הדפסה

בית משפט השלום בקריות ת"א 67743-02-20

ף
בפני
כב' השופט הבכיר ערן נווה

מבקשים

  1. חיים חייקה
  2. יגאל חייקה
  3. יפתח חייקה
  4. עומר חייקה

נגד

משיבים

  1. חסן נעים ת.ז. XXXXX751
  2. אייסר נעים ת.ז. XXXXX596
  3. סאהר נעים ת.ז. XXXXXX035
  4. מוחמד נעים ת.ז. XXXXX470
  5. איימן נעים ת.ז. XXXXX728
  6. רשות מקרקעי ישראל – משיבה פורמלית
  7. משרד החקלאות ופיתוח הכפר- משיבה פורמלית
  8. רשות הטבע והגנים –משיבה פורמלית

החלטה

עניינה של החלטה זו בבקשת המבקשים למתן צו מניעה זמני אשר פרטיו יצוינו להלן, תוך התנגדות המשיבים.
כאן המקום לציין, כי כאשר הוגשה הבקשה ניתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד , אך הוא בוטל על ידי בית המשפט לאחר שעיין בתגובת המשיבים, לא התקיים דיון במעמד הצדדים לאור תקופת שיא מגפת הקורונה.
המבקשים הגישו בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי אשר הורה על קיום דיון במעמד שני הצדדים, תוך ציון כי בית המשפט נדרש לבחון בין השאר את הה יבטים השונים של צו מניעה זמני, לרבות קיום מאזן הנוחות.
עוד יש לציין כי מדובר בצו מניעה זמני, להבדיל מהתיק העיקרי והעניין הובהר היטב לצדדים.
בישיבת בית המשפט הקבועה ליום 2.8.20 שמעתי את המצהיר מטעם המבקשים ואת המצהיר מטעם המשיבים ולאחר מכן קיבלתי סיכומים בכתב והשלמות בע"פ לצורך מתן החלטתי.

אפרט את טענות הצדדים בטרם אתן את החלטתי:

המבקשים עותרים למתן צו מניעה זמני אשר ייתן להם את הסעדים הבאים:

צו מניעה זמני אשר יאסור על המשיבים 1-5 להסיג גבול ו/או להיכנס ו/או לעשות שימוש בשטחי המרעה אשר הוקצו למבקש 1, המכונים גם "חוות חט"ל", זאת בין בעצמם ובין על ידי מי מבני משפחתם ובין על ידי עדר הבקר שבבעלותם ו/או בחזקתם ובין באמצעות מי מטעמם. מספרי החלקות והגושים הרלוונטים מפורטים בבקשה, להלן ("שטחי המרעה").
כל צו רלוונטי נוסף בהתאם לשיקול דעתו של בית המשפט.

