הדפסה

בית משפט השלום בקריית גת ת"א 53986-11-16

בפני
כבוד ה שופט משה הולצמן

התובע

יוסף מגידיש
ע"י ב"כ עוה"ד רחמים טובים

נגד

הנתבעים

1. אהרון משיח
ע"י ב"כ עוה"ד דניאל מלכא
2. יהודית גופר
ע"י ב"כ עוה"ד אליהו שטיינר ו/או חנה שטיינר ואח'

פסק דין

מבוא
בשנת 1988 התובע ורעייתו רכשו מאת הנתבע את זכויותיו בבית מגורים בקריית גת.
הנתבע הצהיר בגדרו של הסכם המכר שנבנו תוספות בנייה במהלך השנים כנגד אישורים כדין.
התובע טען כי התברר לו במהלך השנים, ובמיוחד בשנת 2013, שבנכס בוצעו עבודות בנייה ללא היתר כדין והצהרתו הנ"ל של הנתבע התבררה כהצהרת כזב.
עוד נטען שעו"ד גופר המנוח, שייצג את הצדדים בעסקת המכר, לא פעל באופן זהיר, סביר ומיומן, כלפי התובע.
משכך ובחלוף כעשרים ושמונה שנים לאחר רכישת הנכס הוגשה תביעה כספית בסך של 314,869 ₪ בגין העלויות הכרוכות בתיקון גג הרעפים, פיצויים מוסכמים ופיצויים בגין עגמת נפש.
עיקרי טענות הצדדים
התובע טען בכתב התביעה, בעיקרי הדברים, כי ביום 19.10.1988 נחתם הסכם בין הנתבע 1 ( להלן: "הנתבע") לבין התובע ורעייתו לרכישת זכויותיו של הנתבע בבית מגורים ברחוב העצמאות 159, הידוע כחלקה 76/1 בגוש 1911, קריית גת ( לעיל ולהלן: "הסכם המכר"; "ההסכם"); הצדדים שכרו את שירותיו של עו"ד דב גופר המנוח על מנת שייצג אותם בהסכם הרכישה; הזכויות בנכס עברו על שם התובע ורעייתו; לימים התברר שבנכס התבצעו עבירות בנייה רבות הכוללות הקמת סככה, תוספת בנייה של 37 מ"ר ופריצת קיר חיצוני ללא קבלת היתר בנייה כנדרש; במהלך השנים התברר כי נבנו תוספות בנייה שלא כדין. ביום 13.6.2013 נשלחה לתובע התראה טרם הגשת כתב אישום מהלשכה המשפטית של עיריית גת והתברר לתובע שהנתבע לא הסדיר את חובותיו בגין התוספות הנ"ל; לתובע התברר שלנכס הוצאו מספר צווי הפסקה מנהליים במועדים שונים בגין עבירות בנייה; לפי חוות דעתו של המהנדס בוריס גנדלר נבנתה תוספת צפון מערבית למבנה המקורי ללא היתר בנייה, שבה הותקן גג רעפים עם ליקויי בנייה, ויש לפרקה ולבנות אותה מחדש על פי היתר בנייה; בסעיף 18 להסכם צוין כי במהלך השנים נבנו תוספות בנייה כחוק וברשות הנתבע האישורים לכך; הנתבע הטעה את התובע באי גילוי עובדות שהיו ברשותו לגבי הבנייה החריגה והתנהג בחוסר תום לב; הנתבע הפר את ההסכם ויש לחייבו בתשלום הפיצוי המוסכם; עו"ד גופר היפר את חובת הזהירות המוטלת עליו; הסעדים שנתבעו- פירוק והרכבת גג הרעפים בתוספת הבנייה- 51,480 ₪; פיצוי מוסכם לפי ההסכם ( בסך של 20,000 ₪) בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק- 233,589 ₪; פיצוי בגין עגמת נפש- 25,000 ₪; סך הכול- 314,869 ₪.
