הדפסה

בית משפט השלום בקריות ת"א 51670-12-17

לפני
כבוד ה שופט מוחמד עלי

תובע
פלוני
ע"י עו"ד נ' לביא

נגד

נתבעים
1.בית מאפה סכנין בע"מ
ע"י עו"ד נ' חלאג'

2.מוחמד נעמה (1994) בע"מ (התביעה נגדה מחקה)
ע"י עו"ד ג' סנעאללה

3.דעאס מגדי בע"מ
ע"י עו"ד א' לוי

4.FRESA Cakirmelikoglu Maden Suyu Isletmesi San. Ve Tic. A.S.

5.מוג'מע סילת אלדהר
ע"י עו"ד ה' סלימאן

6.שדאד ח'נפר (התביעה נגדו נמחקה)
7.מחמוד ח'נפר (התביעה נגדו נמחקה)
8.תייסיר ח'נפר (התביעה נגדו נמחקה)

פסק דין

לטענת התובע, בעודו אוחז בקבוק שתייה מזכוכית, התנפץ הבקבוק ורסיס זכוכית חדר לעינו. בהליך המשפטי הנוכחי, שפסק דין זה חותם אותו, התבררה תביעת התובע לפיצוי בגין נזקי הגוף שנגרמו לו לטענתו, אשר הוגשה נגד מספר גורמים הקשורים למוצר: החנות שבה נמכר הבקבוק, היבואן, המשווקים והיצרן. עיקר פסק דין עוסק בקביעות עובדתיות בשאלה אם התובע הוכיח את האירוע הנטען.

גדר המחלוקת ומהלך הדיון

לטענת התובע, אירוע שהיה כך היה: בתחילת חודש אוקטובר 2012 רכשו הוריו בקבוקי שתיה קלה ובכללם בקבוקי זכוכית של משקה מוגז המיוצר בטורקיה, שמשווק תחת השם המסחרי – "פרשר" (להלן: המשקה). ביום 15.10.2012 פתח התובע את המקרר בבית הוריו ונטל בקבוק של המשקה. בעודו אוחז בבקבוק ולפני שפתח אותו – "התפוצץ" הבקבוק , ורסיסי זכוכית עפו על פניו וחדרו לעינו הימנית.

על בסיס סיפור עובדתי זה, טוען התובע כי הוא זכאי לפיצוי מהנתבעים ב שתי עילות עיקריות . עילה אחת לפי חוק אחריות למוצרים פגומים, התש"ם-1980 (להלן: חוק אחריות למוצרים פגומים); ועילה נוספת המבוססת על עוולת הרשלנות לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין). בכתב התביעה נטענו אמנם עוולות נוספות (ראו סע יף 13 לכתב התביעה), אך עוולות אלו נזנחו.

התביעה הוגשה נגד מספר גורמים שקשורים בצורות שונות ל בקבוק המשקה, ואשר תוארו בכתב התביעה כלהלן :

(-) נתבעת 1, היא חברה אשר מחזיקה ומנהלת בית מאפה ומכולת למכירת דברי מזון בעיר סכנין (להלן: המכולת). לפי הנטען, הורי התובע רכשו את בקבוקי המשקה שאחד מהם התנפץ מהמכולת.

(-) נתבעת 2, היא חברה מאוגדת ורשומה בישראל, שעוסקת ביבוא ושיווק סיטונאי של דברי מזון ומשקאות ומשמשת על פי הנטען "סוכנת ראשית" של ה משקה.

(-) נתבעת 3, היא חברת מאוגדת ורשומה בישראל, ועל פי הנטען, בזמן האירוע הייתה "המפיצה הראשית" או "הבלעדית" של המשקה ביישובים הערביים בישראל .

(-) נתבעת 4, היא חברה שרשומה בטורקיה, עוסקת במזון ומשקאות ומייצאת את המשקה לשטחי הרשות הפלסטינית, באמצעות נתבעת 5 .

(-) נתבעת 5, היא חברה הרשומה בשטחי הרשות הפלסטינית, והיא היבואנית הבלעדית של המשקה לתחומי הרשות הפלסטינית וישראל . לגבי נתבעים 8-6 נטען כי הם מנהלים את נתבעת 5 .

