הדפסה

בית משפט השלום בקריות ת"א 8359-05-17

לפני
כבוד ה שופט מוחמד עלי

תובע
פלוני
ע"י עו"ד ע' עסלי

נגד

נתבעות
1.טרופיקייק קייקי בית הלל בע"מ
2.כלל חברה לביטוח בע"מ
ע"י עו"ד ח' דבאח

פסק דין

התובע נפגע במהלך בילוי משפחתי באתר שמיועד לשייט קייקים. השאלה העיקרית העולה בפסק הדין: האם מפעילת האתר הפרה חובת זהירות כלפי התובע?

גדר המחלוקת

לטענת התובע, ביום 20.6.2014 הוא טייל עם משפחתו באתר " קייקי כפר בלום" המתופעל על ידי נתבעת 1 (להלן: הנתבעת) ובמהלך הטיול הוא נפגע ונגרמו לו נזקי גוף. הנתבעת 2 היא מבטחת אחריות הנתבעת. לדברי התובע, עת שניסה לעלות לסירה משפחתית ("קייק") לצורך שייט בנחל שניר רגלו האחת דרכה על בור קטן, וכשניסה לעלות עם הרגל השנייה לקייק, רגלו התעקמה והוא מעד. התובע טוען כי על הנתבעת מוטלת אחריות לפצותו בגין הנזקים שנגרמו לו, שכן היא התרשלה משהפרה חובת זהירות כלפיו. הנתבעות חולקות על הנסיבות שתוארו על ידי התובע לגבי אופן אירוע התאונה וטוענות בנוסף שלא חלה עליהן חובה לפצות את התובע בגין נזקיו, משלא הפרה הנתבעת חובת זהירות כלשהי כלפיו. לטענתן, נפילתו של התובע בנסיבות להן טען לא מעידות על התרשלות כלשהי מצד הנתבעת.

לטענת התובע כתוצאה מהתאונה נגרמו לו נזקי גוף; לת מיכה בטענותיו צירף חוות דעת לפיה נותרה לו נכות צמיתה בגין התאונה בשיעור 10% לפי סעיף (35)(1)(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 וזאת בגין: "השפעה קלה על כושר הפעולה הכללי או התנועות". הנתבעות הגישו מטעמן חוות דעת לפיה לא נותרה לתובע נכות צמיתה בגין התאונה . נוכח הפער בין חוות הדעת, הוריתי על מינוי מומחה מטעם בית המשפט שקבע כי לתובע לא נותרה נכות צמיתה בגין התאונה.

התובע העיד ומטעמו העידו אשתו, הגב' פתחיה אבו שעלי, ובנו מר חסן אבו שעלי שהיו עמו בטיול . מטעם הנתבעות העידו מנכ"ל הנתבעת, מר גיא ירמק ( להלן: ירמק), ואחראי הבטיחות של הנתבעת, מר שאער עבד אל ל טיף ( להלן: שאער). בנוסף לעדויות הוגשו ראיות אליהן נתייחס במידת הצורך בגוף פסק הדין. לאחר שהצדדים סיימו להביא את ראיותיהם סיכמו את טענותיהם בעל-פה.

דיון והכרעה

לאחר שראיות הצדדים הונחו לפניי ושמעתי את סיכומי טענותיהם, הגעתי לכלל מסקנה שדין התביעה להידחות. קביעתי שישי לדחות את התביעה לא נובעת מספקות לגבי עצם אירוע התאונה ונסיבות התרחשותה. השתכנעתי כי בפי התובע והעדים מטעמו דברי אמת, וכי התובע אכן נפגע ברגלו במהלך שהותו באתר השייט לקראת העלייה לקייק. התוצאה מבוססת על כך ש הגם שהנתבעת חבה חובה זהירות כלפי התובע, היא לא הפרה חובת זהירות כלשהיא כלפיו. טעמיי למסקנה זו יובאו להלן ותחילה אדרש לקביעות העובדתיות הנוגעות לאירוע התאונה ו לנסיבות התרחשותה.

