הדפסה

בית משפט השלום בקריית גת ת"פ 68957-06-17

לפני
כב' סגנית הנשיא, השופטת נגה שמואלי-מאייר
המאשימה
מדינת ישראל – הרשות לשמירת הטבע והגנים הלאומיים
ע"י ב"כ עוה"ד ניר פיינר - נוכח
נ ג ד
הנאשם
משה מעוז – נוכח
ע"י ב"כ עוה"ד – אריאל עטרי - נוכח

הכרעת דין

בפתח הדברים, וכמצוות סעיף 182 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, בית המשפט מודיע לנאשם על זיכויו ולו מחמת הספק מהעבירות המיוחסות לו בכתב האישום – מעבירת איסור הליכה והמצאות מחוץ לשבילים המסומנים – עבירה לפי תקנה 10 לתקנות שמורות הטבע (סדרים והתנהגות), התשל"ט-1979 (להלן: "התקנות") ולפי סעיף 57(ב) לחוק גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה, התשנ"ח – 1998 (להלן: "החוק"); ומעבירת אי ציות להוראות – עבירה לפי תקנה 15 לתקנות ולפי סעיף 57(ב) לחוק.

א. כתב האישום ורקע כללי
כפי הנטען בעובדות כתב האישום, הר ענוב הינו הר בשמורת טבע מדבר יהודה (להלן: "השמורה").
ביום 11.01.2017 בסמוך לשעה 12:00, בתחום השמורה, הלך הנאשם והוביל עמו קבוצה של כ-25 מטיילים בדרך שאיננה מסומנת (להלן: "השביל" או "הדרך").
בכניסה לשמורה, בסמוך למקום חניית האוטובוסים שהוביל את הנאשם ואת קבוצת המטיילים, מוצב שילוט המורה על הליכה בשבילים המסומנים בלבד, וכן הוראה למובילי קבוצות כי עליהם להצטייד במפת סימון שבילים בקנה מידה של 1:50,000.
במעשיו המתוארים לעיל, הלך הנאשם מחוץ לשבילים המסומנים והוביל קבוצת מטיילים מבלי שהוא מצויד כנדרש, וללא היתר ללכת מחוץ לשבילים המסומנים.
בגין כל אלו, יוחסו לנאשם העבירות הבאות: עבירת איסור הליכה והמצאות מחוץ לשבילים המסומנים – עבירה לפי תקנה 10 לתקנות שמורות הטבע (סדרים והתנהגות), התשל"ט-1979 (להלן: "התקנות") ולפי סעיף 57(ב) לחוק גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה, התשנ"ח – 1998 (להלן: "החוק"); ועבירת אי ציות להוראות – עבירה לפי תקנה 15 לתקנות ולפי סעיף 57(ב) לחוק.
למען שלמות התמונה יצוין, כי מאז הגשת כתב האישום, התקיימו בתיק זה הליכים שונים בפני מותבים שונים. אין צורך להידרש במסגרת הכרעת דין זו לפירוט כלל ההליכים שקדמו להבאת הראיות, עם זאת, מצאתי לציין, כי טרם קביעת הליך הבאת הראיות לפניה, נשמעו בפני כב' השופטת חולתא טענות מקדמיות שהועלו על ידי ההגנה, אותן היא מצאה לדחות בהחלטתה המנומקת מיום 03.05.2020. בהמשך לכך, ובשל שינויים בכללי ניתוב תיקים במרחב-לכיש, הליך הבאת הראיות הועבר לטיפולו של מותב זה. כמו כן, בד בבד ובמסגרת הטענות המקדמיות שהועלו על ידי ההגנה, הוגשה על ידי ההגנה לבית המשפט לעניינים מנהליים עתירה לפי חוק חופש המידע לקבלת מידע הנוגע לסימון שבילים, אשר הגיעה עד לפתחו של בית המשפט העליון במסגרת עע"מ 1327/20 משה מעוז נ' רשות הטבע והגנים (נבו 07.12.2020), ועוד אדרש לדברים שנקבעו שם בהרחבה בהמשך הדברים.
במסגרת הליך הבאת הראיות שהתקיים לפניי, העידו מטעם המאשימה העדים הבאים: תומר נחמני, ממונה פיקוח מחוז דרום של רשות הטבע והגנים (ע"ת/ 1); ארז לוטן, אדריכל (ע"ת/2); עודד צעירי, פקח אזורי של רשות הטבע והגנים (ע"ת/3); עמרם צברי, חוקר מחוז דרום ברשות הטבע והגנים (ע"ת/4); וענת יציב, מנהלת אגף המקרקעין ברשות הטבע והגנים ( ע"ת/5).
בנוסף לאלו, הוגשו מטעם המאשימה הראיות הבאות: הודעת הנאשם מיום 09.02.2017 (ת/1); מפות סימון שבילי מדבר יהודה שהתקבלו על ידי הנאשם בחקירתו (ת/2); תמונות מהשביל מושא האישום שהציג הנאשם בעת חקירתו ברשות (ת/3); מפת סימון שבילים מספר 11 של מדבר יהודה משנת 2006 (ת/4); תע"צ (ת/5); מפה של שטח מדבר יהודה (ת/6); צילום תעודת הזהות של הנאשם וצילום אוטובוס מיום האירוע (ת/7); ושלט מגילה של שמורת טבע מדבר יהודה (ת/8) (להלן: "שלט המגילה" ).
מנגד, מטעם ההגנה העידו הנאשם (ע"ה/1) ומדריך הטיולים ליאור אנמר (ע"ה/2). מעבר לעדויות אלו, הראיות שהוגשו מטעם ההגנה הן: מפת סימון שבילים משנת 2013 (נ/1א); מקבץ תמונות משמורות שונות בארץ שצולמו על ידי הנאשם וסומנו (נ/1) - ( נ/7); ופרוטוקול דיון בעע"ם 1327/20 משה מעוז נגד רשות הטבע והגנים מיום 04.12.2020 (נ/8).

ב. הראיות שנפרשו בפני בית המשפט (כסדרן במשפט)
פרשת התביעה
עדות עמרם צברי (ע"ת/4): בעדותו במסגרת חקירתו הראשית, מסר העד כי הוא משמש כחוקר של מחוז דרום מטעם רשות הטבע והגנים, וכי הוא זה שחקר את הנאשם על אודות העבירות המיוחסות לו בכתב האישום (חקירת הנאשם הוגשה וסומנה (ת/1) ). כמו כן, הוגשו באמצעות העד מסמכים שסומנו ה. ה1. ה2. ה3 (ת/2) , מסמכים שהציג הנאשם בעת חקירתו, וכוללים מפות מהשנים 1967-1966, בהן סימן הנאשם את השביל שבו הלך בעת האירוע מושא האישום, תוך שלטענת הנאשם, ניתן להבחין במפות אלו כי מדובר בשביל המסומן כמותר להליכה. בנוסף לכך, הוגשו באמצעות העד תמונות מהשביל מושא האישום שהציג הנאשם במהלך חקירתו ברשות (ת/3) מהן עלה, לטענת הנאשם, כי השביל מושא האישום מסומן בפועל כמותר להליכה בשטח עצמו. כמו כן, הוגשה באמצעות העד מפה משנת 2006 (ת/4), אותה הציג העד לנאשם בחקירתו וחקר אותו על אודותיה. בעדותו במסגרת חקירתו הנגדית, אישר העד כי בעבר השביל שבו הלך הנאשם בשמורה אכן היה מסומן כמותר להליכה במפת סימון שבילים.
עדות ענת יציב (ע"ת/5): במסגרת חקירתה הראשית של העדה, שהינה מנהלת אגף המקרקעין ברשות הטבע והגנים מזה כ-16 שנים, הוגשה תע"צ עם מפת הכרזה, שבה סימנה העדה את המיקום שבו נמצא הנאשם, לשיטת המאשימה, מחוץ לשבילים המסומנים עם הקורדינטות של אותה נקודת ציון כפי שנמסרו לה על ידי ע"ת/1 ; צו ההכרזה של שמורת טבע מדבר יהודה, שבתחומה התרחש האירוע; וצילום של מפת האזור והנקודה שבה נמצא הנאשם בשמורה (ת/5), כפי שנערכה על ידי הפקח תומר נחמני (ע"ת/1). העדה הצהירה בתע"צ כי נקודת הציון (המציינת את המיקום שבו נמצא הנאשם בשמורה), נמצאת בתוך שמורת הטבע מדבר יהודה אשר הוכרזה בקובץ תקנות 6228 מיום 20.02.2003. בחקירתה הנגדית, הסבירה העדה כי היא נכנסה בעזרת תוכנת המחשב של רשות הטבע והגנים למפת ההכרזה ושם היא סימנה את נקודת ציון האירוע במפה. כן מסרה העדה, כי בכל שנה מוזנים לתוכנה, המצויה בידי רשות הטבע והגנים, תצלומי אויר של האזור, המסופקים לרשות על ידי המרכז למיפוי ישראל. למען שלמות התמונה יצוין, כי הסנגור התנגד בשלב העדת העדה לקבלת המסמך כתע"צ (פרוטוקול הדיון מיום 12.11.2020 עמוד 20), ואולם, בהמשך הדברים הלה זנח את התנגדותו.
עדות תומר נחמני (ע"ת/1): בעדותו במסגרת חקירתו הראשית, מסר העד כי הוא ממונה הפיקוח במחוז דרום של רשות הטבע והגנים. העד תיאר כי במסגרת סיורים שערך עם ע"ת/2 לאיתור תוואי דרך באזור מדבר יהודה שיתאים לשביל אופניים לצורך פרויקט שביל ישראל באופניים, הם נכנסו ברכב לשטח, שם הבחין בקבוצת הולכי רגל. משהבחין בקבוצה, התקדם העד ברכבו לראש הטור ושוחח עם הנאשם שהיה מדריך הטיול, אשר מסר לעד שהם מטיילים במקום. לאחר מכן, מסר העד לנאשם כי הוא נמצא שלא על שביל מסומן וכי הדבר אסור. לדברי העד הנאשם מסר לו שבשל אופי הקבוצה הוא בחר ללכת על השביל ושזה יעזור לקבוצה. בהמשך לכך, מסר העד כי הוא צילם את תעודת הזהות של הנאשם, מתוך כוונה לבדוק מאוחר יותר אם הנאשם עבר עבירה אם לאו. בהמשך הוא הודיע לנאשם שיצור עמו קשר ואף הסביר לנאשם כיצד להמשיך בדרך, ולאחר מכן הם נפרדו. כמו כן, העיד העד כי הנאשם מסר לו כי המדובר בשביל ברור; כי הוא יודע שמדובר בשמורת טבע; וכי הוא מכיר את השטח מצוין. בנוסף לאלו, ציין העד כי באזור השמורה חנה האוטובוס של קבוצת המטיילים ובסמוך אליו מוצב שלט המגילה עם הוראות השמורה. באמצעות העד הגישה המאשימה מפה מיום 12.01.2017 (ת/6), שערך העד, ובה מצוינת נקודת המפגש של העד עם הנאשם על השביל שלדבריו הינו שביל שאינו מסומן כמותר להליכה. כן הוגשו באמצעות העד תמונות של תעודת הזהות של הנאשם שצולמה על ידו בנקודת המפגש של העד עם הקבוצה בשטח, וכן צילום של האוטובוס שחנה בתחילת השביל, בסמוך לכביש, ששימש את קבוצת המטיילים לצורך הגעה לשמורה (ת/7).
בחקירתו הנגדית, אישר העד כי המפה שהוגשה באמצעותו (ת/6), לא נערכה על ידו במקום, ואולם לדברי העד, לא עלה בכך צורך שכן, הייתה באפשרותו ממילא לסמן את נקודת המפגש שלו עם הנאשם באמצעות הטלפון ולדעת בדיוק את מיקומה (עם זאת, הלה לא זכר אם אכן 'סימן' את מיקום נקודת המפגש בעזרת הטלפון בעת האירוע). עוד מסר העד כי לנסיעתם באותו היום הצטרף אדם נוסף בשם רמי גולד אשר לא נחקר ולא נגבתה ממנו כל עדות. כן מסר העד כי הוא גבה את עדותו של ע"ת/2 שהצטרף אליו לנסיעה.
עדות עודד צעירי (ע"ת/3): בעדותו במסגרת חקירתו הראשית, מסר העד כי הוא עובד כפקח אזורי של ציר המכתשים וכי הוא צילם ביום 18.01.2017, את התמונות שהוגשו וסומנו ת/8 , לבקשת תומר נחמני (ע"ת/1) או עמרם צברי (ע"ת/4). עוד מסר העד כי התמונות המצולמות במסגרת ת/8, הינן תמונות של שלט המגילה, שבו רשומות ההוראות למטיילים באשר למותר ולאסור בשמורה, וכי שלט המגילה היה מוצב בכניסה למסלול שמסומן בירוק, מסלול הנע מהגדה הדרומית של נחל צאלים, מכביש 3199, המוביל בין ערד למצדה. בחקירתו הנגדית, מסר העד כי הוא לא מילא דו"ח בשטח אלא רק צילם את התמונות וחתם עליהן.
עדות ארז לוטן (ע"ת/2): בעדותו במסגרת חקירתו הראשית, מסר העד כי ביום האירוע מושא האישום הוא שימש כמתכנן שביל ישראל לאופניים. עוד מסר העד כי הוא נסע יחד עם ע"ת/1 בשטח, ובנסיעתם הם הבחינו באוטובוס בסמוך לכביש. לאחר מכן, הם נסעו פנימה לתוך השטח, וראו קבוצה של מטיילים מרחוק, ועל כן התקדמו עד שהתקרבו אליהם. בהמשך לכך, ע"ת/1 ניגש לדבר עם מדריך הקבוצה ולאחר מכן חזר לרכב. בחקירתו הנגדית, אישר העד כי נסע יחד עם ע"ת/1 אשר נהג ברכב בשביל שהחל בנקודה שבה חנה האוטובוס וכי הם נסעו בג'יפ עד שפגשו בקבוצת המטיילים. כמו כן, אישר העד כי ככתוב בהודעתו, לאחר שהבחינו באוטובוס, ע"ת/1 הוציא משקפת באמצעותה הבחין בקבוצת המטיילים. בנוסף לאלו, אישר העד כי ע"ת/1 גבה ממנו את עדותו. בהמשך לכך, מסר העד כי הוא זוכר את המקום שבו התרחש האירוע, ומשהציג לו הסנגור מפת סימון שבילים משנת 2013 (נ/1א), אישר העד כי השביל המסומן בעט סימון צהוב הוא השביל שבו הם פגשו את הנאשם.

