הדפסה

בית משפט השלום בקריות ת"א 62691-12-15

בפני
כבוד השופט יוסי טורס, סגן הנשיא

תובעת
פלונית
ע"י ב"כ עוה"ד י. נחשון ואח'

נגד

נתבעות
1. מועצה אזורית משגב
ע"י ב"כ עוה"ד יורם קמין ואח'

2. מדינת ישראל משרד החינוך
ע"י עו"ד אלמאדי

פסק דין

כתב התביעה, התאונה והצדדים

התובעת, מורה למתמטיקה, נפגעה ביום 22.4.15, עת מעדה בכניסה לאחת מכיתות בית הספר בו עבדה וצווארה נחבט בפינת אחד משולחנות הכיתה (להלן – התאונה). הנתבעת 1 היא המועצה המקומית אשר בית הספר מצוי בשטחה ובבעלותה. הנתבעת 2 – מדינת ישראל/משרד החינוך – היא מעבידתה של התובעת.

לטענת התובעת, התאונה אירעה בשל כך שבכניסה לכיתה קיים סף מוגבה המהווה מעין מדרגה בגובה של כ-83 מ"מ (להלן – סף הדלת או סף הכניסה ). התובעת טוענת כי סף מוגבה זה מהווה מפגע אשר היה על הנתבעות לפעול למניעתו, או להזהירה מפניו, ומשלא עשו כן הן חייבות בנזקיה. אציין כבר עתה כי לתובעת נגרמו עקב התאונה נכויות משמעותיות במספר תחומים וכי היא לא שבה לאחריה למעגל העבודה ויצאה לפנסיה מוקדמת.

נסיבות קרות התאונה

אין מקום לפרט בשלב זה את עדויות וטענות הצדדים בנושא. הדבר ייעשה במידת הצורך בעת הדיון בטיעוני הצדדים. אדון להלן בשאלה האם נסיבות התאונה, כפי שטוענת התובעת, הוכחו.

התובעת טענה בתצהירה כי ביום התאונה (ערב יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה) ביקשה להיכנס לכיתת האומנות על מנת ליטול אקדח דבק חם לתליית "לוח פעיל" שהכינה בביתה יום קודם. אין מחלוקת בין הצדדים כי כיתת האומנות ממוקמת במעין מקלט שהוא מרחב מוגן (להלן - הממ"ד) בעל שתי כניסות אשר בכל אחת מהן דלת ברזל. לטענת התובעת, היא נכנסה לכיתה מאחת הכניסות במטרה ליטול את הציוד שהיה דרוש לה לפעילות וכאשר ביקשה להשיבו, נכנסה מ הכניסה האחרת אשר הייתה קרובה יותר למקום בו תלתה את הלוח הפעיל שהכינה. לטענתה, בשלב זה היו ידיה עמוסות ציוד כתיבה כגון בריסטול, מספריים, ואקדח דבק חם, ובכניסה לכיתה היא נתקלה בסף הדלת המוגבה, מעדה ובשל תנופת ההליכה "עפה" קדימה וצווארה נחבט בשולחן שהיה ממוקם סמוך לכניסה לכיתה.

לתאונה לא היו עדים זולת התובעת ואולם לא הייתה מחלוקת אמיתית בין הצדדים על כך שהתובעת אכן נפגעה באירוע הנטען והמחלוקת הייתה ביחס למיקום המדויק של הנפילה. ביתר פירוט, טענת הנתבעות היא ש גרסת התובעת לפיה נכנסה לכיתה בתחילה דרך כניסה אחת ובהמשך דרך כניסה אחרת (בה אירעה התאונה) נמסרה בשלב מאוחר ומשכך לא ניתן לדעת באיזו כניסה מבין השתיים אירעה התאונה. אינני סבור שיש ממש בטענה זו ואנמק מסקנתי.

ראשית, אציין כי עדות התובעת הותירה בי רושם מהימן והתרשמתי כי תיארה את הדברים כהווייתם. התובעת לא ניסתה להגזים או לתאר עובדות בהן לא הייתה בטוחה והרושם הכללי, כאמור, היה שעדותה אמת. התובעת הסבירה בעדותה כי בעת התאונה נכנסה לכיתה דרך הכניסה "שהייתה יותר קרובה למה שאני עשיתי במסדרון" (בעמ' 14, בש' 32). המומחה בדק את כיתת האומנות, אמנם ללא נוכחות התובעת , אך לאחר שקיבל ממנה הכוונה " לפי צילומים ומיקום גיאוגרפי" (בעמ' 12, בש' 10) והגיע למסקנה בדבר מיקום הכניסה הרלוונטית . לדעתי, די בכך, בצירוף האמון שנתתי בעדות התובעת כדי להביא לקביעת ממצא עובדתי בנושא. הלכה למעשה, הנתבעות אינן חולקות על כך שהתובעת נפלה בכניסה לכיתת האומנות והן לא השמיעו כלפיה כל טענה ממנה ניתן היה להבין שאינן סבורות שכך אכן קרה. טענתן התמקדה בכך שלא ניתן לדעת באיזו מבין שתי הכניסות אירעה התאונה ודומה שהן מכוונות לכך שהנפילה הייתה בכניסה האחרת, בה גובה הסף נמוך במעט מהכניסה לה טוענת התובעת. עם זאת, הנתבעות לא הביאו כל ראיה לתמיכה בטענה כי התובעת נפלה בכניסה האחרת והיא אף לא נשאלה כל שאלה שהיה בה להטיל ספק בזיהוי הכניסה הנכונה מבין השתיים .

אכן, הנטל להוכיח את המיקום המדויק בו אירעה התאונה מוטל על התובעת ואולם ,כאמור, עדותה של התובעת הייתה אמינה בעיני והיא הסבירה שנפלה בכניסה הקרובה למקום בו תלתה את הלוח הפעיל. מדובר בטענה הגיונית שאיש לא חלק עליה ואיש לא ניסה לסתור את טענתה בדבר מיקום הלוח הפעיל ביחס לפתח הדלת הרלוונטי . אף מומחה התובעת בדק את המבנה ואת הכניסה הרלוונטית וזאת בהתאם להסברי התובעת וצילומים שמסרה לו, ואין בפי הנתבעות טענה על כי הוא שגה בהבנתם ובדק כניסה שגויה . משכך, אינני רואה כל סיבה שלא ליתן משקל מלא לגרסת התובעת בדבר מיקום הכניסה בה נפלה ולקבוע כי היא הוכיחה עובדה זו .

לא התעלמתי מהטענה לפיה גרסת התובעת על כך שנכנסה פעמיים אותו יום לכיתה ומשתי דלתות שונות, היא גרסה מאוחרת הפוגמת באמינותה . דומה שהכוונה היא לכך שגרסה זו לא פורטה באופן מדויק בחוות דעת המומחה ובכתב התביעה, אלא רק בתצהיר התובעת (סעיף 5) ובעדותה בבית המשפט. עם זאת, אינני סבור שיש לראות בהבדלים אלו משום ראיה לכך שהתובעת לא אמרה אמת בעדותה בבית המשפט ובתצהיר ודעתי היא שמדובר אך בפירוט של הגרסה ולא בגרסה שונה. כאמור, נתתי אמון בעדות התובעת . העובדה שהלוח שתלתה קרוב יותר לכניסה זו מחזקת את גרסתה ולא הובאו כל ראיות סותר ות. די בכך כדי לדחות הטענה. בכל מקרה, כבר בעת עריכת חוות הדעת (כשלושה חודשים לאחר התאונה) מסרה התובעת למומחה ציון מדויק של הפתח ואין טענה שלא מדובר בפתח אליו התייחסה חוות הדעת. כמו כן, הטענה לפיה הגרסה בדבר כניסה משני פתחים שונים, באה על מנת להסביר כיצד זה שהתובעת לא נפלה בפעם הראשונה שנכנסה לכיתה, אך כן נפלה בכניסתה החוזרת (היינו להתמודד עם טענה בדבר אשם תורם) , אינה משכנעת ובכל מקרה נתתי אמון בגרסת התובעת ואינני סבור שיש בטענה זו לפגוע במסקנתי.

הנתבעת 1 טענה גם שבכל הנוגע לנסיבות קרות התאונה מדובר בעדות יחידה של בעל דין. טענה זו נטענה באופן לאקוני ובכל מקרה דעתי היא, כאמור, שיש לקבל את גרסת התובעת חרף העובדה שלא הובאו עדים נוספים לתמיכה בגרסתה ביחס לאופן המדויק של קרות התאונה. ראשית, לעדות התובעת קיים סיוע ברור העולה מעדותה של מנהלת בית הספר, אשר תיארה כיצד הבחינה בתובעת פצועה דקות ספורות לאחר התאונה ושמעה ממנה על אודות נסיבות התאונה. בשלב זה, התובעת מטבע הדברים לא "ירדה לפרטים", אך הפרטים שמסרה למנהלת, חרף מצבה הלא קל לאחר התאונה, מחזקים את גרסתה בבירור , ואפנה בעניין זה לטענתה כי לאחר ששמעה מהתובעת על הנסיבות ניגשה לכיתת האומנות לבדוק אם אכן קיים מכשול בכניסה (בעמ' 32, בש' 21). הוסבר לעיל שהנתבעות למעשה אינן חולקות על עצם העובדה שהתובעת נפלה בכניסה לכיתה, אלא הטענה הייתה לכל היותר שאפשר שנפלה בכניסה אחרת של הכיתה. במחלוקת צרה זו מצאתי כאמור את גרסת התובעת מהימנה ובעלת חיזוק הגיוני ביחס למיקום פתח הכניסה, כמו גם מחוזקת על ידי עדות המנהלת. משכך התקיימה חובת ההנמקה הנדרשת, אף אם מדובר היה בעדות יחידה ללא סיוע, וכאמור קיים סיוע . ראו:

"חייב השופט, בכל אחד מחמשת המקרים השכיחים המנויים בסעיף 54, לפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות אחת, ללא סיוע... אין השופט יכול לצאת ידי חובתו בהצהרה סתמית כי "הזהיר את עצמו", כלומר שנהג בזהירות מיוחדת וזה אשר הניעו להסתפק בעדות היחידה, אלא כאן דרוש טעם אמיתי - טעם שבהערכת העדות היכול להיות נעוץ בהגיון הדברים או טעם מיוחד אחר - שיש להעלותו על הכתב במצוות החוק" (ע"א 79/72 האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ' יצחק פולק ואח', פ"ד כז(1), 768)

לאור כך, אני קובע כי התאונה התרחשה כפי שתיארה התובעת. אציין עוד כי בפועל אין משמעות מעשית לשאלה באיזה פתח כניסה אירעה התאונה, שכן גם בכניסה האחרת לכיתה זו קיים סף מוגבה שגובהו על פי חוות דעת המומחה 67-70 מ"מ (לעומת 83 מ"מ בפתח הנטען) וכפי שיובהר בהמשך מהניתוח שיעסוק ברשלנות הנתבעות, מסקנתי הייתה דומה גם אם הנפילה הייתה בפתח זה, שכן אף סף בגובה 70 מ"מ הוא סיכון בלתי סביר הטעון התייחסות.

