הדפסה

בית משפט השלום בקריית גת - בשבתו בבי ת משפט השלום בבאר שבע ת"א 40564-04-16

בפני
כבוד ה שופט משה הולצמן

התובעת:

הפניקס חברה לביטוח בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד משה רבי ואח'

נגד

הנתבע:

עדל אבו עיסא ת.ז. XXXXXX316
ע"י ב"כ עוה"ד פיני ברזילי

פסק דין

בגדרו של הליך זה הוגשה תביעת שיבוב בסך של 85,577 ₪, לצורך השבת תגמולי ביטוח ששולמו למבוטחת של התובעת, בגין נזקים שנגרמו לרכבה בתאונה שהתרחשה ביום 5.11.2015.
סיפור המעשה, בקיצור רב, הינו כדלקמן- בעת שהמבוטחת הסיעה את רכבה לצומת, במופע של רמזור ירוק, הגיח לצומת רכב אחר שהתנגש ברכבה , המשיך בנסיעתו ונמלט מהמקום. מאן דהוא שנכח במקום, ופרטיו לא תועדו, מסר למבוטחת לוחית רישוי שלטענתו נפלה מהרכב הפוגע, וזו נמסרה למשטרה. בהמשך התברר כי מספר הרישוי שייך לרכב בבעלותו של הנתבע. בהמשך לפניית המשטרה, לאחר קרות התאונה, הודיע הנתבע שרכבו נגנב. מבדיקת המשטרה עולה כי הנתבע לא היה במקום האירוע. הנתבע טען כי נהג להשאיר את רכבו כשהוא פתוח והמפתח של מתג ההתנעה היה ב"תא הכפפות" ברכב.
השאלות העיקריות העומדות לבחינה הינן כדלקמן- האם ניתן לקבל את הטענה שלפיה לוחית הרישו י נפלה מהרכב הפוגע בעת האירוע, וזאת כחריג לכלל האוסר על עדות מפי השמועה, והאם ניתן להשית על הנתבע את האחריות לנזקים שנגרמו לרכב המבוטחת בגין התאונה , בשים לב לכך שהרכב היה פתוח ומפתח מתג הה תנעה היה ברכב.
ועתה לטענות בהרחבה.

עיקרי טענות התובעת
התובעת ביטחה את הגב' מרינה סובוטין בגין רכב מ.ר. 12-676-32 בפוליסה לביטוח כלי רכב מסוג מקיף שהייתה בתוקף בתאריך הרלבנטי לתביעה. הנתבע היה הנהג ו/או הבעלים ו/או המחזיק של רכב מסוג מונית מ.ר. 91-575-69. ביום 5.11.2015 כאשר המבוטחת נכנסה לצומת בבאר שבע במופע של אור ירוק, רכב הנתבע פגע בה כאשר נכנס לצומת במופע של אור אדום. הנתבע נמלט ממקום התאונה ומספר הרישוי של הרכב נפל לכביש. לתובעת ולמבוטחת לא הייתה הידיעה או היכולת לדעת מה היו נסיבות התאונה אשר גרמה לנזק הנטען, התאונה נגרמה על ידי נכס שלנתבע הייתה שליטה מלאה עליו, ואירוע התאונה מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע התרשל /או הפר חובה שבדין מאשר מהמסקנה שהוא נקט בזהירות ולכן חל בענייננו הכלל שהדבר מדבר בעד עצמו ועל הנתבע להוכיח שלא הייתה רשלנות מצדו. התאונה אירעה עקב רשלנותו, חוסר זהירותו , והפרת חובה שבדין של הנתבע מהטעמים שפורטו בכתב התביעה, לרבות הפרת אחת או יותר מתקנות התעבורה. התובעת פיצתה את המבוטחת בגין נזק שנגרם לרכב בסך של 85,170 ₪ וכן נשאה בשכר טרחתו של השמאי בסך של 407 ₪, וסכומים אלה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין עד להגשת התביעה עומדים על סך של 85,577 ₪.
עיקרי טענות הנתבע
הנתבע לא החזיק ברכב מסוג מונית (אין על כך חולק- מ.ה.) . במועד האירוע הנתבע עבד כנהג הסעות ברכב מסוג טרנזיט, השייך למעסיקתו, ואסף עובדים למפעל ליצור אנרגיה סולרית בסמוך לישוב אשלים בנגב וכלל לא נכח בסמוך לאזור שבו אירעה התאונה. מספר הרישוי של הרכב הפוגע שצוין בכתב התביעה תואם למספר הרישוי של רכב הנתבע . עוד נטען כי רכב הנתבע נגנב ונעלם , ואין מקום לקביעה שהיה מעורב בתאונה האמורה. הנתבע הכחיש שהוא נושא באחריות כלשהי לגבי גרם האירוע או לגבי הנזקים שנגרמו לרכב המבוטחת.
