הדפסה

בית משפט השלום בקריית גת ת"א 732-99

בפני
כבוד ה שופט משה הולצמן

המבקש

רחמים גלאם
מושב שדה עוזיה משק 85

נגד

המשיבה

מדינת ישראל- רשות מקרקעי ישראל
ע"י פרקליטות מחוז דרום אזרחי

החלטה

בפניי בקשה להארכת המועד לפינוי מקרקעין, ולדחיית החיוב בקנס יומי בסך של 2,500 ₪ עד שבית המשפט ידון בתביעת הפינוי שהמבקש הגיש כנגד צד ג' או עד לפינויו בפועל מהמקרקעין (במשק 85 במושב שדה עוזיה) , ולפרק זמן של לפחות שלושה חודשים.
בהמשך התבקש להאריך את המועד לפינוי המקרקעין עד ליום 1.9.2019 וזאת בהתאם למועד הפינוי שנקבע בפסק דין שניתן בבית משפט השלום באשדוד, בתביעת פינוי שהגיש המבקש כנגד צד ג', חברת אל-פאוג'ו, שלפי הטענה שכרה נכס במקרקעין.
המבקש טען, בעיקרי הדברים, כי בהחלטה שניתנה בהליך זה ביום 29.10.2018 נקבע שעליו לפנות את המקרקעין עד ליום 16.12.2018, שאחרת יחויב בתשלום קנס יומי בסך של 2,500 ש"ח, ובנוסף הפקיד סך של 20,000 ₪ לצורך הבטחת הפינוי במועד; בסמוך לאחר ההחלטה הנ"ל המבקש פנה לצד ג' היושב במושכר, חברת אל- פאוגו', באמצעות מנהלה רוני בוארון, וביקש את פינויו עד למועד הנ"ל; משהתברר למבקש כי צד ג' לא יפנה את המושכר עד למועד הנ"ל הגיש כנגדו תביעה לפינוי מושכר בבית משפט השלום באשדוד ( ת"א 65994-11-18); לאחר הגשת כתב התביעה החל צד ג' לפנות את המחסן בקצב מואץ ומצא מקום חילופי אך נותרה עבודה רבה בפינוי המקום.
המשיבה הודיעה כי המבקש לא פינה את המקרקעין עד ליום 16.12.2018 לפי החלטת בית המשפט, תוך שבמקרקעין נמשכים השימושים האסורים, וביקשה לחלט את הפיקדון הכספי ולחייבו בקנס היומי.
המשיבה הודיעה על התנגדותה להארכת המועד, וטענה בתגובתה, בעיקרי הדברים, כי פסק הדין לפינוי המקרקעין ניתן בשנת 2008 והמבקש הפר במשך שנים את פסק הדין ואת ההחלטות שניתנו לגבי יישומו, תוך שהפיק תועלת כלכלית של ממש מהפעילות העסקית במקרקעין; המבקש נקט בשיהוי של ממש בפנייתו לצד ג' לצורך פינויו מהמקרקעין; מבדיקה שנערכה לאחר מועד הפינוי נמצא ששטח האחסנה הורחב ב-500 מ"ר; אין הלימה בין ההחלטות שניתנו לגבי פינוי כל השימושים האסורים מהמקרקעין לבין צד ג' שעושה שימוש במחסן; גובה הקנס שהוטל על המבקש אינו מרתיע את המבקש מעשיית שימושים אסורים במקרקעין; המבקש מנסה לדחוק את הקץ באמצעות התביעה שהגיש כנגד צד ג'.
המבקש טען בתשובתו, בעיקרי הדברים, כי ביום 7.2.2019 ניתן פסק דין בתביעת הפינוי שהוגשה לבית משפט השלום באשדוד ונקבע כי על צד ג' לפנות את הנכס עד ליום 1.9.2019; הטענות שהעלתה המשיבה אינן לעניין מכיוון שבין הצדדים התנהלו הליכים משפטיים שהסתיימו במרץ 2018; המבקש המציא לצד ג' את פסק הדין ודרש את פינויו מהמקום, וקיבל את הבטחתו לפנות את המבנה, ואף נקט בפעולות לצורך פינוי, ולאחר שהתברר שלא יפנה את במועד שנקבע הוגשה בקשה בעניין זה ומועד הפינוי הוארך עד ליום 16.12.2018, אלא שזמן קצר לפי מועד הפינוי הודיע צד ג' בכתב שאינו יכול לפנות את המושכר במועד שנקבע והוגשה התביעה לפינוי; בנסיבות העניין התבקש להאריך את מועד הפינוי עד למועד שנקבע בתביעת הפינוי כנגד צד ג', 1.9.2019.
