הדפסה

בית משפט השלום בקריית גת ת"א 41239-02-16

בפני
כבוד ה שופט משה הולצמן

התובע

יוסף אל קובי
ע"י ב"כ עוה"ד דוד בן חיים

נגד

הנתבעת

המועצה הדתית קריית גת
ע"י ב"כ עוה"ד גלעד אזולאי

פסק דין

מבוא
התובע הינו בעלים של בית עסק לייצור ומכירה של דברי מאפה שפעל תחת תעודת כשרות שהוצאה על ידי הרב שלמה בן חמו.
הרב שלמה בן חמו והרב משה הבלין משמשים כרבני העיר קריית גת.
התובע נדרש על ידי הנתבעת, המועצה הדתית של קריית גת, להסדיר את הכשרות בבית העסק ולאחר שלא שיתף פעולה עם נציגיה ולא עמד בתנאים שנקבעו לצורך כך, הנתבעת פרסמה הודעה לגבי הסרת הכשרות מבית העסק על פי הנחייתו של הרב משה הבלין.
התובע טען שבמועד הפרסום הייתה ברשותו תעודת כשרות של הרב שלמה בן חמו, הפרסום נעשה שלא לצורך, גרם להכפשת שמו ולנזק כלכלי, ומשכך הגיש תביעה כספית בסך של 100,000 ₪ על פי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: " החוק").
התביעה הוגשה כנגד הרב משה הבלין והנתבעת, אך בהמשך התביעה בעניינו של הרב הבלין נדחתה בהסכמת הצדדים מטעמים של חסינות דיונית.

עיקרי הטענות בכתב התביעה
לתובע מאפייה ברחוב מבוא סיון 10, קריית גת, וחנות לממכר מאפים ברחוב הרימון 54, קריית גת; הרבנים משה הבלין ושלמה בן חמו הינם רבני העיר בקריית גת; הנתבעת, המועצה הדתית, אמונה על הכשרות בקריית גת; לעסקיו של התובע, ממועד פתיחתם, ניתנו תעודות כשרות על ידי הרב שלמה בן חמו שהינו הרב הספרדי של קריית גת; התובע מחזיק תעודת כשרות גם של הרב מחפוד; התובע שילם את האגרות עבור תעודות הכשרות; התובע העסיק נאמן כשרות שהוסמך על ידי הרב בן חמו; ביום 5.6.2016 הרב הבלין פרסם בשני מקומונים בקריית גת כי התובע אינו מחזיק תעודת כשרות באופן שהיה בו כדי להשפיל ולבזות את התובע בעיני תושבי העיר בנוגע לכשרות של עסקו; הרב הבלין פנה לרב מחפוד בבקשה שיסיר את תעודת הכשרות לעסקו; הרב הבלין גרם להפסקת עבודתו של משגיח הכשרות אלון גדיאל בעסקו של התובע; אלון גדיאל הודיע שהפסיק את עבודתו כמשגיח כשרות בעסקו של התובע לאחר שאיימו עליו שמינויו אינו חוקי מבחינתה של הנתבעת; לתובע נגרם נזק ניכר כתוצאה מהפרסום; הסעדים שנתבעו- פיצוי סטטוטורי בסך של 50,000 ₪ לפי החוק, ופיצוי נוסף בסך של 50,000 ₪ בגין הנזק הכלכלי שנגרם לתובע.
עיקרי הטענות בכתב ההגנה
הסמכות להוציא תעודת כשרות הוקנתה לנתבעת בלבד; רב העיר אינו רשאי להוציא תעודת כשרות שלא באמצעות הנתבעת; התובע והרב שלמה בן חמו ידעו שתעודות הכשרות שהוצאו על ידו שלא באמצעות הנתבעת אינן בנות תוקף חוקי; בשל התנהלותו של הרב שלמה בן חמו הוגש בג"צ 8842/15 המועצה הדתית קריית גת נ' הרב שלמה בן חמו ואח' ; התובע ניהל שני עסקים אך שילם אגרה עבור תעודת כשרות לעסק אחד; הנתבעת אחראית על החלק המנהלי ורבני העיר אחראים על החלק ההלכתי של הוצאת תעודת כשרות; הנתבעת פועלת על פי חוק שירותי הדת היהודיים [ נוסח משולב], התשל"א-1971 (להלן: "חוק שירותי הדת"); כתב מינוי למשגיח כשרות שהוצא על ידי הרב שלמה בן חמו אינו חוקי מכיוון שלא הוצא לפי הוראות חוזר מנכ"ל משרד הדתות; משגיח הכשרות הפסיק את עבודתו בעסקו של התובע; התובע לא כלל בתביעתו את המקומונים שפרסמו את המודעה; כל אחד מרבני העיר קריית גת יכול להוציא תעודת כשרות בחתימתו אך אין בסמכותו להוציא תעודת כשרות באופן פרטי; לנתבעת עומדת הגנת אמת בפרסום לפי סעיף 14 לחוק; המדובר בפרסום שהנתבעת הייתה חייבת לעשותו על פי סעיף 13(5), 13(9), 13(10) ו-13(11) לחוק; לנתבעת עומדת הגנת תום הלב לפי החוק.

