הדפסה

בית משפט השלום בקריות ת"א 822-07-18

לפני
כבוד ה שופט מוחמד עלי

תובע

פאיז גבן
ע"י עו"ד ס' שיבלי

נגד

נתבעים
1.ח.ד לוגיסטיקה והובלות בע"מ
2.חנה דסה
3.ג'וני יוסף ח'ורי
ע"י עו"ד י' הרינג

פסק דין

רקע, גדר המחלוקת ומהלך הדיון

עניין לנו בתביעת התובע, בעל משאית שעוסק בהובלות, לקבלת יתרת התמורה המגיעה לו לטענתו בגין אספקת שירותי הובל ה לנתבעת 1 (להלן: הנתבעת). נתבעת 2 (להלן: דסה) היא מי שרשומה כבעלת מניות ומנהלת בנתבעת. אשר לנתבע 3 (להלן: ח'ורי) – נטען כי הוא המוציא ו המביא מטעם הנתבעת ומסתיר את פעילותו ושליטתו בנתבעת באמצעות דסה, וכי הוא ערב באופן אישי לפירעון חוב הנתבעת כלפי התובע.

המחלוקת בין הצדדים מצויה ב ארבעה רבדים. הרובד הראשון נוגע להתחשבנות בין התובע לבין הנתבעת בגין השירותים שסיפק ויתרת התמורה המגיעה לו; הרובד השני מתייחס לטענות הנתבעת לנזקים שנגרמו לה עקב הפסקת מתן השירותים וטענות קיזוז נוספות הקשורות לכך; הרובד השלישי נוגע ל טענת התובע לערבות אישית של ח'ורי לחובות הנתבעת כלפיו ; והרובד הרביעי מתייחס לטענות ל"הרמת מסמך" בין הנתבעת לדסה וח'ורי וייחוס חובות הנתבעת לאלה האחרונים. אתייחס תחילה למישור ההתחשבנות וטענות הקיזוז ואביא בתוך כך את טענות הצדדים ולאחר מכן אעבור לדון ביתר הנושאים.

התובע הוא בעל משאית ועוסק בהובלות. אין חולק כי התובע סיפק שירותי הובלה לנתבעת ולפני כן לחברת וואי.אייץ' ג'י. סטון 2015 בע"מ (להלן: חברת וואי אייץ'), שהייתה בשליטת דסה ואחר (יואב מזרחי), ואשר נקלעה לקשיים (עמ' 19 שורה 16 ואילך – כל ההפניות לפרוטוקול אלא אם צוין אחרת ). בכתב התביעה נטען כי התובע סיפק תחילה שירותים לחברת וואי אייץ' שנותרה חייבת לו סך של 55,929 ₪ ולאחר שחברת וואי אייץ' הפסיקה את פעילותה, פנה אליו ח'ורי וביקש ממנו להמשיך לספק אותם שירותים לנתבעת. לטענתו, ח'ורי התחייב כי הנתבעת תפרע את חובה של חברת וואי אייץ' וכי הוא יהיה ערב אישית לפירעון חוב הנתבעת. התובע המשיך לספק שירותים לנתבעת ומעת לעת נמסרו לידיו שיקים לכיסוי התמורה המגיעה לו. אין חולק כי בידי התובע מוחזקים שיקים שנמשכו על חשבון הנתבעת.

בכתב ההגנה טענו הנתבע ים כי התובע הפסיק את עבודתו ביחד עם מובילים נוספים, דבר אשר גרם ל נתבעת נזקים. הנתבעים חלקו על הסכומים הנטענים בכתב התביעה, ולשיטתם "בין הצדדים חילוקי דעות מהותיים בנוגע לשיקים". נטען כי התובע הפר את התחייבויותיו כלפי הנתבעת וגרם לה נזקים. לדבריה ם, נזקיה עולים עשרות מונים על החוב הנטען על ידי התובע. נוסף על כך נטען כי לתובע שולמו סכומים אשר התובע "לא הזכיר". הנתבעת הוסיפה וטענה כי יש לקזז מכל חוב המגיע לתובע, את הסכומים בגין הנזקים שנגרמו לה בגין הפסקת העבודה, בגין אי ביצוע חלק מעבודות ההובלה, ובגין נזקים שנגרמו לסחורה.

בהחלטתי מיום 8.1.2019 הוריתי על הגשת תצהירי עדות ראשית. התובע הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו ואילו הנתבעים לא הגישו תצהירים מטעמם ובפתח הישיבה לשמיעת ראיות הודיע ו כי הם מבקשים לראות בתצהיר שצורף לבקשה לביטול עיקולים, כתצהיר עדות ראשית מטעמם. בעניין זה ניתנה החלטה בפתח הישיבה והתצהיר האמור שימש תצהיר עדות ראשית מטעם הנתבעים. כאן המקום לציין כי בד בבד עם הגשת התביעה, הגיש התובע בקשה להטלת עיקול זמני . לאחר ש הוטל עיקול, הגישו הנתבעים בקשה לביטול העיקול שנתמכה בתצהירו של ח'ורי, ובעקבות כך התקיים דיון בבקשה בו נחקרו התובע וח'ורי על תצהיריהם.

