הדפסה

בית משפט השלום בקריות ת"א 5940-03-13

בפני כב' סגן הנשיא, השופט נווה ערן
התובעים
.1 יחזקאל וינטרוב ת.ז. XXXXXX746
.2 יונה מלכה ויינטרוב ת.ז. XXXXXX676

נגד

הנתבעים
.1 שלמה אבוטבול ת.ז. XXXXXX201
.2 אבוטבול ריקי ת.ז. XXXXXX802
.3 הועדה המקומית לתכנון ובניה קריות

פסק דין

בפניי מספר תיקים, אשר אוחדו לדיון אחד ועניינן סכסוך שכנים קשה אשר "הוליד" מס' תביעות הדדיות.

ההשתלשלות המשפטית:

ביום 4.3.13 הגישו התובעים במסגרת תיק שמספרו ת.א. 5940-03-13 בקשה לצו עשה קבוע במסגרתו עתרו התובעים, כי בית המשפט יורה לנתבעים להרוס קיר חוסם, אותו בנו ללא היתר, לנתק את צנרת המים והביוב שבנו בצד בית התובעים ללא היתר ולהשיב את המצב לקדמותו.

ביום 3.4.13 הגישו הנתבעים כנגד התובעים תביעת לשון הרע במסגרת ת.א. 4360-04-13.
בדיון שהתקיים ביום 5.12.17 במסגרת התיק דנן, קיבלו הנתבעים את המלצת בית המשפט וחזרו בהם מתביעה זו ולפיכך, תביעה זו נדחתה .

ביום 10.7.16, הגישו התובעים תביעה קטנה כנגד הנתבעים במסגרת ת.ק. 19070-07-16.
במסגרת תביעה זו, עתרו התובעים בין היתר לקבלת תשלום בגין שכ"ט עו"ד (בסך 7,000 ₪) וזאת על אף שמדובר בתביעה קטנה , הליך במהלכו לא נהוג לעתור לקבלת תשלום שכ"ט עורך דין.בתיק זה, ניתן לתובעים פס"ד בהעדר הגנה. למעט בכל הנוגע לתשלום שכ"ט עו"ד.
ביום 11.7.13 הוגשה תביעה כספית של התובעים כנגד הנתבעים על סך 418,680 ₪ במסגרת ת.א.
22857-07-13 (היא התביעה העיקרית).

ביום 2.9.13 הגישו התובעים תביעה קטנה כנגד הנתבעים במסגרת ת.ק. 6480-09-13 כשעניינה פגיעה ברכוש, מטרד והפרת צו הרחקה על ידי הנתבעים 1-2.

שלושת התיקים שמספרם (6480-09-13, 22857-07-13, 5940-03-13) אוחדו.

השאלות השנויות במחלוקת אליהן אתייחס במסגרת פסק הדין:

  1. האם התנהלות הנתבעים, לרבות בנייתם בחריגות וללא היתר, גרמו לירידת ערך לנכסם של התובעים. האם גרמה התנהלותה העולה כדי מטרד לפגיעה בהנאה ואיכות חייהם של התובעים
  2. האם יש לקבל את טענת התובעים לפיה, חרף ביצוע פעולות הריסה שונות על ידי הנתבעים, יש להחזיר את המצב לקדמותו על פי צו שיפוטי של בית המשפט וזאת לאור העובדה שההריסות שבוצעו על ידי הנתבעים גרמו לנזקים נוספים.
  3. היבטים כספיים נוספים נטענים הנוגעים לפגיעות ברכושם של התובעים מצד הנתבעים.
  4. טענות המועלות כנגד הוועדה לתכנון ובניה (הנתבעת מס' 3), בגין רשלנות, הפרת חובות על פי דין וכו' המזכות כפיצוי כספי.

טענות התובעים;
ככלל, התובעים עותרים למתן צו עשה קבוע כנגד הנתבעים 1 ו-2 וכן לפיצוי מכלל הנתבעים בגין ירידת ערך, אבדן הנ אה, פגיעה ברכוש ופיצוי בגין נזקים ממוניים ושאינם ממוניים.

הטענות העיקריות הנטענות במסגרת ת.א. 5940-03-13;
לטענת התובעים, בתחילת חודש 03/13, בנו הנתבעים 1ו-2 קיר על גבי חומה המפרידה בין החלקות (חלקת התובעים וחלקת הנתבעים 1 ו-2), באופן בלתי חוקי וללא היתר.
התובעים עותרים כי הצו הזמני שניתן בזמנו על ידי כבוד השופטת אטיאס , יהפוך לצו קבוע וכי הנתבעים יהרסו את מה שנבנה ללא היתר ויחזירו מצב לקדמותו.

הטענות העיקריות הנטענות במסגרת ת.א. 6480-09-13;
לטענת התובעים, ביום 25.8.13 הנתבע 1 שבר והפיל פרוז'קטורים חדשים אותם התקינו התובעים.

עוד טוענים התובעים, כי בעקבות מעשיו של הנתבע 1 (בעידודה של הנתבעת 2), הם נאלצו להתקין מצלמת אבטחה נוספת בכדי להגן על רכושם ובנוסף, נאלצו לרכוש ולהתקין פרוז'קטורים חדשים הכוללים אמצעי מיגון מפני הנתבע 1.
בגין הנזקים המפורטים לעיל, עותרים התובעים לפיצוי בסך של 2,330 ₪, להחזר הוצאות משפט וכן לקבלת צו שיורה לנתבעים שלא לצאת למרפסת הבלתי חוקית שבנו ולחדול מלהטריד את התובעים.

הטענות העיקריות הנטענות במסגרת ת.א. 22857-07-13;
לטענת התובעים, החל משנת 2010, החלו הנתבעים 1 ו- 2 בבניות ותוספות שונות בחלקתם, ללא קבלת היתרי בנייה כדין.
כך למשל, הנתבעים 1 ו- 2 הקימו בית כנסת במרתף ביתם.
הנתבעים 1 ו-2 המשיכו להפעיל את בית הכנסת, על אף שבקשה שהגישו נדחתה. העובדה שהנתבעים 1 ו-2 הקימו בית כנסת גרמה לתובעים למטרד ולמצוקת חנייה.
בנוסף, הנתבעים 1 ו-2 בנו מרפסת בלי חוקית מעל גג שהיה אמור לשמש כגג לחנייה המקורה שבחלקתם, וכן בנו מעקה סביב אותה מרפסת, גרם מדרגות לירידה למרפסת והציבו מחסן מפלסטיק שם, והכל תוך בנייה שאינה חוקית ותוך הטרדה של התובעים והפרעה לשלוות חייהם.

זאת ועוד, במקום בו היתה אמורה להיות חנייה (עפ"י היתר הבנייה המקורי), הקימו הנתבעים 1 ו- 2 יחידת דיור להשכרה אשר כללה שירותים ומקלחון. לטענת התובעים, הנתבעים הוציאו צנרת, ביוב, דודי שמש, הכל על מנת לאבזר את יחידת ההשכרה שבנו .
לא זו אף זו, הנתבעים 1 ו- 2 הוסיפו לעשות וסגרו את הקיר המפריד בין חלקות הצדדים באמצעות בניית קיר זכוכיות חוסם, אשר בהמשך פורק והוחלף בקיר בלוקים גבוה (בגובה של למעלה מ- 3 מטר).
לטענת התובעים, כשביקשו מהנתבעים 1 ו-2 להשיב את המצב לקדמותו, נתקלו בתגובות של איומים וניבולי פה.
עוד טוענים התובעים, כי הנתבע 1 ביצע שימוש פסול ואסור בגורמי האכיפה, תוך הגשת פניות ותלונות סרק, והכל במטרה להטריד את מנוחת התובעים ולהלך עליהם אימים.
בשל מעשיהם של הנתבעים 1 ו -2 נפגעה בריאותם של התובעים (במיוחד בריאותו של התובע).
לאור האמור, נאלצו התובעים להתקין בדלת ביתם וסביב ביתם מערכת מיגון באמצעות מצלמות בשווי של 4,140 ₪ (התובעים צירפו העתק חשבוניות מיום 8.3.13 ומיום 19.5.13).
בנוסף, כתוצאה ממעשיהם של הנתבעים 1 ו-2, נאלצו התובעים לשקם את הצמחייה בשטחם – ולפיכך, עותרים התובעים לקבלת סך של 2,000 ₪ (התובעים צירפו העתק חשבונית מיום 30.5.13 בגין רכישת דשא).
לאור מעשיהם ומחדליהם של הנתבעים 1 ו-2, נפגע ערך ביתם של התובעים ונשללה מהם באופן משמעותי היכולת ליהנות מביתם ולעשות בו שימוש, בפרט מהחצר, המרפסת וכן מהסלון.
כמו כן, לטענת התובעים, נפגעה משמעותית איכות חייהם כתוצאה ממטרד בלתי פוסק לרבות איומים, הצקות, תלונות שווא, תביעות סרק וכיוצ' של הנתבעים 1 ו- 2.

