הדפסה

בית משפט השלום בקריית גת ת"א 38421-10-14

בפני
כב' השופט אבישי זבולון

תובעים

1.עיזבון המנוח אבו סדרה מורת ז"ל
2.לטיפה אבו סדרה
3.אינאס אבו סדרה

ע"י ב"כ עו"ד א. רומילי

נגד

נתבעים

1.שפיק גלאוי

ע"י ב"כ עו"ד אילן צינמן

2.קרנית - קרן לפיצויי נפגעי תאונות דרכים

ע"י ב"כ עו"ד מרדכי זוכוביצקי

צד ג'

שפיק גלאוי

ע"י ב"כ עו"ד אילן צינמן

פסק דין

לפני תביעת עזבונו של המנוח מורת אבו סדרה ז"ל (להלן: "המנוח") ותביעת יורשיו, אימו ואשתו של המנוח (על פי צו ירושה), אשר מצא את מותו בתאונת דרכים שאירעה ביום 21/2/14.

רקע עובדתי
על פי עובדות כתב התביעה, הנתבע 1 היה נהג רכב מס' רישוי 9314808 מסוג הונדה (להלן: "הרכב") בזמן התאונה, עת המנוח נסע עימו ברכב וכתוצאה ישירה של התאונה, נפגע המנוח באורח אנוש ונפטר במקום התאונה . כן צוין בכתב התביעה כי המנוח היה נשוי לתובעת 3, והם התגוררו בבית אימו האלמנה, התובעת2 , עת נטען כי המנוח תמך, סעד ופרנס אותן ולפיכך היו תלויות בו.

הנתבעת 2 טענה כי על פי הראיות, המנוח הוא זה שנהג ברכב בעת התאונה, ללא ביטוח תקף ואף היה בעליו או המחזיק של הרכב ומשכך, בהעדר כיסוי ביטוחי תקף, הרי שהתובעות באות בנעליו כיורשיו ולפיכך אינן זכאיות לפיצוי ולכל היותר זכאי ות לפיצוי כתלויות בו ככל שיוכיחו תלותן במנוח.

הנתבע 1 טוען כי המנוח נהג ברכב שאף היה בבעלותו ואילו הוא ישב כנוסע במושב הקדמי ועל כן אינו נושא בכל אחריות לקרות התאונה ולהשלכותיה.

המחלוקת בין הצדדים נסובה בשתי שאלות מרכזיות. האחת, זהות הנהג בזמן התאונה, שהרי ככל שיוכרע כי המנוח היה הנהג, הרי שעזבונו אינו זכאי לפיצוי בהינתן כי אין מחלוקת כי לתובע לא היה רישיון נהיגה ולא היה כיסוי ביטוחי בתוקף והשנייה האם המנוח תמך וסעד את אימו האלמנה ואת אשתו כי אז הן זכאיות לפיצוי כתלויים.

מטעם התובעים העידו סברי אבו סדרה אחיו של המנוח, אינאס אבו סדרה -אשתו של המנוח, לטיפה אבו סדרה -אימו של המנוח, רס"מ יריב בן שחר שוטר שחקר את הנתבע 1, פקד רענן מליחי שוטר שחקר את הנתבע 1 ואלכס דנילוב מנכ"ל חברת שרי את אלכס חברה להשקעות וחברה לניכיון שיקים.

מטעם הנתבעים העידו הנתבע 1 בעצמו ואבו עבדון שריף קרוב משפחתו של הנתבע 1.

הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.

דיון
זהות הנהג בזמן התאונה
התובעים טוענים בסיכומיהם כי הרכב מושא התובענה היה בבעלות הנתבע 1, אשר היה נהג הרכב בזמן התאונה ומבקשים לבסס טענותיהם על הודאתו הראשונה של הנתבע 1, בהזדמנות הראשונה ומהווה הודעת חוץ של בעל דין, אשר נגבתה ממנו לאחר התאונה בבית החולים, על ידי השוטרים יריב בן שחר ורענן מליחי. כן מבקשים לבסס טענותיהם על חוסר מהימנותו של הנתבע 1 והעובדה כי מסר תצהיר סתמי אשר סותר את עדותו במשטרה ובחקירתו הנגדית.

כן טוענים התובעים כי הנתבע 1 לא הוכיח כי הרכב היה בבעלות המנוח שכן לא המציא את זיכרון הדברים, אשר הוא טוען שנערך בינו לבין המנוח בנוגע למכירת הרכב עובר לתאונה, אלא שהוצג זיכרון דברים בין הנתבע 1 לבין פאדי אלהוזייל אשר מצביע בבירור כי הרכב נקנה על ידי הנתבע 1 מספר חודשים עובר לתאונה ועל כן הנתבע 1 לא הצליח לסתור את טענותיהם של בני משפחתו של המנוח כי המנוח לא נהג היות ולא היה לו רישיון נהיגה וכן לא היה בבעלותו רכב.

מנגד טוען הנתבע 1 כי המנוח נהג ברכב בזמן התאונה והרכב היה בבעלות המנוח ועל כן אינו אחראי לקרות התאונה ולהשלכותיה הביטוחיות. לטענתו, יש לדחות את טענות התובעים בנוגע לגרסה שהוצגה בזיכרון דברים שנרשם ע"י השוטר יריב בן שחר שנערך ביום 22/2/14 בסמוך לשעה 02:00, שכן מהמסמכים הרפואיים עולה כי הנתבע 1 נפצע באורח בינוני, היה מעורפל הכרה ולא זכור לו דבר משהותו בחדר טראומה ומשיחתו עם בוחן התנועה, אשר ייתכן ותחקר אדם אחר ולא את הנתבע 1.

