הדפסה

בית משפט השלום בקריות תא"מ 24794-04-15

בפני
כבוד ה שופטת לובנה שלאעטה חלאילה

תובעת

אילנית חליוה

נגד

נתבעים

1.גולן עזריאל (מודיע)
2.אלעד הללי

נגד

אלעד הללי (צד ג')

פסק דין

תביעה כספית ע"ס של 1,985 ₪ שעניינה נזקים שנגרמו לתובעת כתוצאה מתאונת דרכים בה היה מעורב רכבה.
פסה"ד ניתן לאחר שהתובע והנתבע 1 הגישו את סיכומיהם בכתב ולאחר חלוף המועד להגשת סיכומים מטעם הנתבע 2/צד ג'.
רקע וטיעוני הצדדים
התובעת הינה הבעלים של רכב מסוג רנו, מ. ר 42-317-63. הנתבע 1 הינו הבעלים של טרקטורון שמספרו 66-744-72 ( להלן:"הטרקטורון") ומי שהשכיר אותו, במסגרת טיול טרקטורונים, למר הללי אלעד אשר נהג בו בזמנים הרלוונטיים לתביעה.
התביעה הוגשה במקור נגד הנתבע 1 בלבד וזה שלח הודעה צד ג' נגד מר הללי אלעד. בשלב מאוחר יותר ולמעשה בתום שמיעת הראיות תוקנה התביעה, לבקשת התובעת וברשות ביהמ"ש, על ידי צירוף מר הללי אלעד ( צד ג') כנתבע מס' 2. הואיל והתיקון נעשה שלא במעמדו של צד ג', נשלחה הבקשה לתגובתו וניתן צו , להגשת סיכומים בכתב לאחר קבלת עמדתו לתיקון. צד ג' הסכים לתיקון ובהמשך לכך הגישו התובע והנתבע 1 את סיכומיהם.
ביום 03.01.2014, עת חנה רכבה של התובעת על מדרכה המסומנת כחול לבן ליד ביתה, התנגש הטרקטורון בו נהג הנתבע 2 ברכב וגרם לו נזקים שונים. נסיעת הנתבע 2 היתה במסגרת טיול טרקטורונים , כאשר מלבד הטרקטורון בו נסע, נסעו איתו עוד שניים, באחד מהם נהג הנתבע 1 שהוא למעשה המדריך של הטיול והבעלים של הטרקטורונים.
עפ"י חוות דעת שמאי שצורפה לתביעה, הנזק לרכב הוערך בסך של 5,737 ₪ בנוסף לירידת ערך בסך של 828 ₪.
עובר להגשת התביעה פנתה התובעת בדרישת תשלום לנתבע 1, אך בשל מחלוקת סביב הנזק שנגרם לרכב לא הגיעו להסכמות והיא פנתה בדרישה כספית לחברת הביטוח שביטחה את רכבה, בזמנים הרלוונטיים לתאונה, בפוליסת ביטוח מקיף. המבטחת שילמה את סכום הנזק ללא ירידת ערך ותביעה זו הינה "תביעת הפסדים" שנגרמו לתובעת עקב הפעלת הפוליסה, הכוללת סך של 990 ₪ בגין השתתפות עצמית ו דמי כינון בסך של 167 ₪, בנוסף לסכום ירידת הערך שלא שולם.
אין מחלקות בין הצדדים לעניין קרות התאונה; אין גם מחלוקת כי הנתבע 2 הוא אשר פגע ברכבה של התובעת בהיותו בחנייה. המחלוקת נטושה בשאלת אחריותו של הנתבע 1, בשאלת הנזק שנגרם ובשאלת אשמה התורם של התובעת לתאונה.
לטענת התובעת, התאונה נגרמה כתוצאה מנהיגתו הרשלנית של הנתבע 2 בטרקטורון שכן הוא פגע ברכבה בזמן שהיה בחנייה ; כלפי הנתבע 1 היא טענה שהוא התרשל בכך שהשכיר את הטרקטורון לנתבע 2 מבלי לוודא כי לאחרון ישנה הכשרה מתאימה לנהיגה בטרקטורון ובכך שלא ביטח את הטרקטורון בפוליסת ביטוח צד ג'.
הנתבע 1 טען בתורו כי האחריות לאירוע התאונה רובצת על כתפיו של הנתבע 2 בלבד. לשיטתו, הוא וידא כי הנתבע מחזיק ברישיון נהיגה, בדק את שליטתו הבסיסית בטרקטורון וליווה אותו לאורך כל מסלול הנסיעה כאשר המהירות של הטרקטורונים הוגבלה ל- 30 קמ"ש בלבד; מכאן , כך טען, אין להטיל עליו אחריות אישית לתאונה .
הנתבע הוסיף כי בכל מקרה יש להטיל על התובעת אשם תורם משמעותי לאור כך שהחנתה את רכבה בצורה בלתי חוקית, באלכסון ובניגוד לכיוון התנועה כש חלקו על השטח המיועד לחניה וחלקו השני, שנפגע בתאונה, בלט החוצה לכיוון הכביש.
לעניין הנזק טען הנתבע 1 כי חלק מהנזק הנכלל בחוה"ד לא נגרם בתאונה, כאשר התובעת ובעלה לא ראו את ההתנגשות ו אינם יכולים להעיד על הנזק שנגרם.
הנתבע 2 אשר בחר לייצג את עצמו בהליך, לא הכחיש עצם פגיעתו ברכבה של התובעת והעיד כי בזמן חזרתו מטיול טרקטורונים במושב הבחין ברכב שעמד מחציתו על המדרכה ומחציתו על הכביש וביקש לעקוף אותו כדי להמשיך בנסיעה, אם כי בעת ביצוע העקיפה פגע בשמשת הרכב.
זה המקום לציין כי ביהמ"ש הציע בדיון שהתקיים הצעות דיוניות שונות לסיום המחלוקת, גם בשים לב לסכומה; התובעת גילתה נכונות להגיע להסכמות ואולם הנתבע 1 סירב לכל מתווה שהוצע.

