הדפסה

בית משפט השלום בקריות ת"א 55431-01-13

לפני כבוד השופט מוחמד עלי

ת"א 55431-01-13

התובע

  1. ריאד יוסף סבאג
  2. מוריס יוסף סבאג
  3. לויס יוסף סבאג

נגד
הנתבעות

  1. נתיבי ישראל – החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ
  2. מועצה מקומית מעיליא

נגד

צד שלישי
נתיבי ישראל – החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ

<#2#>
ת"א 55755-01-13

התובעים
עיזבון המנוח מובדא ג'מיל עיד ז"ל
.1 וליד עיד
.2 ויליאם עיד
.3 עיד עיד
.4 ג'מיל עיד
עיזבון המנוח רכאד ג'מיל עיד ז"ל
.5 נסראת עיד
.6 אנטון עיד
.7 חנא עיד
.8 ח'ליל עיד
.9 פואד עיד
עיזבון המנוח יוסף אליאס סברג ז"ל
10. ריאד סבאג'
11. מוריס סבאג'
12. לויס סבאג'

נגד

הנתבעות

  1. נתיבי ישראל – החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ
  2. מועצה מקומית מעיליא

נגד

צד שלישי
נתיבי ישראל – החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ

פסק דין

התביעה

תיק זה מאגד שתי תביעות שעניינן דומה. תביעת אחת שהוגשה בת"א 55431-01-12 (להלן: תביעת סבאג) ותביעה שניה שהגשה בת"א 55755-01-13 (להלן: תביעת עיד). שתי התביעות הוגשו נגד נתיבי ישראל – החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ (להלן: נת"י) ו בשלב מאוחר של ההליך צורפה המועצה המקומית מעיליא (להלן: המועצה). בתביעותיהם טוענים התובעים כי הם זכאים לפיצוי בגין נזקים שנגרמו למטעי זיתים שנטועים במקרקעין השייכים להם: חלקה 71 בגוש 18639 בשטח של 2129 מ"ר ששייכת לסבאג (להלן: חלקת סבאג) וחלקה 43 בגוש 18638 בשטח של 3623 מ"ר ששייכת לעיד (להלן: חלקת עיד). שתי החלקות נמצאות באדמות כפר מעיליא, דרומית לכביש מס' 89 ומצויות במפלס נמוך מהכביש (להצגת מיקום החלקות ראו התמונה נספח 4 לתצהיר נציג נת"י – נ/2). בחלקות נטועים עצי זית עתיקים מזן סורי.

בכתב התביעה טענו התובעים כי בשנת 2009 ביצעה נת"י עבודות להרחבת כביש 89, לרבות הסדרת כביש הגישה לכפר מעיליא ולתחנת דלק המצויה בסמוך (להלן: הפרויקט או העבודות). על פי הנטען, במסגרת הפרויקט בוצעו עבודות מנהור ומעברי מים למי נ יגר אל עבר החלקות , מבלי שיבוצעו תעלות לניקוז המים ו להולכתם בנתיבי זרימה בשולי החלקות. לדברי התובעים מים פרצו לחלקות וגרפו את השכבות העליוניות של הקרקע מה שהביא לחשיפת השורשים "הפעילים" של העצים וגרם לפגיעה בחיוניות העצים וניבתם. כן נטען כי היקוות מים בחלקות בכמויות גדולות גרמה להתנוונות של "היונקות" במערכת השורשים ולריקבון השורשים.

בכתב ההגנה שהגישה נת"י (ראו נספח לבקשה לתיקון כתב התביעה מיום 8.3.2016) הכחישה את הנטען בכתב התביעה וטענה כי אין קשר סיבתי בין העבודות שבוצעו על ידה לבין הנזקים הנטענים. לשיטתה , המעברים והמתקנים המצויים ליד החלקות לא קשורים אליה אלא לרשות המקומית מעיליא, ומעברי המים המצויים במקום בוצעו על ידי הרשות המקומית ולא משמשים לניקוז המים מכביש 89, אלא בעיקר מהיישוב מעיליא , ומהווים פתרון קצה לתשתית הניקוז של מעיליא. אשר למעבר התת קרקעי המצוי ליד אחת החלקות, לטענת נת"י הוא לא מצוי תחת אחריותה ו הוא נועד למנוע חסימת זרימת המים, חובה הקבועה בדין ואשר יש לקיימה. לדברי נת"י ת רומתו של כביש 89 למי הניגר העילי המגיעים לחלקות הוא 3% ואילו עיקר מי הניגר מגיעים מהיישוב ומהשטח הדרומי לכביש.

המועצה הגישה כתב הגנה שבו היא טענה להתיישנות התביעה. לגוף העניין הכחישה המועצה את הנטען בכתב התביעה ככל שהוא מתייחס לאחריותה. לטענתה , במשך שנים שלפני ביצוע הפרויקט על ידי נת"י לא נגרם שום נזק לחלקות והנזקים נגרמו רק לאחר ביצוע הפרויקט על ידי נת"י. נטען כי הפרויקט שבוצע על ידי נת"י בוצע על פי תכנית שזו האחרונה הכינה. תכנית זו כללה הסדרת תעלת ניקוז שהייתה קיימת , במטרה למנוע גלישת מים לעבר חלקות התובעים ויתר האדמות. לטענת המועצה, לו נת "י הייתה מסדירה את תעלת הניזוק לפי התכנית – הנזק היה נמנע. על בסיס טענות אלו הוסיפה המועצה והגישה הודעת צד ג' נגד נת"י בה טענה כי היא זכאית לשיפוי ממנה בגין כל סכום בו תחויב לטובת התובעים. בכתב ההגנה להודעת לצד שלישי הכחישה נת "י את הטענות וציינה כי היא לא התחייבה כלפי המועצה בהתחייבות כלשהי, וכן הכחישה את התכנית לה טוענת המועצה והמסקנות שהיא מבקשת להסיק ממנה לגבי אחריותה.

גלגוליה של התביעה

התביעות הוגשו מלכתחילה נגד נת "י (מע"צ ככינויה אז ). נת"י הגישה כתב הגנה וכן הודעה לצד שלישי נגד חברת חופרי השרון בע"מ ונגד הראל חברה לביטוח בע"מ, אלא שבהמשך נמחקה ההודעה. התביעות נדונו תחילה על ידי מותבים שונים ובהחלטה מיום 9.1.2014 אוחד הדין בשתיהן, תחילה נדונו על יד י מותב אחר ובשל שינויים בסדרי העבודה בבית ה משפט הועברו לטיפולי ביום 9.7.2017.

הצדדים הגיעו להסדר דיוני לפיו ימונה שמאי בתחום נזקי החקלאות כמומחה מטעם בית המשפט בשאלת הנזק . לאור הסכמת הצדדים מונה המומחה עמרי עתריה כמומחה מטעם בית המשפט בשאלת הנזק בלבד . ביום 5.4.2014 ערך המומחה חוות דעת בה התייחס לנזקים שנגרמו לחלקות. לפי הקביעה בחוות הדעת, הנזקים שנגרמו לחלקת סבאג מסתכמים בסך של 29 ,187 ₪ ואילו הנזקים שנגרמו לחלקת עיד מסתכמים בסך 26,212 ₪. חוות הדעת של המומחה עתריה התייחסה אך ורק לשאלת הנזק. כבר עתה יצוין כי שאלת גובה הנזק לא נתונה עוד במחלוקת, שכן בישיבת יום 18.9.2017 הודיעו התובעים ונת "י על הסכמתם לקביעות בחוות הדעת ובישיבה מיום 1.12.2020 הצטרפה המועצה להסכמה זו (ראו עמ' 57 לפרוטוקול).