ביום 15.11.2017 נערך דיון הוכחות ובאי כוח הצדדים הגישו סיכומים בכתב.
דיון והכרעה
אקדים ואציין, כי לאחר שבחנתי את כל שהוגש בהליך זה, את טענות הצדדים ואת חומר הראיות, הגעתי לכלל מסקנה שיש מקום לקבל את התביעה, אם כי יש לנכות מסכום התביעה את שיעור האשם התורם שיש ליחס למבוטחת בנוגע לאירוע התאונה.
מצאתי לנכון לקבל את גרסתה של התובעת לגבי קרות אירוע התאונה שלפיה המבוטחת נכנסה עם רכבה לצומת במופע של רמזור ירוק, וכי הרכב הפוגע נכנס לצומת במופע של רמזור אדום ופגע עם חזיתו בחלק הימני של רכב המובטחת.
כן מצאתי לנכון לקבל את הגרסה שלפיה אחד הנוכחים במקום התאונה מסר ל מבוטחת את לוחית מספר הרישוי, שלדבריו נפלה מהרכב הפו גע, וזו נמסרה על ידה לשוטר שהיה במקום.
הגב' מריה סובוטין, המבוטחת, הצהירה כי במועד האירוע, ביום 5.11.2015, נהגה ברכב מדגם יונדאי i-35, מ.ר. 12-676-32, שהיה מבוטח אצל התובעת, ועמה נסעה הגב' אולגה לנגשטיין, על מנת להגיע למקום העבודה בחנות "טיב טעם". הגב' סובוטין הגיעה לצומת הבורסקאי פינת דרך חברון בבאר שבע, ומאחר ומופע האור ברמזור היה אדום נעמדה לפני הכניסה הצומת. לאחר שהמופע ברמזור התחלף לאור ירוק , ולאחר שבדקה, לטענתה, שהצומת פנוי, נכנסה לצומת על מנת לנסוע ישר, כאשר לפתע הגיח מצד ימין רכב ופגע עם חזיתו בצד ימין של רכבה. כתוצאה מהתאונה הסתובב רכבה וחסם את נתיב התנועה. לאחר התאונה הרכב הפוגע נמלט מזירת האירוע. הגב' סובוטין יצאה מהרכב "ועובר אורח שהיה במקום הודיעה לי מספר הרישוי של הרכב שפגע ברכבי נפל לכביש. לקחתי את מספר הרכב (91-575-69) ומסרתי אותו בשלב מאוחר יותר לבוחן המשטרתי בשם ערן וכן מסרתי הודעה למשטרה".
הגב' סובוטין מסרה בחקירתה במשטרה, שנערכה ביום 8.11.2015 את גרסתה האמורה, וטענה, בין היתר, כי "... אחד הבחורים אמר לי שמספר הרכב שלו נפל על הכביש. מספר הרכב הזה מסרתי לבוחן ערן".
הגב' אולגה לנגשטיין הצהירה כי נסעה עם הגב' סובוטין במועד קרות התאונה, והרכב עצר בשל מופע של אור אדום ברמזור בצומת "רולדין" בבאר שבע. לאחר שהמופע ברמזור התחלף לירוק " התחלנו בנסיעה, נכנסו לצומת כאשר לפתע הרגשתי מכה חזקה בצד ימין, נפתחה כרית האוויר והרגשת כאבים חזקים. ... ידוע לי שמישהו שהיה במקום, הביא למרינה את מספר הרישוי של הרכב הפוגע, שנפל לכביש. ידוע לי שהרכב שפגע בנו נמלט מהמקום".
הגב' לנגשטיין מסרה בחקירתה במשטרה שנערכה ביום 8.11.2015 את גרסתה האמורה, ובכלל זה כי "... מישהו הביא את מספר של הרכב שפגע בנו, הרכב שפגע בנו לא נשאר הוא המשיך בנסיעה".
הגב' סובוטין והגב' לנגשטיין חזרו בחקירתן הנגדית על עיקרי גרסתן, כפי שזו פורטה בתצהירים ובחקירות במשטרה, תוך שהגב' סובוטין הוסיפה בחקירתה בבית המשפט כי אותו פלוני שמסר לה את לוחית הרישוי , שלטענתו נפלה מהרכב הפוגע, היה נהג מונית (ע' 3, ש' 20-22), ולאחר זמן קצר המשיך בנסיעתו (ע' 4, ש' 13-18).
