הדפסה

בית משפט השלום בקריות ת"א 60786-12-14

לפני כבוד השופטת אלואז זערורה-עבדאלחלים

התובעים

.1 עאסלה אזהאר
.2 עאסאלה סוהאד לוטוף
.3 חאפז עאסלה
.4 ג'עפר עאסלה
.5 חרביה עאסלה
.6 מוסטפא עאסלה
.7 ראסם עאסלה

נגד

הנתבעים
.1 איבראהים עאסלה
.2 אסד עאסלה
.3 ואאל איברהים גזאל עסאלה

החלטה

לפניי בקשה מטעם התובעים לצירוף ראיה בתום שמיעת הראיות בתיק.

ההליכים עד כה וטענות הצדדים:

ענייננו בתביעה לצו מניעה וצו עשה קבוע לחייב את הנתבעים (להלן: "המשיבים") להסיר ולהרוס את הגדר והסככה וכל רכוש אחר אשר הקימו שלא כדין, כטענת התובעים (להלן: "המבקשים"), בשטח המיועד לסלילתו של כביש פנימי המהווה דרך גישה למגרשם וכן להימנע מהפרעה ו/או כל שיבוש בסלילתה של הדרך .

המבקשים הם המחזיקים בחלקים הידועים כמגרש 120/30/2 בחלקה 20, גוש 19345 מאדמות הכפר עראבה (להלן: "המקרקעין") לצרכי מגורים והם זכאים להירשם כבעלי החלקים הנ"ל מכוח ירושה. המבקשים 5 ו-6 רכשו מהמבקשים 1-4 חלק המסומן מגרש 200/5 עליו הם מתעתדים לבנות את ביתם.

המשיבים מחזיקים בפועל בחלק המסומן 120/30/1 מהמקרקעין הנ"ל והם הקימו עליו בתים למגורים.

המבקשים טענו כי עיריית עראבה, או בשמה דאז, המועצה המקומית עראבה (להלן: "העירייה") אשר בתחום שיפוטה נמצאים המקרקעין האמורים, תכננה שטח ברוחב 3 מטרים שיועד לחבר בין הרחוב הפנימי לחלקם וביתם, הן של המבקשים והן של המשיבים ואשר אושר על ידי העירייה והועדה המקומית לתכנון ובניה לב הגליל. לטענתם, ה משיבים הקימו שלא כדין בשטח האמור המיועד לסלילת הכביש סככה וגדר, בלא היתר מרשויות התכנון (להלן: "הבנייה"). המבקשים פנו ל עירייה בכדי להאיץ סלילת הרחוב הפנימי, דבר אשר סוכל במעשיהם של המשיבים, ואשר מהווה לטענתם התעשרות שלא כדין, תוך פגיעה בזכותם ליהנות מהמגרש שבבעלותם. לפיכך, טענו המבקשים, לעת עתה ועל מנת לעבור לחלקתם, הם משתמשים במעברים השייכים לשכנים אחרים במקום.

נוכח האמור לעיל, ביקשו המבקשים בתביעתם להורות למשיבים להסיר את הבניה האמורה ולהימנע מכל הפרעה או שיבוש כל פעולה בסלילת הכביש. המשיבים בהגנתם הכחישו טענות התובעים, בפרט לעניין הקצאת הכביש והוסיפו כי הדרך הראויה שעל התובעים לילך בה היא תביעה לפירוק שיתוף ולא תביעה למתן צו מניעה.

הצדדים הגישו את ראיותיהם ונשמעו העדים מטעם שני הצדדים. המבקשים העידו מטעמם את התובע מס' 6 – מוסטפא שהעיד שהוא יחד עם שני אחיו רכשו את זכויותיהם ממר לוטוף מחמוד המנוח שירש את זכויותיו ממי שרשום בטאבו כבעל רבע מהחלקה. עוד העידו המבקשים את הגברת עאסלה חרביה – התובעת מס' 5.

