הדפסה

בית משפט השלום בקריות תו"ב 40800-04-14

בפני
כבוד ה שופט שלמה מיכאל ארדמן

מאשימה

ועדה מקומית לתכנון ובניה לב הגליל

נגד

נאשמים

1.עבדאללה סח
2.האחים סח חברה לעבודות פיתוח ובנין בע"מ

גזר דין

הנאשמים הורשעו לאחר הודאתם בעבירה של ביצוע עבודות ושימוש חורג הטעונים היתר ללא היתר. בהתאם לעובדות כתב האישום המתוקן. בכתב האישום מצויניים פרטי האישום כדלקמן והמתייחסים ל בניה שנעשתה בין השנים 2013-2014:
הכשרת קרקע חקלאית בשטח של כ- 2,300 מ"ר בסמוך לכביש ארצי 805;
בניית גדרות מבטון ואסקורית בחזית המזרחית של מגרש באורך של כ-56 מ"א ובגובה כ- 7 מ', כאשר 8 מ' נבנו בתוך כביש ארצי 805 ו- 1 מ' בתוך דרך חקלאית;
בניית גדרות מאבן ואסקורית בחזית הצפונית של המגרש באורך כ- 90 מ"א ובגובה כ-7 מ' אשר נבנו בתוך דרך חקלאית;
בניית גדרות מאסקורית בחזית הדרומית של המגרש באורך 80 מ"א ובגובה כ- 2 מ' כאשר נבנו בתוך כביש ארצי 805;
בניית סככה בחזית מזרחית של המגרש בשטח של כ- 516 מ"ר אשר בחלקה הדרומי בשטח של כ- 90 מ"ר חודרת לכביש ארצי 805 וגולשת לחלקה 55;
בניית סככה בחזית הצפונית של המגרש בשטח של כ- 403 מ"ר אשר בחלקה הצפוני בשטח של כ- 43 מ"ר חודר לדרך חקלאית;
בניית מבנה מעץ בשטח של כ- 140 מ"ר ואשר חלק ממנו בחזית הצפונית בשטח של כ- 5 מ"ר חודר לתוך דרך חקלאית;
בניית גגון בשטח של כ- 19 מ"ר, כאשר חלק ממנו בחזית הצפונית בשטח של כ- 4 מ"ר חודר לתוך דרך חקלאית;
הבניה והשימוש החורג בוצעו ומבוצעים בקרקע חקלאית ולצורך עסק חומרי בניין.

יצוין כי אין חולק שהנאשמים לא פעלו להכשרת הבניה וממשיכים עד היום להשתמש בעסקם שנבנה שלא כדין, וכיום על אף שנערכת תכנית מפורטת להפקדה בותמ"ל לשינוי ייעוד הקרקע למגורים, תכנית זו לא תסייע להכשרת הבניה, אשר חודרת לכביש ארצי 805.

ב"כ המאשימה הפנה לחומרת העבירה, והיקף הבניה ותוך פגיעה בשטח חקלאי ובדרכים ציבוריות למטרות עסקיות וטען כי יש להחמיר עם הנאשמים. הוא ביקש להטיל על הנאשם 1 קנס בגדרי המתחם, לגביו סבר כי עומד הוא על קנס הנע בין 200,000 ל- 400,000 ₪, כפל אגרה בסך 149,730 ₪ וחתימה על התחייבות ועל הנאשמת 2 קנס במתחם שבין 400,000 ₪ ל- 600,000 ₪ וחתימה על התחייבות. בנוסף לכך, מתבקש בית המשפט להטיל על הנאשמים כפל היטל השבחה, צו הריסה וצו איסור שימוש.

