הדפסה

בית משפט השלום בקריות ת"א 65797-03-18

בפני
כבוד ה שופטת לובנה שלאעטה חלאילה

מבקשת/תובעת
פלונית

נגד

משיבים/נתבעים

  1. מדינת ישראל
  2. בית החולים "זיו" - צפת

החלטה

בקשה מטעם התובעת להגשת חוות דעת רפואית נוספת מטעמה.

ענייננו בתביעת רשלנות רפואית שהוגשה סמוך למועד התיישנותה , בגדרה טענה התובעת למחדלים של הנתבעים במהלך לידה שעברה בשנת 2011, אשר הובילו א ותה למצב מסכן חיים, ניתוחים שלא לצורך לטענתה ופגיעה בכלי הדם.

בכתב התביעה תיארה התובעת את ההתנהלות הרלוונטית כדלקמן:

ביום 2.4.11, פנתה התובעת אל הנתבע 1, בית חולים זיו בצפת, בשבוע ה– 39 להריונה לאחר צירי לידה תכופים. היא התקבלה במחלקה ובשלב מסוים , ככל הנראה עקב מצוקה עוברית, הוחלט על לידה בשולפן ריק (וואקום). שני רופאים ביצעו ניסיונות שונים בוואקום עד שהתובעת ילדה.
כשעה ורבע לאחר הלידה, הועברה התובעת אל חדר ניתוח לשם ביצוע תפירה לאחר קרעים עמוקים בנרתיק ודימום חזק אשר נמשך כ- 45 דקות. שעה וחצי לאחר מכן, לאחר שהתובעת הועברה להתאוששות ובשל תלונות חוזרות שלה על כאבים חזקים, הובהלה שוב ל חדר הניתוח לתפירה שנייה שנמשכה שעה וחצי.
התובעת דיממה למשך חמש שעות, מרגע הלידה ועד לתפירה השנייה; איבוד הדם הוביל למצב מסכן חיים ולהפרעות בקרישת דם ו התובעת נדרשה למנות דם ופלזמה וסתימת כלי דם ע"י אימוביליזציה (צנתור של עור קי הרחם).
ביום 3.4.11 הועברה התובעת למחלקת טיפול נמרץ בבית החולים, כשהיא מורדמת ומונשמת.
לאחר התייצבות מצבה, הועברה התובעת למחלקת יולדות ו עקב תלונות חוזרות מצידה על כאבים ונפיחות במפשעה שמאלית, בוצע דופלר אשר הדגים פקקת (D.V.T) והחל טיפול ב קלקסן אשר נמשך 3.5 חודשים.

לכתב התביעה, צירפה התובעת חוות דעת רפואית ערוכה ע"י מומחה במיילדות וגניקולוגיה – ד"ר לוין שמואל . בכתב התביעה נטען תחת הכותרת "חוות דעת המומחה" כי :
עובר ללידה, התובעת היתה אישה בריאה ולא נמצא אצל ה חשש לפגם במנגנון הקרישה טרם הלידה.
"עפ"י הנתונים, לידת הוואקום בוצעה בצורה רשלנית".
התובעת נותרה עם נכות צמיתה, בגין נזק בכלי דם, פקקת ברגל שמאל בשיעור של 20% , נכות בגין עיוותים בתעלה שגורמים לכאבים עזים בזמן קיום יחסי מין בשיעור של 20% ונכות בגין צלקות מכאיבות לאחר קרעים בנרתיק , בשיעור של 10%.

התובעת העלתה בכתב התביעה, תחת הכותרת "סעיפי האשם" (סעיף 27 לכתב התביעה) טענות כלליות למחדלים שונים של הנתבעים או מי מעובדיהם, בין היתר, בכך שלא פיקחו כראוי על עובדיהם, לא נתנו טיפול לפי הנהלים או לפי כללי הרפואי הטובה, לא מנעו נזק צפוי וקשה, לא הפעילו שיקול דעת מקצועי, לא התייעצו עם הרופאים המומחים ונהגו בחוסר זהירות.

ד"ר לוין בחוות דעתו הביא סקירה של כל ההשתלשלות הרלוונטית, תוך שהוא מדגיש שהתובעת היתה אישה בריאה עם מנגנון קרישה תקין ו מהלך היריון תקין.
עפ"י המומחה :

במהלך הלידה, כ אשר הופיעו האטות בדפיקות לב העובר שסומנו במוניטור, מה שמלמד על סבל עוברי, הוחלט ע"י הרופאים ליילד את התובעת בלידת ואקום. לשיטת המומחה, מדובר בהחלטה נכונה, בייחוד לנוכח העובדה כי הפתיחה היתה גמורה והראש היה בגובה המומלץ לביצוע שולפן ריק.
"לא מצוין מהלך השולפן ריק, כלומר כמה משיכות היו, האם נותקה הצלחת של השולפן מראש העובר ואם כן כמה פעמים וכן לא מצוינת כל סיבה להאטות שהיו בשלב השני של הלידה", אך מצוין כי יולדה תינוקת במצב אפגר 9-10, שהינו מצב אידיאלי. המומחה מוסיף כי לא צוין שהיה דימום לפני ביצוע הוואקום לכן הוא מסיק כי הדימום התרחש לאחר ביצוע הוואקום.
המומחה כתב בחוות דעתו "עד כאן נראה שהכול תקין" ו תהה, מה בכל זאת קרה שנותרו קרעים עמוקים ומרובים בנרתיק שגרמו לדימום חזק שהוביל להעברת האישה לחדר ניתוח .
לפי חוות הדעת, כל הדימום היה מתוך הנרתיק; העובדה שבעת התפירה השנייה נפרמו התפרים הראשונים, מלמד כי היה דימום מסיבי וכי הקרעים היו עמוקים ונרחבים.
המומחה תיאר בחוות דעתו את מהות לידת הוואקום ונתן הסברים כלליים אודות הסכנות בהרכבת צלחת הוואקום על ראש היילוד, בכך שהיא עלולה לתפוס את קירות הנרתיק בעת השאיבה של האוויר מתוך הצלחת, ואז בזמן המשיכה של הצלחת היא מושכת איתה את רקמות הנרתיק, דבר המוביל לקרעים. המומחה הוסיף כי הנרתיק עשיר מאוד בכלי דם בזמן לידה בגלל אספקת דם גדולה לאזור בעת ההיריון, ואיבוד הדם הוא מסיבי וקשה.
התובעת דיממה במשך 5 שעות (מהלידה ועד סוף התפירה השנייה ). לאחר דימום מסיבי וממושך נגרם D.I.C - הפרעות קשות בקרישת הדם ויצירת קרישים מסכני חיים.
לשיטת המומחה, הטיפול ב- D.I.C וב- D.V.T היה תקין. התובעת קיבלה מנות דם ופלזמה, ובסוף סתימת כלי הדם על ידי אימוביליזציה.
המומחה מסכם כי התנאים המיילדותיים היו אידיאליים לביצוע לידת ואקום, אולם מרגע ביצוע הוואקום "מתחילה שרשרת של הפרעות :