המבקשים מסתמכים במסגרת ראיותיהם על חוות דעתו שמאי מקרקעין סאמי חוראני (להלן: "חוראני"). חוראני ציין בחוות דעתו כי הבניה הנטענת גרמה לחסימה טוטלית של הדרך וזכות מעבר מאושרת ברוחב של 3 מטרים, המשמשת דרך בלעדית למגרש התובעים. חוראני הוסיף כי הפעולה גרמה לשיהוי בבניה ואי מימוש היתר בניה שנתקבל, במגרש 200/5/2.

חוראני הסתמך על תשריט חלוקה מאושר על ידי הועדה המקומית, בהסכמת השותפים לטענתו, היתר בניה שמספרו 20130356, מיום 17.07.2014 במגרש הנ"ל שמספרו 200/5/2. עוד ציין כי התכניות תב"ע המאושרות והחלות על הנכס הינן ג/4014, ג/6761 ו-ג/12907.

השמאי חוראני ציין כי הועדה הנפיקה היתר לבניית בניין מגורים בן ארבע קומות וארבע יחידות דיור.

לגופו של עניין חוראני ציין בחוות דעתו, כי המשיבים או מי מטעמם הממוקמים במגרש 120/30/1, בנו תוספת בזכות המעבר ברוחב 3 מטרים, שתוצאתה הינה חסימת דרך הגישה היחידה והבלעדית למגרשים האחרים, בהם מגרש 200/5/2; מכאן ש המבקשים לא יכולים היו לממש את היתר הבניה אשר פג ביום 17.07.2015.

לשם כך מסתמך חוראני על תשריט חלוקה, אשר נערך בשעתו על ידי המודד המוסמך עבדאללה פאלח בדארנה, אשר אושר על ידי הועדה המקומית, בחתימת כל בעלי הזכויות, ואשר מכוחו גם הופק היתר הבניה, ממנה עולה שלתובעים אושרה זכות מעבר זו המהווה את הגישה היחידה והבלעדית לכביש ראשי מס' 6 ברוחב 13 מטרים. בעקבות תפוגת היתר הבניה, מציין חוראני, שיהא על התובעים להשיג היתר בניה חדש ונזקם בשל כך מסתכם ב-139,120 ₪.

במסגרת ההליכים שלפניי מונה המומחה מטעם בית-המשפט, המודד מרואן זייבק, אשר סיכם את חוות דעתו כי פעול האיחוד ההיסטורית לא כללה את מגרש המשיבים (120/30/1) וכי לא התקבלה הסכמה שלהם או של מי מטעמם להקצאת השטח מחלקתם לטובת המבקשים, לצורך דרך גישה.

הבקשה להוספת ראיה :

בתום שמיעת הראיות ולאחר שהוגשו סיכומים הצדדים, הגישו התובעים בקשה דחופה להבאת ראיה נוספת בצירוף הראיה, והיא תשריט חלוקה משנת 1993 עליו מתנוססות לפי הנטען חתימותיהם של בעלי החלקה על פי נסח רישום זכויות. בעלי החלקה בהתאם לנסח רישום הזכויות מיום 28.12.2014 הינם: עבד אל רחמאן עלי מוחמד ע'זאל, מחמוד עלי מוחמד ע'זאל, עווד עלי מוחמד עאצלה ת.ז XXXXXX265, מוחמד עלי מוחמד ע'זאל ת.ז XXXXXX307, בשיעור של 1/4 לכל אחד.

לטענת המבקשים - לאחרונה הודיע להם המודד עבדאללה בדארנה כי איתר במשרדו תכנית חלוקה מיום 27.12.1993 חתומה על ידי הבעלים הרשומים של חלקה 120, והיא כוללת את זכות המעבר שבמחלוקת.

המבקשים ציינו כי לא היה בידם לדעת על קיומו של המסמך עובר לפנייתו של המודד; הוסיפו וטענו כי מדובר במסמך מכריע וחשוב לעשיית משפט צדק. את בקשתם תמכו בתצהירו של המודד בדארנה.

הנתבעים התנגדו לבקשה; לטענתם, הגשת ראיות נוספות משמען חקירת העדים מחדש. הוסיפו וטענו כי אין כל הצדקה להליך הקיצוני המבוקש, במיוחד שהעד שבאמצעותו מתבקשת הצגת החומר התייצב למשפט, מסר גרסה ולא הציג את הראיה .