פרשת ההגנה
עדות הנאשם (ע"ה/1): בחקירתו ברשות הטבע והגנים מיום 09.02.2017 (ת/1), אישר הנאשם כי הוא הלך בשביל המדובר ביום 11.01.2017, ואולם לדבריו הוא עשה כן בידיעה שמדובר בדרך שהנה דרך מסומנת. בהמשך לכך, הנאשם מסר כי הדרך הייתה מסומנת בסימון שבילים בשטח בצבע שחור וכן במפת סימון שבילים ישנה בקנה מידה 1:100,000 של מדבר יהודה מהשנים 1966-1967 (ת/2). בתמיכה לדבריו אלו, מסר הנאשם לחוקר את התצלומים המתעדים לדבריו את הסימונים על האבנים שהיו מצויות על השביל (ת/3) . כמו כן, הנאשם מסר כי ידוע לו שאסור ללכת על שבילים לא מסומנים בשמורות טבע, וכי הוא הלך על השביל המדובר רק מתוקף ידיעתו כי מדובר בדרך מסומנת כמותרת להליכה. הנאשם הוסיף, כי מה שקובע בשאלת היותו של שביל מסומן כמותר להליכה הוא הסימון הקיים בשטח, וכל עוד הסימון בשטח לא בוטל או נמחק רשמית בצביעתו בצבע אפור, הרי שניתן ללכת על השביל, שכן הסימון בשטח הוא זה הקובע בשאלת היותו של הנתיב מותר להליכת הולכי רגל בשמורה, ולא מה שמסומן או לא מסומן במפות העדכניות.
מה עוד, שלדבריו של הנאשם, בכל עשרות השנים שבהן הוא מטייל במקום מעולם הוא לא נתקל באיסור רשמי ללכת או לנסוע על השביל המדובר, בהיותו נתיב מסומן ושמיש לנסיעה לגורמים ומגזרים שונים, וכי עצם העובדה כי כלי רכב נוסעים על השביל, מחזק את טענתו כי הסימון בשביל לא בוטל.
הנאשם הוסיף עוד, כי באופן כללי הוא מסתמך על מגוון מפות טופוגרפיות שהוצאו בעשרות השנים האחרונות, אך באותו טיול מושא האישום הוא לא הסתכל במפת שבילים מעודכנת ולא ראה צורך להזדקק למפה, וזאת לאור היכרותו את השטח על בוריו. עוד מסר הנאשם, כי לא תמיד מסתובבים עם מפות בשטח שכן, ישנם לא מעט אי דיוקים בין המצוין במפות למסומן בשטח. בהמשך חקירתו חזר הנאשם ומסר כי אמנם במפות האחרות שהיו ברשותו מצוינת הדרך שבה הלך כדרך עפר, אך הדבר שקבע עבורו האם השביל מותר להליכה הינו הסימון בשטח שהיה סימון ברור למדי שלא ניתן להתכחש לו בדומה לסימונים הפרושים על לא מעט שבילים בארץ שנראים לא מתוחזקים ולא מחודשים. בנוסף לכך, אישר הנאשם כי הוא הבחין בתחילת המסלול בשלט המגילה עם הוראות הרשות.
בעדותו בבית המשפט במסגרת חקירתו הראשית, העיד הנאשם כי הוא משמש כמדריך טיולים מזה 45 שנה. לדבריו, ביום 11.01.2017, הוא הלך בשביל למרגלות הר ענוב במדבר יהודה אשר היה שביל מסומן, שכן השביל היה מסומן בשטח באמצעות לפחות כ 6-5 סימונים על אבנים שהיו פזורות לאורכו של השביל, כשהאבנים היו מסומנות בשני פסים לבנים ובאמצע פס שחור לאורך כל הציר, כפי שמסומנים כל השבילים בארץ. כן הוגש באמצעות הנאשם צילום השביל מושא האישום, שלטענתו, צולם מספר חודשים לאחר קרות האירוע (נ/1). עוד מסר הנאשם כי הסימונים על האבנים לאורך השביל לא היו מחוקים, וכי אף אם הסימונים היו דהויים, הרי שבהרבה שבילים בארץ הסימון הינו דהוי ומתקלף. בהמשך לכך מסר הנאשם כי כאשר מוחקים סימון שביל בשטח, הדבר נעשה באמצעות צביעת הסימון הקודם על האבן בצבע אפור וברור (כפי שהדבר נלמד לדבריו מהדוגמאות שהציג מאתרי טבע אחרים בארץ במוצגים (נ/2 - נ/5)). כמו כן הוסיף הנאשם כי הפקחים שפגשו אותו בשטח לא שאלו אותו כלל האם הוא מחזיק ברשותו מפת סימון שבילים, וכי במהלך עשרות השנים שבהן הוא מטייל באזור מעולם לא העירו לו הפקחים על אודות הנעלים שנעל; כמות המים שהחזיק ברשותו; או בשאלת הצטיידותו במפת סימון שבילים. כן אישר הנאשם כי השביל המסומן בעט סימון צהוב במוצג נ/1א הינו השביל שבו הלך ביום האירוע.
בחקירתו הנגדית, מסר הנאשם כי ידוע לו שהתקנות אוסרות על הליכה בשמורות טבע בשבילים שאינם מסומנים, וכי ידע כי השביל מושא האישום מצוי בתוך שמורת טבע. עם זאת, הלה טען שוב כי מה שקובע בשאלת היותו של שביל מסומן כמותר להליכה הוא הסימון בשטח ולא במפות, וכי המפה מהווה אמצעי עזר בלבד.
הנאשם הוסיף כי בהולכו על השביל המדובר הוא הצטייד בשתי מפות, הן במפה בקנה מידה של 1:50,000 והן במפה בקנה מידה של 1:100,000 (בהמשך לדבריו אלו של הנאשם, ולשאלת בית המשפט, הנאשם חזר ואמר כי הוא אכן הצטייד בשתי המפות האמורות בהולכו בשביל המדובר). עוד לדברי הנאשם, לאורך הנתיב יש לכל הפחות 6-5 סימונים נוספים, שאינם מחוקים, המעידים על כך שמדובר בשביל מסומן . מה עוד שלדבריו, סימונים דהויים מצויים בשבילים נוספים בישראל.
כמו כן מסר הנאשם, כי הסימון הראשון בשביל, מסומן על אבן הנמצאת במרחק של כמה מאות מטרים בודדים מנקודת המוצא של השביל, וכי נקודת ההתחלה אינה אינדיקטיבית לגבי המשכו של השביל, ולראייה שהסימונים קיימים בהמשך הדרך.
בנוסף לכך, השיב הנאשם לשאלת התובע, כי הסימונים על האבנים בשביל המתועדים בת/3, הינם סימונים המסומנים על שתי אבנים בשביל (ולא על שלוש); הנתיב שבו הלך הינו דרך עפר ישרה כמו סרגל שנוסעים בה; השביל שבו הלך אינו השביל הירוק המותר בהליכה באופן ברור לפי המסומן במפה (ת/6); הנתיב שבו הלך המסומן במפה (ת/2), אינו אחד מן השבילים המסומנים כמותרים להליכה לפי המפה בקנה מידה של 1:50,000 מושא ת/4; הוא לא הסתכל במפת סימון שבילים מעודכנת שכן הוא מכיר את השטח על בוריו; וכי לו היה מסתכל במפת שבילים בקנה מידה של 1:50,000 לא היה רואה כי השביל שבו הלך הינו מסומן במפה כשביל המותר להליכה (פרוטוקול הדיון מיום 06.01.2021 עמוד 36 שורות 1-2).
במסגרתו חקירתו החוזרת, הוגשו באמצעות הנאשם שתי תמונות של תמרורי איסור כניסה לשבילים בשמורת טבע ארבל, שהוצבו על ידי רשות הטבע והגנים וצולמו על ידי הנאשם בשנת 2018 (נ/7).
עדות ליאור אנמר (ע"ה/2): בעדותו במסגרת חקירתו הראשית, מסר העד כי הוא מדריך טיולים עם ניסיון רב שנים בתחום, ובכלל זה הוא משמש כמדריך למדריכי טיולים ופקחים של רשות הטבע והגנים. עוד מסר העד כי הפעם האחרונה שבה טייל על השביל מושא האישום הייתה לפני כעשור. לדברי העד, שלטי המגילה המוצבים בתחילת מסלולים אינם מופיעים בכל הכניסות; וכי ביטולו של שביל או שינוי התוואי שלו, נעשה באמצעות מחיקת הסימון בצבע אפור או בהצבת שלט האוסר כניסה למקום. כמו כן, מסר העד כי לעיתים הסימונים בשבילים צפופים ולעיתים מרווחים, וכי הסימונים על האבנים בשבילים לעיתים נעשים דהויים בשל תנאי השטח. בהמשך לכך, מסר העד כי ישנם שבילים אשר לא מסומנים במפות אך עדיין מסומנים בשטח כמותרים להליכה (באמצעות שני פסים בצבע לבן ובאמצע צבע, הזהה לצבע שנהוג לסמן בו את השבילים עצמם), וכי מניסיונו כגאולוג, סימונים על שביל הם דינאמיים, במיוחד באזור מדברי שבו עוברים עדרי עזים וגמלים, כך שאבן עלולה להיות מוסטת מהשביל למשל בשל בעיטת גמל; ואבנים מסוימות, כדוגמת אבן חול יכולה להתפורר עם הזמן והסימון בצבע שעליה עלול לדהות ולהתפורר. בחקירתו הנגדית , מסר העד, כי הוא לא הצטרף לטיול מושא האישום וכי בפעמים שבהן הבחין כי שביל בשמורת טבע נסגר, למשל לאחר שיטפונות (כיון שמעקות נשברו), הדבר נעשה באמצעות הצבת שרשרת לרוחב השביל ושלט המודיע כי הכניסה למקום אסורה זמנית, או באמצעות הצבת שלט המודיע על סגירת אזור בשמורה ואיסור כניסה אליו בשל היותו של האזור מצוי בשיקום אקולוגי.

ג. העובדות שבמחלוקת ושאינן במחלוקת
בכל הנוגע לעבירה של איסור הליכה והימצאות מחוץ לשבילים מסומנים, אין מחלוקת בין הצדדים כי כמפורט בכתב האישום, ביום 11.01.2017, הלך הנאשם והוביל עמו קבוצת מטיילים בשביל בהר ענוב הנמצא בשמורת הטבע במדבר יהודה (להלן: "השביל המדובר" או "השביל"). הצדדים לא חלקו ביניהם באשר לנקודת המוצא ממנה יצא הנאשם לטיול בשביל המדובר כפי שסומנה בעיגול בעיפרון ב ת/6; למיקומו הגאוגרפי של השביל שבו הלך הנאשם עם קבוצת המטיילים; וכן באשר לנקודת המפגש של הנאשם עם הפקח תומר נחמני (ע"ת/1), כפי שסומנה בת/6. כמו כן, לא הייתה מחלוקת כי השביל המדובר היה מסומן בעבר הן בשטח והן במפה כנתיב מותר להליכה (נכון לשנה 1966) (פרוטוקול הדיון מיום 06.01.2021 עמוד 20 שורה 12; פרוטוקול הדיון מיום 21.02.2021 עמוד 58 שורות 16-17). המחלוקת העיקרית שנפלה בין הצדדים הינה אם כן בשאלה, האם השביל שבו הלך הנאשם נחשב לשביל מסומן כמותר להליכה נכון למועד ביצוע העבירה.
לשיטת המאשימה, יש להרשיע את הנאשם במיוחס לו בכתב האישום, שכן היא הרימה את הנטל להוכיח מעבר לכל ספק סביר כי הנאשם עבר את העבירה המיוחסת לו, עת הוא נמצא הולך בשביל בהיות השביל לא מסומן במפת סימון שבילים כשביל המותר להליכה. עוד טענה המאשימה, כי יש לדחות את טענת הנאשם לפיה, השביל היה מסומן כמותר להליכה בשטח, שכן הסימון הראשון עליו הסתמך הנאשם לא היה מצוי בתחילת השביל וכי הסימונים עליהם הסתמך הנאשם לא היו סימונים ברורים, עקביים וחד משמעיים אלא, דהויים עד כדי מחוקים.
ההגנה טענה מנגד, כי המאשימה לא הרימה את הנטל להוכיח מעל לכל ספק סביר כי השביל שבו הלך הנאשם אינו מסומן כשביל המותר להליכה. לשיטת ההגנה, הגדרת שביל כשביל מסומן תחתך בשאלה האם השביל היה מסומן בשטח כשביל המותר להליכה, ואין להסתמך בעניין זה על מפות סימון השבילים. משכך, ובשעה שהשביל המדובר היה מסומן בשטח באמצעות סימונים על כמה אבנים שהיו פזורות לאורכו של השביל, ובשעה שהסימון הראשון הופיע כמה מאות מטרים מתחילת הנתיב, הרי שמדובר בשביל המותר בהליכה והמסומן באופן ברור, עקבי וחד משמעי בשטח. כמו כן טענה ההגנה, כי משהמאשימה לא חלקה על כך שהשביל המדובר היה מסומן בעבר ומשהמאשימה לא עמדה בנטל להוכיח מעבר לכל ספק סביר כי השביל שהיה בעבר מסומן כנתיב מותר להליכה בוטל כדבעי, אזי המדובר בשביל שעודנו מסומן בשטח ככזה שניתן לילך בו. משכך, לשיטת ההגנה, לא ניתן לטעון כי הנאשם ביצע את המיוחס לו בעניין זה בכתב האישום, או למצער עולה ספק שמא עשה כן, ומשכך, יש לזכותו.
בכל הנוגע לעבירה של אי ציות להוראות, לשיטת המאשימה, יש להרשיע את הנאשם במיוחס לו בכתב האישום, שכן היא הרימה את הנטל להוכיח מעבר לכל ספק סביר כי הנאשם עבר את העבירה המיוחסת לו, עת הלה כמוביל קבוצה לא הצטייד במפת סימון שבילים מעודכנת בקנה מידה של 1:50,000, בניגוד להוראת שלט המגילה המוצב בכניסה לשמורה (ת/8). בתמיכה לטענותיה, ציינה המאשימה, שאף כעולה מדבריו של הנאשם, הוא הבחין בשלט המגילה שהוצב בנקודת המוצא ממנה יצא לטייל, המחייב מובילי קבוצות להצטייד במפת סימון שבילים מעודכנת, וכי דבריו של הנאשם בבית המשפט לפיהם, הוא הצטייד במפת סימון שבילים מעודכנת הנם בגדר "עדות כבושה" ואין לתת בהם אמון.
ההגנה טענה מנגד, כי המאשימה לא הרימה את הנטל להוכיח מעבר לכל ספק סביר כי הנאשם לא הצטייד במפת סימון שבילים מעודכנת ולא הביאה ולו בדל ראיה לעניין זה. לא זו בלבד, אלא שההגנה הלינה על כך שעובדות כתב האישום נמנעות מלייחס לנאשם פוזיטיבית כי הלה נמנע מלהצטייד במפת סימון שבילים מעודכנת, ועל כך שהנאשם כלל לא נחקר בעניין זה במסגרת חקירתו ברשות. לאור כל אלה, עתרה ההגנה, ליתן אמון בדבריו של הנאשם בחקירתו הנגדית לפיהם, הלה הצטייד במפת סימון שבילים מעודכנת, ולזכותו ולו מחמת הספק מן המיוחס לו בעניין זה בכתב האישום.
עוד יצוין, כי ההגנה השיגה על כמה עניינים נוספים אשר אדרש אל העיקרים שבהם בהמשך הדברים.