הנתבע טען בכתב ההגנה, בעיקרי הדברים, כי ההסכם נחתם למעלה מ-28 שנים טרם הגשת התביעה ומשכך עילת התביעה התיישנה; בנסיבות העניין התובע אינו יכול לטעון שנעלמו ממנו העובדות המהוות את עילת התביעה מסיבות שאינן תלויות בו; דין התביעה להידחות מחמת שיהוי ניכר; הסכם החכירה הסתיים ביום 6.11.2015 והתובע אינו בעל הזכויות בנכס; בעת העברת הזכויות בנכס לא היו חריגות בנייה; חריגות הבנייה נוצרו על ידי התובע וביום 17.3.1996 ניתן כנגדו פסק דין בשל חריגות בנייה; צווי ההפסקה המנהליים הוצאו שנים רבות לפני מכירת הנכס, עניינים אלה הוסדרו על העירייה ואין להם קשר לחריגות הבנייה; בחוות הדעת שצורפה לכתב התביעה צוין שבשנת 1988 התובע קיבל אישור בעל פה מנציג מחלקת ההנדסה בעירייה שהכס בנוי כחוק והמדובר בהודאת בעל דין; התובע רשאי לתבוע רק מחצית מהנזקים הנטענים מכיוון שהנכס נרכש על ידי התובע ורעייתו; התובע נושא באחריות לליקויים הנטענים בגג הרעפים בשל תוספת הבנייה שביצע בנכס; הוכחשו הסעדים שנתבעו בכתב התביעה; לחילופין, מכל סכום שייפסק יש לקזז את יתרת התמורה שטרם שומה בגין רכישת הנכס בסך של 8,000 ובשיערוך מתאים בסך של 89,820 ₪.
הנתבעת 2 ( להלן: "הנתבעת") טענה בכתב ההגנה, בעיקרי הדברים, כי דין התביעה להידחות בשל התיישנות; התובע לא טען שבכוונתו להסתמך על סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח- 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"). שומה היה על התובע לפרט בכתב התביעה את התשתית העובדתית הנוגעת לסעיף 8 לחוק ההתיישנות לגבי התיישנות שלא מדעת ולא ניתן לרפא את הפגם בכתב תשובה; יש לדחות את התביעה מחמת שיהוי בלתי סביר; עו"ד גופר הלך לעולמו במהלך שנת 2014, המועד לשמירת מסמכים של עסקה שנעשתה לפני כשלושים שנה שנה חלף, והנתבעת 2 נותרה ללא יכולת להתמודד עם התביעה; התובע היה מודע למצבו התכנוני של הנכס והצהיר בסעיף 15 להסכם שהוא מוותר על כל טענה של פגם או פגם נסתר; בסעיף 18 להסכם התובע התחייב לשאת בעלות התכניות לצורך קבלת הסכמת העירייה להעברת הזכויות בנכס; התובע טען בסעיף 3 לכתב התביעה שהוטעה על ידי נציג העירייה שמסר לו בשנת 1988 שהנכס נבנה כחוק; מכאן שהתובע קיבל על עצמו לבצע בדיקת הזכויות והסתמך על המידע שקיבל בשנת 1988 מהעירייה; התובע הוא בעל מחצית הזכויות בנכס והוא מנוע מלטעון לנזקים המוכחשים כאילו היה הבעלים של מלוא הזכויות; הגשת התביעה לאחר פטירתו של עו"ד גופר המנוח נגועה בחוסר תום לב ובבחינת נזק ראייתי; התובע לא פעל לצמצם את הנזקים הנטענים; התובע ביצע חריגות בנייה; הוכחשו הטענות בכתב התביעה והסעדים שנתבעו; לחילופין יש מקום להפחית את הפיצויים המוסכמים שנתבעו לפי סעיף 15 לחוק החוזים ( תרופות של הפרת חוזה), התשל"א-1970.
דיון והכרעה
אקדים ואציין שלאחר שבחנתי את טענות הצדדים וחומר הראיות מצאתי לנכון להורות על דחיית התביעה מחמת התיישנות.