המסמך היה ברשות העד והוא שבחר שלא להתייחס אליו. לאחר סיום פרשת התביעה ופרשת ההגנה, אין מקום להגשת מסמכים נוספים.

זאת ועוד טענו המשיבים ש המסמך חסר תוקף משום שאינו חתום על ידי אבי הנתבעים, הוא ישן ואין כל תשתית ראייתית לעניין נסיבות וסיבות עריכתו. הנתבעים טענו כי המסמך מזויף ויש לבחון אותו באמצעות גרפולוג.

הנתבעים טענו כי המודד הגיש תשריט חתום על ידי הבעלים המקוריים משנת 1998 ו-1999 אשר אין בהם זכות מעבר, ולכן צירופו של מסמך, הקודם לכך כרונולוגית, משנת 1993 איננו רלוונטי.

המשיבים טענו כי קבלתו של המסמך לתיק בית המשפט בשלב זה תפגע בהגנתם ותפגע בזכותם לניהול הליך הוגן ושמירה על הוראות ותקנות סדרי הדין, לרבות נזק ראייתי ניכר. עוד הוסיפו כי המסמך אינו קריא ו/או חסר משקל, ו/או אינו מהימן, וישן וקיים חשש לזיוף בעניינו, וממילא תרומתו לחקר האמת הינה אפסית.

יצוין כי בעקבות הבקשה התקיים לפניי ביום 03.02.2019 דיון במסגרתו נחקר המודד עבדאללה על המסמך הנ"ל. על פי עדותו של הנ"ל לצורך הכנת המסמך ניגשו אליו ארבעת האחים – עווד, עבד אל רחמאן, מוחמד ומחמוד וערכו הסכם חלוקה, הוא ערך את התכנית לפי ההסכם וחתם עליה (ראו: עמ' 61 לפרוטוקול, שורות 15-17). עבדאללה ציין כי חיפש בארכיב שלו ומצא את המסמך (שם, שורות 21-22) וכי על גבי המסמך צוינה זכות המעבר.

בחקירתו הנגדית ציין כי המסמך נחתם לפניו בשנת 1994 וניתנו העתקים לכל אחד מהצדדים (ראו: עמ' 62 לפרוטוקול , שורות 1-9). עבדאללה עומת עם עדותו הקודמת ולפיה לא ציין מסמך קודם ועל כך השיב: "אין לי. אמרתי בגלל שלא מצאתי. זו טעות של ניסוח" (שם, שורה 16). לגרסתו, את המסמך הוא מצא בעקבות שיפוץ שנערך אצלו בארכיב (שורות 23-24).

התובעים חזרו על בקשתם והדגישו כי העד איננו בשליטתם והם לא ידעו אודות התוכנית המוצגת. לטענתם, התכנית המוצגת יש בה כדי להפריך את טענת הנתבעים שלא יידעו ולא חתמו מעולם על תוכנית הכוללת זכות מעבר. באשר למבחני הפסיקה ציינו כי הראיה המדוברת עומדת בתנאי החיוניות והרלוונטיות ויש בה כדי לתרום לחקר האמת.

הנתבעים חזרו על טענתם כי המסמך לא הוזכר במועד מוקדם יותר, והיה על התובעים לדעת על קיומו. לטענתם מדובר בהרחבת חזית השוללת לחלוטין את האפשרות להגשת המסמך וכי לא נתקיימו התנאים הדרושים בפסיקה לעניין קבלת ראיה בשלב מאוחר. תרומת המסמך לחקר האמת לטענתם הינה אפסית, זאת מאחר והמסמך נחזה להיות משנת 1993, כשהמסמך נסתר על ידי תכניות מאוחרות משנת 1998 ואשר אינן כוללות זכות מעבר. זאת ועוד מבוקש להגיש מסמך בעניינו של אדם שהלך לעולמו ולא ניתן להביאו לחקירה ויש בכך כדי לגרום לנתבעים נזק ראייתי עצום.

