הדפסה

בית משפט השלום בקריית גת תא"מ 11967-04-18

בפני
כבוד ה שופט משה הולצמן

התובעים

  1. סלע נכסים תיווך ניהול ויזמות נדל"ן (ניתן פסק דין)
  2. נתנאל גנגלוס

הנתבע 2 ע"י ב"כ עוה"ד עדי טויזר

נגד

הנתבע

יצחק דנינו
ע"י ב"כ עוה"ד שירן בוקובזה

פסק דין

מבוא
תביעה כספית שהוגשה על סך של 42,500 ₪ בשל הפרת הסכם לתשלום דמי תיווך.
התובעים טענו שהנתבע חתם על הזמנת שירותי תיווך בשיעור של שני אחוז מהמחיר שבו תימכר הדירה שהוצגה לפניו על ידי התובע 2 (להלן: "התובע"), ברחוב כלנית 100/1, באר שבע (להלן: "הדירה"). הנתבע הודיע לתובע שאין בכוונתו לרכוש את הדירה ובד בבד התקשר בהסכם לרכישתה עם המוכר, וזאת על מנת להתחמק מתשלום דמי תיווך.
התביעה הוגשה ביום 9.4.2018 בבית משפט השלום בבאר שבע, והועברה לטיפולו של מותב זה על פי החלטתה של כב' הנשיאה (כתוארה דאז) השופטת אבירה אשקלוני שניתנה ביום 14.1.2020.
ישיבה מקדמית נערכה ביום 20.1.2019 לפני כב' הרשמת הבכירה מיטל חלפון-נזריאן בבית משפט השלום בבאר שבע (להלן: " הרשמת הבכירה"), ודיוני הוכחות נערכו לפני מותב זה בימים 29.6.2020 ו-5.8.2020.
ביום 18.3.2019 ניתן על ידי כב' הרשמת הבכירה תוקף של פסק דין להסכם פשרה, שנערך ונחתם בין התובעת 1 (להלן: " התובעת") לבין הנתבע, במסגרתו התחייב ה אחרון לשלם לתובעת סך של 22,000 ₪ (כולל מע"מ) לצורך סיום המחלוקת , ולעניין זה אתייחס ביתר הרחבה בהמשך.
עיקרי טענות הצדדים
התובעים טענו בכתב התביעה המתוקן, שהוגש בסדר דין מקוצר, בעיקרי הדברים, כי ביום 1.1.2016 הנתבע חתם על הזמנת שירותי תיווך לגבי הדירה כאשר המחיר שהתבקש עליה עמד על 1,900,000 ₪, או מחיר אחר לפי משא ומתן בין הצדדים; הנתבע התחייב לשאת בדמי תיווך בשיעור של שני אחוז ככל שירכוש את הדירה; מכיוון שתמורת רכישת הדירה על ידי הנתבע עמדה על סך של 1,820,000 ₪, יש להעמיד את דמי התיווך על סך של 42,588 ₪ (כולל מע"מ); הנתבע התחייב לשלם את דמי התיווך במישרין לתובעת; בחלוף כשנתיים נודע לתובע שהנתבע רכש את הדירה וזאת לאחר שעשה מצג שווא כלפי התובע שאין בכוונתו לרכוש את הדירה על מנת להתחמק מתשלום דמי התיווך; המוכר הודיע לתובע במענה לפנייתו שאין בכוונתו למכור את הדירה; לאחר שהתחוור לתובע שהנתבע רכש את הדירה פנה אליו בדרישה לתשלום דמי התיווך אך נדחה על ידו; הנתבע רכש את הדירה זמן קצר לאחר שזו הוצגה לפניו על ידי התובע; התנהלותו של הנתבע נגועה בחוסר תום לב; התובעים היו הגורם היעיל לרכישת הדירה והם זכאים לתשלום דמי תיווך.