בישיבות שהתקיימ ו בתאריכים 6.7.2015 ו- 23.6.2016 נדונה אפשרות מינוי מומחה מטעם בית המשפט לעניין האחריות. לאחר שבית המשפט שמע את עמדת הצדדים החליט למנות מומחה מטעמו בתחום הניקוז – הוא מר אהרון כהן (החלטה מיום 28.6.2016) (להלן: המומחה כהן). המומחה כהן ערך חוות דעת שהוגשה לבית המשפט. בין היתר ציין המומחה כהן בחוות הדעת שלשיטתו "התובעים צריכים להפנות תביעתם לפיצויים אל המועצה המקומית מעיליא".

בעקבות חוות דעתו של המומחה כהן הגישו התובעים בקשה לתיקון כתב התביעה ולהוספת המועצה כנתבעת נוספת. בהחלטתי מיום 27.11.2017 נעתרתי לבקשה והמועצה צורפה כנתבעת נוספת. כתב תביעה מתוקן הוגש ביום 21.12.2017. לאחר צירוף המועצה התרתי למועצה לשלוח שאלות הבהרה למומחה וכן הוריתי למומחה להגיש חוות דעת משלימ ה (ראו החלטה מיום 17.9.2018) בה נתבקש להתייחס לטענות המועצה וכן לחוות דעת מטעמה ככל שתוצג לפניו. המומחה כהן נדרש לעניין שוב ומסר חוות דעת משלימה שעל פרטיה, ובכלל – לכל הסוגיות ש חוות הדעת המומחה מעוררת, נתייחס בהמשך.

הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית. מטעם התובעים הוגשו תצהיריהם של מר ריאד סבאג (סומן ת/2) ומר וליד עיד (סומן ת/4); מטעם נת "י הוגש תצהירו של ד"ר ליאוניד קירזנר (סומן נ/2); ומטעם נתבעת 2 הוגש תצהיר של מר סאמר ג'ובראן (סומן נ/6) . ביום 1.12.2019 התקיימה ישיבה בה הובאו ראיות הצדדים ובה גם נחקר המומחה כהן, ובסופה סיכמו הצדדים את טענותיהם בעל פה. לאחר כל אלה הגיעה העת למתן פסק דין.

לפני שניגש לעיצומה של המלאכה ניתן לומר כי המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בשאלה מי אחראי, אם בכלל, לנזקים שנגרמו לחלקות התובעים, האם זו נת"י או המועצה; טענה נוספת שיש להידרש אליה היא טענת המועצה להתיישנות. שלא כסדר הדברים, לנוכח פער הזמנים בין מועד הגשת התביעה נגד נת"י לבין המועד בו צורפה המועצה (שלגביה זהו המועד הרלוונטי לבחינת שאלת ההתיישנות), ולנוכח ה עובדה שטענת ההתיישנות נטענת רק ביחס לתביעה נגד המועצה – אדון תחילה בשאלת האחריות ולאחר מכן אתייחס לטענת ההתיישנות. כפי שהובהר, שאלת גובה הנזק לא נתונה עוד במחלוקת בין הצדדים.

דיון והכרעה

לאחר שראיות הצדדים הונחו לפניי ושמעתי את סיכומי טענותיהם הגעתי למסקנה שדין התביעה נגד נת"י להתקבל ואילו התביעה נגד המועצה דינה להידחות מחמת התיישנות . נימוקיי למסקנה זו יובאו להלן.

תחילה אדרש לטענת נת"י לפיה בשנת 1999 הופקע חלק מחלקת עיד , ו כי עיד קיבלו פיצוי בגין עקירת 18 עצים. לדברי נת"י ההפקעה בפועל לא בוצעה ועיד תובעים בגין עצים שאינם בבעלותם ואף קיבלו פיצוי בגינם. דין הטענה להידחות. טענה זו הועלתה לראשונה על ידי נת"י בתצהיר מטעמה ולא הוזכרה כלל בכתבי הטענות. המדובר בטענה משמעותית והעלאתה בשלב מאוחר מהווה הרחבת חזית שאין להתירה. גם בהתעלם מהרחבת החזית, דין הטענה להידחות לגופה. ה מצהיר מטעם נת"י תומך את טענתו בתצלומי אוויר שצולמו בשנים 2005, 2007, 2010 ו- 2014 (ראו נ/3). לאור כך שהצילום המוקדם ביותר הוא משנת 2005 לא ברור כיצד ניתן ללמוד מתמונות אלה לגבי הפקעה שבוצעה בשנת 1999 ובגינה התקבל פיצוי בשנת 2005 . לזאת יש להוסיף את העובדה כי התמונה משנת 2005 מטושטשת ובאשר ליתר התמונות עליהן "הולבש" גבול החלקות – מידת דיוקן לא ברורה . זו גם הסיבה שלא ניתן להסתמך על המסמך שהגישה המועצה שבנוי באותה שיטה (ראו נ/7). חשוב מכך, בחוות דעתו (לעניין הנזק) של עמיר עזר, המומחה מטעם נת"י, צוין לגבי חלקת עיד כי "בצמוד למדרון התומך בכביש, נטועה שורת עצי זית אשר הועתקו לכרם ממקום אחר" (עמ' 9 לחוות הדעת, צורפה לתצהיר נציג נת"י). עובדה זו יכולה להוות מענה לטענת נציג נת"י לפיה אף עץ לא נעקר, ולמצער – לערער את הבסיס מתחת לטענות נת"י.

אין חולק כי בשנת 2009 יזמה וביצעה נת"י עבודות להסדרת כביש 89 באזור צומת הכניסה לכפר מעליא (תצהיר נת "י; תצהיר נציג המועצה). עבודות אלה כללו הרחבת הכביש והסדרת הכניסה ליישוב וכן לתחנת דלק שנמצאת בכניסה ליישוב. טענתם של התובעים כי הנזקים שנגרמו להם היו בעקבות ביצוע עבודות אלה אשר שינוי את הסדרי הניקוז שהיו במקום עובר לביצוע הפרויקט . ביתר מיקוד – התובעים טוענים כי עובר לביצוע הע בודות, הייתה תעלה שניקזה את המים ממזרח למערב במקביל לכביש 89 ובצמוד לו, ותעלה זו נמחתה לאחר ביצוע העבודות. נקל אפוא לדון בטענת התובעים אם נציב זו אל מול זו שתי תמונות עובדתיות: האחת שמתארת את מצב השטח לפני ביצוע העבודות; ושניה שמתארת את השטח לאחר ביצוע העבודות על ידי נת"י.