בעניין זה הגישו התובעים חוות דעת מטעמם של השמאי של השמאי מר חיים אטקין.
מר אטקין העריך את הנזקים (שלילת הנאה) שנגרמו לתובעים בסך של לא פחות מ- 2,000 ₪ לכל חודש במהלכו נשללה מהם ההנאה. סה"כ עותרים התובעים לקבלת פיצוי בגין הפגיעה בהנאה בסך כולל של 196,000 ₪ .
בנוסף, מר אטקין העריך את הירידה בערך הנכס של התובעים בסך של לא פחות מ- 300,000 ₪, וזאת גם במצב דברים בו יסירו הנתבעים 1 ו -2 את כל הבניות הבלתי חוקיות שבנו.
מר אטקין העריך את עלות תיקון וניתוק המטרדים בתוך חצרי התובעים והשבת המצב לקדמותו בסך של 40,000 ₪.
כאמור לעיל, התובעים עותרים כי יינתן צו עשה קבוע אשר יורה לנתבעים 1 ו-2 להרוס, לסלק ולפנות את כל הבנייה הבלתי חוקית שביצעו במקרקעיהם ובמקרקעי התובעים ולהשיב את המצב לקדמותו בהתאם להיתר הבנ ייה המקורי והכל על חשבונם של הנתבעים 1 ו -2, באופן מיידי ובלא שייגרם לתובעים כל נזק ו/או מטרד.

בסיכומים מאוד ארוכים הכוללים הפניה לתיק מוצגים, סיכמו התובעים בעמוד האחרון בסעיף "סיכום" את הסעדים הכספיים המבוקשים על ידם והכוללים את הסכומים הבאים:

  1. סך 4,140 ₪ בגין מערכת מיגון במצלמות כפי שצוין.
  2. סך של 2,000 ₪ בגין נזקים לצמחים ולדשא בחצר.
  3. סך של 40,000 ₪ בגין ניתוק המטרדים מחצרם ותיקון הקיר המפריד בחצרם.
  4. סך של 196,000 ₪ בגין אובדן הנאה מצטבר (החל משנת 2010 ועד ליום הגשת הסיכומים בחישוב 2,000 ₪ אובדן הנאה בחודש) + פיצוי בסך 2,000 ₪ בגין אובדן הנאה לכל חודש נוסף מיום הגשת הסיכומים ועד לעצירתם בפועל באמצעות מילוי תנאי צו עשה.
  5. סך 310,000 ש"ח בגין ירידת ערך. על פי אומדן השמאי מטעם בית המשפט ולאור הפיכת בית הנתבעים 1ו – 2 מבית דו משפחתי לתלת משפחתי.
  6. סך של 50,000 ₪ בגין עוגמת נפש.
  7. כל זאת בתוספת הוצאות משפט הכוללות שכר טרחת שמאי, עלות שכר טרחת שמאי מטעם בית המשפט, החזר אגרות והוצאות כלליות.

סה"כ הסכומים לא כולל הוצאות – 602,140 ₪ בתוספת הוצאות ושכר טרחת עורך דין.

הנתבעים 1 ו- 2 בסיכומים מאוד קצרים ותמציתיים הכחישו את כל טענות התובעים, הדגישו כי
הסירו את כל חריגות הבניה תוך ויתור על ניסיון להכשיר (לגליזציה) גם את מה שניתן היה להכשיר
בהיתר. טענו, כי יש לדחות כל סעד בגין עוגמת נפש או היזקקות להליכי משפט לשם הסרת החריגות
שהיו קיימות שנים רבות אך לא הפריעו לתובעים.
הנתבעים 1 וו – 2 הדגישו , כי ניהול התיק ושמיעתו העמיד את המחלוקת בעניין אחד מרכזי והוא
נושא חריגות הבניה בבית הנתבעים וירידת ערכו של בית התובעים ומשנקבע כי החריגות הוסרו, גם
ירידת הערך שנקבעה על ידי השמאי מטעם בית המשט למעשה התייתרה. משכך, יש לדחות את
התביעה תוך חיוב בהוצאות.
הנתבעת 3 סברה אף היא בסיכומיה כי משהוסרו המטרדים והפרות הבנייה למעשה מתייתר הדיון
בשאלת הנזק ואין לפסוק לתובעים דבר.
ביחס לנתבעת 3 – הוועדה המקומית לתכנון ובניה קריות – אתייחס בפרק נפרד לטענות התביעה
וההגנה בהקשר זה.

דיון
אתחיל בשאלות השנויות במחלוקת.
1. האם התנהלות הנתבעים לרבות בנייתם בחריגות וללא היתר ואין מחלוקת כי אכן היתה בניה ללא היתר וזו נקודה שאינה שנויה במחלוקת, גרמו לירידת ערך לנכסם של התובעים והאם יש לקבל את טענת התובעים לפיה חרף ביצוע פעולות הריסה שונות על ידי הנתבעים במהלך ניהול התיק בפני ובמהלך ניהול התיק בבית המשפט לעניינים מקומיים בפני כבוד השופט בדימוס ד"ר מרדכי ארגמן, יש להחזיר מצב לקדמותו על פי צו שיפוטי של בית משפט וכן כי הטענה כי ההריסות שבוצעו על ידי הנתבעים לא היה די בהם ואף גרמו לנזקים נוספים.
א. בהקשר זה ולאור המחלוקת בין הצדדים אשר הגישו חוות דעת סותרות, מינה בית המשפט מומחה מטעם בית המשפט. המומחה הינו השמאי יוני אוחיון אשר נתן את חוות דעתו ביום 25.3.16 אשר עליה נחקר בבית המשפט בישיבת ההוכחות מיום 5.12.17.
בחוות דעתו קבע המומחה בסעיף 13 כי היו שתי פגיעות לתובעים כתוצאה מהבניה ללא היתר על ידי הנתבעים.
הפגיעה הראשונה היתה ואני מצטט:
"בניית יחידה נוספת ללא תוכנית בהיתר פגעה בזכותם של התובעים להגיש התנגדות שכן אילו היו פונים הנתבעים לקבלת היתר לבניית היחידה היתה נוצרת תוכנית מפורטת נקודתית אשר בהתקיימה התובעים היו יכולים להגיש התנגדות לתוכנית זו. אילו חרף התנגדות התובעים התוכנית היתה מאושרת התובעים היו רשאים להגיש תביעה לירידת ערך בהתאם לסעיף 197 לחוק התכנון והבניה. אי נקיטת ההליך החוקי הפרוצדוריאלי לקבלת היתר גרמה לפגיעה בתובעים מבחינת יכולתם לפנות בהתאם לאפיק החוקי הקבוע בסעיף 197 לחוק התכנון והבניה".

הפגיעה השנייה:
"בגג יחידת הדיור נוצרה מרפסת המשמשת את הנתבעים. כתוצאה מכך נוסף על בניית יחידת הדיור ללא היתר השימוש בגג היחידה, כמרפסת פתוחה בביתם של הנתבעים גרם לפגיעה נוספת בתובעים באובדן פרטיותם".