אירוע התאונה ונסיבות התרחשותה

תחילה נעמוד על עצם קרות התאונה ועל הנסיבות המדויקות של התרחשותה , שכן יש בכך כדי להשליך על השאלה אם הנתבעת חבה חובת זהירות כלפי התובע ומה גבולותיה, וחשוב מכך – אם הנתבעת הפרה חובת זהירות כלפיו. ככל שהדברים נוגעים לנסיבות אירוע התאונה, מטעם התובע עמדה גרסתו וכן גרסת אשתו ובנו. גרסת התובע ועדיו נתמכת בראיה נוספת הלוא היא טופס הדיווח על התאונה שנרשם סמוך לאחר התאונה על ידי עובדת הנתבעת.

התאונה אירעה על גדת נחל שניר, שם מתפעלת הנתבעת אתר ובו תחנת יציאה לשייט קייקים. לקראת השייט עובר המבקר באתר הדרכה פרונטאלית על ידי מדריך, ולאחר מכן מקבל חגורת הצלה ומשוט. הוא עולה לקייק שמונח על גדת הנחל, וכאשר המבקר נמצא בתוך הקייק, הקייק נדחף ומזדחל למים מ גדת הנחל אל תוך הנחל לתחילת השייט (ראו עדות ירמק עמ' 19 ש' 32-26 – כל ההפניות הן לפרוטוקול אלא אם צוין אחרת). התאונה ארעה בבוא התובע לעלות על הקייק, כאשר היה מונח על גדת הנחל.

לפי גרסת התובע, הוא דרך בשקע באדמה שנמצא על גדת הנחל, סמוך לפני העלייה לקייק, מה שהוביל למעידתו. גרסת התובע מקובלת עליי, שכן עדותו, אליה התווספו יתר הראיות , מצביעה על תמונה ברורה לגבי עצם קרות התאונה . חיזוק לגרסת התובע ניתן למצוא גם בעדותם של אשתו ובנו. אשתו של התובע העידה כי ראתה שהתובע נשען על הקייק כי התעקמה לו הרגל, וכי המדריך שהיה במקום סייע לו ( עמ' 6 ש' 3-2, 6). ואילו בנו של התובע העיד כי כאשר התובע ניסה לעלות לקייק, עשה תנועה עם הרגל, ומיד אמר שכואבת לו הרגל ( עמ' 8 ש' 10). אמנם, אשת התובע ובנו ציינו כי לא ראו את המקום בו דרך התובע, אולם תשובתם זו לא רק שאין בה כדי לפקפק בגרסת התובע, אלא שהיא מצביעה על מהימנות הגרסאות. גרסת התובע ועדיו באשר לעצם קרות התאונה נתמכת בראיה נוספת הלוא היא טופס הדיווח על התאונה שנכתב סמוך לאחר התאונה על ידי עובדת של הנתבעת (מוצג 1 בתיק מוצגי התובע). בטופס שנכתב על ידי עובדת בשם חן מלכה, תואר המקרה מפי התובע כלהלן: "לקחו משוטים, באנו לעלות וכשהצטרפתי לסירה היה בור קטן והרגל התעקמה ממש לפני העליה לסירה. זה כאב לו קצת הוא שם בקבוק עם קרח על הרגל. בהתחלה זה לא כל כך כאב אבל אח"כ זה הלך והחמיר...". כמו כן צוין בטופס כי פארס ( חובש שעובד אצל הנתבעת, ראו עדות ירמק בעמ' 21 ש' 30-29) טיפל בו והמליץ לעשות צילום לרגל. אם כן, גם מן הטופס שנרשם על ידי עובדת הנתבעת "בזמן אמת" ניתן להיווכח כי נסיבות התרחשות התאונה הן כנטען על ידי התובע. אינני מתעלם מטענת הנתבעות שהועלו בסיכומיהן כי התובע לא העיד אמת באשר למספר הימים מהם נעדר מהעבודה בסמוך לאחר התאונה, דבר שלטענתן יש בו להעמיד את מהימנות התובע בספק ביחס למכלול גרסתו (עמ' 34 ש' 10-8). ברם, אין בטענה זו כדי לשנות ממסקנתי. התמונה ביחס להיעדרות התובע נותרה לא ברורה מספיק, כך שלא ניתן לקבוע מסמרות בעניין. חשוב מכך, הרושם הכללי שהותיר התובע הוא חיובי ועדותו נתמכה בעדותם של בני משפחתו ותועדה בטופס דיווח שמולא מיד לאחר התרחשות התאונה.