התובע טען בכתב התביעה ובתצהיר עדותו להפרתו היסודית של הסכם המכר, שנקשר ביום 19.10.1988, בשים לב להצהרת המוכר שבנכס נבנו תוספות שונות לפי הדין (סעיף 18 להסכם), אלא שבחלוף השנים התברר לו כי נבנו תוספות שונות שלא כדין, והכוונה להקמת סככה, תוספת בנייה בגודל של כ- 37 מ"ר, ופריצת קיר חיצוני, ללא קבלת היתרים כנדרש. לעניין זה נטען כי "לימים התברר לי כי בנכס התבצעו עבירות בנייה רבות הכוללות הקמת סככה, תוספות בנייה ופריצת קיר חיצוני ללא קבלת היתרים כנדרש" (סעיף 7 לתצהירו), תוך שהודגש כי במהלך 2013 נודע לתובע לגבי קיומן של חריגות הבנייה בנכס מהתראה טרם הגשת כתב אישום שנשלחה אליו מהלשכה המשפטית של עיריית קריית גת, בשל אי הסדרת חריגות הבנייה, ולתובע התברר כי המוכר לא הסדיר את חובותיו בגין התוספות האמורות, והוצאו מספר צווי הפסקה מנהליים במועדים שונים, בגין עבירות הבנייה (סעיפים 8-9 לתצהירו).
באשר למנוח, עו"ד דב גופר ז"ל, נטען, כי לא פעל על פי אמות המידה המקצועיות מתוקף היותו בא כוחם של הצדדים לעניין עסקת הרכישה, ולא בדק את נכונות הצהרות הנתבע בהסכם המכר, ולכן הוגשה תביעה כנגד הנתבעת 2, הגב' יהודית גופר, אלמנתו והיורשת לפי צו קיום צוואה.
הנתבעים טענו להתיישנות עילת התביעה בשים לב לכך שההסכם המכר נחתם כעשרים ושמונה שנים לפני הגשת התביעה ובשים לב לנסיבות העניין וחומר הראיות.
עוד נטען שהתובע לא העלה בכתב התביעה טענות לגבי קיומו של חריג לתקופת ההתיישנות, כגון התיישנות שלא מדעת לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, והוא מנוע מלהסתמך על טענות אלה.
סבורני שיש ממש בטענות אלה של הנתבעים.
בסמוך להגשת התביעה הנתבע ביקש להורות על דחייתה על הסף מחמת התיישנות עילת התביעה, ולבקשה הצטרפה גם הנתבעת 2, וזאת בטרם הוגשו כתבי הגנה מטעמם.
התובע טען בתגובה מטעמו להתיישנות שלא מדעת לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות ולתחולתו של סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [ נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין").
בהחלטתי מיום 5.3.2017 ראיתי לנכון לדחות את הבקשה הנ"ל תוך שציינתי שהתובע לא העלה בכתב התביעה טענות לגבי קיומו של חריג שיש בכוחו להאריך את תקופת ההתיישנות, אך עם זאת לתובע עומדת הזכות, על פי ההלכה הפסוקה, להעלות טענות אלה, בכתב התשובה, לאחר שיוגשו כתבי הגנה מטעם הנתבעים, וככל שתועלה במסגרתם טענה להתיישנות עילת התביעה. עוד נקבע שיש מקום, בנסיבות העניין, לשמוע ראיות לגבי הנסיבות הנוגעות לטענת ההתיישנות.
הנתבעים הגישו כתבי הגנה מטעמם והעלו טענות להתיישנות עילת התביעה, אך התובע, מטעמים השמורים עמו, לא מצא לנכון להגיש כתב תשובה, ויוצא אפוא שלא העלה טענות לגבי קיומו של חריג לתקופת ההתיישנות בכתב הטענות מטעמו, למרות שהרכיבים המהותיים במסד העובדתי המהווה את עילת התביעה, והכוונה להפרתו הנטענת של הסכם המכר והפרת חובת הזהירות הנטענת על ידי עו"ד גופר, התרחשו כעשרים ושמונה שנים לפני הגשת התביעה.
בהלכה הפסוקה נקבע כי שומה על בעל דין הטוען להתיישנות שלא מדעת, לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, לטעון בכתבי טענותיו את כל העובדות המבססות את הטענה בעניין זה, לפי היסודות שנקבעו בדבר החקיקה הנ"ל.