לאור הסכמות אליהן הגיעו הצדדים, בפסק דין שניתן ביום 21.1.2020, נמחקה התביעה נגד נתבעים 8-6 . עוד יצוין כי במהלך שמיעת הראיות, לבקשת התובע נמחקה התביעה נגד נתבעת 2. החברה הטורקית, נתבעת 4, לא הגישה כתב הגנה ועל הפרק עומדת בקשה לתת נגדה פסק דין בה יעדר הגנה, ולכך נידרש בהמשך.

הנתבעים כפרו מכל וכל באירוע הנטען על ידי התובע, טענו כי התובע נפגע בנסיבות אחרות שאין בינן לבין בקבוק המשקה ולא כלום, וכי הוא מנסה לייחס את פגיעתו לניפוץ בקבוק המשקה, בעוד שמצב הדברים הוא שונה. בין היתר, טענה נתבעת 1 כי פגיעת התובע נגרמה מקטטה במגרש כדורגל. לצד זאת, העלו הנתבעות טענות נוספות ובכלל זה טענות של היעדר עילה, העדר יריבות, התיישנות ושיהוי . כמו כן, כל אחד מבעלי הדי ן, העלה טענות פרטניות לגבי אחריות ו הנטענת , אותן נציין במהלך הדיון, ככל ובמידה שיהיה צורך בכך.

הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית. התובע הגיש תצהיר מטעמו (סומן ת/1), תצהיר של אביו מר חדר הייבי (סומן ת/2), ושל חברו מר עלי זובידאת (סומן ת/3). כמו כן, הוגש תצהיר של אחד האני אבו אלהיג'א, בו נטען כי נפגע באירוע דומה, אך התובע משך את התצהיר. יצוין כי בפתח ישיבת ההוכחות ביקש התובע להגיש תצהיר משלים אך בקשתו נדחתה (ראו ההחלטה בפתח הישיבה מיום 15.2.2021). נתבעת 1 הגישה תצהיר מטעם מנהלה מר מחמוד חלאילה (סומן נ/3); נתבעת 2 הגישה תצהיר של בעל השליטה ומנהלה, מר מוחמד נעמה (סומן נ/4); נתבעת 3 הגישה תצהיר מטעם מנהלה מר מג'די דעאס (סומן נ/5). נתבעת 5 לא הגישה תצהיר, הסתפקה בהגשת תיק מוצגים – סומן נ/6 , ובמהלך הדיון הגישה את תיקו הרפואי המלא של התובע מבי"ח רמב"ם – סומן נ/1 .

בישיבה שהתקיימה ביום 15.2.2021 הביאו הצדדים את הראיות מטעמם, המצהירים נחקרו והוגשו ראיות נוספות אליהן אדרש, ככל שיהיה צורך, בהקשר המתאים, בגוף פסק הדין. הצדדים הגישו סיכומים בכתב, וכל שנותר אפוא, להכריע במחלוקות שבין הצדדים.

בשולי הקדמה זו נציין כי תובענה זו היא "גלגול" שני של תובענה קודמת שהוגשה על ידי התובע בבית משפט זה, ביום 16.9.2014 בת"א 39140-09-14 , אשר נדונה בפני מותב אחר, אך נמחקה לבקשת התובע ביום 28.11.2017 . במאמר מוסג ר יצוין כי התובענה הקודמת הוגשה תחילה נגד חברת דעאס משקאות קלים בע"מ ח.פ. 511911000, שנטען כי הייתה המפיצה המורשית של המשקה. לאחר מכן ביום 16.9.2015 תוקנה התובענה הקודמת והוגשה גם נגד הנתבעת 1 דכאן, המכולת. תיקון נוסף של התובענה הקודמת נערך ביום 26.1.2016, על ידי הוספת נתבעת 2 דכאן, מוחמד נעמה (1994) בע"מ. וביום 27.1.2016 הוספה לתובענה הקודמת גם הנתבעת 3 דכאן, דעאס מגדי בע"מ.

דיון והכרעה

לאחר שבחנתי את ראיות הצדדים ועיינתי בסיכומי הטענות, הגעתי לכלל מסקנה שדין התביעה להידחות. הגעתי למסקנה שהתובע לא הוכיח שהפגיעה בעינו התרחשה כתוצאה מהאירוע הנטען, קרי התנפצות בקבוק המשקה וחדירת שב ר ממנו אל תוך עינו, בנסיבות הנטענות על ידו. נימוקיי למסקנה זו יובאו להלן.