דיון והכרעה

"Two roads diverged in a yellow wood,
And sorry I could not travel both
And be one traveler, long I stood
And looked down one as far as I could
To where it bent in the undergrowth"

"שתי דרכים נפרדו ביער עבות
לא שתיהן בשבילי, הצרתי על כך
נעצרתי מולן לזמן ממושך
לארכה של אחת הרחקתי ראות
עד לנקודת פיתולה שבסבך".
(מתוך מילות השיר 'הדרך שלא נבחרה', מאת רוברט פרוסט)
ממש כבמילות השיר, גם בפנינו ניצבים שני שבילים, האחד מסומן והשני לא. אלא שלמעשה, מדובר באותו השביל עליו הלך הנאשם והוביל קבוצת מטיילים בהר ענוב בשמורת טבע מדבר יהודה, ונגזר עלי להחליט האם בחירתו של הנאשם לילך בשביל הייתה הבחירה הנכונה, עת לדבריו המדובר בשביל מסומן בשטח בו הילך מזה שנים ומעולם לא בוטל, או שמא כטענת המאשימה, על הנאשם היה לבחור שלא לילך על שביל זה שנחשב לשביל שאינו מסומן במפה או בשטח כמותר להליכה. בנוסף לאלה, על בית המשפט יהא להכריע האם הנאשם הצטייד במפת שבילים מעודכנת בהולכו בשביל שבו בחר ללכת.
ד. טיבו של "הספק הסביר" והערכת העדויות באופן כללי
בטרם אעבור לניתוח הראיות ופירוט ההכרעה שבהן לגופו של עניין, ראוי להזכיר כי על מנת שבית המשפט ירשיע אדם בפלילים שומה על המאשימה להוכיח את אשמתו מעבר לספק סביר (סעיף 34כב(א) לחוק העונשין). ודוק, דרישה זו להוכחת אשמתו של אדם מעבר לספק הסביר כתנאי להרשעתו בפלילים והטלת נטל הראיה וההוכחה על שכמה של המאשימה קמה לנוכח ההכרה בתוצאה ההרסנית שעלולה להיות להרשעה בפלילים, על כל המשתמע מכך, ומתוך הרצון להתמודד עם החשש מפני הרשעות שווא אשר עלולות לשלול מאדם את חירותו ואת שמו הטוב, וזאת על לא עוול בכפו; כמו כן, דרישה זו מעוגנת בתפיסה חברתית, ונועדה להגן על אמון הציבור בהגינותו של ההליך הפלילי (ע"פ 6295/05 וקנין נ' מדינת ישראל, (25.01.2007); ע"פ 2697/14 ניסים דוד חדאד נ' מדינת ישראל, (06.09.2016)).
בהמשך לכך, וכידוע, עולם המשפט של היום הוא דינאמי, מתחדש ומשתנה, וככזה לעיתים עולה צורך בריענון מושכלות יסוד ואף בכלים מסוג חדש (ראו לעניין זה, גיא סנדר "דבר העורך" מתוך דורון מנשה, התיאוריה של דיני הראיות, הוצאת פרלשטיין-גינוסר, 2017, בעמ' 8). ברוח הדברים האמורים, מעניין לציין, כי לפי אסטרטגיית ההכרעה המצומצמת, הדרך היחידה להסיק מסקנת אשמה היא באמצעות הפרכתן של כל השערות החפות המאפשרת אכיפה סבירה של המשפט הפלילי, ובאופן זה עיקרון ההגנה על חפים מקבל הגנה מרבית שאינה נסתרת בראיות, ברמה של ודאות (מהסוג של ידיעה שיפוטית), ושאינה נחסמת בחסם כלשהו (ראו, דורון מנשה "על חוסר נחיצותן של תוספות ראייתיות" התיאוריה של דיני הראיות, בעמ' 67 (הוצאת פרלשטיין-גינוסר, 2017; ראו גם, דורון מנשה ואיל גרונר מהות הספק הסביר, בעמ' 99 (הוצאת נבו, 2017).
עוד יש להזכיר, הגם שהדבר הינו בבחינת מושכלות ראשונים, כי סעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות"), מורה כי בית המשפט הוא שיעריך את משקל העדויות שנשמעות בפניו ואת מהימנותם של העדים, וזאת על פי התנהגותם, נסיבות העניין, אותות האמת שהתגלו במהלך המשפט, מבחני השכל הישר וניסיון החיים. הקביעה בעניין זה תיעשה לאחר שקילת מכלול של שיקולים, כגון הגיונה הפנימי של העדות, עמידתה במבחן יתר הראיות בתיק, הקוהרנטיות הפנימית שלה, סימני האמת העולים ממנה וההתרשמות מאופן מסירתה (ע"פ 1442/06 מדינת ישראל נ' פלוני, (01.09.2008)). עקרונות כבדי משקל אלו, ילוו את בית המשפט לאורכה ולרוחבה של ההכרעה השיפוטית בדבר אשמתו או חפותו של הנאשם.
לאחר שמיעת כלל העדים, ועיון בכלל הראיות שהוגשו על ידי הצדדים, מצאתי כי המאשימה לא עמדה בנטל להוכיח מעבר לכל ספק סביר את אשמתו של הנאשם בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.
טרם דיון לגופן של הטענות אציין, כי לא מצאתי להטיל דופי באף לא אחד מהעדים שנשמעו לפניי. כך, בכל הנוגע לעדי התביעה אשר התרשמתי שהעידו את הדברים כהווייתם כפי שקלטו בחושיהם. העדים העידו במקצועיות ובצורה נטולת פניות ולא מצאתי לפקפק באמינות דבריהם. כך גם בכל הנוגע לעדי ההגנה ובכללם הנאשם אשר עדותו השרתה עלי מהימנות, תוך שהנאשם הציג את משנתו באופן סדור, עקבי וקוהרנטי החל מחקירתו ברשות הטבע והגנים וכלה בעדותו בבית המשפט.
עוד ובטרם אדרש לטענות לגופן, מצאתי להתייחס לכמה טענות הגנה מהותיות שנשמעו לפניי אשר מצאתי להורות על דחייתן. ראשית, בסיכומיה טענה ההגנה כי לא ניתן להעמיד את הנאשם לדין לפי התקנות המנויות בכתב האישום. לשיטת ההגנה, התקנות הותקנו מכוח חוק גנים לאומיים ושמורות טבע, תשכ"ג-1963, אשר בוטל בסעיף 72 לחוק גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה, תשנ"ב-1992, אשר בוטל אף הוא על ידי חוק גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה, תשנ"ח-1998 בסעיף 67 – ומשכך לשיטתה, משבוטל החוק, אזי, מניה וביה התקנות שהותקנו מכוחו בטלות אף הן.
חרף טענתה זו של ההגנה, בפסיקה נקבע זה מכבר כי בהתאם לסעיף 23 חוק הפרשנות תשמ"א-1981 (להלן: "חוק הפרשנות"), הרי שעל אף שחוק הגנים הלאומיים משנת 1963 אשר מכוחו הותקנו התקנות בטל, התקנות ממשיכות בתוקפן עד שיותקנו תקנות אחרות תחתן, שכן החיקוקים המבטלים – חוק גנים לאומיים, משנת 1992, וחוק גנים לאומיים משנת 1998 – קבעו הוראות חיקוק במקום הוראות החיקוק אותן ביטלו, ומכאן, ומשלא נקבע מפורשות או במשתמע על ידי המחוקק שהתקנות בוטלו, אזי הן נותרו בתוקפן: "ככל שלא עולה כוונה מפורשת או משתמעת של המחוקק לבטל את התקנות הישנות במסגרת החוק המחליף/המתקן – הן תמשכנה לעמוד בתוקפן מכוח סעיף זה" (ראו לעניין זה, ע"א 9208/12 דרור מזרחי נגד מועצת הצמחים (פורסם בנבו, 12.05.2014) וכן ראו ע"פ (מחוזי חיפה) 505/99 עדי שליט נגד מדינת ישראל – המשרד לאיכות הסביבה (21.02.1999); רע"פ 8135/07 אהוד גורן נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 11.02.2009); ות"פ (שלום קצ') 9700-08-13 מדינת ישראל נגד חנן אלימלך (פורסם בנבו, 16.03.2017)). אשר על כן, הגעתי לכלל מסקנה כי תקנות שמורות הטבע (סדרים והתנהגות), התשל"ט-1979, עומדות בתוקפן וכי וניתן היה להעמיד לדין את הנאשם מכוחן.
שנית, אף טענת ההגנה לפיה, שמורת הטבע מדבר יהודה אינה שמורה מוכרזת ומשכך, התקנות אינן חלות עליה מש ע"ת/5, לא הרימה את הנטל הדרוש להוכיח זאת – דינה להידחות. הצדדים אינם חלוקים ביניהם על כך שהשביל מושא כתב האישום מצוי בשמורת הטבע מדבר יהודה. לפי עדותה של ע"ת/5 ולפי התע"צ שהוגשה באמצעותה, העדה קיבלה מהפקח תומר נחמני ( ע"ת/1), את נקודת הציון של מקום המפגש של העד עם הנאשם, והיא סימנה את נקודת המפגש על מפת ההכרזה של שמורת הטבע מדבר יהודה. ע"ת/5 אף ציינה כי דבר הכרזת השמורה פורסם בקובץ תקנות 6228 מיום 20.02.2003, ובאמצעות העדה הוגשו לבית המשפט דבר ההכרזה יחד עם מפה ההכרזה המסומנת (ת/5). מדבריה אלה של ע"ת/5, שבהם נתתי אמון מלא, עולה כי שמורת הטבע מדבר יהודה הינה שמורת טבע מוכרזת.
לא זו בלבד, אלא שעצם הכרזה על שמורת טבע הוא עניין שבדין אשר אינו טעון הוכחה: "כל דין הוא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה, אם אין הוראה אחרת משתמעת (סעיף57ב לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971). בכלל זאת, עצם עובדת הפרסום של אכרזה ברשומות אינו מצריך ראיה" (ההדגשות אינן במקור, נ.ש.מ) (וראו לעניין זה, ת"פ (שלום קצ') 9700-08-13 מדינת ישראל נ' חנן אלימלך (פורסם בנבו, 16.03.2017); וע"פ (נצ') 80/71 ברוור נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פ"מ ע"ז 178, 180 (1972)). אשר על כן, הגעתי לכלל מסקנה כי שמורת הטבע מדבר יהודה הינה שמורת טבע מוכרזת לפי אכרזת גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה (שמורת טבע מדבר יהודה), התשס"ג – 2003, אשר פורסם בקובץ תקנות 6228 מיום 20.02.2003.
וכעת, אדרש לטענות הצדדים לגופן.