לידת וואקום (הושם לא כראוי) ==> קרעים עמוקים בווגינה==>דימום מסיבי==> הופעת D.I.C שמהווה סכנת חיים==> הופעת אנמיה חזק==>, D.V.T==> S.V.T".
המומחה ציין בחוות דעתו כי הרישומים הרפואיים לוקים בחסר משמעותי ביחס ל :
זמן יציאת השלייה, על ידי מי נבדקה השלייה ומה תוצאות הבדיקה, תיאור סוג מכשיר הוואקום, איזה לחץ שלילי הופעל בוואקום, תוך כמה זמן הגיע ללחץ בשולפן הריק, האם הצלחת התנתקה בזמן המשיכה וכמה פעמים, כמה משיכות היו, האם היתה סיבה להאטות במוניטור בשלב השני ו מה היה מצג הראש בלידה.
המומחה בפרק "סוף פסוק" קובע כי צלחת הוואקום לא הורכבה כראוי (בצורה רשלנית) דבר שגרם לקרעים ולכל שרשרת המשמעויות המתוארת לעיל.

לפי חוות דעתו של ד"ר לוין, בגין הנזק בכלי הדם והופעת פקקת הורידים ברגל שמאל, זכאית התובעת ל- 20% נכות לפי סעיף 11(2)(ג) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956. בנוסף, עקב קרעים נרחבים ועמוקים בקירות הנרתיק ותפירתם מחדש לפחות פעמיים נוצרו עיוותים בתעלה שגורמים לכאבים עזים בזמן יחסים ולכן זכאית התובעת ל- 20% נכות לפי סעיף 25(1)(ג) לתקנות, ועקב צלקות מכאיבות לאור הקרעים בנרתיק זכאית ל- 10% לפי סעיף 75(1)(ב) לתקנות.

הנתבעים צירפ ו חוות דעת רפואית נגדית של מומחה במיילדות וגינקולוגיה, פרופ' הרמן, שקבע כי לא נותרו לתובעת נזק פנימי או צלקות ושיש איחוי מלא של הקרעים, ומכאן קבע אפס אחוזי נכות לתובעת.
המומחה סקר בחוות דעתו בפרוטרוט את הטיפול שניתן לתובע ת ואת מהלך הדברים לאורך אשפוזה, לרבות רגע י הדימום המסיבי.

המומחה הפנה לקביעתו של ד"ר לוין בחוות דעתו לפיה ההחלטה לניסיון יילוד עם ואקום היא החלטה נכונה בנסיבות, והוא ה תייחס והשיב למספר טענות "לא מוצדקות" לשיטתו הנוגעות לסיבות של הקרע העמוק בנרתיק והטיפול בדימום.

ד"ר לוין סבור כי העלאה מהירה של הלחץ לא יוצרת ואקום טוב והצלחת לעתים קרובות מתנתקת בעת המשיכה. פרופ' הרמן סבור מנגד כי טענה זו שגויה מיסודה והיא משקפת גישה ארכאית שחלפה מהעולם, שכן מחקרים מראים שאין הבדל בכוח המופעל למשיכת ראש העובר כאשר מעלים את הלחץ בהדרגה לעומת העלאה מהירה. העלאה מהירה של הלחץ במקרה הנוכחי הובילה לשיטת מומחה הנתבעים ליילוד מהיר והיא לא גרמה להתנתקות של הגביע ולא תרמה לקרע העמוק בנרתיק.
לדעת ד"ר לוין, הקרע העמוק בנרתיק אירע עקב הנחה רשלנית של כובע הואקום. פרופ' הרמן סבור כי גישה זו לא נכונה, שכן ידוע שהשימוש ביילוד מכשירני כרוך בסיבוכים. קרעים של קירות הנרתיק הינם סיבוך בלתי נמנע של לידת ואקום, כאשר ברוב המכריע של המקרים הדימום מוגבל וההחלמה מלאה. במקרה כאן, הנרתיק החלים לחלוטין לשיטת פרופ' הרמן , אם כי אירע סי בוך חריג של קרע עמוק שפגע בכלי דם. סיבוך שאינו מתאים, מהסיבות שפורטו בחוה"ד, לסיבוך של קרעים בקירות הנרתיק הנגרמים עקב תפיסה שלהם ע"י גביע הוואקום. מיקום הקרע מצביע על מנגנון של קרע עקב לחץ ולא קרע עקב תלישה.
מחוה"ד של ד"ר לוין עולה רושם מוטעה לפיה היולדת פיתחה DIC מאחר והיא דיממה במשך 5 שעות תמימות ללא התייחסות. מדובר בהצגה מוטה של הדברים. ההחלטה להעביר את הלידה לחדר ניתוח התקבלה לאחר פרק זמן סביר בנסיבות שתוארו. הרופא הבכיר שביצע את התפירה העריך את כמות הדימום ב 700 סמ"ק ועל רק ע המוגלובין של 11.9 גר' לא היה מקום לתת דם , אלא לעקוב וזה מה שנעשה. המעקב שאחרי היה תקין.
הדרמה של דימום עז החלה סביב השעה 1:00. מומחה הנתבעים סבור כי סדר הפעולות ואופן הטיפול שבוצע לאחר מכן היו נכונים ותאמו מצב היולדת. בכל מקרה, אין קשר בין הטיפול בשלב זה לנזקים הנטענים כתוצאה מלידת הואקום.
מקור הדימום ענף של עורק הרחם באזור כיפת הנרתיק שהיה מכווץ קודם לכן ובהמשך התרפה והתחיל לדמם.
אין חולק שהדימום והפגיעה במנגנון הקרישה טופלו כראוי הן לשם עצירת הדימום והן כדי לתקן את מנגנון הקרישה ובכך נמנעו סיבוכים אשר היו עשויים לגרום לפגיעה באברי גוף שונים.
פקקת הורידים העמוקה התפתחה למרות שימוש בגרביים פנאומטיות וטיפול מונע של קלקסן, והיא היתה תוצאה של הנטייה הטבעית של התובעת ליצירת קרישי דם ולא הגורם לנטייה.
כאמור, המומחה סבר כי לתובעת לא נותרה כל נכות רפואית.