נציג נת"י לא מתכחש לעובדה כי לפני ביצוע העבודות הייתה קיימת תעלה שכונתה על ידו "קמט" טופוגרפי ש נמתח בצמוד לכביש מכיוון מזרח לכיוון מערב, אשר ניקז את המים לכיוון מערב "לאורך חלקות 43 ו- 71" (עמ' 51, ש' 14) . למרות התעקשות נציג נת"י לכנות את התעלה "קמט" (ולדידי ניכר כי הוא עושה כן כדי להמעיט מחשיבות קיומה), הרי לפי תיאורו המדובר בתעלה שנועדה לנקז את המים וכלשונו "במדידה מופיע קמט ולא תעלה שמראה שיש איזשהו נטייה של השטח לאזור המקביל של הכביש ומזרימה את מי הניגר לכיוון מערב. אני לא יודע אם מדובר בקמט טבעי או שיצרו אותו, אבל הוא היה לפני הביצוע שלנו" (עמ' 60, שורה 24). "קמט" זה אף מופיע בתכניות שהכינה נת "י, כך למשל בתכנית נ/5 שהוגשה על ידי נציג נת"י ועליה סימן את נתיב אותו "קמט". מצב הדברים שתואר על ידי נציג נ ת"י מוצא ביטוי בתכניות נוספות שנערכו על יד ה שהוצגה על ידי המועצה למומחה כהן ואשר הוגשו לבית המשפט במצורף לחוות דעתו המשלימה של המומחה כהן וסומנו מב/1. המדובר בשתי תכניות שבאחת מהן , באזור בו מצוי "הקמט" עליו הצביע נציג נ ת"י, לאורך צדו הדרומי של הכביש בסמוך לחלקות, סומן תוואי ולידו נרשם – "הסדר תעלת ניקוז קיימת". נוסף לראיות אלו קיומה של התעלה נלמד גם מעדותם של סב אג (סע' 11 לתצהיר) ועיד (ראו סע' 15 לתצהיר), וכן מעדותו של נציג המועצה (סע' 12(ה) לתצהיר). המסקנה אפוא כי לפני ביצוע העבודות על ידי נת"י, הייתה קיימת תעלת ניקוז מכיוון מזרח לכיוון מערב לצד חלקו הדרומי של הכביש.

בטרם נציג את מצב הדברים לאחר ביצוע הפרויקט נבקש להתייחס לטענות נת"י לגבי התכניות שסומנו מב/1 ו-נ/4, מהן עולה קיומה של תעלת ניקוז. נציג נת"י מתנער מתכניות אלו וטוען כי אינן קשורות לנת"י. בתצהירו של נציג נת"י אין התייחסות כלל לתכניות אלו ולא הוצגה על ידו התמונה המלאה בעניין תכנון וביצוע העבודות. רק בעדותו בבית המשפט התייחס נציג נת"י לתכניות מב/1. עיון בתכניות (מב/1 ו- נ/4) מלמד כי מדובר בתכניות שכוללות פרטים טכניים שונים ונושאות "לוגו" של נת"י (מע"צ בזמנו). נציג נת"י ציין כי התכנית נ/4 "לא תכנית שלנו. על גבי תכנית שלנו שרטטו תעלה, שלא מתכנן ניקוז ולא מתכנן ראשי של כבישים מכיר אותה" ; ואילו לגבי תכנית מב/1 ציין כי הוא "לא יכול להתייחס לתכנית". קושי רב מצאתי בטענות אלו ובכלל בגרסה שהציגה נת "י. תעלת הניקוז היא נדבך חשוב במחלוקת בין הצדדים ועל רקע זה, קשה לקבל את הסבריו של נציג נת"י – שניתנו על דרך ההשערה – כי מאן דהוא עשה קומפילציה ("הלביש") את התעלה על גבי התכניות של נת"י (עמ' 55, ש' 6). היה ניתן לצפות כי נציג נת"י יעשה את המובן מאליו ויציג את התכניות שברשות נת"י ללא אותה קומפילציה כדי להוכיח שהתכנית שהוצגו על ידי המועצה לא משקפות את התכנון שנעשה על ידי נת"י, וכי תעלת הניקוז לא סומנה במקור על התכניות. אלא שנת"י לא הציגה תכניות כלשהן מלבד תכנית "גבהים וניקוז" (נ/5) שהוגשה במטרה להצביע על קיומה של תעלה שהייתה קיימת לפני ביצוע העבודות (עמ' 26, ש' 24) . בהקשר זה נזכיר את הכלל הראייתי לפיו הימנעות מהבאת ראיה רלוונטית עשויה להיזקף לחובת הצד שלא הביא למשפט את אותה ראיה (ע"א 55/89 קופל נ' טלקאר, פ"ד מד(4) 602 (1990); ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות נ' רוזנברג, פ"ד מז(2) 605 (1993); ע"א 548/78 פלונית נ' פלוני, פ"ד ל(1) 736 (1980)). יש להחיל את הכלל האמור ביתר שאת מקום שמדובר בתכניות שנערכו על ידי נת "י ולא הוצג כל נימוק מדוע לא מוצגות לבית המשפט. קשה להלום מצב לפיו גוף כמו נת"י ייכשל בהצגת מלוא התכניות הקשורות בפרויקט, במיוחד כאשר הוא טוען כי מאן דהוא הלביש על התכניות שהוא ערך סימון שאינו מ קובל עליו מבחינת מקצועית. בהקשר לתכניות האמורות, גרסתו של נציג המועצה לפיה התכניות מב/1 ונ/4 הן תכניות שנערכו על ידי נת"י ונמסרו לה על ידה (עמ' 54, ש' 13) – מתיישבת יותר עם ההיגיון והשכל הישר. נציג המועצה אף הסביר באופן משכנע, כי המלל בתכניות מב/1 שובש (במקום אותיות הופיעו סימנים) לנוכח בעיות פונט בהעברת הקבצים בדואר אלקטרוני.

מעבר לקושי שמצאתי בעמדת נציג נת"י לגבי התכניות, ככלל, מצאתי קושי רב לבסס מסקנות עובדתיות על בסיס עדותו. ראשית, ניכר כי הנציג שמסר תצהיר אינו בקיא בפרוי קט ובעבודות שבוצעו, וניכר כי דבריו לא היו מעוגנים בבדיק ה יסודית שנערכה על ידו , אלא שדבריו נאמרו על בסיס "הערכות" ולעתים אף השערות (כך למשל עמ' 55, ש' 6) . שנית, נציג נת"י הרבה להסתמך על דברי גורמים שונים, שכן מעורים בפרויקט, שלא הובאו למתן עדות (כך למשל בעמ' 51, ש' 22 ; עמ' 52, ש' 23). נוצר אפוא מצב שחלק מהדברים שמסר העד נמסרו מכלי שני והדבר היה בנושאי מחלוקת מרכזיים, כך למשל בנושא תכנון התעלה (עמ' 52, ש' 31). שלישית, חלק מתשובותיו של נציג נת"י עוררו סימני שאלה. כך למשל ניכר כי קיים חוסר במידע שמסר העד ולצד זאת ציין תשובות כמו "אני יכול להעביר התכתבות לבית המשפט"; "אני מוכן לצרף עוד תמונות"; "צילמתי תמונות והן לא עליי" (עמ' 53, ש' 9). קשה להלום אמירות אלו מקום שמדובר בגוף מקצועי שההנחה כי הוא מקיים תהליכי עבודה ובקרה סדורים והתיעוד שהוא עורך אמור להיות נגיש וזמין . למצער, אמירותיו של נציג נת"י מצביע ות על מחדלים שנפלו בהצגת ראיות לשם הבהרת התמונה העובדתית, והדבר נזקף לחובתה.