בטיעוני התובעת עלתה הטענה, אם כי בשפה רפה, כי השולחן בו נתקלה עמד בקרבה מסוכנת לדלת. הגם שענייננו בקביעת ממצאים עובדתיים ולא בשאלת קיומה של חובת זהירות, אומר כבר עתה כי דעתי היא שלא הוכח שמדובר היה במיקום היוצר סיכון בלתי סביר. ברי כי המצאות השולחן בכיתה היא טבעית ולכן על מנת שנושא זה יהיה רלוונטי לשאלת האחריות, יש להראות כי הוא הוצב במקום היוצר סיכון בלתי סביר. בעניין זה טענה התובעת בתצהירה כי השולחן "עמד בסמוך לכניסה לחדר" (סעיף 6 לתצהירה). מעבר לכך לא הובאו פרטים ומשכך, מחומר הראיות שבפני לא ניתן לקבוע (ואף לא ברמת מאזן הסתברות) כי השולחן ניצב בקרבה לדלת באופן היוצר סיכון בלתי סביר. התובעת לא ידעה למסור פרטים בנושא ועצם העובדה שצווארה פגע בשולחן אינה מלמדת על קרבה לדלת היוצרת סיכון בלתי סביר. בעניין זה העידה גם מנהלת בית הספר כי לאחר שהתובעת סיפרה לה על אודות התאונה, היא ניגשה לכיתה ולטענתה "לא היה שולחן קרוב לדלת" (בעמ' 32, בש' 21). אציין בעניין זה כי התרשמתי שהמנהלת לא ניסתה "לייפות" את הדברים או להגן על בית ספר ולו במחיר אי אמירת אמת , אלא מסרה דברים כהווייתם ולא אחת אף שיבחה את התובעת והחמיאה לה. משכך, אני מקבל את דבריה בנושא. סיכומו של דבר, לא הוכח שבעת התאונה היה השולחן ממנו נפגעה התובעת מצוי במקום שיש בו ללמד על קיומו של סיכון בלתי סביר.

שאלת האחריות

טענתה העיקרית של התובעת היא כי הנתבעות התרשל ו כלפיה וגרמו לה נזק. כידוע, שלב ראשון בבחינת שאלת האחריות בעוולת הרשלנות הוא קביעת קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית (לדעה שונה בדבר סדר הבחינה ראו ע"א 4486/11 פלוני נ' פלוני (15.7.2013) ומנגד , ע"א 3521/11 עו"ד דניאל וגנר נ' מזל עבדי (22.6.2014)). במסגרת שאלת חובת הזהירות, הן המושגית והן הקונקרטית, נבחנים מהות יחסי הצדדים וסוג הפעילות שבמוקד הדיון וכן שאלת צפיות הנזק שאירע. ההבדל שבין חובות הזהירות השונות מתבטא ברמת ההפשטה של בחינת הדברים ו"במילים אחרות, מדובר במבחן מושגי וכללי לצד מבחן פרגמאטי וקונקרטי" (רע"א 5695/06 בהא סייף נ' פוזי מרעי (21.9. 2009)). בעניין מבחן הצפיות נקבע כי " יסוד חובת הזהירות נחלק בפסיקה לשני היבטים – חובת זהירות מושגית וחובת זהירות קונקרטית – הנבחנים לפי מבחן הצפיות, הכולל הן צפיות טכנית (היכולת לצפות) והן צפיות נורמטיבית (הצורך לצפות). בהתייחס לחובת הזהירות המושגית, יש לשאול אם אדם סביר צריך היה לצפות את התרחשות הנזק, בהתחשב בסוג המזיק, סוג הניזוק, סוג הפעילות וסוג הנזק; חובת הזהירות הקונקרטית עניינה לא בבחינה כללית-קטגורית, אלא ביחס לנסיבות הספציפיות של המקרה העומד למבחן. הכלל הוא כי מקום שהנזק צפוי מבחינה פיזית, חובה לצפותו מבחינה נורמטיבית, אלא אם כן קיימים שיקולים של מדיניות משפטית המצדיקים צמצום החובה או שלילתה" (ע"א 8146/13 ד"ר סולימאן ג'ושה נ' בית החולים אלדג'אני (בפירוק) ואח' (21.7.2016)).

בענייננו, דומה שלא יכולה להיות מחלוקת ממשית בדבר קיומה של חובת זהירות מושגית אותה חבות הנתבעות לתובעת, האחת בהיותה בעלת המקרקעין בהם התרחשה התאונה (ע"א 1068/05 עיריית ירושלים נ' עמרם מימוני (14.12. 2006); ע"א 7008/09 ג'אבר עדנאן עבד אל רחים נ' מוסבאח עבד אל קאדר ואח' (7.9.2010) להלן –פרשת ג'אבר עדנאן), והשנייה, בהיותה מעבידתה של התובעת המחויבת לדאוג לסביבת עבודה בטוחה לעובדיה ( ע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז (3) 345).

ביחס לחובת הזהירות הקונקרטית, במסגרתה נבחנת החובה ביחס לנסיבות המסוימות של המקרה (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש , פ"ד לז(1) 113) יש לתת את הדעת לשאלה האם מדובר היה בסיכון סביר או בלתי סביר, "שכן רק בגין הסכנה האחרונה מוטלת חובת זהירות קונקרטית" (ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח(1), 72).

נקודה נוספת עליה יש לתת את הדעת היא חובתה של הנתבעת 1 לבצע בדיקות בטיחות למתקני בית הספר, וזאת מכוח החובה שהוטלה עליה בנושא זה – כבעלים – מכוח חוזרי מנכ"ל משרד החינוך בנושא. בעניין זה קובע חוזר מנכ"ל תשע"ג 6(א) מיום 1.2.13 – סידורי בטיחות במבני מוסדות החינוך, אשר היה בתוקף במועד התאונה כך:

2.1     האחריות הישירה לתקינות המתקנים והתשתיות במוסדות החינוך ולעמידתם בדרישות החוק והתקנים מוטלת על הרשות המקומית/על הבעלות.
2.2 כל מוסד חינוכי ייבדק פעם בשנה לקראת פתיחת שנת הלימודים, והליקויים והמפגעים יתוקנו. המוסד יאושר סופית עד 15 באוגוסט בכל שנה, ואישור הבטיחות יועבר למוסד החינוכי.
2.3     באחריות הרשות המקומית/הבעלות להעביר את כל אישורי הבטיחות השנתיים של מוסדות החינוך שברשותה למחוז של משרד החינוך (ההדגשה שלי – י.ט.)

חוזר המנכ"ל הוא אפוא מקור נורמטיבי נוסף המקים את חובת הזהירות של הנתבעת 1.

לדידי, בנסיבות העניין, קיימת חובת זהירות קונקרטית של שתי הנתבעות. כניסה לחדר אמורה להיות בעלת מעבר חופשי ובטוח, לא כל שכן במקום ציבורי בו עושים שימוש אנשים רבים , וקל וחומ ר בכ ניסה לכיתה. סף כניסה בגובה של מעל 8 ס"מ הוא מכשול ממשי המסכן את מי שמבקש להיכנס לכיתה – תלמידים, מורים ומבקרים (וראו תצהירו של מנהל אגף ההנדסה אצל הנתבעת 1 המכנה את הסף "מדרגה"). אכן, מדובר בחלק חיוני של דלת הממ"ד שנועד להשיג אטימה מפני גזים רעילים בעת סגירת הדלת בחירום (ראו: תקנות ההתגוננות האזרחית (מפרטים לבניית מקלטים), תש"ן-1990). ועדיין, בהינתן העובדה שמדובר בכניסה לכיתה בבית ספר, מדובר בסיכון בלתי סביר אשר בעל מקרקעין סביר, כמו גם מעביד סביר, אינם רשאים להתעלם מקיומו בחיי היום יום , חרף תכליתו בחירום.

מדובר אף בסיכון שניתן היה – וצריך היה – לצפות את הנזק שיכול הוא לגרום בנסיבות הקונקרטיות , ואיני מוצא שקיימים שיקולי מדיניות המצדיקים קביעה אחרת . כאן המקום להתייחס לטענת הנתבעת 2 כי אין מדובר במפגע בולט הניתן לאיתור ומשכך היא, כמעביד, אינה נושאת בחובת זהירות קונקרטית, אלא הנתבעת 1 בלבד כבעלת המבנה. טענה זו אין בידי לקבל. ראשית אציין כי אין מדובר במפגע נסתר, או כזה המצריך בדיקה מדוקדקת של איש מקצוע. מדובר במכשול נראה לעין, אשר כפי שיובהר להלן, הסיכון שהוא יוצר מוכר היטב לעוסקים בניהול מוסדות חינוך ואף קיימת דרישה של הנתבעת 2 עצמה להתמודדות עמו. נושא זה עניינו בחלוקת האחריות שבין הנתבעות, אך אין בו להביא למסקנה בדבר היעדר חובת זהירות קונקרטית. הנתבעת 2 היא המעביד האחראי ליצירת סביבת עבודה בטוחה ובנתונים אלו היא חבה חוב ת זהירות כלפי התובעת אף בנסיבות העניין הקונקרטיות.

ודוק: לא התעלמתי מהאמור בפרשת ג'אבר עדנאן, שם קבע כב' השופט עמית כי "איני סבור שיש להרחיב את אחריות משרד החינוך לכל ליקוי בטיחותי בבתי הספר בארץ, באשר אין באפשרות משרד החינוך לפקח על מצב המתקנים בכל בתי הספר בכל רגע נתון" ואולם דברים אלו נאמרו על משרד החינוך בכובעו כגורם מפקח ולא כמעביד, כבענייננו . ( ועל הצורך "להישמר מפני הרחבה יתרה של האחריות המוטלת על רשויות המדינה בגין נזקים הנובעים מהפעלת סמכויות שלטוניות הנתונות בידיהן, כדוגמת רישוי ופיקוח" ראו ע"א 1751/18 עיריית אשקלון נ' פלוני (2.10.2019)). על רקע הבחנה זו יש להבין גם את הקביעה בת"א 1108/04 חנוכייב נ' עיריית חיפה (18.1.2010) , אליה הפנתה הנתבעת 2, שכן הנפגע שם היה צעיר שנכנס לבית הספר ללא רשות ובחינת אחריות משרד החינוך נערכה על רקע חובות הפיקוח שלו על בתי הספר.

סיכומו של דבר, שתי הנתבעות חבות בחובת זהירות קונקרטית כלפי התובעת.

השאלה היא אפוא האם חובה הזהירות הופרה על ידי הנתבעות. בעניין זה טוענות הן כי אין מדובר במפגע אשר הונח "במקרה...מתוך הזנחה" (סעיף 4 לסיכומי נתבעת 1) אלא מדובר ברכיב בדלת הממ"ד שמטרתו השגת אטימה של החדר המוגן במקרה חירום. כמו כן טוענות הן שהמבנה עומד בדרישות החוק וקיבל את כל האישורים הנדרשים ומשכך אין לראות בהתנהגותן (היינו בעובדה שלא עשו דבר להקטנת הסיכון שיצר הסף המוגבה) משום התרשלות.