הנתבע טען בכתב ההגנה, בעיקרי הדברים, להעדר יריבות בינו לבין התובע מכיוון שעבד כעובד שכיר אצל התובעת במועד החתימה; הזמנת שירותי התיווך נערכה כטופס סתמי, לא ברור, מטושטש, שאינו משקף את חובת ההגינות והזהירות והטיפול היעיל שהתובעים חבים כלפי הלקוח; הנתבע חתם על טופס הזמנת שירותי התיווך תחת מצג שווא שעשה כלפיו התובע לפיו ניתנה לו בלעדיות על ידי המוכר לצורך מכירתה, בעוד שהתברר לו, בדיעבד, שהמוכר כלל לא חתם על הסכם תיווך; התובע התנה את הצגת הדירה בחת ימת הנתבע על טופס הזמנת שירותי התיווך; הנתבע סבר שהמוכר שכר את שירותיו של התובע ותשלום דמי התיווך יתחלק ביניהם; בהזמנת שירותי התיווך לא הועמדה בלעדיות לתובע לצורך מכירת הדירה; ביום 3.1.2018 הנתבע הגיע למשרדי התובעת והציע לרכוש את הדירה בסך של 1,750,000 ₪ ובהמשך בסך של 1,800,000 ₪, אך התובע הודיע לו שאין בכוונתו להעביר את הצעתו למוכר הדירה; לאחר מספר ימים הנתבע שוחח עם מוכר הדירה שהודיע לו שהצעתו לרכישת הדירה לא נמסרה לו על ידי התובע וכי לא חתם על הזמנת שירותי תיווך לתובע, ואז הבין כי נפל לתרמית והתובע לא קיבל בלעדיות לשיווק הדירה; בנסיבות אלה הנתבע והמוכר החליטו יחדיו לקדם את עסקת רכישת הדירה; התובעים לא הגישו תביעה נגד מוכר הדירה; התובע פנה לנתבע לצורך תשלום דמי תיווך כשנתיים לאחר רכישת הדירה, לאחר שהעמידו את הדירה למכירה באתר "יד שתיים"; התובע הגיע לדירה באמתלה שהוא מייצג לקוחה שמחפשת דירה אך תכלית הגעתו הייתה לדרוש את דמי התיווך שלטענתו הנתבע חייב בתשלומם; הזמנת שירותי התיווך לא עומדת בהוראות סעיפים 9ב(1) ו-(2) לחוק המתווכים במקרקעין, התשנ"ו-1996 (להלן: " חוק המתווכים"); בנסיבות העניין יש לדחות את התביעה.
דיון והכרעה
אין מחלוקת שהנתבע חתם על הזמנת שירותי תיווך שהוצגה לפניו על ידי התובע עובר להצגת הדירה לפניו.
הנתבע העלה טענה להעדר יריבות בינו לבין התובע מכיוון שהאחרון היה עובד שכיר אצל התובעת ובטופס ההזמנה צוין שמלוא דמי התיווך ישולם לתובעת, אך אין בידי לקבל את הטענה.
בפתיח לטופס ההזמנה צוין כדלקמן- "הזמנת שירותי תיווך במקרקעין מ"סלע נכסים" לקניה/השכרת נכס. אני הח"מ שם: איציק דנינו, ת"ז: XXXXXX706 ... (... להלן: "המזמין"), מזמינים בזאת שירותי תיווך במקרקעין מיועץ תיווך הנדל"ן נתנאל גנגלוס, ת"ז XXXXXX838, מ.ר. 3135432, מחברת "סלע נכסים" או מכל מתווך מורשה אחר שהוסמך על ידם לפעול לביצוע הזמנה זו (להלן- "המתווך")".
מעיון בנוסח הנ"ל עולה בבירור שהנתבע הזמין את שירותי התיווך מאת התובע נתנאל גנגלוס, מאת התובעת, או מכל מתווך מורשה במקרקעין שהוסמך על ידם לפעול לביצוע ההזמנה.
הנתבע טען שהתובע עבד כשכיר אצל הנתבעת אך לטענה זו אין על מה לסמוך מכיוון שמחומר הראיות עולה בבירור שהתובע היה קבלן משנה של התובעת, עצמאי, עוסק מורשה, בעל תיק אצל רשויות המס, ודמי התיווך היו מתחלקים בין התובעת לבינו בחלקים שווים כנגד הוצאת חשבונית- מס (עדות התובע, ע' 6, ש' 21-22; ע' 7, ש' 1-3, ש' 1, ש' 19-20, ש' 23-24; ע' 8, ש' 11-13, ש' 17-18; ע' 9, ש' 13-15; ע' 10, ש' 8-11, ש' 15-16; ע' 14, ש' 16-17; עדות דקל סלע, מנהל התובעת, ע' 22, ש' 2-3, ש' 5-6, ש' 20-21; ע' 23, ש' 1-3, ש' 10-12; ע' 24, ש' 1-2; ע' 25, ש' 9-13).