"הנטל: מאחר שסעיף 8 לחוק הינו חריג לכלל ההתיישנות, נטל ההוכחה כי התקיים כלל הגילוי המאוחר רובץ על הטוען לו ... . על המבקש להסתמך על כלל הגילוי המאוחר, לטעון בכתב טענותיו את העובדות המבססות את הטענה ... ".
ע"א 2919/07 מדינת ישראל- הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל, פסקה 41, 19.9.2010; הדגשה לא במקור- מ.ה.
"היקף הגילוי: הסעיף מכיל ארבעה תנאים: קיומן של עובדות שנעלמו מן התובע; העובדות מהותיות ויורדות לשורשה של עילת התובענה; העובדות נעלמו מעיני התובע מסיבות שאינן תלויות בו; והתובע לא יכול היה למנוע אותן סיבות אף בנוקטו זהירות סבירה ... . ודוק: עובדות נאמר ולא דין, ולכן גילוי מאוחר של הדין לא נתפס ברשתו של כלל הגילוי המאוחר..." (שם, פסקה 42).
עוד נקבע שהתובע יכול להעלות טענה באשר לחלותו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות בכתבי טענותיו, בכתב התביעה, או בכתב התשובה, וככל שלא העלה אותה הרי שהוא מנוע מלהסתמך עליה .
"בכתבי התביעה שהוגשו על ידי המשיבים, לא נטען כי יש להאריך את תקופת ההתיישנות, וככל הנראה גם לא הוגש כתב תשובה לכתב ההגנה של המדינה. במצב דברים זה, ספק אם בכלל היה למשיבים "פתחון פה" דיוני לטעון לתחולת סעיף 8 לחוק ההתיישנות (ע"א 7261/97 שרבני נ' חברת האחים שבירו בע"מ, פ"ד נד(4) 464, 475-474 (2000)). עם זאת, מאחר שהמדינה לא העלתה הטענה, לא אדרש לה" (שם. פסקה 22; הדגשה לא במקור- מ.ה.).
בעניין שנדון ב-ע"א 7261/97 שרבני נ' חברת האחים שבירו בע"מ (7.9.2000), נקבע כי תובע המבקש להסתמך על סעיף 8 לחוק ההתיישנות, להעלות את טענותיו בעניין זה בכתב התביעה, או לכל הפחות בכתב התשובה, וככל שלא עשה זאת, הרי שהוא חשוף לטענת התיישנות ולדחיית התביעה בעטיה.
"העיון בכתבי-הטענות מראה כי התובעים לא טענו מה שהיה עליהם לטעון כדי לצאת ידי חובת סעיף 8 לחוק ההתיישנות ותקנה 9(5) לתקנות סדר הדין. בהמשך הדברים נראה כי די היה בכך כדי לדחות את התביעה.
כמצוטט לעיל, טענו התובעים בכתב-התביעה כי "בסמוך לפני הגשת כתב תביעה זה התברר לתובעים כי הבנין סובל ליקויים קשים, עליהם לא ידעו קודם לכן" ... . מטענה זאת משתמע כי הליקויים נולדו במועד כלשהו- שלא פורש בכתב-התביעה- לפני הגשת התביעה. עוד משתמע מן הטענה כי דבר הליקויים נודע להם רק סמוך להגשתה, דהיינו בתחילת שנת 1996. כנגדם טענו המשיבים בכתבי-ההגנה שהגישו, כי בניית הבניין הסתיימה במהלך שנת 1985, וכי הדירות שבהן מתגוררים התובעים נמסרו להם במהלך השנים 1985-1987. במילים אחרות, מן הטענה משתמע כי לגירסת המשיבים נוצרו הליקויים הקונסטרוקטיביים, אם יש כאלה, בעת הבנייה (סעיף 6 לחוק ההתיישנות), וכי היה על התובעים לגלותם בעת מסירת הדירות (סעיף 8 לחוק ההתיישנות). הואיל ומשנת 1987 ועד הגשת התביעה- 14.4.1996- חלפו למעלה משבע שנים התיישנה התביעה.
כפי שנראה להלן, היה על התובעים להשיב על טענות אלה של המשיבים בכתב-תשובה. זאת לא עשו. להלן נעמוד על התוצאות המשפטיות של מחדלם" (פסקה 15; הדגשות לא במקור- מ.ה.).