בישיבת יום 25.3.2019 נחקרו התובע והנתבע על תצהיריהם ו מיד לאחר מכן סיכמו הצדדים את טענותיהם בעל פה. במהלך הסיכומים הפנה התובע לפרוטוקול הדיון שהתקיים במסגרת הבקשה לצו עיקול שהתקיים ביום 23.7.2018 (להלן: פרוטוקול העיקול). למותר לציין כי ההסתמכות על ראיות שהוגשו בהליך ביניים היא אפשרית. תקנה 246 (א) לתקנות סדר דין אזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת כי "ראיה שהובאה בהליך ביניים רשאי בעל דין להסתמך עליה במהלך הבאת ראיותיו בכל הליך אחר שבתובענה". למעלה מהדרוש יצוין כי המדובר בראיה שהיא עדותו של ח'ורי שנחקר הן בהליך הביניים והן בהליך העיקרי (ראו בעניין זה תקנה 246 (ב)).

דיון והכרעה

לאחר שראיות הצדדים הונחו לפניי ושמעתי את סיכומי טענותיהם, הגעתי למסקנה כי דין התביעה נגד דסה, נתבעת 2, להידחות. לצד זאת יש לקבל את התביעה במרביתה המכריע נגד הנתבעת וח'ורי – נ תבעים 1 ו-3. נימוקיי למסקנה זו יובאו להלן.

לצורך בהירות הדיון ניתן לומר כי התביעה מורכבת משני חלקים . חלקה המכריע של התביעה מבוסס (למעשה) על שיקים בהם מחזיק התובע על סך 100,282 ₪ ; והיתרה בסך 6,160 ₪ מבוססת על חשבונית שהתובע הוציא. בעוד שלגבי החלק העיקרי של הסכום יש לקבל את התביעה, אין לקבל את התביעה ביחס לחלק המבוסס על חשבונית בלבד .

אין חולק כי התובע מחזיק בשיקים על סך של 100,282 ₪ שנמסרו לו על ידי הנתבעת . קיימת חשיבות לעמוד על השתלשלות התשלומים באמצעות השיקים. אין מחלוקת שהתובע סיפק שירותי הובלה לחברת וואי אייץ' וזו האחרונה נותרה חייבת לו סך של 55,926 ₪ (עמ' 19 שורה 25). בגין החוב שנותרה חייבת וואי אייץ' מסרה זו האחרונה לתובע שיק על סך 55,926 ₪ (עמ' 19 שורה 25). בשלב מסוים פנה ח'ורי אל התובע, ביקש שימשיך לספק שירותים לנתבעת וכן ביקש ממנו להשיב לו את השיק תוך הבטחה כי תמורתו תשולם במסגרת התחשבנות שתיערך עם הנתבעת.

ואכן, בשלב מסוים נערכה התחשבנות בין התובע לבין הנתבעת, שכללה את החוב של חברת וואי אייץ' וכן עבודות נוספות שביני לביני ביצע התובע עבור הנתבעת בחודשים נובמבר ודצמבר 2017 (עמ' 19 שורה 33 ואילך; סעיף 10 לתצהיר התובע ; נספחים ד'2 ו- ד3 לתצהיר התובע). יודגש כי הסכום הכלול בחשבונית ד'3 לתצהיר התובע מבטא את תמורת העבודות בגין חודשים נובמבר ודצמבר 2017 , ואילו הסכום שצוין בקבלה ד'2 לתצהיר התובע כולל את סכום ההתחשבנות בתוספת חובה של וואי אייץ' (יש לקחת בחשבון ניכוי במקור בשיעור 5%). לאחר התחשבנות זו מסרה הנתבעת לידי התובע שלוש המחאות לפי הפירוט הבא:

  1. שיק על סך 47,985 ₪ – זמן פירעון 5.2.2018.
  2. שיק על סך 47,985 ₪ – זמן פירעון 3.5. 2018.
  3. שיק על סך 47,985 ₪ – ז מן פירעון 5.4.2018.

(עמ' 21 שורה 11 ואילך).

מבין שלושת השיקים הנ"ל שני השיקים הראשונים נפרעו ואילו השיק השלישי חולל ולא נפרע. ביום 12.4.2018 העבירה הנתבעת לחשבון התובע סך של 23,992 ₪ שמהוה מחצית סכום השיק השלישי, ואילו המחצית השנייה שולמה לתובע על ידי הנתבעת בשלושה שיקים מעותדים המשוכ ים על חשבון ה נתבעת לפי הפירוט הבא:

  1. שיק על סך 8,384 ₪ – זמן פירעון 30.6.2018.
  2. שיק על סך 8,384 ₪ – זמן פירעון 30.7.2018.
  3. שיק על סך 8,384 ₪ – זמן פירעון 30.8.2018.

אין חולק ששיקים אלו לא נפרעו.

בנוסף לכך, מסרה הנתבעת לתובע שני שיקים נוספים – תמורת שירותים נוספים שניתנו בחודשים ינואר ופברואר 2018 (ראו נספחים ה'5 ו-ו'1 לתצהיר התובע). השיקים שניתנו הם לפי הפירוט הבא:

  1. שיק על סך 37,565 ₪ – זמן פירעון 25.6.2018.
  2. שיק על סך 37,565 ₪ – ז מן פירעון 25.7.2018.

אין חולק ששיקים אלו לא נפרעו.

אם כך, התובע מחזיק בשלושה שיקים על סך 8,384 ₪ כל אחד שסכומם המצטבר 25,152 ₪, וכן בשני שיקים על סך 37,565 ₪ שסכומם המצטבר 75,130 ₪. השיקים בהם מחזיק התובע מסתכמים אפוא בסך כולל של 100,282 ₪.