נימוקי הבקשה:
עניינם של ההליכים הינם טענות ל מעשים פליליים ועוולות אזרחיות, אשר ביצעו ומבצעים המשיבים 1-5 כנגד המבקשים.
הצדדים: המבקש 1 (להלן: "חיים") הוא בעל זכויות בנחלה חקלאית במושב עין יעקב, העוסק בין היתר בגידול בקר ומי שהתקשר עם משרד החקלאות בהסכם לרעיית עדר בקר בשטחי המרעה.
המבקש 2 (להלן: "יגאל") מגדל בצוותא עם חיים את עדר הבקר.
המבקשים 3-4 (להלן: "יפתח ו-"עומר" בהתאמה) הם בניו של חיים ושותפים לגידול עדר הבקר בשטחי המרעה.
המשיב 1 (להלן: "חסן") הוא אביהם של המשיבים 2-3 ("אייסר, סאהר, מוחמד"), כולם תושבי היישוב מעלות-תרשיחא ולמיטב הידיעה מגדלים בצוותא עדר בקר משותף.
המשיבה 5 הינה רשות מקרקעי ישראל (להלן: "הרשות") ומי שמקצה את שטחי המרעה שבנדון, במסגרת הסכם רעייה, למשיב הפורמאלי 6- משרד החקלאות ופיתוח הכפר (להלן: "משרד החקלאות"), אשר התקשר עם הרשות בהסכם רעייה ומי שהעניק לחיים את זכות השימוש בשטחי המרעה, במסגרת הסכמים בכתב.
שטחי המרעה המכוונים גם "דחוות חט"ל" הינם תחנת מחקר לחקר ממשק רעייה במרעה חורש טבעי. החווה שייכת למינהל המחקר החקלאי/המרכז הוולקני של המשרד לחקלאות. כאמור שטחי המרעה מצויים בבעלות מ"י או קק"ל, מנוהלים על ידי הרשות ומוקצים למשרד החקלאות בהסכם הרשאה לרעייה (להלן: " הסכם הרעייה").
יצוין, כי הסכמי הרעייה בין הרשות למשרד החקלאות טרם הוארך מטעמים טכניים, אך הרשות הודיעה בכתב כי עד להארכת תוקף ההסכמים יוסיף ויעמוד ההסכם האחרון אשר נחתם בתוקפו.
מזה כ-20 שנה ויותר מתקשר משרד החקלאות עם חיים בהסכם (להלן: "הסכם השימוש") במסגרתו נקבע כי חיים יהא הספק היחיד אשר יהיה רשאי לעשות שימוש בשטחי המרעה ולרעות את עדר הבקר שברשותו בשטחים אלה.
בנוסף, חתם חיים הסכם עם קק"ל לצורך קבלת אישור קק"ל לרעייה בשטח (להלן: "הסכם קק"ל). יצוין, כי לאור אי הארכת הסכם הרעייה בין הרשות למשרד החקלאות, טרם נחתם הסכם חדש ועדכני בין משרד החקלאות לבין חיים, אולם ועדת המכרזים של משרד החקלאות כבר אישרה את הארכת הסכם משרד החקלאות עם חיים עד ליום 31.12.21.
בהתאם להסכמים ולהסדרים החלים על שטחי המרעה, הזכות לעשות שימוש בשטחי המרעה ולרעות עדר בקר בהם, נמסרה על ידי מדינת ישראל באמצעות משרד החקלאות, באופן בלעדי וייחודי לחיים ולבני משפחתו, לרעיית עדר הבקר המשותף. בהתאם להסכמים, נשאו ונושאים המבקשים בכל התשלומים החלים על שטחי המרעה, לרבות גידור השטחים, עקירת שיחים מזיקים, פעולות השבחת הקרקע ועוד.
המבקשים מציינים, כי מדובר בשטח מרעה מצומצם, אשר בקושי רב יכול להכיל את עדר הבקר של המבקשים.
לטענת המבקשים, המשיבים פולשים כמעט מידי יום לשטחי המרעה באמצעות חיתוך גדרות ופריצת שערים סגורים, מכניסים את עדר הבקר שלהם לתוך שטחי המרעה והוא שהה בשטחי המרעה מרבית שעות היום. הדבר נעשה תוך חציית העדר כבישים ודרכים ציבוריות וסיכון חיי אדם .
אלא שלא די בכך, בשנים האחרונות אירעו מספר אירועים חמורים וקשים המצריכים התייחסות פרטנית:
הקמת מכלאה בשטחי המרעה- בשנת 2017 הקימו המשיבים מכלאה פיראטית נוספת, אשר פורקה מאז, הפעם בתוך שטחי המרעה עצמם .
חיתוך גדרות מאסיבי- המשיבים ביצעו חיתוך מסיבי של ק ילמוטרים רבים של גדרות שטחי המרעה, בעיקר בחלקה המערבי של החווה. מדובר בנזק כלכלי כבד ביותר.
איום ברצח- לפני 6 חודשים לערך, המבקשים מתארים מקרה לפיהם סאהר ניסה לסקול את יגאל באבנים בשטחי המרעה ואירוע נוסף בתאריך 30.12.19 , בו ניסו לטענתם מוחמד וסאהר, תוך מרדף מכוניות, לסקול את רכבם של עומר ויפתח באבנים. רכבם של עומר ויפתח נפגע במהלך מרדף זה. כמו כן יפתח סבל מכאבים בעקבות אירוע התאונה ונאלץ לגשת למחר למיון.
בעקבות אירוע זה הגישו המבקשים בקשה לצו למניעת הטרדה מאיימת במסגרת ה"ט 47001-01-20 ובו ניתן לטובת המבקשים צו למניעת הטרדה מאיימת. לטענתם, למיטב ידיעתם , משטרת ישראל העבירה לפרקליטות המלצה להגשת כתב אישום כנגד המשיבים 1-4.
המשיבים טוענים, כי הם עושים שימוש מזה כעשרים שנה בשטחי המרעה ספציפיים. כאסכמתאות לשימוש המשיבים בשטחי המרעה בהיקף של כ-1,400 דונם, כל שצירפו המשיבים היה "נספח רעייה זמני- בש"ט נחל יחיעם" מטעם רשות הטבע והגנים, אשר הגדיר למשיבים את מועדי הרעייה לתקופה 1.5.19-31.8.19 בלבד, קרי לתקופה של כ-4 חודשים בלבד. כן הגדיר נספח הרעייה הזמני את שטחי הרעייה בשטח של 571 דונם בלבד.
מבירור שנעשה אל מול הרט"ג, משרד החקלאות וקק"ל, עולה כי למשיבים אין כל זכויות בשטחי המרעה כמפורט להלן:
רט"ג- בהתאם לעמדתו, אין למשיבים זכויות בשטחי המרעה. בהתאם למפת שטחי הרעייה אשר במשרדי הרט"ג ניתן לראות כי כל שהוקצה להם היו כ-541 דונם, אשר כאמור אינם חלק משטחי המרעה (שטח החט"ל).
משרד החקלאות- בהתאם להודעתו עוד מחודש ינואר 2019, כי מעבר להרשאה לתקופה הקצובה ביחס ל-541 דונם כאמור בנספח הרעייה הזמני, אין למשיבים חוזה רעייה זמני או קבוע.
קק"ל- בהתאם להודעתה , מאז ולמעט רישיון זמני ונקודתי שתוקפו היה 3 חודשים בלבד, אשר קיבלו המשיבים במהלך שנת 2016 מיערן בשם וליד, אין למשיבים כל רישיון או זכויות רעייה.
לעניין זה יובהר, כי גם היתר זמני דנן לא היה ביחס לשטחי המרעה (של החט"ל).
לטענת המבקשים, מאז מתן הצו למניעת הטרדה מאיימת , המשיבים ממשיכים להיכנס אל שטחי המרעה ומכניסים את עדרי הבקר שברשותם לצורכי רעייה. (הם מצרפים העתק תלונה שהוגשה בגין פלישה נוספת מיום 18.2.20).
כתוצאה מהפלישות החוזרות ונשנות של המשיבים לשטחי המרעה נגרמים למבקשים נזקים כבדים ובין היתר:
נזק לתשתיות ולגדרות המרעה.
נזק לתבואה ולמזון הגדל במרעה, אשר נאכל על ידי העדר הפולש- הכנסת עדר בהיקף גדול כמו של המשיבים גורם לכך שאין די בתבואה ומזון בשטחי המרעה כדי לזון את עדר המבקשים.
נזק לקרקע כתוצאה מטיחוח והידוק הקרקע על ידי העדר הפולש- כתוצאה מהפלישה של עדר המשיבים, נפגעת באופן ישיר יכולת הקרקע להצמיח עשבי מרעה וזאת כתוצאה מטיחוח יתר של הקרקע.
נזק כתוצאה מצורך בנקיטת הליכים ופעולות לסילוק העדר הפולש- המבקשים טוענים, כי השקיעו במשך השנים מאות ואף אלפי שעות עבודה בהתמודדות עם הפלישות, בהגשת תלונות למשטרה וזימון לתת עדויות, באיסוף מידע, צילומים וראיות ביחס לפלישות ועוד.
כמו כן, לטענתם, נגרמים למשרד החקלאות נזקים כבדים בגין הפלישות ובין היתר נזק לחווה (נזק לתשתיות, מתקנים, גדרות וכו'), וכן נזק ופגיעה באיכות הניסויים, כאשר הפלישות הובילו לכך שלא ניתן למעשה לקיים ניסויים איכותיים בשטחי החווה, היות וכל ניסוי אשר מתקיים מזוהם על ידי המשיבים.
המבקשים מתארים אף פגיעות פיזיות ונפשיות וכן פגיעה ברכושם שנגרמו להם כתוצאה מאירועים אלימים ותקריות עם המשיבים.
ראיות לכאורה לקיומה של עילת תביעה- המבקשים טוענים , כי הם מתבססים על הסכמים ומסמכים בכתב אשר נערכו על ידי רשויות המדינה השונות, המקנים להם זכות חזקה ושימוש בלעדית במקרקעין.
כמו כן, לטענתם, על שטחי הרעייה חולשת המסגרת הנורמטיבית הקבועה בחוק ההתיישבות החקלאית (סייגים לשימוש בקרקע חקלאית ובמים), תשכ"ז- 1967, על פיו בעל הזכות להחזיק בקרקע אינו יכול להתיר שימוש לאחר, ובמידה והתיר - תפקע זכותו בקרקע. דהיינו, על פי החוק, מחוייבים המבקשים שלא לאפשר לכל גורם אחר שימוש בשטחי המרעה אשר הוקצו להם.
הרשויות והגופים האמונים על השטחים הרלוונטיים ובכלל זאת על כלל שטחי המרעה במדינת ישראל (המשיבים הפורמאליים), מבהירים בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים כי למשיבים אין כל זכויות בשטחי המרעה.
למבקשים זכויות במקרקעין וסיכויי התובענה העיקרית של המבקשים טובים ביותר, שכן אלו נתמכים הן בעובדות בשטח, הן במסמכים בכתב והן בעמדות הגופים האמונים על הקצאת שטחים אלו למרעה, כאשר מנגד למשיבים אין כל בסיס משפטי או עובדתי לטענותיהם.
מאזן הנוחות- לטענת המבקשי ם, מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתם, כאשר אם לא יינתן צו המניעה המבוקש- יפלשו המשיבים, כפי שעשו במשך תקופות ארוכות ואף כפי שהצהירו, חזרה לשטחי המרעה. הנזקים שהם גורמים לכל הצדדים המעורבים, כפי שפורטו לעיל, יימשכו. נזקים אלו נאמדים ומעורכים בסכומים מצטברים של מאות אלפי ₪ ואף יותר מכך. במידה וישהה עדר המשיבים בשטחי המרעה, יגרם נזק נוסף ליכולת שטחי המרעה למלא את ייעודם כמרעה לבקר. נזק נוסף זה יביא להתארכות תקופת השיקום שתדרש לשטחי המרעה. מנגד, למשיבים לא יגרם כל נזק ממתן צו המניעה הזמני ובכל מקרה לא יגרמו נזקים בלתי הפיכים.
מתן הסעדים המבוקשים יאפשר שימור המצב הקיים, דהיינו מניעה מהרס של חוות החט"ל ושטחי המרעה שבה, בד בבד עם הבטחה כי המשיבים לא יעבירו את הבעלות על העדר לאחר, באופן שירוקן את הסעדים הזמניים מתוכן, כמו גם האפשרות להיפרע מן המשיבים בתביעה העיקרית.
עוד טוענים המבקשים, כי בקשתם מוגשת בתום לב וניקיון כפיים. סעדים אלו נדרשים לצידו של הצו למניעת ה"ט, שכן טיבו של הצו הינו הרחקת המשיבים בעצמם בלבד משטחי המרעה (ולנוכח צמצום היקף שטח תחולת הצו הארעי כאמור- גם לא מכל שטחי המרעה) בעוד אין מה שימנע את הכנסת העדר, כפי שנעשה מספר רב של פעמים מאז מתן הצו הארעי על ידי המשיבים ומי מטעמם לשטחי המרעה, שהוא הגורם העיקרי לנזקי המבקשים.
לאור העדר כל זכות של עדרי הבקר של המשיבים לשהות בשטחי המרעה ולאור סד הזמנים הדחוק לנוכח פלישות חוזרות של המשיבים לשטחי המרעה, אשר אינן נפסקות עובר למועד הגשת בקשה זו, מ בוקש מבית המשפט ליתן את הצווים המבוקשים.