ב"כ הנאשמים טען כי יש להטיל את העונש החמור יותר על הנאשמת 2 – החברה ולא על הנאשם 1. עוד טען כי על בית המשפט לקחת בחשבון את מחיקת העבירות בדבר הפרת צו הפסקה מנהלי, צו הפסקה שיפוטי, וצו מניעת פעולות מכתב האישום המתוקן. כן טען כי יש לקחת בחשבון את אופי המבנים בהם מדובר הבנויים בניה קלה כמבנה עץ וגדרות רשת, ולעובדה כי עסקינן בשימוש בין השנים 2013-2015 בל בד בשטח של כ- 500 מ"ר. עוד טען כי יש להתחשב במצבם הכלכלי של הנאשמים, כאשר הנאשמת 2 חדלת פרעון, והנאשם 1 במצב כלכלי קשה, וכי אין מקום לגזור כפל אגרה.

על פי סעיף 40ב לחוק העונשין, התשל"ז-1977 על בית המשפט בגוזרו את העונש לקחת בחשבון את עקרון ההלימה כעקרון מנחה – היינו, קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם ובין סוג ומידת העונש המוטל עליו. לשם כך קובע סעיף 40ג לחוק כי על בית המשפט לקבוע מתחם עונש הולם, תוך התחשבות בערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה, במידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירה כאמור בסעיף 40ט לחוק. כאשר מתחם העונש ההולם כולל גם עונש של קנס, יש על פי סעיף 40ח לחוק להתחשב לצורך קביעתו של מתחם העונש ההולם גם במצבו הכלכלי של הנאשם. לאחר קביעת מתחם העונש ההולם על בית המשפט לגזור את העונש המתאים לנאשם בהתחשב בנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה הקבועות בסעיף 40יא לחוק, ובית המשפט אף רשאי לחרוג ממנו לקולא או לחומרא בהתחשב בשיקולי שיקום והגנה על שלום הציבור הקבועים בסעיפים 40ד-40ה לחוק.
ראשית, אדון בערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה, במידת הפגיעה בו, ומדיניות הענישה הנהוגה.

העבירה אותה עבר הנאשם הנה חמורה. בית המשפט העליון קבע בעבר בשורת פסקי דין, כי עבירות הבנייה ללא היתר הפכו רעה חולה שיש להילחם בה על ידי הטלת עונשים כבדים. בית המשפט העליון חזר פעם אחר פעם על הצורך להילחם בתופעה זו והדגיש כי "כל שנותר הוא לחזור ולהזכיר את הצורך להיאבק בעבירות של בנייה בלתי חוקית, לנוכח הפגיעה החמורה שהן מסבות לשלטון החוק ולסדר הציבורי. ויפים, לעניין זה, אז כהיום, דברי השופט (כתוארו אז) מ' אלון, בציינו כי:

"לצערנו, הפכו עבירות נגד חוקי התכנון והבניה לחזון נפרץ, ורבים גם טובים איש הישר בעיניו יבנה. זוהי פגיעה חמורה וקשה בשלטון החוק, המזולזל לעין השמש, ואין איש שם אל לב לאזהרות הגורמים המוסמכים ולפסקי הדין של בתי המשפט" (ע"פ 917/85 הועדה המקומית לתכנון ולבניה גליל מזרחי נ' אבו נימר, פ"ד מא(4) 29, 31 (1987),

רע"פ 8496/12 רפי חלפון נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 21.1.13)

תכלית חומרה קיימת במקרים בהם נאשמים מבצעים עבודות בניה ושימוש במקרקעין בניגוד לייעוד הקרקע, למטרות מסחריות. במקרים מעין אלה קבע בית המשפט העליון כי מטרת הענישה הינה בין היתר לשלול את הכדאיות הכלכלית בעבירות אלה, על ידי הטלת קנסות כבדים שישללו מהעבריין את הרווח הכלכלי ואף יותר מכך (ראה למשל: רע"פ 2330/09 נוסטרדמוס מסעדות בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה – חבל מודיעין [ניתן ביום 9.6.2009]; רע"פ 6665/05 מריסאת נ' מדינת ישראל [ניתן ביום 17.5.2006]). לעניין זה גם ילקח בחשבון מספר המבנים הבלתי חוקיים שנבנו (ראה: רע"פ 8701/08 וונש נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה – לודים [ניתן ביום 3.6.2009]). בניגוד לטענת הסניגור בפני, תקופת השימוש הבלתי חוקי בה מתחשב בית המשפט בעת גזירת העונש, אינה נעצרת במועד הגשת כתב האישום, ובית המשפט ייקח בחשבון גם את התקופה בה המשיך השימוש ממועד הגשת כתב האישום ועד מועד גזר הדין (ראה: רע"פ 10571/08 מדינת ישראל נ' מלכיאל [ניתן ביום 23.6.2011]).