התובעת אינה חולקת על כך שמדובר ברכיב של דלת הממ"ד שמטרתו אטימת החדר בעת חירום מפני חדירת גזים רעילים (וראו בעניין זה חוות דעתו של מומחה התובעת וכן תקנות ההתגוננות האזרחית (מפרטים לבניית מקלטים), תש"ן-1990). טענתה היא במספר מישורים. האחד, כי מדובר בסף החורג מהגובה המותר בחוק ובתקן וכי בכל מקרה, ניתן היה למנוע את פגיעתו הרעה בדרכים פשוטות, כגון הצבת רמפה מגשרת וסימון לאזהרה.

השאלה אם בעת הבנייה היה גובה הסף חוקי ועומד בתקנים הנדרשים , היא שאלה עובדתית אותה יש להוכיח. אין מדובר בדין שהוא מן המפורסמות שאינו טעון הוכחה. מדובר בנתון תלוי נסיבות המצריך הוכחה כגון סוג הממ"ד שאושר בשים לב למהות המבנה, דרישות ההיתר שניתן וההקלות שניתנו (אם ניתנו), מועד הבניה ונסיבות נוספות שעשויות להשפיע על הגובה המותר של הסף. הנתבעות טוענות כי התובעת לא הוכיחה את דרישות החוק בנושא והצדק עמן. המומחה מטעם התובעת אישר כי לא בדק את תיק הבניין וכי אינו יודע כלל מתי נבנה בית הספר, ומשכך לא הוכח כי בעת בנייתו היה הסף בלתי תקני או נוגד את הוראות החוק. מנגד, כמובן, לא הוכח אף היפוכו של דבר ואולם, כפי שיראה להלן, אינני סבור שמדובר בנתון בעל חשיבות מעשית. מוכן אני לצאת מנקודת הנחה , לצורך הדיון, כי בעת בניית בית הספר עמד המבנה בדרישות ובהיתרים שהיו בתוקף אותה עת. ואולם, אך מובן וטבעי הוא ש אף דבר "חוקי" העומד בתקנים יכול להיות מסוכן באופן הדורש פעולה להקטנת הסכנה שהוא יוצר. השאלה היא, האם נסיבות העניין חייבו את הנתבעות בפעולה כלשהי?

כאמור, הנחת המוצא היא שאין מדובר במכשול מקרי שהצבתו במקום היא פרי הזנחה או חוסר תשומת לב. מדובר בחלק מדלת ממ"ד שנועד להשיג אטימה מפני גזים רעילים בעת סגירת הדלת בחירום. מובן שאסור היה לנתבעות להסירו ואף בנייתו, כאמור, הייתה מתחייבת (ולא רק מותרת) . השאלה היא אם קיומו, בנסיבות הקונקרטיות, חייב את הנתבעות (או מי מהן) לפעול בדרך כלשהי על מנת למנוע את הסיכון הצפוי ממנו, או למצער להפחיתו לרמה סבירה. דעתי היא שהתשובה לכך חיובית.

כאמור, מדובר בסף בגובה של 83 מ"מ. מדובר במעין מדרגה בפתח הכניסה לכיתת לימוד. אין צורך בדמיון מפותח על מנת להבין את מידת הסיכון שבדבר ודי בכך כדי לקבוע שהיה על הנתבעות לפעול על מנת למזער עד לרמה סבירה את הסיכון שיוצר סף הכניסה. העובדה שהסף לא חרג בעת בניית המבנה מהגובה המותר אינה מצדיקה מסקנה לפיה הנתבעות לא היו חייבות לתת דעתן לסיכון שהוא יוצר בשגרה (להבדיל מתכליתו החיובית בשעת חירום) ולפעול להקטין סיכון זה לרמה סבירה. זאת ניתן היה לעשות באמצעים פשוטים וסבירים כגון גישור גבהים באמצעות רמפה, וככל שהדבר אינו ניתן לביצוע מעשי, היה מקום לסמן את הסף באופן בולט ולהזהיר מפניו בשלט מתאים . מדובר באמצעים סבירים אשר אין כל נימוק משכנע שלא לחייב את הנתבעות לנקוט בהם. בעניין זה אעיר כי מעיון בתמונות שצולמו על ידי מומחה התובעת (ואשר לא נסתרו) ניתן לראות שאין במקום רמפה וכי הוא אינו מסומן באופן בולט ולא קיים שלט אזהרה (ראו תמונות "הדלת המזרחית" בחוות הדעת).

ציינתי לעיל כי מדובר באמצעים פשוטים וסבירים, אשר היה בהם להתמודד עם הסיכון. ואולם, למעשה הנתבעות לא היו צריכות כלל "למצוא" פתרונות סבירים לסיכון, שכן חוזר המנכ"ל קובע במפורש כי "למניעת היתקלות ומעידה" יש להתקין במרחבים המוגנים רמפה בזווית של 8 מעלות הניתנת לפירוק וזאת משני צידי סף הכניסה (ראו תרשים 16 בחוזר מנכ"ל שהעתקו מובא להלן ).

למעשה, בהתאם לחוזר מנכ"ל ספי הכניסה המוגבהים בחדרי ממ"ד מוחזקים על ידי משרד החינוך כמפגע המצריך התייחסות וטיפול. משכך נדרש הבעלים (הרשות המקומית) להתקין במקום רמפה לגישור בין הגבהים וזאת ללא קשר לשאלה אם מדובר במבנה תקני אם לאו (ראה באופן דומה את החובה הנזכרת בחוזר המנכ"ל להתקין מגן אצבעות גמיש לכיסוי הרווח שבין המזוזה לבין הדלת משני צידי הצירים (סעיף 6.6.13). גם כאן הדלת היא תקנית, אך לאור העובדה שמדובר בבית ספר, נקבעה בחוזר המנכ"ל חובת זהירות ברורה המחייבת התקנת מגן אצבעות).

הנתבעת 1 לא חלקה בסיכומיה על החובה להתקין רמפה במקום בהתאם לחוזר מנכ"ל ולמעשה לא התייחסה לכך כלל למעט טענה לפיה לא התבקשה לעשות דבר במקום זה לרבות בעת ביקורת של משרד החינוך במקום (ועל כך להלן) . טענה זו אינה משליכה על שאלת אחריותה של נתבעת 1 אלא על חלוקת האחריות בין הנתבעות.

סיכומו של דבר בעניין זה. נתבעת 1 לא קיימה את הוראת חוזר המנכ"ל והפרתה את חובת הזהירות היא לכן ברורה וגסה, שכן לא רק שלא פעלה בפני סיכון צפוי, אלא נמנעה מלקיים חובה מפורשת שהוטלה עליה. נתבעת 2 הפרה אף היא, כאמור, את חובת הזהירות, כמעביד המחויב ביצירת סביבת עבודה בטוחה לעובדיו אשר לא פעל בפני סיכון צפוי (ולא כגורם המפקח על ביצוע חובות הבעלים).

נקודה נוספת בנושא זה עניינה בהיעדר בדיקה שנתית כנדרש בחוזר מנכ"ל. כאמור לעיל, סעיף 2.2 לחוזר מנכ"ל קובע כי "כל מוסד חינוכי ייבדק פעם בשנה לקראת פתיחת שנת הלימודים, והליקויים והמפגעים יתוקנו. המוסד יאושר סופית עד 15 באוגוסט בכל שנה, ואישור הבטיחות יועבר למוסד החינוכי". הנתבעת 2 לא הוכיחה כי ערכה בדיקת בטיחות כנדרש לקראת שנת הלימודים הרלוונטית ואף בכך הפרה את חובת הזהירות.

בעניין זה אציין כי הנתבעת 1 הציגה מסמך מטעם משרד החינוך מיום 25.3.12 בו צוין כי נערכה בדיקת בטיחות לבית הספר, לרבות לחדרי הממ"ד אך המפגע לא התגלה. א כן, עיון בדו"ח הבדיקה מגלה כי מדובר בבדיקה שנערכה במסגרת ביקורת, בה השתתף נציג של משרד החינוך וכן אב הבית והקב"ט מטעם המועצה. אכן, הבדיקה היא מדגמית ונערכה כשלוש שנים לפני התאונה והיא אף אינה בדיקה שנתית המתחייבת לפני פתיחת שנת הלימודים ואולם לא ניתן להתעלם מכך שהיא כללה באופן מפורש את כיתות הלימוד ש בחדרי הממ"ד וכי כלל הנוכחים שעיסוקם הוא בבטיחות, לרבות נציג מוסמך מטעם משרד החינוך, לא נתנו דעתם למפגע הקיים בסף המוגבה, ואף לא לכך שלא מותקנת במקום רמפה כנדרש בחוזר מנכ"ל.

לדעתי הדבר מקים מסקנה ברורה בדבר הפרת חובת הזהירות על ידי הנתבעת 2 (מעבר להפרה בכובע כמעביד שתוארה לעיל) . אכן, כפי שצוין לעיל בפרשת ג'אבר עדנאן, קבע כב' השופט עמית כי "איני סבור שיש להרחיב את אחריות משרד החינוך לכל ליקוי בטיחותי בבתי הספר בארץ, באשר אין באפשרות משרד החינוך לפקח על מצב המתקנים בכל בתי הספר בכל רגע נתון". ואולם, במקרה זה ראוי לקבוע שהנתבעת 2 הפרה את חובת הזהירות גם בכובעה כמפקחת על הבטיחות בבית הספר ולא רק כמעביד. מסקנה זו מתחייבת לאור כך שהנתבעת 2 שלחה נציג בטיחות מוסמך אשר הישיר מבט אל המפגע ולא הבחין בו. הוא אף לא הבחין שבמקום לא מותקן רכיב בטיחות שמשרד החינוך עצמו חייב את המועצה להתקין. במקרה זה אינני רואה כיצד ניתן שלא לקבוע שהופרה חובת הזהירות גם בכובע "הפיקוחי" של משרד החינוך . אמנם משרד החינוך (כגורם מפקח) אינו חייב לערוך בדיקה וזו חובתה של הרשות המקומית כבעלת המוסד החינוכי. ואולם, כאשר נערכה על ידו בדיקה, ייתכן שבנסיבות מסוימות הדבר יקים חובת זהירות שהפרתה תחייב בנזיקין. בעניין זה אפנה בהשוואה לדברים הדברים שצוינו בפרשת ג'אבר עדנאן:

"מקום בו התקיימה ביקורת בבית ספר ונתגלה למשרד החינוך ליקוי בטיחותי,  ניתן היה לצפות כי אי תיקון הליקוי עלול לגרום להתרחשותה של תאונה... אבהיר כי איני סבור שיש להרחיב את אחריות משרד החינוך לכל ליקוי בטיחותי בבתי הספר בארץ, באשר אין באפשרות משרד החינוך לפקח על מצב המתקנים בכל בתי הספר בכל רגע נתון. אך משקיימה הרשות הציבורית פיקוח ומצאה ליקויים ואף התריעה על הליקויים, שומה עליה לעקוב ולוודא כי הליקוי תוקן"

דברים אלו יפים גם בענייננו, בשינויים המחויבים. איש מקצוע בדק במסגרת בדיקה רשמית את אמצעי הבטיחות בכיתת הלימוד ולא עמד על כך שלא מותקנת במקום רמפה כמתחייב בדרישות משרד החינוך עצמו . כאשר מדובר בסף גבוה באופן קיצוני (עד כדי היותו מעין "מדרגה"), דעתי היא שמדובר בהפרה של חובת הזהירות אף בכובע הפיקוחי.