"בסיכום, משלא הגישו התובעים כתב-תשובה לא נפתח לפניהם הפתח הדיוני לטעון את טענותיהם שלפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות ... . (שם. פסקה 17).
מכיוון שהתובע לא העלה בכתב התביעה טענות לגבי קיומם של חריגים לתקופת ההתיישנות, כגון התיישנות שלא מדעת לפי סעיף 8 לכתב התביעה, או לגבי תחילת תקופת ההתיישנות לפי סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, ולא מצא לנכון להגיש כתב תשובה, הרי שהוא מנוע מלהעלות טענות בעניין זה.
מעיון בכתב התביעה עולה שעילת התביעה התגבשה עם חתימת הסכם המכר.
התובע טען שנעשה כלפיו מצג, במסגרת סעיף 18 להסכם, כי במהלך השנים נבנו תוספות לנכס, תוספות אלה נבנו כחוק ובידי הנתבע "... כל האישורים הדרושים כחוק לבניית התוספות ולסיום בניית התוספות", ומשכך נטען כי " לשון החוזה ברורה ואינה משתמעת לשני פנים, המוכר הצהיר על מידע כוזב, המוכר ידע עלך מצב הדירה ובחר בעצימת עיניים" (סעיפים 16 ו-17 לכתב התביעה).
בעניינו של עו"ד גופר המנוח נטען שהיה עליו " ... לבדוק באופן אישי כי הצהרותיו של המוכר לעניין תוספות הבנייה ( סעיף 18 רבתי להסכם) אמת לאמיתה ולגבות זאת עם מסמכים" (סעיף 25 לכתב התביעה), ומכיוון שלא פעל כנדרש, כך לפי הטענה, הרי שהפר את חובת הזהירות הנדרשת מעורך דין מיומן וסביר כלפי התובע.
בשים לב לכך שעילת התביעה התגבשה במועד חתימת ההסכם, כעשרים ושמונה שנים לפני הגשת כתב התביעה לבית המשפט, ומכיוון שלא הועלתה טענה מפורשת בכתב התביעה לגבי קיומו של חריג שיש בו כדי להאריך את תקופת ההתיישנות, כגון התיישנות שלא מדעת לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, וכתב תשובה, כאמור, לא הוגש, הרי שיש מקום לקביעה שהתביעה הוגשה בחלוף תקופת ההתיישנות ודינה להידחות.
גם אם אניח, באופן המיטיב עם התובע מבחינה דיונית, שיש ליחס לו טענה של התיישנות שלא מדעת, לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, למרות שהטענה על רכיביה לא עלתה באופן מפורש בכתב התביעה, וזאת בשים לב לטענותיו, בכתב התביעה ובתצהירו, לגבי המצג באשר לחוקיות תוספות הבנייה בסעיף 18 להסכם המכר, לכך שנודע לו במהלך השנים על קיומן של חריגות בנייה ( מבלי שציין את המועד המדויק), ובאופן מודגש במהלך 2013 כאשר הומצאה לו התראה טרם הגשת כתב אישום מהלשכה המשפטית של עיריית קריית גת בשל חריגות הבנייה, הרי שסבורני שאין בכך כדי לסייע לו בגדרו של הליך זה בנוגע לסוגית ההתיישנות.
הלכה פסוקה היא כי מקום שנטען להתיישנות שלא מדעת, לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, מרוץ תקופת ההתיישנות מתחיל מהמועד שבו התובע ידע, או היה יכול לדעת, לגבי קיומה של עילת התביעה, ודי ב"קצה חוט" שבאמצעותו התובע יכול ללמוד על העובדות הרלבנטיות המקימות את עילת התביעה.
לעניין זה נקבע כי די בכך שהתעורר חשד אצל התובע, או שבנסיבות העניין היה צריך להתעורר אצלו חשד, אותו " קצה חוט", לגבי האפשרות לקיומה של עילת התביעה, לצורך תחילת מרוץ תקופת ההתיישנות.