השמאי בחוות דעתו קבע שתי חלופות בתחשיב הנזק.
החלופה הראשונה בהנחה שהנתבעים יהרסו את הבניה הלא חוקית ויחזירו מצב לקדמותו על פי הקבוע בהיתר הבניה, אז המשמעות היא שהמצב יחזור לקדמותו ואז לא תתקיים כלל ירידת ערך.
בחלופה השנייה – דהיינו כי הפגיעה החוקית לא ת יהרס ויחזור מצב לקדמותו ירידת הערך תהיה בשיעור 12.5% משווי הבית טרם בניית היחידה הנוספת ומדובר איפוא בסכום של 310,000 ₪.

ב. ב"כ התובעים לא השלים עם חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט.
1. כאן המקום לומר כי על פי פסק דינו של כבוד השופט ד"ר מרדכי ארגמן ביושבו כשופט עמית בבית המשפט לעניינים מקומיים בתיק תכנון ובניה 33745-09-15 נקבע, כי כל המבנים נשוא תיק תכנון ובניה 7372-02-14 אשר נב נו ללא היתר יהרסו על ידי הנתבעים 1 ו-2. על פי סיכומי הנתבעים 1 ו- 2 מבנים אלה אכן נהרסו. על פי סיכומי הנתבעת 3 חריגות הבניה הוסרו כפי שעולה מדו"ח הפיקוח אשר צורף כמוצג בעדותו של המפקח וניתן ללמוד זאת גם מעדותה של התובעת מס' 1 אשר ענתה בעמוד 28 לפרוטוקול: "הוא הרס את הדירה להשכרה. הוא הרס את הדירה שלו ה- 38 מ"ר שהוא בנה. הוריד את המעקה מלמעלה. הוא הרס למעשה גם זכוכיות שהוא המשיך לבנות. כל הזמן הוא בונה והורס בונה והורס בלי סוף".
הטענה היא איפוא, כי חריגות הבניה הוסרו ו/או הסתיימה הסרתן במסגרת ההליך הפלילי. חרף זאת טען ב"כ התובעים , כי יש לתת צו לאור התנהלותם והתנהגותם של הנתבעים לאור כל ההליך במהלכו יורה בית המשפט על השבת המצב לקדמותו על פי ההיתר המקורי משנת 2003 וזאת על רקע העובדה, שתוך כדי ההליך בנו בין השאר הנתבעים 1 ו- 2 ללא היתר בריכת שחייה ואף הסבו את מרתף הבניין ליחידת דיור.

2. בסיכומיו טוען ב"כ התובעים, כי בית המשפט צריך להתערב בחוות דעתו של המומחה מטעם בית משפט ולמעשה לאמץ את חוות דעתו של המומחה מטעמו השמאי מר אטקין. בנוסף טוען ב"כ התובעים, כי יש לפסוק את הסכום של 310,000 ₪ בחלופה השנייה של המומחה יוני אוחיון, וזאת לאור העובדה שנגרמה ירידת ערך לאחר שהחריגות לא הוסרו בהתאם לחוות דעת השמאי. סיכומי התובעים ארוכים ביותר והחלק הנוגע לחוות דעת השמאי – יוני אוחיון – נמצאים בסעיפים 168 עד 197 לסיכ ומים. אתייחס לטיעוני ב"כ התובעים בהקשר זה.
א. בסעיף 4 לחוות דעתו מציין השמאי אוחיון, כי שטח החלקה הינו 328 מ"ר וכי מבנה המגורים כולל שתי הקומות מעל הקרקע, בשטח בנוי של כ- 211.1 מ"ר + חניה ומחסן, אך אינו מציין את שטח החצר והגינה. מדובר בגינה וחצר בשטח נטען של 165 מ"ר, אשר התובעים, לנוכח התנהלות הנתבעים, אינם יכולים ליהנות ממנה.
ב. החניה אשר היתה אמורה להיות פתוחה, נסגרה ומשמשת כיחידה נפרדת, כאשר בנוסף, גג היחידה משמש כמרפסת לחדר הנמצא בקומה מעל (עמ' 6 סעיף 8 לחוות דעת השמאי).
ג. סגירת הקיר המפריד, אשר נעשתה על ידי הנתבעים, לא הביא לפגיעה בשווי הנכס והינו על פי חוות הדעת "בתחום הסביר לקבלת פרטיות". יש להתערב במסקנה זו מן הטעמים הבאים.

  1. התובעים טוענים לחסימת אור, אוויר ונוף והצללה בחדר אורחים והשמאי מצדו מתייחס לשאלת הפרטיות, אבל מתעלם משאלת המטרד, דהיינו אותה חסימה של אוויר, אור, נוף והצללה. בתשובתו במסגרת החקירה בבית המשפט ציין, כי הוא לא מומחה שיכול לומר אם זה משפיע על חסימת האוויר או פרמטרים נוספים או לא. התובעים מפנים לכך, כי מדובר בקיר אטום, בגובה של כ- 3 מטר ועובדה זו לא נסתרה ויש אפוא לאמץ את טענת התובעים ועמדת השמאי אטקין מטעמם ולקבוע, שאכן נגרמה חסימה שכזו, הפוגעת בהנאת החיים, כפי שזו נאמדה על ידי השמאי אטקין בחוות דעתו. יש קשר ברור וסיבתי בין עבירות הבנייה של הנתבעים 1 ו-2 לבין חסימת האוויר, האור והנוף, לרבות הצללת חדר האורחים בסלון.
  2. השמאי אוחיון התעלם לחלוטין מכך שהחומה הצפונית בחלקת התובעים נבנתה עוד בטרם עלו לקרקע, על ידי שכנים מצפון, שבנו את ביתם בהיתר. מדובר בחומה המפרידה בין התובעים לבין שכניהם מצפון וזהו מצב שונה בתכלית מזה שקיים בין התובעים לבין הנתבעים 1 ו-2.
  3. בחוות דעתו התייחס השמאי אוחיון לשאלת ירידת הערך בלבד ולמעשה התעלם מכל סוגיית הפגיעה בהנאה. כזכור, השמאי אטקין מטעם התובעים, העריך פגיעה זו בלא פחות מ- 2,000 ₪ לחודש.

ד. השמאי אוחיון מתייחס בסעיף 8.3 לחוות דעתו לטענת התובעים בנוגע לקווי ביוב, צול וצנרת מים שהעבירו הנתבעים לחצר התובעים. בהקשר זה קובע השמאי "לא ניתן להסיק באופן וודאי כי הצנרת מחוברת ופעילה והצילום אינו מהוה חוות דעת של מומחה לעניין זה". גם כאן ההתייחסות היא לעניין ירידת הערך בלבד, אך לא נעשתה כל התייחסות לעניין המטרד. העברת צינורות ביוב ומים מהוה פגיעה בפרטיות והסגת גבול. יש בה משום פגיעה חזותית בנראות חצר התובעים ויש לפסוק בעניין זה פיצוי בגין פגיעה בהנאה. כך גם לגבי בניית המרפסת הבלתי חוקית על גג החניה. כך גם לגבי הפגיעה כתוצאה מהצבת מערכת סולארית על גג חדר השירותים שנבנה כחלק מיחידת הדיור הבלתי חוקית, על קו ההפרדה בין החלקות.
ה. התובעים מפנים גם לעובדה, שמעבר לאובדן ההנאה, לא ניתנה התייחסות להפרש דמי שכירות שהובאה בחוות דעת המומחה אטקין ולמעשה, המומחה התעלם מהם.