הנתבעים טענו גם בקדם המשפט שהתקיים כי, מומחה התובעת אינו יכול לקבו ע אחוזי נכות בגין D.V.T, שכן הדבר מחייב מומחיות של המטולוג או כירורגית כלי דם.

נוכח טענה זו ביקשה התובעת להאריך את המועד להגשת חוות דעת המטולוגית שת תייחס ל- D.V.T, ובהמשך לכך הגישה חוות דעת רפואית בתחום ההמטולוגיה וביקשה לצרפה כתמיכה לטענות שבכתב התביעה וכמענה בתחום ההמטולוגיה. צירופה של חוות הדעת עומד בבסיס החלטה זו.

חוות הדעת בתחום ההמטולוגיה, מעבר להערכת הנכות שנותרה אצל התובעת, עסקה בגורמים שהביאו להתפתחות פקקת ורידים עמוקה אצל התובעת ו לשאלה האם ההחלטות הרפואיות שהתקבלו על רקע גורמי סיכון שונים , היו בהתאם למקובלות רפואיות .

לפי חוות הדעת, האבחנה בדבר התפתחות פקקת הורידים היתה ביום 9.4.11, ביום השביעי לאחר לידה טראומטית. תלונות אופייניות לפקקת ורידים עמוקה הופיעו 4 ימים טרם האבחנה, כאשר התלונה הראשונה של התובעת היתה "התכווצות שרירים" ויומיים לאחר מכן, התלוננה התובעת על כאבים ברגל שמאל באזור המפשעה.

המומחית קבע ה בחוות הדעת כי במקרה של התובעת התרחשו בו זמנית מספר רב של גורמי סיכון להתפתחות של פקקת ורידים עמוקה וכי הצוות הרפואי לא פעל בהתאם לסטנדרט הרפואי המקובל במטרה למנוע התפתחות זו. תגובת הצוות הרפואי והחלטות אשר התקבלו היו באיחור ניכר מול רמת הסכנה להתפתחות פקקת ורידית עמוקה, הן בצעדי המניעה, האבחנה והטיפול הנדרשים.

המומחית סקרה בחוות דעת ה את גורמי הסיכון לפקקת ורידים כפי שמפורט להלן :
הסכנה השנתית לאירועי פקקת ורידית אצל נשים בגילאים שבין 25-29 היא 1:10,000. בשבוע הראשון לאחר הלידה עולה משמעותית שכי חות המקרים לרמה של 60-68:10,000.
במקרה של התובעת היו גורמים הסיכון הבאים :
טראומה – התובעת סבלה מנזק נרחב לרקמות הנרתיק;
דימום מג'ורי שלאחר לידה – התובעת קיבלה עירוי מסיבי של דם ומוצריו. הדימום עצמו מגביר את הסכנה להתפתחות פקקת ורידית עמוקה;
עירוי דם – מתן עירוי דם בחולים במחלק ות כירורגיות מוכר כגורם בלתי תלוי להתפתחות פקקת ורידים עמוקה ;
ריתוק למיטה – שכיבה למיטה, ריתוק לכסא. התובעת היתה בריתוק מלא למיטה במשך ארבעה ימים מלאים;
גורמים אלה, על רקע הלידה, הגבירו את הסיכון של התובעת והגיעו לשכיחות של 6,552:10,000 יולדות.

רמת סיכון זו היתה צריכה, לשיטת המומחית, להדליק אצל הצוות המטפל נורת אזהרה. הצוות המטפל התרשל בכך שביצע את הצנתור וחסימת העורק המדמם בעיכוב של ארבע שעות מבלי שיש הסבר לכך: ביום 3.4.11, שעה 9:36 התקבלה תוצאות ההדמיה ולפיה "דימום עורקי פעיל תוך רחמי ואל מחוץ לרחם", מה שמלמד כי קיים עורק הממשיך לדמם, דבר שחייב טיפול מיידי, בעוד שהצנתור בוצע בשעה 13:20 באותו יום.
כן סברה המומח ית כי הטיפול בנוגדי קרישה (קלקסן) התעכב ב 52 שעות, שכן התובעת התקבלת במחלקת נשים, ביום 5.4.11 שעה 13:00, מבלי שניתנה הוראה לתחילת טיפול מונע קרישה.
לשיטת המומחית, תחילת טיפול מוקדם יותר היתה עוצרת את התקדמו ת התהליך ומקטינה נזקים עתידיים.

הנתבעים התנגדו להגשת חוות הדעת וטענו כי לא הוגשה בקשה מנומקת לתיקון כתב התביעה ולא צורף תצהיר נלווה, ומכאן שדין הבקשה להידחות על הסף. לגוף העניין נטען כי , חוות הדעת שצירופה מבוקש מקימה טענות חדשות אשר התיישנו ו היא מהווה הרחבת חזית אסורה , בהיותה מתייחסת למהלך הרפואי שלאחר הלידה.

הנתבעים טענו כי חוות הדעת ההמטולוגית עוסקת בשאלת הטיפול שניתן לתובעת לאחר הלידה וכוללת טענות אשר אין להן זכר בכתב התביעה או בחוות הדעת של ד"ר לוין. טענות התביעה עד כה, כך טענו הנתבעים, התייחסו למהלך הטיפול שקדם ללידה ועד לרגע הלידה עצמו, ללא כל התייחסות למהלך הטיפולי שלאחריה, כאשר הטענה העומדת בבסיס התביעה הינה כי הוואקום הותקן באופן רשלני והוא זה שהוביל לשרשרת הנזקים המתוארת.

בכתב התביעה, לא עלתה אף טענה ביחס למהלך שאחרי הלידה, לעיכוב בביצוע הצנתור וחסימת העורק המדמם ואף לא ביחס לעיכוב במתן התרופה המניעתית על ידי נוגדי הקרישה. טענות אלו נטענו לראשונה בחוות הדעת החדשה.

הנתבעים הוסיפו כי, אומנם חוות דעתו של ד"ר לוין דנה בסוגיית הנזק ההמטולוגי (אשר אינו בתחום מומחיותו של המומחה ) אך היא לא עסקה בשאלת האחריות ואינה מעלה כל טענה ביחס להתנהלות הנתבעים במהלך לאחר הלידה. משכך, חוות הדעת בתחום ההמטולוגיה מהווה הרחבת חזית אסורה ודין הבקשה להידחות על הסף.