ההכרעה בהליך זה הנה ברובד העובדתי ועיקרה נוגע לשאלה אם אכן התובע נפגע משבר זכוכית בנסיבות המתוארות על ידו. תחילה נציג פרטים כלליים לגבי האירוע הנטען ונס יבות התרחשותו, ולאחר מכן נתייחס בפירוט לקשיים שמעלה גרסת התובע ובכלל זה תהיות העולות מן התיעוד הרפואי הראשוני שנערך סמוך לאחר האירוע הנטען , ולקשיים העולים מהתנהלות התובע ואביו.

כללי

בתצהירו פירט התובע את נסיבות התרחשות התאונה, וכך תוארו הדברים:

"בתאריך 15.10.2021, בשעת הבוקר, בהיותי בבית , שהוא בית הורי, פתחתי את המקרר והוצאתי בקבוק משקה קל מסוג 'פרשר', שהיה במקרר, כדי לשתות. מדובר במשקה מוגז בטעם לימונדה. בעודי מחזיק בידי את בקבוק המשקה, שהוא בקבוק זכוכית, ועוד בטרם הספקתי לפתוח אותו, (את הבקבוק פותחים ע"י סיבוב פקק מתכת) התנפץ הבקבוק בידי וריסי זכוכית עפו לכיוון פני וחדרו לעיני הימנית וגרמו לי חבלה קשה בעין. כשהתאונה קרתה הייתי לביד במטבח הבית" (סעיף 2 לתצהיר התובע ת/1 ).

במהלך עדות התובע בבית המשפט, ציין התובע כי האירוע התרחש בשעה 7:00- 7:30 (עמ' 22 ש' 33 – כל ההפניות לפרוטוקול אלא אם צוין אחרת – מ"ע ). האירוע התרחש כאמור בבית הוריו של התובע. לפי גרסת התובע, בעת האירוע אמנם נכח לבד במטבח, אך בבית נכחו חוץ ממנו – אמו ואחיו , ובעת המקרה אמו ישנה בחדרה (עמ' 23 ש' 6, ש' 13) . התברר עוד כי התובע ומשפחתו מתגוררים בקומה שנייה של בניין אשר בקומה הראשונה שבו מתגורר דודו עם בני משפחתו (עמ' 22 ש' 7, 9, 11, 15) .

על ההתרחשויות לאחר המקרה סיפר התובע בתצהירו וציין כי מיד לאחר האירוע, הוא התקשר לחברו הטוב עלי זבידאת (להלן: עלי), שמתגורר קרוב לביתו, הלה הגיע ל בית הוריו והסיע אותו למרפאת קופת חולים בסכנין, ולאחר שנבדק שם – הופנה לבית חולים רמב"ם. לגרסת התובע עלי התקשר לדודו של התובע, דאוד, והשניים – עלי ודאוד הסיעו אותו לבית החולים, ואילו אביו הגיע אליהם לבית החולים (סעיף 5 לתצהיר התובע ת/1 ).

בחקירתו אישר התובע כי בעודו בבית, ועוד לפני שעלי הגיע לקחתו לקופת חולים, אמו התעוררה למשמע צעקותי ו לאחר האירוע והיא ראתה את הזכוכית השבורה, ואת האנדרלמוסיה שהותירה התפוצצות הבקבוק . בשלב מסוים, אף הגיעה אשתו של הדוד, קמר (להל: קמר), וראתה את שהתרחש. התובע ציין כי האח לא התעורר (עמ' 25 ש' 33-12). בהקשר זה תמוהה עדות האב שבה ניסה להצניע את אשר ידעה האם על האירוע בשעת אמת (עמ' 41, ש' 7-13).

אשר לסוג המשקה, בתצהירו טען התובע כי הבקבוק שהתנפץ הכיל משקה מוגז בטעם לימונדה (סעיף 2 לתצהיר התובע ת/1 ), ואילו בחקירתו בבית המשפט טען שאינו זוכר את סוג המשקה (עמ' 36, ש' 20). ניתן להבין את הטענה כי חלפו שנים רבות מהאירוע, אך תשובת התובע תמוהה נוכח העובדה כי התצהיר, בו צוין כי המשקה היה בטעם לימונדה, נערך שנה לפני מתן העדות בבית המשפט, כשמונה שנים מיום האירוע.