לעניין זה יש להדגיש, כאשר בית המשפט גוזר רכיב של קנס, עליו לקחת בחשבון גם את מצבו הכלכלי של הנאשם. עם זאת, מצב כלכלי זה אינו חזות הכל. לא פחות חשוב הינו גורם ההרתעה, ולעיתים יגבר שיקול זה על השיקול בדבר מצבו הכלכלי של נאשם גם אם הינו חדל פרעון (ראה: רע"פ 8445/14 עזרן נ' מדינת ישראל [ניתן ביום 29.12.2014]). אכן, גם מצב של פשיטת רגל אינו הצדקה שלא לגזור עונשי קנס, ודיני פשיטת הרגל מכילים פתרונות למקרים אלה (ראה: רע"פ 1296/11 טוביאנה נ' מדינת ישראל [ניתן ביום 17.4.2011]). מקרה קלאסי להעדפת האינטרס ההרתעתי על השיקול בדבר מצבו הכלכלי של נאשם, הינו עבירות התכנון והבניה בהן קיימת חשיבות מרובה, לפעול להרתעה אפקטיבית מביצוע עבירות שמניעיהן כלכליים ומסחריים (ראה: רע"פ 9131/09 חיים אמיד נ' מדינת ישראל [ניתן ביום 21.12.2009]).

יישום השיקולים האמורים על ענייננו מלמד כי אין לקבל את טענות הנאשמים. מעטים המקרים בהם עובדות כתב האישום בהתייחס לגודל השטח שנבנה ומספר המבנים שנבנו, חמורות יותר. מדובר בעסק שהוקם על שטח של כ- 2,300 מ"ר, תוך הקמת מבנים רבים, באדמה שייעודה חקלאי, ותוך חדירה לשטחי כביש ארצי ולדרכים ציבוריות, דבר שאין ספק שיש בו פגיעה חמורה בבטיחות המשתמשים בכביש ובבטיחות לקוחות העסק בו עסקינן. הנאשמים מנהלים את עסקם מאז הקמת המבנים ועד עצם היום הזה בלא לבצע כל פעולה להריסת המבנים או להכשרתם, וכאשר גם ברור שאין כל אפשרות להכשיר את הבניה הבלתי חוקית. לעניין זה אחריות שני הנאשמים שווה ואין להפריד ביניהם. אציין עוד כי גם מצבם הכלכלי הנטען של הנאשמם לא הוכח. על אף שבדיון שהתקיים לצורך הטיעונים לעונש, ביקש הסנגור דחייה על מנת לצרף מסמכים מרואה החשבון, כל שהוגש לבית המשפט הינו אישור רואה חשבון כי לא הוגש לו בשנת 2017 חומר הנוגע לפעילותן העסקית של החברות ובהן הנאשמת 2. לא הוגשו לבית המשפט דוחות מס הכנסה, דוחות מס ערך מוסף ושומות מס הכנסה הנוגעים לנאשמים, ולא כל מסמך כלכלי אחר. כן לא נמסר כל מידע על רכושם של הנאשמים, חשבונות הבנק שלהם וכיוצ"ב.