עוד טענו הנתבעים כי , מהתיעוד הרפואי ומדברי התובעת בפני המומחה מטעמה ובפני מומחה הנתבעים עולה כי היא ידעה על הבעיה ההמטולוגית הנטענת בסמוך למועד הלידה ולכל המאוחר, מספר ימים אחריה ועל כן, טענותיה בעניין זה התיישנו לכל המאוחר ביום 13.4.2018, 7 שנים מיום שחרורה מביה"ח לביתה.

בתשובה לתגובה טענ ה התובעת כי , כתב התביעה מציין בבירור כי היא סובלת מנזק בכלי הדם ומפקקת ורידים ברגל שמאל כתוצאה מרשלנותם של הנתבעים. בהקשר זה הפנתה התובעת לסעיף 27 לכתב התביעה הכולל סעיפי משנה שונים בהם נטען, בין היתר, כי הנתבעים לא טיפלו בתובעת באופן התואם את אמות המידה המקובלות, לא נקטו בצעדים ובאמצעים מתאימים על מנת למנוע את נזקה, ולא העניקו חשיבות ראויה לתלונותיה.

לטענת התובעת, תלונותיה אלו מתייחסות למכלול הטיפול הרפואי שניתן ל ה ע"י הנתבעים ועל כן אין המדובר בהרחבת חזית. עוד טענה כי חוות הדעת החדשה הוגשה לביסוס הקשר סיבתי בין הטיפול של הנתבעים בתובע ת לבין התפתחות פקקת הוורידים וכ תגובה לטענות שהועלו בחוות דעתו של פרופ' הרמן, מומחה הנתבעים.

אשר לטענת ההתיישנות, טענ ה התובעת כי לא ידעה ולא יכלה לדעת על הזיקה בין הטיפול הרפואי שניתן לה ע"י הנתבעים לבין התפתחות פקקת ורידים עמוקה, מאחר ומדובר בתחום רפואי מורכב שאינו בתחום ידיעתה.

דיון והכרעה

אקדים ואדגיש כי בקשה זו הגיעה לפתחו של ביהמ"ש כבקשה לצרף לכתב התביעה חוות דעת המטולוגית לתמיכה בנטען ב ו וכתגובה לחוות דעתו של פרופ' הרמן. מבחינת דיונית, ברור כי היה על התובעת לעתור לתיקון כתב התביעה בדרך של צירוף חוות דעת, שכן צד שמבקש להגיש חוות דעת משלימה או נוספת , עליו להגיש בקשה לתיקון כתב התביעה באופן שחוות הדעת תצורף לכתב התביעה. (ר' רע"א 3686/16 פלונית נ' המרכז הרפואי ת"א ע"ש סוראסקי (איכילוב) (26.7.16)).

צד להליך אינו זכאי להגיש חוות דעת משלימה, וודאי לא חדשה, ללא קבלת רשות לתקן את תביעתו. הגשת חוות דעת רפואית היא בגדר תיקון כתב טענות כך שגם אם "התיקון" נעשה באופן משתמע מבלי לבקש רשות לכך, כלומר בהתאם להסדר דיוני, עדיין אנו נמצאים בגדרי "תיקון כתב טענות". טענותיהם של הצדדים ובקשתה של התובעת ייבחנו אפוא בהתאם לכך.

לאחר שבחנתי היטב את הטענות, את חוות הדעת שהוגשו ואת חוות הדעת ההמטולוגית אותה מבקשת התובעת להגיש, שוכנעתי כי דין הבקשה להידחות. אנמק;

הלכה היא כי, לא יתאפשר תיקון כתב תביעה מקום שיש ב תיקון כדי לפגוע פגיעה משמעותית בנתבע, שאינה ניתנת לפיצוי על דרך של פסיקת הוצאות או אם התיקון שולל מהנתבע הגנה בה יכול להתגונן מפני תביעה חדשה, או אם יש בתיקון כדי לגרוע מן הנתבע טענת התיישנות שהייתה עומדת לו אלמלא התיקון.

מכאן גם נפסק כי אין להתיר לתובע לתקן את כתב התביעה באופן אשר עולה כדי הוספת עילת תביעה חדשה, ככל שבעת הגשת הבקשה לתיקון כתב התביעה עילה זו התיישנה. (ראו בין היתר, רע"א 4046/09 התעשייה הצבאית לישראל בע"מ נ' אסתר מונסונגו, רע"א 1527/09 מדינת ישראל – משהב"ט נ' אחמד אבו עודה , ע"א 728/79 קירור אגודה שיתופית חקלאית מרכזית למשקי עמק חפר והשומרון בע"מ נ' זייד).

השאלה המתבקשת בענייננו הינה, אם תיקון כתב התביעה על דרך של הוספת חוות הדעת ההמטולוגית פוגע בזכותם של הנתבעים לטעון להתיישנות ובמלים אחרות, האם צירוף חוות הדעת בא להוסיף עילת תביעה, או שמא מדובר אך בבקשה להוספת חוות דעת התומכת בעילות התביעה המפורטות בכתב התביעה המקורי. אם התשובה לשאלה הראשונה תהא חיובית – לא יהא מקום להתיר את התיקון המבוקש.

ברע"א 6863/12 מחאמיד נ' שירותי בריאות כללית (פורסם ביום 24.2.2013) נפסק בהקשר זה:
"צירופה לכתב התביעה של חוות דעת רפואית לאחר תום תקופת ההתיישנות אינו יכול לשמש כ"מקצה שיפורים" שעימו הוספת עילת תביעה, אלא אך תמיכה בטענות העובדתית שכבר נטענו בכתב התביעה המקורי. כיוון שרואים את כתב התביעה המתוקן כאילו הוגש במועד הגשתו של כתב התביעה המקורי, הכלל הוא, שכאשר מתן רשות לתיקון כתב תביעה ישלול מהנתבע הגנה, בה היה יכול להתגונן מפני התביעה המתוקנת אילו התביעה המקורית הוגשה לראשונה בעת שהוגשה הבקשה לתיקון כתב התביעה, לא יתיר בית המשפט את תיקון כתב התביעה. בגדרו של כלל זה נפסק, כי כאשר יש בתיקון כתב התביעה משום הוספת עילה חדשה, שלא הייתה כלולה בכתב התביעה המקורי, עילה שהתיישנה בינתיים, לא יותר תיקון כתב התביעה".