"מירוץ ההתיישנות מתחיל כאשר קמה לתובע עילת תביעה, התובע יודע או יכול לדעת אודותיה ובידי התובע כוח תביעה מושגי וכוח תביעה מהותי-ממשי-מעשי ... . רכיב הידיעה כולל מודעות, למצער ברמה של " קצה חוט", לכל העובדות, להבדיל מדין או מראיות, הנדרשות להגשת התביעה ... . עובדות אלו כוללות, בין היתר, את זהות המזיק, מהות המעשה העוולתי, טיב הנזק, והקשר הסיבתי בין המעשה ( או המחדל) לבין הנזק. כאשר מתגבש אצל התובע חשד, בפועל או בכוח, לאפשרות קיומם של רכיבים אלו, מתחיל מירוץ ההתיישנות. זאת, על מנת שלא ייווצר מצב בו בעל הזכות חושד כי קיימת לו זכות, אך הוא " ישן על חשדותיו" עד שיעלה הרצון לפניו לחקור את הנושא ולהתחיל את מירוץ ההתיישנות ( ראו: עניין גיא-ליפל, פס' 47-46).
...
לסיכום: על פי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, כאשר כל העובדות הנדרשות להגשת התביעה ידועות, בכוח או בפועל, ברמה של קצה חוט, מתחיל מירוץ ההתיישנות. נטל ההוכחה רובץ לפתחו של הטוען לתחולתו של כלל הגילוי המאוחר שבסעיף 8) ".
ע"א 1442/13 אליהו זוארס ואח' נ' התעשיה הצבאית ישראל בע"מ, פסקה 11, 18.08.2016 פסקה 11. הדגשה לא במקור- מ.ה.
בסעיף 18 להסכם צוין כדלקמן-
"(א) לדירה נבנו במשך השנים תוספות בניה הכלולות בהסכם זה ומהוות חלק בלתי נפרד מהדירה וללא כל תמורה נוספת, להלן: התוספת.
(ב) המוכר מצהיר כי התוספת נבנתה כחוק ובידיו כל האישורים הדרושים כחוק לבנית התוספת ולסיום בנית התוספת וכן מצהיר המוכר כי אין לו כל חוב שהוא בגין התוספת ובנייתה.
(ג) באם עירית קירית גת תדרוש הגשת תכניות כלשהן בקשר לקבלת הסכמת העיריה לביצוע העברת הזכויות בדירה מהמוכר לקונה, הרי שאת דמי הכנת התכניות ישלם הקונה אך כל מס ו/או תשלום אחר ואו אגרה בקשר לקבלת הסכמת העיריה להעברת הזכויות בדירה, יחול וישולם על ידי המוכר".
האמור בסעיף 18( ב) להסכם כי התוספות נבנו כדין ובידי הנתבע כל האישורים הדרושים לביצוע בניית התוספות וסיומן, אינו מתיישב, על פני הדברים, עם האמור בסעיף 18( ג) להסכם לגבי האפשרות שעיריית קריית גת תדרוש להגיש תכניות של הנכס לצורך מתן הסכמתה להעברת הזכויות בנכס על שם הקונים.
העברת זכויות בנכס מקרקעין על שם הקונה מצריכה המצאת אישורים שונים, כגון אישורי תשלום של מסים והיטלים, או פטור מתשלומם, והיא אינה כרוכה, בדרך כלל, בהמצאת תכניות של הנכס לרשות המקומית.
ככל שהתוספות בנכס נבנו כדין הרי שהדעת נותנת, כך על פי השכל הישר וניסיון החיים, שהעירייה אישרה זה מכבר את התכניות שהוגשו לאישורה לצורך קבלת היתר בנייה ומשכך אין מקום וצורך להידרש לתכניות נוספות לצורת מתן הסכמתה להעברת הזכויות על שם הקונים.
התובע העיד בחקירתו הנגדית שהיה מודע לאפשרות שהעירייה תדרוש תכניות של הנכס והיה מוכן לשאת בעלות הכרוכה בכך, שאותה העריך כזניחה, וכאשר נשאל האם יש צורך בדרך כלל בהגשת תכניות לצורך רכישת דירה התחמק ממתן מענה ישיר לשאלה והעיד שהנתבע טען שאין ברשותו תכניות של הנכס ( ע' 25, ש' 21-24).