אקבע אפוא את מתחם העונש ההולם בהתחשב בשיקולים הקבועים בסעיפים 40ח-40ט ו- 40יג לחוק:

1) התכנון שקדם לביצוע העבירה – מלא.
(2) חלקם היחסי של הנאש מים בביצוע העבירה ומידת ההשפעה של אחר על הנאשמים בביצוע העבירה – מלא.
(3) הנזק שהיה צפוי להיגרם מביצוע העבירה – נזק לאינטרס הציבורי והתכנוני ולבטיחות הציבור.
(4) הנזק שנגרם מביצוע העבירה – כנ"ל.
(5) הסיבות שהביאו את הנאשמים לבצע את העבירה – סיבות כלכליות.
(6) יכולתם של הנאש מים להבין את אשר הם עושים, את הפסול שבמעשהים או את משמעות מעשיהם, לרבות בשל גילם – מבינים.
(7) יכולתם של הנאש מים להימנע מהמעשה ומידת השליטה שלהם על מעשיהם, לרבות עקב התגרות של נפגע העבירה – יכולים להימנע.
(8) מצוקתו הנפשית של הנאשם עקב התעללות בו על ידי נפגע העבירה –לא רלבנטי.
(9) הקרבה לסייג לאחריות פלילית כאמור בסימן ב' לפרק ה'1 לחוק (קטינות / העדר שליטה גופנית/ אי שפיות/ שכרות / הגנה עצמית / כורח / צידוק / זוטי דברים / טעות) – לא רלבנטי.
(10) האכזריות, האלימות וההתעללות של הנאשם בנפגע העבירה או ניצולו – לא רלבנטי.
(11) הניצול לרעה של כוחו או מעמדו של הנאשם או של יחסיו עם נפגע העבירה – לא רלבנטי.
(12) מצבו הכלכלי של הנאשם – כפי שהתייחסתי לעיל.
(13) האם מדובר בהרשעה במספר עבירות הכוללות מספר אירועים (סעיף 40יג לחוק) (במקרה כזה על בית המשפט לקבוע מתחם עונש הולם לכל אירוע בנפרד, אך רשאי לקבוע עונש כולל לכלל האירועים). במסגרת זו יתחשב בית המשפט במספר העבירות, תדירותן, והזיקה ביניהן והיחס ההולם בין חומרת מכלול המעשים ומידת אשמו של הנאשם לבין סוג העונש - התייחסתי למספר המבנים שנבנו ואקבע מתחם עונש כולל.

לאחר ששקלתי את הגורמים והנסיבות כאמור לעיל, אני קובע כי מתחם העונש ההולם הינו: קנס שבין 200,000 ₪ ל- 300,000 ₪, אגרה לרבות היטל השבחה, צו הריסה וצו איסור שימוש, וחתימה על התחייבות. אציין בהקשר זה כי סעיף 218 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 כנוסחו לפני תיקון 116, חייב בתשלום האגרה כאילו ניתן היתר לבניה ולשימוש החורג, והשאיר את השאלה האם לגזור כפל על הנאשם, על בית המשפט. במקרה שבפני ולפנים משורת הדין מאתי לנכון להסתפק בחיוב בחיוב האגרה לרבות היטל ההשבחה בלא חיוב בכפל האגרה. לעניין זה לקחתי בחשבון את החיוב הכולל בקנס בתיק זה ואת תקופת השימוש הבלתי חוקי. לשאלות פרשנותו של סעיף 218 הנ"ל ראה פסק דיני לאחרונה בתיק תו"ב (קריות) 7766-10-10 ועדה מקומית לתכנון ובניה בקעת בית הכרם נ' א.ע. סמארה בע"מ [ניתן ביום 4.11.2018], ולפסק דינו של חברי השופט מוחמד עלי בתיק תו"ב (קריות) 23521-03-10‏ ועדה מקומית לתכנון ובנייה לב הגליל נ' ח'אלד מוחמד [ניתן ביום 29.11.2016])

האם יש מקום בענייננו לחרוג ממתחם העונש ההולם משיקולי שיקום, על פי סעיף 40ד לחוק או משיקולי הגנה על שלום הציבור על פי סעיף 40ה לחוק (חשש שהנאשם יחזור ויבצע עבירות בהסתמך על עבר פלילי משמעותי או חוות דעת מקצועית)? לא.