ה. בכל הנוגע לעבירה של איסור הליכה והמצאות מחוץ לשבילים המסומנים
סמכותה של רשות הטבע והגנים לקבוע כללים והוראות בתחום השמורה
כזכור, לשיטת המאשימה, יש להורות על הרשעת הנאשם בעבירה זו, עת הוא נמצא הולך בשביל בהיות השביל לא מסומן במפת סימון שבילים כשביל המותר להליכה.
תקנה 10 לתקנות שמורות הטבע (סדרים והתנהגות), התשל"ט-1979 (להלן: "תקנה 10 לתקנות"), בכותרת שעניינה "איסור הליכה" קובעת את הנורמה האוסרת על הליכה מחוץ לשבילים מסומנים בזו הלשון: "לא יהלך אדם בתחום השמורה ולא יימצא בו אלא בדרכים ובשבילים שסומנו על ידי הרשות כמיועדים להולכי רגל". (ההדגשות אינן במקור, נ.ש.מ).
כמו כן, נקבעה הוראה כללית בדבר חובת הציות להוראות בתקנה 15 לתקנות שמורות הטבע (סדרים והתנהגות), התשל"ט-1979, שזו לשונה: "אדם הנמצא בתחום השמורה יציית להוראות פקח וכל ההוראות הכלולות בהודעות הרשות הבאות להבטיח ביצוע תקנות אלה" (ההדגשות אינן במקור, נ.ש.מ).
בסעיף 6 לחוק גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה, תשנ"ח-1998 (להלן: סעיף 6 לחוק) שכותרתו "תפקידי הרשות" נקבע כי: תפקידיה של הרשות הם לטפל בכל עניני שמורות הטבע והגנים הלאומיים ולקדם את ענייניהם, וכן להגן על ערכי הטבע והמורשת, לפקח על שמירתם ולטפח אותם, ובכלל זה:
לאתר שטחים ואתרים לצורך הקמת שמורות טבע וגנים לאומיים;
ליזום ולתכנן הקמת שמורות טבע וגנים לאומיים, או שינוי בהם;
להקים, לנהל, להחזיק, להפעיל ולטפח שמורות טבע וגנים לאומיים;
לשמר ולשקם ערכי טבע בשמורות טבע ובגנים לאומיים ומחוצה להם;
לפקח על שמורות טבע וגנים לאומיים ועל ערכי טבע ומורשת, לרבות פיקוח לעניין
עבירות על החוקים המנויים בתוספת;
לרכז תיעוד ורישום מידע בתחומי שמירת הטבע וערכי הטבע, ובכלל זה להכין תיק אתר
לכל שמורת טבע וגן לאומי, באופן שיקבע השר, על פי המלצת ועדת המשנה המקצועית-מדעית;
ליזום, לקיים ולעודד פעולות חינוך, הסברה והדרכה בתחומי שמירת הטבע וערכי הטבע
והמורשת, ובכלל זה פעילויות להגברת התודעה בתחומים האמורים בקרב הציבור בכלל ובקרב תלמידים ובני נוער בפרט;
לקיים קשרים מדעיים בין-לאומיים בתחומי גנים לאומיים, שמירת הטבע וערכי הטבע;
(9) לערוך ולקדם מחקרים בתחומי שמירת הטבע וערכי הטבע.
(ההדגשות אינן במקור, נ.ש.מ)
חוק גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה, תשנ"ח-1998 בסעיף 7 שכותרתו "סמכויות הרשות", מסמיך את הרשות לעשות בשטחים שבאחריותה כל פעולה הדרושה למילוי תפקידיה ואשר יש בה לקדם את מטרת החוק ובכלל זה להסדיר דרכים בשמורות הטבע השונות:
הרשות רשאית לעשות, בהתאם לכל דין, בשטחים שבאחריותה לפי חוק זה, וכן לגבי ערכי הטבע, כל פעולה הדרושה למילוי תפקידיה ואשר יש בה כדי לקדם מטרות חוק זה, ובכלל זה:
פעולות לשימור ולשיקום ערכי טבע, נוף ומורשת וכן אתרים לאומיים.
פעולות פיתוח וטיפוח, הסדרת דרכים, הקמת מבנים ומיתקנים, ניהולם, הסדרתם והפעלתם; ובלבד שפעולות כאמור ייעשו לאחר קיום הליכי בדיקה מקצועית של השפעות סביבתיות ולאחר שימוע הציבור, הכול באופן שיקבע השר, בהמלצת ועדת המשנה המקצועית-מדעית;
(ההדגשות אינן במקור, נ.ש.מ).
סמכות קביעת כללים, לרבות בעניין התנהגות מבקרים בשמורות טבע קבועה בסעיף 18(א)לחוק והודגש כי הכללים יכול שיהיו כלליים או מיוחדים לשמורת טבע מסוימת.
וכך, סעיף 18 לחוק שכותרתו "כללים לשמורות טבע ולגנים לאומיים " שזו לשונו, קובע:
18. (א)  (1)   מליאת הרשות רשאית, בהתאם לכל דין ובאישור השר, לקבוע כללים לשמורות טבע ולגנים לאומיים, לשם ביצוע תפקידיה כאמור בחוק זה, לרבות כללים בדבר התנהגות מבקרים בשמורות טבע ובגנים לאומיים;
כללים לפי פסקה (1), יכול שיהיו כלליים או מיוחדים לגן לאומי או לשמורות טבע מסוימים; כללים כלליים ייקבעו בהתייעצות עם שר הפנים, כללים מיוחדים ייקבעו בהתייעצות עם הרשות המקומית שבתחומה נמצא הגן הלאומי או שמורת הטבע, לפי העניין.
(ב)  כללים כאמור בסעיף קטן (א), בדבר איסור או הגבלה על כניסה או על מעבר של כלי רכב, כלי שיט או כלי טיס, ייקבעו בהסכמת שר התחבורה, ולעניין כלי טיס - גם בהתייעצות עם שר הביטחון.
על סמכויות העזר שהוענקו לרשות על ידי המחוקק על מנת ליישם את החוק ואת התקנות בכל הנוגע להסדרת הדרכים בכלל וההליכה מחוץ לשבילים בפרט, ניתן ללמוד מסעיף 17 לחוק הפרשנות הקובע:
(א) הסמכה לעשות דבר או לדון בענין פלוני או להכריע בו - משמעה גם הסמכה לקבוע נוהל עבודה וסדרי דיונים ככל שאלה לא נקבעו בחיקוק.
(ב) הסמכה לעשות דבר או לכפות עשייתו - משמעה גם מתן סמכויות עזר הדרושות לכך במידה המתקבלת על הדעת.
כידוע, הוראה הקובעת כי יש לראות כל הסמכה סטטוטורית ככוללת גם הסמכה להפעלת "סמכויות עזר" הדרושות במידה סבירה להפעלת הסמכות, הינה "אמצעי חיוני לפעולת הרשות השלטונית. הסמכה זו נועדה להעניק לרשות המוסמכת את הכלים והאמצעים הנחוצים להפעלת הסמכות העיקרית שהוענקה לה. כפי שהובהר בפסיקה, " מתוך הנחה שהמחוקק אינו יכול למנות את כל הפעולות שנדרשת הרשות לבצע, וכי פעמים כחלק ממילוי פעולה שהרשות מוסמכת לעשות, היא נדרשת לפעולות נוספות אותן המחוקק לא מנה - הכיר המחוקק בסמכויות העזר..." (ראו לעניין זה, בר"ש 1190/18 ועדת האתיקה המחוזית של לשכת עורכי הדין - מחוז תל-אביב והמרכז נ' עו"ד דוד ידיד (נבו 28.03.2019)). הנה כי כן, משבידי רשות הטבע והגנים הסמכות לסמן דרכים ושבילים המיועדים להולכי רגל ברי, כי בידיה סמכויות עזר שנועדו למימוש מטרה זו.
נמצאנו למדים, כי מחוקק המשנה ביחס לכללי התנהגות וההסדרים בשמורות, הפנה להוראות והודעות הרשות בתקנה 15 לתקנות, שנועדו להבטיח את ביצוע התקנות ובהן את האמור בתקנה 10 הכוללת הוראה להליכה בשבילים המסומנים בלבד. הנה כי כן, המשטר החוקי הקיים בנוגע לשמורות טבע מוכרזות הוא, שכל פעולות השהייה בהן אסורות אלא אם הותרו במפורש ובמקומות שהוגדרו וסומנו באופן מפורש על ידי הרשות.
ברוח הדברים האמורים, כדי להגן על ערכי הטבע והמורשת, לפקח על שמירתם ולטפח אותם, ברי, ששלט המגילה (ת/8), המוצב בכניסה לשמורה הינו כלי שבאמצעותו עושה רשות הטבע והגנים שימוש על מנת להודיע לציבור המטיילים 'הודעות והוראות', כללים אשר נועדו להבטיח את ביצוע התקנות, ובכלל זה הוראות בדבר הסדרת דרכים המותרות להליכה. יוצא אפוא, שישנה חובה לציית להוראות המנויות בשלט המגילה לפי התקנות, ועל אדם הנמצא בשמורה לציית במהלך הימצאותו בה להוראות הרשות המודעות לו באמצעות המפורסם עלי המגילה בכניסה לשמורה (וראו לעניין זה, ת"פ (שלום אש') 17361-09-17 מדינת ישראל נגד שבתאי מיוחס (פורסם בנבו, 18.10.2018)).
בהמשך לכך, עיון בתוכן ההוראות הרשומות עלי שלט המגילה מגלה כי הסעיף השני שבו קובע הוראה מפורשת לפיה: "מסלולי הטיול מיועדים למיטבי לכת, על מובילי הטיול להצטייד במפת סימון שבילים מעודכנת בקנ"מ 1:50,000 ".
ואילו הסעיף השלישי המנוי בשלט המגילה קובע הוראה מפורשת לפיה:
"התנועה מותרת בדרכים ובשבילים המסומנים בלבד".
ודוק, מקריאת תוכן ההוראות הרשומות עלי שלט המגילה אותו הציבה רשות הטבע והגנים בכניסה לשמורת מדבר יהודה ולפי הוראות הרשות (המחייבות כאמור לפי התקנות), הרשות קובעת הוראה שבה היא מזהירה את הבאים בשערי השמורה כי יש לילך בשבילים המסומנים בלבד, וכי על מוביל הטיול להצטייד במפת סימון שבילים מעודכנת בקנה מידה של 1:50,000. הרציונל לכך טמון בצורך שמוביל הטיול יוכל לדעת על אילו מן השבילים המסומנים במפה ניתן להוביל את קבוצת המטיילים ומהם השבילים הלא מסומנים במפה שבהם נאסרת עליו הובלת הקבוצה, כשכהוראה זו עולה בקנה אחד הענקת הסמכויות בידי הרשות לקבוע הוראות וכללים מתוך הכרת המחוקק ברשות הטבע והגנים כגוף האמון על הגנת ערכי הטבע והמורשת בישראל.
כמו כן, וכפי שנקבע זה מכבר בהחלטת בית המשפט מיום 03.05.2020 (שם נדחו כאמור, הטענות המקדמיות שהעלה הנאשם), פרסום הכללים והוראות הרשות, ובהם סימון השבילים המותרים להליכה, אינו מצריך פרסומן ברשומות, שכן הוראות הרשות אינן בגדר 'נורמה', אלא נתון עובדתי המפעיל ומגשים את הנורמה. כך הוא הכלל ביחס לתמרורים ולשלטים השונים, וכך הוא הדין גם ביחס לשלטי רשות הטבע והגנים: "כך, פותחה בע"פ 402/63 רונן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יח (3) 172 (1964), הגישה החוצצת בין הנורמה (לאמור: תקנה בת פועל תחיקתי) לבין נתון עובדתי הנוסך קונקרטיזציה בנורמה ומפעיל אותה. כך, למשל, הצבתו של תמרור ברחוב פלוני איננה מחייבת פרסום ברשומות (כתנאי לתוקפו), שכן ההצבה אינה נורמה, אלא תנאי עובדתי מסוים, אשר התקיימותו מגבשת את חובת הציות לנורמה" (ת"צ (מחוזי ת"א) 2520-01-10 עדנה בן סימון נ' דיפלומט מפיצים (1968) בע"מ )פורסם בנבו, 27.03.2012))(ההדגשות אינן במקור, נ.ש.מ).
מכל האמור עד כה עולה, כי הן המחוקק והן מחוקק המשנה הסמיכו את רשות הטבע והגנים כגוף האמון על הגנת ערכי הטבע והמורשת, לפקח על שמירתם ולטפח אותם, לעשות בשטחים שבאחריותה פעולות לשימור ולשיקום ערכי טבע, נוף ומורשת, ובכלל זה להסדיר דרכים ושבילים שבהם יהא מותר למטיילים לילך בשמורת טבע, תוך שהרשות הוסמכה לקבוע הוראות ייעודיות לצורך כך. את דבר סימון השבילים המותרים בהליכה אין הרשות חייבת לפרסם ברשומות, ורשות הטבע והגנים מפרסמת את דבר השבילים המותרים להליכה בין היתר באמצעות מפות סימון שבילים היוצאות לאור בשיתוף פעולה עם הרשות והיא אף מורה למובילי טיולים בשמורה, כפי שניתן להיווכח ברשום עלי שלט המגילה הממוקם בכניסה לשמורה, להצטייד במפת סימון שבילים מעודכנת. אשר על כן, ברי, כי בידי הרשות הסמכות לקבוע כי סימון השבילים המותרים להליכה ייעשה, בין היתר, בעזרת מפות סימון שבילים מעודכנות, ומשכך, מפות סימון השבילים אינן בגדר 'המלצה בלבד' כפי שטענה ההגנה, אלא מחייבות.
במאמר מוסגר אציין, כי אין בידי לקבל את טענת ההגנה לפיה, משלא הובאה כל ראיה מצד המאשימה על אודות מקורו של השלט ולכך ששלט המגילה אכן נרשם והוצב בכניסה לשמורה על ידי רשות הטבע והגנים, אזי, לא ברור כלל האם האמור בשלט הינו מחייב. חרף טענותיה אלה של ההגנה, התבוננות בשלט המגילה (ת/8), מעלה כי הוא רשום בשלוש שפות ובהן, עברית שהינה השפה הרשמית במדינת ישראל (סעיף 4(א) חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי (26.07.2018)), בערבית ובאנגלית שהוכרו בישראל כשפות בעלות מעמד מיוחד (סעיף 4(ב) חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי (26.07.2018), (תמ"ש (משפחה ירושלים) 29000/05 י.ג. נ' ר.ז. (נבו 17.12.2006)) ; בצדו הימני העליון של השלט מתנוסס הסמליל (לוגו), סמל המשמש סימן זיהוי רשמי של הרשות, שבו נרשם באותיות קידוש לבנה: "רשות הטבע והגנים" לצד ציור סמל היעל המפורסם של הרשות; ולאחר ההוראות והכללים המנויים בשלט נחתם "טיול נעים! רשות הטבע והגנים". בנוסף לאלה, ע"ת/3 , המשמש כפקח אזורי של רשות הטבע והגנים, שצילם את שלט המגילה (ת/8), העיד לפניי כי: "צולם פה שלט מגילה שהוא שלט שרשומות התקנות לגבי שמורת טבע מה מותר ומה אסור לעשות כולל הנחיות למטיילים" (פרוטוקול הדיון מיום 12.11.2020 עמוד 27 שורה 26). כך גם ע"ת/1, שהינו ממונה הפיקוח של מחוז דרום ברשות הטבע והגנים, מסר בחקירתו הראשית: ש: "במקום שחנה האוטובוס יש משהו מיוחד שאתה זוכר?", ועל כך הלה השיב: ת: "יש שם שלט מגילה שלנו, שלט הוראות של השמורה..." (פרוטוקול הדיון מיום 12.11.2020 עמוד 24 שורות 17-18). לאור כל אלה ברי, כי שלט זה הינו שלט רשמי של רשות הטבע והגנים שנרשם והוצב על ידה בכניסה לשמורה.
זאת ועוד, דרישת ההגנה מהמאשימה להוכיח את מקורו של שלט המגילה וכי הוא אכן נרשם והוצב על ידי רשות הטבע והגנים, אם על ידי העדת מי שהיה מעורב בהצבתו או על ידי מי שיודע דבר על מקורו, הינה דרישה מרחיקת לכת אשר מבקשת למעשה לפקפק בנתוני המסגרת של ראיות התביעה ללא כל טעם והצדקה. מה גם, שהסנגור לא הצביע על כל פגם או פסול נראים לעין בשלט האמור. נדמה
בנפשנו אדם שהועמד לדין בגין חציית קו הפרדה לבן בכביש. לו נקבל את טענת ההגנה, הרי שבמקרה זה המאשימה תצטרך להוכיח ולזמן עדים אשר היו מעורבים בשרטוט הקו על הכביש ויכולים להעיד על מקורו, ברי, כי המדובר בדרישה המנוגדת להיגיון ולשכל הישר. בבש"פ 6662/19 מדינת ישראל נ' יניב בן עוז (24.11.2019), דחה בית המשפט העליון את טענת ההגנה כי על המאשימה להוכיח באמצעות ראיות כל אחד ואחד מנתוני המסגרת של ראיותיה, ובכלל זה הבאת הוכחות על אודות עצם היותם של השוטרים במקום האירוע. בעניין זה קבע בית המשפט: "אם נקבל טענה מעין זו, הרי שניתן א-פריורי לפקפק בכל ראיה וראיה.... לגישה זו, לגבי כל ראיה וראיה, כל מזכר ומזכר, ניתן יהיה לבקש את "נתוני המסגרת" (Metadata) שיכולים לאשש את מהימנותה של אותה ראיה. ואין לדבר סוף, שהרי ניתן לפקפק גם באותם "נתוני מסגרת" שנועדו לחזק את הראיה או המזכר, עד שנגיע ל"בראשית ברא", ולבסוף נחזור לנקודת המוצא דרך המסקנה הפילוסופית "אם אתה כתוב משמע אתה קיים" (ההדגשות אינן במקור, נ.ש.מ).
עם זאת, יובהר, כי אין הכוונה כי בכך נחסמת בפני ההגנה האפשרות לטעון טענות מעין אלו, שכן ההגנה רשאית לכפור בכל ראיה וראיה. ואולם, בא כוח הנאשם לא מצא לנכון לחקור אף לא אחד מעדי התביעה על אודות מקורו של שלט המגילה או להביא ראיות מטעמו שבכוחן להעלות ספק באשר לאפשרות כי שלט המגילה לא הוצב ונרשם על ידי רשות הטבע והגנים.
כמו כן, ההגנה עצמה הגישה כראיות מטעמה צילומים של שני שלטים שהוצבו על ידי רשות הטבע והגנים בהם הכיתוב "המעבר אסור" האוסרים מעבר בשבילים מסוימים (נ/7), על מנת לבסס את טענתה כי כאשר רשות הטבע והגנים מבקשת לאסור הליכת הולכי רגל על שביל מסוים בשמורה, היא טורחת להעמיד בכניסה לשביל שלט האוסר מפורשות את הכניסה אליו. עיון בתצלומים אלה שהגישה ההגנה מגלה, כי בשוליהם העליונים של השלטים מתנוסס הסמליל (לוגו), סמל המשמש סימן זיהוי רשמי של הרשות, שבו נרשם על השלט בבירור: "רשות הטבע והגנים" לצד ציור סמל היעל המפורסם של הרשות, כשההגנה לא הביאה ולו בדל ראייה לכך ששלטים אלו אכן נרשמו והוצבו על ידי הרשות. הנה כי כן, עולה הרושם כי ההגנה מבקשת לאחוז את החבל משני קצותיו. מחד גיסא, היא מבקשת מבית המשפט להסתמך על השלטים המצולמים ב נ/7, שלדידה נרשמו והוצבו על ידי רשות הטבע והגנים על מנת ללמוד מהם על דרך פעולתה של הרשות בבואה לאסור כניסה לשבילים מסוימים ומאידך גיסא, ובאותה נשימה, ההגנה כופרת בכך ששלט המגילה (ת/8), הנחזה להראות דומה (עד זהה) לשלטים שהוצגו מטעמה בנ/7, נרשם על יד הרשות והוצב על ידה בכניסה לשמורה. ברי, כי שני טיעונים אלה אינם יכולים לדור זה עם זה בכפיפה אחת. מכל הטעמים האמורים הגעתי לכלל מסקנה כי לא היה על המאשימה להוכיח בראיות את מקורו של שלט המגילה.