דיון והכרעה
הנתבעת פרסמה ביום 5.2.2016, במקומון " מה נשמע" היוצא לאור בקריית גת, הודעה לגבי הסרת הכשרות בנוגע לעסקו של התובע ( ת/7 ו-ת/9 במוצגי התובע), בנוסח הבא-
"הרבנות הראשית המועצה הדתית קרית גת
פרסום הסרת כשרות.
ציבור יקר,
בהוראת הרב משה הבלין
הופסקה ההשגחה ותעודת הכשרות
הוסרה מבתי העסק:
*שפע קונדיטוריה ברחוב מבוא סיון 8/3 בבעלות יוסף אלקובי ( לשעבר קונדיטורית חלב ודבש, צפיחית בדבש),
*שפע חנות עוגות ברחוב הרימון 1 בבעלות יוסף אלקובי ( לשעבר קונדיטורית חלב ודבש, צפיחית בדבש) ... .
מחלקת הכשרות המועצה הדתית קרית גת".
בסעיף 1 לחוק שעניינו " לשון הרע מהי", נקבע-
"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול- (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו".
המבחן הניצב לפני בית המשפט לצורך הקביעה האם המדובר בפרסום פוגעני המהווה הוצאת לשון הרע הוא מבחן אובייקטיבי, שבגדרו יש לבחון כיצד הפרסום היה נתפס אצל האדם הרגיל והסביר, ומהו הרושם והמסר שהוא מותיר אצל הצופה.
"בבואו לבחון אם ביטוי מסוים עולה כדי לשון הרע יתחשב בית המשפט באופן שבו נתפס הביטוי בעיני אדם סביר. מבחן זה הוא מבחן אובייקטיבי שמתמקד בשאלה כיצד אדם רגיל היה מבין את הפרסום. חופש הביטוי מחייב שלא לדקדק בציציותיו של הפרסום הפוגע. השאלה איננה אפוא מה הכוונה שמאחורי הפרסום, אלא מהו " המסר עימו היא מותירה את הצופה"
ע"א 6903/12 Canwest Global Communications Corp נ' אלי עזור, פסקה 21, 22.7.2015.
בענייננו, המדובר בפרסום אחד ( ולא בשני פרסומים כפי שנטען בכתב התביעה), שהציג את התובע כמי שההשגחה והכשרות הוסרו מעסקיו, והכוונה למפעל הייצור של דברי המאפה ברחוב מבוא סיוון 8/3 קריית גת, ולחנות הממכר של המאפים ברחוב הרימון 54, קריית גת. מעיון בפרסום מתקבל הרושם שעסקו של התובע אינו עומד בתנאים הנדרשים לצורך העמדת פיקוח, השגחה ומתן הכשר הלכתי לפי הדת היהודית, לגבי המוצרים שיוצרו ונמכרו על ידו, על פי דרישות המוסדות האמונים על עניינים אלה לפי הדין, ויש בכך כדי לגרוע מכבודו ולגרום לפגיעה במשלח ידו ומטה לחמו, במיוחד בקרב אותו ציבור המקפיד על הלכות הכשרות.
בנסיבות אלה יש מקום למסקנה שהמדובר בפרסום פוגעני ובגדר הוצאת לשון הרע על התובע.
האם עומדת לנתבעת הגנת אמת בפרסום?
הנתבעת טענה שעומדת לה הגנה של אמת בפרסום וסבורני שיש בטענה זו ממש.
בסעיף 14 לחוק, שעניינו " הגנת אמת הפרסום", נקבע כדלקמן-
"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".
הנתבעת הינה מועצה דתית, שהוקמה מכוח חוק שירותי הדת, והינה הגוף המוסמך מכוח חוק זה לטפל במתן שירותי דת ובכלל זה להעניק תעודת כשרות לבתי עסק העוסקים בייצור, אספקה ושיווק מזון, המבקשים תעודת כשרות.
לעניין זה נקבע בחוק שירותי הדת, בין היתר, כדלקמן-
"המועצה הדתית וחבריה יפעלו לפי פסיקת הרבנות המקומית והרבנות הראשית לישראל, בכל ענין שבתחום תפקידיה וסמכויותיה של המועצה הדתית" (סעיף 6).