סיכומו של דבר – שתי הנתבעות הפרו את חובת הזהירות.

הקשר הסיבתי שבין ההפרה לבין הנזק הוכח אף הוא. לו היו הנתבעות פועלות כנדרש ומניחות רמפה לגישור בין הגבהים , הנזק היה נמנע. תוצאה דומה הייתה מושגת אף באמצעות סימון בולט וברור של הסף והצבת שלט אזהרה מפני קיומה של "מדרגה" . קיים אפוא קשר סיבתי ברור בין ההתרשלות לבין הנזק. כאן המקום לציין כי אין בעובדה שהנזק נגרם בפועל בשל כך שהתובעת נתקלה בשולחן כדי להביא למסקנה בדבר ניתוק הקשר הסיבתי או היעדרו של קשר סיבתי משפטי והדברים ברורים. כאמור לעיל, מדובר בחפץ שזהו מקומו הטבעי וקבעתי שלא הוכח שהשולחן יצר סיכון לא סביר, היינו כזה שהצריך פעולה מצד מי מהנתבעות. מדובר בנזק צפוי כתוצאה מהסיכון שיצר המפגע (הסף המוגבה) ולא זו בלבד ש"המזיק אינו צריך לצפות את פרטי ההתרחשויות ... די לו שצריך הוא לראות את ההתרחשות בקווים הכלליים, מספיק לו שרואה הוא או שצריך הוא לראות את יסודות ההתרחשות ועיקריה" (ע"א 576/81 בן שמעון נ' ברדה, פ"ד לח(3),1), אלא שבמקרה זה תהליך הגרימה היה צפוי לאור העובדה שהנזק נגרם בפועל מחפץ המצוי באופן שגרתי בכיתה.

אשם תורם

הנתבעות טוענות כי התובעת הכירה את המקום ואף אם לא מדובר היה בכיתה בה לימדה בדרך כלל , הרי שהיא שהתה בה מספר פעמים בעבר ובכל מקרה עברה את סף הדלת באותו היום ללא פגע, דקות ספורות לפני התאונה (וכאמור, קבעתי שהיא עברה בכניסה השנייה, בה הסף נמוך במעט אך עדיין גבוה יחסית). כן טוענות הן שאין מדובר בתלמיד שובב, אלא באישה מבוגרת אשר "חייבת לשים לב לתנאי המעבר" (עמ' 10 לסיכומי הנתבעת 2) וכי בזהירות מינימאלית יכולה הייתה למנוע את התאונה. משכך, ביקשו הן לקבוע שאם תמצא אחריותן לתאונה, ייקבע שלתובעת אשם תורם בשיעור של לפחות 50%.

כידוע, האשם התורם אינו מהווה הגנה למזיק מפני אחריותו, אלא רק מפני החובה לפצות את הניזוק בשל כל נזקו. על הטוען לאשם תורם להראות כי הניזוק לא פעל כאדם סביר ובזהירות סבירה. ככל שיימצא אשם תורם בהתנהגות הניזוק, יחולק נטל הנשיאה בפיצוי בהתאם למבחן האשמה המוסרי (לדיון מעמיק במהות האשם התורם ראו: רע"א 2809/18 רונית קסברי נ' אברהם רוזן (26.11. 2018)).

במקרה זה אינני סבור שראוי לייחס לתובעת אשם תורם. אכן, חוסר תשומת לב למצב המשטח עליו פוסע אדם מהווה סטייה מרמת זהירות סבירה, ואולם, ברי גם שאין לדרוש מאדם להתהלך כאשר עיניו מושפלות ארצה כל העת, שמא יתקל במכשול כלשהו (ע"א 2004/92 עיריית קריית אונו נ' מנחם שחם (30.3.1995)) . בענייננו, יש לזכור שמדובר בכניסה לכיתת לימוד, מקום בו אדם רשאי להניח שלא קיימים מכשולים. הנחת מוצא זו משליכה על האופן בו יש לבחון את התנהגות הנפגע במיוחד כאשר מדובר במקום העבודה , שכן "כאשר בתאונת עבודה עסקינן, הנטיה בפסיקה היא לדקדק עם המעביד ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו שגרמה או תרמה לתאונה" (ע"א 14/08 מנסור כמאל עבד אלרחים נ' פלסניר (2.12. 2009); ע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225, 229; ע"א 1815/09 סופריור כבלים בע"מ נ' שמעון אלבז (27.12. 2010)). ודוק: לא התעלמתי מכך שהנתבעת 1 אינה מעבידתה של התובעת, אך לעניין בחינת האשם התורם (כטענת הגנה של הנתבעת) בהתאם למבחן האשם המוסרי, יש לבחון את התנהגות התובעת באמות מידה זהות ביחס לשתי הנתבעות.

כאן המקום לציין כי הנתבעות עצמן טוענות שאיש לא הבחין שמדובר במפגע. כך למשל טענה מנהלת בית הספר בתצהירה כי "לא אני וכנראה לא קב"ט ולא אב הבית הבחנו שמדובר בליקוי בטיחותי אם בכלל" ואילו המועצה טענה בתצהיר מנהל אגף ההנדסה כי בבדיקה שגרתית של משרד החינוך, לרבות של דלתות המקלטים, לא התבקש אמצעי מיגון כלשהו ביחס לסף הכניסה המוגבה. בנתונים אלו, סברתי כי קשה להלום באותה נשימה טענה כי דווקא התובעת הייתה אמורה להבחין בסף המוגבה במהלך עבודתה להתקנת לוח פעיל דקות ספורות לפני טקס יום הזיכרון . יודגש כי לא הובאו ראיות על כך שהתובעת הכירה את הסיכון שבכניסה זו (להבדיל מהעובדה שאפשר ועברה שם בעבר ללא פגע ; וראו תשובתה בעמ' 14, בש' 25).

אין לשכוח כי סטנדרט הזהירות הנדרש ממעביד כלפי עובדיו וכן מבעל מקרקעין כלפי השוהים במקום, אינו שווה לזה הנדרש מעובד כלפי עצמו (שהוא הבסיס לקביעת אשם תורם) . מהבנה זו גם נגזרת המסקנה האם קיים אשם תורם אם לאו. ראו:

"הרשלנות – או נכון יותר, ההתרשלות – היא תמיד פונקציה של החובה, ולא הרי חובתו של המעביד כלפי עובדו, כהרי חובתו – או יותר נכון הנטל – של העובד כלפי עצמו. על המעביד לנקוט אמצעי זהירות סבירים כדי להבטיח את שלומם של עובדיו. הוא ייצר את הסיכון, ובידיו הידע, האמצעי ושיקול הדעת כדי למנוע את הנזק. "המעביד, חוק ראייתו גדול ומקיף. הוא יכול לתכנון את שיטות העבודה ואמצעי הזהירות בעזרת מומחים לדבר, העושים מלאכתם ביישוב הדעת ובשלוות חדר העבודה שלהם על יסוד ידיעה מקצועית ונסיון ממושך משלהם ומשל אחרים" ...שונה לחלוטין מעמדו של העובד. אין הוא יוצר את הסיכון. הוא מקבל את מקום העבודה, על הסיכון שבו, כדבר נתון. הוא עושה את שהאחרים עושים ,הוא חוזר על אותה עבודה, שעשה בעבר פעמים רבות. כל אלה עשויים להקהות את חושיו, ולגרום לכך כי הוא לא ישים לב לסכנה האורבת לו. ממצבם השונה של המעביד ושל העובד, נובע כי אותה רמת זהירות הנדרשת ממעביד כלפי עובדו, אינה נדרשת מעובד כלפי עצמו." (ע"א 701/77 רשות הנמלים בישראל נ' מספי עזרא (13.2.1979))

כאשר מדובר בהליכה רגילה ללא נטילת סיכון מיוחד, אינני סבור שנכון לייחס לתובעת אשם תורם רק בשל כך שברצונה לבצע את מלאכתה נאמנה וטרם תחילת הטקס, לא הבחינה בסיכון שקיים בסף המוגבה, או אף בסף עצמו (ראו בהשוואה (ע"א 498/93 פורטונה סבן נ' מדינת ישראל (28.12. 1993)). לא התעלמתי גם מהעובדה שהתובעת נכנסה לכיתה כאשר בידיה ציוד ששימש אותה להדבקת הלוח הפעיל על הקיר. אינני סבור שנתון זה משנה את המסקנה בדבר היעדר אשם תורם מצדה , שכן היא לא נטלה סיכון מיוחד בעצם הכניסה לכיתה כשציוד בידיה והנתבעות לא טענו גם טענה בנושא זה.

סיכומו של דבר, לא מצאתי אי זהירות כלשהי בהתנהגות התובעת ומשכך אינני רואה לייחס לה אשם תורם כלשהו.

חלוקת האחריות בין הנתבעות

התובעת טוענת כי הגם שלשתי הנתבעות אחריות לנזקיה, הרי שנתבעת 1 נושאת בעיקר האחריות. הנתבעת 1 טוענת כי לתובעת אינטרס ברור שייקבע כי אחריות הנתבעת 2 נמוכה משיקולים של חלוקת הנזק ובכך כיוונה למהלך שנקטה הנתבעת 2 עת הבהירה שככל שתוטל עליה אחריות כלשהי, יהיה על התובעת לבחור בין פיצוי נזיקי לבין הגמלאות שקיבלה ותקבל בשל פרישתה, כאמור בסעיף 60 לחוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב] תש"ל-1970. בעניין חלוקת האחריות, טוענת הנתבעת 1 היא הגם שהיא הבעלים, הרי שהנתבעת 2 היא המשתמשת במקום באופן יום יומי ועליה החובה לספק מקום עבודה בטוח לתובעת. הנתבעת 1 טוענת עוד שנציג הנתבעת 2 בדק את המקום (בשנת 2012) ולא הבחין בכל מפגע. עוד טוענת היא שהנזק נגרם בפועל משולחן שהוצב "בכניסה לכיתה" וגרם לנזק או למצער החמירו. לכן טוענת היא שמדובר בסביבת עבודתה של התובעת, אשר אינה קשורה אליה אלא לנתבעת 2.

הנתבעת 2 טוענת כי הנתבעת 1 היא שבנתה את בית הספר ואת סף הכניסה ומשכך היא שהייתה אמורה לאתר את המפגע ולטפל בו. כן טוענת היא שמדובר במפגע שרק מומחה יכול לאתרו וכי "ככל הנראה" לא בוצעה בדיקה שנתית על ידי הנתבעת 1 המחויבת לעשות כן בכל פתיחת שנת לימודים על פי חוזר מנכ"ל, ובכל מקרה לא הוצג אישור כאמור. עוד טוענת היא שאנשי המקצוע בנושא הם מטעם הנתבעת 1 (הקב"ט ואב הבית), לעומת מנהלת בי ת הספר שהיא אשת חינוך שאינה מתמחה בבטיחות.