האמת תיאמר כי לגבי גרעין האירוע, כלומר רגע פגיעתו של התובע, מלבד ההתרשמות הישירה מהתובע, קיימים מעט מאוד כלים ראייתיים שבאמצעותם ניתן לנתח את מהימנות גרסת התובע. מצד אחד, המדובר באירוע שעשוי להיתפס כבלתי שגרתי ואף חריג. גרסת התובע היא כי הוציא בקבוק שתיה מהמקרר, החזיק בו ומבלי שיבצע כל פעולה בבקבוק, הבקבוק "התפוצץ" פתאום (השוו לנסיבות בהן הייתה פגיעה כאשר בוצעה פעולה בבקבוק ואז נגרמה הפגיעה : ע"א 166/88 פיניציה בע"מ נ' עמר, פ"ד מה(2) 457 (1991) (להלן: עניין פיניציה); ת"א (שלום ב"ש) 490/84 כספי נ' תבורי בית חרושת למשקאות קלים בע"מ, פ''ד תשנג(1) 362 (1992); ת"א (מחוזי חיפה) 1028/89 פלוני (קטין) נ' החברה המרכזית לייצור משקאות קלים בע"מ. (פורסם בנבו, 2.4.1995) ; ת"א (שלום ת"א) 57169/01 פדלון נ' "יפאורה תבורי" חברה למשקאות בע"מ (פורסם בנבו, 22.1.2006); ת"א (שלום י-ם) 13427/02 ויינרוך נ' כרמל מזרחי בע"מ (פורסם בנבו, 18.3.2007); ת"א (שלום חיפה) 8940-08-10 עשור נ' מ.ג.א יעדים בע"מ (פורסם בנבו, 3.2.2015)).

מצד שני, החיים מלאים אירועים מפתיעים וחריגים, שאיש לא צפה שיתרחשו ורק לאחר שקרו נופלת ההבנה כי התרחשותו אפשרית (בבחינת הופעתו של "ברבור שחור", ראו: נסים ניקולס טאלב, הברבור השחור – השפעתו המטלטלת של הבלתי צפוי על הכלכלה והחיים (2009) ; ובעניין זה לא נעלמה מעיני טענת התובע כי לטענתו התרחשו שני אירועים דומים עם בקבוקי המשקה, אך לא הובאו ראיות לנסיבות אותם אירועים נטענים, ראו עמ' 5 לסיכומי התובע). לפיכך, בבואי לדון בגרסת התובע על בסיס ניתוח סבירות התרחשות המקרה , אזהיר את עצמי מפני מתן משקל יתר לטענה כי התסריט העובדתי שהתובע תיאר הוא חריג ובלתי שגרתי , וכי מדובר ב'התפוצצות' "מנוגדת לנתונים הקיימים, לשכל הישר ולהיגיון" (כלשון נתבעת 5, סעיף 61 לסיכומים) .

במצב דברים זה, כובד המשקל יונח על הנסיבות שאופפות את האירוע, ואלה מתוחמות בשתי מעטפות זמן – מעטפת אחת שצמודה מאוד לאירוע ושניה מרוחקת יותר מגרעין האירוע. ניתוח נסיבות אלו מוליך אותי למסקנה, שהתובע לא הצליח להוכיח את גרסתו.

ההתרחשויות מיד לאחר האירוע

בעת האירוע הנטען היה התובע כבן 18. התובע תיאר אירוע טראומתי משמעותי בו בקבוק התנפץ ופגע בעינו, הוא צעק נוכח הפגיעה ובני משפחה בגירים, בין היתר אמו, נכחו במקום. אם כך, לא הוברר מדוע בני המשפחה הבגירים לא סייעו לתובע לקבל עזרה רפואית ולא ליוו אותו למרפאת קופת חולים, וחלף זאת התובע התקשר לחברו שגר במרחק נסיעה של 5-3 דקות (עמ' 23 ש' 18), אשר הגיע למקום ולקח אותו לקבלת טיפול רפואי. הדברים אמורים ביתר שאת, מקום שעל פי עדותו של התובע, עלי היה נהג צעיר ולכן הוא לא הסיע אותו לבית החולים אלא התקשר לדודו שהיה בעבודה במקום מגוריו בסכין (עמ' 27 ש' 7-4).