"מועצה מוסמכת לטפל בסיפוק שירותי דת ולשם זה רשאית היא להתקשר בחוזים, להחזיק רכוש בדרך שכירות או חכירה ולרכוש מיטלטלין, הכל בהתאם לסעיפי תקציבה המאושר" (סעיף 7( א)).
"המועצה תגבה אגרות עבור שירותי הדת שהיא מספקת, בהתאם לתקנות שיקבע השר, בהסכמת שר האוצר" (סעיף 7( ב)).
בתקנות שירותי הדת היהודיים ( אגרות שירותים), התשע"ד-2013 נקבע, בין היתר, שהמועצה הדתית לא תספק שירותי דת שפורטו בתוספת לתקנות אלא אם כן שולמה בעדם תחילה האגרה לפי הסכומים שנקבעו בתוספת. בסעיף 3 לתוספת נקבעו שיעורי סכומי האגרות בגין תעודת כשרות ובכלל זה עבור מפעלים לייצור ומכירת מזון.
הסמכות לתת תעודת כשרות הוקנתה בחוק איסור הונאה בכשרות, התשמ"ג-1983 (להלן: "חוק איסור הונאה בכשרות"), למועצת הרבנות הראשית לישראל או לרב שהיא הסמיכה לכך, לרב מקומי המכהן במקום שבו נמצא העסק שנדרש לתעודת הכשרות, ולרב הראשי לצה"ל או לרב צבאי שהוסמך על ידו.
לעניין זה נקבע בסעיף 2 לחוק איסור הונאה בכשרות, שעניינו " מוסמכים לתת תעודת הכשר", כדלקמן-
"אלה רשאים לתת תעודת הכשר לענין חוק זה: (1) מועצת הרבנות הראשית לישראל או רב שהיא הסמיכה לכך; (2) רב מקומי המכהן במקום שבו נמצא בית האוכל, מקום השחיטה או מקום הייצור של מצרך; (3) לענין תעודת הכשר בצה"ל- הרב הראשי לצבא-הגנה לישראל או רב צבאי שהוא הסמיך לעניין חוק זה.
(ב) לעניין סעיף זה- "רב מקומי"- מי שבידו אישור בכתב מאת מועצת הרבנות הראשית לישראל שהוא רב בישראל, והוא מכהן כרב עיר, רב מועצה אזורית, רב מושב או רב קיבוץ ... ".
יוצא אפוא שלכל אחד מרבני העיר קריית גת, הרב שלמה בן חמו והרב משה הבלין, הוקנתה סמכות על פי הדין לתת תעודת כשרות.
לעניין זה ראוי לציין כי במענה שניתן ביום 3.12.2015, מטעמה של הרבנות הראשית, לפנייתו של שלמה אושרי, יו"ר הנתבעת, צוין, בין היתר, כי "... בסמכותם של 2 הרבנים המקומיים ליתן הכשר לכל בתי העסק השוכנים בתחום שיפוט העיר קריית גת וזאת מתוקף סעיף 2 לחוק איסור הונאה בכשרות, התשמ"ג-1983. ככל ששני הרבנים יבקשו ליתן הכשר יחד הרי שאין מניעה להנפיק תעודת הכשר משותפת החתומה על ידי שני הרבנים המקומיים במקביל ואנו אף מברכים על כך". בהמשך צוין " ככל שרק אחד מהרבנים יהיה מעוניין ליתן הכשר לבית עסק מסוים, הרי שאין לציין בתעודת ההכשר את שמו של הרב שאינו מעניק הכשר ללא רשותו" (ת/12 בתיק מוצגי התובע; הדגשה לא במקור- מ.ה.).
מהמקובץ לעיל עולה שההליך של הוצאת תעודת כשרות על ידי רב העיר, בהתאם לסמכות שהוקנתה לו בסעיף 2 לחוק איסור הונאה בכשרות, כרוך בשיתוף פעולה עם המועצה הדתית בשים לב לסמכויות האדמיניסטרטיביות שהוקנו לה בחוק שירותי הדת לצורך הקמתו והפעלתו של המערך שנועד לספק את שירותי הדת, ובכלל זה מינוי של משגיחי כשרות ופיקוח על מערך הכשרות.
בענייננו, התובע התבקש על ידי נציגי הנתבעת להסדיר את הוצאת תעודות הכשרות למפעל ולחנות הממכר באמצעות הנתבעת, אך החליט שלא לשתף עמה פעולה למרות שניתנה לו התראות ברורות ומפורשות שהדבר עלול לגרום להסרת הכשרות.