תגובה מטעם המשיבים לבקשה למתן צו מניעה זמני:
לטענת המשיבים, הליך זה נועד לעקוף את החלטת בית המשפט השלום בנצרת במסגרת הליך ה"ט 47001-01-20. המבקשים מטעים את בית המשפט לגבי ההליך הקודם ותוצאותיו, תוך העלמת עובדות מכוונת. כפועל יוצא, נוצר מצב של כפל החלטות, כפל צווי מניעה, ואילו בעניינים שבהם לא ניתן צו מניעה בבית המשפט השלום בנצרת, במיוחד לאחר ששמע את העובדות, נוצר מצב של החלטות סותרות.

לטענת המשיבים, דינה של הבקשה להדחות וזאת מן הטעמים הבאים:

בשל כפל הליכים וכפל סעדים- המבקשים קיבלו אותו סעד פעמיים, משני בתי משפט שונים. הדבר אף מהווה ביזיון להחלטות בית המשפט. לפיכך, הליך זה הינו הליך מיותר. לטענתם, יש להשוות בין שני ההליכים ושני הסעדים שהתבקשו בשתי הבקשות שהוגשו לבתי המשפט השונים (הליך ה"ט בנצרת וההליך שפנינו), ולהיווכח כי מדובר בסעדים הזהים במהותם.
במסגרת הליך ה"ט בנצרת התבקש במסגרת הבקשה צו מניעה כנגד המשיבים מאחר וכבר במסגרת הבקשה להטרדה מאיימת התבקש איסור על כניסתם של המשיבים למה שכונה שטחי המרעה של המבקשים, בדיוק כפי שמבוקש כאן. בית המשפט שם נעתר לבקשה במעמד צד אחד, ואולם במסגרת הדיון במעמד שני הצדדים צומצם ובוטל צו המניעה, בהסכמת הצדדים, לגבי חלק מהחלקות, אשר המשיבים טענו לחזקתם ושימושם במשך עשרות שנים. הצו בוטל ביחס לחלקות שהופיעו בגושים 18412 ו- 18415, שהן החלקות שהופיעו בשורות 4 ו-5 לרשימת החלקות בבקשה, שכן המבקשים טענו שהם מחזיקים ומשתמשים בחלקות אלה לצורך רעיית הבקר אשר ברשותם במשך עשרים שנה.

בשל קיומן של החלטות סותרות- צו המניעה שניתן על ידי בית המשפט השלום בנצרת ניתן ביחס לשטחים אשר בחזקת ושימוש המבקשים. ואולם, ביחס לשטחים אשר בחזקת ושימוש המשיבים, הוא בוטל וצומצם בהסכמת המבקשים עצמם, ונקבע מפורשות כי המשיבים רשאים להמשיך ולהיכנס לשטחים אלו. זאת לאחר שהובהר בראיות, כי המשיבים מחזקים בשטחים האמורים מזה כעשרים שנה, ולכן בוודאי שלא ניתן להוציאם ולפנותם משטחים אלה במסגרת סעד זמני, להבדיל מתביעת פינוי. הלכה למעשה, מה שביקשו המבקשים להשיג בבקשה הינו לקבל שוב צו מניעה ביחס לאותם שטחים שבוטל בעניינם צו המניעה בנצרת. מדובר בהתנהלות חסר תום לב.

לא ניתן לקבל סעד של צו עשה מסוג פינוי במסגרת סעד זמני של צו מניעה- הצו המבוקש מטרתו להביא לפינוי המשיבים משטח שבו הם מחזיקים ומשתמשים לרעייה במשך כעשרים שנה. בית המשפט אינו יכול להוציא צו שכזה ללא הליך של תביעת פינוי וללא שניתן למשיבים יומם בבית המשפט להתגונן מפני תביעה שכזו. אין מדובר בסעד זמני אלא בסעד סופי של פינוי, שלא ניתן ליתן במסגרת צו מניעה. די בכך כדי לדחות את הבקשה על הסף.

לא הוגשה כל תביעת פינוי נגד המשיבים מהמשטחים בהם הם מחזיקים- המבקשים לא הגישו כל תביעת פינוי נגד המשיבים. גם התביעה שהוגשה לאחר קבלת צו מניעה אינה כוללת שום סעד של פינוי. ממילא גם המבקשים אינם זכאים לדרוש כל סעד כאמור נגד המשיבים, שכן מי שהרשה להם להשתמש בשטחים אלה ורק הוא זכאי לדרוש את פינויים, הינה רשות הטבע והגנים, ואין היא התובעת בתיק זה והיא לא הגישה כל תביעה נגד המשיבים להתפנות משטחים אלה המושכרים להם מזה עשרים שנה. גם מטעם זה דינה של הבקשה להדחות, שכן היא לא נועדה להבטיח שום סעד עתידי, אלא היא נועדה לבצע מחטף.

הסעד הזמני המבוקש לא נועד לשמור על המצב הקיים אשר שרר בעת הגשת התביעה- להפך, הוא נועד לשנות את המצב הקיים במחטף, ובטרם התבררו העובדות לבית המשפט. מטרתו של הסעד הזמני הוא לשמור על המצב הקיים, אשר שרר לפני הגשת התביעה, ולא לשנות ממצב זה בטרם דיון בתביעה. המבקשים הם אלה שמבקשים לשנות את המצב הקיים בשטח שאף נקבע בהחלטת בית המשפט השלום נצרת, ולפיו המשיבים נכנסים ומשתמשים באותן חלקות. מעבר להחלטה האמורה, הרי כמפורט בתצהירי המשיבים, המשיבים מחזיקים ומשתמשים בשטח האמור מזה כעשרים שנה, בעוד שהמבקשים מעולם לא החזיקו בשטח האמור.