דיון ומסקנות
בדיון לפני, העיד בעלה של התובעת מר אייל חליוה והעידו שני הנתבעים בעצמם.
כאמור, אין מחלוקת כי הנתבע 2 פגע ברכבה של התובעת. בדיון העיד "אני וחברה שלי שכרנו טרקטורון, נסענו עם מדריך, נסענו אחריו עד סוף ההר וירדנו בחזרה. הרכב של אייל חנה קצת על המדרכה וקצת על הכביש. חצי על המדרכה וחצי על הכביש. הייתי אמור טיפה לעקוף אותו. זו פעם שנייה שאני עולה על טרקטורון, עדיין לא יציב. .....באתי לעקוף אותו ומהעקיפה כנראה שההגה שלי חזר, פגע ברכב של אייל, החברה שלי עפה מהטרקטורון. מהעקיפה והחזרה הרכב קיבל מכה, חברה שלי עפה " ( עמ' 6 ש' 16-21).
די למעשה בגרסה זו של הנתבע ובעובדה כי רכבה של התובעת היה בחנייה ולא היתה מצידה כל פעולה אקטיבית שגרמה לתאונה, כדי לחייב אותו באחריות לאירועה. הדברים נאמרים גם בשים לב לכך שהתאונה אירעה בכביש רחב יחסית ונהיגה זהירה מצידו של הנתבע 2, גם אם האופן בו חנה הרכב של התובעת חייב את העקיפה, ודאי שהיה בה כדי למנוע את התאונה.
השאלה היא אפוא אם ניתן להטיל אחריות נזיקית גם על הנתבע 1.
נתבע זה, שהינו הבעלים של הטרקטורון, העיד כי הוא משמש כמדריך לטיולי טרקטורונים וכי בזמנים הרלוונטיים לתאונה נסעו שלושה טרקטורונים כולל שלו, כשהוא היה הראשון, לאחריו נסע נתבע 2, ואחריו עוד טרקטורון (עמ' 4, ש' 12-14). אשר לתאונה הוא העיד : "הרכב של התובעת לא חנה כמו בתמונה שהגשנו נ/1. הרכב עמד כמו בתמונה אבל טיפה יותר החוצה ( אני לא מתכוון בזווית אם כי כל הרכב עמד בחוץ). יש לנו פנייה שמאלה, לחניון. נסענו בכביש. אני עברתי את זה לאט לאט. צד ג' עבר גם לאט. זה שני נתיבים. יש לנסוע ואז יש כניסה אלי, יש את השער. הרכב עמד בדיוק מול הכניסה לבית שלי. זה היה בסוף הטיול, בדיוק סיימנו. צד ג' לקח את הטרקטורון בסיבוב, נתן מכה לחלון האמצעי של הרכב והחלון נשבר. עצרנו. ראינו את הנזק שנשבר החלון".
ובכן, הכלל הבסיסי בדיני נזיקין הוא כי אדם אחראי לעוולתו שלו בלבד ואין הוא אחראי לעוולות הזולת. )ברע (י-ם) 159/95 אלדן השכרת רכב (1965) בע"מ נ' עופר שנהב); כלל זה, יפ ה כוחו גם עת עסקנן בתאונת דרכים, בה על פי רוב, האדם שיש לפנות אליו בטענות לגבי הדרך בה עשה שימוש ברכב ותוצאותיה, הוא זה אשר נהג ברכב. (ראו בר"ע 159/95 (ירושלים) אלדן השכרת רכב (1965) בע"מ נ' עופר שנהב ואח'.