השימוש במונח "בור" עלול להטעות , וכינוי זה לא הולם את השקע בו דרך התובע . התובע, שעדותו כאמור מקובלת עליי, ציין בעדותו כי פגיעתו הייתה לאחר שדרך בשלולית קטנה של מים שנקוו בתוך שקע מסוים ( עמ' 16 ש' 32-31; עמ' 17 ש' 2, 4). התובע הדגיש כי לא ראה את הבור אך הרגיש שקיים שקע ( עמ' 18 ש' 3-1). מתוך עדות התובע עולה כי המדובר הוא בשקיעה קטנה של האדמה בה נקוו מים, וכפי שהוא ציין בעדותו: "... שם גם היו מים ובור... אין חלק יבש שם, יש מים עם בוץ מסביב... בור על שפת הנהר" (עמ' 16 ש' 27, 31; עמ' 17 ש' 8). העדים מטעמו של התובע לא ידעו לספר אודות "הבור" שהוביל לנפילת התובע. אשתו של התובע העידה כי לא ראתה את "הבור" ( עמ' 3 ש' 21), וכך גם בנו ( עמ' 8 ש' 15). עם זאת, מתוך עדותם של השניים ניתן לאפיין את "הבור" המדובר . אשתו של התובע תיארה בעדותה כי: " היה שם מים, אדמה ומסלול של הסירה, משם יורדים לסירה. בעלי דרך על האדמה ובגלל שהמים הולכים וחוזרים נוצר כנראה בור... בעלי אמר שהייתה גומה שם שהרגל שלו נכנסה שם והתעקמה " (עמ' 3 ש' 22-20) . כלומר ניתן להבין מדבריה כי השלולית או השקע נוצר ו כתוצאה מן המים שגולשים מן הנחל לאדמה וחוזר חלילה (כמעין גאות ושפל). מעדות בנו של התובע ניתן ללמוד על הטופוגרפיה שמאפיינת את השטח. בעדותו ציין כי: " יש שם הרבה התעקמות ברצפה, בקרקע, כשעולים לסירות. זה מכוסה במים אז אי אפשר לדעת איפה שבור... הרצפה היא אדמה, לא מרוצפת" (עמ' 7 ש' 10-7). דהיינו, מה שמאפיין את השטח הוא אדמה במרקם לא אחיד ובוצית בחלקה, אך טבע שגדת הנחל כך תהיה.

איני מקבל את גרסתן הכללית של הנתבעות לפיה האתר מיושר כפלס ואין בו ולו שקיעה (עדות ירמק בעמ' 21 ש' 6). דבריו של ירמק כי במקום אין בורות, מבוסס ים על הנחה שנעשתה בדיקה ולא על ידיעה ממשית. הטענה של שאער לפיה בכל בוקר לפני שנפתח המסלול, המקום כולו מפולס ( עמ' 27 ש' 6. ראו גם עדות המנכ"ל בעמ' 20 ש' 10) – יוצאת מתוך הנחה כי מדובר בבור גדול ממדים בעוד שלפי גרסת התובע עסקינן בשקיעה קלה. על כל פנים, יותר סביר שבאזור גדת נחל יימצאו שקעים ושיפועים כאלו ואחרים. ההיגיון מלמד כי במגע של מים ואדמה נוצרים שקעים ואך טבעי כי שקעים שכאלו יימצאו בגדת הנחל.

המסקנה אפוא היא כי במהלך עלייתו של התובע לקייק, הוא דרך בשלולית מים שנקוותה בתוך שקע קטן שנמצא באדמה וכתוצאה מכך עיקם את רגלו. לאור קביעות אלו, אעבור לדון בשאלת קיומה של חובת זהירות והפרתה.

חובות הזהירות והפרתן?

המסגרת הנורמטיבית שמסדירה את האחריות בעוולת הרשלנות קבועה בפקודת הנזיקין. בדיון בשאלת האחריות מתעוררות שלוש שאלות: האחת, קיומה של חובת הזהירות – האם המזיק חב חובת זהירות כלפי הניזוק? חובת הזהירות מתפצלת לשתי חובות: חובת זהירות מושגית וקונקרטית; השנייה, שאלת ההתרשלות – האם המזיק סטה מסטנדרט הזהירות המוטל עליו והפר את חובת הזהירות? השלישית, שאלת הקשר הסיבתי – האם הפרת החובה היא שגרמה לנזק? (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113 (1982) (להלן: עניין ועקנין)).