במהלך שנת 2015 התקבלה החלטה אצל הנתבעת לבנות מחלקת כשרות, וזאת בהמשך לפנייה של הרבנות הראשית בשל טענות לליקויים במערך הכשרות. לצורך כך נבחן מערך משגיחי הכשרות ומונו מפקחים. הנתבעת פעלה באופן הדרגתי להסדרת מערך הכשרות, ובכלל זה נערכו פניות מטעם המפקחים לבעלי העסקים לצורך מתן הסבר לגבי הפעולות הנדרשות לצורך הוצאת תעודות הכשרות, וניתנו תעודות כשרות זמניות למשך 3 חודשים, במידת הצורך, עד להוצאת תעודות כשרות למשך תקופה קצובה מערב ראש השנה עד לערב פסח ומערב פסח עד לערב ראש השנה ( עדות שלמה אושרי, ע' 22, ש' 1-5; ש' 14-16; ע' 37, ש' 6-7; עדות מרדכי בוחבוט, ע' 37, ש' 4-5; ע' 38, ש' 1-14; ע' 40, ש' 7-9; ע' 41, ש' 5-8).
הנתבעת טענה כי בעלי העסקים שיתפו פעולה עם נציגי הנתבעת, למעט התובע שהודיע על סירובו לשתף פעולה ולהסדיר את הוצאת תעודות הכשרות באמצעותה (עדות מרדכי בוחבוט, ע' 40, ש' 7-9) .
בהמשך לביקורת שנערכה ביום 3.11.2015 בעסקו של התובע, על ידי מרדכי בוחבוט ואייל לוי, המשמשים כמפקחים במחלקת הכשרות אצל הנתבעת, הוסבר לתובע שעליו להסדיר הוצאת תעודות כשרות נפרדות למפעל ולחנות הממכר ולשלם את האגרות, והוצגו לפניו בקשה לתעודת כשרות והסכם למתן תעודת כשרות. התובע חתם על הבקשה לקבלת תעודת כשרות ( מוצג ת/13 בתיק מוצגי התובע), אך סירב לחתום על ההסכם ( מוצג א/1 בתיק מוצגי הנתבעת; מוצג ת/14 בתיק מוצגי התובע; סעיף 24 לתצהירי אייל לוי ומרדכי בוחבוט; עדות התובע, ע' 18, ש' 20-28; עדות מרדכי בוחבוט, ע' 38, ש' 18-24 ; ע' 39, ש' 8-9, ש' 15-23).
במכתבו של המפקח מרדכי בוחבוט לרב שלמה בן חמו, מיום 26.11.2015, צוין שיש להפריד בין המפעל לבין החנות לצורכי כשרות, ולדברי משגיח הכשרות שמעון סוויסה הוא ביצע את עבודתו בחנות הממכר ולא השגיח על הכשרות במפעל למעלה מחודשיים ( מוצג א/2 בתיק מוצגי הנתבעת).
במכתב נוסף של מחלקת הכשרות לרב שלמה בן חמו, מיום 30.11.2015, צוין כי משגיח הכשרות שמעון סוויסה הודיע על הפסקת עבודתו במספר עסקים, ובכלל זה בעסקו של התובע (" שפע מפעל וחנות"), והרב בן חמו התבקש למסור שמות של משגיחי כשרות ( מוצגים א/3 ו-א/4 בתיק מוצגי הנתבעת).
עדי הנתבעת טענו ששמעון סוויסה שימש כמשגיח כשרות במספר רב של עסקים באופן שגרע מאיכות עבודתו ולכן היה צורך לצמצם את מספר העסקים שתחת פיקוחו ולפיכך הוצאה ההודעה הנ"ל. עוד טענו כי שמעון סוויסה ממשיך לשמש כמשגיח כשרות מטעמה של הנתבעת ( עדות אייל לוי, ע' 46, ש' 10-12; עדות שלמה אושרי, ע' 25, ש' 8-17; עדות מרדכי בוחבוט, ע' 43; ע' 45, ש' 3-7). התובע לא התייחס כלל בתצהירו לעניין העסקתו של שמעון סוויסה אצלו כמשגיח כשרות ולא העלה טענות לגבי הודעתה של הנתבעת על הפסקת העסקתו כמשגיח כשרות בעסקו. בעדותו טען ששמעון סוויסה הפסיק את עבודתו אצלו מכיוון שנציגי הנתבעת איימו עליו ( ע' 19, ש' 9-10), אך הטענה לא עלתה באופן מפורש בתצהירו ולא מן הנמנע שהמדובר בעדות כבושה שמשקלה בהתאם. מכל מקום, גרסה זו של התובע אינה מתיישבת עם גרסאותיהם של עדי הנתבעת לגבי הנסיבות הנוגעות להפסקת עבודתו של שמעון סוויסה אצל התובע ( ובעסקים נוספים), ולא מצאתי שגרסתו בעניין זה נתמכת כראוי בחומר הראיות.