במסגרת הפרויקט ביצעה נת"י הרחבה של הכביש, אלא שבניגוד למה שהוצג בתכניות, הראיות מלמדות כי לא הוסדרה תעלת ניקוז בצדו הדרומי של הכביש, כפי שצוין בתכניות הביצוע של נת"י עצמה (למשל בתכנית במ/1) . ראיות נוספות תומכות במסקנה זו והן כוללות את עדותו של נציג המועצה. מלבד דבריו של העד עולה כי בזמן אמת התנהל דין ודברים בין המועצה לבין נת"י בנוגע לעבודות שבוצעו, ובמסגרת זו הלינה המועצה על מספר נקודות ובכללן אי הסדרת הניקוז מצדו הדרומי של הכביש. ביום 14.7.2010 כתב ראש המועצה למהנדס תנועה ראשי ומנהל אגף בטיחות בנת"י ודרש הסדרת הניקוז בצד הדרומי של הכביש (סע' 5 למכתב נספח ב'1 לתצהיר נציג המועצה). עניין הניקוז מצא ביטוי במכתב נוסף מיום 28.12.2010 בו נכתב כי "מי הגשם של הכפר ושל הכביש מנוקזים לכיוון חלקה 43 עד חלקה 72 ללא פתרון קצה", וכן במכתבים נוספים מהתאריכים 17.5.2011, 24.9.2010, 2.7.2010 ( נספחים ב' לתצהיר נציג המועצה). ניכר כי מכתבים אלו נכתבו בשגרת העבודה בין המועצה לנת"י (כך למשל באחד המכתבים כותב מנהל מחלקת ההנדסה של המועצה לגבי נקודה שלא קשורה לעניינ נו: "סוכם על ביצוע קו ניקוז", "דיברנו על אפשרות..." וכו) , ועניין הניקוז הרלוונטי לתביעה היה אחד מני נושאים רבים. מצב דברים זה מעניק לאמור במכתבים נופך של אמינות. למותר לציין כי נת"י לא מצאה לצרף מכתבי התגובה ששלחה, אם שלחה, למועצה; ואף לא ראתה להתייחס למכתבים אלה בתצהיר הנציג מטעמה, למרות שחלק מהמכתבים צורף לכתב התביעה.

מצב הדברים לאחר ביצוע העבודות הוא שהתעלה שהייתה בצדו הדרומי של הכביש נבלעה בהרחבת הכביש ובמקומה לא הוסדרה תעלה לצורך ניקוז המים כפי ש פורט בתכניות. גם נציג נת "י ציין כי "יכול להיות" שתעלת הניקוז (מה שכונה על ידו "קמט") נעלמה לאחר ביצוע העבודות (עמ' 53, ש' 6). יוער כי קיים קושי בתשובתו הלא חד משמעית של נציג נת"י שעה שלדבריו הוא ביקר במקום שלוש פעמים (עמ' 52, ש' 13). זאת ועוד, לתצהיר נציג נת"י צורפה תמונה וכשהופנה העד לתמונה ונתבקש להצביע על התעלה הקיימת (לאחר ביצוע הפרויקט) ציין: " אני לא יכול בתמונה הספציפית להראות את הקמט. צילמתי תמונות, הן לא עליי וראיתי שזורמים שם מים" (עמ' 53, עמ' 9). למותר לציין כי בתמונה, נספח 1 לתצהיר נציג נת"י, אין תיעוד לכך שקיימת תעלה לצד הכביש. אמנם בעלי החלקות ניסו להתגבר על הסחף על ידי פיזור חול ואדמה, אך בניגוד למה שנציג נת "י ציין, פעולות אלו נעשו לאחר ביצוע הפרויקט כדי להתגבר על הסחף, כך שהן היוו ניסיון לפתור את הבעיה לאחר שנוצרה ולא המקור ליצירתה (עמ' 43, ש' 9; עמ' 45, ש' 18). זאת ועוד, גם עיד וגם סבאג התייחסו למצב שנוצר לאחר ביצוע הפרויקט. סבאג אישר כי "התעלה כבר נעלמה, אין תעלה שם. היא נעלמה בגלל המילוי ששמו שם" (עמ' 45, ש' 10 ואילך ; סע' 9 לתצהיר עיד). בנקודה זו יצוין כי עדותם של עיד וסבאג התיישבה היטב עם הראיות שהוצגו (בין היתר התמונות, התכניות ועדות נציג המועצה) וככלל ניכר כי מדובר באנשים לא מתוחכמים שמסרו עדות ישירה, סדורה, משכנעת ומהימנה. המסקנה אפוא כי לאחר ביצוע הפרויקט וכתוצאה מהרחבת הכביש לא הוסדרה תעלה שמנקזת את מי הגשמים בצדו הדרומי של הכביש חלף התעלה שהייתה קיימת לפני ביצוע העבודות.

לעמדתי היה זה מחובתה של נת"י להסדיר את הניקוז בצד הדרומי לכביש ליד החלקות, וככלל – למצוא פתרון לניקוז מי הגשמים לאחר שהעבודות שביצעה הביאו ל פגיעה בתעלת הניקוז שהייתה קיימת עד כדי היעלמותה כליל . היעלמות תעלת הניקוז הייתה בלתי נמנעת לאור הרחבת הכביש בין היתר לכיוון דרום. חלף תעלת הניקוז היה על נת"י להסדיר את הניקוז מהצד הדרומי של הכביש. נצ יג נת"י בעצמו אישר כאמור, כי הייתה תעלה ("קמט" כלשונו) וכי קיומה של התעלה היה חלק מהשיקולים שנשקלו על ידי נת"י במסגרת ביצוע הפרויקט. לדבריו "כשבוצעה תכנית הניקוז, היא לקחה בחשבון שיש קמט במסגרת פעולות הניקוז. לצורך פעולות הניקוז, לקחנו בחשבון את העובדה שקיים בשטח קמט" ( עמ' 51, ש' 3). אין לכחד, שאלת הניקוז ופתרונות הניקוז שנדרשו לאחר ביצוע פרויקט כגון זה שבוצע על ידי נת"י היא שאלה מורכבת , שלעתים אף דורשת הנחת חוות דעת של מומחים לצורך הכרעה בה. אלא שבנסיבות המקרה התמונה העובדתית ברורה ומצביעה על כך שלפני ביצוע הפרויקט הייתה קיימת תעלת ניקוז שהסדירה זרימת מי הניגר שליד חלקות התובעים ואילו לאחר ביצוע העבודות – לא הוסדר עניין זה , למרות שהתכנון כלל פתרון. מחדל זה גרם לסחף שפגע בקרקעות וגרם נזק למטעים כפי שמומחה בית המשפט קבע. כאמור על כך שנגרם נזק, הצדדים לא חלוקים עוד . נוסף על כך, קיימות ראיות שמצביעות על כך שהמועצה דרשה מנת"י ביצוע עבודות להסדרת הניקוז כחלק מהתחייבויות נת"י במסגרת הפרויקט, אך פעולות אלו לא בוצעו (ראו נספח ב' לתצהיר נציג המועצה). חשוב מכך, תכניות הביצוע שנת"י ערכה כללו ביצוע "הסדרת תעלת ניקוז קיימת" (כפי שצוין, הדבר עולה מהתכניות מב/1; וראו גם ג/2), ואילו בפועל – העניין לא הוסדר כלל. כעולה מהתכניות מב/1, בצדו הדרומי של הכבי ש וכחלק מהתכנון, תוכנה "הסדרת תעלת ניקוז קיימת", הדברים צוינו בבירור בתכניות הביצוע , אך לא בוצעו בפועל.

כאן המקום להידרש למחלוקת שהתעוררה לגבי טיבה של התכנית נ/5, שבה, בניגוד לתכנית ג/2 ומב/2 לא צוינה קיומה של "הסדרה" לתעלת ניקוז. לטענת נת"י המדובר בתכנית ביצוע ממנה ניתן ללמוד שלא תוכננה הסדרה של תעלת ניקוז, ואילו מנגד נטען על ידי המועצה (עמ' 56, ש' 14) כי זו תכנית שנערכה לאחר הביצוע (תכנית עדות, as made). על פני הדברים, עיון בתכנית נ/5 מלמד כי אין בה תכונות המעידות על כך שהיא תכנית לאחר ביצוע ולו מהטעם הפשוט שעובדה זו לא צוינה בה במפורש . יותר מכך, נראה כי מדובר בתכנית שבאה לאחר עדכון (מס' 11) שנערך ביום 22.8.2010. אולם גם לנוכח קביעה זו אינני סבור שבכך יש משום נתון מכריע לזכות נת"י . נת"י לא הציגה את מלוא תכניות הביצוע כפי שצוין מקודם ונראה כי נ/5 הוא חלק אפיזודי מהתכניות הכוללות. זאת ועוד, אם נת"י טוענת כי נ/5 לא מהווה תכנית לאחר ביצוע, היה ניתן לצפות כי היא תניח את התכנית לאחר ביצוע שברשותה – וחדל כל ויכוח. אלא שנת"י לא עשתה כן וטענת נציגה לפיה "אין לי תכניות אזמייד" (עמ' 54, ש' 13) מעוררת קשיים רבים.

