצאתי כי המתלונן אכן ראוי לפיצוי.

סוף דבר

22. נוכח כל האמור לעיל, אני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים:

א. צו של"צ בהיקף של 200 שעות, אשר יבוצע במסגרת בית חב"ד בק ריית שמונה, בעבודות אחזקה במקום, כמפורט בתסקיר שרות המבחן.

בית המשפט מסביר לנאשם את משמעות הצו, את מטרת השירות ואת פרטיו, ומזהירו, שאם לא ימלא אחר הצו, יהיה צפוי לתוצאות האמורות בסעיף 71ד' לחוק העונשין.

ב. מאסר על תנאי לתקופה של 7 חודשים, הנאשם יישא עונש זה, אם יעבור במהלך תקופה של 3 שנים, על כל אחת מהעבירות בהן הורשע.

ג. חתימה על התחייבות על סך 2,000 ₪, להימנע מלעבור על כל אחת מהעבירות בהן הורשע, במהלך תקופה של 3 שנים. במידה ולא יחתום תוך 7 ימים, ייאסר ליומיים.

ד. פיצוי למתלונן מר רועי דהן, אשר פרטיו יימסרו למזכירות ע"י המאשימה, על סך 7,000 ₪. הסכום ישולם ב-14 תשלומים שווים ורצופים. תשלום ראשון ישולם עד יום 10.8.16 ובכל 10 לחודש שלאחר מכן.
אי עמידה באחד התשלומים, יעמיד את מלוא הסכום לפירעון מיידי.

זכות ערעור תוך 45 יום מהיום לבית המשפט המחוזי.

ניתן והודע היום ו' תמוז תשע"ו, 12/07/2016 במעמד הצדדים.