לא מצאתי כי נפלו סתירות בגרסאות שנמסרו על ידי העדות הנ"ל, לגבי הכניסה לצומת במופע של אור ירוק ברמזור והודעתו של אותו פלוני לגבי נפילת לוחית הרישוי מהרכב הפוגע, ו עדותן בעניין זה הינה מהימנה עליי.
לעניין זה ראוי לציין כי למבוטחת ולגב' לנגשטיין אין אינטרס של ממש בתוצאות ההליך המשפטי, בשים לב לכך שהמבוטחת קיבלה זה מכבר את תגמולי הביטוח בגין הנזק שנגרם לרכב, ואילו הגב' לנגשטיין התלוותה למבוטחת בנסיעה האמור ה.
הגב' סובוטין טענה בחקירתה במשטרה ובתצהירה כי לוחית הרישוי נמסרה לה על ידי פלוני שנכח במקום, ובחקירתה הנגדית בבית המשפט העידה כי זו נמסרה לה על ידי נהג מונית, אך סבורני שהשינוי שחל בגרסתה בעניין זה הינו זניח ו אין בו כדי לגרוע מהמהימנות שניתן לייחס לגרסתה לפיה אחד מהנוכחים במקום מסר לה את לוחית הרישוי והודיע לה כי זו נפלה מהרכב הפוגע.
מכיוון שהמבוטחת לא נטלה את פרטיו של מי שמסר לה את לוחית הרישוי, ולכן לא התאפשר להביאו למתן עדות, הרי שעדותה לפיה לוחית הרישוי שנמסרה לה נפלה מהרכב הפוגע בעת קרות האירוע, הינה בבחינת עדות שמיעה לגבי אמיתות תוכנה, וזאת להבדיל מעצם מסירת ההודעה ולוחית הרישוי למבוטחת, ויש לבחון אפוא האם חל בעניינו הכלל המכשיר עדות מפי השמועה.
התובעת טענה בסיכומיה כי יש מקום להחיל בענייננו את סעיפים 9 ו- 10 א' לפקודת הראיות [נוסח חדש], התש ל"א- 1970 (להלן: " פקודת הראיות"), ואת כללי ה"רס גסטה", שהינם החריג לכלל האוסר על עדות מפי השמועה, בשים לב לנסיבות העניין, והנתבע טען בסיכומיו שהתנאים הדרושים לתחולתם של הסעיפים הנ"ל לפקודת הראיות אינם חלים בענייננו.
סעיף 10א' לפקודת הראיות, שצוין בסיכומי התובעת , שעניינו אימרת עד בכתב שניתנה מחוץ לכותלי בית המשפט, אינו רלבנטי לעניינ נו, מה גם שתחולתו הוגבלה באופן מפורש להליך פלילי בלבד (יעקב קדמי. על הראיות. חלק שני. מהדורה משולבת ומעודכנת, תש"ע-2009, ע' 630).
בסעיף 9 לפקודת הראיות, שעליו נסמכה התובעת בסיכומיה, שעניינו "אמרת עד בעת ביצוע העבירה" נקבע כי "עדות על אמרה שנאמרה בשעה שנעשה, לפי הטענה, מעשה עבירה, או בסמוך לפניו או לאחריו, והאמרה נוגעת במישרין לעובדה השייכת לענין, תהא קבילה אם אמר אותה אדם שהוא עצמו עד במשפט". למרות הדיבור "מעשה עבירה" הוראתו של דבר החקיקה הנ"ל חלה במישור הפלילי והאזרחי כאחד (י. קדמי. שם. ע' 609). עם זאת, הסעיף חל, על פי סיפת לשונו, " ... אם אמר אותה אדם שהוא עצמו עד במשפט", במקום שנותן האמרה, שמבוקש לקבלה כראיה בהליך המשפטי, הובא לעדות בפני בית המשפט, ולכן האמור בסעיף הנ"ל אינו חל בענייננו (י. קדמי. שם . ע' 593).
בהלכה הפסוקה נקבע זה מכבר כ י במקום שלא ניתן מטעמים אובייקטיביים להעיד את אומר האימרה בפני בית המשפט, יחול החריג לכלל האוסר על עדות מפי השמועה על פי המתכונת שנקבעה על ידי כללי ה"רס גסטה" כפי שהתגבשו במשפט המקובל (ע"פ 7293/97‏ ז'אפר ואח' נ' מדינת ישראל. 16.12.1998; י. קדמי. שם. עמ' 612-613).
כללי "הרס גסטה" כפי שהתגבשו במהלך השנים הינם כדלקמן- א. אימרה ספונטנית תוך כדי התרחשותו של אירוע מרגש או בגינו. ב. אימרה הנלווית למעשה ומסבירה את עשייתו; ג. אימרה המבטאת "הלך נפש" של האומר (בעת אמירתה); ד. אימרה המשקפת "מצב בריאות" של האומר (בעת אמירתה); ה. אימרה המציגה תוכניות לעתיד מצד אומר שנפטר (י. קדמי. שם. ע' 588).