כידוע, "בחינת אחריותם היחסית של המעוולים במישור היחסים בינם לבין עצמם נעשית בהתאם להוראות סעיף 84(ב) ל פקודת הנזיקין, על-פי הצדק והיושר ומידת אשמתם המוסרית של המעורבים" (ע"א 7436/12 כלל חברה לביטוח בע"מ ב.י.מ חברה לבניין בע"מ (6.7. 2017)). בענייננו, בעיקר האחריות לתאונה נושאת הנתבעת 1. היא הבעלים של המקום; היא המפעילה אנשי מקצוע שמומחיותם באיתור מפגעים; ועליה מוטלת החובה על פי חוזר מנכ"ל לאיתור מפגעים וביצוע בדיקות שנתיות בנושא. נושא אחרון זה רלוונטי מאוד ביחסי הנתבעות, שכן יש בחוזר מנכ"ל (לו מחויבת הנתבעת 1) להעיד על חלוקת התפקידים ביניהן באופן המשליך מטבע הדברים על חלוקת האחריות הנזיקית. עם זאת, הנתבעת 2 אינה "זרה" למקום. היא המעביד המפעיל במקום בית ספר. משכך, היא מחויבת ביצירת סביבת עבודה בטוחה לעובדיה. בנוסף, במקרה זה הוכח כי נציג מוסמך מטעמה בדק את המקום ולא איתר את המפגע ולא שם לב לכך שהוראות חוזר מנכ"ל בנושא אינן מיושמות.

משכך, דעתי היא שהיקף אחריותה של הנתבעת 2 במקרה זה היא בשיעור של 25% (ראו בהשוואה פרשת ג'אבר עדנאן שם נקבעה אחריות משר ד החינוך בשיעור 10% במקרה בו לא היה מדובר במעביד והאחריות נקבעה על בסיס בדיקה שלא היה חובה לבצעה, אך במהלכה התגלה ליקוי שמשרד החינוך לא ווידא שתוקן). במקרה זה, חלוקת האחריות מבוססת על היות הנתבעת 2 מעביד וכן בשים לב לכך שלא גילתה את המפגע בבדיקה שערך נציג מוסמך מטעמה (הגם שלא היה מחויב לבצעה).

החלוקה היא איפוא 75% לחובת הנתבעת 1 ו-25% לחובת הנתבעת 2.

הנזק-
הפגיעה והנכות הרפואית על פי חוות דעת המומחים

התובעת פונתה באמבולנס למרכז הרפואי לגליל בנהריה, שם אובחן כי היא סובלת מדימום וכן משברים ובצקת בבית הדיבור (לארניקס). התובעת סבלה מקוצר נשימה ומשכך בוצעה אינטובציה מניעתית והיא הועברה ליחידה לטיפול נמרץ, נותחה לצורך שחזור שברים בסחוסי הלארניקס ובהמשך עברה פיום קנה. לאחר תשעה ימים בטיפול נמרץ הועברה התובעת למחלקת אף אוזן גרון, ביצעה פיזיותרפיה נשימתית ושוחררה ביום 6.5. 2015. כעבור כחודשיים וחצי נבדקה התובעת בשל תחושת בצקת ונפיחות בגרון ונצפה פוליפ בחלק הקדמי של מיתרי הקול והיא נותחה ביום 20.8.2015 בהרדמה כללית להוצאתו.

לאור פערים בין מומחי הצדדים, מונו מומחים בתחומים אף אוזן גרון ופסיכיאטריה. לאור כך שהצדדים לא חלקו בסיכומיהם על קביעות המומחים מטעם בית המשפט ולא ביקשו להעדיף את המומחים מטעמם, אסקור להלן את חוות דעת מומחי בית המשפט בלבד.

פרופ' ברוורמן, מומחה אף אוזן גרון, קבע בחוות דעתו כי לתובעת נגרם שבר משמעותי עם תזוזה של הלארניקס, שהצריך ניתוח לתיקון השברים עם פלטות, ביצוע טרכאוסטומיה ושיקום ממושך. כן קבע המומחה שהשבר גרם לצרידות ניכרת, קשיי נשימה לסירוגין וכאבים באזור הניתוח עקב המצאות פלטות מתכתיות באזור. בסיכומו של דבר קבע המומחה כי התובעת סובלת מצרידות קשה המקשה על הבנת דבריה, ועל כן קבע כי נותרה לה נכות צמיתה בשיעור של 20% לפי סעיף 71(1)(ב)(3) לתקנות המל"ל בגין צרידות קשה הגורמת לקשיים לזולת בהבנת הדיבור; 5% נכות לפי סעיף 71(2)(א) לתקנות המל"ל בגין הפרעות קלות בנשימה; ו-10% נכות לפי סעיף 75(2)(ב) בשל צלקת ניתוחית מכערת בצוואר. יצוין כי המומחה קבע עוד כי בשל הצרידות הקשה התובעת "לא יכולה יותר ללמד ".

ד"ר טל, מומחה בתחום הפסיכיאטרי ציין בחוות דעתו כי כחודשיים לאחר התאונה פנתה התובעת לטיפול פסיכיאטרי, בו אובחנה כסובלת מתגובת הסתגלות וקיבלה טיפול תרופתי. בהמשך פנתה לטיפול בפסיכותרפיה בגישה קוגניטיבית אשר היטיב עמה. מאז הייתה התובעת במעקב במרפאה פסיכיאטרית בקופת החולים אחת למספר חודשים, אך תדירות הטיפולים פחתה בהמשך. המומחה לא התרשם מתסמיני דכאון, פסיכוזה או הפרעה פוסט טראומטית, אך קבע שמצבה הנפשי של התובעת התייצב והתקבע במסלול של תגובת הסתגלות כרונית המתבטאת בעיקר במצוקה נפשית, ירידה במצב הרוח, מתח, פחדים, הסתגרות בבית והימנעות מפעילות כתוצאה מחרדה ופחד . צוין כי לא נראה שטיפול בתחום הנפשי עשוי לתרום משמעותית לשינוי, אך יש ביכולתו להקטין חרדות וסבל. המומחה קבע את נכותה הנפשית היציבה של התובעת בשיעור של 10% לפי סעיף 34(ב)(2) לתקנות המל"ל שעניינו " הפרעה קלה בתפקוד הנפשי או החברתי, הגבלה קלה עד בינונית בכושר העבודה". כן קבע המומחה נכות זמנית למשך שנתיים ממועד התאונה , בשיעור 20% לפי תקנה 34(ב)(3) שעניינה " הפרעה ניכרת בתפקוד הנפשי והחברתי, קיימת הגבלה בינונית של כושר העבודה".

כאמור, הצדדים לא חלקו על קביעות המומחים, ומשכך אני מאמץ את קביעותיהם. סך הנכות המשוקללת בתחומי א.א.ג, פלסטי ונפשי עומדת אפוא על 38.4%.

הנכות התפקודית ושיעור הגריעה מהשכר

התובעת הייתה עובדת מדינה בעת התאונה ומשכך נבדקה על ידי ו ועדה רפואית של משרד הבריאות – המחלקה הרפואית של עובדי המדינה . בבדיקה מיום 15.9.16 נקבע כי היא סובלת מקול נמוך, צרוד ולא ברור. הוחלט שלא להפסיק בשלב זה את עבודתה בשירות המדינה, אלא להוציאה לחופשת מחלה עד סיום שנת הלימודים 2016-2017 ; ביום 7.11.17 הופסקה עבודתה בשירות המדינה ומאז היא אינה עובדת כלל ומקבלת פנסיה על פי זכאותה.
התובעת טוענת כי כתוצאה מהתאונה איבדה לחלוטין את יכולת עבודתה במקצועה – מורה לחשבון בבית ספר יסודי. צוין כי מדובר באישה אשר הייתה כבת 59 במועד התאונה, בעלת תואר שני במתמטיקה ואשר עסקה שנים רבות בהוראת חשבון והיא אינה בעלת הכשלה נוספת כלשהי. התובעת טוענת כי העובדה שהיא סובלת מצרידות קשה המקשה את הבנת הדיבור על ידי הזולת , אינה מאפשרת לה להמשיך ולעסוק בהוראה וכך אף קבע המומחה מטעם בית המשפט. התובעת טוענת כי פנתה לשיקום מקצועי בביטוח הלאומי ולא נמצא עבורה תחום מתאים לכישוריה, ואולם לא צורפו בנושא זה מסמכים כלשהם. התובעת טוענת עוד שאין לקבוע שהיא יכולה לעבוד בעבודות אחרות כגון אלו שנשאלה לגביהן בחקירה הנגדית – מתן שיעורים פרטיים והשגחה בבחינות. נטען כי גם במתן שיעורים פרטיים נדרש דיבור ברור והתובעת הסבירה בעדותה כי דווקא בעת מתן שיעור פרטי – בתשלום מלא – התלמיד מצפה למורה כשיר ו בעל קול ברור, דבר שהיא אינה מסוגלת להעניק. לאור כך ביקשה היא לקבוע שנכותה התפקודית עומדת על שיעור 100%.

מנגד, טענו הנתבעות כי נכותה התפקודית של התובעת היא בשיעור 20% לכל היותר, כפי הנכות הרפואית בעניין הצרידות , שכן ליתר הנכויות הרפואיות אין לשיטתן משמעות תפקודית. בעניין זה נטען כי לא ייתכן שבשל צרידות ייאבד אדם את מלוא כושר עבודתו, וכי ניתן גם במצב זה לעבוד בעבודות "ולו בשכר מינימום". צוין כי התובעת לא הוכיחה שעשתה מאמץ כלשהו להשתלב בשוק העבודה ולכן לא עמדה בחובת הקטנת הנזק. הנתבעת 1 ציינה בעניין זה כי התובעת יכולה לעבוד במתן שיעורים פרטיים שכן במצב זו "אין שום בעיה לדבר בלחש כך שהתלמיד יבין אותה" וכן בשמירה על בחינות, או כבודקת בחינות, עבודות שאינן מצריכות שימוש בקול. כן צוין כי לתובעת אין תמריץ לשוב למעגל העבודה לאור כך שהיא מקבלת מקרן הפנסיה ומהביטוח הלאומי שכר דומה לזה שהרוויחה ערב התאונה.

כידוע, המונח "נכות תפקודית" מבטא מגבלה או הפרעה בתפקוד הנפגע, כאשר הכוונה היא למידת השפעת הנכות הרפואית על תפקודו של הנפגע בתחומי החיים השונים (ע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ (11.1.2015)). יש להבחין בין נכות תפקודית, לבין שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות, כאשר האחרון הוא אחד הביטויים בלבד של תפקודיות הנכות. הנכות הרפואית בבגירים אינה שקולה בהכרח למידת הפגיעה בתפקודיות, אם כי היא מהווה מדד חשוב בהערכת הנכות התפקודית (דוד קציר, פיצויים בשל נזק גוף (מהדורה חמישית, 2003) כרך א' 231-228 (להלן – קציר); ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי , פ"ד נב(2) 792, 798 (1995)). בקביעת שיעור הנכות התפקודית ושיעור הגריעה מכושר ההשתכרות , על בית המשפט לבחון את נסיבותיו הפרטניות של הנפגע, ובכלל זה את עיסוקו; השכלתו; כישוריו; גילו; השפעתה של הנכות הרפואית על יכולתו לעסוק באותו המקצוע ; וקיומו של מקום עבודה שבו מובטח כי הנפגע יוכל להמשיך ולעבוד (ע"א 4302/08 שלמייב נ' מקסים בדארנה (25.7.2010)).