התובע טען שאלון גדיאל, ששימש אצלו כמשגיח כשרות, נאלץ להפסיק את עבודתו בעסקו בשל איומים שקיבל מנציגי הנתבעת.
התובע הציג הודעה בכתב, שלפי הטענה ( שלא הוכחה) נרשמה על ידי אלון גדיאל, שבה צוין, בין היתר, שמונה כמשגיח כשרות על ידי הרב שלמה בן חמו בעסקו של התובע ונאלץ " ... לעזוב לאחר שאיימו עלי שהמינוי שלי אינו חוקי מהמועצה הדתית" (ת/11 בתיק מוצגי התובע).
הנתבעת הציגה הודעה בכתב (מיום 4.2.2016) שלפי הטענה (שלא הוכחה) נרשמה על ידי אלון גדיאל, בעניין הפסקת עבודתו כמשגיח כשרות בעסקו של התובע (ובעסק נוסף), לאחר שהתחוור לו שמונה ללא תיאום עם הנתבעת (נספח ה' בתיק מוצגי הנתבעת).
לא ברור מהו המשקל שניתן לייחס להודעות הנ"ל מכיוון שהתובע לא מצא לנכון להגיש תצהיר מטעמו של אלון גדיאל, ובא כוחה של הנתבעת העלה טענה בעניין זה (ע' 33, ש' 17) .
הצדדים לא מצאו לנכון לזמן את אלון גדיאל למתן עדות, מבלי שניתן לכך הסבר של ממש.
התובע לא פרט בתצהירו לגבי התקופה שבה אלון גדיאל שימש כמשגיח כשרות בעסקו, והדבר לא זכה להתייחסות בהודעה גופה. התובע הפנה לכתב מינוי זמני למשגיח כשרות שהוצא, לפי הטענה, על ידי הרב שלמה בן חמו, בעניין מינויו של אלון גדיאל כמשגיח כשרות אצלו, אך בכתב המינוי הזמני לא צוין מועד הוצאתו וכך גם לגבי התקופה שבה ישמש כמשגיח כשרות ( ת/6 בתיק מוצגי התובע).
מחומר הראיות לא ברור מתי אלון גדיאל החל לשמש כמשגיח כשרות בעסקו של התובע ומתי הפסיק את פעילותו אצלו. עם זאת, התרשמתי, על פי חומר הראיות, שהוא מונה על ידי הרב שלמה בן חמו לאחר הפסקת עבודתו של שמעון סוויסה כמשגיח כשרות אצל התובע, אך המינוי נעשה שלא בתיאום עם הנתבעת (עדות שלמה אושרי, ע' 33, ש' 3-5), ו מסיבה זו הפסיק את עבודתו אצלו טרם הפרסום בעניין הסרת הכשרות.
התובע טען שהרב שלמה בן חמו מינה את דוד קטאשווילי כנאמן כשרות ( ת/6), אלא שאין בכך כדי לסייע לו בגדרו של הליך זה מכיוון שנאמן כשרות נועד לסייע לבעל העסק בהשגחה על הכשרות אך אינו מהווה תחליף למשגיח כשרות ( עדות שלמה אושרי, ע' 33, ש' 1-2).
בהודעתו של שלמה אושרי לתובע, מיום 27.1.2016, צוין כי שמעון סוויסה אינו מייצג יותר את הנתבעת כמשגיח כשרות בעסקו של התובע, והחל מיום 1.2.2016 יחליף אותו משגיח כשרות אחר ( מוצג א/5 בתיק מוצגי הנתבעת). המפקחים אייל לוי ומרדכי הגישו את ההודעה לתובע בבית העסק, אלא שלטענתם הוא השמיע כלפיהם גידופים ונאצות והטיח בפניהם כי פעולותיהם חסרות תוקף חוקי ( סעיף 12 לתצהירי אייל לוי ומרדכי בוחבוט; עדות אייל לוי, ע' 46, ש' 3-8; עדות מרדכי בוחבוט, ע' 39, ש' 15-23; עדות שלמה אושרי, ע' 24, ש' 20-24).
בהמשך להתנהגותו של התובע כלפי המפקחים, הרב משה הבלין הודיע לתובע, במכתבו מיום 27.1.2015, כי בשל סיום עבודתו של שמעון סוויסה כמשגיח כשרות בעסקו של התובע, ולאחר שניסיונותיו ליצור קשר עם התובע בטלפון לא צלחו, ככל שלא יהיה משגיח כשרות לעסק, החל מיום 1.2.2016, הוא יאלץ להסיר את הכשרות מבית העסק. הרב משה הבלין הוסיף שהתובע יכול לשטוח את טענותיו לפניו וציין את מספר הטלפון הנייד שלו ( מוצג ב' בתיק מוצגי הנתבעת).