מבין הכללים הנ"ל נראה לי כי הכלל הראשון והשני עשויים להיות רלבנטיים לענייננו.
הכלל הראשון עניינו אימרה ספונטנית בתגובה להתרחשותו של אירוע מרגש , ככל שזו נאמרה בסמיכות להתרחשותו של האירוע.
אימרות שהוכרו בגדרו של הכלל הנ"ל הינן-
"אמירתו של נווט של ספינה סמוך לאחר התנגשות בספינה אחרת, בדבר סיבת ההתנגשות ככל שהוא יכול לדעת אותה; אמירתו של עובד, סמוך לאחר תאונת עבודה בדבר סיבת התאונה; אמירה של קרבן של תאונה, סמוך לאחר פציעתו; אמירה של קרבן אלימות בדבר סיבת קפיצתו מקומה ג' (תקיפה בגרזן ע"י הנאשם)".
(י. קדמי. שם. ע' 590).
"בית-המשפט העליון, ... , קיבל בפועל אמרות ספונטניות כחריג לכלל הפוסל עדות שמיעה, וזאת אף בלא שמוסריהן העידו במשפט. כך, למשל, נפסק כי יש להתיר קבלתו כראיה של פתק, שבו רשם תייר אלמוני את מספרה של מכונית אשר הייתה מעורבת בביצוע עבירה. ראו ע"פ 182/71, 183 עוזר נ' מדינת ישראל (להלן – הילכת עוזר [5]). הלכה זו אף השתרשה והנחתה את הערכאות הדיוניות. ראו, למשל, ת"פ (ת"א) 203/95 מדינת ישראל נ' אלימלך [20], שבו נפסק, על יסוד הילכת עוזר [5], כי יש לקבל כראיה עדות של שוטר אשר נטל מספר של רכב שהיה מעורב בשוד מאדם אלמוני שרשם את המספר על גב ידו".
(ע"פ 7293/97‏ ז'אפר ואח' נ' מדינת ישראל; פסקה 11; 16.12.1998).
באשר לסמיכות הזמנים שבין מועד התרחשות האירוע לבין המועד שבו נעשתה האימרה נקבע כי פרק זמן שבין חצי שעה לשעה הינו בגדר סמיכות הזמנים הנדרשת לצורך תחולת החריג לכלל האוסר עדות מפי השמועה ( ע"פ 1645/08 פלוני נ' מדינת ישראל; פסקה 20; 3.9.2009), ו בהמשך נקבע כי " לטעמי, אין לקבוע מסמרות לגבי מימד הזמן של המונח "בסמוך למעשה העבירה" וכל מקרה צריך להיבחן על פי נסיבותיו" (ע"פ 8704/09 יחזקאל באשה נ' מדינת ישראל; 11.11.2012; פסקה 3 לפסק דינו של כב' השופט יצחק עמית). ראוי לציין כי הקביעות הנ"ל נעשו לגבי סעיף 9 לפקודת הראיות, שצוין לעיל, אך ניתן ל אמצן גם לענייננו.
בענייננו, סבורני שניתן להסתמך על הכלל הנ"ל, בשים לב לנסיבותיו המיוחדות של העניין הנדון, על מנת להכשיר את העדות מפי השמועה.
כפי שצוין לעיל, המבוטחת טענה כי פלוני שנכח במקום אירוע התאונה הודיע לה שלוחית הרישוי נפלה מהרכב הפוגע ומסרה למבוטחת.
סבורני שניתן לסווג את אירוע התאונה כאירוע מרגש לגבי אותם אלה שנכחו במקום וצפו בו , בהיותו אירוע פתאומי, בלתי צפוי, מסקרן ומפחיד כאחד, מה גם שלפי התיאור שמסרה המבוטחת כתוצאה מהפגיעה רכבה הסתובב וחסם את הנתיב, ויש בכך כדי להעיד לגבי עוצמתה של התאונה , ועל מידת העניין, הקשב ותשומת הלב שהאירוע עורר אצל הנוכחים במקום.
יש בנסיבותיו של האירוע, כמתואר לעיל, כדי להשליך על מידת המהימנות שניתן לייחס לאימרה שנעשתה בסמוך להתרחשותו.
המבוטחת טענה כי אותו פלוני הודיע לה שלוחית הרישוי נפלה מרכב הפוגע ומסר אותה למבוטחת , בחלוף זמן קצר לאחר התאונה, דקות ספורות, כך לפי עדותה בחקירתה החוזרת , "זה היה שתי דקות, כי התחלף הרמזור ונהג המונית המשיך לנסוע" (ע' 4, ש' 18), ובהמשך "משהו כ-2 דקות" (ע' 5, ש' 3).