לגופו של מסמך טענו הנתבעים, כי עיון בו ורצף החתימות עליו, אשר חלקן הינן באמצעות טביעת אצבע, מעלות חשש שמא המסמך מזויף, זאת בין היתר משום שהמסמך לא נחתם לפני עורך דין והוא אינו נושא תאריך חתימה. זאת ועוד, אין לקבל מסמך שנערך על ידי המודד בדארנה אשר לטענת הנתבעים כבר נתפס בהצגת תשריטים בלתי מהימנים בפני הועדה ומשום כך אמינותו מוטלת בספק.

התובעים חזרו וציינו שבתביעה לא נטען לדרישה להצהיר על זכות מעבר מכוח הסכם, אלא בדבר קיומן של תכניות מאושרות בוועדה לתכנון ובניה בהן מופיעה זכות המעבר, כשבפועל לא ניתן לקבל כל היתר בניה מהועדה ללא זכות כזו. אף שהייתה זכות מעבר כבר בתשריטים משנת 2003, הנתבעים לא פעלו בשום אופן לפני הועדה.

המסמך הוגש לפניי וסומן א' לצורך מתן החלטה.

דיון והכרעה:

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה, בחקירת המודד בדארנה ובכלל זה מסמכים שהונחו לפניי, הגעתי למסקנה שיש לקבל את הבקשה.

ידועה ההלכה המחייבת בעל דין להגיש את ראיותיו כ"מקשה אחת" ולא בתפזורת או בטיפין טיפין (ע"א 579/90 רוזין נ' בן-נון, פ"ד מו (3) 738 (1992) (להלן: "עניין רוזין").

הדברים מתחייבים מניהולו התקין של ההליך על מנת שבית-המשפט ישמור על הכללים הקובעים את סדר הבאת הראיות, וכי הצדדים יגישו ראיותיהם ב"חבילה אחת", כך שבתום שלב ההוכחות יוכל בית המשפט לפסוק בתביעה (רע"א 1297/01 גיל מיכאלוביץ' נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נה (4) 577 (2001)).
חרף הכלל האמור, ייתכנו מקרים חריגים שבהם יגבר השיקול שעניינו הצורך בגילוי האמת ובית-המשפט יתיר קבלת הראיה הנוספת, גם במחיר של פגיעה מסוימת בכללי הפרוצדורה (רע"א 2715/13 ורדה נ' מנהל מקרקעי ישראל (פורסם בנבו, 28/11/13)).

מהם אותם שיקולים ? בעניין רוזין בית המשפט העליון (כב' השופט חשין) הבהיר את השיקולים המנחים את בית-המשפט בבואו להכריע בבקשה לצרף ראיה בשלב מאוחר.

בין השיקולים הללו הם אופי הראיה/מורכבותה – קרי, האם מדובר בראיה פשוטה, או מורכבת; השלב בו מצוי המשפט; וכן – האם יכול היה בעל הדין המבקש להביא את הראיה בשלב מוקדם יותר, לרבות הסיבה מדוע לא הובאה הראיה לפני בית-המשפט בשלב מוקדם יותר.

אכן, הסבריו של המודד בדארנה בחקירתו לעניין הסיבה לאי הצגת המסמך בשלב מוקדם יותר אינם נקיים מתהיות. יחד עם זאת, המסמך על פניו נראה אותנטי ושוכנעתי כי הרלוונטיות מטה את הכף לעבר קבלת המסמך.

באשר ל רלוונטיות המסמך , ומבלי לקבוע מסמרות או להביע עמדה בשלב זה, יש לזכור כי בהתאם לחוות דעת המומחה מטעם בית-המשפט לא קיים כורח המכפיף את מקרקעי הנתבעים לטובת התובעים. לכך נוסיף שעל פי קביעה זו לא יכול גם להתקיים כורח מוחלט אשר על פי הפסיקה ובנסיבות חריגות יכול להקים זיקת הנאה (ע"א 153/65 "שלב" הקואופרטיב המאוחד להובלה בע"מ נ' נוה הררי מואב בע"מ פ"ד כא (1) 617, 619-20 (1967)). ככל שתוכח זיקת הנאה, זו יכולה הייתה להיווצר מכוח הסכם, ואולם המדובר הוא בעסקת מקרקעין הטעונה מסמך בכתב (סעיף 8 לחוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969 (להלן: "החוק"), והיא טעונה רישום (סעיף 7 לחוק).