הרב משה הבלין טען שבשיחת טלפון שנערכה בסמוך לאחר ביקורם הנ"ל של המפקחים בעסק, התובע השמיע כלפיו דברי איום וזאת לאחר שהתריע לפניו לגבי האפשרות של הסרת הכשרות מעסקו ככל שלא ימלא דרישותיה של הנתבעת. הרב הבלין טען שלשיחה זו היו עדים ( באמצעות הרמקול) המפקחים ואדם נוסף, ובעטיה אף הוגשה תלונה למשטרה ( סעיף 15 לתצהירו; עדותו, ע' 34, ש' 26-28; נספחים ג' ו-ט' בתיק מוצגי הנתבעת). המפקחים אייל לוי ומרדכי בוחבוט טענו שהיו עדים להשמעת דברי האיום של התובע כלפי הרב משה הבלין בשיחת הטלפון הנ"ל ( סעיף 17 לתצהיריהם; חקירתם במשטרה, מוצגים יא/1 ו-יא/2 בתיק מוצגי הנתבעת).
ביום 31.1.2016 הומצאה לעסקו של התובע התראה נוספת, באמצעות מכתבו של הרב משה הבלין, לגבי הסרת הכשרות מהעסק ככל שלא ייקלט משגיח כשרות עד ליום 1.2.2016 תחת שמעון סוויסא שסיים את עבודתו בעסקו של התובע ( מוצג ד' בתיק מוצגי הנתבעת; סעיף 18 לתצהירי אייל לוי ומרדכי בוחבוט; עדות שלמה אושרי, ע' 26, ש' 15-21; עדות מרדכי בוחבוט, ע' 46, ש' 16-19).
התובע הכחיש בחקירתו שההודעות מימים 27.1.2015 ו-31.1.2015 הומצאו לו ( ע' 22, ש' 29-35), אך גרסתם של המפקחים בעניין זה הינה מהימנה עליי ומצאתי לנכון לייחס לה משקל מתאים.
מעבר לכך, אין מחלוקת כי בשיחת טלפון שנערכה ביום 27.1.2015 הרב משה הבלין הודיע לתובע שככל שלא יסדיר את דרישות הכשרות לפי דרישות המועצה בכוונתו לפעול לצורך הסרת הכשרות מבית העסק ( עדות התובע, ע' 20, ש' 25-33; ע' 24, ש' 23-25; ע' 25, ש' 6-7, ש' 12-13; ע' 26, ש' 6-7).
בחוזר מנכ"ל משרד הדתות (כיום המשרד לשירותי דת) [ חוזר מנכ"ל התש"ע/1- תמוז התש"ע ( יולי 2010); מוצג ז' בתיק מוצגי הנתבעת], צוין שככל שרב מקומי נוכח לדעת שעסק אינו ראוי לתעודת כשרות מטעמים שונים ובכלל זה בשל "אי- נוכחות משגיח כשרות בבית העסק", הרב המקומי או מנהל מחלקת הכשרות במועצה, יודיעו בכתב לבית העסק על הכוונה להסיר את ההשגחה במקום ולדרוש את החזרת התעודה, תוך פירוט הסיבות לכך, ויאפשרו לבעל העסק להשמיע את טענותיו בתוך פרק זמן שלא יעלה על שלושה ימים. עם קבלת טענותיו של בעל העסק או עם תום המועד שנקצב לו להשמיע את טענותיו, ייתן הרב המקומי את החלטתו בעניין. החלטה זו תומצא בכתב בתוך 24 שעות לבית העסק. ההחלטה להסרת ההשגחה תובא לידיעת הציבור בתוך 24 שעות באמצעות פרסום פומבי מטעם המועצה.
מחומר הראיות עולה כי במועד הרלבנטי שבו ניתנו ההתראות הנ"ל, עובר לפרסום ובסמוך לאחריו, לא היה משגיח כשרות בעסק שפעילותו הוסדרה באמצעות הנתבעת , אלא נאמן כשרות שמונה ישירות על ידי הרב שלמה בן חמו ( עדות התובע, ע' 22, ש' 25-26), שכאמור לעיל אינו מהווה תחליף הולם למשגיח כשרות.