הנתבעת לא חולקת על כך שהתובע זכאי לקבל א ת סכום שלושת השיקים שסכומם 8,384 ₪ כל אחד, כלומר את הסך של 25,152 ₪. לגבי שני השיקים שסכומם המצטבר 75,130 ₪, שנועדו לכסות את תמורת השירותים שניתנו על ידי התובע בחודשים ינואר-פברואר 2018 , הנתבעת אישרה כי התובע זכאי לחלק מהסכום ("לא טענו אחרת" כלשון ח'ורי) אולם לדידה יש צורך "לעשות חשבון מסודר" (עמ' 21 שורה 11).

העובדה כי התובע מחזיק בידיו שיקים שנמשכו מחשבון הנתבעת, מהוה ראיה משמעותית לקיומו של חוב של הנתבעת לתובע. מסקנה זו נלמדת מהגיונם של דברים והיא מעוגנת היטב בראיות המצויות לפניי. כעולה מן הראיות, התובע ס יפק שירותים לנתבעת ומדי תקופה נהגו לערוך התחשבנות שבעקבותיה התמורה הייתה נפרעת על ידי מסירת שיקים מעותדים לתובע. אם כן, מסירת השיקים על ידי הנתבעת לתובע נושאת בחובה מטען ראייתי בעל משקל לפיו סכום השיקים מבטא את התמורה המגיעה לתובע.

אמנם לא עסקינן כאן בתביעה שטרית, שכן התביעה הוגשה על בסיס "עסקת היסוד", כלומר התחייבותה של הנתבעת לתשלום תמורה בגין ביצוע שירותי ההובלה. עם זאת , ההיגיון המונח בבסיס החזקת שטר ובכלל זה חזקת התמורה הקבועה בסעיף 29 א' לפקודת השטרות, ישים לענייננו (השוו רע"א 8301/13 טל טריידינג קורט נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פסקה 16 לפסק דינו של כב' השופט הנדל (פורסם בנבו 24.11.16); סמדר אוטולנגי "בחינת דיני השטרות במשקפי דיני החוזים – מגמות חדשות בפסיקה " עיוני משפט כג'1, 189, 226 (2000)). לחזקה זו יש נפקות מהפן הראייתי, שכן כאשר צדדים חלוקים בשאלה עובדתית, כגון אם הנתבע פרע את הסכום הנקוב בשטר או שהוא פטור מתשלומו מסיבה אחרת, על הנתבע השטרי, להוכיח את גרסתו, וכאשר הגרסאות שקולות , יש לפסוק לטובת התובע (שלום לרנר דיני שטרות 85 , 222 (2007)). במקרה בו התביעה לא מבוססת על עילה שטרית, חל הכלל הרגיל לפיו המוציא מחברו עליו הראיה . ואכן, הראיה במקרה זה היא החזקתו של התובע בשיקים שנמסרו לו על ידי הנתבעת (ע"א 293/90 גרינהולץ נ' מרמלשטיין (פורסם בנבו, 28.12.1994) ; ע"א 260/82 סולומון נ' אמונה, פ"ד לח(4) 253 (1984); למשמעות מסירת שטר והימצאותו בידי התובע במישור השטרי, ראו בין היתר: ע"א 402/59 פויראייזנר נ' איזנר, פ"ד טו 937 (1961); ע"א 109/57 ליסאואר נ' ליינר, פ"ד יב 953 (1958); ד"נ 336/60 הלל נ' עיזבון המנוח ימיני, פ"ד טו' 19 (1961); ע"א 502/64 סלונימסקי נ' גבע, פ"ד יט(1) 477 (1965)). זאת ועוד, סכום השיקים מבטא באופן מדויק את החוב שהנתבעת חבה לתובע, שכן הראיות מלמדות כי השיקים ניתנו לאחר עריכת התחשבנות לגבי התמורה המגיעה לתובע.

כפי שכבר צוין, הנתבעת לא חולקת על חובתה ל שלם את סכום שלושת השיקים על סך 8,385 ₪ (סך של 25,152 ₪ במצטבר) ואף מודה בחובתה לשלם חלק מסכום שני השיקים על סך 37,565 ₪ כל אחד. הנתבעת לא מתעלמת מ המשמעות שיש לייחס למסירת השיקים לתובע, אך היא טוענת כי על אף המצאות השיקים בידי התובע , אין היא חייבת את סכומם לתובע. הנתבעת טוענת כי הוצאת שני השיקים הייתה תוצאה של אי סדרים. לדבריה, בתקופה הרלוו נטית למסירת השיקים הועסק על ידה מנהל חשבונות שהוא קרוב משפחה של התובע. לטענתה, מנהל החשבונות עשה מעשים לא תקינים ומסר שיקים לתובע שלא על בסיס התחשבנות מדויקת. אלא שהגרסה שמציגה הנתבעת בהקשר לשני השיקים הללו מופרכת ודינה להידחות מכל וכל. אפרט.