הפרמטרים לקביעת היותו של שביל בגדר נתיב מסומן המותר להליכה
כאמור זה מכבר, פרסום הכללים והוראות הרשות, ובהם סימון השבילים המותרים להליכה או ביטולם של שבילים מסומנים ואיסור ההליכה בהם, אינו מצריך פרסום ברשומות. בנסיבות אלו, אין בידי בית המשפט כלי חוקי אפקטיבי שיסייע בידו לקבוע נחרצות מהם הקריטריונים הנדרשים לצורך הכרעה בשאלת היותו של שביל בגדר שביל "מסומן" המותר בהליכה, והאם די בכך שהשביל מסומן במפת סימון השבילים המעודכנת אם לאו כדי להכריע בסוגיה. זאת ועוד, לא הוצג לעיוני כל נוהל מסודר של רשות הטבע והגנים באשר לאופן שבו הרשות נוקטת על מנת לסמן או לבטל שבילים בשמורות טבע, ומשכך, אין לבית המשפט אלא להסתמך על דברי הרשות עצמה באשר לאופן שבו היא מסמנת ומבטלת שבילים.
בעניין זה יצוין, כי במענה שניתן על ידי הרשות לסנגור ביום 16.08.2018, במסגרת עתירה שהוגשה על ידי ההגנה לבית המשפט לעניינים מנהליים לפי חוק חופש המידע לקבלת מידע הנוגע לסימון שבילים, השיבה הרשות בסעיף 3ב לתשובתה כי: "כרשות מנהלית דואגת הרשות להכריז על השבילים המסומנים בשני מקומות עיקריים לטובת ידיעת הציבור הרלוונטי. האחד, במפות סימון השבילים הרשמיות המתעדכנות אחת לכמה שנים ויוצאות לאור בשיתוף הרשות. שנית, הסימון מוכרז בשטח הלכה למעשה בשבילים עצמם באופן ברור ומתוחזק" . כמו כן, בתשובת הרשות בסעיף 3ג נרשם: "אף הליך ביטולו של שביל מובא לידיעת הציבור הרלוונטי בשני אופנים: האחד, הוא לא יופיע יותר במפת סימון שבילים עדכנית. שני, תבוצע מחיקה של הסימון עד כמה שניתן בשטח עצמו..." (ראו, נספח א' לתשובת המאשימה מיום 14.11.2019 לטענות המקדמיות שהועלו על ידי ההגנה בתיק זה).
גם בדיון שהתקיים בבית המשפט העליון בעניין זה במסגרת עע"ם 1327/20 משה מעוז נגד רשות הטבע והגנים מיום 07.12.2020 (נ/8), נשאל בא כוח רשות הטבע והגנים על ידי כב' השופטת י' וילנר: "לפי טענתכם הסימון בשטח הצבעים זה לא אומר שאותו שביל מסומן? יכול להיות ששביל סימון בוטל ובשטח מופיע כצבוע?", ולכך השיב בא כוח רשות הטבע והגנים כי: "לא, סימון השביל בשטח הוא קונסטיטוטיבי" (עמוד 5 שורה 21, וכן ראו החלטה לתיקון פרוטוקול הדיון מיום 01.02.2021). עוד הוסיף בא כוח רשות הטבע והגנים כי: "אם השביל בוטל גם הסימון אמור להיות מבוטל " (עמוד 5 שורה 22 לפרוטוקול הדיון בנ/8). כמו כן, לשאלת בית המשפט האם יכולה להיות סיטואציה שבה השביל בוטל אך עדיין מסומן בשטח ענה בה כוח הרשות "לא". בהמשך לכך, ציינה כב' השופטת י' וילנר במפורש (בשורה 32) את הדברים הבאים: "הדברים נרשמו לפרוטוקול שהצהרת בא כוח רשות הטבע והגנים שמה שסומן בשטח קובע".
בשולי העניין אציין, כי ההגנה טענה כי ממוצג נ/8, ניתן להגיע לכלל מסקנה כי בא כוח הרשות הצהיר בבית המשפט העליון שרק מה שמסומן בשטח קובע (פרוטוקול הדיון מיום 21.02.2021 עמודים 64-65). לעומת זאת, עיון בפרוטוקול הדיון בנ/8 מגלה כי הדבר לא נטען על ידי הרשות באותו דיון, אלא אך נטען כי הסימון בשטח הוא "קונסטיטוטיבי" ומחייב, אך לא נאמר דבר בנוגע לכך שהסימון במפות סימון השבילים הינו בגדר "המלצה בלבד" או כי מה שקובע בשאלת היותו של השביל מסומן אם לאו הוא אך ורק מה שמסומן בשטח.
מכל האמור עד כה עולה המסקנה, כי בידי רשות הטבע והגנים האפשרות לסמן שבילים בשני אופנים. האחד, במפות סימון השבילים הרשמיות המפורסמות בשיתוף פעולה עם הרשות, והשני, בשטח עצמו דה פקטו. בהמשך לכך, ועל מנת ששביל שסומן בעבר יבוטל, הרשות מבטלת את השביל הן באמצעות מחיקת סימונו מהמפות, הן באמצעות מחיקת הסימונים בשטח, בעוד שאי מחיקת הסימונים בשטח, כך לדברי הרשות, משאירים הלכה למעשה את השביל שריר וקיים ובגדר שביל "מסומן". הנה כי כן, הפרמטרים לקביעה האם מדובר בשביל מסומן הינם, סימונו של השביל במפת סימון שבילים מעודכנת ובד בבד סימונו בשטח ככזה המותר להליכה בשמורה, ואילו ביטולו של שביל שסומן בעבר נעשה באמצעות מחיקתו הן מהמפות והן בשטח.
האם ביום האירוע מושא האישום השביל היה מסומן בשטח כמותר להליכה אם לאו
הצדדים למעשה אינם חלוקים ביניהם (כאמור) על כך שבעבר השביל שבו הלך ונמצא הנאשם היה מסומן על ידי רשות הטבע והגנים כמותר להליכה (פרוטוקול הדיון מיום 06.01.2021 עמוד 20 שורה 12). בנסיבות אלו, משהמאשימה לא חלקה על כך שהשביל היה מסומן כמותר להליכה בעבר וכי על מנת שהשביל לא יחשב עוד "מסומן" כמותר להליכה, יש צורך לבטלו הלכה למעשה, הן במפות הן בשטח, הרי שהשאלה הראשונה שבליבת המחלוקת אותה יש לבחון הינה, האם ביום האירוע מושא האישום, השביל שהיה מסומן בעבר כמותר להליכה נותר "מסומן" בשטח.
בעניין זה, לדברי הנאשם מדובר בשביל עפר מוסדר, נוח, רחב הבטוח להליכה אף לקבוצות אנשים מבוגרים. וכך השיב הנאשם במסגרת חקירתו ברשות הטבע והגנים (ת/1), במענה לשאלה כיצד הוא משיב לחשדות כנגדו: "הליכה בדרך עפר מסומנת בסימון שחור בשטח ובמפות ישנות, דרך טובה ובטוחה ובשימוש להליכה עם קבוצה וטיול תצפיות.." (עמוד 1 שורות 2-3; ראו גם דבריו של הנאשם בפרוטוקול הדיון מיום 06.01.2021 עמוד 33 שורות 18-21).
בהמשך לכך, השיב הנאשם לשאלת החוקר האם הדרך הייתה מסומנת:
"כן מסומנת בסימון שבילים בשטח בצבע שחור..." (עמוד 2 שורה 12).
כן: "אני מדגיש שוב ושוב שאני נמנע מלרדת משבילים מסומנים מקפיד ללכת על שבילים מסומנים בשמורות טבע ומדגיש שוב את קיימות הסימון השחור על הדרך עובדה שלא ניתן להתכחש אליה" (עמוד 3 שורות 21-24).
וכן: "סימון השביל השחור שריר וקיים בשטח" (עמוד 7 שורה 15) וכן: "..הדרך הזו המסומנת בשטח בסימון ברור.. " (עמוד 7 שורות 36-37).
הנאשם חזר על דברים אלו גם בבית המשפט והעיד כי הסימון הראשון בשטח שבו הוא הבחין היה מסומן על אבן שהייתה מצויה במרחק של כמה מאות מטרים מנקודת המוצא של השביל (פרוטוקול הדיון מיום 06.01.2021 עמוד 35 שורה 9), וכי לאורך השביל שבו הלך היו פזורות כ- 6-5 אבנים שהיו מסומנות בשחור: "הלכתי על שביל מסומן והסימון אשר היה מסומן באבנים לאורך הציר לפחות 6-5 אבנים שאני ראיתי, מסומנות בשחור לאורך כל הציר, כמו שמסמנים כל שביל בארץ" (פרוטוקול הדיון מיום 06.01.2021 עמוד 24 שורות 16-17).
בתמיכה לדבריו הציג הנאשם, עוד בחקירתו ברשות שמורות הטבע והגנים, צילומים המתעדים שני סימונים שהיו מסומנים על אבנים שהיו מצויות לאורכו של השביל מושא האישום (ת/3) (פרוטוקול הדיון מיום 06.01.2021 עמוד 35 שורות 14-15), כשבצילומים אלה ניתן להבחין בשתי אבנים המסומנות בשני פסים לבנים ופס שחור באמצע (כשהצבע השחור מסמל שביל המסומן בצבע שחור). יצוין, כי המאשימה לא חלקה על כך, שנכון למועד שמיעת הראיות בתיק (כשלוש שנים לאחר קרות האירוע), עדיין ניתן היה להבחין לאורכו של השביל המדובר באחת מהאבנים המסומנות אליהן התייחס הנאשם המתועדות בת/3 (פרוטוקול הדיון מיום 06.01.2021 עמוד 20 שורות 17-19).
בעניין זה, לא מצאתי לקבל את עמדת המאשימה לפיה, יש לדחות את טענת הנאשם כי השביל המדובר היה מסומן כמותר להליכה בשטח, עת הלה הסתמך לדבריה על סימונים דהויים עד כדי מחוקים שהיו מסומנים על האבנים הפזורות לאורכו של השביל. ראשית, הנאשם העיד במסגרת חקירתו ברשות הטבע והגנים (ת/1), כי ישנם בארץ לא מעט שבילים המסומנים כמותרים להליכה שבהם הסימונים לאורכם של השבילים אינם מתוחזקים כדבעי (עמוד 4 שורות 36-38). אף בחקירתו הראשית בבית המשפט טען הנאשם: " יש הרבה מאוד שבילים בארץ שבהם אנחנו רואים סימון דהוי ומתקלף לעומת סימון טרי, ויש מקרים כאלה למכביר" (פרוטוקול הדיון מיום 06.01.2021, עמוד 25 שורות 4-5). כן השיב הנאשם בחקירתו הנגדית, משנחקר על אודות ת/3 , ועומת עם העובדה כי הסימונים על האבנים שחוקים וכמעט מחוקים: "ויש הרבה מאוד שבילים מסומנים בארץ קיימים שנראים פחות טוב מהסימון הזה" (פרוטוקול הדיון מיום 06.01.2021 עמוד 35 שורה 23). שנית, בדומה לכך, גם עד ההגנה, ליאור אנמר (ע"ה/2), שאמנם אינו עד מומחה, אך הינו מדריך טיולים ותיק ומנוסה, תוך שעדותו לא נסתרה והמאשימה לא חלקה עליה, העיד בחקירתו הראשית, כי לעיתים סימוני השבילים בשטח יכולים להיות דהויים ואף מתקלפים: "יש שבילים שבהם הסימון בעזרת צבע הוא על אבן או על סלע, בתור גאולוג, אני יכול לומר שאבנים מסוימות, לדוגמא אבן חול מתפוררות עם הזמן והצבע דוהה, סימון יכול להתפורר..." (פרוטוקול הדיון מיום 16.02.2021, עמוד 43 שורות 1-5). ושלישית, ההגנה אף הגישה באמצעות הנאשם, תצלום שבו נראה סימון שביל שצולם על ידי הנאשם כשבוע עובר ליום 06.01.2021, בשמורת מעלה אלעזר (שביל שאינו מענייננו) (נ/4), כשבצילום זה ניתן להבחין כטענת הנאשם, באבן המצויה לאורכו של שביל בשמורה, כאשר מצידה השמאלי של האבן נמחק הסימון הקודם שהיה מסומן עליה באמצעות צביעתו בצבע אפור, ואילו מצידה הימני של האבן, בצמוד ממש לצבע האפור, ישנו סימון דהוי של שביל מסומן המותר להליכה, שעודנו קיים, בדומה לסימונים שהיו מסומנים על האבנים שהיו פזורות בשביל מושא האישום שלפניי (ת/3).
הנה כי כן, ומשלא הובאו על ידי המאשימה כל ראיות לסתור ממצאים אלו, ניתן להגיע לכלל מסקנה כי בשמורות הטבע ברחבי הארץ ישנם שבילים מסומנים כמותרים להליכה, כשהסימונים עליהם בשטח הינם דהויים או שחוקים ומתקלפים. יוצא אפוא, כי לא ניתן לשלול מניה וביה את טענת ההגנה כי סימון דהוי על אבן המצויה לאורכו של השביל אינו מוציא את השביל מהגדרתו כ"שביל מסומן". בנוסף, המאשימה לא הציגה בפני בית המשפט כל ראייה התומכת בטענתה כי משהסימון הראשון על האבן הופיע רק לאחר כמה מאות מטרים מתחילת השביל אזי, אין לראות בשביל כשביל מסומן המותר להליכה.
ברוח הדברים האמורים, המאשימה טענה בסיכומיה כי בנקודת המפגש של הנאשם עם ע"ת/1, בתחילתו של השביל, במקום שבו חנה האוטובוס, ישנו רק שביל אחד המסומן בצבע ירוק, שהוא השביל היחיד המותר בהליכה המסומן גם במפה, שהינו "ברור, עקבי וחד משמעי", ומכאן ברי, שהשביל 'השחור' עליו נמצא הנאשם לא סומן כשביל ברור ועקבי המותר להליכה. לא מצאתי לייחס לטענה זו משקל של ממש, שכן המאשימה נמנעה מלהגיש לעיוני כל ראיה בדבר עקביות וחד משמעיות הסימון על אותו שביל ירוק. בעניין זה מקובלת עלי טענת ההגנה כי אין בנמצא, והמאשימה אף לא הראתה או הפנתה לנהלים ברורים ומסודרים בנוגע לקריטריונים לסימון שבילים בשטח, ומשכך לא ברורה כוונת המאשימה בדבריה, לפיהם כדי ששביל יוגדר כשביל המסומן בשטח כמותר להליכה על השביל להיות מסומן באופן "ברור, עקבי, וחד משמעי". דברים אלו אף עולים בקנה אחד עם דבריו של ע"ה/2 בחקירתו הראשית, מהם עלה, כי אין קריטריונים ברורים בשטח על אודות המרווחים הנדרשים בין הסימונים השונים בשטח וכי למעשה במסלולי השבילים עצמם: "לעיתים הסימונים צפופים מדי ולפעמים הסימונים מרווחים..." (פרוטוקול הדיון מיום 16.02.2021 עמוד 42 שורה 16). אשר על כן, ישנו קושי של ממש לקבוע ממצאים חד משמעיים באשר לאופן סימון שביל בשטח על ידי הרשות על מנת שזה יחשב ברור ועקבי כהגדרתה.
בהמשך לכך, וכעולה מההיגיון ומהשכל הישר (ובהעדר נהלים ברורים ומוגדרים באשר לאופן סימון השבילים בשטח), ברי, כי הסימון בשטח עשוי להשתנות גם בהתאם לתוואי השטח. כך לדוגמא, במסלול קצר שרובו הליכה בקו ישר יתכנו מעט סימונים בשטח, וזאת לעומת מסלול ארוך ומפותל בו תידרש כמות סימונים רבה יותר.
בסיכומה של נקודה זו ייאמר, כי משעלה מדברי הנאשם כי הסימון הראשון שהיה מסומן על אבן בשטחו של השביל המדובר נמצא במרחק של כמה מאות מטרים מנקודת המוצא של השביל; משהנאשם לדבריו, הבחין לאחר הסימון הראשון בכ-5 סימונים נוספים שסומנו על אבנים הפרושות לאורכו של השביל; משהמאשימה לא חלקה על כך שנכון למועד שמיעת הראיות בתיק (כשלוש שנים לאחר קרות האירוע), עדיין ניתן היה להבחין לאורכו של השביל באחת מהאבנים המסומנות אליהן התייחס הנאשם בת/3; משלא הובאה על ידי המאשימה כל ראייה לכך כי סימונים דהויים על אבנים לאורכו של השביל או כי היותו של הסימון הראשון מסומן על אבן המצויה כמה מאות מטרים מנקודת המוצא של השביל, מוציאים את השביל מהגדרתו כשביל מסומן המותר בהליכה; כשלדברי הנאשם מדובר בשביל עפר מוסדר, נוח, רחב, הבטוח להליכה אף לקבוצות אנשים מבוגרים, כפי שאף ניתן להתרשם מתוואי הדרך בשביל כעולה מנ/1 (שהינו תצלום של השביל שצולם על ידי הנאשם מספר חודשים לאחר קרות האירוע); ומשהמאשימה לא סתרה טענות אלו, ואף הסכימה בסיכומיה כי המדובר בשביל מסודר יחסית, הראוי אף לנסיעת מכוניות שטח '4 על 4', (פרוטוקול הדיון מיום 21.02.2021, עמוד 67 שורות 12-10) – אזי, מצאתי כי עולה ספק באשר לתזת המאשימה לפיה, ביום האירוע מושא האישום השביל לא היה מסומן בשטח כמותר להליכה.