עם זאת, ניתן לחייב בעלים של רכב במקרים בהם נגרם נזק לרכושו של אדם בידי רכב, אך לא ניתן לדעת מי היה זה אשר נהג ברכב וגרם לנזק, ובתי המשפט החילו לא אחת את החזקה לפיה, בהעדר ראייה אחרת, הנוהג ברכב והזהות הרלוונטית לפיצוי, הינו בעליו של הרכב או מורשה מטעמו לנהוג בו גם אם בעל הרכב לא נהג בו בפועל. גישה זו נשענת גם על ההוראה המיוחדת של סע' 27 ב' לפקודת התעבורה ( נוסח חדש) המאפשרת הטלת אחריות פלילית על אדם גם אם אינו מי שביצע את העבירה בפועל, כאשר הרציונאל טמון בכך שהבעלים אמור לדעת מי נהג ברכבו ולשמור רישומים ראויים לעניין זה (ראו: ע"א 31/85 בדיר נ' טסה, פ"ד מג (2) 81, 87; ת"א (ת"א) 182192/02 אישי ישיר ואח' נ' אגד).

כך גם הוטלה אחריות על חברות השכרה לנזקים שנגרמו כתוצאה מתאונה בה היה מעורב רכבן כשנהג הרכב לא אותר או לא הייתה ידועה זהותו. (ראו למשל בר"ע 3057/05 בסט קאר חברה להשכרת רכב בע"מ נגד דגן עופר(, אלא שבענייננו תמונת המצב שונה, שכן זהותו של הנהג הפוגע ידועה והוא צורף כנתבע (ולטעמי היה על התובעת להגיש מלכתחילה את התביעה גם נגדו שכן היא קיבלה את פרטיו עוד ביום התאונה) כך שהרציונל העומד בבסיס הטלת אחריות על הבעלים או משכיר הרכב (ובענייננו הטרקטורון) והחשש מהותרת מי שנפגע מרכב בו נהג אדם שאיננו בעל הרכב, ללא תרופה אינו מתממש בענייננו ואין הצדקה לחייב את הנתבע 1 עקב רשלנותו של הנתבע 2.
גם על השאלה הנוספת, לאמור אם ניתן לחייב את הנתבע 1 מכוח אחריותו האישית שלו, מצאתי להשיב בשלילה. בהקשר זה העלה התובע טענות כלליות לפיהן התרשל הנתבע 1 בהשכרת הטרקטורון מבלי לוודא כי לנתבע 2 קיימת ההכשרה הנדרשת לנהוג בטרקטורון, אלא שמהראיות שהוצגו, לרבות מעדותם של הנתבעים עולה כי לפני הטיול חתם הנתבע 2 על הצהרה לפיה ברשותו רישיון נהיגה מדרגה ב' (ראה נוסח נ/3 "תצהיר לנוהג טרקטורון"), כאשר מחזיקי רישיון בדרגה זו רשאים לנהוג גם בטרקטורן וזאת בהתאם לתקנה 180( א)(ב) לתקנות התעבורה. עוד עלה כי בטרם תחילת הנסיעה בחן נתבע 1 את שליטתו של נתבע 2 בנהיגה על טרקטורון ורק לאחר שעשה סיבוב במקום והנתבע 1 "ראה שזה בסדר" הם יצאו לדרך (עמ' 8, ש' 22-24). בנסיבות אלה וגם לאור העובדה כי התאונה אירעה תוך כדי עקיפה פשוטה של רכב חונה בכביש פנימי בתוך מושב ובמהירות נמוכה, ולא עקב פעולה אופיינית לנהיגה בטרקטורון או נהיגה המחייבת מיומנות מיוחדת בטרקטורון, הרי שלא מצאתי להטיל עליו אחריות אישית לאירוע התאונה.