ב"כ הנתבע טען בדיון כי עדותה הנ"ל של המבוטחת הינה בבחינת הרחבת חזית המריבה מכיוון שלא נטען בתצהירה לגבי פרק הזמן האמור (ע' 4, ש' 21), ובסיכומיו נטען כי הטענה כלל לא עלתה בעדותה של המבוטחת, אלא שאין בידי לקבלן. כפי שצוין לעיל, המבוטחת העידה בחקירתה החוזרת כי אותו פלוני פנה אליה דקות ספורות לאחר קרות התאונה, ולכן אין מקום לטענה שלא ניתנה גרסה בעניין זה. הטענה לגבי פרק הזמן הנטען, של דקות ספורות, לא נטענה אמנם במפורש בתצהירה של המבוטחת, א ך סבורני שעדותה אינה בבחינת הרחבת חזית המריבה, בשים לב לכך שהצהירה כי לאחר שיצאה מרכבה "עובר אורח שהיה במקום הודיעה לי כי מספר הרישוי של הרכב שפגע ברכבי נפל לכביש", והיא לקחה את לוחית הרישוי ובהמשך מסרה אותה לבוחן התנועה של המשטרה (סעיף 8 לתצהירה; חקירתה במשטרה ע' 2 סיפא). בעדותה, בחקירתה הנגדית, העידה כי אותו פלוני מסר לה את לוחית הרישוי (ע' 3, ש' 21), וגרסתה נתמכה בזו שנמסרה על ידי הגב' לנגשטיין. הדעת נותנת, כך לפי ניסיון החיים והשכל הישר, כי הפנייה למבוטחת, על ידי אותו פלוני, נעשתה בסמוך ממש לקרות התאונה, מה גם שמהימנה עליי עדותה שאותו פלוני עזב את המקום ברכבו זמן קצר לאחר האירוע (ע' 4, ש' 18 ).
התובעת טענה בסיכומיה כי אותו פלוני סירב למסור את פרטיו אלא שאין בידי לקבל את הטענה, מכיוון שלא נמצאו לה תימוכין בחומר הראיות, והמבוטחת העידה בחקירתה הנגדית שלא שאלה לפרטיו (ע' 4, ש' 9), ועם זאת אציין שאין בכך כדי לשנות מתוצאת הדברים באשר לת חולת החריג לכלל האוסר עדות מפי השמועה.
סבורני שניתן להסתייע גם בכלל השני לכללי ה"רס גסטה" והכוונה ל אימרה הנלווית למעשה ומסבירה את עשייתו.
"הכלל הוא כי אימרה- בכתב או בעל פה- המלווה מעשה שעושה האומר, ואשר יש בה כדי להאיר את המעשה ולהסבירו, תתקבל כראיה לאמיתות תוכנה, על אף שהאומר איננו עד ולא ניתן להעידו, לאמור: כחריג לכלל הפוסל עדות מפי השמועה" (י. קדמי. שם. ע' 594).
בענייננו, ההודעה שמסר אותו פלוני למבוטחת בדבר נפילת לוחית הרישוי מהרכב הפוגע, שלוותה במסירתה למבוטחת יש בה כדי לחזק את משקלה של אותה אימרה.
שאלה נוספת שיש להידרש אליה הינה האם הנתבע נושא באחריות לקרות התאונה ולנזקים שנגרמו בעטיה לרכבה של המבוטחת, בשים לב לכך שנהג להשאיר את הרכב כשהוא פתוח, והמפתח ששימש לצורך הנעת המנוע היה ב"תא הכפפות" של הרכב .
הנתבע העיד בחקירתו הנגדית כי הרכב נמצא ליד ביתו בפזורה הבדואית , אלא שלא נהג לעשות בו שימוש, מכיוון שהיה ברשותו רכב מטעם מעסיקתו. עוד העיד כי נהג להשאיר את הרכב פתוח כאשר המפתח היה ב"תא הכפפות" (ע' 8, ש' 1-12) . כאשר נשאל האם יכול להיות שמאן דהוא יעשה שימוש ברכב מבלי ידיעתו השיב "אני לא יודע מי נוסע באוטו", ובהמשך "מי שלוקח את האוטו מודיע לי", ולטענתו אחיו עשה שימוש ברכב מידי פעם ותמיד הודיע לו (ע' 8, ש' 7-18). הנתבע טען כי הרכב נגנב ממנו וכי נודע לו על כך רק לאחר שהמשטרה הודיע לו שרכבו היה מעורב בתאונת דרכים ( סעיף 4 לתצהירו).