ומן הכלל אל הפרט.

התאונה גרמה לתובעת פגיעה קשה, פיזית ונפשית. היא הותירה אותה בעלת נכויות משמעותיות, הן בתחום הדיבור והן בתחום הנפשי. על פי חוות דעת המומחה, עליה אין חולק, "מדובר בצרידות קשה המקשה על הבנת דיבורה ובעטייה גם לא יכולה יותר ללמד...". אציין כי בעת עדותה בפני התרשמתי אף אני מקשייה של התובעת לדבר, לא כל שכן לפרקי זמן ממושכים. התובעת העידה כאשר היא צמודה לדוכן השופט, דיברה בלחש והבנת דבריה דרשה מאמץ וריכוז רב. כאמור, הרושם שהותירה התובעת היה אמין ואף המומחים השונים שבדקו אותה לאורך השנים (לרבות וועדות של הביטוח הלאומי ומשרד הבריאות) התרשמו מאמינות טענותיה בדבר קושי ממשי בדיבור. כאמור , הדבר אף נתמך בחסר קליני ברור שגורם למצב זה. לכך יש להוסיף כי התובעת סובלת אף מנכות נפשית המתבטאת במצוקה נפשית, חרדה, הסתגרות וקשיי הסתגלות. שילוב נכויות אלו, בצירוף גילה ומקצועה, מביא למסקנה בדבר השלכה ממשית על כושר ההשתכרות.

את הדיון בנכות התפקודית אחלק לשני פרקי זמן שונים, האחד ב ו נכותה של התובעת הייתה זמנית והשני, כאשר מצבה התייצב.

התובעת הציגה אישורי מחלה עד יום 3.7.15 ו אישור רופא תעסוקתי לפיו אינה כשירה לעבודה עד יום 31.1.16. משך כשנה קיבלה היא את שכרה ממשרד החינוך על חשבון ימי מחלה. בנוסף, וועדה רפואית של המל"ל קבעה כי נכותה היא בשיעור 100% עד יום 23.7.16 וכן נקבע על ידי ועדה של משרד הבריאות שהיא אינה כשירה לעבוד כמורה עד סוף שנת הלימודים 2016-2017 ובחודש 11/17 היא סיימה את עבודתה בשירות המדינה מטעמים רפואיים. המומחה מטעם בית המשפט העריך ששנתיים לאחר התאונה עמדה נכותה הנפשית על 20% והתבטאה ב"הפרעה ניכרת בתפקוד הנפשי והחברתי, קיימת הגבלה בינונית של כושר העבודה". יש לזכור כי בשלבים אלו סבלה התובעת מכאבים ממשיים בגרונה (בשל השבר בבית הדיבור וקיומה של פלטת מתכת במקום) , הייתה בשיקום ממושך, טופלה בתרופות לייצוב מצבה הנפשי ומצבה הפיזי היה קשה משמעותית מזה שהיום. בשים לב לחומרת הפגיעה הפיזית והשלכותיה, המצב הנפשי הירוד ממנו סבלה התובעת תקופה ארוכה אשר הצריך אף טיפול תרופתי, גילה הלא צעיר ותקופת השיקום הארוכה, יש לקבוע תקופה בת 24 חודשים של אי כושר מלא.

ביחס לתקופה שלאחר מכן, שוכנעתי שהפגיעות מהן סובלת התובעת משפיעות באופן ממשי על כושרה לעבוד בכל עבודה וביתר שאת על יכולתה לשוב ולעבוד במשלח ידה – מורה לחשבון בבית ספר יסודי. בעניין זה דומה שהנתבעות לא חלקו על המסקנה לפיה התובעת איבדה את יכולתה לשוב וללמד בבית ספר וכך יש לקבוע ללא כל היסוס. כלי עבודתו העיקרי של מורה הוא יכולת הדיבור. בעבודה מול ילדים בגילאים נמוכים הדבר נכון במיוחד וקשה לדמיין מורה המצליח ללמד כיתת ילדים בבית ספר יסודי מבלי יכולת לדבר בקול רם, באופן רציף, סמכותי ומובן. לכך יש להוסיף את גילה הלא צעיר (61 במועד סיום תקופת אי הכושר המלא) ואת מצבה הנפשי המתבטא בחרדות, הסתגרות וקשיי הסתגלות והתמונה הכללית קשה וברורה. משכך, אני קובע כי התובעת איבדה את היכולת לשוב לעבודתה כמורה לחשבון. לאבדן מקצוע הדורש כישורי גוף מיוחדים, אף בשל נכות רפואית שאינה גבוהה במיוחד, ראו: ע"א 50/62 קליין נ' רוזנברג, פ"ד טו 1572, בעמ' 1577:

"יש ואדם נפגע פגיעה קלה יחסית מבחינה גופנית, אך תוצאותיה הכלכליות קשות וחמורות; ויש וקורה היפוכו של דבר. הדבר תלוי במקצועו של האדם, בכושר הסתגלותו למצבו החדש, בשלמותו הנפשית ואיתנותו הרוחנית ובגורמים רבים אחרים המשתנים ממקרה למקרה. כנר, שנפגעו שתיים מאצבעות ידו השמאלית, עשוי לקפח את מקצועו המיוחד הזה כליל ולסבול הפסד חמרי עצום למשך כל ימי חייו. לעומת זאת, מנהל חשבונות שנפגע בשתי רגליו, אך רוחו נשארה איתנה, ייתכן ויוכל להמשיך במקצועו הקודם והפסדו החומרי עלול להיות לא גדול ביותר".

השאלה היא אם התובעת איבדה את יכולתה לעבוד גם בעבודות אחרות, או שמא כושרה נשמר לה ולו באופן מופחת. דעתי היא ששילוב נתוניה ובמיוחד גילה, עם הפגיעה המיוחדת ממנה היא סובלת , מחייבים מסקנה לפיה אף אם נכותה אינה משפיעה על תפקודה הכללי באופן משמעותי (במובן של תפקוד הגוף באופן כללי והצורך בעזרת הזולת), הרי ששיעור הגריעה מכושר ההשתכרות גבוה משמעותית במקרה זה משיעור הנכות הרפואית. אנמק.

התובעת בעלת תואר שני במתמטיקה ו משנת 1993 עבדה כמורה ל חשבון. טרם התאונה עבדה בבית ספר יסודי מטעם משרד החינוך ובשעות אחר הצהריים לימדה בכפר הילדים בכרמיאל. אין לתובעת מקצוע או כישורים אחרים ובשים לב לגילה בתום תקופת אי הכושר המלא (61) יכולתה להסתגל למצבה הקשה ולרכוש מקצוע אחר, במומה, אינה מעשית ובכל מקרה קשה מאוד ודורשת תעצומות נפש . משכך, אף הנתבעות (בהגינותן) לא טענו כי היה עליה לרכוש מקצוע אחר, אלא טענו שגם במומה קיימות משרות שהיא מסוגלת לבצע, כגון מתן שיעורים פרטיים, שמירה בבחינות או בדיקת בחינות (ודוק: כל אלו משרות הקשור ות למקצוע ה כמורה) . בעניין מתן שיעורים פרטיים טענה התובעת בעדותה כי "הקול שלי לא יציב.. זה קשה לי... כשבן אדם משלם כסף הוא רוצה שהכל יהיה, גם מזגן, גם הקול. זה הנוכחות של המורה". עמדה זו מקובלת עלי באופן עקרוני. גם מורה המלמד תלמיד אחד (שיעור פרטי) עושה שימוש בקולו ונדרש לעשות כן לפרקי זמן ממושכים של כשעה . אמנם, אין מדובר בעמידה מול כיתה ומשכך ניתן לדבר בקול חלש ובהפסקות ואולם, מקובל עלי כי התובעת לא תהא אטרקטיבית במיוחד במצבה כמורה פרטית ולכן "כוחות השוק" לא יאפשרו לה להתפרנס מעבודה זו , בוודאי שלא פרנסה משמעותית. עם זאת, מקובל עלי שהתובעת מסוגלת (פיזית) ללמד שיעורים פרטיים בהיקף נמוך. ביחס לשאלה מדוע לא עבדה בשמירה במבחנים השיבה התובעת כי "לא היה לי זמן לפנות כי כל השנים האלו אני לא יוצאת מבעיות רפואיות, מסיימים עם אחת מתחילה עם השנייה. מסתיים שני וההשלכות של הניתוח יש שלושה ניתוחים" וכאשר נשאלה אם תשקול דבר זה בעתיד השיבה " לא יודעת. כרגע לא". אף בעניין זה מקובל עלי שהתובעת מסוגלת לשמור בבחינות ואולם מובן שאין מדובר במשרה מלאה, אלא "עונתית", אשר מספר המשרות בה מוגבל ואין בטחון שהיא תזכה בה, ובכל מקרה מדובר במשרה בעלת הכנסה שאינה גבוהה.

סיכומו של דבר. התובעת איבדה לחלוטין את היכולת לעבוד במקצועה - מורה בבית ספר. היא אינה בעלת כישורי עבודה אחרים. גילה במועד בו נאלצה להסתגל למומה "ולחשב מסלול מחדש", היה גבוה יחסית (61). האפשרויות התעסוקתיות שעמדו בפניה במועד זה, במגבלותיה, היו מצומצמות ביותר ובכל מקרה מדובר – אף לשיטת הנתבעות – בעבודות שאינן משרה מלאה. אציין בעניין זה כי הנתבעות טענו כי התובעת מסוגלת לעבוד "ולו בשכר מינימום", היינו שכר בהיקף של כשליש מה שכר שהשתכרה ערב התאונה.

בשקלול נתונים אלו, אני קובע כי שיעור הגריעה מכושר השתכרותה של התובעת בשל התאונה עומד על 65% .

להשוואה ראו: ת"א (מחוזי חי') 358/03 וגנר שולמית נ' מגדל חברה לבטוח בע"מ (26.6.2008) ; השופט עמית), שם מדובר היה במורה בת 42 שנכותה המשוקללת הייתה 56.7% (אורתופדית, נוירולוגית, פלסטית וכאב) ונקבע כי שיעור הגריעה מכושר השתכרותה הוא 75% "מתוך הנחה כי נותרו לה 'שרידי השתכרות' כמו מתן שיעורים פרטיים וכיו"ב". בענייננו, כאמור , הפגיעה היא באיבר רלוונטי מאוד להוראה (גם בשיעורים פרטיים) וגילה של התובעת מבוגר הרבה יותר באופן המקשה עד מאוד, אם בכלל, את יכולת ההסתגלות למצבה.