אשר לטענת התובע כי הנתבע 1 התרשל בכך שלא ביטח את הטרקטורון בביטוח צד ג' אומר כי, גם אם נכונה טענתו וגם אם אי עריכת ביטוח צד ג' לטרקטורון יכולה להקים לתובע עילה בנזיקין, הרי שהתובע לא הוכיח כי נגרם לו נזק עקב הפרתה של חובה זו שכן משאותר הנהג עצמו וחויב עפ"י פס"ד זה, ההנחה היא כי התובע ישופה בגין נזקיו. אומנם תיאורטית ייתכן שהתובע יתקשה בגביית הסכום שייפסק, ואולם כל עוד לא נעשו נסיונות גבייה שלא צלחו, אין לומר כי לתובע נגרם נזק כלשהו עקב אי עריכת ביטוח.
סיכומו של דבר, לא מצאתי מקום לחייב את הנתבע 1, לא כמעוול ישיר ולא כעקיף, בנזקיה של התובעת.
ויוטעם כי אין בדברים אלה כדי לשלול קיומה של אחריות על הנתבע 1 במישור היחסים שבינו לבין הנתבע 2, שכן ייתכן (ואיני קובעת מסמרות בעניין) שלאחרון זה תעמוד עילת תביעה נזיקית כלפי הנתבע 1 לאור אי עריכת ביטוח צד ג' , בין אם מכוח עוולת הרשלנות ובין אם מכוח הפרת חובה חקוקה לאור הוראות צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (הסעת סיור, הסעה מיוחדת והשכרת רכב), תשמ"ה – 1985 (אז יש לבחון אם ניתן להחיל הוראות הצו על טרקטורון), אם כי בהעדר הודעת צד ג', מצידו של הנתבע 2 כלפי הנתבע 1, שאלות אלה אינן דרושות להכרעה בענייננו.
אשם תורם - משהגעתי כאן אציין כי לא מצאתי מקום להשית על התובעת אשם תורם לאירוע התאונה. אומנם אין חולק כי בזמנים הרלוונטיים לתאונה חנה רכבה של התובעת בניגוד לכיוון הנסיעה, ברובו על מדרכה הצבועה בכחול לבן ובחלקו על הכביש ולא מן הנמנע כי חנייה זו, לא היתה מותרת בהתאם לחוק ותקנות התעבורה ו/או חוקי עזר למיניהם, אם כי אין די בכך לצורך חיוב התובעת באשם תורם. ודוקו, כדי להטיל על התובעת אחריות כלשהי לאירוע התאונה יש להוכיח התרשלות מטעמה וקשר סיבתי בין התרשלות זו לבין התאונה שכן הסדרי חניה אינם בהכרח קשורים לסיכון תחבורתי.
עיון בתמונות שהוגשו מלמד כי הכביש בו נסע הנתבע 2 הינו כביש רחב יחסית, המאפשר מעבר של שני רכבים במקביל, וגם אם רכבה של התובעת בלט בחלקו לעבר הכביש, הרי שאין קשר בין עובדה זו לבין התאונה אשר נגרמה בשל נהיגה לא זהירה של הנתבע, שכן הבליטה לא אמורה היתה למנוע מהנתבע נסיעה בטוחה ועדיין יכול היה לאור רוחב הכביש ורוחב הטרקטורון להתרחק מהרכב ולנסוע בבטחה מבלי לפגוע בו.
מכאן, אני מטילה את כל האחריות לאירוע התאונה על הנתבע 2.
הנזק
הנתבע 2 , אותו מצאתי לחייב כאמור, לא העלה בכתב ההגנה כל טענה לעניין הנזק. עם זאת לא ניתן להתעלם מטענות שני הנתבעים בדיון לעניין זה והספק שהעלו בדבר היקף הנזק שנגרם עקב התאונה. יש לזכור כי בכל מקרה הנזק הוא אלמנט השנוי במחלוקת ועל התובעת הנטל להוכחתו.
הנתבע 1 העיד כי הפגיעה ברכב היתה בחלון האמצעי של הרכב בעוד כשהגיע למוסך יומיים לאחר התאונה הראו לו נזקים שלא נגרמו עקב התאונה ומכאן גם לא היתה הסכמה להסדיר את העניין בין הצדדים.