הנתבע הפנה בסיכומיו לסעיף 9 לטופס ההזמנה לפיו "דמי התיווך ישולמו במלואם מיד בתום התקשרות הצדדים בהסכם מחייב כלשהו. התשלום ישולם לפקודת "סלע נכסים" ובתשלום אחד בלבד. תשלומים שלא ישולמו לפקודת "סלע נכסים" לא יהיו תקפים ויראו כלא שולמו כלל ועיקר", ולטענתו יש בכך כדי לתמוך בטענתו לגבי העדר יריבות בינו לבין התובע, אך אין בידי לקבל את הטענה.
סבורני שיש לערוך אבחנה בין "המתווך", כהגדרתו בטופס ההזמנה, שממנו הוזמנו שירותי התיווך לגבי הדירה, וכפי שצוין בפתיח לטופס ההזמנה שירותים אלה הוזמנו מאת התובע, התובעת, ומכל מתווך מורשה שהוסמך על ידם, לבין אופן ביצוע תשלום דמי התיווך שאותם היה צריך להעביר במלואם ובמישרין לתובעת, ואלה היו מתחלקים בינה לבין התובע.
לעניין זה העיד דקל סלע, מנהל התובעת, כי דמי התיווך שולמו על ידי הלקוח לתובעת וזו העבירה לתובע את חלקו, כמו גם ליתר המתווכים ששימשו סוכני מכירות (לפי העניין) , כנגד הוצאת חשבונית-מס (ע' 22, ש' 2-6; ע' 23, ש' 1-3).
הנתבע הפנה להסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין על ידי כב' הרשמת הבכירה, אך סבורני שאין בכוחו של פסק הדין (החלקי) לסייע לו ככל שהדבר נוגע למסכת יחסיו עם התובע, מהטעמים הבאים.
התביעה הוגשה על ידי עו"ד עדי טויזר שייצגה את התובעים (ייפוי כוח צורף לכתב התביעה), ובהמשך הוגשו באמצעותה תצהיר י עדות של התובע, המתווך דור כהן, ודקל סלע.
ביום 13.3.2019 דקל סלע, מנהל התובעת, הגיש בקשה לשחרר את עו"ד עדי טויזר מייצוגה של התובעת לאור חילוקי דעות ובקשתו התקבלה באותו היום על ידי כב' הרשמת הבכירה.
ביום 14.3.2019 הוגשה בקשה לתת תוקף של פסק דין להסכם פשרה שנחתם על ידי דקל סלע ובאת כוחו של הנתבע.
בהסכם הפשרה צוין בעיקרי הדברים כי הנתבע ישלם לתובעת סך של 22,000 ₪ כולל מע"מ "לסילוק סופי ומוחלט של כל טענות התובעים ודרישותיהם נושא ההליכים דנן". הסכום הנ"ל כולל הוצאות. "עם ביצוע התשלום לא יהיו לצדדים כל טענות ו/או דרישות ו/או תביעות בקשר לסכסוך נושא ההליכים דנן". עוד צוין כי "הואיל והתובע 2 היה במועד הרלוונטי עובד של התובע 1 ו/או לכל היותר שלוח, ממילא אין לנתבע כל יריבות עמו וכן מאחר ולא חתם מולו על כל הסדר ו/או התחייבות אלא מול התובעת 1 בלבד, מתבקש בית המשפט הנכבד להורות כי ההסדר שסוכם עם התובעת 1 מהווה סילוק מלא וסופי של טענות כל הצדדים בתיק זה. ככל שהתובע 2 יעמוד על רצונו להמשיך את ההליכים המשפטיים מול הנתבע, יעמוד הנתבע על דרישתו לדחייה על הסף של התביעה בהעדר יריבות ...".
ביום 18.3.2019 כב' הרשמת הבכירה ראתה לנכון לתת תוקף של פסק דין להסכם הפשרה, לפטור מתשלום המחצית השנייה של האגרה, לבטל את הדיון שנקבע לפניה, ולהורות על השבת האגרה לפי הדין.
ביום 23.5.2019 הודיעה עו"ד עדי טויזר לבית המשפט, בעיקרי הדברים, כי עובר להגשת הבקשה נודע לה לראשונה שהתיק נסגר, וזאת מפנייתה של המזכירות (ביום הקודם) לגבי החזר אגרה; התובע לא היה מעורב בהסכם הפשרה; עו"ד טויזר הבהירה לדקל סלע שלא ניתן להגיע לפשרה המחייבת את כל הצדדים ללא הסכמתו של התובע; התובע אינו כפוף להסכם הפשרה והוא עומד על בירור התביעה והסעד שנתבע.