עתה יש לדון בשאלה האם ברובד העובדתי הוכח קשר סיבתי בין העבודות שבוצעו על ידי נת"י לבין הנזקים שנגרמו לתובעים . לעמדתי התשובה לשאלה זו היא בחיוב. ראשית, המסקנות שהובאו עד כה מלמדות כי כתוצאה מביצוע העבודות על ידי נת"י תעלת הניקוז שהייתה קיימת מצדו הדרומי של הכביש בוטלה ובמקומה לא הוסדרה תעלת ניקוז כפי שתוכנן . עוד קבענו כאמור, כי מחובתה של נת"י היה לבצע את הסדרת הניקוז והיא אף התחייבה להסדיר את תעלת הניקוז, אך לא עשתה כן בסופו של יום. זאת ועוד, עיד וסבאג' העידו – ועדותם כאמור מקובלת עליי – כי הנזקים שנגרמו לחלקתם נגרמו ב חורף שלאחר ביצעו העבודות על ידי נת"י (תצהיר עיד וסבאג ). משך שנים רבות, הסדרי הניקוז במקום לא גרמו כל נזק למטעים , ו העובדה כי הנזקים נגרמו דווקא בחורף שלאחר ביצוע הפרויקט מחזקת את המסקנה כי קיים קשר בין העבודות לבין הנזקים שנגרמו. לכך, יש להוסיף את התמונה העולה ממכתביה של המועצה שנשלחו בשגרת יחסי העבודה בינה לבין נת"י (ראו נספח ב' לתצהיר נציג המועצה), בהם נושא ההצפות בהקשר לביצוע העבודות עלה בצורה מפורשת במספר הזדמנויות תוך דרישה להסדרת נושא הניקוז .

כפי שצוין בפתח פסק הדין, בית המשפט מינה מומחה מטעמו , הוא המומחה כהן, שמסר חוות דעת, שעיקרה כי אין לראות את נת "י כגורם האחראי לנזקים וכי יש להפנות את התביעה כלפי המועצה. המומחה ערך חוות דעת מיום 3.5.2017 (להלן: חוות הדעת הראשונה) וכן חוות דעת משלימה מיום 7.4.2019 שנערכה לאחר צירוף המועצה להליך (להלן: חוות הדעת המשלימה). בין לבין הגיש המומחה מסמך עדכון מיום 3.3.2019.

באופן עקרוני, חוות הדעת של מומחה בית המשפט נושאת משקל משמעותי ובדרך כלל בית המשפט נוטה לאמצה (ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' רבי, פסקה 4 (פורסם בנבו, 31.12.1988) (להלן: עניין ניימן). עם זאת אין משמעות הדברים כי בית המשפט מתפרק משיקול דעתו. כלל מושרש הוא כי בית המשפט הוא הפוסק האחרון גם בעניינים שבמומחיות וכי אין בחוות דעת מומחה, ובכלל זה מומחה מטעם בית המשפט, כדי להגביל את שיקול דעתו (עניין ניימן); וכן: ע"א 5509/09 מסארווה נ' עזבון המנוח אברהים חסן מסארווה, פסקה 14 (פורסם בנבו, 23.2.2014); ע"א 402/85 מרקוביץ נ' עיריית ראשון-לציון, פ"ד מא(1) 133, 139 (1987); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 435 (מהדורה שתים עשרה, התשע"ו) (להלן: גורן); ע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי על שם חיים שיבא, פ"ד נו(2) 936, 949-948 (2002)).

עיקר הממצאים בחוות דעת המומחה כהן הם אלה: א) תרומת מי ניגר שמקורם בשטח פני הכביש היא שולית; ב) הגברת הבניה במעלה אגן הניקוז באזור ממנו זורמים המים (גרעין היישוב מעליא שמוערך על ידי המומחה בכ - 310 דונם ), הגבירה את זרימת מי הניגר. בעוד שבעבר מי הניגר נקלטו בתוך חלקות התובעים, בעקבות התגברות מי הניגר התגברה זרימת מי הניגר מה שהוביל לגרימת הנזק לחלקות. ג) הגשמים היומיומיים יוצאי הדופן בשנים 2009, 2010, 2012 גרמו לניגר מוגבר משטחי מעיליא הבנויים במעלה, להצפת השטח ולסחיפת קרקע מפני השטח.

חוות דעתו של המומחה כהן ודרך הילוכו מעוררים קשיים רבים מאוד שמוליכים למסקנה כי אין לסמוך על חוות הדעת כלל וכלל . אפרט את נימוקיי למסקנה זו.

ראשית נפתח בקביעה לפיה הצפת השטח וסחיפת הקרקע נגרמה לדעת המומחה בשל גשמים יוצאי דופן בשנים הרלוונטיות. לדברי המומחה הוא אסף נתונים על כמות הגשמים שירדה בשנים 2012-2003 כדי לאתר כמויות גשם יוצאות דופן, ואכן לשיטתו מצא שלושה אירועי גשם יומיים יוצא דופן בעוצמתם בשנים 2009/10 – 2012/13. יוער תחילה כי אירועי הגשם עליהם הצביע המומחה הם בתאריכים שלאחר שנת 2009. יותר מכך, הנתונים עליהם הצביע המומחה רחוקים מלשקף את מצב הדברים העובדתי לאשורו, וכפי שניתן לשער אירועי גשם יומיים יוצאי דופן היו גם היו בעבר. בחקירתו הנגדית ציין המומחה כי מבחינתו , אירוע יוצא דופן הוא ירידת גשם בכמות של "50 מ"מ ומעלה" (עמ' 35, ש' 11). בהמשך הוצגו בפני המומ חה נתוני ם לפיהם היו מספר מקרים של כמויות גשמים יוצאי דופן גם בעבר (ראו ת/1) . כשהוצגו נתונים אלה בפני המומחה הוא ציין "כשלתי בלשוני. הייתי צריך לרשום במקום 50 מ"מ, 90 מ"מ" (עמ' 36, ש' 34). אלא שמנתוני העבר עולה כי היו מקרים בהם כמות הגשמים יוצאת דופן גם לפי הרף "המעודכן" של המומחה . נוסף על כך, הסבריו של המומחה כלל לא היו משכנעים. כך השתקפו הדברים בפרוטוקול:

"ש. אתה רושם בחוות הדעת שבדקת בין 2003 ל- 2012 ולא מצאתי אירועי גשם יוצאי דופן, שזה יותר מ- 50 מ"מ – אני נתתי כמה אירועים מעל 70 מ"מ – אז או מה שרשום טעות או שיש סיבה אחרת?
ת. כשלתי בלשוני. הייתי צריך לרשום במקום 50 מ"מ, 90 מ"מ.
ש. מצאנו מעל 90 מ"מ בשנת 2007..
ת. אתה מחזק את התפיסה שלי. לפני שהתחילו לבנות את הכביש, היו אירועים כאלה, נניח, אתה מצאת ולא היה נזק. הכביש אינו מכניס מים לשטח. 13 דונם לא מכניס מים, אז כנראה כמות המים שהיתה באותה שנה, עם הגשמים שקדמו לאותם תאריכים, שהרטיבו את השטח, הם כנראה הגורם. אני לא הבאתי את כל הנתונים.
ש. זה לא עניין של זרם מים, אלא כמות מים ששוקעת, ממה נבע הסחף?
ת. ראיתי בשטח ובפרט בביקור השני – יש עיבודי שטח והעיבודים משחררים את הקרקע ובכל זרימה קטנה יש סחף שטחי.
ש. אבל לא מדובר על סחף קטן ושטחי בנזק נשוא התביעה.
ת. בטח שלא, כי ירדו 100 מ"מ גשם שבאו מהעיר לתוך השקע ומהשקע לתוך השטח של התובע.
ש. מה החריג שהיה?
ת. אני לא יכול בוודאות להשיב, כי אין לי כאן כל הנתונים. אני בדקתי את הנתונים האלו באופן יסודי ויצאתי לשטח עם כל הנתונים, בעצמי לסיור במקום, להיות בטוח שאני לא טועה בחשיבה שלי. אני לא יכול להסביר ב- 100%, אולי עשו שינוי שטח בתוך העיר, אולי המים הגיעו לסף שמעבר לזה זה יותר מידי, וכמה אולי נוספים.
ש. איזו אופציה הכי סבירה לאור העובדה שאכן היו גשמים לפני 2009?
ת. הייתי אומר שכמות הגשם, הקרקע והדבר שהזכרת, שאולי הגשמים ירדו ב- 10 דקות, רבע שעה או שעתיים ואז כמות המים גדולה, אבל לא מהכביש" (ההדגשות לא במקור – מ"ע; עמ' 37-36 לפרוטוקול) .

בהמשך בעמ' 38, ש' 17:

"ש. בכדי שהמצב הזה יווצר, היה צורך באירוע גשם יוצא דופן?
ת. אני לא יכול להשיב בוודאות, הייתי אומר כן, אבל אני לא יכול להשיב בוודאות כי לא ראיתי כשאני הייתי
ש. נכנסתי לאינטרנט בשנת 2007 ולא היה שום אירוע גשם חריג?
ת. אבל מניין שהמים האלה נכנסו לחלקה."

הנתונים שהוצגו בפני המומחה לגבי כמויות גשם חריגות לפני אירוע הנזק משמיטים את הקרקע מתחת למסקנתו כי אירוע חריג גרם לסחף שהביא לגרימת הנזק . יתרה מכך, מדבריו של המומחה עולה כי הוא אינו מצדד עוד בעמד ה כי אירוע חריג ו חד פעמי גרם לסחף, אלא שדווקא אירוע מתמשך שכולל מים שהצטברו וזרימה מתמשכת שגרמה לסחף מתמשך ולא חד פעמי. לצד זאת מונה המומחה מספר השערות לגרימת הנזק, שלא מבוססים על נתונים מלאים, אלא על כמה "אולי נוספים" כלשונו.

שנית, מסקנתו של המומחה כי הגידול בבניה במעלה אגן הניקוז באזור ממנו זורמים המים (גרעין היישוב מעיליא שמוערך על ידי המומחה בכ- 310 דונם), הגביר את זרימת מי הנ יגר היא מסקנה שקשה לקבל , הן בשל דרך הילוכו של המומחה והן לגופם של דברים . מחוות הדעת ניכר כי המומחה אימץ עמדה מקצועית שהוצגה לו על ידי הידרולוג מטעם נת"י (ראו עמ' 19 וכן נספח 5 לחוות הדעת הראשונה), מבלי שיפעיל שיקול דעת בסוגיה שהוצגה לו ו מבלי לאסוף נתונים באופן עצמאי. לגופם של דברים, מלבד חוסר הדיוק שנפל באיתור האזור ממנו מתנקזים המים לחלקות, הרי הבסיס עליו נשענת המסקנה המובאת בחוות הדעת אינו איתן. המומחה לא הניח תשתית שמלמדת על שינוי הטופוגרפיה של השטח שלדבריו הוא מקור מי הגשמים שמגיעים לחלקות, ולא ה ניח הסבר משכנע כיצד הגידול בבניה, אם היה, השפיע על כמות מי הניגר, ומדוע דווקא בשנת 2009 נגרם הנזק. הסברו של המומחה בעניין מעורר מספר תהיות. המומחה הסביר כך:

"...הבניה במעיליא שכולל כבישים וחנויות ובתים, בתוך ה- 100 שנים, זה הוסיף כמויות מים. לפני 100-120 שנה לא הייתה בניה מרובה וכבישים סלולים בתוך מעיליא בצורה כמו שישנה היום וברגע שהתחילו לבנות, לסלול כבישים, בתוך ה- 100 שני האלה, זה הגביר את כמויות המים....אני מניח כי משנת 1936-1939 כשהבריטים סללו את הכביש, השתנה אולי המצב" (עמ' 41, ש' 8).

כידוע, הבריטים כבר מזמן לא כאן ודבריו אלו של המומחה, שאולי הולמים שינוי איטי והדרגתי , לא מתיישבים על הראיות שמלמד ות על אירוע "מכונן" שגרם לנזק , ואף לא מתיישבים עם דבריו שלו כי כמות גשם חריגה גרמה לנזק. דילוגיו של המומחה אנה ואנה, בין כמות גשם חריגה כאירוע שגרם לנזק לבין תהליך איטי ומתמשך, מבלי שיונח חוט מקשר בין ש תי העמדות – מקשים עד למאד על קבלת מסקנותיו.

שלישית, נראה כי המומחה תפס את המחלוקת באופן חלקי ביותר ולא נדרש למכלול הטענות כפי שמשתקפות מכתבי הטענות (והדבר מוצא ביטוי כבר באמור בחוות הדעת, ראו דף מס' 19 בחוות הדעת הראשונה). המומחה נתפס לגזרה צרה מאוד. כל שמומחה בית המשפט התייחס אליו הוא הערכה לגבי כמות מי הניגר שמקורה משטח פני הכביש לעומת כמות הניגר שמקורה ביישוב מעיליא. לפי הערכתו, בעוד שפני הכביש מקווים 3% מהמים שמגיעים בסופו של דבר אל חל קות התובעים , הרי 97% ממי הנ יגר מגיעים מהיישוב, מכאן מצא המומחה כי אין קשר בין ביצוע העבודות לבין הנזקים שנגרמו לתובעים (עמ' 39, ש' 10) . טענת התובעים איננה כי הסדרת הכביש הגבירה את זרימת המים שמקורם בשטח פני הכביש אל החלקה, או כי חל שינוי בכמות המים שניגרים ממעלה היישוב אל האזור. טענ ותיהם נוגעות למחדלים ב הסדרת הניקוז במסגרת ביצוע העבודות . לנושא זה המומחה לא התייחס והוא מיקד את התייחסותו בכך שמקור המים ביישוב מעיליא, ו בכך שפני שטח הכביש מייצרים ניגר באופן שולי לעומת כמות הזרימה מכיוון היישוב. ביטוי לתפיסתו החלקית של המומחה למושא הבדיקה ניכר בבירור מחוות הדעת ומחקירתו הנגדית. כך למשל, כאשר התבקש להתייחס לתעלת הניקוז שהייתה לפני ביצוע העבודות , ראה את מטרתה של התעלה "...כדי להזרים את מי הכביש" וכי "...איפה שיש אבן שפה [על הכביש – מ"ע] לא חייבים תעלה" (עמ' 38, ש' 28 ואילך).