הנתבע 2 העיד, לעניין הנזק שנגרם : " נכנס בשמשה, אולי קיבל מכה גם למעלה. אבל לא עפתי על הרכב ולא התגרדתי על הרכב". (עמ' 6, ש' 26-27) ובהמשך " אני לא בטוח שכל המכות הן ממני. מה שזכור לי, מכה אחת לרכב, חזרה לטרקטורון וזה נגמר" (עמ' 8, שו' 13) ובמקום אחר " ראיתי חלון שבור ולמעלה היה עיקום קטן, לא יודע אם זה ממני או לא" (עמ' 7 , שו' 19).
התובעת ובעלה לא היו עדים לתאונה; בעלה של התובעת נחקר אודות הנזק ותשובותיו לא היו החלטיות והותירו אי נוחות בכל הנוגע לשאלה אם כל הנזק שנכלל בחוה"ד נגרם עקב התאונה; כך עת נשאל אם הרכב היה נקי מפגיעות בצדו הימני לפני התאונה השיב " עד כמה שאני זוכר כן" ובהמשך " כמעט בטוח שהוא לא עבר תאונות כשהרכב אצלי", מה שלא ממש מתיישב עם תשובתו בהמשך " זה רכב שאם היה מכה או משהו, היינו מסדרים" (עמ' 2, שו' 17, 20 ו – 22 בהתאמה).
הנתבע 1 העלה טענות שונות בסיכומיו לעניין מנגנון הפגיעה וטען כי תיאור נסיבות אירוע התאונה ומהירות נסיעתו של הנתבע 2 בזמן אירועה (10-15 קמ"ש – ראו לעניין זה עמ' 8, שו' 27) אינם מתיישבים עם הנזק והמעיכות שנגרמו ברכב התובעת. כן טען כי מתשובות בעלה של התובעת ( קבלן מזגנים) בדיון עלה כי הוא נהג להעמיס על הרכב ציוד, מה שיכול להסביר חלק מהנזקים הנראים בתמונות.
בטענות אלה לא מצאתי להכריע שכן אין הדבר נדרש לצורך התביעה הואיל וענייננו ב'תביעת הפסדים' שבבסיסה נזקים שנגרמו לתובעת עקב הפעלת הפוליסה בה בוטח רכבה בפוליסת ביטוח מקיף, כאשר סכומי ההשתתפות עצמית ודמי כינון לא ממש מושפעים מהיקף הנזק. לעומת זאת, רכיב הנזק של ירידת ערך הרכב, כשעסקינן בירידת ערך טכנית המוערכת ע"י שמאי באחוזים משווי הרכב, הוא רכיב המושפע מהיקף הנזק שנגרם.
בכתב התביעה ובסיכומים שהגישה התובעת לא הובהר כלל מדוע לא שילמה מבטחת רכבה את הנזק בגין ירידת ערך ונטען באופן כללי כי זה לא שולם. משנקבע בפסיקה כי ירידת ערך היא חלק מהנזק הישיר שנגרם לרכב ( רע"א 3557/93 הפניקס, נ' מוריאנו, פ"ד מח 4) ומאחר ולא נטען ע"י התובעת כי נזק זה הוחרג בפוליסה, שומה היה עליה להביא את הסיבה שבעטיה לא שולם חלק זה של הנזק ע"י המבטחת, כטענתה.
אדרבא, עיון במכתב " הודעת תשלום" של המבטחת מלמד, לכאורה, כי לא היה סירוב לתשלום ירידת הערך ואף שם נכתב " תשלום ירידת ערך כפוף לפרטי חשבון בנק וצילום צ'ק", זאת להבדיל מהתשלום שאושר בגין הנזק הישיר ואשר שולם בשיק לטובת מוסך ההסדר בו תוקן הרכב, כפי שהדבר עולה מהמכתב עצמו. מכתב זה, בצד הטיעון הכללי בכתב התביעה לעניין ירידת הערך, מעלים ספק ממשי בטענתה של התובעת כי המבטחת לא שילמה את הנזק בגין ירידת ערך.