כן טען הנתבע 1 כי חקירתו של סברי, אחיו של המנוח, מאשרת כי על שמו של המנוח היו רשומים מספר כלי רכב, חרף העובדה כי למנוח לא היה רישיון נהיגה.

הנתבעת 2 טוענת אף היא כי אין לתת משקל לעדות שנגבתה מהנתבע 1, בה אישר כי נהג ברכב, בלילה בו אירעה התאונה, בהינתן כי הוא נפצע באורח בינוני, היה בערפול הכרתי ויש ספק האם הנתבע 1 נחקר בעצמו או שמא בוחן התנועה חקר אדם אחר ועל כן אין אינדיקציה ממשית כדי לקבוע כי הנתבע 1 היה הנהג בזמן התאונה ועל כן יש לבחון את הראיות הנוספות שיש בהן לחזק את הטענה כי המנוח היה הנהג.

הנתבעת 2 מבקשת לסמוך את טענותיה בין היתר על העובדה כי על שמו של המנוח היו רשומים רכבים, על אף שלא היה לו רישיון נהיגה וכן על עדותו ש ל שריף אבו עבדון חברם של הנתבע 1 והמנוח אשר העיד כי המנוח קנה את הרכב מהנתבע 1 והוא אף היה ערב לכסף שהמנוח היה צריך להעביר לנתבע 1 וכן העיד כי המנוח תמיד היה נוהג על אף שלא היה לו רישיון נהיגה.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, בראיות ובעדויות מצאתי לקבוע כי הנתבע 1 היה הנהג בזמן התאונה, כפי שיפורט להלן.

אין מחלוקת כי למנוח לא היה רישיון נהיגה. כן אין מחלוקת כי מלבד המנוח והנתבע 1, לא היו עדים נוספים לתאונה ולמעשה, עדותו של הנתבע 1 היא עדות יחידה בנוגע לזהות הנהג.

הנתבעת 2 צרפה לתיק המוצגים מטעמה את המסמכים הרפואיים בעניינו של התובע בעקבות התאונה. המסמך הרפואי הראשון שיש בעניינו של הנתבע 1 הוא דוח פאראמדיק של מד"א מיום 21/2/14 בשעה 23:33 בו נרשם באנמנזה "הנ"ל נפגע בת.ד., עף מרכב שהתהפך, בהגיעו שרוע בתעלה בצד הדרך, לציון- בתאונה נפגע נוסף EX , בהכרה מלאה לדבריו זוכר את התאונה כמו כן לדבריו לא היה חגור, מתמצא בזמן ובמקום. יציב מפונה לחדר הלם סורוקה..."

כן צורף לתיק המוצגים של הנתבעת 2 מכתב שחרור מיום 24/2/14, בו נרשם בין היתר: "בן 19, הובר (צ"ל: הועבר) לחדר טראומה מעורפל הכרה לאחר מעורבות בתאונת דרכים בכל קינמטיקה קשה. בחדר טראומה, מעורפך (צ"ל – מעורפל) הכרה.... נבדק על ידי נוירוכירורג – החולה בהכרה מלאה, עונה לשאלות, שולל כאבי ראש.."

התובעים צרפו לתיק המוצגים מטעמם, את זיכרון הדברים של השוטר יריב בן שחר, אשר הגיע בלילה התאונה לבית החולים לתחקור ראשוני של הנתבע 1 לגבי התאונה ובו נרשם "בתאריך 22/2/14 בסמוך לשעה 02:00 ניגשתי לבית החולים סורוקה, שם חברתי לנהג חשוד בגרימת התאונה הקטלנית בשם אלגילאווי שפיק ת.ז. XXXXXX730. ניסיתי לתחקר את הנהג על קרות התאונה תחילה. היה ישן ולאחר מכן ספר לי כי היה נהג ברכב הונדה שלו לכיוון ביתו והוא איבד שליטה על הרכב מאחר והוא התעסק עם הפלאפון הסלולרי ולכן התהפך . לדבריו היה עם עוד חבר ברכב בשם מורג אשר ישב לידו ברכב ומלבדם לא היה אדם נוסף".

זיכרון דברים נוסף (ת/22) נרשם על ידי השוטר רענן מליחי, אשר הגיע לבית החולים עם השוטר יריב וציין בין היתר "הבוחן יריב פנה אליו ושאל את הפצוע מה קרה בתאונה והנ"ל ענה כי איבד שליטה משום שהטלפון שלו צלצל והסתכל את הפלאפון.."

מהמסמכים הרפואיים עולה כי הנתבע 1 פונה לבית החולים כשהוא בהכרה, עונה לשאלות הרופאים מתמצא בזמן ובמקום בו הוא נמצא, כך שלא מצאתי לקבל את טענת התובעים לפיה הנתבע 1 נחקר כשהוא מחוסר הכרה ואף ייתכן כי אדם אחר נחקר במקומו.

השוטר בן שחר העיד בחקירתו הנגדית כי בשל השעה המאוחרת ועל מנת שלא להכביד על הנתבע 1 שהיה מעורב באירוע טראומתי, הוא עשה תחקור ראשוני אותו רשם באמצעות זיכרון הדברים ולמחרת הגיע לבית החולים בשעות הצהריים על מנת לגבות הודעה מפורטת יותר והנתבע 1, אשר היה צלול, מסר אינפורמציה פרטנית לקרות האירוע ותאר את נסיבות התאונה בצורה דקדקנית ממש. (עמ' 73 ש' 5) .