נפקדותם של האם וקמר ממעגל המסייעים לתובע מיד לאחר המקרה , מעוררת סימני שאלה, שכן ניתן היה לצפות כי הן יזדעקו לסייע לתובע ויעשו פעולות כדי ל גרום לכך שהתובע יקבל טיפול רפואי. אם לא בהסעתו פיזית אל המרפאה על ידי הזעקת בני משפחה נוספים לבוא לבית כדי לסייע לתובע . התובע לא טען כי אמו וקמר עשו דבר לנוכח הסיטואציה הטראומטית, שבעקבותיה סבל מכאבים, מה שעשוי לערער את גרסתו של האירוע התרחש בביתו, בנסיבות הנטענות על ידו.

גם אם אניח לטובת התובע כי היו סיבות להתקשר לחברו עלי ולבכר את סיועו על פני סיועם של בני המשפחה, בנות המשפחה נפקדו מבית המשפט ונותרו מחוץ למערך הראיות (ולא אדקדק עם התובע לגבי אחיו שגם הוא נכח בבית בזמן האירוע הנטען). מקום שהתובע טען כי בעת האירוע נכח לבדו במטבח, כי ב רגע התפוצצות הבקבוק לא היו עדים, וכי מיד לאחר המקרה התעוררה אמו משנתה וראתה את עקבות האירוע ולאחר מכן הגיעה קמר – צורמת מאוד העובדה כי האם וקמר לא הובאו למתן עדות בבית המשפט. עדותן של השתיים עשויה להיות משמעותית, בהינתן ששתיהן פגשו את התובע עוד לפני שעלי הגיע למקום. אינטראקציה ראשונית זו, בין התובע החבול בעינו לבין בנות המשפחה, היא משמעותית. כללי הראיות שפותחו באמצעות חכמתם המצטברת של שופטים שעסקו בקביעות עובדות, הכירו במשמעותם הראייתית הפוטנציאלית (ומכאן בחשיבותם) של דברים שנאמרים על ידי נפגע מיד לאחר אירוע טראומתי. השוו הרציונל לחריג ה"רס גסטה" לכלל הפוסל עדות שמיעה , שמבוסס על ההכרה בכך שאמירות של עד או נפגע שנאמרות בסמוך לאירוע טראומתי נושאות מטען של מהימנות, ראו לעניין ז ה: יעקב קדמי , על הראיות (חלק שני, 2009), בעמ' 587; ע"פ 1645/08 פלוני נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 3.9.2009) , ע"פ 4115/08 גלעד נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 24.1.2011 ). יתרה מכך, בעדותן של השתיים – לו הובאו לעדות – היה ניתן לזרות אור על "זירת האירוע" הנטענת – מטבח הבית. כך היה ניתן למצוא מענה לשאלות: ה אם אכן היו במקרר בקבוקי שתייה? האם נצפו במטבח שברי זכוכית? האם היה נוזל על הרצפה שייתכן ומקורו בבקבוק המשקה? ועוד. ודוק: על שאלות אלו, עלי, חברו של התובע לא יכ ול היה להעיד, שכן לדבריו הוא הגיע עד לדלת בית התובע ולא נכנס לתוך הבית (עמ' 50 ש' 33-30).

כגודל המשמעות הפוטנציאלית הצפויה מעדות האם וקמר, כך מידת "האכזבה" הראייתית. אכזבה זו מתורגמת לכלל משפטי, לפיו הימנעות בעל דין מהבאת ראיה רלוונטית למשפט, עשויה להקים חזקה עובדתית כי אילו הובאה אותה ראיה, היה בה לפגוע בגרסתו (ע"א 8151/98 שטרנברג נ' ד"ר צ'צ'יק, פ"ד נו(1) 539, 549 (2001); ע"א 1986/92 מדינת ישראל נ' אבו סאלח, פ"ד נ(1), 499, 510 (1996); ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4), 651, 658 (1991); ע"א 50/89 קופל נ' טלקאר, פ"ד מד(4) 595, 602; ע"א 2275/90 "לימה" חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ' רוזנברג, פ"ד מז(2) 605, 614 (1993)). לעמדתי, לחזקה האמורה משמעות רבה בנסיבותיו של המקרה, ואין כל דרך לפסוח על מחדל זה, כאילו לא קיים. נתוניו של האירוע – בהיותו אירוע שהתרחש ללא נוכחות אדם בנסיבותיו הנטענות, חייבו את התובע ל השתדל כדי להציג את כלל הראיות האפשריות. הדברים אמורים ביתר שאת, לנוכח אופיין של הראיות הנפקדות, עדותן של האם וקמר , שהן עדויות בהישג יד, אשר לבטח יש להן רצון להעיד ולהציג את הנתונים שיסייעו לתובע בתביעתו. על רקע זאת, בחירתו של התובע לדחוק מן הבמה את אמו ואת אשת דודו שניגשו אליו מיד לאחר האירוע, ולהסתפק בעדות חברו שהגיע לאחר מכן – תמוהה, וזאת לשון המעטה. לסיום יצוין כי בפי התובע ואביו שהעיד במהלך משפט, לא היה הסבר משכנע מדוע לא העידו את האם (עמ' 41 ש' 33 ; עמ' 37 ש' 30).