אין כל דחיפות בדיון בבקשה- שהרי לפי האמור בבקשה היא עוסקת לטענת המבקשים "במסכת פלישות", דבר המוכחש, אשר לשיטתם התחילה לפני שנים. סעד זמני אינו אמור לעסוק בעניינים אשר נמשכו על פני שנים. ובאשר לאירוע האלימות האחרון אשר נטען בבקשה ביום 24.2.20, המוכחש מכל וכל, הרי ממילא המבקשים הגישו בקשה בעילה של האירוע האמור לבית המשפט בנצרת וקיבלו את הסעד הדרוש כפועל יוצא מאירוע זה. ולכן, אין כל בסיס להגשת בקשה חדשה על יסוד אותו אירוע לבית משפט זה. כבר קיים צו מניעה בתוקף מבית המשפט השלום בנצרת ואין כל צורך או עילה בצו חדש, דבר היוצר כפל צווים לשווא .
לטענת המשיבים, ככל שהפרות המדוברות נמצאות בגושים 18412 ו- 18415, הרי שלא קיימת כל פלישה מצד המשיבים או הפרה של צו כלשהו. על כל פנים, המשיבים טוענים כי היה והפרות נכנסו לשטחי המרעה של המבקשים, למעט הגושים 18412 ו- 18415, הרי עדין עניין זה אינו מהווה עילה למתן צו מניעה חדש, שהרי כבר קיים צו מניעה תקף, אלא הדבר יכול להוות לכל היותר עילה להגשת תלונה במשטרה או בקשה ביזיון בפני בית המשפט השלום בנצרת.

מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובת המשיבים- הנזק שעלול להיגרם להם כתוצאה מהצו, פינויים משטחים שבהם הם משתמשים במשך עשרות שנים, עולה לאין שיעור על הנזק שעלול שייגרם למבקשים, שאינו נזק כלל, נוכח העובדה שמעולם לא השתמשו בשטחים אלה. ויודגש, אין למשיבים כל שטחי מרעה אחרים, אלא שטחי המרעה היחידים העומדים לרשות במשך עשרות שנים לצורך רעיית עדר הבקר אשר ברשותם. בהעדר שטחי מרעה אלה, אין היכן להאכיל או לרעות את עדר הבקר אשר ברשותם. הדבר עלול להמיט על המשיבים אסון, ויגרום לקריסת מקור הפרנסה שלהם במשך שנים, ממנו חיות ומתפרנסות משפחותיהם. לעומת המשיבים, המבקשים, כפי שהם מעידים, מחזיקים בשטחי מרעה של אלפי דונמים, פי שלוש או יותר מהמשיבים, ולכן יש ברשותם די והותר שטחים ,מלבד הגושים 18412 ו- 18415 כדי לרעות את עדר הבקר שלהם, ללא כל פגיעה במשיבים.
לא זאת אף זאת, המבקשים מעולם לא השתמשו או החזיקו את עדרי הבקר בשטחי הרעייה שבהם מחזיקים ומשתמשים המשיבים, לרבות לא בגושים בחלקות 18412 ו-18415, אלא כל אחד השתמש והחזיק שטח רעייה נפרד. על כן, איזה נזק יגרם להם אם המצב הקיים בשטח ישאר על כנו והמשיבים ימשיכו להחזיק ולהשתמש בשטחים אלו, כפי שעשו במשך עשרות שנים. משכך, לטענתם, בשקלול מאזן הנוחות הנזק שעלול להגרם למשיבים כתוצאה ממן צו המניעה, אשר עומד בסתירה חזית ית להחלטת בית המשפט השלום בנצרת ואשר ניתנה בהסכמת המבקשים עצמם, הינו נזק חסר תקנה, שעולה לאין שיעור על הנזק שעלול להיגרם למבקשים בהעדר צו מניעה.

ח. העדר תביעה והעדר עילה וראיות לכאורה- אילו המבקשים היו מגישים תביעת פינוי , אזי היה מקום לבחון אם יש ברשותם עילת תביעה להגשת תביעה כזו או ראיות לכאורה להגשת תביעה כזו. משעה שלא עשו כן, אין טעם ומקום לבחון שיקול זה.
כמו כן, אין למבקשים כל מעמד לבוא במקומה של רשות הטבע והגנים או לבקש מהמשיבים להתפנות משטחים אלה, בשעה שהמשיבים לא קיבלו רשות זו מהמבקשים אלא מגורם אחר.
יתרה מזאת, המבקשים לא צירפו כל ראיות המראות כל זכות שלהם בשטחים אלה, וכל המסמכים שצורפו על ידם הם מסמכים חסרים, מהם הוסתרו שלא במקרה חלקים רבים, והשטחים הוגדלו מעת לעת. גם בהליך זה, כמו בהליך בנצרת, לא צורפה על ידי המבקשים כל מפה של שטחי המרעה.
המבקשים טוענים, כי המסמך היחיד שבו מופיע שמם של המבקשים הינו ההסכם נספח 3 לבקשה, בינן לבין מדינת ישראל ואולם- הסכם זה מתייחס לתקופה עד לתאריך 31.12.19. שנית, השטח המצוין בהסכם זה הינו שטח של 2,800 דונם ולא 3,700 דונם כנטען בבקשה, בתור שטח הרעייה. על כן, כאשר המבקשים טוענים עתה לשטח רעייה גדול בשטח של 3,700 דונם, הרי המשמעות היא כי הם "קיבלו" או "אמורים לקבל" ,רק לאחרונה שטח נוסף, של כ-900 דונם ואשר לא היה ברשותם בעבר. ולכן, המבקשים אינם יכולים לטעון לחזקה ושימוש בשטח 3,700 דונם מלפני שנים כנטען. לטענתם, נראה כי שטח נוסף זה אשר המבקשים מנסים לספח לעצמם, הינו אותו השטח שבו מחזיקים המשיבים במשך עשרות שנים, וכפי הנראה המבקשים מבקשים להגדיל את שטחי הרעייה שלהם על חשבון שטחי הרעייה של המשיבים. משכך, לא רק שמסמך זה אינו מחזק את טענותיהם של המבקשים, להפך הוא סותר את טענותיהם ומפריך אותן.
גם נספח 6 שצורף לבקשה שהוא תוכנית המחקר, אינו מסייע למבקשים, אלא הוא דווקא מפריך את טעננותיהם לגבי גודל שטח המרעה. שכן בעמ' 3 למחקר פסקה 3, נאמר בין היתר כי "גודלו של שטח המרעה הינו 1,800 דונם...". על כן, החומר שהוצג על ידי המבקשים בוודאי אינו מוכיח זכויות לכאורה שלהם בשטח של 3,700 דונם כנטען על ידם כיום. עובדה זו מראה כי המבקשים לא החזיקו בשטחים אלה בעבר כלל ועיקר, ולכן גם מבחינת המצב הקיים בשטח , אינם יכולים לטעון לחזקה בשטחים אלה בעבר. מנגד, המשיבים טוענים כי הראו במפורש כי החזיקו בשטחים אלה במשך עשרות שנים, צירפו מפה של השטחים שהחזיקו, אשר צורפה לכל אחד מההסכמים שלהם שנה בשנה, מאז שנת 2011 ללא שינוי.