התובעת טענה בסיכומיה כי הנתבע פעל בניגוד לתקנות פקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: "פקודת התעבורה"), וציינה את תקנות 27ב' ו-74 לפקודת התעבורה.
ראוי לציין כי הנתבע לא התייחס כלל בסיכומיו לתחולתן של התקנות האמורות על המקרה הנדון , ולטענות שהתובעת העלתה בעניין זה.
בסעיף 27ב' לפקודת התעבורה [נוסח חדש], שעניינו "אחריות בעל רכב", נקבע כדלקמן-
"(א) נעשתה עבירת תעבורה ברכב, רואים את בעל הרכב כאילו הוא נהג ברכב אותה שעה או כאילו העמידו או החנה אותו במקום שהעמדתו או חנייתו אסורה על פי חיקוק, לפי הענין, זולת אם הוכיח מי נהג ברכב, העמידו או החנהו כאמור או אם הוכיח למי מסר את החזקה ברכב (להלן - המחזיק), או הוכח שהרכב נלקח ממנו בלי ידיעתו ובלי הסכמתו. (ב) הוכיח בעל הרכב למי מסר את החזקה ברכב, תחול החזקה האמורה בסעיף קטן (א) על המחזיק. (ג) הוכיח המחזיק כי מסר את החזקה ברכב לאדם אחר, תחול החזקה האמורה בסעיף קטן (א) על אותו אדם".
דבר החקיקה הנ"ל יוצר את החזקה שככל שזהותו של מי שנהג ברכב במועד האירוע אינה ידועה, יש לראות את בעל הרכב כמי שנהג בו, וככל שברצונו לסתור את החזקה האמורה, הרי שלא די בכך שיוכיח כי לא נהג ברכב במועד האירוע, אלא שעליו להוכיח בראיות את זהותו של נהג הרכב במועד האירוע, או שהרכב נלקח ממנו בלי ידיעתו ובלי הסכמתו.
בענייננו, סבורני שיש לקבל את גרסתו של הנתבע כי לא נהג ברכב במועד האירוע, בשים לב למסקנתו של בוחן התנועה של המשטרה כי לא ניתן לקשור את הנתבע למקום האירוע לפי ממצאי בדיקת איכון שבוצעה לטלפון שלו (סעיף 14 לדו"ח; נספח ב' לתצהירו הנתבע; ראו גם סעיף 16 לסיכומי התובעת).
הנתבע טען כי הרכב נלקח ללא ידיעתו והסכמתו , ונגנב ממנו, אלא שבשים לכך שדלתות הרכב היו פתוחות והמפתח של מתג ההתנעה היה ברכב, הרי שלא הייתה כל מניעה להיכנס לרכב, להניע את המנוע, ולנסוע בו, בין ברשות ובין שלא רשות, ובנסיבות אלה סבורני שעל הנתבע רובץ נטל מוגבר על מנת לסתור את החזקה שנקבעה בתקנה האמורה .
הנתבע טען שיום לאחר התאונה התקשרו אליו מתחנת המשטרה והודיעו לו שרכבו היה מעורב בתאונה, והוא הופתע מכך ומצא שהרכב אינו במקומו ואז נ יגש מיד לתחנת המשטרה בדימונה והודיע שהרכב "לא נמצא במקום וככל הנראה הוא נגנב". בתחנת המשטרה בדימונה הפנו את הנתבע לתחנת המשטרה בבאר שבע "שם הודעתי גם להם שהרכב נגנב" (סע' 4-6 לתצהירו).
עם זאת, נראה כי הנתבע הסתפק במסירת הודעה למשטרה שרכבו נגנב, אלא שלא מצא לנכון להגיש תלונה על גניבת הרכב, ולא הציג אישור מהמשטרה על הגשת תלונה.
אי הגשת תלונה במשטרה לגבי גניבת הרכב מעלה, לכל הפחות, תמיהה של ממש, מכיוון שהגשת התלונה ורישום הפרטים במאגר המידע המשטרתי נדרשים, בדרך כלל, לצורך חקירת מקרה הגניבה על ידי המשטרה, ולא מצאתי שהנתבע סיפק הסבר של ממש מדוע נמנע מהגשת תלונה על גניבת הרכב למרות ש ביקר בתחנת המשטרה.
זאת ועוד. סבורני שלא עלה בידי הנתבע להוכיח שערך בדיקה ובירור לגבי האפשרות שנעשה ברכב שימוש, במועד הרלבנטי לתאונה, על ידי מי מהאנשים המוכרים לו שבעבר עשו שימוש ברכבו, ובכלל זה אחיו.