כעת אבחן מה העונש שיש לגזור על הנאשם, בתוך מתחם העונש ההולם, וזאת על פי השיקולים שנקבעו בחוק. אבחן את הנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה כאמור בסעיף 40יא לחוק:

(1) הפגיעה של העונש בנאשמים, לרבות בשל גילו – רגילה.
(2) הפגיעה של העונש במשפחתו של הנאשם – רגילה.
(3) הנזקים שנגרמו לנאשמים מביצוע העבירה ומהרשעתו – כנ"ל.
(4) נטילת האחריות של הנאשמים על מעשיהם, וחזרתם למוטב או מאמצי הם לחזור למוטב – לא עשו דבר, למעט הודאה בעבירה בבית המשפט.
(5) מאמצי הנאשמים לתיקון תוצאות העבירה ולפיצוי על הנזק שנגרם בשלה – כנ"ל.
(6) שיתוף הפעולה של הנאשמים עם רשויות אכיפת החוק; ואולם כפירה באשמה וניהול משפט על ידי הנאשמים לא ייזקפו לחובתם – כנ"ל.
(7) התנהגותם החיובית של הנאש מים ותרומתם לחברה – לא הוכחו.
(8) נסיבות חיים קשות של הנאשמים שהיתה להן השפעה על ביצוע מעשה העבירה – לא רלבנטי.
(9) התנהגות רשויות אכיפת החוק – לא רלבנטי.
(10) חלוף הזמן מעת ביצוע העבירה – לא רלבנטי.
(11) עברו הפלילי של הנאשם או העדרו – אין עבר פלילי.
(12) נסיבות נוספות (סעיף 40יב לחוק) – לא הוכחו.
(13) שיקולי הרתעה אישית (סעיף 40ו לחוק) – קיימים.
(14) שיקולי הרתעת הרבים (סעיף 40ז לחוק) – קיימים.

נוכח כל האמור אני גוזר את דינם של הנאש מים כדלקמן:

1. קנס על כל אחד מן הנאשמים בסך 300,000 ש"ח או 9 חודשי מאסר תחתיו.
הקנס ישולם ב- 20 תשלומים חודשיים רצופים ושווים החל מיום 15.1.19 ובכל 1 לחודש שאחריו.

היה ושיעור משיעורי הקנס לא ישולם במועדו – תעמוד יתרת הקנס לפירעון מידי.

2. אני מחייב את הנאשמים לחתום כל אחד על התחייבות כספית בסך 150,000 ש"ח להימנע מלעבור אחת העבירות המנויות בפרק י' לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה – 1965, במשך שלוש שנים.
אם לא יחתמו בתוך 15 יום מהיום, ייאסר הנאשם 1 ל- 15 ימים.

3. אני מחייב את הנאשמים בתשלום אגרת בנייה לרבות היטל השבחה כחוק בסך 228,322 ₪. התשלום יתבצע בתוך 90 יום במשרדי המאשימה.

4. ניתן בזאת צו הריסה וצו איסור שימוש למבנים נשוא האישום, לביצוע ע"י הנאש מים. אולם אני מורה על דחיית מועד ביצוע צו ההריסה וצו איסור השימוש למשך 60 יום מהיום על מנת לאפשר לנאשמים להעביר את העסק למקום אחר. מובהר כי אם לא יבוצע צו ההריסה ולא יוארך עיכוב הביצוע בהחלטה שיפוטית, תהא רשאית המאשימה בתום 30 יום מהמועד הנ"ל לבצע את ההריסה בעצמה ולחייב את הנאש מים בהוצאותיה.

5. אני מורה לרשם המקרקעין לרשום הערה בדבר צו ההריסה ואיסור השימוש דלעיל. המאשימה תדאג לביצוע הרישום.

הנאשמים מופנים למשרדי המאשימה על מנת לקבל את שוברי התשלום לקנס.

זכות ערעור תוך 45 יום לביהמ"ש המחוזי בחיפה.

המזכירות תשלח את גזר הדין לצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה ותסגור את התיק.

ניתן היום, ד' טבת תשע"ט, 12 דצמבר 2018, בהעדר הצדדים.