ו. עוד טוענים התובעים, כי היה מקום להתייחס למטרד שנגרם כתוצאה מהצבה של מצלמות הפונות ישירות לחצר התובעים וסלון ביתם, על ידי הנתבעים.
ז. השמאי אוחיון לא התייחס בחוות דעתו לטענות בדבר הפעלת בית כנסת במרתף בית הנתבעים ולא בחן את המרתף במועד חוות דעתו. במרתף זה היתה יחידת דיור נוספת ובלתי חוקית. הטענה אפוא שלא רק שהפכו בית דו משפחתי לתלת משפחתי, אלא אף לארבע משפחתי, לאור קיומה של יחידת דיור במרתף ובתשובה לשאלה בחקירתו ציין השמאי, כי היה בכך כדי להשפיע על קביעותיו לגבי ירידת ערך. זאת ועוד, התובעים מדגישים, כי על פי כתב האישום שהוגש במסגרת ההליך הפלילי לעניין רחוב פטל 10, הגדילו הנתבעים ופיצלו את ביתם ל- 9 עד 10 יחידות דיור, דבר שיש בו להשפיע הן על ירידת הערך והן לעניין הפגיעה בהנאה. עצם הסתרת יחידת הדיור במרתף ועניין נוסף העולה בסיכומים שבמהלכו הוכח כי נבנתה בריכה ללא היתר, יש בו כדי ללמד על כך שיש להיעתר לצו העשה לו עתרו התובעים ולפסוק להם בהתאם גם ביחס לאובדן ההנאה וירידת הערך.

3. לעומת טענות אלה, עולות טענות הנתבעים 1 ו-2 וטענת הנתבעת 3, כי משהוסרו כל החריגות וכל הבנייה הבלתי חוקית, הן על רקע ההליך הפלילי והן על רקע ההליך בפני, הרי שאין לפסוק בראשי הנזק של ירידת ערך ושל אובדן הנאה כל סכום לתובעים.

דיון והכרעה

לאחר שעברתי על טענות הצדדים בהקשר זה ועל חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, להלן פסיקתי: אין ספק לאור החומר הרב שהוצג לי, כי היו חריגות בנייה משמעותיות במקרה שלפני שמצאו את ביטויים בפגיעה שנעשתה בזכויות של התובעים. חריגות בנייה אלה הביאו לכך שהנתבעים עשו למעשה "כבתוך שלהם" בשטח השייך לתובעים שיש להם בו גם זכויות והיה בכך כדי לפגוע גם בפרטיותם וגם בהנאת החיים של התובעים. הפיצול של השטח והבנייה החריגה שהביאה למספר רב של יחידות דיור, שנבנו שלא בהיתר על פי דין, היה בו כדי לפגוע בדרך כזו או אחרת בתובעים. בהקשר זה הוגש כתב אישום שאף תוקן בהמשך בבית המשפט לעניינים מקומיים והנתבעים הורשעו ונגזר בין השאר צו הריסה על כל אותם מבנים כאלה או אחרים שנבנו שלא כדין. הנתבעים, לאורך ההליך הציגו מצגים שהתגלו כמצגי שווא לעניין הריסת המבנים הלא חוקיים, אך בסופו של דבר ובסופו של תהליך, כפי שניתן להתרשם מחומר הראיות, על פי דוח המפקח מטעם הנתבעת 3 ועל פי עדותה של התובעת עצמה, הוסרו אותם מבנים והם לא קיימים עוד. לא ניתן להתעלם עם זאת, כי תוך כדי ההליך, היו הפרות נוספות, כמו הקמת בריכה ללא היתר, שאליה לא נעשתה התייחסות ואף הסבת המרתף ליחידת דיור, שלא ברור לי מתוך כל החומר שהוצג בפני, האם מבנים אלה נהרסו או לא נהרסו, אך מכל מקום אני סבור שלאור ההתנהלות שהיתה לאורך כל ההליך ועל פי מה שהוצג לי, יש לקבל את הסעד המבוקש על ידי התובעים, באופן שבית המשפט יוציא צו עשה, כמבוקש ואשר על כן, אני נעתר לבקשת התובעים ומוציא בזאת צו עשה כדלקמן:

ניתן בזה צו עשה המורה לנתבעים להשיב מצב לקדמותו על פי היתר הבנייה המקורי משנת 2003, אשר ניתן לנתבעים 1 ו-2, באופן שלא ייגרם כל מטרד או נזק לתובעים או לביתם ותוך שימוש בבעלי מקצוע מתאימים.

השאלה היא האם יש לפסוק, לאור העובדה שאמנם הדבר לקח זמן ואמצעים, אך בסופו של דבר המבנים הבלתי חוקיים הוסרו, יש לפסוק לתובעים פיצוי בגין ירידת ערך ובגין אבדן הנאה וכן עוגמת נפש. מדובר בשלושה ראשי נזק שונים, אשר עולים בסיכומי התובעים ובתביעתם הכספית לבית המשפט.

לגבי נושא ירידת ערך – אינני סבור שיש מקום להתערב בחוות דעתו של מומחה בית המשפט, השמאי – יוני אוחיון. הנ"ל נתן חוות דעת בתיק זה, נשלחו לו שאלות הבהרה, נחקר ארוכות בבית המשפט והסביר היטב את חוות דעתו , כי ככל שלא הוסרו המבנים הבלתי חוקיים יש בכך כדי לגרום לירידת ערך אך משהוסרו המבנים הבלתי חוקיים למעשה אין ירידת ערך במקרה הזה ולכן אין מקום לפסוק את הסכום של 310,000 ₪ לאור העובדה שהחריגות הוסרו.

עם זאת, וכאן אני מקבל את עמדת התובעים, נמנע המומחה מלתת התייחסות לסוגיה שעניינה אובדן הנאה, פגיעה בפרטיות ואף עוגמת נפש שנגרמה לתובעים תוך כדי התהליך.
למעשה ניתוח חוות הדעת וגם טענותיו של התובעים מצביע על כך שאכן התובעים לא היו יכולים תקופה ארוכה להנות מרכושם, כך למשל העברת הצינור דרך החצר והגינה השייכת להם, היה בכך כדי למנוע מהם שימוש שיכלו לעשות באותו חצר וגינה.
בניה של קיר בגובה יחסי של 3 מטר היה בו בפירוש לאור התמונות והמסמכים שהוצגו לי וגם מידת התרשמותי מעדות התובעים והתצהירים והמסמכים, היה בו כדי לפגוע בבחינת האור הנכנס לביתם, האוויר והנוף ואף לגרום בהחלט להצללה בביתם. עניינים אלה ייתכן והשמאי לא מצא את עצמו כמתאים או ראוי להכריע בעניינם, אבל עניינים אלה הם בהחלט דברים שהוכחו על ידי התובעים בתביעתם ויש מקום לפצות אותם בראש נזק זה.

השמאי אטקין שלמעשה לא העיד בבית המשפט משום שהצדדים לא העידו את נותני חוות הדעת מטעמם והתמנה מומחה מטעם בית המשפט העריך בחוות דעתו את אובדן ההנאה המצטבר. החל משנת 2010 ועד ליום הגשת הסיכומים בחישוב של 2,000 ₪ אובדן הנאה בחודש והסכום המצטבר הינו 196,000 ₪. התובעים ביקשו בסיכומיהם אובדן הנאה בכל חודש נוסף מיום הגשת הסיכומים ועד לעצירתם בפועל באמצעות מלוי תנאי "צו עשה".

לגבי החלק שעניינו פצוי עתידי נוסף של אובדן הנאה בכל חודש נוסף מיום הגשת הסיכומים ועד לעצירתו בפועל של חריגות בניה כאלו ואחרות, אני דוחה טענה שכזו.
ממילא ניתן צו עשה אשר אם מכל סיבה שהיא ואין לי סיבה להאמין כי נותרו חריגות, יבוצעו או בוצעו חריגות, יוכלו התובעים לפנות לבית המשפט על פי פקודת בזיון בית משפט ובית המשפט אם יגלה שהיתה הפרה, יוכל לתת עליה את הדעת.

לגבי הפיצוי לאחר שהחלטתי שהשמאי מטעם בית המשפט אכן התעלם מאובדן ההנאה שהיתה קיימת לאור הפרות הבניה, אני סבור שיש לפצות את התובעים אבל אני סבור שסעיף אובדן ההנאה כולל בתוכו גם את רכיב עוגמת הנפש עליה ביקשו התובעים פצוי בסך של 50,000 ₪ ולכן אני אסתפק בקבלת התוצאה שנראית בעיני סבירה כפי שעולה מחוות הדעת אטקין באופן שאפצה את התובעים בגין אובדן הנאה, פגיעה בפרטיות ועוגמת נפש בשיעור של 196,000 ₪ כעולה מחות הדעת של מר אטקין.