בנסיבות העניין, לא מן הנמנע שחשדו של התובע היה צריך להתעורר במועד חתימת ההסכם לגבי נכונות הצהרתו של הנתבע באשר לקיומם של אישורים כדין לגבי תוספות הבנייה.
עם זאת, וגם אם אניח שאין מקום להחמיר עם התובע בעניין זה, נכון למועד חתימת ההסכם, לאור טענתו כי שכר את שירותיו של עו"ד גופר המנוח לצורך ייצוגו בעסקת המקרקעין וסמך על כישוריו המקצועיים, סבורני שחשדו של התובע לגבי נכונות הצהרותיו הנ"ל של הנתבע, ולגבי מצבו התכנוני של הנכס, היה צריך להתעורר בשלב מאוחר יותר, במהלך השנים 1995-1996, מהטעמים שיפורטו בהמשך.
במכתב מיום 19.6.1995 שהוצא על ידי הלשכה המשפטית של העירייה, שנושאו " עבירות בניה- קבלת גרסה לפני הגשת כתב אישום", צוין כי " מביקורות אשר נערכו בנכס שבשד' העצמאות 159 ברובע הפרחים קרית- גת, עולה כי במקום מבוצעות עבודות בניה ללא היתר. העבודות מהוות לכאורה עבירה על חוקי התכנון והבניה. התראות קודמות, לרבות צו הפסקה מינהלי אשר הומצאו לך, לא זכו למענה ענייני, והעבירות בעינן עומדות". התובע נדרש לחדול מביצוע כל עבודה שאין לגביה היתר בניה, וזומן להציג את גרסתו לגבי החשדות המיוחסים לו במועד שנקבע לכך ( נספח ג' לתצהיר הנתבע).
התובע העיד שהמכתב הנ"ל ( שלא צורף לתצהירו) הומצא לו אך ייחס אותו למבנה יביל, קונטיינר, שהציב בחצר הנכס ולא מעבר לכך ( ע' 14, ש' 3-17), ולטענתו השיחה בפגישה עם נציגי העירייה הייתה לגבי הקונטיינר ( ע' 31, ש' 1-7), אך אין בידי לקבל את הטענה.
במכתב הנ"ל נטען לגבי עבודות בניה ללא היתר המבוצעות בנכס מזה תקופה, המהוות עבירות על פי דיני התכנון והבנייה, ללא פירוט לגבי העבירות הנטענות או משך התקופה הרלבנטית ולא ניתן ללמוד ממנו שהכוונה להצבת קונטיינר בלבד.
התובע לא התייחס כלל בתצהירו ( שהינו העתק של כתב התביעה בשינויים המחויבים) לגבי המכתב הנ"ל, הפגישה שנערכה בעירייה, והצבת הקונטיינר בנכס, ולא מן הנמנע שעדותו בעניינים אלה הינה בגדר עדות כבושה שמשקלה בהתאם.
המידע לגבי מצבו התכנוני של הנכס, לרבות חריגות הבנייה, היה מצוי בתיק הבנייה ( ראו לדוגמא נ/7-נ/8), והדעת נותנת שעמד לפני נציגי העירייה בפגישתם עם התובע.
זאת ועוד, כנגד התובע הוגש כתב אישום ( ת"פ ( שלום ק"ג) 1373/95 מדינת ישראל נ' יוסף מגידיש), שבו נטען כי " הנאשם הנ"ל מואשם בזה כדלקמן: העובדות: במועדים שונים לפני חודש מאי 1995 וכן לאחר מועד זה, ביצע הנאשם עבודות בניה לרבות הקמת קונטיינר למחסן בבית ... ללא היתר כדין מהוועדה המקומית לתכנון ובניה" (מוצג נ/5; הדגשה לא במקור- מ.ה.).
מעיון בנוסח כתב האישום עולה בבירור שהעירייה מייחסת לתובע ביצוע של עבירות בנייה בנכס, לפני ואחרי מאי 1995, ובכלל זה הצבת קונטיינר, אך גם עבירות בנייה נוספות שלא נכללו בו, משיקוליה של המחלקה המשפטית בעירייה.