ככלל, כתבי הטענות הם התוחמים את יריעת המחלוקת בין הצדדים, וחוות דעת רפואית המצורפת לכתב התביעה היא בבחינת ראיה המיועדת לתמוך בה (משהב"ט נ' אבו עודה, שאוזכר לעיל). ככל שחוות הדעת נתפסת כראיה שבאה להוכיח את הנטען בכתבי הטענות, פועלה אינו קשור בשאלת ההתיישנות . עם זאת כבר נקבע כי, במקרים מסוימים ניתן לראות בחוות הדעת הרפואית מסמך המקים את עילת התביעה עצמה. (פס"ד "התעשייה הצבאית" שאוזכר לעיל).

הואיל ולצורך הכרעה בשאלה שבמחלוקת בין הצדדים, יש לבחון מהי עילת התביעה המקורית, יש לזכור כי למונח "עילת תביעה" משמעויות שונות בהקשרים שונים. המונח עילת תביעה, בהקשר בו עסקינן, משמש במשמעותו הצרה, לאמור "המעשה המובא לדיון" (ראו: עניין מחאמיד לעיל , ע"א 4371/19 פלוני נ' פלוני ). מכאן יש לבחון מהי מטרתה של הבקשה לתיקון כתב התביעה, והאם העובדות והראיות הנדרשות להוכחת הטענות הנכללות בכתב התביעה המתוקן שונות מאלה הנדרשות להוכחת עילת התביעה המקורית (ראו רעא 4645/19 ‏ פלוני נ' שירותי בריאות כללית ).

קו הגבול בין עילת תביעה חדשה – שאז אין לאפשר התיקון מקום בו יש בכך כדי לעקוף טענת התיישנות – לבין תיקון גרידא של כתב התביעה, אינו תמיד פשוט ויש לבחון בדקדקנות את כתב התביעה ואת התיקון המבוקש כדי להכריע בבקשה .

עיון בכתב התביעה ובחוות דעתו של ד"ר לוין מלמד כי המעשה אשר הובא לדיון, הינו מעשה הרשלנות של הנתבעים במהלך הלידה של התובעת , ואם נחדד את הדברים הרי שבתביעה ובחוות הדעת נטען לרשלנות בלידת הוואקום, ובלשונו של המומחה " צלחת הוואקום לא הורכבה כראוי (בצורה רשלנית) דבר שגרם לקרעים ולכל שרשרת המשמעויות המתוארות לעיל".

עפ"י המומחה, הרשלנות בלידת הוואקום, גרמה לקרעים בנרתיק ולדימום המסיבי ובהמשך לפקקת. המומחה תיאר מהלך זה של הדברים בתרשים הבא:

לידת וואקום (הושם לא כראוי) ==> קרעים עמוקים בנרתיק==>דימום מסיבי==> הופעת D.I.C שמהווה סכנת חיים==> הופעת אנמיה חזק==>, D.V.T==> S.V.T.

הפקקת בחוות דעת המומחה, כך גם בתביעה, היתה בגדר נזק ש נגרם בשרשרת העובדתית שתחילתה בלידת וואקום רשלנית. המומחה אף הוסיף בחוות דעתו "הטיפול ב- D.I.C היה טוב. הטיפול ב- D.V.T היה תקין".

ד"ר לוין קבע לתובעת אחוזי נכות בגין הפקקת, נכות אשר על פני הדברים אינה בתחום המומחיות שלו. הנתבעים התנגדו לכך והדבר הביא את התובעת, ובצדק, לעתור להגשת חו"ד בתחום ההמטולוגיה, ואולם חוות דעת כאמור נועדה לבסס את הנזק הנטען ואת שיעור הנכות. תחת זאת הוגשה חוות דעת אשר מסיתה את הדיון, בכל הנוגע להתרשלות הצוות הרפואי למהלכים שלאחר הלידה ומעלה לראשונה טענות הנוגע ות לאי טיפול נכון והולם בדימום, אשר עפ"י הנטען הביא לפקקת.

חוות הדעת החדשה, תומכת בתביעה בכל הנוגע לשיעור הנכות ולנזק הנטען. אילו בכך התמקדה המומח ית, עורכת חוות הדעת, ניתן היה להתיר את התיקון בבחינת מתן היתר להגשת חוות דעת הבאה לתמוך בטענות שכבר נטענו בכתב התביעה. בפועל, חוות הדעת כוללת טענות חדשות באשר לרשלנות הנתבעים, שלא נכללו בתביעה ולא היוו חלק מעילת התביעה; תיקון התביעה בדרך של הוספת חוות הדעת החדשה אינו אלא תיקון המוסיף עילת תביעה חדשה.

ודוקו, אין די בכך שמעטפת התביעה הינה רשלנות רפואית שהובילה לנזק של פקקת, כדי 'להכניס לתוכה' טענות חדשות שמצביעות על רשלנות. יש לבחון אם מעשי הרשלנות הנטע נים בתביעה המקורית כוללים, או יכולים לכלול, את מעשי הרשלנות החדשים הנטענים. העובדה כי הנזק בסוף הוא משותף, לאמור פקקת, אין משמעו כי ניתן להוסיף כל מעשה ר שלנות, ללא קשר לעיתוי ולמהות שלו .

בהקשר זה אני מפנה לרע"א 4645/19 פלוני נ' שירותי ביראות כללית (מיום 11.9.19), שם נקבע "בתוך כך, במקרים אחרים, שבהם במסגרת התביעה המקורית הועלו טענות ביחס להתנהלות צוות רפואי במסגרת טיפול מסוים בתובע, ולאחר מכן נתבקש תיקון כתב התביעה על דרך של הוספת טענות ביחס לטיפול אשר ניתן בפרק זמן אחר, נקבע כי מדובר בהוספת עילת תביעה חדשה, גם אם הטיפול האחר ניתן באותו מוסד רפואי וביחס לאותו איבר" (סעיף 10 להחלטה – ההדגשה לא במקור ).

אני גם מפנה לפס"ד מחאמיד נ' שירותי בריאות כללית, שאוזכר לעיל, שם נדחתה בקשה לצירוף חוות דעת שהיה בה כדי לשנות את עילת התביעה מרשלנות בפעולות שבוצעו לאחר הניתוח, לרשלנות בפעולות שנעשו במהלך הניתוח. במקרה זה, קבע ביהמ"ש כי חוות הדעת שצירופה נתבקש הקימה עילת תביעה חדשה.