בהמשך השיב העד בן שחר לשאלת ב"כ הנתבעת 2 האם מהמסמכים הרפואיים הוא יכול להצביע על תיעוד רפואי, לפיו הנתבע היה ערני בשעה שתיים בלילה, "לא אמרתי שהוא היה במצב ערנות, אמרתי שאני הערתי אותו משינה והוא נתן אינפורמציה מאוד, מאוד ספציפית, הוא אמר שהוא נהג ואיבד שליטה כי התעסק עם הטלפון, הוא עוד נקב בשמו של הנוסע שהיה איתו באוטו, המנוח. אדם מעורפל הכרה לא יכול לתת פרטי פרטים, שהתהפכתי ושהוא הסתכל על הטלפון." (עמ' 79 ש' 11)

שוטר נוסף שנכח בבית החולים, רענן מליחי, העיד בחקירתו הנגדית כי הוא עמד בסמוך לנתבע 1 ושמע אותו מוסר את הודאתו לשוטר בן שחר. העד דחה את הטענה כי ייתכן והם חקרו אדם אחר שאינו קשור לתאונה והעיד כי אמנם אין רישום בנוגע להצגת תעודת זהות על ידי הנתבע 1, כפי שנהוג לעשות בדר"כ, ואולם במידה והנתבע לא היה במצב בו הוא יכול להשיב לשאלות, הצוות הרפואי לא היה מאפשר להם לפנות אליו ולתחקר אותו באופן ראשוני.

שני השוטרים, אשר אין חולק כי מדובר בעדים אובייקטיביים ואין להם אינטרס כזה או אחר לייחס לנתבע 1 את הנהיגה בזמן התאונה, מסרו גרסה זהה שלא נסתרה בבית המשפט, לפיה הנתבע 1 היה בהכרה בלילה של התאונה ועל כן הם פנו אליו לתחקור ראשוני. גרסתו הראשונית של הנתבע 1, הינה גרסה אותנטית שנמסרה בזמן אמת, מבלי שלנתבע היה פנאי לשוחח עם אדם זה או אחר ועל כן יש לה משקל גבוה מאוד.

גרסה שנייה , סותרת, של הנתבע 1 נמסרה ביום 22/2/14 בשעה 15:00 בבית החולים בתחקורו של השוטר יריב בן שחר. הנתבע מסר כי הרכב שבו נסע עם המנוח שייך למנוח והמנוח נהג ברכב בנסיעתם מבאר שבע. לדבריו, בתחילת הנסיעה הוא נהג ברכב ובהמשך, הוא שתה בירה אז הם התחלפו והמנוח נהג. הנתבע לא זכר לציין היכן התחלפו בדיוק בנהיגה. כן נ שאל הנתבע מדוע נתן למנוח לנהוג ברכב, בעוד הרכב רשום על שמו והשיב כי הרכב של המנוח והוא רצה לנהוג. בהמשך נשאל ממתי הרכב של המנוח והשיב כי אינו זוכר מתי מכר לו אותו.

הנתבע תוחקר פעם נוספת ביום 23/2/14 בשעה 15:00 בבית החולים. בתחילת ההודאה ציין "בהתחלה אני נהגתי באוטו מרהט לבאר שבע, החבר שלי הדריך אותי לאיזה מקום לקנות בירה אחרי זה הוא לקח את הרכב ממני כי זה הרכב שלו והוא לא רצה שאני ינהג. חזרנו בחזרה ישבנו באיזה מקום על גבעה, לא יודע כי כבר התחלתי לשתות בירה, לא זוכר כמה בירה ואז הוא נסע בדרך הביתה בכוון רהט והתעוררתי בבית החולים". כן מסר כי על אף שהרכב רשום על שמו, הרכב אינו שייך לו אלא למנוח וכי יש בידו זיכרון דברים ושני עדים שיכולים לאשר את דבריו.

בהמשך הודאה זו, מסר הנתבע 1 כי כשהם יצאו המנוח נהג והוא ישב לידו והתחיל לשתות וכשעומת עם סתירה בדבריו, לפיה קודם מסר שהמנוח הדריך אותו להגיע לגבעה וכעת הוא אומר שהמנוח נהג השיב " אני התבלבלתי, אני לא נהגתי בכלל".

הודאה רביעית נגבתה מהנתבע ביום 27/5/14, ארבעה חודשים לאחר התאונה, עת נשאל שאלות דומות בחלקן לשאלות שנשאל בפעמים הקודמות והרבה להשיב "אני לא זוכר". כך למשל לא זכר לאן נסעו ביציאתם מרהט, לא זכר היכן ישב המנוח, לא זכר בכמה רכש את הרכב, לא זכר מי הם העדים שנכחו בזמן החתימה על זיכרון דברים לפיו הרכב נמכר למנוח ולא זכר היכן נערך זיכרון הדברים.

הנתבע לא הציג בפני השוטר החוקר ובמסגרת ראיותיו בתיק זה את זיכרון הדברים האמור אלא שהתובעים הציגו זיכרון דברים מיום 28/11/13 לפיו הנתבע רכש את הרכב מהוזייל פאדי בתמורה ל- 9,000 ש"ח, עובדה שיש בה לחזק את טענת התובעים כי הרכב לא היה של המנוח אלא נרכש בידי הנתבע 1 .ונותר בבעלותו.