עיון בכתב ההגנה ובתצהיר עליו מסתמכים הנתבעים מעלה שטענתם הנוגעת לאי סדרים לא הוזכרה כלל. לאמיתו של דבר הפעם הראשונה שהועלתה טענה זו הי יתה בחקירתו הנגדית של ח'ורי (ביום 25.3.2019). מצב דברים זה מציב סימני שאלה רבים מקום שמדובר בטענה חמורה שמשמעותה האמיתית כי לתובע נמסרו שיקים על ידי עובד הנתבעת שלא כדין וללא עריכת התחשבנות מדויקת , רק בשל כך שהוא קרוב משפחה של התובע. זאת ועוד, בחקירתו של ח'ורי במסגרת הדיון בבקשת העיקול, הזכיר אמנם כי מסירת שני השיקים הייתה על ידי קרוב משפחה של התובע, אך לא ציין כי שררו אי סדרים בקשר למסירתם . להיפך, מה שנאמר שם הוא כי "הקרוב משפחה מה שעשה גם אנחנו אחראים עליו" (עמ' 7 שורה 20 לפרוטוקול מיום 23.7. 2018). הסברו של ח'ורי לנפקדות הטענה שהושמעה לראשונה בעדותו בבית המשפט לא משכנע. ח'ורי טען כי הנתבעת ידעה על אי הסדרים רק לאחר שאותו עובד עזב את עבודתו בחודש אפריל 2018. גם אם נקבל את גרסת ח'ורי שרק מספר חודשים לאחר עזיבת העובד נודע לנתבעת על אי הסדרים, עדיין אין הסבר מדוע הדבר לא נטען עד ל ישיבת ההוכחות. כמו כן, מלבד דבריו של ח'ורי, לא הונחה כל ראיה שמאשרת את טענות הנתבעת, הן לגבי התנהלותו הנטענות של עובדה והן לגבי הטענה לפיה השיקים ניתנו ללא עריכת התחשבנות מדויקת. כך למשל לא הוגש מסמך המעיד על הגשת תלונה כלפי אותו עובד . זאת ועוד, הגרסה עצמה לפיה העובד, מנהל החשבונות, הוציא שיקים על דעת עצמו, אין בה היגיון רב, בשים לב לכך שאותו עובד לא היה בעל זכות חתימה על השיקים. הסברו של ח'ורי בחקירתו הנגדית כי לעובד היה פנקס שיקים וגישה לאינטרנט, גם הוא לא מספק.

מקום שהנתבעת טוענת שלתובע מגיע סכום חלקי כלשהו מכלל סכום השיקים, היה ניתן לצפות כי תגיש תחשיב שמראה מה הסכום המגיע לתובע. לדברי ח'ורי עצמו, חילוץ הסכום המגיע לתובע אינו מעשה מסובך, שכן בנמצא פלט תנועות ותעודות משלוח של "הנמל" (ממנו בוצעו הובלות) ומלאכת ההתחשבנות יכולה להיעשות בצורה קלה. תשובתו של ח'ורי מדוע לא בוצעה בדיקה שכזו – מעוררת קשיים. ח'ורי ציין "אני יכול לבדוק זאת. מאפריל עד ספטמבר אנו עסוקים שנינו בלרוץ ולטפל בדברים... לא עשיתי את זה בגלל לחץ. אני מוכן ללכת למשרד ולהוציא את הפלט האחרון מה בדיוק עשה. התובע מכיר את הפלט הזה" (עמ' 22 שורה 4 ואילך). ודוק: אין בדברים אלו כדי לומר כי נטל ההוכחה מוטל על הנתבעת אלא דברים אלו צוינו כדי להצביע על הקושי בקבלת ג רסת הנתבעת כי השיקים לא מבטאים את התמורה המגיעה לתובע.

הטענה ביחס לשיקים ולנסיבות מסירתם שהועלתה על ידי ח'ורי סותרת את דבריו של בא-כוח הנתבעים במהלך הדיון, לפיהם " אכן בידי התובע שיקים בסכום של 100,282 ₪, שלא נפרעו. הטענה היא שהשיקים ניתנו עבור עבודה עתידית, לפחות חלק מהשיקים, עבודות הובלה שהיה אמור לבצע ולא ביצע. אנו טוענים שגם כשהוא קיבל תשלומים במזומן. אין לי כאן אסמכתאות" (עמ' 16 שורה 6).

לבסוף, מעדותו בבית המשפט התגלה כי התובע לא מתוחכם ולא מתחכם , העיד עדות ישירה ברורה וסדורה שמתיישבת עם מכלול הראיות והתבררה כמהימנה. לא כך ניתן לומר על עדותו של ח'ורי. התרשמותי היא שלא ניתן לקבוע ממצאים מהימנים על דברי ח'ורי. עדותו של ח'ורי הייתה אמנם סדורה ולכאורה נתן "הסבר" לכל תהיה שהועלתה, אך הסבריו היו מתחכמים וחלקם לא ה תיישב עם ההיגיון הפשוט וניסיון החיים . הדבר בלט במיוחד בניסיונו לתרץ את מסירת השיקים על ידי הנתבעת לתובע, ביודעו כי לכך יש משמעות שלא ניתן להתעלם ממנה.