לעניין גובה הסכום הנתבע בגין ירידת ערך, אבקש להתייחס בשני מישורים :
ראשית אומר כי התובעת מבקשת בתביעתה לחייב את הנתבעים בתשלום ירידת ערך טכנית, הנשענת על חו"ד שמאי, אשר העריך את ירידת הערך באחוזים משווי הרכב, בעוד שבעלה העיד כי הרכב כבר נמכר ולא הובאו לפני ראיות על שיעור ירידת הערך המסחרית שנגרמה, ככל שנגרמה.
כידוע, רכיב ירידת הערך, בשונה מרכיבי נזק ישיר אחרים, לא מתממש על-פי רוב ביום התאונה אלא רק ביום המכירה. לפיכך במועד התאונה חוות דעת השמאי יכולה אך לנסות לאמוד את ירידת הערך, אך לא ' לדעת' אותה באופן סופי וחוות דעת השמאי היא בגדר ראייה בלבד לצד מכלול ראיות אחרות אותן יכול התובע להביא כדי להוכיח תביעתו ( ע"א 311/66 נחמיאס נ' "לקט" קואופרטיב לאיסוף נייר פסולת, פ"ד כ(4) 48).
שעה שאנו יודעים כי הרכב כבר נמכר וכאשר מדובר בירידת ערך בשיעור נמוך יחסית (2%), הרי שאין זה מובן מאילו כי ירידת הערך הטכנית שהוערכה ע"י השמאי באה לידי ביטוי במכירת הרכב וכלל לא ברור שלתובעת נגרם בפועל נזק של ירידת ערך. מקום בו הביטוי המוחשי של הנזק כבר בא לידי ביטוי, בעת מכירתו, ולא נותר בגדר נזק "על הנייר", היה על התובעת להביא ראיות נוספות לשיעורו של הנזק שנגרם בפועל, גם אם מלאכת חילוץ הנזק של ירידת הערך מתוך ההפחתה של מחיר הרכב ממחיר המחירון, אם היתה כזו, אינה תמיד מלאכה קלה.
שנית, הסכום שנדרש בגין ירידת ערך טכנית, לפי חוות דעתו של השמאי, אף הוא מעלה תהיות, שכן מחוה"ד שהוגשה לא ברור כיצד נקבע שוויו של הרכב ואם בוצעו הפחתות משוויו מהמחירון כמקובל, גם לאור גילו וגם לאור הקילומטראג' הגבוה יחסית שלו.
בנסיבות אלה, בהן מתעורר ספק בשאלה אם התובעת קיבלה פיצוי בגין ירידת ערך, לאור חוסר הבהירות בחוו"ד השמאי לעניין שוויו של הרכב ובהעדר ראיות בדבר ירידת הערך המסחרית שנגרמה לרכב, לא מצאתי מקום לפסוק לתובעת פיצוי בגין ירידת ערך.
סיכומו של דבר, אני מקבלת את התביעה נגד הנתבע 2 בלבד ומורה לו לשלם לתובעת סך של 1,157 ₪ כשהסכום משוערך ליום התשלום, זאת בגין השתתפות עצמית ודמי כינון.
בנוסף, ישלם הנתבע 2 לתובעת את אגרה ההליך על שני חלקיה + שכ"ט עו"ד בסך של 1,000 ₪.
סכומים אלה ישולמו תוך 45 ימים, שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא הפועל.
אני מורה על דחיית התביעה נגד הנתבע 1 וכפועל יוצא על דחיית הודעת צד ג'. ביחסים שבין התובעת לנתבע 1 וביחסים בין זה לצד ג', לא מצאתי לעשות צו להוצאות וכל צד ישא בהוצאותיו.
המזכירות תמציא את פסה"ד לצדדים.
ניתן היום, כ"ה אדר ב' תשע"ו, 04 אפריל 2016, בהעדר הצדדים.