גיל הפרישה

התובעת טוענת שיש לחשב את הפסדיה עד גיל 67, שהוא גיל הפרישה על פי החוק. הנתבעות טענו בנושא זה בערבוביה בין נושאים שונים ועמדתן הקשתה על הדיון. טענתן העיקרית היא שגיל הפרישה הממוצע של נשות הוראה במשרד החינוך הוא כ-60 וזאת כעולה מתעודת עובד ציבור שהוגשה בנושא (ללא חקירה) . הנתבעות טוענות בעניין זה שאין מקום לקבוע שהתובעת הייתה זוכה לעבוד מעבר לגיל זה ומשכך יש לקבוע את הפסדיה במשרד החינוך עד לגיל 60 ואילו ביחס לעבודתה הנוספת (בכפר הילדים) עד גיל 64.

דעתי היא שיש להעמיד את גיל הפרישה של התובעת על גיל 67 ואנמק. גיל הפרישה בו נשים מחויבות לפרוש מעבודה הוא 67, כמו גברים (ראו חוק גיל פרישה, תשס"ד-2004). בנסיבות מקרה זה אינני רואה שום סיבה לקבוע כי התובעת הייתה בוחרת (או נאלצת) לפרוש מעבודתה (כל עבודה) לפני גיל 67. כידוע "סוגיית גיל הפרישה היא סוגיה שבעובדה, בעיקרה השאלה מתי התובע הספציפי, בהתחשב במקצועו ונסיבותיו, היה מפסיק להשתכר" (ע"א 9418/04 צוות ברקוביץ-מאגרי בניה בע"מ נ' ויקטור דמארי (9.4.2006)). התובעת הייתה במועד התאונה אישה בריאה. היא עבדה בעבודה נוספת בשעות אחר הצהריים, דבר המעיד על חריצות. היא הייתה כבת 59 ולא הובאה כל ראיה על כך שהיא תכננה לפרוש טרם הזמן (ואף לא שדיברה על רצונה בפרישה מוקדמת עם מי מחברותיה), לא כל שכן בזמן הקרוב. בנתונים אלו אינני רואה סיבה כלשהי לקבוע כי יש לסטות מההנחה הנוהגת לפיה בהיעדר נסיבות מיוחדות, יש לקבוע את גיל הפרישה בגיל 67.

כאמור, דעתי היא שהנתבעות ערבבו בין נושאים שונים. טענתן למעשה היא כי התובעת לא הייתה ממשיכה לעבוד במשרד החינוך עד גיל 67 שכן גיל הפרישה הממוצע בעבודה זו הוא נמוך יותר . טענה זו שונה מהטענה הכללית בדבר פרישה מכל עבודה שהיא טרם הגעה לגיל פרישה. מדובר במקרה פרטי, בו הטענה היא שבמקצוע בו עסקה התובעת נהוג לפרוש משירות המדינה (בלבד) טרם הזמן ולכן יש לחשב את הפסדיה ביחס לשכר ממשרד החינוך (וממנו בלבד) עד גיל הפרישה המקובל בענף. בעניין זה הוצגה, כאמור, תעודת עובד ציבור ממנה עולה כי הגיל הממוצע בו פרשו מורות בשנת התאונה היה 59.5 והוא עלה בכל שנה במעט עד כי בשנת תשע"ט עמד עד 60.45.

לדעתי אין לקבל טענה זו. ראשית, אציין כי לטענה אין נפקות מעשית ממשית וגם אם הייתי מקבלה לא היה בה להשפיע על שאלת הפיצוי. כאמור לעיל, הטענה היא שסביר שהתובעת הייתה פורשת ממילא מעבודתה במשרד החינוך זמן קצר לאחר התאונה, בשל הנהוג במקום . עם זאת, מובן כי כושר עבודתה היה נשמר במלואו אף אם אכן הייתה פורשת כאמור ומשכך, השאלה היא אם במצב זה, הוכח שהתובעת הייתה משתכרת שכר נמוך יותר מזה שהשתכרה במשרד החינוך, שכן רק במצב זה ישנה נפקות מעשית לפרישתה המוקדמת ממשרד החינוך . הנתבעות לא עשו כל מאמץ להוכיח נתון זה ולמעשה יצאו מנקודת הנחה שאם התובעת הייתה פורשת ממשרד החינוך , לא הייתה משתכרת דבר (למעט שכרה בכפר הילדים לגביו טענו לפרישה בגיל 64 ). הנחה זו אין לה על מה לסמוך. ככל שאלמלא התאונה, התובעת אכן הייתה פורשת ממשרד החינוך בגיל 60 (כטענת הנתבעות) או במועד אחר קרוב, אין שום סיבה להניח לחובתה שלא הייתה מנצלת את זמנה שהתפנה לעבודה במקום אחר וזאת אף כאשר מביא אני בחשבון את התמריץ השלילי שיוצרת העובדה שפרישתה כאמור הייתה מזכה אותה בפנסיה מוקדמת . התובעת הייתה במועד התאונה אישה בריאה ללא כל מגבלה ובהיעדר כל ראיה שהייתה בוחרת שלא לעבוד כלל במקרה של פרישה ממשרד החינוך , סבור אני שאין מקום להניח אחרת. נזכור כי התובעת עבדה ערב התאונה בעבודה שנייה בשעות אחר הצהריים, ללמדנו על חריצותה ו על העובדה שנזקקה לפרנסה. משכך, בהחלט סביר שהייתה מרחיבה את שעות עבודתה במקום זה, או במקום אחר, או מלמדת שיעורים פרטיים וכיוצב' משרות, וזאת במקום עבודתה במשרד החינוך (ראו את דבריה: "כל השנים למרות שהיה לי מאוד קשה בשתי עבודות, זה היה משבע עד שבע, אני התעקשתי להמשיך עם עבודה שניה כי תכננתי אחרי הפרישה לעבוד שם, החזקתי בעבודה הזו ככה (מראה יד קפוצה)..." (בעמ' 18 לפרוט'). ודוק: אכן, לא הובאו ראיות בדבר השכר שיכולה הייתה להשתכר בעבודות חלופיות לעבודתה במשרד החינוך ואולם זאת היה על הנתבעות להוכיח שכן טענה זו מקדמת את ענייניהן ( ע"א 210/88 החברה להפצת פרי הארץ נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה כפר סבא, פ"ד מו(4) 627, 642 (1992)). סיכומו של דבר, אף אם התובעת הייתה פורשת פרישה מוקדמת ממשרד החינוך, היא לא הייתה מאבדת את כושר עבודתה והייתה ממשיכה לעבודה בעבודות אחרות, ומשכך אין לטענה נפקות מעשית.

עם זאת, למען שלמות התמונה, אתייחס להלן לטענה זו לגופה. אקדים ואומר שמדובר במאטריה סבוכה אך הנתבעות (שהנתונים בידיהן) לא עשו דבר כדי להוכיח את הדין החל על התובעת. התובעת הייתה עובדת בשירות המדינה והייתה בעלת קביעות . החוק מאפשר לחייב עובד או עובדת לפרוש בשל גילו, רק בגיל 67. חיובה של התובעת לפרוש טרם גיל פרישה הוא למעשה פיטורין. מנהלת בית הספר (אשר העידה מטעם נתבעת 2) אישרה שככל שהדבר היה תלוי בה, היא הייתה דואגת שהתובעת תמשיך לעבוד (בעמ' 29, בש' 6). אכן, אפשר ומשרד החינוך היה מחליט לסיים את העסקתה של התובעת לפני גיל 67, אף אם המנהלת הייתה שבעת רצון מתפקודה, ואולם לא הובאו ראיות בדבר סבירות התרחיש. משכך, לא הוכחו סיכויים ממשיים לפיטורין. לדעתי, לא הוכח גם שסביר יותר שהתובעת הייתה פורשת מרצון בגיל 60 (או בגיל מוקדם יותר מגיל פרישה), מאשר ההנחה ההפוכה. התובעת העידה שהייתה מרוצה מעבודתה ומהעובדה שהצליחה להתקבל לעבוד דרך משרד החינוך ואף זכתה לקבל קביעות. היא העידה שלא תכננה לפרוש טרם הזמן ממשרד החינוך וכי ככל שהדבר היה מתאפשר לה הייתה ממשיכה לעבוד. כאמור, היא הייתה כבת 59 במועד התאונה ולא הובאה כל ראיה על כך שהיא תכננה לפרוש טרם הזמן ממשרד החינוך, לא כל שכן בקרוב. משכך, אין הצדקה לקבוע אחרת. ודוק: מסקנה זו יפה אף בהנחה שהתובעת הייתה במסלול פנסיה תקציבית, הגם שבעניין זה לא הובאו ראיות ברורות. כך, מנהלת בית הספר העידה שלתובעת לא הייתה פנסיה תקציבית (בעמ' 32), אך בנספח יב' לתצהיר התובעת צוין שהיא בעלת פנסיה תקציבית. ואולם, אף אם אניח שהתובעת הייתה במסלול פנסיה תקציבית, אינני סבור שהוכח שסביר יותר שהייתה פורשת טרם הזמן (לקביעת גיל פרישה 67 למורה במשרד החינוך בהיעדר הוכחה אחרת, ראו למשל ת"א 30740-02-15 פלונית נ' מדינת ישראל ־ משרד החינוך (30.12.2019) ).

זאת ועוד, הנתון המופיע בתעודת עובד הציבור בדבר הגיל הממוצע של עובדות הוראה הפורשות ממשרד החינוך אינו מלמדנו נתון ברור. מצוין בו שהוא כולל את כל סיבות הפרישה – מרצון, בשל פיטורין, מסיבות רפואיות ואף מוות. קשה להסיק ממנו אפוא את הגיל הממוצע הקשור בסיבת הפרישה הרלוונטית לתובעת. כמו כן, מדובר בנתון ממוצע בלבד ולא ניתן לדעת מהו מספר העובדות מבין כלל העובדות הפורשות בכל שנה, אשר פרשו בגיל מאוחר יותר מהממוצע וכמה עובדות אף פרשו בכל שנה בגיל 67 או קרוב לכך. הנתבעת 2 כמי אשר הנתון בשליטתה נמנעה מהבאתו בפני בית המשפט ומשכך, יש להניח לחובתה שלו היה מובא היה בו לסייע לתובעת.

סיכומו של דבר, יש לחשב את הפסדי התובעת בהתאם לגיל הפרישה שבחוק, היינו 67.

קביעת בסיס השכר

מנתוני המל"ל עולה כי ערב התאונה השתכרה התובעת שכר חודשי ממוצע של כ-14,409 ₪ (שכר רבע שנתי עובר לתאונה של 43,227 ₪) . הנתבעות ביקשו להעמיד את שכרה על סך של 12,870 ₪ תוך שימ וש בממוצע שנתי. אינני מקבל טענה זו והנתון הנכון יותר לצורך קביעת בסיס השכר הוא ממוצע השכר של שלושת החודשים האחרונים טרם התאונה, כפי שביצע הביטוח הלאומי היינו 14,409 ₪.