מקובלת עלי טענת הנתבעים כי התובע לא הגיש ראיות שנמצאות בידיו שניתן באמצעותן לבסס את היקף השירותים שסיפק לנתבעת והתמורה המגיעה לו , כגון שטרי מטען, למרות שאלו מצויים ברשותו (עמ' 18 ש' 11) . אולם אין בכך כדי לחרוץ את גורל התביעה. התרשמותי מהתובע כי אכן בבסיס תביעתו חוב אמת, אך אין זה העיקר. כפי שהצבענו לעיל, הנתבעת מודה בחלק מסכום החוב (סך של 25,152 ₪, סכום שלושת השיקים על סך 8,384 ₪ כל אחד ). לגבי יתרת סכום התביעה , הנתבעת מודה בחלק מהחוב ולא שוללת לחלוטין את החוב, אלא שהיא טוענת שיש צורך לערוך התחשבנות מדויקת על בסיס תעודות המשלוח ורישומים שונים. חשוב מכך, תביעתו של התובע מבוססת מבחינה ראייתית על מסירת שיקים על ידי הנתבעת לתובע. מסירת השיקים טומנת בחובה ערך ראייתי משמעותי המעיד על קיומו של ח וב ועל גובהו . מנגד, גרסתה של הנתבעת באמצעותה היא מנסה ליטול את הערך הראייתי המונח בבסיס מסירת השיקים, מופרכת. למותר לציין כי יש לדחות מכל וכל את הטענה, עליה לא חזרו הנתבעים בסיכומיהם, כי התובע קיבל תשלומים במזומן, כפי שב"כ הנתבעים ציין. לא זו בלבד שטענה זו לא נתמכה באף ראיה, אלא שאף ח'ורי עצמו לא טען כך בעדותו .

התביעה דנן הוגשה ביום 1.7.2018 עוד בטרם הגיע זמן פירעון כל השיקים שהיו בידי התובע. במועד הגשת התביעה חלף זמן פירעון שיק אחד על סך 8,384 ₪ (ז"פ 30.6.2018) ושיק נוסף על סך 37,565 ₪ (ז"פ 25.6.2018). השיק האחרון חזר מחוסר כיסוי מספיק (נספח ה' 4 לתצהיר התובע ; דברי ח'ורי עמ' 8 שורה 10 בפרוטוקול העיקול). בעת הגשת התביעה, היו בידי התובע עוד שלושה שיקים, שניים על סך 8,384 ₪ – האחד זמן פירעונו 30.7.2018 והשני 30.8.2018, ושיק שלישי על סך 37,565 ₪ שזמן פירעונו ביום 25.7.2018. פסק הדין ניתן לאחר שחלף זמן פירעון כל השיקים, ואין חולק שכל השיקים חוללו ולא נפרעו. בהינתן מצב זה, יכולה להשתמע הטענה כי במועד הגשת התביעה טרם הגיע מועד תשלום כל יתרת החוב. ואכן, בסעיף 37 לכתב ההגנה ובסעיף 37 לתצהיר ח'ורי, נטען כי התובע הגיש תביעה "חרף העובדה כי חלק ניכר מהשיקים טרם הגיע מועד פירעונם". ואולם, אינני סבור כי בנסיבות המקרה בכוחה של טענה זו להפוך את הקערה על פיה (כמובן שתוקפה של טענה זו הוא לגבי חלק מהשיקים שבמועד הגשת התביעה טרם הגיע זמן פ ירעונם). במישור הדיוני, בסיכומי הטענות לא חזרו הנתבע ים על טענה זו ונראה כי זנח ו אותה לחלוטין. גם במהלך בירור התביעה לא הזכירו הנתבעים טענה זו ובמהלך בירור התביעה הצדדים פרש ו בפני בית המשפט את מלוא היריעה ללא כל הסתייגות (השוו: רע"א 6553/97 חגאי נ' חברת עבודי חיים בע"מ, פ"ד נב(2) 345, 351 (1998); ע"א 9803/01 תחנת שירות ר"ג בע"מ נ' סונול ישראל בע"מ, פ"ד נח105, 117 (2004)). במצב דברים זה אין אפוא טעם בקיום התדיינות נוספת על אותה מסכת ועל אותן מחלוקות ממש. בפן המהותי , חילול השיק ע"ס 37,565 ₪, נתן בידי התובע את הזכות להגיש תביעה על מלוא סכום החוב ולא רק בגין השיק שחולל. החוב שולם כאמור, בשיקים מעותדים ונראה כי חילול שיק שמהווה 35% מגובה החוב, מהווה הפרה יסודית של ההסכם לסילוק החוב. פרשנות תכליתית מחייבת את המסקנה כי פריסת החוב כללה התחייב ות של הנתבעת כי השיקים ייפרעו כסדרם ובמועדם וכי אי פירעון סדיר של השיקים מזכה את התובע להעמיד את כל החוב לפירעון מי ידי. מסקנה אחרת תוביל לכך שהיה על התובע להמתין עד לחלוף מועד פירעון אחרון השיקים כדי שיוכל לתבוע את מלוא החוב , במיוחד מקום שחלק מהשיקים היה "מחזור" של חוב ישן. תוצאה זו אין לקבל.

לפיכך התובע הצליח להרים את הנטל המוטל עליו בכל הקשור לסכום השיקים ועל כן אני קובע כי התובע זכאי לתמורה בגין השירותים שסיפק בסך 100,282 ₪ (עד לחודש פברואר 2018). כאמור, בכתב התביעה נכלל מרכיב נוסף בסך של 6,160 ₪ אשר משקף לטענת התובע את התמורה המגיעה לו בגין השירותים שסיפק בחודש מרץ 2018. מלבד חשבונית (ראו ו/2) התובע לא צירף אסמכתאות כלשהן שמניחות תשתית ראויה לגבי סכום זה. הגם שהתרשמתי לחיוב מעדותו של התובע, אני סבור כי יש לזקוף לחובתו את מחדליו שהתבטאו בכך שהוא לא סיפק מסמכים שמלמדים על השירותים שניתנו, היקפם והתמורה המגיעה לו בגינם. התובע עצמו לא חולק על כך שקיימים ברשותו מסמכים שיכולים לתמוך בטענותיו, כגון שטרי מטען (ראו עמ' 14 שורה 23 ואילך). לפיכך אינני מוצא לפסוק לתובע את התמורה הנטענת בסך של 6,160 ₪ המבוססת אך ורק על חשבונית שהתובע הנפיק.