חיזוק נוסף ניתן לראות בהודאותיו של הנתבע, מהן עולה כי הנתבע מוסר מספר תשובות שסותרות את דבריו שלו שמסר קודם לכן. כך למשל, בנוגע ל טענה בדבר העברת הבעלות למנוח, מסר הנתבע בהודאתו מיום 27/5/14 כי אינו זוכר מי העדים שנכחו בעת עריכת זיכרון הדברים, אינו יודע היכן חתמו על זיכרון הדברים ואחיו ראוף מכר את הרכב למנוח ולא הוא בעצמו. ואולם בחקירתו הנגדית בבית המשפט מיום 4/6/18, כ-4 שנים לאחר מסירת גרסתו במשטרה, העיד כי הוא מסר את הרכב למנוח וכי הם ערכו את זיכרון הדברים בשיק (חדר אורחים) בבית דודו, בנוכחות שריף אבו עבדון ובן דוד שלו. (עמ' 134 ש' 17)

כשנשאל הנתבע כיצד במסירת הודאתו במשטרה לא זכר מי היו העדים וכעת במהלך החקירה הנגדית הוא זוכר השיב "כי העדים שפגשתי אותם, הם אמרו לי שהם היו איתי " (עמ' 135 ש' 20). סתירה נוספת עולה בחקירתו הנגדית של הנתבע כשחוזר ואומר בעדותו כי הוא מאשר שהוא נהג מרהט לבאר שבע, כפי שמסר בהודאתו מיום 22/2/14 , אך בניגוד להודאתו מיום 23/2/14 (עמ' 2 להודאה ש' 50).

גרסתו של הנתבע 1 סותרת אף את עדותו של העד מטעמו, שריף אבו עבדון, אשר העיד בניגוד לעדות הנתבע, כי לא היה נוכח בעת מכירת הרכב, לא ראה שהצדדים חתמו על זיכרון דברים ולא היה עד בעת העברת הכספים (עמ' 164 עמ' 25) ומה שהוא ידע זה שהמנוח רצה לקנות את הרכב והוא היה ערב שהמנוח יעביר לנתבע את הכסף עבור הרכישה ואולם לא ידע לומר במדויק מה היה הסכום, 6,000 ₪ או 7,000 ₪. כמו כן ציין העד שריף כי היה עד נוסף לעסקה, בשם מנצור גיל אווי (עמ' 168 ש' 5), בניגוד לגרסתו של הנתבע שהעיד כי אדם בשם עלי גלאוי נכח בחתימה על זיכרון הדברים.

הנתבע לא זימן לעדות בבית המשפט, את העדים שהיו לטענתו עדים למכירת הרכב, על מנת לחזק את גרסתו, עובדה שיש בה להחליש את גרסתו.

כמו כן, לא מצאתי בעובדה כי היו רכבים על שם המנוח, על אף שלא היה לו רישיון נהיגה, וכן עדויות שונות לפיהן המנוח היה נוהג בפועל, כדי לקבוע כי בזמן התאונה המנוח נהג ברכב , שכן מדובר בעובדות חיצוניות שאין בהן לקבוע מסמרות מנוגע לנסיעה הספציפית בה אירעה התאונה.

חיזוק נוסף לעמדת התובעים, ניתן לראות בתלונות שהוגשו בעניין תיאום גרסאות והסולחה בין משפחת המנוח לבין הנתבע 1.

מכל האמור לעיל מצאתי לקבוע כי הרכב היה בבעלות הנתבע 1 והוא זה אשר נהג בו בזמן התאונה.

תלות הרעייה והאם (התובעות 2 ו-3) במנוח
רעיית המנוח (התובעת 3) – לטענת הנתבעת, הוכח כי המנוח היה פרוד מהנתבעת 3 והשניים גרו בנפרד מחודש דצמבר 2013, עובר לתאונה ועד לתאונה עצמה והיא גרה עם אימה, הם לא ניהלו משק בית משותף, לא היו להם ילדים משותפים, לא היה להם חשבון בנק משותף והתכוונו להתגרש והקשר היחיד שהיה ביניהם היה העובדה כי היו רשומים בתעודות זהות כנשואים.

כן טענה הנתבעת כי עדותה של אם המנוח מחזקת את הטענה כי המנוח לא תמך באשתו, בין היתר, בשל העובדה כי היא לא היתה מעוניינת לגור עימם, החליטה על דעת עצמה לעזוב את הבית ולגור אצל הוריה והם התכוונו להתגרש.

אין חולק כי המנוח נישא לתובעת 3 ביום 5/7/13. התובעת 3 הצהירה בתצהיר עדותה הראשית כי היא והמנוח התגוררו בבית הוריו, יחד עם אימו והמנוח היה מפרנס את כל הבית, אותה ואת אימו, היה משלם את כלל הוצאות הבית, לרבות ארנונה, מים, חשמל, גז וכלכלה. כן הצהירה כי המנוח היה נותן את כל השירותים והעזרה אשר כל בעל ואב היה נותן לכל בית, כגון, תיקונים וסידורים הדרושים לאחזקת הבית. כן הצהירה כי היא לא עבדה לפני התאונה ולאחריה ולא תרמה לקופת המשפחה.

בנוגע לעבודתו של המנוח, הצהירה כי אינה יודעת בוודאות איפה עבד כל יום ויום, כמה הרוויח וכמה עובדים היו לו והפרטים בידיעת אחיו של המנוח.

בחקירתה הנגדית, העידה התובעת 3 כי היו ביניהם סכסוכים והיא הלכה לבית הוריה בדצמבר 2013 ואולם הם לא התגרשו, אלא לקחו פסק זמן (עמ' 112-113).