כך גם ברע"א 4699/18 פלוני נ' בית חולים העמק (פורסם ב יום 15.8.18) בית המשפט קבע כי כאשר כתב התביעה המקורי נסב על טענת התרשלות הצוות הרפואי במהלך הלידה, והתיקון המבוקש מייחס לצוות הרפואי התרשלות במהלך ההיריון, עניין שלא הוזכר בכתב התביעה כלל, עסקינן בתביעה חדשה על כל המשתמע מכך.

במקרה שהתעורר ברע"א 4645/19 פלוני נ' שירותי ביראות כללית, שאוזכר לעיל, כתב התביעה נסב על טענות להתרשלות הצוות הרפואי במהלך ההיריון. נטען כי לנוכח מחדליה של הנתבעת או מי מטעמה, במהלך מעקב ההיריון שבוצעו לאמו של התובע, נולד התובע כשהוא סובל מתסמונת "האיקס השביר". בהמשך, הגיש התובע בקשה לתיקון כתב התביעה, בחלוף תקופת ההתיישנות, על דרך של הוספת חוות דעת משלימה מטעם אותו מומחה שנתן את חוות הדעת שצורפה לתביעה. בחוות הדעת המשלימה התייחס המומחה, בין היתר, להתרשלות הצוות הרפואי מטעם הנתבעת בשלב שלפני ההיריון. בית המשפט העליון דחה בקשת רשות ערעור שהוגשה על החלטה לדחות את הבקשה לתיקון כתב התביעה וקבע כי לבירור הטענות החדשות, יידרשו הצדדים להציג מסכת ראייתית ועובדתית שונה מזו שנדרשה לצורך בירור עילת התביעה המקורית. התיקון במקרה זה לא הותר.

עוד אני מפנה לרע"א 4371/19 פלוני נ' פלוני (פורסם ב יום 8.9.19) שם נקבע כי טענת רשלנות בבדיקת סקירת מערכות במהלך ההיריון לעומת טענת הפרת חובת הגילוי, היא בגדר עילת תביעה חדשה.

בענייננו, התובעת הפנתה, בתשובה שהגישה לתגובת הנתבעים, "לסעיף הסל" בכתב התביעה בו העלתה טענות שונות וכלליות לרשלנות הצוות הרפואי ובין היתר "...כי נזקה התרחש כתוצאה ישירה ובלעדית מאשם הנתבעים.....שהם חבים בגין מעשיהם ומחדליהם חבות מעביד....האשם הנטען מתבטא בין היתר, במעשים ובמחדלים המפורטים להלן....לא נקטו בצעדים ובאמצעים המתאימים על מנת למנוע את נזקה של התובעת .... לא ניתן טיפול לפי הנהלים או ההנחיות הקיימות.... לא העניקו לתלונות התובעת את מלוא החשיבות הראויה באופן שיטתי .... נקטו כלפי התובעת בגישה טיפולית, אשר אינה תואמת את אמות ה מידה המקובל ות לטיפול במצבים מהסוג בו הייתה...". לשיטת התובעת, טענות אלו מתייחסות למכלול הטיפול הרפואי שניתן ל ה ע"י הנתבע ים, הן במהלך הלידה והן לאחריה, ו חוות הדעת ההמטולוגית הוגשה לביסוס אותן טענות בכתב התביעה; מטרתה של חוות הדעת – ביסוס הקשר הסיבתי בין טיפול הנתבעים לבין התפתחות פקקת ורידים עמוקה.

איני מקבלת טיעון זה של התובעת. אם תאמר כן, המשמעות תהא כי ניתן לכלול בכל כתבי התביעה המוגשים ברשלנות רפואית, בסעיף סל, פ ריטי רשלנות כלליים המכסים כל המקרים ומתאימים לכל התביעות. לפי גישה זו, ניתן להוסיף לאחר הגשת התביעה - טענות, עילות, חוות דעת ומעשי רשלנות הנוגעים לתקופות שונות של הטיפול הרפואי שניתן ע"י הנתבעים, מבלי שהתביעה תתיישן ומבלי שניתן לטעון כי החזית הורחבה. לא כך הם פני הדברים.

בעניין זה אני מפנה להחלטת בית המשפט המחוזי בת"א (ת"א) 22334-07-18 פלונית ואח' נ' מכבי שירותי בריאות ואח' ( החלטה מיום 16.8.20) בה דחה ביהמ"ש טענת התובעים לפיה די בסעיפי "סל" בכתב התביעה כדי להצביע על טענת התרשלות אשר עלתה בחוות הדעת הר פואית המתוקנת עם חידוש התביעה. בית המשפט קבע כי "יש לפרט בכתב התביעה את העובדות המקימות את הרשלנות הנטענת, כדי שהנתבעים יוכלו להתגונן באופן ראוי מפניהן, ואין די בסעיף "סל" לצורך כך".

באותו מקרה דובר בכתב התביעה על אי אבחון קיצור צוואר הרחם , בעוד שבחוות הדעת דובר על אי מניעת התקצרות צוואר הרחם. בית המשפט קבע כי יש לקבל טענת הנתבעים כי בנושא זה מדובר בחריגה מהותית מכתב התביעה המקורי ובעילה שונה המתייחסת גם לפרק זמן שונה בטיפול בתובעת. לפיכך, מדובר בהוספת עילת תביעה חדשה שהתיישנה.

כך גם בת"א (חי') 10923-10-09‏‏ פ.ע נ' עיריית ירושלים ( מיום 5.3.13) , בית המשפט סבר כי אין די בהעלאת טענה כללית לעניין אי ביצוע בדיקת מי שפיר למבקשת במעקב ההיריון הן בכתב התביעה המקורי והן בחוות הדעת הראשונה, כדי להניח תשתית ראייתית שעל בסיסה תצורף חוות דעת רפואית שניה, חרף התיישנות התביעה. נקבע שאין בסעיפי הסל הכלליים בכתב התביעה להניח תשתית ראייתית לצירופה של חוות דעת בתחום הגנטיקה שמהווה הרחבת עילת התביעה.

בהתאם לכך, איני מקבלת טענת התובעת כי על סמך סעיפי רשלנות כלליים בתביעה, ניתן להגיש חוות דעת רפואית בתחום ההמטולוגיה אשר מתייחסת לרשלנות שלאחר הלידה. בסעיפי הסל, לא הזכירה התובעת דבר וחצי דבר, הנוגע לטיפול הרפואי לאחר הלידה.