המשיבה טענה בהתייחסות נוספת מטעמה, בעיקרי הדברים, כי התנהלותו של המבקש ותביעת הפינוי כנגד צד ג' הינה בבחינת ניסיון לדחוק את הקץ בפינוי המקרקעין לפי פסק דין שניתן בשנת 2008, תוך השאת התועלת הכלכלית שהוא מפיק מהמקרקעין; תביעת הפינוי אינה נוגעת למסכת היחסים שבין המבקש לבין המשיבה, שלא הייתה צד להליך; על פי ההלכה הפסוקה לא ניתן לייחס נפקות משפטית לפסק דין הפוגע בזכויות צד ג' שלא היה צד להליך המשפטי, ומכאן שאין מעמד לפסק הדין שניתן לפינויו של צד ג' מהנכס; המבקש הציג לבית המשפט בתביעת הפינוי תמונה חלקית שלפיה החלטת בית המשפט מיום 15.3.2018 ניתנה לפינוי המשק משימושים חורגים של צד ג' ששכר מחסן בתחום המשק, בעוד שההחלטה ניתנה לצורך אכיפת פסק דין שניתן עוד בשנת 2008; המבקש לא הציג את הסכם השכירות ולא חשף את מועדי השכירות; לא מן הנמנע כי הגשת תביעת הפינוי נעשתה על מנת לשרת אינטרס משותף של המבקש וצד ג'; המבקש היה מודע לפסק הדין שניתן בשנת 2008 לכל המאוחר בשנת 2015 כאשר הוגשה בקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט לצורך אכיפתו, והשתהה במשך 3 שנים בנקיטת הליכים לפינויו של צד ג', ולא ברור מדוע השתהה כ-8 חודשים ממועד החלטתו של בית המשפט לצורך הגשת התביעה; הגשת תביעת הפינוי נועדה לעקוף את החלטתו של בית משפט זה לגבי מועד הפינוי, והינה בבחינת שימוש לרעה בהליכי בית משפט; במקרקעין מתבצעים שימושים אסורים מעבר למחסן שהושכר לצד ג', ולא ניתן הסבר מדוע שטחים אלה טרם פונו.
אקדים ואציין שלאחר שבחנתי את טענות הצדדים מצאתי לנכון להאריך למבקש את המועד לביצוע פסק הדין עד ליום 1.9.2019.
עסקינן בפסק דין שניתן ביום 21.1.2008 , בהליך זה, כנגד הנתבעים שאסר עליהם להפעיל, לקיים ולנהל במישרין או בעקיפין על המקרקעין עסק השונה מייעודם המקורי על פי חוזה השכירות, לרבות ובפרט בית מסחר לגרוטאות, וכן עסק שאינו לצורכי חקלאות ( להלן: "פסק הדין").
ביום 6.8.2015 המשיבה הגישה בקשה לפי סעיף 6(1) לפקודת ביזיון בית המשפט, על מנת לאכוף על המבקש ונתבעים נוספים את פסק הדין באמצעות תשלום בסך של 2,500 ש"ח בגין כל יום שבו ימשיכו לעשות שימוש לא חקלאי ובלתי חוקי במקרקעין ( גוש 2595, חלקה 35, נחלה מס' 85) במושב שדה עוזיה, תוך שהם ממשיכים לעשות במקרקעין שימוש לא חוקי ולהפר את הקביעות שנעשו בפסק הדין.
בקשה לביטול פסק הדין נדחתה בהחלטה שניתנה ביום 25.9.2017. בקשת רשות ערעור על ההחלטה נדחתה בפסק דין שניתן ביום 11.2.2018 ( רע"א 9285-11-17).
בדיון שנערך ביום 15.3.2018 בבקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט נקבע כי על המבקש לפנות את המקרקעין לפי פסק הדין עד ליום 1.10.2018, וככל שלא ימלא אחר ההחלטה יישא קנס כספי יומי בסך של 2,500 ₪.
ביום 12.9.2018 הוגשה בקשה מטעמו של המבקש להורות על עיכוב מועד הפינוי לפרק זמן של שישה חודשים על מנת לאפשר למבקש להשלים את ביצוע פסק הדין ככתובו וכלשונו, ולהפחית את הקנס היומי לסך של 500 ₪, תוך שנטען כי " המבקש החל בפינוי והרבה מאוד כבר פונה, והמבקש מבקש מעט זמן נוסף כדי להשלים את הפינוי". המשיבה הודיעה על התנגדותה לבקשה מהטעמים שפירטה בתגובה מפורטת.