התיעוד הרפואי

מיד לאחר האירוע הנטען, פנה התובע לקופת חולים (עמ' 26 ש' 33-32), שם הוא הופנה לקבלת טיפול רפואי בבית חולים, ובעקבות כך פנה לבית חולים רמב"ם (עמ' 27 ש' 2). לכן חשוב לעמוד על האמור במסמכים הרפואיים שנערכו מיד לאחר המקרה הנטען.

לדברים הראשוניים שמתועדים במסמכים רפואיים במיוחד כאלה שנערכים בסמוך לאחר קרות התאונה יש משקל ראייתי (ע"א 8388/99 הסנה חב' לביטוח בע"מ נ' בן ארי, פ"ד נו(4)689, 689 (2002) (להלן: עניין הסנה); דבריו של כב' השופט גרוניס בע"א 2541/02 לנגר נ' יחזקאל, פ"ד נח(2) 583 (2004); ת"א (מחוזי חיפה) 1130/05 אבו סבית נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 10.4.2008); ע"א (מחוזי ירושלים) 9592/06 עאצי נ' עאצי (פורסם בנבו, 6.9.2007 ); ע"א (מחוזי ירושלים) 57421-05-11 פרידמן נ' אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל (פורסם בנבו, 11.10.2011) ). ואולם, משקלם הראייתי של המסמכים אינו בלעדי, ויש לבחון כל מקרה ונסיבותיו (ראו: ת"א (שלום קריות) 44663-07-14 פלוני נ' עיריית נהריה (פורסם בנבו, 2.4.2017) בו ניסיתי לעמוד על מספר שיקולים לצורך בחינת משקלם הראייתי של מסמכים אלו ובכלל זה: משך הזמן שחלף מאז הפגיעה ועד לקבלת הטיפול הרפואי הראשוני; מאפייני הפגיעה ומידת הסבל שנגרם לנפגע; מאפייניו ונתוניו של הנפגע עצמו; הגורם הרפואי בפניו נמסרים הדברים; מהות האירוע שבמהלכו נפגע המטופל; "זיהום" אפשרי מוקדם של הגרסה.

אחת ההצדקות לייחוס מהימנות לדברים שאומר הנפגע לגורם הרפואי הראשוני קשורה לרצון הנפגע לקבל טיפול רפואי מיטבי. בת"א (מחוזי ירושלים) 3064/01 להב נגד מגדל חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 20.2.2016) ציין בית המשפט כך:

"האדם הסביר, אם נפגע באירוע טראומטי כדוגמת תאונה, אשר שינתה, כגרסת התובע, את מצבו הרפואי לרעה באופן ממשי, מזכיר היה בפני הרופא - אליו ניגש לקבלת טיפול - את האירוע הטראומטי, שהוא המקור למכאוביו. קיימת הנחה הגיונית, כי לנסיבות המחוללות את הכאב, נגיעה ממשית ומכרעת לאבחון המקור לכאב ולטיפול בו, ועל כן המטופל , החפץ בטיפול המירבי הטוב, חזקה עליו כי ימסור לרופא את אותו מידע" (השוו גם עניין הסנה, עמ' 700-699).

האמור במסמכים הרפואיים שנערכו לאחר שהתובע פנה לקבלת טיפול רפואי, מעורר חוסר נחת, לא כל שכן התנהלות התובע בכל הקשור בהצגת המסמכים.