הסכום המגיע לתובע מסתכם אפוא בסך של 100,282 ₪. סכום זה כשהוא נושא הפרשי הצמדה וריבית עד למועד מתן פסק הדין, מסתכם בסך 101,100 ₪.

טענות הנתבעת לקיזוז

הנתבעים טוענים כי התובע גרם נזקים לנתבעת. לדבריהם התובע הפר את ההסכם עם הנתבעת עת הפסיק לספק לה שירותים (סע' 27-25 לתצהיר ח'ורי) , וכן מלינים על כך שהגיש נגד הנתבעת תביעה מלווה בבקשה למתן צו עיקול. הנתבעים לא פירטו כדבעי את טענותיהם לגבי הנסיבות בהן הופסק מתן השירות על ידי התובע, וכן את טענתם כי הפר את ההסכם. טענותיהם נטענו בעלמא וללא פירוט מניח את הדעת. ממילא גם לא הוגשו ראיות עליהן ניתן להשתית מסקנות לטובת הנתבעת, הן לגבי הטענה כי התובע הפר התחייבות כלשהי כלפי הנתבעת והן לגבי הטענה כי נגרמו לה נזקים בעקבות כך. זאת ועוד, טענותיה של הנתבעת כי התובע הפר את ההסכמות עמה ובעקבות כך היא עשתה לביטול השיקים שזמן פירעונם היה בחודש יוני 2018 , לא מתיישבת עם העובדה שהתובע הפסיק לתת שירותים לנתבעת עוד בחודש מרץ 2018 (עמ' 15 שורה 5). כמו כן טענת הנתבעת להפרת ההסכם עמה, לא מתיישבת עם טענתה הנוספת כי היא ביקשה מהתובע לא להפקיד את השיקים שזמן פירעונם בחודש יוני 2018 בשל הטלת העיקולים על ידי נושיה (סעיף 36 לתצהיר ח'ורי).

ככל שהלנת הנתבעים היא על כך שהתובע הגיש תביעה נגדם וביקש להטיל עיקול זמני, הרי גם טענה זו דינה להידחות. טענה זו נטענת בעלמא ללא פירוט וללא תימוכין . בתצהירו של ח'ורי, שהוגש כזכור בתמיכה לבקשה לביטול העיקול, נטען באופן כללי ביותר כי המשיב "גרם למבקשת נזקים אדירים הבאים לידי ביטוי בהפרה בוטה של ההסכם בין הצדדים" (סעיף 25 לתצהיר). מעבר לאמירה כללית זו, לא הונחו ראיות כלשהן להוכיח את הנטען ( ראו בנוסף סעיפים 26 ו- 27 שגם הם כללו טענות ערטילאיות, כלליות ולא מבוססות). גם מעדותו של ח'ורי לא ניתן לומר כי הושלם החסר הראייתי בעניין זה (ראו עמ' 22 שורה 20 ואילך). חשוב מכך, יש בהעלאת הטענה משום חוסר הפנמה כי חובתה של הנתבעת, שה זמינה שירותים מ התובע, ל עמוד בהתחייבויותיה כשבראשן תשלום התמורה. כפי שפורט לעיל, ה תביעה הוגשה לאחר שחולל שיק שנמסר לתובע על ידי הנתבעת בגין חלק מהתמורה המגיעה לו ממנה. על רקע דברים אלו, טענת הנתבעת כי התובע עשה מעשה חסר תום לב עת הגיש תביעה המלווה בבקשה למתן עיקול – חסרת כל יסוד. אין צורך לומר כי חובתה של הנתבעת לפרוע את השיקים לא צריכה להיות קשורה בכך שהוטלו עיקולים על ידי מובילים אחרים, ובוודאי שלא מוטלת על התובע החובה "לבוא לקראת" הנתבעת ולדחות את פירעון השיקים בשל קשיי תזרים. דברים אלו נאמרים על רקע טענותיה של הנתבעת שמשתמע ת מה ן טרוניה על כך שהתובע לא נענה לבקשתה שלא להפקיד לפירעון את השיקים שהיו מצויים בידו משום שלדברי הנתבעת הוטלו עיקולים על ידי מובילים אחרים (ראו סעיף 36 לתצהיר ח'ורי).

טענותיהם של הנתבעים כי לנתבעת נגרמו נזקים שיש לקזזם מהתמורה המגיעה לתובע – דינן להידחות מכל וכל.

ערבות אישית

התובע טען כי בעת שח'ורי פנה אליו להמשיך ולספק שירותים לנתבעת, לאחר שחברת וואי אייץ' קרסה, הבטיח לו הלה באופן אישי כי יפרע את החוב של וואי אייץ' וכן את כל חובות הנתבעת (ראו סעיף 9 לתצהיר התובע, עמ' 15 שורה 5) . לו דבריו של התובע נותרו בדד, היה קשה לקבוע כי אכן ח'ורי ערב להתחייבויות הנתבעת, גם חרף ההתרשמות החיובית מהתובע.