הנתבע לא העלה בתצהירו, או בעדותו בחקירתו הנגדית, טענה מפורשת שלפיה ערך בירור אצל אחיו, שכניו בפזורה, ואצל כל אלה שלעיתים עשו שימוש ברכבו, כך כעולה מעדותו, על מנת לנסות ולבדוק האם עשו שימוש ברכב במועד התאונה, למרות שהבירור בעניין זה התבקש, וניתן לומר שאף התחייב, מכורח הנסיבות, בשים לב לכך שהכניסה לרכב והנסיעה בו הייתה זמינה לכל מי שחפץ בכך, ו ניתן להבין מעדותו כי אנשים שונים, ובכלל זה אחיו, עשו מידי פעם שימוש ברכב, מה גם שלא נהג לבדוק באופן תדיר האם הרכב חונה במקומו.
מהמקובץ לעיל סבורני שיש מקום לקביעה כי הנתבע לא סתר את החזקה האמורה ויש לייחס לו את האחריות לגרם התאונה כאילו הוא עצמו נהג ברכב.
בתקנה 74 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961, שעניינה "רכב שנשאר בלי השגחה", נקבע-
"(א) לא יחנה ולא יעמיד אדם רכב אלא לאחר שנקט באמצעי הזהירות הדרושים כדי להבטיח שהרכב לא יזוז ולא ינוע בהעדר נהג.
(ב) לא יחנה ולא יעמיד אדם רכב בלי השגחה אלא לאחר שהופסקה פעולת המנוע ומנגנון ההדלקה, הוצא מפתח ההצתה והופעלו הבלמים המיועדים לבלימת קבע".
ב-ע"א 704/71‏ זכאריה אגבריה נ' דוד המאירי (17.5.1972), נדון מקרה שבו נהג טרקטור שביצע עבודות עזב את הטרקטור והשאיר את מפתח ההתנעה במקומו. נהג משאית שהיה במקום הפעיל את הטרקטור וגרם לפגיעה בצד ג'. נקבע, על יסוד תקנה 82(ב) לתקנות התעבורה (שחליפתה לימים הינה תקנה 74(ב) הנ"ל), כי האחריות לנזקים שנגרמו לניזוק רובצת, בין היתר, גם על נהג הטרקטור.
"הוראת התקנה 82 שעל-פיה נוהג רוב בנינו ורוב מנינו של ציבור הנהגים מראה מהי רמת ההתנהגות הנדרשת מאדם זהיר, ומשהתנהגותו נופלת מהמקובל על רוב הציבור, הוא אשם ברשלנות" (פסקה 7) .
"מהלך העבודה הצריך הפעלת הטרקטור כל כמה רגעים, והמאירי ידע שבקרבת מקום מצויים נהגי משאיות. בעבר גם עסקו אלה, על-פי רשות שנטלו ממנו, בהפעלת הטרקטור. אם התרחק המאירי מרכבו, בהשאירו את מפתח ההצתה במקומו, אין זה חורג מגדר הצפיות של ארם סביר שאחד מנהגי המשאיות, בראותו את המפתח בטרקטור, ינצל את הדבר כדי להסיעו בעצמו לצורך משימתם המשותפת, סילוק האבנים; אם מפני שראה בכך - הרשאה מכללא, ואם מפני שלא חפץ יאבד זמן עד לשובו של הטרקטוריסט. סבור אני שהשארת המפתח היה בה משום פיתוי, דוקא מפני שהיו בקרבת מקום בעלי מקצוע הנהגות, העלולים לסמוך בטעות של כשרם להפעיל את הטרקטור ואינם חפצים לאבד זמן עד שהטרקטוריסט יחזור אל מושבו. והרי כך קרתה התאונה: לנתנאל אצה השעה והיה צורך להזיז את הטרקטור, אמנם לא מפני שחסם למשאית את הדרך, אלא מפני שהפועלים בטלו מעבודתם, והוא לא אבה להמתין לשובו של הנהג. אין דרכו של נהג העוזב את רכבו אפילו לרגע קט להשאיר את המפתח ברכב. שימוש לרעה של מציאה כזאת, מפתח בכלי רכב כשנהגו אינו לידו, ואילו נהגים אחרים בסביבה, לא חרג מגדר הצפיות" (פסקה 3; הדגשות לא במקור- מ.ה.).
סבורני שניתן לאמץ את ההלכה הנ"ל , בשינויים המחויבים, גם לענייננו.
הנתבע נהג להשאיר את הרכב פתוח ואת מפתח מתג הה תנעה ב"תא הכפפות" , לא פיקח עליו באופן תדיר, ולא נקט באמצעי זהירות בסיסיים על מנת למנוע, או לפחות להקשות, על השימוש ברכב ללא נטילת רשות, או על גניבתו, ובכך הפקיע מידו- ביודעין- את השליטה והפיקוח על השימוש שיכול ויעשה ברכב.