המבקשים הגישו תגובה מטעמם לתשובת המשיבים לבקשה:
המבקשים מבהירים, כי לא הסתירו כלל וכלל את הליך ה"ט בנצרת, אלא הם פירטו את כל ההליכים הקשורים בקשר אליו בבקשתם וצירפו מסמכים הרלוונטים אליו. לטענתם, אין מדובר בכפל הליכים, והמשיבים מסלפים את ההחלטה שניתנה בהליך ה"ט, כאשר מעולם לא נית נו להם זכויות במקרקעין ביחס לגושים 18415, 18412.
לטענתם, לא רק שרשות הטבע והגנים לא העניקה להם כל היתר ו/או רשות לעשות שימוש באיזה מהשטחים מושא הליכים אלו, אלא שהרט"ג אף הודיעה מספר פעמים בכתב, לרבות בחודש ינואר 2020, כי למשיבים אין כל זכות לעשות שימוש בשטחים כלשהם, קל וחומר בשטחי חוות חט"ל.
למען הסר ספק פנו המבקשים לרט"ג בבקשה לבירור זכויות המשיבים במקרקעין, אשר השיב ה ביום 25.3.20 כי לבני משפחת נעים אין מטעם רט"ג כיום כל זכויות בקרקע שבשטח שמורת הטבע המוצעת "נחל יחיעם הרחבה" וכי רט"ג נתנה למר מוחמד חסן עלי (נעים) בשנים האחרונות אישור רעיה זמני כל שנה למשך 4 חודשים בכל קיץ, בשטח של 571 דונם בלבד בשמורה המוצעת האמורה. ביום 23.1.20 נשלח למר מוחמד חסן מכתב בו נאמר כי רט"ג אינה מוסמכת עוד ליתן אישורי רעיה בשטח זה ועליו לפנות אל הגורם המוסמך במשרד החקלאות לשם קבלת הסכם רעיה.
מאז קבלת הודעת הרט"ג בחודש ינואר 2020, שלחו המשיבים באמצעות ב"כ מספר פניות לרט"ג בבקשה לשקול החלטה זו בשנית. החלטת רט"ג נותרה בעינה. המשיבים הסתירו עניין זה בתגובתם ואין להם כל היתר לעשות שימוש בשטחי מרעה כלשהם, קל וחומר בשטחי המרעה של חוות חט"ל (שם מעולם לא היתה להם כל זכות שימוש).
כמו כן, במועד הגשת הבקשה למתן הסעדים הזמניים לא היו המשיבים ו/או עדר הבקר שברשותם בשטחי חוות חט"ל, זאת לאור הליך פינוי וסילוק יד שבוצע מספר ימים קודם לכן על ידי משרד החקלאות, הסיירת הירוקה ויחידת הפיצוח. לטענת המבקשים, אם נכונה היתה טענת המשיבים כי קיימת להם זכות בדין לעשות שימוש בשטחי המרעה של חוות חט"ל, מדוע ביצעה מדינת ישראל, ולא בפעם הראשונה, הליך סילוק יד שלהם משטחי המרעה, ומדוע לא נקטו המשיבים בכל הליך משפטי למנוע סילוק יד זה.
המבקשים מבהירים, כי בהתאם מטרת בקשתם היא לשמר מצב קיים ולמנוע פלישה חדשה ונוספת של המשיבים לשטחי חוות חט"ל.
לטענת המבקשים, אין מדובר בכפל הליכים, אלא בהליכים שונים מכח עילות שונות, למתן סעדים שונים. הצורך בהגשת הבקשה לסעדים זמניים נולד אך לאור הצהרות המשיבים בדיון אשר התקיים במעמד הצדדים ביום 19.2.20 בהליך ה"ט וסילוק ידם על ידי מדינת ישראל מהמקרקעין מיום 24.2.20. ההליך ה"ט מטרתו להגן על המבקשים מפני הטרדות או פגיעות פיזיות. לטענתם, העילה אשר עמדה ביסוד הבקשה למניעת ה"ט היא אירוע תקיפה חמור ונסיון לרצח, ואילו עילת הבקשה לסעד זמני היתה הצהרת המשיבים עוד במהלך הדיון מיום 19.2.20, כי בכוונתם לשוב ולפלוש לתוך שטחי חוות חט"ל ויישום הצהרה זו ביום 24.2.20.
כפי שצוין בבקשה ביום 24.2.20 ביצעה מדינת ישראל באמצעות משרד החקלאות, יחידת הפיצוח והסיירת הירוקה פינוי וסילוק יד של המשיבים משטחי חוות חט"ל. בהתאם ולצורך מניעת פלישה חוזרת של המשיבים לשטחי חוות חט"ל, הגישו המבקשים את הבקשה למתן סעדים זמניים מושא הליכים אלו.
על כן, אין מדובר בכפל הליכים וסעדים וזאת לנוכח העובדה כי הבסיס העובדתי, אשר היווה את העילה למתן הצו למניעת ה"ט, אינו אותו בסיס עובדתי אשר היווה את העילה למתן צו המניעה בתיק זה. כמו כן, ברי כי במסגרת שני ההליכים כלל לא ניתן אותו הסעד.
ביחס לטענת המשיבים להחלטות סותרות, טוענים המבקשים כי המשיבים מנסים לנכס לעצמם זכויות במקרקעין, באמצעות עיוות החלטת בית המשפט השלום בנצרת מיום 19.2.20. לטענתם, אין עוררין, כי אין בצו שניתן כדי לאסור על הימצאות המשיבים בחלקות/גושים ואין בהימצאות המשיבים באותן חלקות/גושים כדי להביא להפרת הצו למניעת ה"ט. יחד עם זאת, אין בכך ובכל מקום אחר רמז לטענת המשיבים כי "נקבע מפורשות כי המשיבים רשאים להמשיך ולהיכנס לשטחים אלה". המשיבים מטעים את בית המשפט לחשוב כי ניתנה להם הרשאה במסגרת החלטה שיפוטית להמשיך ולהיכנס לגוש 18412 ולגוש 18415. בעוד שהלכה למעשה החלטת בית המשפט היתה אך כי כניסה לשטחים אלו לא יהוו הפרה של הצו למניעת הטרדה מאיימת, על אף שכתוצאה מכך ייתכן ויהיו קרובים למי מהמבקשים – הא ותו לא. המבקשים מבהירים, כי בית המשפט השלום בנצרת נמנע מלדון בטענות הנוגעות לחזקה ושימוש בשטחים הרלוונטיים, אלא התמקד אך ורק בטענות ביחס לאירועי האלימות.
עוד טוענים המבקשים, כי המשיבים טעו שעה שסברו כי החרגת שני הגושים מצו המניעה לה"ט מקנה להם זכויות כלשה ן ביחס אליהם.
המבקשים מוסיפים ומבהירים, כי צו המניעה אשר ניתן מטרתו שמירת המצב הקיים ולא בקשה לצו עשה של פינוי. בהתאם לכך, גם במסגרת התביעה הראשית בתיק , תביעת המבקשים הינה לצו מניעה קבוע. המבקשים מ ציינים, כי במועד הגשת הבקשה לא היו המשיבים או מי מטעמם בשטחי המרעה של חוות חט"ל והבקשה כאמור הוגשה לאור הצהרתם המפורשת כי בכוונתם לשוב ולפלוש לשטחי המרעה.
ביחס לטענה כי לא הוגשה כל תביעת פינוי- המבקשים מבהירים כי המשיבים אינם מצויים במקרקעין. ביום 24.2.20 עובר להגשת הבקשה , מדינת ישראל על ידי משרד החקלאות פינו את המשיבים ואת הבקר שהיו במקרקעין. בהתאם לכך, לא היו המבקשים זקוקים לסעד בדמות פינוי וביקשו את שימור המצב הקיים עובר להגשת הבקשה.
המבקשים טוענים, כי במישור העובדתי המשיבים לא צירפו כל ראיה שיש בה להעניק להם זכות כלשהי במקרקעין, זאת לנוכח העובדה כי אין להם זכות או הרשאה כלשהי ביחס למקרקעין אלו. הזכות לכאורה, שניתנה למשיבים, ניתנה ל-4 חודשים בלבד עד ליום 31.8.19. כמו כן, לטענתם, לא ברורה טענת המשיבים כי רק מי שהעניק להם זכויות רשאי לטעון ביחס להימצאותם במקרקעין. הזכויות במקרקעין הוענקו למבקש מס' 1 והוא זכאי לדרוש את מתן הסעדים הזמניים.
ביחס לטענה כי אין כל דחיפות בדיון בבקשה- טוענים המבקשים, כי פלישות חוזרות אינן מורידות מהדחיפות שבזעקת המבקשים לרשויות, כי יסייעו להם בהגנה על קניינם. לטענתם, הן לנוכח הצהרות המשיבים בדיון מיום 19.2.20 (כי הם מתכוונים להמשיך ולרעות בשטחים אשר בחזקת המבקשים וזאת לנוכח צמצום צו המניעה לה"ט משני גושים, אשר בחזקת המבקשים) והן לנוכח יישומן ביום 24.2.20 באמצעות פלישתם אל המקרקעין, לא היה בידי המבקשים להמתין וליתן למשיבים להמשיך להסיג ולהזיק לשטחים המוחזקים על ידם.
ביחס לטענה להעדר תביעה והעדר עילה וראיות לכאורה- כאמור, בהתאם להודעת הרט"ג מחודש ינואר 2020, אשר לא גולתה על ידי המשיבים, אין להם כל זכויות במקרקעין. לא זו אף זו, השטחים בהם היתה למשיבים זכות לעשות שימוש בעבר לתקופה של 4 חודשים אינם חלק מהמקרקעין ומשטחי חוות חט"ל, מושא הליכים אלו.
עוד טוענים המבקשים, כי הביאו ראיות רבות בכתב מטעם מוסדות וכל הגופים הרלוונטיים של מ"י ואשר מבססות את זכויותיהם במקרקעין.
לעומת זאת, המשיבים צירפו נספח רעייה זמני שלא בתוקף עם מפה המתארת לכאורה את שטחי הרעייה שלא ברור מה מקורה, בד בבד עם הסתרת מסמכים לרבות החלטת הרט"ג, כי אין להם כל זכויות במקרקעין. המשיבים מבססים את טענתם להחזקה במקרקעין במשך "עשרות בשנים" בשטחים עצומים, אך על מסמך יחיד שאינו בתוקף, אשר העניק להם אישור רעייה לתקופה של 4 חודשים בלבד ועל שטח של 571 דונמים בלבד ועל תצהיר מטעם אחד מהם.
כמפורט בבקשה , מבדיקה שנעשתה מול רשות הטבע והגנים עולה כי אין למשיבים כל זכויות במקרקעין ואף מצאו במסמכיהם מפה הנחזית להיות חתומה על ידי המשיב 2 בשטח של 541 דונמים ללבד, אשר אינם חלק מהמקרקעין.
מאזן הנוחות- המבקשים טוענים, כי ממילא למשיבים אין כל זכות קנויה לפלוש לשטחי המרעה ולכן לא יכול להיגרם להם כל נזק כתוצאה ממתן צו אשר בפועל כל שיורה להם הוא לקיים את הוראות כל דין.
לאור כל האמור לעיל מבוקש מבית המשפט להורות על מתן והותרת צו המניעה אשר ניתן על ידו ביום 27.2.20.