2. א. סוגיה נוספת שעלתה הינה נזקים נוספים שנגרמו תוך כדי האמור לעיל וכאן אנו מדברים על
מספר סעדים כספיים אותם ביקשו התובעים.
הסעד של 40,000 ₪ בגין נתוק המטרדים מחצרם ותיקון הקיר המפריד בצידם נדחה על ידי
לאור עיון בחוות דעת השמאי ובסיכומי הצדדים. סכום זה לא הוכח וממילא הנתבעים
הסירו את חריגות הבניה באופן שלא הוכח שגרם לאותו סכום המבוקש על ידי התובעים
בסיכומיהם.

ב. לגבי סכומים נוספים שנתבעו – האחד בגין 4,140 ₪ בגין מערכת מיגון אשר נאלצו התובעים לטענתם לרכוש להגנתם עקב הפגיעה מצידם של הנתבעים 1 ו- 2 – אני סבור כי יש מקום לפצות את התובעים בגין חלק מסכום זה, על רקע התנהגות הנתבעים 1 ו- 2 אשר הצריכה מיגון אבל מאחר ומדובר ברכישה של פריט שמן הסתם אמור לשרת את התובעים ללא קשר להתנהגות הנתבעים 1 ו- 2 אני אשפה על מחצית מן הסכום המוכח, דהיינו בשעור של 2,070 ₪ בלבד, דהיינו מחצית מהסכום שנתבע.

לגבי הסכום אשר תבעו התובעים בגין נזקים לצמחים ולדשא החצר בסך 2,000 ₪ - לאור העובדה שבוצעו בצורה לא חוקית פעולות ברכושם אשר הביאו לנזק האמור – כאן אני משפה את התובעים על מלוא הסכום האמור.

3. אשר על כן, לגבי התביעות אשר הוגשו – התביעות מתקבלות באופן שניתן צו עשה כאמור בפסק דין זה וכן פצוי כספי בשעור של 196,000 ₪ בצירוף סכום של 4,070 ₪ שנתבע בגין מערכת המיגון והנזקים לצמחים.
לסכום זה יש להוסיף שכר טרחת עו"ד בגובה של 20% + מע"מ בצירוף הוצאות ויציאות המשפט הכוללות על פי שומה של הוצאות שתוגש לי, את שכר טרחתם של מומחים , של עדים, חלקם היחסי של התובעים בתשלום שכר טרחת מומחה בית המשפט וכן הסכום שנפסק לו בגין העדתו, לרבות אגרות בית משפט ששולמו על ידי התובעים וכל הוצאה אחרת על פי שיקול דעתי .
סכום זה ישלמו הנתבעים 1 ו- 2 תוך 30 יום שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

4. אני עובר לדיון בחבותה של הנתבעת 3 – הוועדה המקומית לתכנון ובניה קריות אשר לטענת התובעים התרשלה בטפול בעניינם של התובעים ולא אכפה את הוראות החוק, דבר שמחייב לפצות אותה פצוי כספי יחד עם הנתבעים 1 ו- 2 בהתאם לפסק דין זה.
בסיכומיהם מתייחסים התובעים בהרחבה בחבותה של הנתבעת 3 וזאת לאור טענות להמשכות הליכים ואוזלת יד.
הנתבעת 3 נהגה בסלחנות כלפי הנתבעים שהפרו את הוראות חוק התכנון והבניה בצורה משמעותית. התרשלה במלוי תפקידה ומשכך עליה לפצות את התובעים.
הנתבעת 3 מצידה מכחישה את טענות התובעים וטוענת כי פעלה בצורה סבירה ועניינית עד שהבניה הבלתי חוקית הוסרה מכח הליך פלילי והגשת כתב אישום מתוקן בבית משפט לעניינים מקומיים.

טענות התובעים:

א. בסיכומיהם טוענים התובעים בין השאר כי מעשיהם של הנתבעים קיבלו רוח גבית מהנתבעת 3 בין במעשה ובין במחדל באופן שלא טיפלו בפניות התובעים במועד ו/או בזמן סביר והדבר מהווה רשלנות.

ב. התובעים טוענים טענות חמורות ביותר כנגד הנתבעת 3 באופן שנטען כי נציגה הוציאו מתחת ידם דוחות כוזבים, הטעו את הוועדה המחוזית לתכנון ובניה ואף את היחידה הארצית לאכיפת דיני המקרקעין ומשרד מבקר המדינה ואף את בית המשפט (סעיף 46 לסיכומים).

כך למשל לטענתם הוציא תחת ידו ביום 21.3.17 מפקח הועדה מיכה בן ימיני טבלה הכוללת טעויות והטעיות ומסר אותם לנתבעים ולאדריכל מטעמם מר פלג גרינברג (סעיף 47 לסיכומי התובעים). טבלה זו תוקנה ביום 23.4.17 ורק אז הותאמה למציאות ולחוק.

ג. התובעים טוענים (בסעיף 48 לסיכומים) למשוא פנים ומתן יחס מיוחד לנתבעים על ידי הנתבעת 3 שנועד היה לפטור את הנתבעים מאחריות למעשיהם. הטענה היא שפעולות שנעשו מטעם הנתבעת 3 לא נעשו באופן אמיתי, רציני ומקצועי ולא היה כל נסיון אמיתי מצידה של הועדה לחדול את הנתבעים מביצוע עבירות הבניה תוך זמן סביר וטרם התערבות גורמים חיצוניים.
התובעים מדגישים כי מידע הועבר לנתבעת 3 בזמן אמת. הנתבעת 3 לא עשתה שימוש בסמכותה והוציאה צווים (על הפסקת הבניה) כפי שמצופה ממנה. הגשת כתב אישום נעשתה באופן איטי ומרושל רק לאחר התערבות הועדה המחוזית, משרד מבקר המדינה והיחידה הארצית לאכיפת דיני המקרקעין שחייבו את נציגי הנתבעת 3 להעביר חומרים מלאים ומדויקים. כך כתב האישום תוקן פעמיים.

ד. בעקבות רשלנות הנתבעת מס' 3 הוסיפו הנתבעים 1 ו – 2 לבנות באופן חופשי תוספות בניה בלתי חוקיות בביתם (אף בעודם בהליך) וזאת באין מפריע וללא כל חשש. כך הוסיפו ובנו כאשר ההליך הפלילי מתנהל נגדם תוספת בניה המרחיבה את שטח סלון ביתם על חש בון שטח המרפסת המערבית תוך קירוי כל השטח הנ"ל מקצה לקצה של חלקתם ועד לקיר המפריד בין חלקת התובעים לחלקת הנתבעים 1 ו – 2. כן הקימו גדרות אטומות גבוהות נוספות (מעל 3 מ') בצד המערבי, הפעילו יחידת דיור נוספת להשכרה במרתף ביתם מקום בו בעבר הפעילו באופן בלתי חוקי בית כנסת, ואף חפרו בריכה בלתי חוקית בצד המערבי בצמוד לקיר המפריד בין החלקות.

ה. התובעים פנו אינספור פעמים לנתבעת 3 בין במישרין ובין בעקיפין. היחידה הארצית לפיקוח על הבניה ומשרד מבקר המדינה העבירו ביקורת קשה על התנהגות הנתבעת 3 אשר לא עשתה שימוש בסמכותה כנדרש והתרשלה במילוי תפקידה. אי נקיטת שימוש בסמכות והחזרת המצב לקדמותו מהווה לטענת התובעים עוולת רשלנות כלפי התובעים שכן שימוש בסמכות היה מביא לסילוק מהיר של המטרד ולאכיפה אפקטיבית יעילה ומהירה של חוק התכנון והבניה תוך הקטנת הנזקים של התובעים.