המחלוקת בין הצדדים אינה ברמה המושגית, שכן לא יכולה להיות מחלוקת כי הנתבעת חבה חובת זהירות מושגית כלפי התובע. הנתבעת מחזיקה במקרקעין בהם נפגע התובע (עניין ועקנין); ע"א 1068/05 עיריית ירושלים נ' מימוני ( פורסם בנבו, 14.12.2006); ע"א 1531/04 סידי נ' מלכה ( פורסם בנבו, 19.2.2007)), וכן מפעילה במקום מיזם תיירותי עסקי. נתונים אלו מבססים היטב קיומה של חובת זהירות מושגית כלפי באי המקום.

לעמדתי גם לא יכולה להיות מחלוקת בדבר קיומה של חובת זהירות קונקרטית. כידוע, חובת זהירות זו נבחנת על בסיס המארג העובדתי הנתון במקרה הספציפי ( ע"א 3573/15 פלוני נ' יפים פרידמן ובניו בע"מ, פסקה 13 ( פורסם בנבו, 4.6.2017)), והיא נועדה לבחון את המקרה הקונקרטי ותמציתה בשאלה האם בנסיבות המקרה, המזיק הספציפי צריך היה לצפות את קיומו של הסיכון הספציפי לניזוק הספציפי ביחס לפעילות הספציפית ( ראו לדוגמא: ע"א 6970/15 פלוני נ' בי"ח בני ציון ( פורסם בנבו, 29.11.2017); עניין ועקנין; ע"א 4025/91 צבי נ' קרול, פ''ד נ(3) 784, פסקה 8 לפסק דינו של השופט ברק (1996) ( להלן: עניין צבי)). עסקינן אפוא במבחן הצפיות. "מידת הצפיות אשר על בית-המשפט לקבעה בכגון דא, נקבעת על-פי נסיון החיים והידיעה הכללית שבידי השופט" (ע"פ 196/64 היועץ המשפטי לממשלה נ' מרדכי בש, פ"ד יח(4), 568, 572 (1964); ע"א 1068/05 עיריית ירושלים נ' עמרם מימוני ( פורסם בנבו, 14.12.2006)). הפסיקה הדגישה כי רמת הזהירות נבחנת במבחני סבירות; "אמת מידה זו משקפת איזון ראוי בין הערכים והאינטרסים שיש להביאם בחשבון... אכן, סבירות אינה מושג פיסי או מטאפיסי. סבירות היא מושג נורמאטיבי. זהו תהליך הערכתי ולא תיאורי. הסבירות אינה נתחמת על ידי היגיון דדוקטיבי. היא נקבעת על ידי איתור השיקולים הרלבנטיים ואיזון ביניהם על פי משקלם" (ע"א 5604/94 חמד נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 498, 505 (2004); וראו גם ד"נ 15/64 בש נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יט(1) 309 (1965); דנ"פ 983/02 יעקובוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 385, 396 (2002)). לצורך הערכת סבירותה של פעולה מסוימת " על בית המשפט לאזן בין האינטרס של הפרט הניזוק לביטחונו האישי, לבין האינטרס של המזיק לחופש פעולה, וכל זה על רקע האינטרס הציבורי בהמשכה או בהפסקתה של אותה פעילות" (עניין ועקנין, עמ' 131). כמו כן , יש לשקול את " ההסתברות להתממשות הסיכון; גובה הנזק הצפוי; עלות האמצעים בזמן ובמאמץ למניעת הנזק; האינטרס הציבורי בפעילות יוצרת הסיכון" (ע"א 3124/90 סבג נ' אמסלם, פ"ד מט(1) 102, 107 (1995); וראו גם ע"א 6296/00 קיבוץ מלכיה נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(1) 16, 21 (2004); עניין צבי).