דיון והכרעה:

לאחר שבחנתי את עמדות הצדדים בהרחבה ונתתי את דעתי לטיעוניהם בכתב ובעל פה ולשמיעת המצהירים במעמד הישיבה שהתקיימה ביום 2.8.20, אני נותן בזאת את החלטתי:

הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את הבקשה ואשר על כן ניתן צו מניעה זמני, אשר אוסר על המשיבים 1-5 להסיג גבול ו/או להכנס ו/או לעשות שימוש בשטחי המרעה אשר הוקצו למבקש 1, המכונים גם "חוות חטל", זאת בין בעצמם ובין על ידי בני משפחתם ובין על ידי עדר הבקר שבבעלותם ו/או בחזקתם ו/או באמצעות מי מטעמם. מספרי החלקו ת והגושים הרלבנטיים מפורטים בבקשת המבקשים ואני מפנה אליה (להלן: "שטחי המרעה").

צו מניעה זמני זה יעמוד בתוקפו עד מתן החלטה אחרת של בית המשפט, אשר ידון בתביעה העיקרית לאחר שינותב התיק לשופט.

להלן נימוקי בית המשפט בהגעה לתוצאה האמורה:
1. בסעיף 15 לפסק דינו (למעשה מדובר בהחלטה ולא פסק דין) של ביהמ"ש המחוזי הנכבד ברע"א 40213-04-20 , כתב ביהמ"ש המחוזי בסעיף 15 כדלקמן:
"לגופו של עניין המדובר במחלוקת עובדתית לגבי החזקה והשימוש של שני הצדדים במקרקעין נשוא הבקשה. לכאורה יש ראשית ראיה בתגובת המשיבה מס' 8 לטענת נעים כי עשו שימוש בחלק מהמקרקעין. מאידך, ספק אם יש טענה לחזקה ו/או שימוש בחלק אחר מהמקרקעין. בנסיבות אלה היה מקום לקיים דיון ולשמוע את המצהירים מטעם שני הצדדים כבר בשלב זה של הבקשה לסעד זמני ולו לשם הכרעה בשאלת "מאזן הנוחות"".

כזכור, דיון שכזה לא התקיים וניתנה החלטה שבמהלכה לא קיבלתי את הבקשה לצו מניעה זמני נוכח
מגפת הקורונה ולאחר שהכרעתי על סמך טענות הצדדים בלבד. משאמר ביהמ"ש המחוזי את דברו,
נקבע דיון במעמד שני הצדדים ליום 02.08.20 ובמהלכו שמעתי חקירות של שני המצהירים .
המבקשים הגישו מטעמם סיכומים בכתב ויש לסרוק אותם לתיק ביהמ"ש.
המשיבים חזר ו והפנו לתגובתם המפורטת מאוד ובמקביל סיכמו שני הצדדים בע"פ.
נוכח אמירתו של ביהמ"ש המחוזי לקיום "ראשית ראיה" מצד המשיבים לשימוש וחזקה במקרקעין נשוא הבקשה , בחנתי טענות אלה שהינן טענות עובדתיות . אני מזהיר את עצמי מראש נוכח העובדה שמדובר בצו מניעה זמני בלבד ואין המדובר כאן בניהול התיק העיקרי שבמהלכו תשמענה בוודאי כל העדויות, לרבות שמיעת עדויות של נציגים מוסמכים של המדינה שיכללו מן הסתם נציג קק"ל, נציג רשות הטבע והגנים, נציג מקרקעי ישראל ויחידת הפיצוח במשרד החקלאות.
מתוך עדות המשיב וטיעוני בא כוחו למדתי, כי השימוש במקרקעין היה קיים בפועל מזה 20 שנה
והמבקשים לא הכחישו זאת, אם כי ציינו כי הכניסה לשטח נשוא הבקשה היה ספורדי, דהיינו נעשה
מפעם לפעם על פי אישורים ולא שהייה קבועה בשטח, דבר שהוכחש ע"י המשיבים.
מכל מקום, לצרכי צו המניעה ולצרכי הימצאות בשטח, היה עלי לבחון מסמכים בכתב מטעם
המשיבים. אני מציין זאת על רקע טענה משמעותית שהועלתה בתגובת המבקשים, במהלכ ה טענו כי
במישור העובדתי המשיבים לא צירפו כל ראיה שיש בה כדי להעניק להם זכות כלשהי במקרקעין וכי
הזכות, לכאורה, שניתנה להם פקעה ביום 31.08.19.
על כך השיב ב"כ המשיבים תוך הפנייה לשני מסמכים ובחנתי אותם לצרכי צו המניעה.