רביעית, קושי נוסף מצאתי בכך שהמומחה ראה לציין בחוות הדעת המשלימה כי ה"עצים השתפרו". המומחה אף מציין דברים אלו שעה שהוא מודה שלא ערך בדיקה אלא הסתפק בעיון בתמונות (עמ' 38, ש' 5 ואילך). מלבד העובדה כי המומחה מצא לציין דברי אלו מבלי לערוך בדיקה מקצועית ומקום שהוא מעיד על עצמו כמי שאיננו "מומחה גדול בעצי זית" (עמ' 41, ש' 4); ומלבד העובדה כי דבריו לא מתיישבים (לשון המעטה) עם חוות דעתו של המומחה עתריה שבחן את שאלת הנזק, וכן לא מתיישבים ועם הסכמת הצדדים כי אכן נגרם נזק לעצים – עצם הידרשות המומחה לעניין מעורר ת חוס ר נחת רבה ולא רק מהטעם הטכני של חריגה מסמכות.

בנקודה זו נעבור לדון באחריותה של המועצה לנזקים , אלא שבבואנו לעשות כן ניצב לפנינו מחסום ההתיישנות. בכתב ההגנה טענה המועצה כי התביעה נגדה התיישנה ודומה כי אכן הצדק עמה. כתב התביעה כולל טענה לנזקים שנגרמו בעקבות אירוע אחד וממוקד – פרץ מים שהגיע אל החלקות לאחר ביצוע עבודות בשנת 2009. כך לשם ההמחשה טוענים התובעים בכתב התביעה כי "...פריצת המים לחלקה וזרימתה בעוצמה אדירה גרמה לכך ששורשי עצים רבים היו שרויים במשך זמן רב בעודפי מים, דבר שיצר התנוונות של היונקות במערכות השורשים שהחלו להיפגע מריקבונות". בתביעתם טענו התובעים לפיצוי בגין הנזק שנגרם להם ואשר התגבש לפני הגשת התביעה – כתוצאה מאותו אירוע. כעולה מגרסת התובעים עצמם, הנזק נגרם בשנת 2009 (עמ' 46, ש' 9). בעוד שהתביעה נגד נת"י הוגשה בשנת 2013 בתוך תקופת ההתיישנות, המועצה צורפה לתביעה לפי החלטה שניתנה ביום 27.11.2017 וזהו המועד הרלוונטי לההתיישנות לגבי המועצה. שכן, תקנה 26(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי , התשמ"ד-1984 קובעת כי "מיום 1.9.1998
תק' (מס' 2) תשנ"ח-1998
ק"ת תשנ"ח מס' 5911 מיום 16.7.1998 עמ' 1024
(א) הוסף או הוחלף בעל דין, יתוקן כתב התביעה לפי הצורך, אם לא הורה בית המשפט או הרשם הוראה אחרת; הוסף או הוחלף נתבע, יומצאו לנתבע החדש הזמנה ועותק של כתב תביעה מתוקן, ואם בית המשפט או הרשם יראה לנכון-יומצא עותק של כתב התביעה המתוקן גם לנתבעים הראשונים העתק כתב התביעה המתוקן יומצא לכל בעלי הדין.הוסף או הוחלף בעל דין, רואים, לעניין התיישנות, את ההליכים לגבי בעל הדין החדש כאילו התחילו עם כתב התביעה המתוקן". הנה אם כן כתב התביעה נגד המועצה הוגש בחלוף תקופת ההתיישנות שהיא במקרה זה שבע שנים מיום שנולדה עילת התביעה, כלומר האירוע שגרם לנזק, שהתרחש בשנת 2009.

בסיכומיהם טענו התובעים כי התביעה לא התיישנה משום שמועד הידיעה לגבי האפשרות שהנזק נגרם על ידי המועצה היה מאוחר יותר. דין הטענה להידחות. הואיל והנזק היה גלוי וברור והתגלה ביום האירוע . מכאן שהטענה איננה לתחולת סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] ( ראו בין היתר: ע"א 1245/99 המאירי נ' הכשרת הישוב – חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נד(2) 535, 543 (2000) ). התובעים מכוונים לאמיתו של דבר להוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות) לפיו " נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". אלא שהוראה זו אין בה כדי להושיע, שכן חוסר הידיעה הנדרש איננו סובייקטיבי אלא אובייקטיבי. על פי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, כאשר כל העובדות הנדרשות להגשת התביעה ידועות, בכוח או בפועל, ברמה של קצה חוט, מתחיל מרוץ ההתיישנות. קצה חוט ייחשב גם חשד שמתעורר אצל התובע. יותר מכך, החשד הנדרש אינו צריך להיות סובייקטיבי אלא אף חשד בכוח (צריך היה לחשוד) ייחשב כ"קצה חוט" המתחיל את מרוץ ההתיישנות ומבטל את השעיית המרוץ ל פי סעיף 8 (ע"א 2919/07 מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל, פ"ד סד(2) 82, פסקאות 48-46 (2010)) . עובדות המקרה שלפנינו רחוקות מתחולת סעיף 8, שהרי העובדות היו פרושות בפני התובעים ובידם היה לא רק קצה חוט אלא חבל עבה. החלטתם של התובעים שלא להגיש תביעה נגד המועצה אלא רק בשלב מאוחר יותר לאחר קבלת חוות דעת המומחה, אינה מוליכה למסקנה כי לא חשדה שבידה עילת תביעה אפשרית נגד המועצה. נראה אפוא כי המדובר בהחלטה טקטית או לכל היותר פרשנות שנתנו התובעים לעובדות שהיו בידם בעת הגשת התביעה ולא במצב בו נעלמו מהם העובדות המגבשות את עילת התביעה. ודוק: הדרישה לפי סעיף 8 כי העובדות "נעלמו" מהתובעים ולא הראיות (ע"א 3602/97 נציבות מס הכנסה ומס רכוש נ' שחר, פ"ד נו(2) 297, 316 (2001)).

יוער כי גם אם התביעה הייתה חוצה את סף ההתיישנות, הראיות שהונחו לפניי לא מאפשרות קבלת התביעה נגד המועצה. התובעים לא הניחו תשתית ראייתית מספקת שעל פיה ניתן לקבוע כי המועצה אחראית לנזקים. עיון בתצהירי התובעים מלמד שהם לא טענו, שלא לומר הביאו ראיות, לגבי אחריות המועצה. יצוין כי נת"י לא שלחה הודעת צד ג' נגד המועצה. הנתון העיקרי באשר לאחריות המועצה הוא כאמור בחוות דעתו של המומחה כהן. נוסף לקשיים שחוות הדעת מעוררת, כפי שציינו בהרחבה, גם לגופם של דברים אין לקבל את האמור בחוות הדעת. מסקנתו של המומחה כי המועצה היא האחראית לנזק, נובעת מן העובדה כי מקור המים שגרם ל סחף הוא באגן היקוות המים שהוא גרעין היישוב מעיליא. בכך אין די כדי להוליך למסקנה כי המועצה אחראית לנזקים. זאת ועוד, ממערכת היחסים בין המועצה לנת"י עולה כי זו האחרונה נטלה על עצמה הסדרת הניקוז במסגרת העבודות שבוצעו על ידה.

אשר לשאלת הנזק – כפי שצוין בפתח פסק הדין, אין מחלוקת לעניין גובה הנזקים שנגרמו לתובע ים. עם זאת נוכח חלוף הזמן מאז מתן חוות הדעת המומחה עתריה לעניין הנזק (5.4.2014) יש לשערך את הסכומים עד להיום. סכום הנזקים שנגרמו לסבאג לפי חוות דעת המומחה עתריה הוא 29,187 ₪, משוערך להיום – 31,381 ₪; וסכום הנזקים שנגרמו לעיד 26212 ₪ משוערכים להיום – 28,182 ₪.