האם השביל שהיה מסומן בעבר כשביל המותר להליכה בוטל כדבעי בשטח
השאלה השנייה שבליבת המחלוקת אותה יש לבחון הינה, האם ביום האירוע מושא האישום, השביל שהיה מסומן בעבר כמותר להליכה בוטל כדבעי בשטח. בעניין זה ההגנה הגישה לבית המשפט את המוצגים נ/2 נ/3 ו-נ/5, שעניינם תצלומי אבנים הפזורות לאורכם של מסלולים שונים בשמורות טבע בישראל שצולמו בעת האחרונה. בהקשרם של מוצגים אלה, הנאשם העיד בחקירתו הראשית, כי המדובר באבנים שהסימונים הקודמים עליהן נמחקו על ידי הרשות בצבע אפור (פרוטוקול הדיון מיום 06.01.2021 עמוד26 שורות 20-4). לשיטת ההגנה, תצלומים אלה מעידים על כך שכשהרשות מבקשת לבטל סימון שבילים בשטח כשבילים שאינם מותרים עוד בהליכת הולכי רגל, אזי, היא עושה זאת באמצעות מחיקת הסימון הקודם באופן ברור ונהיר, תוך צביעת הסימון הקודם על האבן ומחיקתו בצבע אפור (פרוטוקול הדיון מיום 06.01.2021 עמוד 26). ברוח הדברים האמורים, העיד עד ההגנה ליאור אנמר (ע"ה/2) בחקירתו הראשית, כי צביעה באפור על אבן נעשית על ידי מסמני שבילים מטעם הרשות הנוהגים למחוק בצבע אפור את הסימנים שהם מבטלים או כאשר הם משנים את תוואי השביל (פרוטוקול הדיון מיום 16.02.2021, עמוד 41 שורות 3-4).
כמו כן טענה ההגנה, כי ביטול סימון בשטח יכול להיעשות גם באמצעות הצבת שלטים האוסרים כניסה לשבילים באופן מפורש. כחיזוק לטענתה זו, ההגנה הגישה (כאמור) לבית המשפט שני תצלומים שבהם נראים שלטים שהוצבו על ידי רשות הטבע והגנים בשמורת הטבע ארבל, שצולמו על ידי הנאשם בשנת 2018, שבהם נרשם הכיתוב "המעבר אסור", האוסרים מעבר בשבילים מסוימים (נ/7). בעניין זה אף העיד עד ההגנה ליאור אנמר (ע"ה/2) בחקירתו הראשית, כי דרך נוספת לביטול שביל בשטח הינה באמצעות הצבת שלט פלסטיק לבן או ירוק עם סימון וכיתוב המודיעים לבאים בשערי השמורה על איסור הכניסה למקום (פרוטוקול הדיון מיום 16.02.2021 עמוד 41 שורה 6).
אכן, לא נעלם מעיניי כי ההגנה לא הביאה כל ראייה על אודות הגורם שצילם את המוצגים נ/2 נ/3 ו-נ/5, כמו גם באשר למיקום והמועד המדויק שבו צולמו התמונות, ובעניין זה, כל שניתן ללמוד על אודות המוצגים נלמד אך מפיו של הנאשם. וכך לדברי הנאשם, התמונות צולמו בעת האחרונה, בשמורות הטבע במעלה אליעזר בן יאיר, ובמעלה מזין ליד נחל קידרון (פרוטוקול הדיון מיום 06.01.2021, עמוד 26 שורות 20-4). עם זאת, ובשעה שהתביעה לא הביאה כל ראייה לסתור ולהזים את דבריו אלו של הנאשם, לא מצאתי כי דבריו משוללים כל ערך ראייתי (ראו לעניין זה, ת"ד (תעבורה תל אביב-יפו) 11605/04 מדינת ישראל נ' דהן אליהו (נבו 17.10.2006); עמ"ק (שלום כפר סבא) 5214/05 מדינת ישראל נ' בייטרה עבד (נבו 09.07.2006); ת"פ (שלום ירושלים) 2151/98 מדינת ישראל נ' שרון לביא נוגריאן (נבו 25.02.2001); ת"מ 47/05 מועצה מקומית אבו גוש נ' מוחמד עותמן (נבו 19.01.2011); תו"ב (שלום ירושלים) 35990-08-12 מדינת ישראל נ' גמאל הדיה (נבו 22.09.2020); ת"פ (מחוזי חי') 37665-05-14 מדינת ישראל נ' שמעון גפסו (נבו 07.12.2015); עמ"ק (מקומיים כ"ס) 20092/04 מדינת ישראל נ' ש.י. שרון פינוי פסולת ושרותי איכות הסביבה בע"מ (נבו 05.07.2009)); ת"ד (תעבורה תל אביב-יפו) 13472/02 מדינת ישראל נ' סולומון נפתלי (נבו 10.12.2003)).
בסיכומה של נקודה זו ייאמר, כי משהמאשימה לא חלקה על כך כי מדובר בשביל שהיה מסומן בעבר כמותר להליכה, ומשלא הוצג לעיון בית המשפט כל נוהל מטעם הרשות הקובע קריטריונים ברורים באשר לאופן ביטול שבילים שהיו בעבר מותרים להליכה, להתרשמותי לפי כלל הראיות שהוצגו לפניי נראה, כי כאשר הרשות מבקשת לבטל סימון שביל בשטח היא עושה זאת אופרטיבית באמצעות מחיקת הסימונים הקודמים בצבע אפור או בהצבת שלט האוסר על הכניסה לשביל באופן פוזיטיבי. משהרשות נמנעה במקרה דנן מלמחוק את הסימונים באמצעות צביעתם בצבע אפור או נמנעה מלהציב שילוט האוסר על הכניסה לשביל – אזי, צירוף של כלל משתנים אלה מותיר ספק שמא דבר ביטולו של השביל כמותר להליכה בשטח עצמו נעשה כנדרש, ומכאן, שעולה ספק באשר לתזת המאשימה לפיה, השביל שהיה מסומן בעבר כשביל המותר להליכה בוטל כדבעי בשטח.
לאור כל האמור לעיל, ומשהמאשימה לא הרימה את הנטל להוכיח מעבר לכל ספק סביר כי השביל לא היה מסומן בשטח כמותר להליכה וכי השביל שהיה מסומן בעבר כשביל המותר להליכה בוטל כדבעי בשטח, מצאתי כי יש לזכות את הנאשם מעבירת איסור הליכה והמצאות מחוץ לשבילים מסומנים, ולו מחמת הספק.
נוכח התוצאה המזכה אליה הגעתי, נדמה שאין צורך לדון במכלול טענותיה החלופיות הנוספות של ההגנה, ובהן בטענות בעלות הנופך העקרוני להן ביקשה ההגנה לשוות לחלק מטיעוניה (וראו בעניין זה, דנ"א 2121/12 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין אורבך, סז(1) 667 (2014)). ואולם, למעלה מהצורך אדרש לעיקריות שבהן ולו בקצרה.
ראשית, בכל הנוגע לטענתה החלופית של ההגנה בסיכומיה לפיה, לא ניתן לשלול את היותו של השביל המדובר מסומן במפה כמותר להליכה, שכן עיון במפות נ/א1 ו- ת/6 מעלה שהשביל מסומן במפה כשביל רחב דיו ומתאים לנסיעת ג'יפים (פרוטוקול הדיון מיום 21.02.2021 עמוד 65 שורות 25-26 וכן עמוד 66 שורות 1-2, וכן עמוד 66 שורות 17-20) – בעניין זה בא כוח המאשימה טען בסיכומיו (פרוטוקול הדיון מיום 21.02.2021 עמוד 67 שורות 12-10), כי מדובר בשביל המיועד לנסיעת מכוניות שטח '4 על 4', וכי השביל אינו מסומן כמותר להליכת הולכי רגל. דבריו אלו של בא כוח המאשימה מקבלים חיזוק במפות שהוגשו לבית המשפט, כשהעיון בהן מגלה, כי בניגוד לשבילים האחרים המסומנים במפה כמותרים להליכה בשמורות הטבע באמצעות קו מקווקו יחיד, השביל המדובר מסומן במפה בשני קווים שחורים מקווקוים ובצורה מעט שונה (דוגמא לכך ניתן לראות בת/6, שם, הנאשם סימן בעיגול את נקודת המוצא ממנה יצא לטיול וכפי שהלה אישר בחקירתו הנגדית, מנקודת המוצא יוצאים שני שבילים, האחד, מצד שמאל, שהינו שביל המסומן בצבע ירוק והמקווקו בקו יחיד (פרוטוקול הדיון מיום 06.01.2021 עמודים 31 שורה 17 ועד עמוד 32 שורה 22), הנחשב לשביל מסומן המותר בהליכה להולכי רגל. והשני, מצד ימין, השביל שבו הלך הנאשם, שהינו שביל המסומן בצבע שחור המקווקו בשני קווים שחורים, המיועד אך לנסיעת ג'יפים, כטענת המאשימה). גם העד תומר נחמני (ע"ת/1), אשר באמצעותו הוגשה המפה שסומנה ת/6, העיד כי השביל המדובר אינו נחשב לשביל מסומן המותר להליכה (פרוטוקול הדיון מיום 12.11.2020 עמוד 23 שורות 15-16). לא זו בלבד, אלא שהנאשם אישר בחקירתו הנגדית כי לו היה מתבונן במפות סימון שבילים מעודכנות, הוא היה מבחין בכך כי השביל המדובר לא היה מסומן במפה המעודכנת כשביל המותר להליכה (פרוטוקול הדיון מיום 06.01.2021 עמוד 36 שורות 1-2). מפאת כל אלו, מצאתי כי הכף נוטה לקבל את עמדת המאשימה לפיה, השביל המדובר לא היה מסומן כשביל המיועד להולכי רגל במפה המעודכנת ביותר שהוצגה לעיון בית המשפט משנת 2017 ( ת/6). יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך כי לא הובהר על ידי המאשימה די הצורך מדוע השביל המדובר אסור להליכת הולכי רגל בשעה שהוא מותר בנסיעה לרכבי שטח, ולא הובאו כל ראיות לעניין זה מלבד הסבר קצר מפי בא כוח המאשימה בסיכומיו לפיו, אכן השביל מופיע במפה (מסומן בצבע שחור מקווקו בשני קווים שחורים), אך מדובר בשביל המיועד לנסיעת מכוניות שטח '4 על 4' ואינו בגדר שביל מסומן המותר בהליכה (פרוטוקול הדיון מיום 21.02.2021 עמוד 67 שורות 8-13). בנסיבות אלו ולאור המסקנה המזכה אליה הגעתי, אינני נדרשת להכריע בעניין זה, ואותיר העניין בצריך עיון.
שנית, בכל הנוגע לטענתה החלופית של ההגנה בסיכומיה לפיה, עצם נסיעת הפקח בג'יפ בשביל ובהיות השביל רחב דיו, מעלה ספק שמא השביל אינו אסור בהליכה (פרוטוקול הדיון מיום 21.02.2021, עמוד 63 שורות 26-27) –ובכן, לשאלת ההגנה את תומר נחמני (ע"ת/1) בחקירתו הנגדית: "תסכים איתי שפקח אינו מעל החוק וגם לו אסור לעבור בשמורת טבע בשביל שאינו מסומן?" , הלה השיב: "לא נכון. לפקח מותר לעבור בשביל לא מסומן".
משתפקידיה של הרשות הוגדרו לפי חוק (ראו סעיף 6 לחוק, לעיל), לשמר את ערכי הטבע בשמורות הטבע ולפקח עליהם, ברי, כי יש לפקחיה הסמכות להימצא גם במקומות שלא סומנו כמותרים להליכה למטיילים. רציונל זה מתחייב גם מתפקיד אחר של הרשות – לסמן שבילים חדשים המיועדים להולכי רגל בשמורות הטבע ולבטל שבילים שאינם מותרים עוד להליכה. כשבידיה של הרשות הסמכות לאתר ולסמן שבילים חדשים המותרים בהליכה ולבטל שבילים ולאסור אותם להליכה, הדעת נותנת כי יש לפקחיה הסמכות במסגרת עבודתם להימצא בשבילים שטרם סומנו או שיש לבטלם. מכאן שנסיעת הפקח בג'יפ בשביל, גם אם מדובר בשביל מסודר ורחב דיו, אינה יכולה להוות ראייה קונקלוסיבית לכך שמדובר בנתיב שהוא מסומן כמותר להליכה.
ושלישית, בכל הנוגע לטענתה החלופית של ההגנה בסיכומיה לפיה, עולה ספק באשר להיותו של הנתיב שבו נמצא הנאשם נתיב המסומן כאסור להליכה, ולראייה, אף הפקח תומר נחמני ( ע"ת/1) לא ידע בעת מפגשו עם הנאשם האם השביל מסומן אם לאו (פרוטוקול הדיון מיום 21.02.2021, עמוד 65 שורות 17-24) – ובכן, מדבריו של תומר נחמני (ע"ת/1) בחקירתו הראשית עלה, כי הוא אמר לנאשם באופן מפורש בעת המפגש ביניהם את הדברים הבאים: " והסברתי לו שהוא נמצא שלא על שביל מסומן וזה אסור....צילמתי את תעודת הזהות שלו מתוך כוונה לבדוק אחר כך האם יש שם עבירה או אין" (פרוטוקול הדיון מיום 12.11.2020, עמוד 24 שורות 6-4). הנה כי כן, העד לא התלבט כטענת ההגנה בשאלה, האם השביל מסומן או לא, אלא שלשיטת העד היה ברור באופן פוזיטיבי ומוחלט כי השביל אינו מסומן ואסור להליכה. בהמשך לכך, הודיע העד לנאשם, כי הוא מתעתד לבדוק מאוחר יותר את השאלה האם יש במעשיו של הנאשם, קרי, הליכה בשביל לא מסומן עבירה, כפי שאכן הדבר נעשה על ידו בהמשך. ואולם, הודעת הפקח לפיה, הוא מתעתד לבדוק מאוחר יותר האם הליכתו של הנאשם בשביל שאינו מסומן הינה בגדר עבירה אם לאו, והאם יש להעמיד את הנאשם לדין מכוחה, אינה מבססת את טענת ההגנה כי הפקח לא ידע כי מדובר בשביל שאינו מסומן כמותר להליכה.