ובחזרה ל"מעשה המובא לדיון" - התובעת, בפרק "עובדות המקרה" תיארה בכת ב התביעה את השתלשלות מהלך הלידה וניסיונות הלידה בוואקום, את הקרעים העמוקים שנגרמו, את הדימום החזק, את התפירה הראשונה והשנייה, ובהמשך את תלונות יה על כאבים ונפיחות במפשעה ואת הפקקת שאובחנה. בפרק "חוות דעת המומחה" התייחסה באופן פרטני לרשלנות הנטענת, על סמך חוות דעתו של המומחה, וטענה כי "לידת הוואקום בוצעה בצורה רשלנית" וכי קיימים חסרים משמעותיים ברישומי הנתבעת. התובעת לא העלתה בכתב התביעה, וגם לא בחוות הדעת שצורפה, כל טענה בדבר גורמי סיכון שהיו צריכים להוות אות אזהרה להיווצרות פקקת ורידים ו לא טענה לעיכוב בביצוע הצנתור או לעיכוב בתחילת הטיפול בנוגדי קרישה. הפקקת בכתב התביעה ובחוות דעתו של המומחה, היתה בגדר תוצאה של השרשרת העובדתית שתוארה, כאשר מעשה הרשלנות הנטען, היוצר את עילת התביעה, קשור למהלך הלידה עצמו.

בחוות הדעת שצורפה לתביעה ציין המומחה כי התנאים המיילדותיים היו אידיאליים לביצוע הוואקום, אך מאחר והוואקום הושם לא כראוי, נגרמו קרעים עמוקים ורבים בנרתיק והדימום היה מסיבי - זהו סיפור המעשה שהובא בתביעה.

אל מול חוות דעת זו, אשר ביססה למעשה את הרשלנות הנטענת בכתב התביעה, חוות הדעת ההמטולוגית כלל לא עסקה במהלך הלידה, אם כי בטיפול הרפואי אחריה. מסכת העובדות הרלוונטית להוכחת עילת התביעה לפי חוות דעת זו הינה מסכת שונה וחלקה לא נטען כלל בתביעה.

ולא רק זאת; נדמה לכאורה כי שני המומחים מטעם התובעת רואים את הדברים בצורה שונה. כך ד"ר לוין כותב בחוות דעתו כי, ה- D.I.C (הפרעות בקרישת הדם) שנגרם עקב הדימום המסיבי והממושך טופל היטב ע"י הנתבעים. כך גם הטיפול ב D.V.T. שכלל מתן מנות דם ופלזה ו"סתימת כלי הדם על ידי אמבוליזציה". בעוד שד"ר לוין סבור כי הטיפול שנעשה, כולל אמבוליזציה (צנתור של כלי הדם) היו תקינים , ולא העלה כל טענה בעניין גם לא באשר לעיתוי של הצנתור, סברה המומחית בתחום ההמטולוגיה, ד"ר ללזרי, כי הטיפול שניתן ע"י הנתבעים לא היה בהתאם לסטנדרטים המקובלים הואיל והצנתור בוצע באיחור.

חוליה נוספת, קשורה יש לומר, שאף ביחס אליה ניתן לראות התייחסות שונה של מומח י התובעת , נוגעת לתוצאות ההדמיה שנעשתה בבוקר הלידה . כאמור, אחת משתי החוליות העיקריות העומדות בבסיס חוות הדעת החדשה בכל הנוגע לרשלנות הנטענת, נוגעת לעיתוי ביצוע הצנתור שבו נחסם העורק. עפ"י חוות הדעת ההמטולוגית, זה בוצע לאחר חלוף כ-4 שעות מביצוע ההדמיה, מבלי שיש כל הסבר הגיוני לאיחור ניכר זה .

בהתייחס לאותו צנתור, כותב ד"ר לוין בעמוד הרביעי לחוות דעתו "....כאשר בדיקת הדמיה אחת הראתה כאילו קיים דימום תוך בטני ובבדיק ת הדמיה אחרת שללו דימום תוך בטני. כמו כן בוצעה גם ביקורת ידנית או מכשירנית של חלל הרחם כדי לראות אם היה דימום מעורק רחמי לתוך הרחם, אך לאחר כל הבירורים למעשה לא נמצא דימום תוך רחמי וששלו גם דימום תוך בטני, ולמרות זאת ביצעו אמבוליזציה של העורק הרחמי הימני, כפי שנכתב "ליתר בטחון" היות והרופא המבצע לא ראה כל דימום לא לתוך הבטן ולא מאחורי הפוריטוניאום (מעטפת הבטן)".

כלומר, לא רק שד"ר לוין סבור כי הטיפול בקרישה, אשר כלל את הצנתור, היה תקין, אם כי ייתכן וניתן לראות בחוות דעתו ובפנייה לתיעוד הרלוונטי, הסבר לאיחור הנטען ע"י ד"ר ללזרי.

ניתן אולי להבין את הטיעון החדש, או אם תרצו החזית החדשה, על רקע השוני בתחומי המומחיות בין שני המומחים. שני המומחים 'חיפשו' הסבר למקור הנזק (פקקת) וכל אחד מצא אותו בתחום מומחיותו. ד"ר לוין, מומחה בגינקולוגיה , מיקד את הטענות במהלך הלידה תוך שהוא מנסה לקשור בין הרשלנות הנטענת בלידה לפקקת שנגרמה , והמומח ית בתחום ההמטולוגיה, בח נה את הטיפול שניתן לאחר הלידה, הקרעים והדימום ובדק ה אם היו מחדלים שהביא ו לפקקת. ואולם, ההבנה לשוני בחוות הדעת אינה משנה מתמונ ת המצב לפיה יש בתיקון כתב התביעה ע"י הוספת חוות הדעת ה המטולוגית, כדי להרחיב את היריעה ולהוסיף עילת תביעה חדשה. אדרבא, השוני בתחומי המומחיות ובהתייחסות של שני המומחים, מחדד ומבליט לטעמי את העובדה כי יש בחוות הדעת החדשה כדי לשמש מקצה שיפורים והוספת עילת תביעה.

משהגעתי כאן אתייחס לשתי טענות שהעלתה התובעת בתשובה לתגובה. נטען כי חוות הדעת החדשה הינה תגובה לחוות דעתו של מומחה הנתבעים וכי התובעת לא ידעה ולא יכלה לדעת על הזיקה בין הטיפול שניתן לה ע"י הנתבעים לבין התפתחות פקקת ורידית עמוקה הואיל ומדובר בתחום רפואי מורכב שאינו בידיעתה.