בנוגע להוצאות הבית, העידה התובעת כי היא ראתה אותו משלם את הוצאות הבית, בניגוד למה שמסרה לחוקר מטעם הנתבעת, אז אמרה לו שהוא לא משלם, שכן היא נזכרה בדברים לא שענתה לחוקר.

אין ספק כי התקופה הקצרה בה היו המנוח והתובעת 3 נשואים, מקשה על קביעת ממשות ניהול אורח חיים זוגי על כל המשתמע מכך, יחד עם זאת, לא ניתן לשלול את העובדה כי הצדדים היו נשואים במועד התאונה, אף אם היו ביניהם מחלוקות במהלך נישואיהם. עצם מעבר התובעת לבית הוריה זמן קצר לפני התאונה, אין בה לטעמי כדי להעיד על קץ נישואיה למנוח. אדרבא, מצאתי להניח כי ככל ובני הזוג נתקלו בקשיים בתחילת נישואיהם, אזי יש להניח היו נעשים ניסיונות ע"י קרוביהם לגשר על המחלוקות ביניהם ולפיכך אין לראות בעצם המעבר לבית הוריה כאינדיקציה לתום נישואיהם. בנוסף העובדה כי התובעת לא עבדה הרי שהיתה תלויה בהכנסתו של המנוח ועל כן לא מצאתי לקבל את טענת הנתבעת כי התובעת 3 אינה זכאית לפיצוי כתלויה במנוח.

אם המנוח (התובעת 2) – לטענת הנתבעת, לאימו של המנוח אין עילת תביעה שכן היא לא הייתה מעולם תלויה במנוח בצורה כלשהי במועד התאונה ועובר לה , אלא שהיא זו שתמכה במנוח, כפי שעולה מעדויות אחיו של המנוח והתובעות בעצמן.

התובעת 2 הצהירה בתצהיר עדותה הראשית כי המנוח היה עובד בעבודת אביו ז"ל, באספקת עובדים וביצוע עבודות בחממות ובחקלאות והיה מפרנס את כל הבית, אותה ואת אשתו וכן היה משלם את כלל הוצאות הבית לרבות ארנונה, מים וחשמל. כן הצהירה כי היא היתה מקבלת קצבה מהביטוח הלאומי ומסייעת בכלכלת הבית מההכנסה זו, אך עיקר ההוצאות היו משולמות על ידי המנוח.

בחקירתה הנגדית העידה הנתבעת כי לאחר מותו של המנוח היא משלמת את החשבונות מכספי הקצבה שלה ואולם עובר לתאונה המנוח היה עוזר לה. התובעת נשאלה "היית נותנת לו חשבון וכסף שישלם" והיא השיבה "כן" (עמ' 122-123). אחיו של המנוח אישר בעדותו כי המנוח היה משלם את החשבונות וכן העיד כי חשבונו של המנוח היה במינוס ואימו שילמה את המינוס.

אין חולק כי המנוח היה מבצע את פעולת תשלום החשבונות בעצמו ואולם מעדויות התובעים לא מצאתי לקבוע כי התשלומים היו משולמים רק מכספיו של המנוח, אלא שנראה כי אימו של המנוח היתה אף היא נושאת בחלק מהתשלומים.

לא מצאתי לקבל את טענות ב"כ התובעים כי "הוכנסו מילים" לפיה של התובעת 2 במהלך החקירה, שכן מקריאת הפרוטוקול נראה כי התובעת משיבה לשאלות כשהיא מבינה את השאלות ועונה באופן שוטף.

חרף האמור, שוכנעתי מן הראיות כי למנוח, כבן שמתגורר עם אימו, היה קשר של מחויבות הדדית, אשר כלל עמו תמיכה כלכלית של המנוח ב אימו בהתאם לצרכיה, בין היתר, נוכח העובדה כי האם לא היתה עובדת והיתה משתכרת מכספי הביטוח הלאומי בלבד. אשר על כן מצאתי לקבוע כי אף אימו של המנוח היתה תלויה בו ועל כן זכאית לפיצוי.

השתכרות המנוח ובסיס שכרו
ב"כ המנוח טען בסיכומיו כי יש להעמיד את בסיס שכרו של המנוח על בסיס שכר השווה לשכר הממוצע במשק בדומה לחישוב הכנסה של קטין, זאת בהינתן כי המנוח נפטר בהיותו בן 21.6 שנים והיה בתחילת דרכו התעסוקתית.

כן טען בסיכומיו כי מהראיות ועדויות התובעים עולה כי המנוח החל לעבוד כ- 6 חודשים לפני התאונה והשתכר כ- 3,300 ₪ לחודש ובנוסף השתכר בסכומים נוספים ובממוצע של 7,297 ₪ לחודש כהכנסה לא מדווחת מעבודה בניכיון שיקים, משמע, היתה לו הכנסה ברוטו של 10,597 ₪.

מנגד, טוענת הנתבעת כי אין מקום לקבל את הטענות בנוגע להכנ סות הלא מדווחות בהינתן כי הוצגו אך ורק 2 המחאות ביחס לחודשים נובמבר דצמבר 2013, ולא הוכחו ההכנסות כנדרש ובהתאם לפסיקת בתי המשפט לפיה לא בנקל יקבל בית משפט טענות בדבר הכנסות לא מדווחות, אם באמצעות שיקים נוספים או עדים נוספים.

כן טענה הנתבעת כי בהתאם לדו"ח רציפות הביטוח, עמד שכרו של המנוח על ממוצע בסך 3,265 ₪ ולפיכך יש להעמיד את בסיס השכר על סכום זה.