לתובע ניתנה שהות מספקת להעלות באופן ענייני ומסודר את טענותיו לגבי דרישותיה של מחלקת הכשרות אצל הנתבעת, אך הוא וויתר על זכות השימוע, בא בטרוניות קשות לפקחים ולרב משה הבלין, ופנה לרב שלמה בן חמו שהוציא הודעה מיום 7.2.2016 ( כח' שבט תשע"ו) שלפיה עסקו של התובע עומד בתנאי הכשרות ( מוצג ת/10 בתיק מוצגי התובע).
סבורני שדרישותיה של הנתבעת לחתום על נוסח ההסכם שהוצג לעיונו של התובע ( ת/14), ולדאוג למשגיח כשרות בתוך פרק זמן קצוב, בתיאום עמה, הינן דרישות סבירות ומידתיות בנסיבות העניין.
התובע הציג תעודת כשרות שהוצאה על ידי הרב שלמה בן חמו, לתקופה שמיום 16.9.2015 ( ג' תשרי תשע"ו) ועד ליום 2.10.2016 ( כט' אלול תשע"ו)(ת/1 בתיק מוצגי הנתבעת), אך התעודה הוצאה על ידו ללא תיאום עם הנתבעת, שלא בנוסח המקובל אצלה, וללא ברקוד שבאמצעותו הנתבעת מפקחת על שעות עבודתם של משגיחי הכשרות בבתי העסק ( ראו לצורך השוואה- ת/2 בתיק מוצגי התובע; עדות שלמה אושרי, ע' 26, ש' 8-9; ע' 30, ש' 21-24; ע' 31, ש' 1-7).
שלמה אושרי, יו"ר הנתבעת, העיד שחזר ופנה לרב שלמה בן חמו בעניינים הנוגעים למערך הכשרות, ובכלל זה לגבי הוצאת תעודת כשרות, אך הוא מיאן לשתף פעולה עם הנתבעת ( עדותו, ע' 21, ש' 2-6; ע' 27, ש' 5-6). בשל התנהלותו של הרב שלמה בן חמו הוגשה בעניינו עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק, וביום 15.2.2017 הוצא צו על תנאי המורה לו לתת טעם מדוע לא יימנע מלהוציא תעודות כשרות שלא עברו את הפרוצדורה המנהלית של הנתבעת, כאשר המשרד לשירותי דת והרבנות הראשית תמכו במתן הצו האמור ( בג"צ 8842/15 המועצה הדתית קריית גת נ' הרב שלמה בן חמו- רב העיר קריית גת ואח'; נספח ה' לכתב ההגנה; ב"כ הצדדים לא מסרו הודעה לגבי תוצאותיו של הליך זה).
התובע הזמין את הרב שלמה בן חמו למתן עדות, והוא התייצב באולם בית המשפט, אלא שאז הודיע בא כוחו של התובע שהוא מוותר על עדותו מכיוון שלא חש בטוב. נציג הנתבעת הודיע שהוא מוותר על עדותו של הרב בן חמו ( ע' 25, ש' 30-33), אלא שלא ברור כיצד יש בכך כדי לסייע לתובע מכיוון שהרב בן חמו לא הסכים להגיש תצהיר מטעמו, כך לפי הטענה, וגרסתו למהלך האירועים לא נפרסה לפני בית המשפט.
התרשמותי הברורה הינה שככל שהתובע היה עומד בדרישותיה של הנתבעת, חותם על ההסכם ומשתף עמה פעולה לצורך העסקת משגיח כשרות המקובל עליה, וזאת בשים לב לתפקידה על פי הדין לדאוג להיבטים המנהליים של מערך הכשרות, הרי שהנתבעת הייתה מוציאה תעודות כשרות עבור המפעל וחנות הממכר, ולא הייתה כל מניעה שהרב שלמה בן חמו יחתום על התעודות, לשביעות רצונו של התובע שהעדיף לקבל ממנו את ההכשר לבית העסק.
יש לשים לב לכך שהנתבעת לא ערערה על סמכותו של הרב שלמה בן חמו לחתום על תעודות כשרות וכל בקשתה הייתה שהדבר יעשה בשיתוף פעולה עמה (עדות שלמה אושרי, ע' 18, ש' 11-16; ע' 27, ש' 17-22; ע' 30, ש' 3; עדות מרדכי בוחבוט, ע' 40, ש' 22-24 ).
להשלמת התמונה אציין שהתובע לא פעל על מנת לצמצם את נזקיו הנטענים לאחר הפרסום הנדון, למרות שהיה באפשרותו להסדיר את החזרת הכשרות לבית העסק ואף להודיע על כך ברבים .
מהמקובץ לעיל סבורני שלנתבעת עומדת הגנה של אמת בפרסום לפי סעיף 14 לחוק ומכיוון שהמדובר בענייני כשרות היה בפרסום עניין לציבור.