ברם, ח'ורי עצמו מודה ומאשר כי הוא ערב באופן אישי למילוי התחייבויות הנתבעת ולתשלום חובותיה לתובע. במהלך חקירתו של ח'ורי במסגרת הליכי העיקול שהתקיימו בפני כב' הרשם הבכיר, נשאל כך: "שביקשת ממנו למשוך את השיק ולהתחיל לעבוד עם החברה החדשה התחייבת באופן אישי שאתה תהיה אחראי לתשלום השיק, הן של החברה החדשה והן הישנה"; הנתבע השיב " אמת ועד היום אני מתחייב" (עמ' 7 שורה 15 לפרוטוקול מיום 23.7.2018).

אינני מקבל את טענת הנתבעים בסיכומי הם, לפיה ערבותו של ח'ורי הצטמצמה אך ורק לפירעון חובה של חברת וואי אייץ' ומשחוב זה נפרע, נפלה הערבות. גם בעדותו לפניי חזר ח'ורי ואישר בצורה מפורשת ולא משתמעת לשתי פנים את ערבותו, וכלשונו : " אם מגיע לו כסף לפי הרישום שהוא ביצע, הוא יקבל ואם לא, הוא לא יקבל. התחייבתי שאני ערב לזה באופן אישי חוץ מהחברה" (עמ' 23 שורה 5). דבריו של הנתבע היו מפורשים וברורים וצוינו מבלי שיסויגו לחובה של חברת וואי אייץ', אלא נאמרו בהקשר לכל החוב המגיע לתובע. תשומת הלב גם לשלב בו נאמרו הדברים – זמן רב לאחר שחובה של חברת וואי אייץ' נפרע.

המסקנה אפוא כי יש לחייב את ח'ורי באופן אישי בגין חובה של הנתבעת, זאת לאור ערבותו האישית. בכתב התביעה לא נטען במפורש כי דסה ערבה באופן אישי לכיסוי חובה של הנתבעת. למען הסר ספק נוסיף כי לא הובאה כל ראיה לכך, ועל כן ככל שעלתה טענה לערבות אישית של דסה – דינה להידחות .

הטענה להרמת מסך

לגבי ח'ורי נקבע כי הוא התחייב באופן אישי – בתור ערב – לפירעון חובה של הנתבעת. קביעה זו מייתרת את הצורך בהכרעה בטענה להרמת מסך . אולם הואיל וטענה זו מתייחס ת גם לדסה וממילא נדרשה הכרעה בה – אתייחס לנטען בהקשר זה.

ברמת הכלל, קיימים שלושה מסלולים לדיון בשאלת חיובם באופן אישי של ח'ורי ודסה. הראשון קיומה של התחייבות אישית של השניים כלפי התובע, במאובחן מהתחייבות הנתבעת כלפי התובע. המסלול השני, הטלת אחריות אישית על דסה וח'ורי מכוח היות ם נושא י משרה בנתבעת. המסלול השלישי טענה להרמת מסך בין הנתבעת לבין ח'ורי ודסה לפי סעיף 6 לחוק החברות, התשנ" ט-1999 (להלן: חוק החברות), מכח היות דסה בעלת מניות ומנהל ת בנתבעת ו בהתייחס לח'ורי – בהיותו , לפי הנטען, "המושך בחוטים": המנהל בפועל ובעל השליטה בנתבעת, הגם שאיננו רשום כבעל מניות ומנהל (ע"א 3807/12 מרכז העיר אשדוד ק.א בע"מ נ' שמואל שמעון ( פורסם בנבו, 22.1.2015); ע"א 10385/02 מכנס נ' ריג'נט השקעות בע"מ, פ"ד נח(2) 53, 58 (2003)). התובע מיקד את טענותיו בניסיון "להרים את המסך" בין הנתבעת לבן ח'ורי לדסה, ועל כן הדיון הרלוונטי לענייננו נוגע למסלול השלישי, אך ניסיון זה נדון לכישלון וניתן גם לומר כי גם טענות התובע בזיקה למסלול השני- דינן להידחות.

התובע טוען כי יש להרים את המסך מעל לנתבעת ולייחס את חובותיה לח'ורי ודסה. לטענתו, השניים שילמו בשיקים מקום שידעו בעליל שאין להם כיסוי ובכך הציגו מצג שווא בפניו ; עשו שימוש בנתבעת כדי להונות אותו ולקפח אותו וכן עשו שימוש בחוסר תום לב באישיות המשפטית הנפרדת של הנתבעת ; נטלו סיכון בלתי סביר לגבי יכולתה של הנתבעת לפרוע את חובותיה ולא העמידו את התובע בפני הסיכונים שבהתקשרות עם הנתבעת; והתרשלו בניהול הנתבעת. על רקע טענות אלו, נטען כי נכון וצודק להרים את מסך ההתאגדות.

הסעד של "הרמת מסך" נחשב "קיצוני ומרחיק לכת", וזאת לנוכח המשמעות הגלומה בו שהינה ביטול האישיות המשפטית הנפרדת של החברה, תוך שינוי בדיעבד של מערך היריבויות המשפטיות על ידי בית המשפט. לפיכך, פסיקת בית המשפט העליון חזרה וקבעה כי שימוש בדוקטרינת "הרמת מסך" ייעשה אך ורק במקרים חריגים, שבהם "צודק ונכון לעשות כן", כאשר תנאי מקדים לכך הוא קיום אחת העילות הקבועות בסעיף 6 לחוק החברות ( ע"א 2706/11 SYBIL GERMANY PUBLIC CO. LIMITED נ' הרמטיק נאמנות (1975) בע"מ (פורסם בנבו, 4.9.2015) ; ע"א 313/08 נשאשיבי נ' רינאוי, פ"ד סד(1) 398 (2010)). נזכיר כי סעיף 6(א) לחוק החברות קובע כלהלן:

"בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:

(א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;
(ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה...".