האזור בו נפגע התובע הוא אזור המצוי בשליטתה של הנתבעת, אותו היא מחזיקה מטעם קרן קיימת לישראל, ובו היא מפעילה מיזם עסקי תיירותי. הימצאותו של התובע במקום היתה כדי להשתתף בפעילות שמארגנת הנתבעת במסגרת אותו עסק תיירותי , תמורת תשלום . הפגיעה עצמה נגרמה עת ביקש התובע לעלות לקייק לצורך שייט אותו מארגנת הנתבעת. בהינתן מצב דברים זה, מוטלת על הנתבעת חובה לנקוט בכל האמצעים הנדרשים לשם הבטחת שלומם של הבאים לאתר ומבקשים להשתמש באטרקציה ש היא מציעה. הבטחת שלומם של השוהים באתר מחייבת את הנתבעת לשמור על תקינות האתר והסרת המפגעים שעלולים לגרום לפגיעתם של המבקרים במקום. במסגרת זאת עליה לדאוג לתקינות השטח שמהוה את תחנת היציאה לשייט.

לצד הקביעה כי קיימת חובת זהירות של הנתבעת כלפי התובע, הרי שלא ניתן לקבוע כי הנתבעת הפרה את חובות הזהירות המוטלות עליה. ניתן לומר כי פגיעתו של התובע לא הייתה בגדר התממשות של סיכון בלתי סביר, אלא חלק מהסיכונים סבירים שבהתממשותם אין להטיל אחריות על הנתבעת.

עודנו באים לבחון את השאלה אם הנתבעת הפרה חובת זהירות כלפי התובע, יש להפנות את הזרקור לכך כי התאונה אירעה במסגרת וולונטרית שהתובע בחר להשתתף בה להנאתו. המדובר בפעילות ספורטיבית-אתגרית הכורכת עמה מטבע הדברים גם סיכונים כאלו ואחרים. אמנם מקובלת עליי טענת התובע בסיכומיו ( עמ' 36 ש' 14) כי אין המדובר בהסתכנות מרצון. שכן, זו מותנית, בין היתר, בקיומו של התנאי לפיו הניזוק רצה לחשוף עצמו לסיכון ולתוצאותיו המשפטיות, דהיינו לכך שאם ייפגע לא יהיה זכאי לפיצוי מן המזיק ( סעיף 5 לפקודת הנזיקין. ראו גם: ע"א 3388/12 נהרות משלחות רפטינג בע"מ נ' עזבון המנוח שלמה חרובי ז"ל ( פורסם בנבו, 13.4.2014)) – ואין אלו פני הדברים בענייננו. עם זאת, אין חולק כי למאפייניה של הפעילות, שנעשתה באופן וולונטרי ונעשתה מבחירתו של התובע – יש משמעות, לדרך בחינת השאלה אם הופרה חובת זהירות.

התובע הגיע יחד עם בני משפחתו לשייט קייקים בנחל. מטבע הדברים, לצורך העלייה לקייק נדרש התובע לעמוד בסמוך לשפת הנחל, בשטח המצוי בטבע. אין לצפות כי שטח זה יהיה "סטרילי" משל היה מדובר ברצפת קניון או שדה תעופה. על שפת הנחל יכולים להימצא סיכונים הנובעים מאופיו של המקום, שבו יכולים להימצא שקעים ושלוליות מים. התובע עצמו העיד כי מעד בשלולית מים ובה שקע קטן שנוצר באדמה. בכך אין לראות מפגע, שכן המדובר בחלק מן הטופוגרפיה של השטח, והרי מדובר בשפת הנחל, ובשקע שנוצר כתוצאה מהשילוב שבין מים לאדמה. מדובר אפוא בסיכון מבין הסיכונים הטבועים בשטח וסיכון שהוא מבין הסיכונים הרגילים שאדם שנמצא בסמוך לשפת הנחל צפוי להיתקל בהם. בהינתן כך אין להטיל אחריות על הנתבעות לפגיעתו של התובע. הדברים אמורים כמובן בזיקה לקביעתי במישור העובדתי לפיה, אין המדובר ב"בור" בעל ממדים גדולים, אלא שקע קטן על שפת הנחל שיצר שלולית מים.