בדיון שנערך בפניי ביום 29.10.2018 מצאתי לנכון, לפנים משורת הדין, ולאור מצבו של המבקש ששטח את מצוקותיו לפניי, להאריך את המועד לביצוע פסק הדין עד ליום 16.12.2018, בכפוף להפקדת סך של 20,000 ₪ בקופת בית המשפט בשל השיהוי בהתנהלותו של המבקש בביצוע פסק הדין, על מנת להבטיח את ביצועו במועד שנקבע.
ביום 13.12.2018 הוגשה הבקשה הנדונה.
כפי שצוין לעיל, המבקש הגיש בבית משפט השלום באשדוד תביעת פינוי כנגד צד ג', חברת אל- פאוג'ו, היושבת כשוכרת במקום, כך לפי הטענה, ובפסק דין שניתן ביום 7.2.2019 נקבע שעליה לפנות את המקום עד ליום 1.9.2019.
המשיבה טענה שלפסק הדין הנ"ל אין תחולה ביחסים שבינה לבין המבקש, מכיוון שלא הייתה צד להליך המשפטי, אך סבורני שיש מקום ליתן את המשקל הראוי לפסק הדין שניתן בתביעת הפינוי.
המבקש התייחס בתביעת הפינוי להחלטות שניתנו במסגרת הליך זה לפי פקודת בזיון בית המשפט, וגם אם נפלו אי דיוקים בתיאור מצב הדברים, כטענת המשיבה, לתביעת הפינוי צורפה ההחלטה שניתנה ביום 29.10.2018 בהליך זה, וניתן למצוא בה פירוט של ההליכים הרלבנטיים, ומכאן שהמידע בעניין זה עמד לפני בית משפט השלום באשדוד וחזקה עליו שנתן לכך את דעתו עובר למתן פסק הדין וקביעת מועד הפינוי בעניינו של צד ג' .
למעלה מהצורך אציין שעל המבקש וצד ג' לפעול על פי פסק הדין, והמבקש אינו יכול לפעול לפינויו של צד ג' מהמקום לפני המועד שנקבע לכך בפסק הדין, וזאת מבלי לגרוע מחובתו לעקוב אחר התנהלותו של צד ג' על מנת לוודא שהאחרון נקט בפעולות לצורך פינויו עד למועד שנקבע , ובמידת הצורך לנקוט מבעוד מועד בהליך המשפטי המתאים כנגד צד ג' על מנת להבטיח את פינויו במועד.
יש גם מקום ליתן את המשקל המתאים לעיקרון של כיבוד החלטה של ערכאה שיפוטית אחרת.
המשיבה טענה כי צד ג' עושה שימוש במחסן, ומכאן שיש לדחות את הבקשה לגבי השימוש בשטח שמחוץ למחסן. המבקש לא הציג את הסכם השכירות עם צד ג' (ככל שקיים), אך מהנתונים שהוצגו לפניי, ובדיון שנערך במסגרת תביעת הפינוי, עולה כי צד ג' עושה שימוש במחסן ובשטחי אחסנה נוספים מחוץ למחסן.
למען הסר ספק יובהר כי על המבקש לפנות את המקרקעין מכל השימושים האסורים לפי הקביעות שנעשו בפסק הדין עד ליום 1.9.2019.
המשיבה טענה שהמבקש נקט בשיהוי בפינוי המקרקעין, אלא שהדבר הובא בחשבון בחיובו בהפקדת פיקדון כספי בסך של 20,000 ₪ בקופת בית המשפט על מנת להבטיח את הפינוי במועד שנקבע.
המבקש טען שהוא ובא כוחו הודיעו לצד ג' על מועד הפינוי שנקבע ליום 16.12.2018, וזאת בסמוך לדיון שנערך ביום 29.10.2018, ולאחר שנוכח לדעת שצד ג' לא יפנה את המקום במועד הנ"ל הגיש ביום 28.11.2018 את תביעת הפינוי. גם אם אניח שהיה ניתן להקדים את הגשתה של תביעת הפינוי סבורני שלא נפל שיהוי של ממש בהגשתה.
לאור האמור לעיל, ועל יסוד סמכותי לפי סעיף 75 לחוק בתי המשפט [ נוסח משולב], התשמ"ד- 1984, ניתנת ארכה לביצוע פסק הדין עד ליום 1.9.2019.
למעלה מהצורך אציין שככל שהמבקש לא יפנה את המקרקעין (במשק 85 מושב שדה עוזיה) לפי פסק הדין עד למועד הנ"ל , הוא יחויב בקנס יומי בסך של 2,500 ₪ החל מיום 2.9.2019 וכל עוד שלא יבצע את פסק הדין, והפיקדון הכספי בסך של 20,000 ₪ יחולט במלואו למשיבה.
המזכירות תודיע לצדדים.
ניתנה היום, י"ז אדר ב' תשע"ט, 24 מרץ 2019, בהעדר הצדדים.