בעניין אחרון זה, ייאמר מיד כי ודאי שאין ל דרוש מהתובעת שהינה הדיוט, כי תבין בענייני רפוא ה בין אם מדובר בתחום מורכב ובין אם לאו. התובעת, כמוה כמו תובעים אחרים, יודעים להצביע על הנזק ולא תמיד יודעים להצ ביע על האחריות או על מעשי רשלנות, גם אם היו כאלה. זהו תפקידם של מומחים רפואיים. גם הטענות שהעלתה התובעת באשר לשימוש בוואקום, היא לא יכלה להעלות מבלי להתייעץ, ובשל כך פנתה למומחה רפואי אשר ידע מבחינתה להצביע על הרשלנות, אלא שכפי שהתובעת פנתה לאחר הגשת התביעה, למומחית בתחום ההמטולוגיה, יכלה לעשות כן לפני הגשת התביעה, ולמעשה בכל עת לאחר ששוחררה מביה"ח . המועד בו בחרה התובעת לפנות למומחה, להתייעץ ולקבל חוות דעת אינו רלוונטי לענייננו, שעה שכל העובדות והתיעוד הרלוונטיים היו ידועים ובהישג ידה של התובעת .

סעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958 אליו הפנתה התובעת נוקט בלשון "...מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותם...". הואיל ומועד קבלת ההתייעצות היה תלוי בתובעת, אין מקום לטעון כי לא יכלה לדעת לפני כן על הזיק ה בין הטיפול שניתן, לבין הפקקת.

אדרבא, הטענה כי היא לא ידעה ולא יכלה לדעת על הקשר בין הפקקת לטיפול שניתן לה ע"י הנתבעים אלא לאחר שהתייעצה עם ד"ר ללזרי וכי לפני אותו מועד לא ידעה כי תגובות הצוות הרפואי היו באיחור הן בצעדי המניעה והן באבחנה, סותרת את הטענה של התובעת עצמה כי אין בחוות הדעת ההמטולוגית כדי להוסיף עילת תביעה וכי העובדות הרלוונטיות עלו בכתב התביעה המקורי. אם אכן עלו, כיצד היא טוענת כי לא ידעה ולא יכלה לדעת עליהן.

מכאן, דין טענה זו דחייה לגופה, אף מבלי להיזקק לעובדה, אשר די היה בה כדי להביא לדחייתה על הסף , כי המבקשת לא תמכה את טענותיה בהקשר זה בתצהיר.

גם הטענה כי מדובר בתגובה לחוות הדעת מטעם הנתבעים, דינה דחייה.
אכן לפי תקנה 128(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי (הישנות), רשאי בעל דין להגיש חוות דעת רפואית נגדית בתגובה לחוות דעת רפואית שהגיש הצד שכנגד, וזאת תוך 60 ימים מיום המצאתה וב רע"א 1023/16 פלוני נ' מדינת ישראל – משרד הבריאות נקבע כי הסעיף אינו מבחין בין תובע לנתבע , עם זאת המשמעות היא שאם נתבע הגיש חוות דעת בתחום רפואי שלא בא זכרו בחוות הדעת שצורפו לתביעה, עומדת לתובע הזכות להגיש חוות דעת נגדית בתחום זה. במקרה כאן, שתי חוות הדעת, המקורית של התובעת וחוות דעת הנתבעים, הן של גינקולוגים. גם אם מומחה הנתבעים גלש והתייחס לפקקת, הרי שהדבר היה בעיקר בנושא הנזק והוא עשה זאת לאחר שמומחה התובעת הקדים אותו והתייחס אף הוא לטענות שאינם בתחום מומחיותו, כך שלא ניתן לראות בחוות דעת הנתבעים כחוות דעת בתחום חדש שלא זכה להתייחסות התובעת או כזו שהעניק לה זכות להגיש חוות דעת נגדית בתחום נוסף או היתר להרחיב את היריעה. (ראו, בשינויים המחוייבים, רעא 3675/19 פלונית נ' שירותי בריאות כללית).

חוות הדעת החדשה לא נ ועדה אך להשיב על טענות מומחה הנתבעים אלה, אם כי ליצור ולטעון לעילה חדשה שעניינה טיפול רשלני בתובעת לאחר שנוצר הדימום ועד הפקקת. לטעמי, מדובר בניסיון לתקן בדרך עקיפה את כתב התביעה והוספת עילה שהתיישנה .

לסיכום, שני המומחים של התובעת, מתייחסים לשני צירי זמן שונים. הציר הראשון זכה להתייחסות הגניקולוג והציר השני, לאחר הלידה, זכה להתייחסות המטולוג ית. מדובר בשני מעשי רשלנות שונים ואף מנותקים ו הניסיון לעמעם את ההבדל בין שני הצירים, לאור הנזק המשותף, הוא מאולץ .

חוות הדעת בתחום ההמטולוגיה אינה משמשת את התובעת כראיה לתמיכה בעובדות המפורטות בכתב התביעה, אלא מהווה עילת תביעה חדשה שנסובה סביב התנהלות הצוות הרפואי לאחר הלידה. הלכה היא כי צירופה לכתב התביעה של חוות דעת רפואית לאחר תום תקופת ההתיישנות אינו יכול לשמש כ"מקצה שיפורים" שעמו הוספת עילת תביעה, אלא אך תמיכה בטענות העובדתית שכבר נטענו בכתב התביעה המקורי. ( פס"ד התעשייה הצבאית לישראל בע"מ נ' מונסונגו , פסקה 5 וברע"א 6863/12 אמל סאלח מחמיד נ' שירותי בריאות כללית.

לאור כל האמור, אני דוחה את הבקשה להגשת חוות דעת בתחום ההמטולוגיה.

ככל שהתובעת מעוניינת, אני מאפשרת לה הגשת חו"ד מעודכנת, ערוכה ע"י המטולוג אך כדי לבסס את הנכות בגין הפקקת שנקבעה בחוות דעתו של ד"ר לוין (לשם כך מלכתחילה נתבקשה הגשת חוות דעת המטולוגית). חוות דעת כאמור, תוכל התובעת להגיש תוך 30 יום מהיום.

בנסיבות ואך לפנים משורת הדין, איני עושה צו להוצאות.

ת. פנימית ליום 5.3.21.

המזכירות תמציא החלטה זו לצדדים.

ניתנה היום, כ"א שבט תשפ"א, 03 פברואר 2021, בהעדר הצדדים.