ו. בכל הנוגע לעבירת אי ציות להוראות
האם עובדות כתב האישום מייחסות לנאשם עבירה של אי הצטיידות במפת שבילים מעודכנת
כזכור, לשיטת המאשימה יש להורות על הרשעת הנאשם בעבירה זו שכן, הלה לא הצטייד במפת סימון שבילים מעודכנת בקנה מידה של 1:50,000, ומשכך, הנאשם לא ציית להוראות הרשות המנויות בשלט המגילה המוצב בכניסה לשמורה.
המדובר בעבירה לפי תקנה 15 לתקנות שכותרתה "ציות להוראות" הקובעת (כאמור) כדלקמן: "אדם הנמצא בתחום השמורה יציית להוראות פקח ולכל ההוראות הכלולות בהודעות הרשות הבאות להבטיח ביצוע תקנות אלה". (ההדגשות אינן במקור, נ.ש.מ).
כפי שצוין זה מכבר, ביחס לכללי ההתנהגות והסדר בשמורה, הסמיך מחוקק המשנה בתקנה 15 את רשות הטבע והגנים, להוציא הודעות והוראות שנועדו, בין היתר, להבטיח את ביצוע החוק והתקנות. בהמשך לכך, הוראות שלט המגילה מחייבות מתוקף תקנה זו ואי ציות להן עולה כדי עבירת אי ציות להוראות הרשות. לא זו בלבד, אלא שעיון בהוראות המנויות בשלט המגילה (ת/8), שהוצב בכניסה לשמורה מגלה, שבהוראה השנייה עלי שלט המגילה מצוין באופן מפורש כי: "מסלולי הטיול מיועדים למיטבי לכת, על מובילי הטיול להצטייד במפת סימון שבילים מעודכנת בקנ"מ 1:50,000". מכאן יוצא, שרשות הטבע והגנים הטילה על מובילי הטיולים את החובה להצטייד במפת סימון שבילים מעודכנת בקנה מידה של 1:50,000, וברי כי אי הצטיידות במפה המעודכנת הינה עבירה על הוראת תקנה 15.
בעניינינו, הנאשם הודה בחקירתו (כאמור), כי בעת שהגיע לשמורה ולפני כניסתו לשביל, הוא הבחין בשלט המגילה המוצב בכניסה לשמורה, שבו מצוינים הכללים וההוראות של רשות הטבע והגנים (ת/1 עמוד 8 שורות 17-21 וכן שורות 31-34). מכאן, שבתור מוביל קבוצה, הנאשם ידע כי עליו להצטייד במפת שבילים מעודכנת בכניסה למסלול בשמורה.
עם זאת, מצאתי ממש בטענת ההגנה לפיה, כתב האישום שהוגש כנגד הנאשם בגין עבירה זו לוקה בחֶסֶר. וכך, בסעיף 2 לעובדות כתב האישום נרשם כדלקמן: "בתאריך 11.01.2017 בסמוך לשעה 12:00 בתחום השמורה, הלך הנאשם והוביל עמו קבוצה של כ-25 מטיילים בדרך שאיננה מסומנת".
בהמשך לכך, בסעיף 3 לעובדות כתב האישום נרשם כדלקמן: "בכניסה לשמורה בסמוך למקום חניית האוטובוסים שהוביל את הנאשם ואת קבוצת המטיילים, מוצב שילוט המורה על הליכה בשבילים המסומנים בלבד, וכן הוראה למובילי קבוצות, כי עליהם להצטייד במפת סימון שבילים בקנה מידה של 1:50,000" .
ובסעיף 5 לכתב האישום, המסכם את מעשיו האסורים של הנאשם נרשם כך: "במעשיו המתוארים לעיל, הלך הנאשם מחוץ לשבילים המסומנים והוביל קבוצת מטיילים מבלי שהוא מצויד כנדרש, וללא היתר ללכת מחוץ לשבילים המסומנים". ואילו בהוראות החיקוק, הואשם הנאשם בעבירה של איסור הליכה והימצאות מחוץ לשבילים מסומנים לפי תקנה 10, וכן בעבירה של אי ציות להוראות לפי תקנה 15 לתקנות.
הנה כי כן, עיון בכתב האישום מעלה, כי סעיף 5, המסכם את מעשיו האסורים של הנאשם, קובע כי במעשיו המתוארים בכתב האישום הנאשם הוביל קבוצת מטיילים מבלי שהוא מצויד כנדרש. ואולם, מעבר לפירוט העובדתי בסעיף 2 לכתב האישום בדבר מעשיו האסורים של הנאשם בהליכתו בשביל שאינו מסומן, הרי שדבר הציוד בו היה עליו להצטייד ואותו לא נשא הנאשם, אינו מפורט כדבעי בחלק העובדתי של כתב האישום, ולא נרשם באופן שאינו משתמע לשני פנים כי הנאשם אכן לא הצטייד כנדרש במועד הרלוונטי לאישום במפת שבילים מעודכנת.
כידוע, כניסתן לתוקף של הוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, העניקו לבתי המשפט בישראל כלים חוקתיים אפקטיביים להעצמת תפישות היסוד של עקרון החוקיות בדיני העונשין בדרך של חיזוק האינדיווידואליזם המשפטי. אחד ממופעיו המובהקים של עקרון החוקיות הינו הצורך בבהירות ובוודאות בקביעת הנורמה הפלילית, על מנת לתרום ליציבות המשפטית אגב תיחום קווי גבול ברורים, המצביעים על צורות התנהגות אסורות והמורים בדרך השיורית של המותרות. להיבט זה של עקרון החוקיות משמעות כפולה. מצד אחד, פנייה למחוקק כי ינסח את דבר החקיקה בלשון ברורה וחד משמעית, ומצד שני, פניה לשופט כי ימנע מקביעת איסורים והטלת חובות על דרך היקש, גזירה שווה, או מכוח קל וחומר (ראו לעניין זה, יובל לוי, היבטים על עקרון החוקיות בדיני העונשין, עיוני משפט ד, בעמ' 43-28 (1975); גבריאל הלוי, עקרון החוקיות וחוקתיות בדיני העונשין בישראל, קריית המשפט ח בעמ' 356-353 (התשס"ט); ומרדכי קרמניצר, ארבעים שנה לדיני העונשין, משפטים י"ט, תש"ן, הוצאת נבו, בעמ' 698).
בהמשך לכך, עיון בתוכן הדברים הרשומים עלי שלט המגילה המוצב בכניסה לשמורה (ת/8) מגלה כי ישנן בו הוראות נוספות וכללים המוטלים על המטייל בשמורה מעבר להוראה לפיה, על מובילי הטיול להצטייד במפת סימון שבילים מעודכנת בקנה מידה של 1:50,000, כדוגמת: "יש להצטייד ב-5 ליטר מים..."; "גלישה וטיפוס מצוקים אסורים אלא במקומות שאושרו לכך"; "הכניסה למים אסורה, אלא במקומות שאושרו לכך ועל פי הוראות השילוט המוצב במקום". מכאן יוצא, שהיה מקום כי המאשימה תפרט באופן מפורש, עלי עובדות כתב האישום, איזו התנהגות אסורה מיוחסת לנאשם ולאיזו הוראה מן ההוראות המנויות בשלט המגילה הוא לא ציית.
אמנם באופן מרומז, בדרך של היקש וסברה, ניתן להסיק מהאמור בסעיף 3 לכתב האישום, כי סעיף 5 הקובע כי הנאשם "הוביל קבוצת מטיילים מבלי שהוא מצויד כנדרש", מתייחס לכך שהנאשם נמנע מלהצטייד במפת סימון שבילים מעודכנת. אך כאמור, לא מצוין במפורש בכתב האישום מבחינת ההיבט העובדתי של העבירה כי הנאשם לא נשא עמו מפה מעודכנת שכזו. בנסיבות אלו, ומשכתב האישום אינו ברור דיו, אין זה ראוי כי בית המשפט יטיל חובות ואיסורים על הנאשם על דרך היקש, גזירה שווה, או מכוח קל וחומר.