במקרה שלפנינו, מלבד אזכור אוסף של עילות שהוכרו בדין, לא נטענו על ידי התובע טענות פרטניות בזיקה למקרה הנתון, המצביעים ולו על "קריאת כיוון" שמאפשר ת ביצוע מהלך חריג של "הרמת מסך". טענותיו של התובע היו כוללניות ביותר ללא ניסיון לקשור אותן למקרה הנתון כדי ליצור טיעון סדור ביחס למהלך המשפטי המבוקש . כל שנעשה בתצהיר התובע היה חזרה על הטענות שנטענו בכתב התביעה (ראו סע' 22-20 לתצהיר התובע). מצב דברים זה לא מאפשר ולו תחילתו של דיון בטענה להרמת מסך. חשוב מכך – התובע לא הניח תשתית הנשענת על ראיות שעל בסיסה ניתן לקבוע כי התקיימה אחת העילות המצדיק ות נקיטה בהילוך חריג של הרמת מסך וייחוס חובות הנתבעת לח'ורי ודסה. מהלך זה היה דורש גם הבאת ראיות ביחס לתפקידו של ח'ורי אצל הנתבעת. בהקש ר זה יצוין כי דסה רשומה כבעלת מניות ומנהלת של הנתבעת. התובע טען כי ח'ורי הוא המוציא והמביא בשם הנתבעת והוא "איש צללים" שמושך בחוטים ועושה כן תחת כסותה של דסה בשל הסתבכותו בחובות; מנגד טען ח'ורי כי הוא משמש כמנהל לוגיסטי וכך גם היה בחברת וואי אייץ'. הגם שהתרשמתי כי ח'ורי הוא דמות מפתח מרכזית בפעילותה של הנתבעת, הרי שלא מצאתי לקבוע על בסיס הראיות הדלות שהונחו בהקשר למחלוקת זו, כי מצב הדברים הוא כנטען על ידי התובע.

מלבד האמור עד כה אוסיף דברים אחדים. ככל שהטענה להרמת מסך וייחוס חובות הנתבעת לדסה וח'ורי מבוססת על כך שפעילותה של חברת וואי אייץ' הועברה לנתבעת, הרי אין חולק כי הנתבעת פרעה את החוב שחברת וואי אייץ' חבה לתובע בעת היקלעותה לקשיים (אותו סכום של 55,929 ₪ , עמ' 15 שורה 27). אמנם התנהלות זו מחשידה שמא קיים ערבוב נכסים בין חברת וואי אייץ' לבין הנתבעת, אך התמונה בעניין זה רחוקה מלהיות ברורה והתובע לא הניח ראיות מהן ניתן ללמוד על כך שאכן מתקיימים התנאים להרמת מסך . גם באשר לטענה כי לתובע ניתנו שיקים שחוללו, הרי על בסיס הנתונים שלפניי לא ניתן לקבוע כי ח'ורי ודסה ידעו בעת מסירת השיקים כי הם לא ייפרעו, לא כל שכן שהם התכוונו לכך שהשיקים לא ייפרעו. להיפך, האינדיקציות מלמדות כי הייתה כוונה לפרוע את התחייבויות הנתבעת כלפי התובע וככל הנראה קשיים כספיים אצל הנתבעת מנעו זאת. דומה כי התנהלות הנתבעים ביחס לחוב של וואי אייץ' לתובע מאששת סברה זו.

המסקנה היא כי טענת התובע שיש לייחס את חובות הנתבעת לדסה וח'ורי – דינה להידחות .

סיכום וסעדים

התובע הצליח להוכיח את מרביתה המכריע של התביעה ביחס לחובה של הנתבעת, וכן ביחס לערבותו של ח'ורי. לא כך פני הדברים בעניין הטענה ל"הרמת מסך". התוצאה אפוא שיש לדחות את התביעה נגד נתבעת 2, ולקבל אותה, במרביתה המכריע כלפי נתבעים 1 ו- 3. לעניין ההוצאות, יש לפסוק לתובע שכ"ט עו"ד לפי השיעורים שקבועים ב כללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ), התש"ס-2000 (במעוגל) , וכן הוצאות בגובה אגרת בית המשפט. בשים לב לכך שדסה לא הגישה ראיות ואפילו לא העידה בעצמה בבית המשפט ולנוכח זיקתה לנתבעת, אינני רואה לפסוק הוצאות לחובת התובע בשל דחיית התביעה נגדה.

אשר על כן, אני מחליט לדחות את התביעה נגד נתבעת 2 ללא צו להוצאות. אני מחייב את הנתבעים 1 ו-3, ביחד ולחוד, לשלם לתובע את הסך של 101,100 ₪ וכן שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 14,000 ₪, זאת בתוספת הוצאות בגובה אגרת בית משפט ששולמו על ידי התובע, משוערכת להיום. הסכומים ישולמו תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן – י ישאו הפרשי הצמדה וריבית ממועד מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ח אדר ב' תשע"ט, 04 אפריל 2019, בהעדר הצדדים.