ו. בסיכומיהם טוענים התובעים תוך התייחסות למסמכים שונים כי הנתבעת 3 לא ביצעו ביקורת כנדרש והוציאו דוחות כוזבים וזאת תוך טענה גם לשיתוף פעולה עם הנתבעים 1 ו – 2. התובעים מפנים לכך כי מתוך רשימה כוללת על פי תצה ירו של המהנדס מטעם הנתבעת 3 והמתייחס ל – 25 ביקורות שנערכו לכאורה בבית הנתבעים 1 ו – 2 מכיל תיק הבניין בועדה 10 מסמכים בלבד הנושאים או מתייחסים לתאריכים מתאימים. מדובר איפה בתיעוד חסר. לטענתם המפקח דניאל גרושקה שיקר במצח נחושה כאשר העיד בביהמ"ש כי ביקר בבית הנתבעים 1-2 בין 18 ל – 20 פעמים בעוד שעל פי תיק הבניין שהומצא מאת הנתבעת 3 מדובר לכל היותר ב – 7 ביקורים כאשר רק 4 מהם מתועדים.
תעודת עובד הציבור שהומצאה על ידי הנתבעת 3 אינה מבוססת על ממצאים עובדתיים הנמצאים בתיק הבניין של הנתבעת 3.
הנתבעת 3 מסתפקת בכך שהוגש כתב אישום וניתן גזר דין כנגד הנתבעים 1 ו – 2 ולא די בכך.
הנתבעת 3 אינה נותנת את האינפורמציה הנכונה לגבי מספר הביקורים שהיו במקום.

לסיכום טענות התובעים :
התובעים טוענים כי איכות הביקורות שבוצעו, אמינותן, פרק הזמן הארוך שבו לא בוצעו כלל ביקורות חרף התראות ותלונות, ורק התערבות הועדה המחוזית, היחידה הארצית לפיקוח על הבניה במשרד מבקר המדינה מלמדים על כך שהנתבעת 3 נכשלה כשלון חרוץ ולא ביצעה את תפקידה. כך מפנה ב"כ התובעים למכתב שנשלח למהנדס הנתבעת 3 מטעם משרד מבקר המדינה (מכתבה של עו"ד לנה זועבי עוזרת בכירה למנהל נציבות תלונות הציבור מיום 13.1.14) שבו נאמר בין השאר "בירור התלונה העלה שלמרות פניותיהם של המתלוננים לועדה לאורך השנים בעניין חריגות הבניה של השכן ברחוב הפטל 12, על אף ביקוריהם של פקחי הועדה ועל אף העדויות על חריגות בניה שביצע מר אבוטבול, רק ביום 11.3.13 נפתח נגדו תיק פיקוח. הבירור העלה כי הועדה לא פעלה משנת 2011 למעקב אחר הפסקת השימוש החורג של השכן במרתף כבית כנסת, לא עקבה אחר הריסת קירות שנבנו בחריגה מהיתר ולא העבירה את חומר החקירה בעניין העבירות השונות של בניה בלתי חוקית לתובע תוך זמן סביר לשקילת הגשת כתבי אישום. נראה כי הועדה פעלה להעברת דו"ח עדכני לגבי עבירות הבניה של השכן לתובע רק לאחר התערבות היחידה הארצית לפיקוח על הבניה ושל משרדנו. עוד העלה הבירור שהועדה מסרה ליחידה הארצית לפיקוח על הבניה מידע מוטעה ולפיו הוגש נגד השכן כתב אישום כאשר בפועל טרם הוגש כתב אישום כאמור. הנציבות מצביעה בפני הועדה על שיהוי בנקיטת צעדים לאכיפת הוראות חוק התכנון והבניה על השכן לגבי הבניה ברחוב הפטל 12 ועל הליקוי בהעברת מידע מוטעה ליחידה הארצית לפיקוח על הבניה בכל הנוגע להגשת כתב אישום".

משכך טוענים התובעים כי יש בכך כדי לבסס את טענותיהם ביחס לנתבעת 3 ובמיוחד לאור העובדה כי לנתבעת 3 תפקיד מרכזי בפיקוח על התכנון ועל הבניה וככל שסמכויותיה רחבות יותר כך גדלה הציפיה של הציבור להפעיל את כוחותיה בסבירות, ביעילות וביסודיות, דבר שלא נעשה ויש בכך כדי ללמד על התרשלות במילוי תפקידה.

טענות הנתבעת 3 בסיכומיה:
הנתבעת 3 בסיכומיה טוענת , כי דין התביעה להדחות נגדה וכי תיק הפיקוח של בית השכנים הנתבעים ובית התובעים מלמד כי פעלה כדין ובסבירות באכיפת חריגות הבניה.
הנתבעת 3 טוענת בסיכומיה כי היתר הבניה לבית הנתבעים הוצא ביום 25.2.03.
הפניה הראשונה והדגש הוא על הפניה הראשונה של התובעים במכתב מיום 19.2.13 שמוען לראש העיר ומהנדס העיר דאז מר נועם מסד התלוננו התובעים על חריגות בניה בבית השכנים. זה הוא מועד הפניה הראשון וכל נסיון ל"מתוח" באופן מלאכותי את משך הזמן בו לכאורה היו תלונותיהם בטיפול הוועדה המקומית, אין בו ממש.
בעקבות תלונה זו כבר למחרת ביום 20.2.13 בוצעה ביקורת בבית הנתבעים ונודע לוועדה על חריגות הבניה. נשלחו באופן מיידי מכתבי התראה על מנת שישיבו את המצב לקדמותו או לחלופין וכמקובל יגישו בקשה להיתר בניה (לגליזציה) ביחס לחריגות הבניה. נציגי הוועדה המקומית ביקרו בסמוך למועד בניית התובעים בבית הנתבעים ומיפו את חריגות הבניה. כעולה ממסמכי תיק הפיקוח ומכתב האישום בהליך שהתנהל בבית משפט לעניינים מקומיים שמספרו 7372-02-14 אשר התנהל כנגד הנתבעים, ביצעו ביקורות נוספות בבית הנתבעים והנתבעת 3 מפרטת את מספר הביקורים הרב בסעיף 15 לסיכומיה. כאשר הוברר כי לא הוסרו חריגות הבניה הוגש כתב אישום כנגד הנתבעים וזאת ביום 30.1.14. הנתבעת 3 מסבה את תשומת לב בית המשפט כי ממועד תלונתם הראשונה של התובעים על חריגות הבניה בבית הנתבעים ועד למועד הגשת כתב האישום, חלף פרק זמן של 11 חודשים בלבד. במהלך אותם 11 חודשים , בוצעו לטענת הנתבעת 3 למעלה מ- 20 ביקורות בבית הנתבעים. בהגשת כתב האישום שהוגש מטעם הפרקליטות, במכתבי התראה והביקורות שביצעה, מיצתה הנתבעת 3 לטענתה את כלל סמכויותיה ועשתה שימוש בכל הכלים העומדים לרשותה לצורך אכיפת דיני התכנון. חרף זאת, המשיכו וקיימו ביקורות בבית הנתבעים גם לאחר הגשת כתב האישום. הליך זה מטבע הדברים לוקח זמן.
משכך, הנתבעת 3 טוענת כי יש לדחות את טענות התובעים כי נמנעה מביצוע פעולות אכיפה נדרשות כנגד הנתבעים.
הנתבעת 3 מדגישה, כי סמכויות מוסדות התכנון אשר נועדו ללחימה בעבירות בניה, הם סמכויות בשיקול דעת הרשות שמטרתה אכיפת החוק. ממועד התלונה ועד הגשת כתב האישום חלפה פחות משנה. הנתבעת 3 טוענת כי כעניין של מדיניות שיפוטית, אין זה סביר להטיל עליה אחריות בגין מעשים או מחדלים של הנתבעים, מקום בו לא קיימת בניה על פי היתר. היא אינה יכולה להיות אחראית או צריכה להיות אחראית לכל פעילות בשטחם הפרטי של הנתבעים. ככל שנגרמו לתובעים נזקים, הרי שהאחריות לפיצוי צריכה לחול על הנתבעים.
הוועדה המקומית לא התעלמה מחריגות הבניה ופעלה עד שבסופו של דבר הוברר כי לא נותרו חריגות בניה בבית הנתבעים.
לוועדה המקומית עומדת "חזקת התקינות", דהיינו חזקה כי היא פועלת כדין והטוען כי פעולה מסוימת שנעשתה שלא כדין עליו הראיה. לא די בקיומה של תחושה בעלמא המבוססת על השארות והנחות אלא יש להניח תשתית עובדתית לטענה (ראה בג"צ 4566/90 דוד דקל נ' שר האוצר מה (1) (28)).