ביום 28.5.2019 כב' הרשמת הבכירה, לאחר שנדרשה לתגובת הנתבע, קבעה כי "פסק הדין ניתן ביחס להסכמות שהושגו בין תובע 1 לבין הנתבע. מכיוון שהתובע 2 מעוניין להמשיך בתביעה הרי שייקבע מועד לדיון. בהחלטה נפרדת יימסר מועד לדיון".
יוצא אפוא שהסכם הפשרה נערך ונחתם על ידי התובעת והנתבע ללא מעורבותו או הסכמתו של התובע ומשכך, ובשים לב להחלטתה הנ"ל של כב' הרשמת הבכירה, הוא חל על יחסיהם של הצדדים שחתמו עליו בלבד.
בגדרו של הסכם הפשרה צוין כי התחייבותו של הנתבע על הזמנת שירותי התיווך היא כלפי התובעת בלבד, התובע היה עובד שלה או שלוח, ומשכך נטען להעדר יריבות בין הנתבע לבין התובע, אך סבורני שאין בכוחה של אמירה זו כדי לסייע לנתבע.
ההסכם, כאמור לעיל, אינו חל על יחסי הצדדים שבין הנתבע לבין התובע.
במישור היחסים שבין התובע לבין התובעת הטענה הנ"ל היא בבחינה ניסיון פסול להרחיב את חזית המריבה בשים לב לטענות שהועלו מטעמם של התובעים בכתב התביעה לגבי זכאותם לקבלת דמי התיווך (סעיפים 47-49 לכתב התביעה המתוקן) , ולא מצאתי שהתובעת ביקשה להגיש כתב תביעה מתוקן מטעמה לאחר שעו"ד טויזר שוחררה מייצוגה.
הטענה הנ"ל אינה מתיישבת עם עדויותיהם של התובע ודקל סלע לגבי מעמדו של התובע כקבלן משנה של התובעת, עצמאי, עוסק מורשה, ולגבי זכאותו לקבל מהתובעת את חלקו בדמי התיווך כנגד הוצאת חשבונית- מס.
למותר לציין כי התובעת אינה יכולה לטעון דבר והיפוכו בגדרו של ההליך המשפטי ככל שהדבר משרת את צרכיה, וכבר נפסק שבעל דין "... אינו יכול להיבנות מגרסה עובדתית העומדת בסתירה מוחלטת לגרסה שאותה הציג בכתב התביעה, בתצהירו ובחקירה הנגדית" (ע"א 8963/14 מונדר נעאמנה נ' פאלח בדארנה, פסקה 15, 12.07.2016), ואין מקום להתיר מניפולציות בטענותיו של בעל דין שאחרת תגרם פגיעה בטוהר ההליך השיפוטי ובאמון שהציבור רוכש למערכת המשפט ( ע"א 10137/05 אליהו ליברמן נ' תדביק בע"מ, פסקה 15, 4.8.2015; ע"א 9650/05 רונן פרוינד נ' פקיד שומה ת"א, פסקה 6, 7.8.2008).
הנתבע חתם על הזמנת שירותי התיווך ביום 1.1.2016 ובאותו המועד התובע הציג את הדירה לפניו ולפני רעייתו מיטל.
הנתבע טען שביום 3.1.2016 מסר לתובע הצעת מחיר לרכישת הדירה בסך של 1,750,000 ₪ ( ולטענתו העלה הצעה נוספת בסך של 1,800,000 ₪), אך התובע הודיע לו שאין בכוונתו להעביר את ההצעה למוכר (סעיפים 12 ו-13 לתצהירו).
התובע טען שביום 3.1.2016 הנתבע הציע לרכוש את הדירה ב סך של 1,750,000 ₪, ונענה על ידו, על פי ההנחיות שקיבל מהמוכר, שההצעה נמוכה ולכן לא תעבור והציע לו לשקול שוב את ההצעה (סעיפים 6 ו-7 לתצהירו). בחלוף ימים ספורים התובע יצר קשר עם הנתבע על מנת לבחון את עמדתו לגבי ההצעה ונמסר לו שאין בכוונת הנתבע ורעייתו לרכוש את הדירה והם לא בטוחים שברצונם לעבור מאשקלון לבאר שבע והוא ביקש לעדכן אותו בהתפתחויות, ככל שיהיו (סעיף 8 לתצהירו).
הנתבע טען שלאחר מספר ימים שוחח עם מוכר הדירה שהודיע לו שהתובע לא מסר לו את הצעת הרכישה ולא חתם על הזמנת שירותי תיווך מהתובעים (סעיף 15 לתצהירו).