הלכה פסוקה היא, כי גם הכנסות שלא דווחו לרשויות המס יובאו בחשבון בחישוב הפסדיו של הנפגע, על אף העובדה כי לא נמסר לגביהן דיווח (ע"א 5794/94 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' בן שבח). הרשות להוכיח השתכרות לא מדווחת נתונה, אך הנטל להוכחתה גבוה במיוחד. כך, בע"א 200/63 צוף נ' אושפיז, פ"ד י"ז 2400, נקבע כי רשאי הנפגע לסתור את דיווחיו לרשויות המס, אם עלה בידיו להביא "ראיות שהן נעלות מכל ספק" על גובה הכנסתו האמיתית. כן ראו ע"א 9813/07 נעים נ' סהר חברה לביטוח בע"מ [ פורסם בנבו] (ניתן ביום 16.8.09):
"אוסיף רק כי חלקי עם הקוראים לנהוג זהירות יתרה בטענות בדבר הכנסות לא מדווחות בתביעות נזיקין; הדברים נאמרים ככלל, מעבר למקרה הנוכחי. דומה הדבר במידה מסוימת להשתק שיפוטי, מקום שאל מול רשויות מדינה מסוימות מוצג מצג אחד, ובהליך שיפוטי - למרבה הצער בנסיבות עצובות - מוצג מצג אחר; גם אם המציאות האנושית אינה זרה לכגון דא, הדבר אומר דרשני, ומצדיק - כאמור - בדיקה מוקפדת על-ידי בתי המשפט הדיוניים".

התובעים זימנו לעדות מטעמם את העד דנילוב אלכס, הבעלים ומנכ"ל של חברת "שרי את אלכס חברה להשקעות וחברה לניכיון שיקים", ללא תצהיר. העד אישר כי המנוח הביא שני שיקים לניכיון ונמסרו לו כספים, במהלך חודשים נובמבר-דצמבר 2013 והעיד כי המנוח פנה אליהם פעמיים. ה עד נשאל האם המנוח היה שליח של אדם אחר בביצוע פעולת הניכיון והשיב "במקרה הזה הוא לא היה שליח מסיבה אחת פשוטה, השליחים לא חותמים על מסגרות אשראי אצלנו." (עמ' 100 ש' 7). לא היה איפוא, בעדותו להעיד על הכנסה נוספת שוטפת.

מעדותו של העד דנילוב לא ניתן ללמוד על הכנסה קבועה נוספת של המנוח כי אם על ארוע מזדמן של ניכיון שני שיקים בלבד, אשר עליו לבדו לא ניתן לבסס חישוב גבוה יותר מעל לשכר המדווח.

מלבד עדות זו, של אדם חיצוני שאינו גורם בתובענה וכן צילומי השיקים שנמסרו לניכיון (ת/7), לא הובאו עדויות נוספות וראיות נוספות שיש בהן לתמוך בטענות התובעים בנוגע להכנסה קבועה של המנוח מניכיון שיקים, עבודה שאין חולק כי לא התבצע דיווח בגינה.

נוכח הגישה בפסיקה אשר מכבידה על הטוען להכנסה לא מדווחת והעובדה כי לא הוצגו בפניי ראיות נוספות שיש בהן לקבוע כי המנוח היה משתכר באופן קבוע הכנסה נוספת שאינה מדווחת , לא מצאתי לקבל את טענתם זו של התובעים .

במועד האירוע היה המנוח צעיר בן 21.6 שנים ועל-פי ההלכה הפסוקה , "אין להגביל את החזקה בדבר השתכרות בגובה השכר הממוצע במשק לקטינים בלבד, והגיונה עשוי להיות יפה גם ביחס לאדם צעיר שטרם ביצע בחירות עצמאיות של ממש. עם זאת, הפסיקה לא שללה הישענות על אינדיקציות ממשיות הנוגעות לנפגע הספציפי, במיוחד מקום בו מדובר בבחירות תעסוקתיות שביצע באופן עצמאי"([רע"א 7490/11 חטיב פחרי נ' מוחמד חאג', ניתן ביום 28.12.11)

בענייננו, קיימת אינדיקציה לכך שעובר למותו ביצע המנוח בחירות בתחום התעסוקה ובחר לעבוד בעסק משפחתי של אביו, באספקת עובדים בענף החקלאות. לא קיימת אינדיקציה כי המנוח רכש השכלה אקד מאית או כי היה בכוונתו לעשות כן או רכש מקצוע ספציפי, עובדה שיש בה להשפיע על רמת השכר שלו ואולם בשים לב לגילו הצעיר של המנוח וסבירות גבוהה כי שכרו היה עולה עם השנים בעבודה זו או אחרת, מצאתי לנכון להעמיד את בסיס שכרו של המנוח על 60% מהשכר הממוצע במשק, קרי 9,681 ₪ נטו X 60%= 5,808 ₪ .

חישוב הנזק
ככלל, כאשר מתקיימת זהות בין התלויים והיורשים, כמו במקרה שלפנינו, סכם תביעת העיזבון גבוה יותר, מאחר ובחישוב תביעת היורשים מתווספת ידת החיסכון. לכן, כאשר יש זהות בין היורשים לבין התלויים, אין למעשה מקום לחישוב נפרד לתביעת התלויים ולהפחיתה מתביעת העיזבון. יש איפוא לחשב את הפיצוי המגיע לעיזבון בגין הפסדי ההשתכרות ( ע"א 4431/05 המגן" חברה לביטוח נ' צרור [פורסם בנבו] (ניתן ביום 10.8.06) פסקה 15 לפסק הדין). נחשב אפוא את נזקם של התובעים על פי תביעת העזבון שהיא גבוהה יותר.