הנתבעת 3 טוענת כי העדויות מחזקות טענות אלה. כך העידה התובעת 1 מלכה ויינטרוב כי לאחר פנייתה לוועדה המקומית ב- 19.2.13 הגיע כבר מפקח באותו יום או יום למחרת וזאת על מנת למפות את חריגות הבניה.
עדותה של הגב' ויינטרוב מלמדת כי מפקח הוועדה ביקר בבית השכנים לפחות 3 פעמים (הגם שתיק הפיקוח מלמד כי ביקורים רבים נוספים כל זאת טרם הוגש כתב אישום). העובדה שהנתבעים הסירו את חריגות הבניה ולאחר ביקור המפקחים בנו פעם נוספת, אין בה כדי להטיל אחריות על הוועדה המקומית אשר אין באפשרותה לדעת על כך כאשר ברקע ממילא מתנהל הליך פלילי כנגד הנתבעים.
עדותו של מפקח הוועדה המקומית מר דניאל גרושקא מחזקת את עמדת הנתבעת 3 לעניין ביקורים רב ים בבית הנתבעים לצורך הסרת פעולות הבניה. כך גם עדותו של מהנדס הוועדה המקומית מר משה יבין אשר העיד כי הוועדה המקומית נקטה פעולות אכיפה רבות.
בעמוד 43 השיב העד יבין לטענות שנשמעו מפי התובעת אשר העידה כי הרגישה שצוחקים ומזלזלים בה ותשובתו היתה "אני חושב שזה בדיוק הפוך. אני חושב שהתובעת קיבלה מאיתנו שעות פרונטליות מעבר לכל אזרח מן השורה. היא סך הכל אזרח מן השורה. אני מנסה לחשוב ב- 18 שנים שאני בוועדה מבין האנשים שהוועדה ישבה איתם הכי הרבה ולבוא ולהגיד שאנו מזלזלים זה מוגזם".

יש לציין, כי עדותו זכורה לי ונתתי אמון כי לא היה כל רצון או התנהלות שהיה בה כדי לנסות ולזלזל או לפגוע בתובעת אשר מן הסתם היתה נסערת עקב התנהלות שתיארה של הנתבעים, במיוחד על רקע בניית קיר אשר הסתיר לה למעשה את כל האור בסלון.

הנתבעת 3 טוענת כי לא נפל כל פגם בהחלטותיה והן התקבלו בסמכות ובדין ומשיקולים מקצועיים.
הנתבעת 3 טוענת כי התובעים לא יכולים להבנות מהעובדה שהוועדה לא פעלה באופן מספיק מהיר לטענתם לכתב אישום. בהקשר זה מפנה הנתבעת 3 לעדותו של מהנדס הוועדה מר משה יבין אשר הסביר את לוחות הזמנים בהגשת כתב אישום מרגע הגשת תלונה ולוחות זמנים אלה אינם מלמדים כי ההתנהלות בתיק זה לא היתה סבירה.
אילו סברו התובעים כי היה על הוועדה להגיש כתב אישום מהיר יותר, היו יכולים לנקוט בהליך אכיפה אחר, דהיינו פניה לוועדה המחוזית אשר היא הגוף התכנוני שביכולתו היה לבקר את שיקול הדעת של הוועדה ולהחליט האם היה על הוועדה בנסיבות העניין לפעול אחרת. התובעים לא עשו כן הגשם שיכלו לפנות לוועדה המקומית (סעיף 27 לחוק התכנון והבניה 1965).
משלא ביצעו התובעים את ההליך שקבע החוק בטרם פניה לבית המשפט יש לדחות את תביעתם כלפי הוועדה המקומית ביחס לאי נקיטת הליכים ו/או ביחס להסרת החריגות בבית השכנים.
עוד טוענת הנתבעת 3 כי התובעים מלינים על שיקול הדעת של הוועדה, את החליטה לנקוט בהליכים המתוארים לרבות מתן היתר בניה להסרת החריגות ואולם בעניין זה אין בית המשפט יושב כערכאת ערעור על החלטת הוועדה. מדובר בפעולה שלטונית המתבססת על שיקול דעת נרחב.
לאור שיקול הדעת של הוועדה בנקיטת הליכים כלפי חריגת הבניה כפי שבאו לידי בטוי ולאור מטרת הוועדה כי החריגה תוסר על פי היתר שניתן כדין (כאשר הוברר שהתובעים לא נקטו בכל הליך תכנוני לתקיפת ההיתר ומשכך הוא תקף) הרי שאין לומר כי פעולות הוועדה שאף הובילו בסופו של יום להסרת החריגות, היו בלתי סבירות באופן קיצוני המצריך התערבות בשיקול דעת הוועדה מצד בית המשפט.
הנתבעת 3 מפנה לפסק הדין המנחה בעניין העדר חובת זהירות של רשות שלטונית בע.א. 915-91 מדינת ישראל נ' דני לוי ו- 3 אחרים, פד"י מ"ח (3) עמוד 45.

במקרה שלפנינו תפקיד הוועד ה הוא בגדר פיקוח בלבד המופנה כלפי צד ג', דהיינו הנתבעים או מי מטעמם באשר לפיקוח על ביצוע חריגות הבניה ואין לה כל שליטה על חריגות בניה אשר לכאורה גרמו נזק לתובעים. דהיינו, אין קשר סיבתי בנקיטת הליכים כלפי הנתבעים לבין האיסור לבצע בניה בלא היתר כדין שכן איסור זה הוא איסור על פי חוק התכנון והבניה ואינו נוצר לראשונה על ידי נקיטת הליך מטעם הנתבעת 3 אשר בא אך ורק להכריח את מבצע העבירה, לקבל את האיסור שממילא חל עליהם וחובתם לכבדו.

בתגובתם לסיכומים אלה של הנתבעת 3 חוזרים למעשה התובעים על טיעוניהם תוך הדגשה, כי לא ניתנו תשובות שיניחו את הדעת לשאלה כיצד ומדוע לא פעלה הנתבעת 3 משך כל השנים כנגד הנתבעים 1ו- 2 ומדוע נעשה נסיון " לטאטא תחת השטיח " את עבירות הנתבעים במשך שנים ארוכות. הנתבעים חוזרים על עמדתם , כי קיים פער משמעותי ביותר בין מועדי הביקורות אשר על פי הנתבעת 3 בוצעו לכאורה בבית הנתבעים לבין האסמכתאות המעידות על ביקורים בפועל בתיק הבניין. לא הוצגו מלוא האסמכתאות הנטענות. הנתבעת 3 מנסה באופן מלאכותי לצמצם את לוחות הזמנים כאילו מדובר בפרק זמן של בין 20.2.13 עד למועד הגשת כתב האישום בתאריך 30.1.14 אכן הדבר משקף את המציאות כאשר היתה התעלמות ושתיקה. עוד מדגישים התובעים כי גם כעת לא הוחזר המצב לקדמותו באופן שיהיה תואם להיתר וזאת חרף גזר הדין אך הנתבעת 3 ע דיין טוענת כי הוסרו חריגות הבניה. בניגוד לטענות הנתבעת 3 פנו התובעים פעמים רבות לוועדה המחוזית על מנת שזו תורה לנתבעת 3 למלא ולבצע תפקידה כראוי ולמעשה כך היה. מדובר בחריגה קיצונית ובכל קנה מידה ממתחם הסבירות וברצף מתמשך של עבירות בניה בשני מבנים סמוכים זה לזה (רחוב פתל 10 ורחוב פתל 12) אשר פוצל למספר רב של יחידות בניה תוך הקמת בית כנסת ויחידת דיור להשכרה וחניה, תוספת שטחים בלתי חוקית, בניית מרפסות, הגבה בלתי חוקית וקיצונית של חומות, חפירת בריכה ועוד. מעשים אלה הושתקפו חרף תלונות מצד תושבי השכונה וכאשר הנתבעת 3 לא ביצעה את תפקידה.