חישוב הפיצויים

נתוני היסוד הרלוונטיים לעניין הנזק הם אלו:

תאריך לידה – 2.10.1956
מועד התאונה – 22.4.2015
מועד פרישה – 1.10. 2023
בסיס שכר – 14,409 ₪
נכות זמנית – 100% לשנתיים הראשונות.
שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות – 65%
נכות רפואית משוקללת - 38.4%

הפסד השתכרות בעבר

כידוע, מדובר בנזק ממוני הטעון הוכחה בשני מישורים – עצם קיומו ושיעורו. כאמור , התובעת עבדה כמורה למתמטיקה, בשני מקומות עבודה שונים ומאז התאונה ועד היום (66 חודשים) לא שבה לעבודה. כפי שצוין לעיל, קבעתי שהתובעת הייתה באי כושר עבודה מלא תקופה בת שנתיים לאחר התאונה ולאחריה יש לחשב את הפסדיה בהתאם לגריעה של 65% מכושר השתכרותה.

כאן המקום להתייחס לעובדה שהתובעת קיבלה שכר ממשרד החינוך משך כשנה מיום התאונה וזאת על חשבון ימי מחלה לאחר סיום תקופת דמי פגיעה (אשר חלקם התקבל מהמעביד – משרד החינוך) . הצדדים לא צירפו את תלושי השכר לחודשים שלאחר התאונה, אך אין מחלוקת על עובדה זו. כמו כן, בפרוטוקול הדיון מיום 24.12.2018 הודיעה הנתבעת 2 כי פדיון יום מחלה בפנסיה שווה ערך ליום עבודה מלא, ולפיכך הסכימו הצדדים כי "לא צריך להוריד את השכר שקיבלה על חשבון ימי מחלה ולא צריך להוסיף על ימי מחלה". לאור כך, החישוב לתקופה בה קיבלה התובעת שכר ע"ח ימי מחלה, יבוצע על בסיס הפסד מלא מצד אחד, אך לא ייפסק לזכותה פיצוי בגין אבדן האפשרות לפדות את ימי המחלה. במילים אחרות, התובעת מימנה באמצעות ימי המחלה שלה את שכרה בתקופה זו ובהתאם להסכמת הצדדים היא לא תפוצה על ימי המחלה, אך מנגד לא ינוכה השכר שקיבלה בתקופה זו על חשבון ימי המחלה, מהפיצוי.

משכך החישוב הוא כדלקמן:

24X14,409 = 354,816 ₪
בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מאמצע תקופה ועד היום: 378,754 ₪.
42X14,409 X 65% = 393,366 ₪
בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מאמצע תקופה ועד היום: 416,714 ₪

סה"כ: 795,468 ₪

הפסד השתכרות לעתיד

בהתאם לקביעת גיל הפרישה, לתובעת נותרו 23 חודשי עבודה. החישוב הוא אפוא כדלקמן:
14,409X 65%X 22.365 = 209,475 ₪.

הפסד פנסיה

לא הייתה מחלוקת בין הצדדים כי על הפסדי השכר יש להוסיף אבדן הפרשה לפנסיה בשיעור 12.5% ומשכך הפיצוי הוא 125,617 ₪

כאב וסבל

לאחר התאונה אושפזה התובעת כשבועיים ועברה ניתוח קשה בגרונה לצורך איחוי השבר בבית הדיבור, אשר כלל השתלת פלטת מתכת בגרון. בהמשך היא עברה פיום קנה ונדרשה אף לניתוח נוסף. התובעת עברה שיקום ממושך להטבת יכולת הדיבור ותקופה ארוכה היא סבלה מנכות מלאה. התובעת סובלת כיום מנכות במספר תחומים, בשיעור משוקלל של 38.4%. נכויות אלו הותירו אותה אדם אחר מזה שהייתה ערב התאונה. התובעת מתקשה לדבר ובשל הנכות הנפשית היא מתקשה להסתגל למצבה ומסתגרת בביתה. לתובעת אף נכות פלסטית לא מבוטלת בשל צלקת מכערת בצווארה.

התובעת עתרה לפיצוי בראש נזק זה בסך 400,000 ₪ ואילו הנתבעות הציעו פיצוי בסך 102,000 ₪ המשקף כפל סכום הפיצוי בפלת"ד.

דעתי היא שראוי לפסוק לתובעת פיצוי משמעותי בגין כאב וסבל ואולם הסכום לו עתרה גבוה משמעותית מהמקובל ואני מעמיד את סכום הפיצוי הראוי בראש נזק זה על סך של 180,000 ₪.

עזרת צד שלישי והוצאות לעבר ולעתיד

התובעת (שאינה נשואה) טוענת כי בחודשיים הראשונים שלאחר התאונה עברה להתגורר בבית אמה ונעזרה במטפלת שלה. בתקופה שלאחר מכן ועד היום טוענת היא לעזרה מקרובים שלא בשכר. משכך עתרה היא לפיצוי גלובלי בסך 100,000 ₪. ביחס להוצאות טענה התובעת כי קיבלה טיפולים אצל קלינאית תקשורת וכן טיפולים פסיכיאטריים (צורפו קבלות בסך 360 ₪); פסיכו-תרפיים (צורפו קבלות בסך 1,700 ₪); דיקור סיני (צורפו קבלות בסך 3,550 ₪) וכן רכשה תרופות רבות. עוד טוענת היא שרכשה מנוי בחברת נטלי – חברה לשירותים רפואיים מידיים בעלות של 180 ₪ לחודש ודרשה פיצוי בסך 50,000 ₪ עד גיל תוחלת חיים. כן טוענת היא שבשל מצבה הנפשי היא נדרשת לחבוש פאה נכרית בשל נשירת שיער וצורפה קבלה בסך 1,340 ₪ ונטען שיש להחליפה כל 3-4 שנים. בנוסף צירפה התובעת קבלות רבות של נסיעות באוטובוסים וקבלה אחת על נסיעה במונית לבית חולים נהריה בעלות 140 ₪.

הנתבעות טוענות כי התובעת הודתה שלא שילמה עבור עזרה כלשהי ופגיעותיה אינן מחייבות כלל עזרה. ביחס להוצאות בגין טיפולים נטען כי התובעת זכאית לטיפולים ללא עלות בשל כך שמדובר בתאונת עבודה ובכל מקרה זכאית לשיפוי באם הוציאה הוצאות. הנתבעות טענו עוד שלא הוכח הצורך במנוי בחברת נטלי בשל תוצאות התאונה וכך גם הצורך בפיאה.

כידוע, מדובר בראש נזק ממוני לגביו על התובע להציג ראיות ברורות בדבר ההצדקה שבהוצאה הכספית ושיעורה. עם זאת נקבע כי:

"זה מזמן השתרשה בפסיקה ההלכה שאם ניזוק זקוק לעזרה שניתנה לו על ידי בן זוגו או קרובו ולא על ידי עובד שכיר אין זו סיבה מספקת לשלול מן הניזוק את הזכות לקבל את ערך העזרה שהוא זקוק לה...". (ע"א 428/77 סגל נ' שרף (לא פורסם), מצוטט אצל קציר עמ' 823)).

לאחר התאונה אושפזה התובעת משך כשבועיים. בהמשך נזקקה לסיוע תקופה המוערכת על ידי בחודשיים נוס פים. משכך, ראוי לפסוק לה פיצוי בגין הצורך בעזרת צד ג' בסך 6,000 ₪ (כערכם היום) .

אינני סבור שהוכח הקשר בין הצורך בפיאה לבין התאונה. המומחה הפסיכיאטרי לא נדרש לנושא והתובעת לא עמדה על הוכחת הדרישה. כך גם הצורך לאורך זמן במנוי לחברת נטלי. התובעת רכשה המנוי בסמוך לתאונה ומקובל עלי שנזקקה לביטחון על כי תזכה לסיוע מידי בעת חירום, בשים לב לעובדה שהתגוררה לבדה. משכך סבור אני שקיימת הצדקה למנוי זה למשך שישה חודשים בלבד לאחר התאונה, היינו 1, 100 ₪ (מעוגל וכערכם היום)). ביחס לצורך בטיפולים, הרי שהתובעת זכאית לקבלם ללא עלות בשל כך שהתאונה הוכרה כתאונת עבודה, אם כי ראוי לאשר לדעתי סכום סביר המשקף הזקקות מקובלת לטיפולים פרטיים, אף בהינתן זכאות מטעם הביטוח הלאומי, ואני מאשר לכן סכום כולל של 4,000 ₪ וכן סך של 2,500 עבור נסיעות לטיפולים (כערכם היום) .

סה"כ פיצוי בראש נזק זה - 13,600 ₪

ניכויי מל"ל

הנתבעות הגישו חוו"ד אקטוארית לפיה סכום הניכויים הוא 865,431 ₪ וכן ריבית צמודה בסך 8,470 ₪ ובנוסף סך כולל של 35,095 ₪ ₪ עבור דמי פגיעה "בהנחה ששולמו" בצירוף 1,350 ₪ ריבית והצמדה וסה"כ 903,343 ש"ח . התובעת הודיעה ביום 5.2.20 שחוות הדעת מקובלת עליה, אך בסיכומיה ביקשה להפחית סך של 865,431 ₪ בלבד ללא נימוק. בפרק הפסדי שכר לעבר נטען כי דמי הפגיעה הועברו ישירות למעביד (משרד החינוך) . מכך נובע שדמי הפגיעה שולמו לתובעת מהמעביד (שלא על חשבון ימי מחלה) וסכום זה לא נוכה על ידי בחישוב הנזק לעבר. משכך, יש לנכות סכום זה כעת. אציין כי אין טענה שדמי הפגיעה הקשורים לעבודה הנוספת שולמו למעביד (וראה בעניין זה אישור מל"ל המחלק בין הסכומים ממשרד החינוך למעביד האחר) . סיכומו של דבר, סכום הניכוי הוא 903,343 ₪.

סיכום

התובעת זכאית אפוא לסכומים הבאים:

הפסדי שכר לעבר – 795,468 ₪
הפסדי שכר לעתיד – 209,475 ₪
הפסדי פנסיה (עבר ועתיד) – 125,617 ₪
כאב וסבל – 180,000 ₪
עזרת צד ג' והוצאות (עבר ועתיד) – 13,600 ₪
_________________________
סה"כ - 1,324,160 ₪
בניכוי תשלומי מל"ל – 903,343 ₪.
לתשלום: 420,817 ₪

הנתבעות תשלמנה אפוא לתובעת סך של 420,817 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בסך 23.4% (כולל מע"מ) וכן תשבנה לה את הסכומים בהם נשאה עבור חוות הדעת שהגישה וחלקה בחוות דעת מומחי בית המשפט וכן אגרת הפתיחה. הנתבעות תשאנה כלפי התובעת בתשלומים אלו ביחד ולחוד וביחסים ביניהן בשיעור כפי שנקבע לעיל – 75% הנתבעת 1 ו-25% הנתבעת 2.

המזכירות תמציא לצדדים את פסק הדין.

ניתן היום, ב' חשוון תשפ"א, 20 אוקטובר 2020, בהעדר הצדדים.