לטעמו של הנתבע לא ניתן לראות בתובע גורם יעיל בביצוע העסקה מכיוון שלא העביר את הצעתו למוכר, אך סבורני שלא הוצגו מטעמו ראיות במידה מספקת על מנת להוכיח את הטענה שהועלתה על ידו .
התובע הכחיש את טענתו של הנתבע והעיד שהודיע למוכר על הצעת הרכישה של התובע אלא שהמוכר הודיע לו שאין בכוונתו למכור את הדירה (ע' 12, ש' 4-7, ש' 25; ע' 13, ש' 1, ש' 21-23).
יש לשים לב שבטופס ההזמנה צוין כי מחיר הדירה המבוקש עומד על סך של 1,900,000 ₪, וניתן לראות בכך תימוכין לטענתו של התובע לגבי ההנחיות שניתנו לו על ידי המוכר באשר לתמורה המבוקשת.
מעיון בתמליל שהציג הנתבע של שיחה בין רעייתו מיטל למוכר, האחרון לא זכר האם ההצעה הועברה אליו (או שמא לא הועברה) ואף לא זכר שהנ תבע ורעייתו ביקרו בדירה עובר לרכישתה.
"מיטל: ... הם נתנו לך איזושהי הצעת מחיר שאנחנו הצענו להם על הבית לפני שהגענו אליך? אדיב: אני לא זוכר אבל אני חושב שלא. מיטל: אתה חושב שלא. אדיב: לא זוכר, לא זוכר באמת שלא זוכר ... אני גם לא זוכר שהייתם בבית בכלל ... " (תמליל, ע' 2, ש' 6-14).
המוכר לא הובא למתן עדות, למרות שעדותו בעניין זה הינה חיונית לצורך הוכחת הטענה הנ"ל , ויש לזקוף זאת לכף חובתו של הנתבע (ראו- ע"א 548/78 פלונית נ' פלוני, פסקה 3, 16.12.1980 ; ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, פסקה 53, 5.10.2006 ).
הדעת נותנת, כך על פי ניסיון החיים והשכל הישר, שהתובע העביר את הצעתו של הנתבע למוכר, וזאת במסגרת תפקידו כמתווך, על מנת לעדכן אותו לגבי שווי הדירה בשוק החופשי, ומכיוון שמכירת הדירה מתיישבת עם האינטרס שלו לתשלום דמי תיווך.
הנתבע התחייב במסגרת הזמנת שירותי התיווך (סעיף 1) "... ליידע ולשתף את המתווך בכל התפתחות בעסקה בינו לבין בעלי הנכסים שהוצגו בפניו (ישירות או דרך צד ג')".
התנהגותו של הנתבע היא בגדר הפרה יסודית של התחייבותו כלפי התובעים מכיוון שלא רק שלא הודיע להם על ההסכם לרכישת הדיר ה אלא הציג לפני התובע מצג שווא שלפיו אין בכוונתו לרכוש את הדירה, ולא מן נמנע שמצג זה נעשה בעצה אחת עם המוכר .
מעבר לכך, התנהגותו של התובע אינה מתיישבת, בלשון המעטה, עם החובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב במסגרת היחסים שבינו לבין התובעים.
בהלכה הפסוקה נקבע זה מכבר כי תום הלב הוא עיקרון- על השולט על כלל תחומי המשפט.
"עקרון תום-הלב מהווה עקרון-על בשיטתנו המשפטית "אשר מצודתו פרושה... על כלל המערכת המשפטית בישראל ...".
בש"א 6479/06 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' משה שנפ , פסקה 4, 15.1.07.
"בתחום המשפט האזרחי במובנו הרחב אין כמעט אזור, נושא או גזרה שבהם לא הופעל או נדון עקרון תום-הלב...".
רע"א 1565/95 סחר ושרותי ים בע"מ נ' חברת שלום וינשטיין בע"מ, פסקה 2 לפסק דינו של כב' השופט י. טירקל (כתוארו דאז), 19.12.2000.
ראו גם- בר"ע 305/80 רפאל שילה נ' שלמה רצקובסקי, פסקה 3 לפסק דינו של כב' השופט א. ברק (כתוארו דאז), 4.6.1981; ע"א 9474/03‏ יורם גדיש תשתית ובנייה (1992) בע"מ נ' בהג'את מוסא, פסקה 18, 21.11.2006 .
עוד נקבע כי התנהגות בחוסר תום לב מזכה את הצד שניזוק בגינה בסעדים מאת הצד שהפר את חובתו לנהוג בתום לב.