המסמך הראשון הוא מסמך שהינו נספח א' שצורף לתגובה מיום 01.09.18, מסמך שכותרתו "נספח
רעייה זמני - בש"ט נחל יחיעם ". מסמך זה החתום ע"י רשות הטבע והגנים מתייחס למועדי רעייה
שניתנו למוחמד חסן עלי בין המועדים 01.05.19 עד 31.08.19. עינינו הרואות כי מסמך זה המהווה
אישור רשמי של רשות הטבע והגנים לרעייה בשטחים נשוא הבקשה, הסתיים ב 01.09.19. אנו נמצאים
ב – 02.08.20 כלומר חלפו להם כ 11 חודשים מאז מתן האישור הרשמי לרעייה במקרקעין ולא ברור
מדוע לא ניתן אישור חדש אם למשיבים זכות להימצא באותם מקרקעין. ההסבר שניתן ע"י ב"כ
המשיבים התייחס לתקופת הקורונה וכנראה גם לבירוקרטיה, אבל בפועל אין חולק וגם לא יכול להיות חולק , כי למשיבים כרגע נכון ליום מתן ההחלטה לגבי הצו, אין הסדר רעייה בשטחים נשוא הבקשה.

המסמך השני הוא מכתב שנשלח מהלשכה המשפטית של רשות הטבע והגנים מיום 26.03.20, חתום
על ידי עורך דין אלי בורץ שם נאמר בסעיף 8 ואני מצטט:
"באשר לטענתך לשטח המרעה שבהרשאה – הרשות העניקה למרשך הרשאות רעייה זמניות (עונתיות 4 חודשים כל קיץ) בשטח של כ 571 דונם בשמורת הטבע (המוצעת) נחל יחיעם הרחבה זאת כפי שצוין במפורש בהסכם ובנספח לו. שני הפוליגונים הנוספים המסומנים אדום במפה שצורפה להסכמים בעבר, מציינים אך שטחי מרעה נוספים של מרשך באזור כפי שהיה ידוע לרט"ג באותה עת ואינם חלק מהרשאת הרעייה מטעמה וזאת בעיקר מהסיבה הפשוטה שלגבי שני הפוליגונים הנוספים אין ולא היתה לרט"ג כל סמכות לגביהם משום שאינם בתחומי שמורת הטבע ואין לגביהם כל תכנון לשמורת טבע בעתיד".

ב"כ המשיב רואה במסמך זה כמסמך התומך בטענותיו והסביר זאת בהרחבה. עמדתי שונה. גם אם המסמך המהווה נספח א' תומך לכאורה בטענה, כי היו הסכמי רעייה באותם שטחי מקרקעין מעבר לאותם 571 הדונם , שאין מחלוקת שהמשיבים זכאים להיות בהם באותו שטח של חוות חט"ל והנ"ל אושר ע"י רשות הטבע והגנים , כאשר כעת במכתבו של עו"ד אלי בורץ לא ברור אם היה להם סמכות כלל לאשר זאת, מדובר גם על פי המסמך של עו"ד אלי בורץ בתקופה נתונה שבה אפשרה הרשות את הסדרי הרעייה ואין המדובר בשהייה תמידית בשטח כפי שטוענים לו המשיבים. עמדתי זו מתחזקת נוכח תגובה או תשובה שהתקבלה בתיק ביהמ"ש ביום הדיון מטעם המשיבה הפורמלית רשות הטבע והגנים הלאומיים, אותה תגובה שנמסרה במסגרת רשות הערעור האזרחי בביהמ"ש המחוזי. על התגובה או התשובה חתום אותו עורך דין אלי בורץ אשר מציין בסעיף 4 , 5 ו- 6 אני מצטט:
"לבני משפחת המשיבים/נתבעים (נעים) אין מטעם הרשות כיום כל זכויות או אישורים לגבי רעייה בקרקע שבשטח שמורת הטבע המוצעת "נחל יחיעם הרחבה". הרשות נתנה למר מוחמד חסן עלי נעים בשנים האחרונות אישור רעייה זמני כל שנה למשך מס' חודשים בכל קיץ בשטח של 571 דונם בלבד בשמורה המוצעת האמורה (שטח שהינו מחוץ לשטחי החט"ל) בשל הבנה מחודשת בשנה האחרונה ברשות ולפיה לא תתן יותר הרשות אישורי רעייה בשטחים שאינם שמורות טבע מוכרזות או מאושרות נשלח למר חסן מוחמד עלי נעים מכתב ביום 23.01.20 בו נאמר כי הרשות אינה מוסמכת ליתן אישורי רעייה בשטח זה ועליו לפנות אל המסמך המוסמך לשם קבלת הסכם רעייה".

מכל המקובץ דלעיל לא למדתי כי יש אישור תקף בכתב מרשות כלשהי של המדינה אשר מקנה את הזכות כרגע למשיבים להיות בשטח נשוא המחלוקת.

2. אין ספק שהמשיבים היו מכוח הרשאה לתקופות כאלה או אחרות בשטח האמור וכך אישרו זאת גם המבקשים. אין ספק שמדובר בתקופה לא קצרה שנמשכה על פני 20 שנה. עם זאת, יש וויכוח עובדתי שיתברר בתיק העיקרי האם מדובר היה בתקופות שהייה ספורדיות לצרכי רעייה, או בשהייה בשטח תוך גידור השטח בפועל ותוך הימצאות בשטח לאורך כל הזמן. בעניין זה נטענו טענות הנוגעות לשמירת המצב בפועל וכן מאזן הנוחות. המבקשים מצדם טענו כי מאזן הנוחות נוטה לטובתם. אם לא יישמר צו המניעה, ימשיכו פלישות לשטח וייגרמו להם המשך של נזקים המוערכים על ידם במאות אלפי שקלים, שעליהם תלויה ועומדת מעבר לסעד העיקרי שהינו צו מניעה קבוע בתיק העיקרי, גם תביעה כספית.
זאת ועוד, לטענתם הימצאות העדר של המשיבים מונע את האפשרות להשתמש בשטחי המרעה לבקר ויביא גם להתארכות תקופת השיקום שתידרש לשטחי המרעה. המבקשים טוענים, כי מתן הצו מטרתו לשמור על המצב הקיים, שעניינו מניעה מהרס של חוות החט"ל ושטחי המרעה בה. לעומתם , טוענים ה משיבים כי מתן הצו עתיד לפגוע בהם בצורה אנושה וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתם. הם מפנים לכך שהמצהיר מטעם המבקשים כלל לא ידע על גודל השטח בו מדובר וכי מדובר היה בתחילה בשטח של 2,800 דונם, כאשר בפועל מחזיקים המבקשים בשטח של 3,700 דונ ,ם כלומר "נכסו" לעצמם 900 דונם נוספים, והדבר רק מלמד על כך שטענותיהם אינן נכונות והיו יכולים להסתדר לצרכי רעייה עם מה שקיים. לעומתם, הנזק שעלול להיגרם להם עולה לאין שיעור על הנזק שעלול להיגרם למבקשים משום שאין למשיבים שטחי רעייה אחרים, ואלה שטחי המרעה היחידים העומדים לרשותם במשך עשרות שנים לצורך רעיית עדר הבקר אשר ברשותם. בהעדר שטחי מרעה אין להם שום אפשרות להאכיל או לרעות את עדר הבקר אשר ברשותם והדבר עלול לגרום להם לנזקים בלתי הפיכים.