בקשה נוספת שיש להכריע בה היא בקשת התובעים לפיצול סעדים. בבקשה אותה העלו התובעים לראשונה בשלב הסיכומים, מבקשים התובעים כי בית המשפט יתיר להם להגיש תביעה נוספת למתן צו עשה וכן לתבוע פיצוי בגין הנזקים שנגרמו לחלקותיהם כתוצאה ממעשי או מחדלי הנתבעות לאחר הגשת התביעה. בבקשה בכתב שהוגשה לאחר הסיכומים נטען כי בתביעתם הם כללו את הנזקים שנגרמו להם עד ליום הגשת התביעה וכי אי היעתרות לבקשה תמנע מהם תביעה בגין נזקים נוספים מקום שמדובר בנזק מתמשך. כן טוענם התובעים כי המטרד שמתבטא בזרימת המים לחלקות לא הוסר ועל כן שיקולי צדק ויעילות מצדיקים פיצול הסעדים. נת"י מתנגדת לבקשה וטוענת כי לבקשה לא צורף תצהיר. לגופה של הבקשה נטען כי הבקשה לא עומדת בתנאי ם שנקבע ו בדין למתן אפשרות לפיצוי סעדים. נטען כי היה על התובעים למצות את כל הסעדים הנובעים מעילת התביעה בהליך זה , כי הסעדים התגבשו מזמן וכי התשתית הנדרשת הייתה ידועה להם. כן נטען כי הבקשה לוקה בשיהוי קיצוני וכי אף ניתן להסיק כי התובעים זנחו את הסעדים הנוספים שמעלים כעת, לאחר ניהול הליך אר וך.

בהקשר לבקשה לפיצול סעדים, הדין עם נת"י ולפיכך דין בקשת התובעים להידחות.

המצע הנורמטיבי לדיון בבקשת התובעים מצוי בתקנות 44 ו- 45 לתקנות. תקנה 44(א) קובעת את הכלל לפיו "תובענה תכיל את מלוא הסעד שהתובע זכאי לו בשל עילת התובענה.." ולפיכך "תובע שלא כלל בתובענה חלק מהסעד או ויתר עליו, לא יגיש אחרי כן תובענה בשל חלק זה". תקנה 44 לתקנות קובעת את הכלל כי על התובע למצות את מלוא הסעד לו הוא עותר בגדר תביעה אחת. תקנה 45 לתקנות קובעת את הכלל לפיו מי שזכאי לסעדים אחדים בשל אותה עילה עליו לכלול את כל הסעדים באותה תביעה, ואם לא תבע את כל הסעדים לא יהיה רשאי לתבוע סעד שלא תבע בגין אותה עילה, אלא אם בית המשפט הרשה לו זאת.

בית המשפט העליון חזר והדגיש את החסרונות שבפיצול הדיון וריבוי ההתדיינות בגין פרשה אחת (גורן, עמ' 305). מניעת פיצול הדיון הוא אינטרס ציבורי שגלום בזמנן השיפוטי של ערכאות השיפוט ובזמנם של בעלי הדין; במחיר הכלכלי שנגבה מהקופה הציבורית ומבעלי הדין; ובמניעת האפשרות להכרעות סותרות (ע"א 2618/03 רסטורנט סוליושנס נ' ליפקונסקי, פ"ד נט(3) 497 (2004)) . נוסף לכך קיים אינטרס לבעל הדין היריב שלא להיגרר להליכים משפטיים מרובים בגין אותה פרשה. על כן יש לעודד ריכוז כל ההתדיינויות בגין פרשה אחת בהליך משפטי אחד , ומנגד רצוי כי הרשות לפיצול סעדים תינתן רק במקרים יוצאים מן הכלל (ע"א 409/78 גולן נ' פרקש, פ"ד לד(1) 813 (1979)) .

דומה כי עקרונות אלה חלים על המקרה שלפניי ואף ביתר שאת, במיוחד לנוכח פרק הזמן החריג בו התנהלה התביעה. תביעת התובעים הוגשה בחודש ינואר 2013 ולא הייתה כל מניעה לכלול בכתב התביעה גם את הסעד שעניינו מתן צו עשה "שיורה לנתבעות ו/או מי מהן לבצע ו/או להשלים את העבודות בהתאם לתכניות העבודה...". העילה המרכזית שמונחת בבסיס התביעה היא קבלת פיצוי בגין הנזקים שנגרמו כתוצאה מאי הסדרת תעלת הניקוז, ומשכך, לו חפצו התובעים בסעד זה, לא הייתה כל סיבה שלא לכלול אותו בתביעתם. מתן היתר להגיש תביעה נוספת בגין אותה עילת שתכלול סעד זה, יש בה משום פגיעה חמורה באינטרסים הציבוריים, בשיקולי יעילות ובציפיית ה הלגיטימית של נת"י להביא לקיצה א ת ההתדיינות בגין אותה עילה בגדרי הליך משפטי אחד. אשר לסעד הנוסף שעניינו פיצוי בגין נזקים שנגרמו לחלקות לאחר הגשת התביעה, הרי בקשה זו לוקה בה יעדר פירוט שלא מאפשר עמידה על מהותם של אותם נזקים ועל כן יש לדחותה (השוו: ע"א 6637/05 נג'אר נ' דולה (פורסם בנבו, 15.3.2007)). היעדר הפירוט במקרה זה הוא קריטי, שכן הוא מונע את האפשרות לבחון אם מדובר בנזקים שנגרמו מאותה עילה שצוינה בכתב התביעה או מעילה נפרדת במובן תקנה 45 לתקנות (ראו: גורן, עמ' 312-311 ) – או אז אין צורך בהיתר לפיצול סעדים. הבקשה לפיצול סעדים נדחית אפוא.

אשר להוצאות – בבואי לשקול את סוגיית ההוצאות נתתי את דעתי להיקף המחלוקת; ליריעת המחלוקת הלא רחבה יחסית; להליכים הרבים שהתקיימו בתיק זה והשקעת הצדדים הנגזרת מכך; להתנהלותם הדיונית של הצדדים ובכלל זה הסכמתם בסוגיית גובה הנזק; להוצאות שנפסקו בהחלטות ביניים במהלך ניהול ההליך; ולהחלטתי בעניין פיצול הסעדים. כן שקלתי את העובדה כי המועצה צורפה בשלב מתקדם של ההליך ולמעשה ההשקעה שנדרשה ממנה הייתה מועטה יחסית , ו היא לא נשאה בשכר המומחים, למעט סכום קטן . נוסף על כך נתתי את דעתי להוצאות שהוציאו התובעים בגין שכר המומחים מטעמם וכן אלה שמונו על ידי בית המשפט שהסתכמו בסך של כ – 11,420 ₪ בשתי התביעות , וכן האגרות ששלמו לבית המשפט.

אשר על כן, אני מחליט לדחות את התביעה נגד נתבעת 2 ללא צו להוצאות , מכאן שדין ההודעה לצד שלישי להידחות ללא צו להוצאות. התביעה נגד נתבעת 1 מתקבלת. אני מחייב את נתבעת 1 לשלם לתובעים בת"א 55431-01-13 (סבאג) סך של 31,381 ₪, בצירוף הוצאות בסך של 7000 ₪ וכן בתוספת שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 7,500 ₪; כן אני מחיי ב את נתבעת 2 לשלם לתובעים בת"א 55755-01-13 (עיד) סך של 28,182 ₪, בצירוף הוצאות בסך של 7,000 ₪ וכן בתוספת שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 7,500 ₪. הסכומים ישולמו תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית ממועד מתן פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ו כסלו תש"פ, 24 דצמבר 2019, בהעדר הצדדים.