התנהגותו של הנתבע אינה מתיישבת עם חובת הזהירות המוטלת על בעליו של רכב לנקוט באמצעי זהירות סבירים, ולכל הפחות לנעול את דלתות הרכב ולשמור על מפתח מתג ההתנעה מחוץ לרכב, על מנת למנוע- ככל שהדבר בכוחו- שימוש לא מבוקר ברכב, ובכלל זה על ידי אלה שכישורי הנהיגה שלהם אינם ידועים לו.
הנתבע חרג אפוא ממידת הזהירות הראויה שנקבעה ב גדרה של תקנה 74(ב) לתקנות התעבורה, וגם מטעם זה ניתן להטיל עליו את האחריות לגבי התרחשות התאונה והנזקים שנגרמו בעטיה לרכב המבוטחת.
הנתבע העלה השגות בסיכומיו לגבי מידת האחריות שיש לייחס לנהג הרכב הפוגע, בשים לב לכך שבוחן המשטרה לא קבע ממצא ברור לגבי השאלה מי מהרכבים נכנס לצומת במופע של רמזור ירוק, וכן טען כי המבוטחת נהגה בחוסר זהירות בעת כניסתה לצומת.
כפי שצוין לעיל, מצאתי לנכון לתת אימון בגרסת המבוטחת שלפיה נכנסה עם רכבה לצומת במופע של רמזור ירוק.
עם זאת, סבורני שיש ממש בטענת הנתבע כי המבוטחת לא נקטה בזהירות ראויה עם כניסתה לצומת. המבוטחת טענה כי לאחר שהמופע ברמזור התחלף מאדום לירוק הביטה היטב לכל הנתיבים האחרים והבחינה שכלי הרכב עומדים ואז נהגה את רכבה לצומת, אלא שבסמוך לכניסתה לצומת הגיח הרכב הפוגע מצד ימין ופגע בחזיתו בדופן ימין של רכבה (סע' 5-6 לתצהירה). בחקירתה הנגדית העידה כי לראשונה הבחינה ברכב הפוגע לאחר שזה פגע ברכבה, "... אני לא ראיתי אותו ... ראיתי אותו רק כשנכנס בי" (ע' 2, ש' 29-30), ועדותה אינה מתיישבת, לטעמי, עם הגרסה שהעלתה בתצהירה. הדעת נותנת שהמבוטחת נכנסה עם רכבה לצומת מבלי שבדקה כיאות שהצומת פנויה וסבורני שיש לייחס לה אשם תורם בשיעור של 20% לגרם התאונה.
התובעת טענה כי שילמה למבוטחת תגמולי ביטוח בסך של 85,170 ₪ (סעיף 9 לתצהיר המבוטחת), נשאה בשכר טרחת השמאי בסך של 407 ₪, וסכומים אלה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין נכון למועד הגשת התביעה עומדים על 85,577 ₪.
התובעת נסמכה על חוות דעת השמאי אריק דהן שנחקר (בקיצור רב) על ידי ב"כ הנתבע, ולא מצאתי שנסתר על הממצאים שפורטו בחוות דעתו.
הנתבע לא העלה בסיכומיו טענות מפורשות לגבי שיעור תגמולי הביטוח ששולמו למבוטחת, או לגבי רכיבי סכום התביעה.
מכיוון שראיתי לנכון לייחס למבוטחת אשם תורם בשיעור של 20%, יש מקום להעמיד את הסכום לחיובו של הנתבע על סך של 68,869 ₪, נכון למועד הגשת התביעה.
85,577 ₪ X 80% = 68,462 + 407 ₪ (שכ"ט שמאי) = 68,869 ₪.
התוצאה
התוצאה הינה שהתביעה מתקבלת בחלקה והנתבע ישלם לתובעת את החיובים הכספיים כדלקמן-
סך של 68,869 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד הגשת התביעה ביום 20.4.2016 ועד לתשלום בפועל.
החזר אגרות בית המשפט בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד ההוצאה ועד לתשלום בפועל.
שכר עדותו של השמאי מטעם התובעת, אריק דהן, בסך של 700 ₪, ושכר עדותה של הגב' מריה סובוטין בסך של 350 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד ההוצאה ועד לתשלום בפועל.
שכר טרחתו של ב"כ התובעת בסכום כולל של 8,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל.
ערעור בזכות ניתן להגיש לבית המשפט המחוזי בבאר שבע בתוך 45 ימים.
המזכירות תודיע לצדדים ותסגור את התיק.

ניתנה היום, כ"ג ניסן תשע"ח, 08 אפריל 2018, בהעדר הצדדים.