לאחר שעברתי בהרחבה על טיעוני הצדדים ועל המסמכים הרבים שצורפו ובתוכם תיק הבניה, אני נותן בזאת את פסיקתי ביחס לנתבעת 3:

התובעים מייחסים לנתבעת רשלנות בטיפול בעניינם, הוצאת דוחות כוזבים, משוא פנים ביחס לתובעים, אי טיפול בתלונות בזמן אמת, אי אמירת אמת לגבי הטפול בתלונותיהם של התובעים ואי מתן אינפורמציה אמיתית לגבי מספר הפעמים שבהם ביקרו ובדקו את הפרות הבניה הנטענות זמן רב עד שהוגש כתב אישום שתוקן פעמיים, צורך בהתערבות של גורמים חיצוניים ובתוכם הוועדה המחוזית וכתוצאה מכך גרימת נזק אשר הינו בר פיצוי כספי לתובעים.

אלו הן טענות חמורות מאוד אף מעבר לטענת הרשלנות הנטענת על ידי התובעים.
אין ספק שמקרה הפרות הבניה של הנתבעים היו הפרות בניה קשות וחמורות ולראיה גם גזר הדין בבית המשפט לעניינים מקומיים אשר הורה על הריסה והחזרת מצב לקדמותו.
הנתבעים אכן רמסו ברגל גסה את חוק התכנון ובניה ועשו למעשה כבתוך שלהם באופן שפיצלו ובנו יחידות דיור רבות, הקימו קירות גבוהים, מרפסות ובכך פגעו פגיעה קשה בהנאת חייהם של התובעים, דבר המצדיק פיצוי שאכן נפסק להם בנסיבות העניין ולאור התנהלותם וגם לבקשת התובעים קיבלתי את עמדתם והוצאתי צו עשה המורה על החזרת מצב לקדמותו, בין השאר על רקע חוסר הבהירות לעניין החזרת המצב לקדמותו, כאשר נטען כי הוקמה בריכה ואף המרתף הוסב ליחידת דיור.
עם זאת וחרף חוסר שביעות הרצון של התובעים אשר עברו מסכת של פגיעה עד כדי מטרד המזכה בפיצוי, אין בו כדי להשתלח בדרך שבה הדבר נעשה כנגד נציגי התכנון והבניה.
לא התרשמתי גם מתוך העדויות של נציגי הוועדה בבית המשפט וגם מתוך החומר שהועמד לרשותי כי התנהלותה של הוועדה עלתה כדי רשלנות וכדי מחדל שכזה המזכה את התובעים בפיצוי הכספי הנתבע על ידם, מן הנתבעת 3.
ראשית דבר התובעים טוענים כי מרגע התלונה הראשונה – 19.2.13 ועד כתב האישום הראשון מיום 30.1.14, אין המועדים הללו משקפים את המציאות אך בפועל חומר הראיות דווקא תומך בעמדתה של הנתבעת 3 ולא בעמדתם של התוב עים. נשאלת השאלה מדוע גם פנו התובעים רק ב- 2013 מקום בו הוברר שההפרות נעשו שנים לפני כן על ידי הנתבעים.
הפניה הראשונה חרף החריגות בניה נעשתה אכן על פי החומר ב- 19.2.13 הגם שהיה מקום לעשות זאת בתאריך מוקדם יותר ומאותו רגע שבו נעשתה התלונה לא התעלמה ממנה הוועדה ועל פי עדותה של התובעת עצמה, או באותו יום או יום למחרת כבר היה נציג של הוועדה במקום ותיעד את ההפרות. בהמשך היו לא מעט ביקורים נוספים וגם אם יש פער בין עמדת התובעים ובין עמדת הנתבעת 3 לגבי כמות הביקורים, הרי ביקורים היו ולא מעט וביקורים אלה בסופו של דבר הבשילו לכדי כתב אישום חמור שתוקן בהמשך ובמהלכו גם הורשעו הנתבעים והסירו את החריגות.
נכון שהנתבעת 3 גילתה מידה מסוימת של סלחנות כלפי הנתבעים, אולי כי לא סברה כי הנתבעים יפעלו בדרך שפעלו במשך השנים ואפשרה להם לנסות ולקבל היתרים (לגליזציה) של ההפרות, אבל מכאן ועד לטעון למשוא פנים עוד הדרך ארוכה ולא התרשמתי מכך.
גם הטעון של התובעת כי הוועדה זלזלה בה ולא התייחסה ברצינות לטענותיה, לא נמצא על ידי נכונה וזאת לאחר ששמעתי את עדותה וגם את עדות מר יבין.
אין ספק כי התובעים נקלעו למצוקה רבה עקב התנהגות הנתבעים ומטבע הדברים מצוקה זו גם גרמה לכך שמידת הרגישות שלהם ביחס להתנהלות הוועדה או נציגיה יהיה גבוה יותר ומכאן לדעתי הפער בתחושותיה של התובעת ביחס לוועדה. עם זאת התנהגותם של הנתבעים שהציגו מצג אחד ובפועל היה מצג אחר, שהרסו ולאחר מכן בנו, התנהלות זו היתה צריכה לצור אור אדום אצל נציגי הנתבעת מס' 3, הן לעניין הטיפול בעניינם של הנתבעים והן לעניין קיצור הזמן עד להמשך הטיפול כאשר תוך כדי ובמהלך ההליך הפלילי המשיכו הנתבעים לעשות כבתוך שלהם והמשיכו בהפרות בניה משמעותיות. בעניין זה אכן ניתן לבוא בביקורת כלפי הנתבעת 3 ביחס לפעולותיה אך אין לקבוע כי פעולותיה עלו כדי רשלנות המזכות את התובעים בפיצוי. העובדה שכתב האישום תוקן פעמיים תומך אף הוא בעניין זה, כמו גם העובדה שלא ננקטו הליכי הפסקת בנייה על פי חוק התכנון והבניה.

לעניין מעורבות גורמים חצוניים בהתנהלות הוועדה – כמו למשל משרד מבקר המדינה או הוועדה המחוזית, לא מצאתי כי בהתנהלות זו כמו גם בביקורת שהוטחה בוועדה כדי לחייב אותה ברשלנות בנסיבות העניין.
לא אחזור על כל ההבטים המשפטיים העולים בסיכומי הנתבעת 3, רק אציין כי בהחלט עלו שם טיעונים משפטיים אשר בנסיבות העניין לא לימדו על התנהגות בלתי סבירה של רשות מקומית ועל פעולות בניגוד למשפט המנהלי, כמו למשל חוסר תום לב העולים כדי פיצוי התובעים במקרה זה.
ניתן גם לטעון כי הקשר הסיבתי התנתק על רקע של התנהגותם של הנתבעים לא מול התנהלות הוועדה שבסופו של דבר פעלה במסגרת הסמכויות המוקנות לה על פי חוק, הגישה כתבי אישום והביאה לכדי הסרת המטרד.

התוצאה איפוא כי דין התביעה ככל שהדבר נוגע לפיצוי התובעים על ידי הנתבעת 3 להדחות ואולם לאור הערותיי ביחס להתנהלות הנתבעת 3 ולאור החומרה של המקרה הנוכחי אני אסתפק בתוצאה זו ולא אחייב בהוצאות משפט את התובעים ביחס לנתבעת מס' 3.

התוצאה איפוא שדין התביעה להתקבל בכל הנוגע לנתבעים 1 ו- 2 בלבד, הן לעניין צו העשה והן לעניין הפצוי הכספי עליו הורה בית המשפט בגין המטרדים ואובדן ההנאה במשך השנים של הפרות הבניה בהתנהלות הנתבעים 1 ו- 2.

ביחס לנתבעת 3 – התביעה נגדה נדחית וזאת ללא חיוב בהוצאות משפט כאשר כל צד ישא בנסיבות העניין בהוצאותיו.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ד חשוון תשע"ט, 23 אוקטובר 2018, בהעדר הצדדים.