"סעיף 39 לחוק החוזים אינו כולל כל הוראה באשר לתוצאות נובעות מתוך כך, שבעל חוזה אינו מקיים את החוזה בתום-לב ובדרך מקובלת. אין משמעות הדבר, כי זו חובה מוסרית בלבד, שאין לה נפקות משפטית. היעדר הוראה באשר לתוצאות הנובעות מאי-קיום החובה האמורה בסעיף 39 לחוק החוזים, מקורו בעובדה, שתוצאות אלה אינן אחידות, אלא הן משתנות לפי ההקשר בו מתעוררת השאלה. לעתים תוצאת אי-קיום החובה היא בתשלום פיצויים או במתן אכיפה ..."
בג"ץ 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים באר-שבע בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, פסקה 12, 4.9.1980.
סבורני שיש לראות בתובע גורם יעיל לרכישת הדירה על ידי הנתבע ורעייתו מכיוון שהם יצרו עמו קשר בטלפון בעקבות מודעה על מכירת הדירה שפורסמה מטעמו באתר "יד שתיים" , והדירה הוצגה לפניהם על ידו ל אחר שהנתבע חתם על הזמנת שירותי תיווך.
ראוי לציין שלפי הנתונים מאתר מרכז הנדל"ן של רשות המסים הדירה נרכשה ביום 15.1.2016, בחלוף כשבועיים בלבד ממועד חתימתו של הנתבע על הזמנת שירותי התיווך (צורף כנספח לתצהיר התובע) , וניתן לראות בכך תימוכין נוספים לכך שהתובע שימש כגורם יעיל לרכישתה.
יש לזכור כי הנתבע פעל למידורו של התובע בכל הנוגע למגעיו עם המוכר ורכישת הדירה.
הנתבע טען שהתובע עשה לפניו מצג שווא שלפיו המוכר העמיד את הדירה לטיפולו הבלעדי ובדיעבד התחוור לו שהמוכר לא חתם כלל על הזמנת שירותי תיווך. התובע העיד שהמוכר חתם על הזמנת שירותי תיווך אך לא עלה בידו לאתר את המסמך (ע' 13, ש' 20).
גם אם אניח שלתובע לא הוקנתה בלעדיות במכירת הדירה, או שהמוכר לא חתם כלל על הזמנת שירותי תיווך, והתיר לתובע לנסות ולשווק את הדירה בשוק החופשי כאשר דמי התיווך יחולו על הקונה, ומבלי לגרוע מחובתו של התובע לנהוג בתום לב, סבורני שהנתבע אינו יכול להיבנות מכך. הנתבע יצר קשר עם התובע בעקבות מודעה שפורסמה על ידו באתר "יד שתיים" לצורך מכירת הדירה, חתם על הזמנת שירותי התיווך ויש להחזיקו כמי שהבין את ההתחייבות שנטל על עצמו (לעניין זה ראו- ע"א 6799/02‏ יולזרי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פסקה 5, 17.12.2003), והתוודע לדירה באמצעות התובע, ובהינתן הקביעה שהתובע שימש כגורם יעיל במכירת הדירה הרי שעליו לעמוד בהתחייבותו.
מחומר הראיות עולה שהתובע זכאי למחצית דמי התיווך מעסקת רכישת הדירה (בשיעור של אחוז אחד בשים לב הזמנת שירותי התיווך), כאשר חלקה של התובעת בדמי התיווך שולם לה במסגרת הסכם הפשרה שנחתם בינה לבין הנתבע שקיבל תוקף של פסק דין.
הדירה נרכשה בסך של 1,820,000 ₪ וחלקו של התובע בדמי התיווך עומד על סך של 18,200 ₪, ובצירוף מע"מ כדין על סך של 21,294 ₪.
התוצאה
מהמקובץ לעיל התביעה מתקבלת בחלקה והנתבע ישלם לתובע את החיובים הכספיים הבאים-
סך של 21,294 ₪ (כולל מע"מ), חלקו של התובע בדמי התיווך, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.
החזר מלא של אגרת בית המשפט בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד ההוצאה ועד לתשלום בפועל.
שכר טרחתה של באת כוח התובע בסכום כולל של 7,500 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל.
ערעור בזכות ניתן להגיש לבית המשפט המחוזי בבאר שבע בתוך 45 ימים.
המזכירות תודיע לצדדים ותסגור את התיק ברישומיה.
ניתנה היום, י"ט תשרי תשפ"א, 07 אוקטובר 2020, בהעדר הצדדים.