שיעור ההיוון לעתיד
התובעים מחשבים את הפסדי נזקיהם לעתיד בהתאם להיוון על פי ריבית בשיעור של 2%.

הנתבעת טוענת כי יש לדחות את חישובי התובעים בהתאם ל 2%, בין היתר בשל העובדה כי מדובר בהרחבת חזית, שכן הדברים לא הובאו במסגרת כתב התביעה וכן בשל העובדה כי סוגיה זו טרם הוכרעה על ידי בית המשפט העליון.

שאלת אחוז הריבית להיוון כספי הפיצויים ממתינה להכרעת בית המשפט העליון במסגרת ע"א 3751/17, 4268/17 המאגר הישראלי לביטוח רכב נ' פלוני). המשך הדיון בערעור עוכב עד להשלמת עבודתה של ועדה שמונתה במשרד המשפטים לבחינת ריבית ההיוון. בית המשפט לא קיבל את הבקשה למתן הוראות בתקופת הביניים עד להשלמת עבודתה של הוועדה (ר' החלטה מיום 12.2.18). כך אף נקבע בפסיקה , עד לשינוי ההלכה בידי בית המשפט העליון ככל שתתקבל החלטה כאמור.

בנסיבות אלה מצאתי כי יש לחשב את הפסדי התובעים בהתאם ל- 3% ריבית היוון.

נתונים רלוונטיים לחישוב
מועד התאונה 21/02/2014
תאריך לידה של המנוח 19/06/1992 (21.8 במותו)
מועד יציאה לפנסיה 19/06/2059
תוחלת חיים של המנוח 21/8/2069 (77.5 שנים)
תאריך לידה של האלמנה 19/7/1992
תוחלת החיים של האלמנה 19/7/2074 (82 שנים)
תאריך לידה של האם 22/3/1953
תוחלת חיים של האם 22/3/2027 (בהתאם לחוו"ד עד גיל 74)
בסיס שכר של המנוח 5,808 ₪
קופה משותפת 5,808 ₪

כאב וסבל
בהתאם לתקנה 4 לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון) התשל"ו-1970 זכאי העיזבון ל 25% מהסכום המכסימלי, המסתכמים ליום פסק הדין בסכום של 46,004 ₪ .

הפסד השתכרות בשנים האבודות
תקופה ראשונה – 21/2/14 (התאונה) ועד מועד פסה"ד – 61 חודשים ובהתאם ל-5 ידות (המנוח, אינאס, לטיפה, משק הבית וידת חסכון):
5,808 ₪/5 = 1,161 ₪ שווי ידה; 5,808 ₪ - 1,161 ₪ = 4,647 ₪ הפסד חודשי, בתוספת ריבית והצמדה, סה"כ 284,917 ₪.

תקופה שנייה – 1/3/19 (מועד פס"ד) ועד 22/3/2027 (תוחלת חיים של האם) – 96 חודשים, 5,808 ₪ /5= 1,161 ₪ שווי ידה, הפסד של 4,647 ₪ ומקדם 85.39, סה"כ 396,721 ₪.

תקופה שלישית – 22/03/2027 ועד 19/06/2059 (מועד יציאה לפנסיה של המנוח) – 387 חודשים ובהתאם ל- 4 ידות, ומקדם 249.17, סה"כ 856,815 ₪.

סה"כ הפסד בגין ראש נזק זה, 1,538,453 ₪.

הוצאות לווי, מצבה ואבל
התובעים עותרים לפיצוי בסך 25,000 ₪, בגין הוצ אות 3 ימי אבל במהלכם, נשחטו כבשים כמנהג הבדואים וכן בגין רכישת מצבה בעלות של 25,000 ₪.

הוצאות הקבורה שניתן לפסוק לעיזבון, כוללות אחוזת קבר, הוצאות נסיעה ללוויה ומצבה, בהתאם לסעיף 19 (ב) לפקודת הנזיקין. התובעים לא הגישו ראיות על הוצאות הקבורה ומדובר בנזק מיוחד הדורש הוכחה, אך בהתאם לפסיקה רשאי בית המשפט לאמוד הוצאות אלה על דרך האומדנה, על כן אני פוסק סכום גלובלי בסך של 10,000 ₪.

אובדן שירותי מנוח
לתביעת העזבון יש להוסיף את הפיצויים בגין אבדן שירותי בעל ובן, שהוא ראש נזק המתייחס לתביעת התלויים "...מתביעת העיזבון – כעניין שבעיקרון – אין לנכות פיצויים הנפסקים לתלויים בגין ראשי נזק שאינם הפסדי תמיכה, כגון אובדן שירותים" –ע"א 4431/05, 4512/05 המגן חב' לביטוח בע"מ נ' צרור [פורסם בנבו] (ניתן ביום 10.8.06).

התובעים עותרים לפיצוי בסכום 300,000 ₪, בהתאם לעדויותיה ן של האלמנה ואם המנוח, לפיהן המנוח היה דואג לספק למשפחה את כל שירותי המשפחה ובשל היותם נמנים על החברה הבדואית, בה נוהג אבי המשפחה לטפל בכל ענייני המשפחה, הכספיים ותחזוקת הבית.

כפי שקבעתי לעיל, הוכח שהתובעות 2 ו-3 היו תלויות במנוח ואולם לא מצאתי כי המנוח הוא שתחזק את הבית לבדו, כטענת התובעים, אלא שסייע בהתאם לשעות בהן נכח בבית ועל כן אין אפשרות לקבוע, במדויק את שיעור התמיכה ואורך תקופת התלות, על כן יש לפסוק על דרך האומדן (רע"א 975/16 פלוני נ' הפניקס חברה לביטוח, פורסם ביום 4/5/16).