טענה עיקרית בה תלה התובע את יהבו בסיכומיו היא הטענה בדבר עלות מניעת הנזק. בהקשר זה טען התובע כי הנתבעת יכולה הייתה לדאוג ללוחות עץ או בטון בחלק שמוביל אל העלייה לקייק, ואז הסיכוי להיתקל בבור היה נמנע והסיכון היה מודר . לטענת התובע, עלות הקמת " מסלול בטוח" היא זניחה, ועדיפה על פני הטלת הסיכון הבטיחותי על המבקרים במקום. יוער כי טענה זו שאובה מן הגישה הכלכלית למשפט, ולפיה יש הצדקה למשטר משפטי המטיל על המזיק את האחריות בשל היותו " מונע הנזק הזול", שכן חיובו בפיצויים יביא לכך שהמזיק בכוח יכלכל את צעדיו ויפנים את התנהגותו המזיקה ( ראו: ע"א 140/00 עזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ, פ"ד נח(4) 486 (2004)). לגופם של דבר ים דינה של הטענה להידחות. ברובד העובדתי, לא הוכח מה עלות פתרון זה והשלכותיו. כמו כן לא הוכח כי סלילת מסלול מעבר כנטען על ידי התובע היא אפשרית וכי בפועל תצמצם את הסיכון. בהקשר זה לא הוצגה חוות דעת מקצועית שתתמוך בטענה ולא הובאה ראיה אחרת כלשהי (ולו תמונה שתמחיש מה המקום בו מדובר וכיצד ניתן ליישם את הקמת מסלול המעבר). זאת ועוד, לצד הרציונל להטיל את האחריות על מונע הנזק הזול קיימים ערכים רבים נוספים שיש להתחשב בהם כגון ערכי שמירה והגנה על הטבע ויופיו ומניעת מצב בו הפעילות תאבד מאופיה . כמו כן, מובן כי יש לבחון ישימותה של הצעה כזו גם מבחינה תכנונית, כלומר האם הליכי הרישוי מאפשרים זאת. גם לגבי היבט זה לא הונחה תשתית ראויה שמאפשרת בחינת הטענה.

התובע הפנה בסיכומיו לפסק דין (ת"א (שלום טבריה) 1212/04 שטרית נ' קייקי הגושרים בע"מ (פורסם בנבו, 4.12.2006)), שם דובר על נסיבות בהן התובע נפל מסירה במהלך שייט ונקבע כי הנתבעת הפרה את חובת הזהירות הקונקרטית משלא הדריכה אותו לפני השייט לגבי הסיכונים הכרוכים בשייט. אולם אין באמור באותו פסק דין כדי לסייע לתובע. אף אני כאמור סבור כי מתקיימת חובת זהירות, אך בנסיבותיו של המקרה הקונקרטי לא מצאתי כי הופרה חובת זהירות כלשהי וכידוע הבחינה אם הופרה חובת זהירות נעשית על בסיס הנתונים הקונקרטיים של המקרה הנתון.

סיכומם של דברים: הגם שקיימת חובת זהירות של הנתבעת כלפי התובע, לא ניתן לקבוע כי הופרה חובת זהירות כלשהי. מכאן שדין התביעה להידחות.

באשר לשאלת ההוצאות – יש ליתן את הדעת לתוצאת פסק הדין לפיו התביעה נדחתה; וכן לסיבות המונחות בבסיס דחיית התביעה: מצד אחד נתקבלה גרסתו העובדתית של התובע וכן נתקבלה הטענה שקיימת חובת זהירות, אך מצד שני נקבע שלא הופרה חובת זהירות. לצד זאת יש לתת ביטוי להתנהלותה של הנתבעת במהלך המשפט ולמחדליה. כפי שציינתי בהחלטתי מיום 7.2.2019 ( עמ' 15-14), היה על הצדדים להגיש תיקי מוצגים מטעמם, אך הנתבעות לא עשו כן ולא הסבירו באופן המניח את הדעת את מחדלן. בהתאם לכך קבעתי בהחלטה הנ"ל כי ביטוי להתנהלות הנתבעות יימצא במישור פסיקת ההוצאות בסוף ההליך, וכך אפוא ייעשה.

אשר על כן, אני מחליט לדחות את התביעה. אני מחייב את התובע לשלם לנתבעות ( ביחד) הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 2,000 ₪. הסכום ישולם תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן – יישא הפרשי הצמדה וריבית החל ממועד מתן פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ג אדר ב' תשע"ט, 20 מרץ 2019, בהעדר הצדדים.