האם עומדת לנתבעת הגנת פרסום מותר ( סעיף 13 לחוק)?
סבורני שלנתבעת עומדת הגנה לפי סעיף 13(9) לחוק.
"פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור".
ההגנות שנקבעו במסגרת סעיף 13 לחוק, על תתי סעיפיו, הוכרו בהלכה הפסוקה ובספרות המשפטית כהגנות מוחלטות.
"בסעיף 13 מעניק המחוקק משקל מכריע לשיקולי כללים- ציבוריים ... אדם המפרסם לשון הרע בנסיבות סעיף 13 יהנה מהגנה גם אם הפרסום יהיה כוזב וגם אם פעל בזדון... מסיבה זו זכו ההיתרים שבסעיף 13 להיקרא " ההגנות המוחלטות"...".
אורי שנהר. דיני לשון הרע. נבו הוצאה לאור בע"מ, התשנ"ז- 1997. עמוד 191.
"עיון בסעיפיו המשניים של סעיף 13 לחוק מלמדנו, כי כל שביקש המחוקק בסעיף זה הוא להעניק זכייה מוחלטת לפרסומים, הנוגעים לתחום תפקידם של ממלאי תפקידים רשמיים ושל רשויות רשמיות. בהקשר לצורך זה בא סעיף משנה 9 להתיר פרסומים, שחובה לפרסמם ( על-פי דין או על-פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין) או שהרשות לפרסמם, על-פי היתר של רשות המוסמכת לכך כדין", וכן הושאר בצריך עיון לגבי הגופים העונים להגדרת " רשות מוסמכת" בדבר החקיקה הנ"ל".
ע"א 211/82 ‏‎ ‎לאה ננס‎ ‎נ' ד"ר סוזי פלורו, פסקה 11, 20.2.1986.
"הנני סבור, כי הרבנות הראשית לישראל הינה רשות מוסמכת כמשמעותה בסעיף 13 (9) הנ"ל; כיוצא בזה, הנני סבור כי יש לראות את הפירסומים שעשה הנתבע, כפירסומים שנעשו על-פי הוראתה של הרבנות הראשית לישראל, או ברשותה כדין. תפקידיה של מועצת הרבנות הראשית לישראל מנויים בסעיף 2 לחוק הרבנות הראשית לישראל, תש"ם - 1980, ובהם ( ס"ק 3) " מתן תעודות הכשר על כשרות". הלכה פסוקה היא, כי על הרבנות הראשית לישראל " להפעיל את סמכותה על-פי עיקרי המשפט המינהלי" [בג"צ 77/02 מעדני אביב אוסובלנסקי בע"מ נ' מועצת הרבנות הראשית פ"ד נו (6) 249, 275]. בהתאם לכך, הרשות נתוּנה - ויש והיא עולה כדי חובה - לקבוע נהלים, הוראות והנחיות, להבטחת תקינות פעולותיה של הרבנות הראשית לישראל, ולמען כשרותן".
ת"א ( י-ם) 5485/02 מיכאל חזוט נ' יצחק פחה, פסקה 25, 18.1.2005.
הנתבעת, בשיתוף עם הרב הבלין, ובשים לב להעדר שיתוף פעולה מטעמו של הרב שלמה בן חמו, פעלה בהתאם לסמכותה על פי הדין לצורך הסדרת הכשרות בבית העסק של התובע. לאחר שהתחוור לנציגיה שהתובע אינו מתכוון לשתף עמה פעולה, ולעמוד בדרישות הסבירות שהציגה לפניו, ובכלל זה למנות משגיח כשרות בתיאום עמה, פעלה על פי הנחיות חוזר מנכ"ל המשרד לשירותי דת ( נספח ז' בתיק מוצגיה) לצורך הסרת הכשרות מעסקו של התובע. יש לציין שהסרת הכשרות נעשה על ידי הרב משה הבלין על פי הסמכות שהוקנתה לו בחוק איסור הונאה בכשרות, ובנסיבות אלה סבורני שפעולותיה של הנתבעת נופלות לגדרו של סעיף 13(9) לחוק.
לאור האמור לעיל לא מצאתי לנכון להידרש לטענות הגנה נוספות על פי החוק שהעלתה הנתבעת.
התוצאה
התוצאה הינה שהתביעה נדחית.
התובע יישא בשכר הטרחה של בא כוח הנתבעת בסכום כולל של 5,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל.
ערעור בזכות ניתן להגיש לבית המשפט המחוזי בבאר שבע בתוך 45 ימים.
המזכירות תודיע לצדדים ותסגור את התיק.
ניתנה היום, י"ז אייר תש"פ, 11 מאי 2020, בהעדר הצדדים.