לפיכך, בהתחשב בהיקף וטיב התלות המשפחתית, אורך תקופת התלות האפשרית במנוח וגילו של המנוח, אני מעמיד את הפיצוי בגין ראש נזק זה על סך 70,000 ₪.

קצבת זיקנה
התובעים עותרים לפיצוי בסך 85,000 ₪ בחישוב גלובאלי, בגין קצבת הזיקנה שהיה זוכה המנוח בהגיעו לגיל 67.

בהתאם להלכה שנקבעה בע"א 9209/03 עיזבון המנוח יניב ניסן בע"מ נ. הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ, [פורסם בנבו], העיזבון או התלויים זכאים לפיצוי בגין אובדן קצבת הזקנה. חישוב הנזק יעשה באמצעות "שיטת הידות", על ידי הוספת הסכום לקופה המשותפת בשנים הרלבנטיות ובהוון המתבקש. יחד עם זאת, יש לנכות מן הפיצוי את הסכומים שהיה על הניזוק לשלם למוסד לביטוח לאומי על מנת לזכות בקצבה.

התובעים לא הציגו כל ראיה באשר להוצאה שהייתה נדרשת מהמנוח ממועד התאונה ועד יציאתו לגמלאות לשם השגת הקצבה. קיומו של הפסד בראש נזק זה איננו מובן מאליו, וברי, כי קיומו של הפסד תלוי במשתנים שונים, כולל גילו של המנוח בעת פטירתו.

סיכומו של דבר, אין בפני חוות דעת אקטוארית מטעם התובעים או ראיה אחרת המוכיחה כי אכן נגרם הפסד בגין אובדן קצבת הזקנה, בנסיבות אלה, דין תביעתם של התובעים לפיצוי בגין אובדן קצבת הזקנה להידחות.

הפסד פנסיה
התובעים עותרים לפיצוי בסך 270,176 ₪ בגין הפסדי פנסיה של המנוח ובהתאם ל 12.5% הפרשים לפנסיה ומפנים לפסק דינו של כב' השופט סוקול ת.א. (חיפה) 15453-03-09 ברהום נ' הראל, מיום 16/9/14 וכן לפסק דינה של כב' השופטת יעל וילנר ת.א.(חיפה) 16951-04-10 ע.מ.מ. נ' קרנית, מיום 31/12/13 ובהתאם לחישוב על פי שיטת הידות.

הנתבעת לא טענה בנוגע להפסדי הפנסיה.

בהתאם להפסד של 45 שנות עבודה, הפסד חודשי של 557 ₪ (12.5% מתוך הכנסת המנוח ובהפחתת ידת המנוח) ומקדם היוון 0.26444 = 79,624 ₪ הפסד פנסיה.

סיכום
אשר על כן, אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעים את הסכומים הבאים:
הפסד בגין השנים האבודות 1,538,453 ₪
לווי, מצבה ואבל 10,000 ₪
אובדן שירותי המנוח 70,000 ₪
הפסדי פנסיה 79,614 ₪
_____________________________________________
סה"כ 1,698,067 ₪

ובניכוי תשלומי המוסד לביטוח לאומי ששולמו לאלמנה, קצבת שאירים, משוערך להיום 57,130 ₪.

לפיכך, הנתבעים ישלמו לתובעים סך של 1,640,937 ₪.

כן ישאו הנתבעים בשכר טרחת ב"כ התובעים בשיעור של 13% בצירוף מע"מ והחזר אגרה ששולמה עם הגשת התביעה.

הודעת צד ג'
הנתבעת 2 טוענת כי ככל ותתקבל התביעה כנגדה והיא חבה בתשלום הפיצויים הרי שיש לקבל את הודעת הצד השלישי שהגישה כנגד צד ג', הבעלים של הרכב.

סעיף 9 לחוק הפיצויים קובע למי וכלפי מי תהיה זכות חזרה מקום בו שולמו פיצויים על פי הוראות החוק:
"9. (א) מי ששילם פיצויים המגיעים לפי חוק זה לא תהא לו זכות חזרה על אדם
אחר החייב בפיצויים לפי חוק זה זולת הזכות לחזור על אחד מאלה:
(1) מי שאינו זכאי לפיצויים כאמור בסעיף 7;
(2) מי שאין לו ביטוח לפי פקודת הביטוח או שהביטוח שיש לו אינו מכסה את החבות הנדונה, למעט מי שהיה לו ביטוח שנתי שתקפו פג תוך 30 יום לפני התאונה;
(3) בעל הרכב או המחזיק בו כאמור בסעיף 7א.
(ב) חבותו של מי שחוזרים עליו לפי סעיף קטן (א), תהיה לפי פקודת הנזיקין..."

צד ג', הסכים בסיכומיו כי לנתבעת 2 זכות חזרה לצד ג' בהתאם לסעיף 9 לחוק הפלת"ד.

לאור האמור בסעיף 9 לחוק, התביעה כנגד צד ג' מתקבלת.

הנני מחייב את צד ג' לשפות את קרנית בכל סכום אותו תשלם לתובע ים. כן אני מחייב את צד ג' בהוצאות קרנית ובשכ"ט בא כוחה בשיע ור זהה לזה שחויב בו כלפי התובעים.

זכות ערעור כדין.

ניתנה היום, י"ח אייר תשע"ט, 23 מאי 2019, בהעדר הצדדים.