האם דבריו של הנאשם בחקירתו הנגדית לפיהם הוא הצטייד במפה מעודכנת הינם בגדר "עדות כבושה"
כאמור, לשיטת המאשימה, הנאשם עבר את עבירת אי הציות להוראות בכך שהוא לא הצטייד במפת סימון שבילים מעודכנת, וכי אין ליתן ערך ראייתי לדבריו של הנאשם בחקירתו הנגדית לפיהם, הוא הצטייד במפת שבילים כנדרש עת המדובר בגרסה כבושה.
ובכן, עיון בחקירתו של הנאשם ברשות הטבע והגנים (ת/1) מעלה, כי הנאשם כלל לא נשאל בחקירתו באופן פוזיטיבי האם הוא הצטייד בשעת הטיול במפת סימון שבילים מעודכנת. וכך, בחקירתו הוזהר הנאשם באופן הבא: " הנך חשוד בכך שבתאריך 11.01.2017 בסמוך לשעה 12:00 בשמורת טבע מדבר יהודה בסמוך להר ענוב הולכת קבוצת מטיילים מחוץ לשבילים מסומנים בתוך שמורת טבע מוכרזת ולא צייתת להוראות הרשות", ללא כל פירוט לאלו מהוראות הרשות נמנע הנאשם מלציית. כך גם בהמשך חקירתו של הנאשם, הלה נשאל כמה פעמים האם ידוע לו כי במפות מעודכנות השביל איננו מסומן עוד, והאם הוא הסתכל במפת סימון שבילים מעודכנת לפני צאתו לטיול ואולם (וכאמור), החוקר נמנע מלהטיח בנאשם את העובדה כי הוא לא הצטייד במפת שבילים מעודכנת.
כך באים הדברים לביטוי לדוגמא בעמוד 3 שורות 33-34:
ש: "אם כן מדוע לא הסתכלת במפת סימון שבילים מעודכנת?".
ת: "לא נזקקתי למפה כלל כי אני מכיר את השטח בעל פה".
ובעמוד 4, שורות 15-21:
ש: "ניסית לראות במפות אחרות מעודכנות מה מותר ומה אסור והאם יש שביל מסומן במקום?".
ת: במפות האחרות שברשותי מצוינת דרך עפר, מה שקבע עבורי זה הסימון בשטח".
ש: " אז אני מבין ממך שלא הסתכלת על מפות סימון שבילים מסומנים מעודכנים?".
ת: "לא".
עם זאת, בעמוד 8 שורות 17-21 נשאל הנאשם:
ש: "האם ראית שלטים בתחילת המסלול של רשות הטבע והגנים?".
ת: "כן".
ש: "האם כתוב בהם שבהליכה על המוביל להצטייד במפת סימון שבילים אחת לחמישים אלף?"
ת: "זו המלצה בלבד".
ש: "אז למרות שבמפה לא מצוינת הדרך ולמרות שכתוב בשלט שיש להצטייד במפת סימון שבילים אחת לחמישים אלף אתה מתעלם מכל זה בגלל שאתה מכיר שבמקום מסומן שביל שאתה לא יודע מה מצבו היום והאם מאושר ואתה לוקח לשם אנשים".
ת: "אין פה התעלמות קיימת התבססות על נתוני השטח לפיהם דרך עפר או שביל מסומנת בשטח וזה מה שמנחה אותי".
מדבריו אלו של הנאשם, לפיהם הוא לא הסתכל במפת שבילים מעודכנת וכי ההוראה לפיה יש להצטייד במפת שבילים מעודכנת הינה בגדר המלצה בלבד, ניתן להסיק במשתמע, כי הנאשם לא הצטייד כנדרש במפת סימון שבילים מעודכנת. חיזוק לכך ניתן למצוא בדבריו של הנאשם לחוקר כי: "לא תמיד מסתובבים עם מפות כיון שיש לא מעט אי דיוקים שנתקלתי בהם פה ושם .. " (ת/1 בעמוד 3 שורות 16-14).
עם זאת, ניתן לפרש את תשובת הנאשם גם אחרת, שכן הנאשם לא נשאל ולא השיב פוזיטיבית כי הוא נמנע מלהצטייד במפת סימון שבילים מעודכנת אלא, הלה השיב לשאלה (שנשאלה כמה פעמים על ידי החוקר), מדוע הלך באותו השביל אם במפות סימון השבילים המעודכנות השביל כבר אינו מסומן כמותר להליכה, ואילו הנאשם השיב פעם אחר פעם כי מבחינתו, הסימון בשטח הוא שקובע ואילו מפות סימון השבילים הינן מבחינתו בגדר המלצה בלבד. כך באים הדברים לביטוי לדוגמא גם בת/1 בעמוד 6 בשורות 24-30:
ש: "...ידעת שאין במקום שביל מסומן על פי מפת סימון שבילים מעודכנת, ובכל זאת".
ת: "אני בהחלט מודע היטב והלכתי על דרך מסומנת בשטח, מבחינתי הסימון בשטח קובע".
כמו כן, לא ניתן לשלול מניה וביה כי הנאשם הצטייד בשעת הטיול בכמה מפות ובהן במפת סימון שבילים מעודכנת, שכן בעקיפין ניתן להבין מדבריו של הנאשם בחקירתו (בעמוד 4, שורות 15-21 (והדברים מובאים שוב מפאת חשיבותם)), כי הוא הצטייד במפות נוספות מעבר למפות אותן הוא הציג לחוקר מהשנים 1966-1967):
ש: "ניסית לראות במפות אחרות מעודכנות מה מותר ומה אסור והאם יש שביל מסומן במקום?".
ת: במפות האחרות שברשותי מצוינת דרך עפר, מה שקבע עבורי זה הסימון בשטח"
מה עוד, שהמאשימה אינה חולקת על כך שהנאשם הצטייד בשעת הטיול לכל הפחות במפה משנת 1966 (פרוטוקול הדיון מיום 21.02.2021 עמוד 59 שורות 22-23). מכאן עולה, כי אמרותיו של הנאשם כגון "לא נזקקתי למפה כלל" (ת/1 עמוד 3 שורות 33-34) ו -"לא תמיד מסתובבים עם מפות" (ת/1 בעמוד 3 שורות 16-14) אינן יכולות להיתפס באופן חד משמעי וללא כל ספק כהודאת הנאשם בכך שהוא לא הצטייד במפה מעודכנת.
בסיכומה של נקודה זו ייאמר, כי חרף ההתרשמות כי משתמע בעקיפין מחקירתו של הנאשם ברשות כי יכול והוא לא הצטייד במפת סימון שבילים מעודכנת (עת הלה לא הסתכל במפת סימון שבילים מעודכנת; עת לדבריו הוראת הרשות להצטייד במפת סימון שבילים מעודכנת הינה בגדר "המלצה בלבד"; וכי לא תמיד מסתובבים עם מפות), הרי בשעה שלא השתכנעתי כי החוקר הטיח בנאשם במהלך חקירתו במפורש כי הוא לא הצטייד במפה מעודכנת, דבריו אלו של הנאשם אינם מצביעים באופן חד משמעי נטול כל ספק על כך שהלה לא הצטייד דה פקטו במפה שכזו. משכך, דומה שלא ניתן לשלול ללא כל עוררין כי יכול והנאשם אף הצטייד במפת שבילים מעודכנת.
לעומת זאת, בחקירתו הנגדית של הנאשם בבית המשפט (עמוד 31 לפרוטוקול הדיון מיום 06.01.2021 שורות 9-14), הלה השיב לשאלת התובע (ולבקשת ההבהרה של בית המשפט) נחרצות, כי בהולכו בשביל המדובר הוא הצטייד גם במפת שבילים מעודכנת:
ש: "אתה מסכים איתי שהיה כתוב שם שצריך לטייל ולהצטייד במפת סימון שבילים 1 ל- 50,000?"
ת: "כן".
ש: "אתה לעומת זאת השתמשת במפה של 1 ל-100,000?".
ת: "השתמשתי במסלול במפה של 1 ל-50,000 בנוסף למפה של 1 ל-100,000 שיש לי. לשאלת בית המשפט האם הצטיידת בשתי מפות בהולכך בשביל המדובר אני משיב שכן".
יוצא אפוא, כי בחקירתו הנגדית אמר הנאשם באופן שאינו משתמע לשני פנים, כי הוא נשא עמו מפת שבילים מעודכנת. דברים אלו לדידי, אינם סותרים את דבריו של הנאשם במהלך חקירתו ברשות הטבע והגנים לפיהם, הוא לא הסתכל על מפה מעודכנת לפני צאתו לטיול; כי ההוראה לפיה, יש להצטייד במפת שבילים מעודכנת הינה בגדר המלצה בלבד; וכי לא תמיד מסתובבים עם מפות (כאמור בעמוד 3 שורות33-34; בעמוד 8 שורות 17-21; ובעמוד 3 שורות 14-16 (ת/1)). שכן וכאמור, הנאשם במהלך כל חקירתו ברשות לא טען כי הוא נמנע מלהצטייד במפה שכזו ואף לא נשאל על כך מפורשות.
כידוע, הכלל בדבר עדות כבושה הוא כלל עתיק יומין המושרש בפסיקה (ראו, י' קדמי, על הראיות, חלק ראשון, 5000(2009) (להלן: "קדמי, על הראיות")). עדות כבושה תיחשב לכזו אם ניתנה לאחר הזמן שבו יכלה להינתן, כלומר אם הנאשם לא מסר עדות בעת חקירתו המשטרתית כחשוד או שלא הייתה כל מניעה לעשות כן (ראו לעניין זה, ע"פ 677/84 דוד אביטן ואח' נ' מ"י, פ"ד מא(4) 33 (1987) וע"פ 395/06 חליסטוב נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 16.11.2006)).
בהמשך לכך, נקבע כי הכלל בדבר כבישת העדות אינו קובע שעצם כבישת העדות היא ראייה נסיבתית מפלילה לחובת הנאשם, אלא הוא מביא לידי פגיעה במשקלה של העדות עצמה, ולעיתים אף מבטל את תוקפה כליל (ראו, י' קדמי, על הראיות לעיל, בעמ' 501, וכן דורון מנשה, משקלה הראייתי של כבישת עדות הנאשם, הפרקליט נג(1), התשע"ד, יולי 2014).
בעניינינו, בסיכומיה ציינה ההגנה, כי הנאשם לא מסר מיוזמתו כי הוא הצטייד במפת שבילים מעודכנת עובר לחקירתו הנגדית שכן, המאשימה לא הביאה ולו בדל ראיה לעניין זה. מה עוד, שהנאשם לא נשאל על כך כלל במהלך חקירתו. עוד נטען, כי רק בחקירתו הנגדית, משנשאל על כך הנאשם לראשונה באופן מפורש, הלה השיב בצורה אותנטית ומסר כי אכן הוא הצטייד במפת סימון השבילים המעודכנת (פרוטוקול מיום 21.02.2021 עמוד 68 שורות 7-12)).
הנה כי כן, בחקירתו של הנאשם ברשות הטבע והגנים, החוקר לא הטיח בנאשם פוזיטיבית כי הוא נמנע מלהצטייד במפת שבילים מעודכנת; המאשימה נמנעה מלציין באופן מפורש בעובדות כתב האישום כי עבירת אי הציות להוראות בה הואשם הנאשם נלמדת מכך שהנאשם לא הצטייד במפת סימון שבילים מעודכנת; וטענת הנאשם בחקירתו הראשית לפיה, הפקח שפגש אותו בשטח לא שאל אותו כלל האם הוא מחזיק ברשותו מפת סימון שבילים (פרוטוקול מיום 06.01.2021 עמודים 26-27), לא נסתרה על ידי הפקח ע"ת/1. בנסיבות אלו, ישנו קושי של ממש לצפות כי הנאשם במענה לכתב האישום או במהלך חקירתו הראשית יציין מיוזמתו כי הוא הצטייד במפה מעודכנת בכניסה לשמורה. עם זאת, בחקירתו הנגדית, כאשר הנאשם נשאל על כך לראשונה על ידי המאשימה בצורה ישירה ומפורשת– הלה השיב בחיוב. מפאת כל אלו, אין בידי לקבל את טענת המאשימה לפיה, עדות הנאשם הינה בגדר "עדות כבושה", שכן: "הנאשם אינו חייב "להוכיח" את חפותו, אלא אך "להשיב" לאותה "הוכחה לכאורה" שיש בראיות התביעה לחובתו: אם באמצעות מסירת עדות מצדו והבאת ראיות מטעמו; ואם באמצעות ניתוח של ראיות התביעה, מבלי ליתן עדות או להביא ראיות מטעמו" ( י' קדמי, על סדר הדין בפלילים, חלק שני, כרך א', עמוד 1456 (2009)).
עוד יובהר, כי גם אם הייתי מקבלת את טענת המאשימה, הרי שהשתכנעתי מדוע הנאשם כבש את דבריו לעניין ההצטיידות במפת שבילים מעודכנת, כמו גם מהנימוק שהניאו מלמסור את גרסתו לעניין זה עד לחקירתו הנגדית. אשר על כן, אף אם הייתי סוברת כי הנאשם אכן "שתק" בחקירתו הראשית והיה עליו לקום מעצמו ולטעון כי הצטייד בשעת הטיול במפה מעודכנת, הרי ש"בית המשפט רשאי שלא ליתן משקל לשתיקת הנאשם, כאשר יש לה הסבר סביר" ( ת"פ (מחוזי נצרת) 190/03 מדינת ישראל נ' מוהנד בן סלמאן סיאח (נבו 05.01.2005) כך גם נקבע כי: "עדות כבושה משקלה בדרך כלל מועט, אך זאת כאשר לא ניתן הסבר מניח את הדעת, מדוע שמר העד את הדברים בלבו ולא חשף אותם אלא כעבור זמן רב. אם ניתן הסבר סביר לכך, כי אז אין עוד לייחס חשיבות רבה לכבישת העדות" (ראו לעניין זה, ע"פ 355/88 רפאל לוי נ' מדינת ישראל, מג(3) 221 (1989); ע"פ 202/56 פרקש ואח' נ' היועמ"ש, פ"ד יא(1) 677 (1957); י' קדמי, על סדר הדין בפלילים, חלק שני, כרך א עמוד 1460 (2009)). בענייננו, משעובדות כתב האישום אינן מציינות במפורש כי הנאשם עבר את עבירת אי הציות להוראות בכך שהוא לא הצטייד בהולכו בשביל במפה מעודכנת, ומשהלה אף לא נשאל על כך מפורשות במהלך חקירתו, יש בכך לדידי, כדי להוות הסבר לגילוי הדברים באיחור, כשהסבר זה מתקבל על הדעת. משכך, לא מצאתי להעניק משקל לאיחור כשלעצמו במסירת הדברים.
בסיכומה של נקודה זו ייאמר, כי המאשימה מחד גיסא, טוענת כי הנאשם הצטייד אך ורק במפה משנת 1966 ומאידך גיסא, היא נמנעה באמצעות עדים וראיות מלהרים את הנטל להוכיח שהנאשם לא הצטייד במפת סימון שבילים מעודכנת עם כניסתו למסלול בשביל המדובר. משכך, הגם אם הייתי מקבלת את טענת המאשימה כי גרסתו של הנאשם בחקירתו הנגדית לפיה, הוא הצטייד במפת שבילים מעודכנת הינה בגדר "עדות כבושה" (וכאמור איני קובעת זאת), שכן, הנאשם לא אמר זאת במהלך חקירתו ברשות ושתק בעניין זה במהלך חקירתו הראשית, עדיין, וכידוע: "אין שתיקתו (של נאשם) בבית המשפט יכולה לשמש תחליף להוכחות שהתביעה לא הביאה" (ראו לעניין זה, ע"פ 2831/95 הרב עידו אלבה נגד מדינת ישראל (1996)).
לאור כל האמור לעיל, ומשהמאשימה לא הרימה את הנטל להוכיח מעבר לכל ספק סביר כי הנאשם לא הצטייד במפת שבילים מעודכנת, מצאתי כי יש לזכותו מעבירת אי ציות להוראות, ולו מחמת הספק.
למעלה מהצורך אציין, כי מצאתי לדחות את טענת ההגנה לפיה, דרישת הרשות כי המטיילים יצטיידו במפת שבילים מעודכנת הינה בגדר המלצה בלבד, דבר הנלמד לשיטתה מכך שאף בידי הרשות בעת חקירת הנאשם לא הייתה מצויה מפת סימון שבילים מעודכנת –ובכן, בחקירתו ברשות הטבע והגנים הוצגה בפני הנאשם מפת סימון שבילים משנת 2006 (ת/4), כך גם עמרם צברי (ע"ת/ 4), אשר חקר את הנאשם והציג לו את המפה משנת 2006, נשאל בחקירה הנגדית על ידי ההגנה כך: "אני מניח שבמשרד הראשי יש לכם מידע עדכני ושחקרת אותו (את הנאשם, נ.ש.מ) לפי המפות הכי עדכניות שנמצאו במשרדי המחוז בשעת החקירה?", ובתשובה לכל השיב העד: "כן" (פרוטוקול הדיון מיום 12.11.2020 עמוד 19 שורות 10-13). עם זאת, כבר בחקירתו הראשית ע"ת/4 הסביר את הדברים באומרו: " בחקירתו של הנאשם הוא טען שבמקום היה שביל מסומן לפני 50 שנה...ואני רציתי להראות במפות כבר לפני המפה שהייתה לי הכי מוקדמת להראות שאין שם שביל מסומן, היא מפת סימון שבילים מספר 11 של מדבר יהודה משנת 2006 שבה רואים שלא מופיע במקום סימון שביל, באותו רגע לא הייתה לי מפה קדומה יותר וגם במפה של שנת 2004 לא מסומן במקום שביל מסומן" (פרוטוקול הדיון מיום 12.11.2021 עמוד 18 שורות 14-18). הנה כי כן, מעדותו של ע"ת/4 ניתן להיווכח בבירור, כי בשעת חקירתו את הנאשם העד חיפש באמתחתו את המפה הישנה ביותר ולא את המעודכנת ביותר וזאת על מנת להוכיח לנאשם כי מזה זמן ניכר השביל אינו מסומן במפות כנתיב המותר להליכה. מדברים אלו לא ניתן ללמוד כי מפת סימון שבילים מעודכנת לא הייתה מצויה באותה העת בידי הרשות (וזאת אף בלי להידרש לכך שמעדות ע"ת/5, שהינה מנהלת אגף המקרקעין ברשות הטבע והגנים עלה כי בידי הרשות מצוי מידע עדכני ביותר על אודות המפות השונות שהוצאו מטעם הרשות ולא מצאתי להטיל דופי בדבריה (פרוטוקול הדיון מיום 12.11.2020 עמוד 22-23 לעדותה), ובוודאי שלא ניתן להסיק מדברים אלו, כי הדרישה להצטייד במפת שבילים מעודכנת הינה בגדר המלצה גרידא.

סוף דבר
לאור כל האמור ומהנימוקים שפורטו לעיל, מצאתי כי המאשימה לא הרימה את הנטל להוכיח מעבר לכל ספק סביר את אשמתו של הנאשם בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום, ומשכך, מצאתי לזכות את הנאשם מהעבירות המיוחסות לו, ולו מחמת הספק.

ניתנה היום, כ' סיוון תשפ"א, 31 מאי 2021, במעמד הצדדים.

הוקלד: לירז ביטון