ראוי לציין שהנאשם הודה בעובדות שפורטו בכתב האישום, הורשע לפי הודאתו בעבירות שיוחסו לו, ודינו נגזר ביום 17.3.1996 ( נ/6).
כאשר התובע עומת בחקירתו הנגדית עם האופן שבו נוסח כתב האישום העיד בחקירתו הנגדית כי כתב האישום נוסח באופן שגוי, "... זה שגיאה ... וזה גם כתב מוטעה", מכיוון שהעבירה היחידה שבוצעה על ידו הייתה הצבת הקונטיינר, ולסברתו לא היה מקום לבדוק את תיק הבנייה בשל עבירה זו (29.4.2019, ע' 31, ש' 8-18), אלא שאין בידי לקבל את טענתו.
בשים לב למכתב העירייה מיום 19.6.1995, לאופן שבו נוסח כתב האישום שממנו ניתן להבין שהעירייה מייחסת לתובע ביצוע עבירות בנייה בנכס, לרבות הצבת הקונטיינר, ובשים לב לטענתו של התובע שכתב האישום נוסח באופן שגוי, כך לשיטתו, סבורני שבנסיבות אלה חשדו של התובע היה צריך להתעורר לגבי מצבו התכנוני של הנכס, ובכלל זה לגבי קיומן של חריגות בנייה בנכס מעבר להצבת הקונטיינר, וניתן לראות בכך את אותו " קצה חוט" הדרוש לצורך תחילת מרוץ ההתיישנות.
בנסיבות העניין, סבורני שניתן להעמיד את המועד לתחילת מרוץ התיישנות, לכל המאוחר, ביום 17.3.1996, במועד הודאתו של התובע בעובדות שפורטו בכתב האישום והרשעתו בדין, לאחר שהתחוור לו כי העירייה מייחסת לו עבירות בנייה בנכס מעבר להצבת הקונטיינר, ומשכך התביעה הוגשה בחלוף תקופת ההתיישנות.
ראוי לציין שתיק הבניין בעיריית קריית גת היה פתוח לעיונו של התובע במשך התקופה הרלבנטית.
סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע כי " נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל ההתיישנות ביום שבו נודע לתובע עובדות אלה". המבחן שאומץ לעניין תחולתו של כלל הגילוי המאוחר הוא מבחן אובייקטיבי, ומכיוון שהמידע הרלבנטי לגבי מצבו התכנוני של הנכס היה זמין לעיונו של התובע, סבורני שהוא אינו יכול להישמע בטענה שלא היה ניתן למנוע את הגילוי בזהירות סבירה.
בעניין שנדון ב-רע"א 8834/15 אפלייד מטריאלס אינק' נ' צבי להט ( פסקה 7, 3.3.2016), נקבע שטענתו של התובע שמעיון אקראי במאגר מידע פומבי ( מרשם הפטנטים בארצות הברית) למד על עילת התביעה ( רישום פטנט בנסיבות של הפרת הסכם) אינה מתיישבת עם המבחן האובייקטיבי שנקבע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות.
"מצב דברים זה, בו העובדות המהוות את עילת התובענה הנטענת פורסמו במאגר פומבי הפתוח לעין הציבור ( הגם שבארצות הברית), ספק רב אם מתיישב עם הטענה כי לא ניתן היה למנוע את אי גילוי העובדות בזהירות סבירה. המשיב אישר כי יכול היה לבדוק את מרשם הפטנטים שנים קודם לכן, ומטעמים של אקראיות ומקריות בדק את הפטנטים הרשומים על שם קוברסקי רק בשנת 2004. בכך אין כדי להכניסו תחת סעיף 8 לחוק ההתיישנות".
התוצאה
התוצאה היא שהתביעה נדחית מחמת התיישנות עילת התביעה.
התובע יישא בשכר טרחתו של כל אחד מבאי כוח הנתבעים בסכום כולל של 7,500 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל.
ערעור בזכות ניתן להגיש לבית המשפט במחוזי בבאר שבע בתוך 45 ימים.
המזכירות תודיע לצדדים ותסגור את התיק ברישומיה.
ניתנה היום, כ"ט סיוון תש"פ, 21 יוני 2020, בהעדר הצדדים.