לענייננו, מבחינה קונספטואלית ובמידה ותשריט כלשהו הינו חתום על ידי כלל השותפים במקרקעין, הוא עשוי להוות את הפן ההסכמי לחלוקת המקרקעין מבחינה קניינית כ"הסכם שיתוף" כמשמעות הדבר בסעיף 29 (א) לחוק. (כפי שנפסק למשל במסגרת ת.א (עכו) 1741/05 סנעאללה סעיד נ' נעמה חוסין אחמד (כב' השופטת פיינסוד-כהן), פורסם בנבו (05.07.2008)). ( ראו גם: ת"א 139/06 (קריות) חניפס האני סלאח נ' חניפס חסן חניפס מפורסם בנבו, 26.03.2010) (כבוד השופט מאזן דאוד) לעניין הכרה בתשריט חלוקה כהסכמה לפירוק שיתוף וכן: ע"א 269/74 מנחם בוקובזה נ' הממונה על המרשם, כט (1), 243) (1974) לעניין ב"חליפת מכתבים" בין שותפים).

לפיכך, ו מבלי לקבוע מסמרות, המסמך אשר מבוקש צירופו מתייחס להסכמה הנטענת על ידי התובעים , דבר אשר לו השלכה על שאלת חקר האמת ותוצאות המשפט. מכאן הרלוונטיות של הראיה דנן. לא ראיתי לנכון בנסיבות המקרה דנן לחסום את התובעים מהאפשרות להוכיח טענתם זו. התוצאה הסופית שתקבע במסגרת פסק-הדין, ושאלת המחיר הדיוני הנגרם עקב הוספת הראיה בשלב מתקדם זה, ניתנים לאיזון בהוצאות משפט שייקבעו בסופו של הליך, ככל שיידרש, לצדה של הפקדה מתאימה אף בשלב זה.
בנסיבות אלו אני מורה כדלקמן:
הראיה תוגש לתיק בית המשפט ותסומן א-100.

פסק-הדין בתיק זה יינתן ביום 01. 06.2020.

טרם מתן פסק-הדין בית-המשפט רואה לערוך ביקור במקום, אשר יתקיים ביום 30.1.2020 בשעה 1 0:30.

בהתחשב בעובדה שהבקשה הוגשה לאחר הגשת הסיכומים, ולאחר שבין המשפט ערך את האיזון הראוי בין עקרון סופיות הדיון אל מול חשיבותה של הראיה, לצד עיתוי הגשתה, הגשת המסמך תהיה בכפוף להפקדת סך 7,000 ₪ וזאת תוך 14 ימים מהיום.

התובעים יודיעו עד אותו מועד אם הם עומדים על הגשת הראיה וככל שכך, יפקידו את הסכום בקופת בית המשפט כאמור .

הצדדים יודיעו תוך 30 ימים מהיום אם הם מבקשים לחקור את המומחה ו/או להגיש כל בקשה בנוגע לראיה החדשה. מועד דיון מתאים ייקבע בהתאם, במהלכו יישמעו סיכומי הצדדים בעל פה בנוגע לראיה החדשה. כן יודיעו הצדדים אם בכוונתם להגיש חוות דעת גרפולוגית לעניין אותנטיות המסמך, ברוח הדברים שעלו בדיונים קודמים.

בית-המשפט ממליץ לצדדים, על מנת לחסוך בעלויות ובזמן, להסכים על מינוי מומחה גרפולוג מטעם בית-המשפט, לרבות לעניין זהותו של זה ככל שקיימת מחלוקת בעניין . הודעה בעניין זה תימסר על ידי הצדדים במעמד הביקור במקום.

המזכירות תודיע.

ניתנה היום, כ"ג טבת תש"פ, 20 ינואר 2020, בהעדר הצדדים.