בחנתי טענות אלה ואני סבור שמאזן הנוחות נוטה דווקא לטובת המבקשים ולא לטובת המשיבים. המשיבים לא הוכיחו כי ברשותם אישור תקף להימצא באותם שטחי רעייה ולמעשה, 11 חודשים הם אינם אוחזים באישור רשמי שכזה. המשיבים גם לא הוכיחו כי יש להם רשות להימצא בשטח לאורך כל השנה למעט מס' חודשים. לעומתם המבקשים הוכיחו כי יש להם זכויות שניתנו להימצאות בשטח ע"י רשויות המדינה וזאת הן ביחס ל 2,800 הדונם והן ביחס ל 900 הדונם הנוספים , כאשר מדובר בשטח המשמש לצרכי מרעה ואישור ומתן אפשרות ליותר מדי בעלי חיים להיות בשטח האמור עלול לגרום לפגיעה, כפי שהמבקשים טוענים.

אשר על כן לצרכי מאזן הנוחות לא השתכנעתי כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבים בנסיבות העניין.

3. המשיבים בתגובתם לביהמ"ש טענו טענות שונות שבמהלכם ציינו בין השאר את השיהוי בפנייה לביהמ"ש, את העובדה שהסעד המבוקש הוא למעשה פינוי ואת העובדה שלמעשה המבקשים מבקשים לשנות את המצב הקיים ולהכתיב מצב אחר. לא השתכנעתי כי יש לקבל את עמדת המשיבים בהקשר זה. ראשית אציין כי נכון הדבר שמדובר בסכסוך ארוך שנים בין הצדדים. עם זאת המצהיר מטעם המבקשים, הסביר היטב כי הפנייה לביהמ"ש נעשתה בסופו של דבר לאחר שכלו כל הקיצי ן ולאחר שהיו אירועים שמהלכם הייתה סכנת חיים למבקשים ועל כך גם הוגשה תלונה למשטרה וצו למניעת הטרדה מאיימת בבימ"ש השלום בנצרת. שנית, אין כאן שינוי של מצב קיים שכן, לפחות לצרכי צו המניעה לא הוכח כי המבקשים אוחזים באישורים המאפשרים להם מבחינת רשויות המדינה להיות במקום, ובמאמר מוסגר רשויות המדינה הן שאחראיות על פינוי , אם עדרי בקר נמצאים שלא כחוק בשטחים לא להם והם אלה שצריכים גם לעסוק בפינוי. עניין לנו בצו מניעה בלבד, ולא בתביעת פינוי, יש לציין בהקשר זה, שהמבקשים טענו, שהמשיבים כלל לא נמצאים בשטח, בשלב זה. דבר שהוכחש ע"י המשיבים.

4. הנקודה האחרונה המצריכה בירור היא אותו הליך שהתנהל במסגרת צו הטרדה מאיימת בבימ"ש השלום בנצרת. אודה על האמת, כאשר נתתי את החלטתי עליה הוגש בקשת רשות הערעור, ייחסתי חשיבות רבה להליך שמספרו 47001-01-20 שבמהלכו סברתי שהצדדים הגיעו ביניהם להסדר, אשר למעשה היה ניסיון כזה או אחר במסגרת צו המניעה בפני לעקוף אותו. כזכור, התייחס ההסדר לשני שטחים: שטח 18412 ושטח 18415. הובהר לי ע"י ב"כ המבקשים בטיעוניו לביהמ"ש כי חלקה 18415 מצויה כולה בתוך חוות חט"ל נשוא הבקשה וכי חלקה 18412 מרבית מהגוש זה שטח שהופקע לטובת הרחבת כפר וורדים. חלקו וחלקו הקטן נמצא בתוך חוות חט"ל. הבקשה היא כמובן רק באותו חלק המצוי בחוות חט"ל.

כזכור בימ"ש מחוזי בסעיף 18 בבקשת רשות הערעור האזרחי הקפיא בעצם את המצב הקיים ובהחלטתה כתבה כב' השופטת ברכה בר זיו: "מאחר ובהטרדה מאיימת 47001-01-20 הסכים נעים לגבי צו המקרקעין נשוא הבקשה למעט גושים 18142 ו 18415 ומאחר והצו עומד לפקוע בימים הקרובים בצו הארעי בתיק זה בוטל אני מורה כי עד להחלטה אחרת של בימ"ש קמא יעמוד בתוקפו הצו הארעי שניתן ע"י ביהמ"ש בתיק זה ביום 27.02.20 למעט על שני גושים אלה".
לאחר שבחנתי בשנית את טיעוני הצדדים בהקשר זה ובשים לב לכך שההטרדה המאיימת וההסדר אליו הגיעו הצדדים היה בראש ובראשונה כמשמעותו בחוק למניעת הטרדה מאיימת, ונטען כי לא היה בו כדי לתת הרשאה לשימוש בשטחי חוות חט"ל, אני סבור שאין מקום לקבל את עמדת המשיבים - שההחלטה שניתנה במסגרת צו ההטרדה המאיימת מחייבת לצרכי ההליך בפני י, ובמיוחד לאחר שמצאתי כי המבקשים עמדו בתנאים המאפשרים את קבלת הצו.

5. אשר על ניתן צו מניעה זמני כאמור לבקשת המבקשים אשר יעמוד בתוקפו עד מתן החלטה אחרת על ידי בית המשפט.

6. בתיק טרם הוגש כתב הגנה והוא טרם נותב לשופט.
אני מאפשר ארכה לנתבעים של 30 יום, כאשר פגרה במניין , להגיש את כתב ההגנה וכאשר כתב ההגנה יתקבל, יש לנתב את התיק לשופט .

לעניין הוצאות משפט – לאור התוצאה אליה הגעתי יש מקום לפסוק הוצאות משפט ואולם הוצאות
המשפט לא נפסקות בשלב זה על ידי והוצאות המשפט הן ביחס לתוצאה אליה הגעתי והן ביחס להליך
שהתקיים בבית משפט מחוזי, ידון על ידי בית המשפט בתיק העיקרי ועם סיום התיק העיקרי בין
הצדדים.

המזכירות תשלח החלטה מפורטת זו לצדדים.

ניתנה היום, י"ד אב תש"פ, 04 אוגוסט 2020, בהעדר הצדדים.