לתצהיר התובע צורף מסמך רפואי שנערך על ידי רופא המשפחה בקופת חולים מאוחדת בסכנין ביום האירוע (נספח א' לתצהיר התובע). במסמך, שהוא למעשה מכתב הפנייה למיון עיניים, נרשמו תחת "תלונות החולה" דברים אלו:

"לדבריו נכנסה זכוכית בעין ימנית מזה חצי שעה לאחר שבירת בקבוק שתיה ( FRESH) לאחר שקנה אותו מהסופרמרקט" (ההדגשות שלי – מ"ע) .

בסיכום האשפוז של בית חולים רמב"ם צוין "בן 18, התקבל למחלקתנו בשל פציעה חודרת לעין ימין" (נספח ב' לתצהיר התובע ת/1 ).

במהלך הדיון הוגש התיק הרפואי המלא של התובע מבית החולים (נ/1), והתברר כי למכתב הרופא המט פל קיימות שתי גרסאות: האחת, שהובאה לעיל שצורפה לתצהיר התובע, וגרסה נוספת, קודמת, בה נרש ם:

"לדבריו נכנסה זכוכית בעין ימין מזה חצי שעה לאחר שבירת בקבוק שתיה ( FRESH)".

על גבי גרסה זו של המסמך אף קיים כיתוב בעל פה של מומחה ברפואת עיניים בו נרשמה השעה 9:10 (שתי הגרסאות של המסמך סומנו נ/1(א) ו- נ/1(ב)); כמו כן על מסמך זה מודבקת מדבקה של בית החולים, בעוד שעל הנוסח שצורף לתצהיר – אין מדבקה . בין המסמכים קיים גם שוני בדברים שנרשמו תחת "בדיקה גופנית".

גם התנהלותו הדיונית של התובע בקשר להצגת הראיות מעוררת קשיים. ביום 13.12.2020 הודיע התובע כי הוא מבקש לצרף את התיק הרפואי מבית חולים רמב"ם, אולם עיון בתיק שהוגש מלמד כי לא נכללו בו משום מה המסמכים שנערכו על ידי רופא המשפחה, שכאמור אחד מהם כולל מדבקה של בית החולים; ורק לאחר הגשת התיק על ידי נתבעת 5 התגלה דבר קיום הגרסאות של אותם מסמכים (ראו החלטתי בעמ' 29-28 לפרוטוקול).

התובע לא ידע להסביר בעדותו את השוני בין המסמכים, אלא רק ציין כי סיפר לרופא מה קרה ולא ביקש ממנו שיוסיף דבר להפניה; התובע גם ציין כי הוא אינו יודע האם אביו שוחח עם הרופא שחתום על ההפניה (עמ' 30 ש' 3, 5, 9-8). אבי ו של התובע הכחיש כי שוחח עם רופא המשפחה עובר לפניה לבי"ח רמב"ם (עמ' 42 ש' 28-27), אך אישר כי שוחח עם רופא המשפחה למחרת יום האירוע, וכי הרופא בעצמו גם כן התקשר לשאול לשלם התובע (עמ' 42 ש' 24-21, 26). גם האב, לא ידע להסביר את השוני בין שתי הגרסאות של המסמכים. בעניין זה נותרו סימני שאלה, ויצוין כי רופא המשפחה לא זומן למתן עדות. מכל מקום, סביר כי הרישום במסמכים הרפואיים הוא מפי התובע או קרובי משפחתו, וכי קיומה של גרסה נוספת לא נעשה על דעתו של הרופא מבלי שמאן דהוא יבקש ממנו לעשות זאת. לכן, ניתן לקבוע כי קיומן של שתי הגרסאות הוא תולדה של פניית התובע או אביו. תובנה זו לצד הכחשת האב כי הוא לא ביקש מהרופא לכתוב את הדברים ועדות התובע בעניין זה (עמ' 34, ש' 23-28), מעוררים קושי רב.

זאת ועוד, לא ניתן להתעלם מהנוסח החריג של המסמך, שמניסוחו עולה הרושם כי זמן קצר לאחר אירוע טראומתי, ביקש מאן דהוא לבנות תשתית ראייתית לתביעה אפשרית, מה שעשוי לעורר ספקות אם אכן המדובר באירוע שהתרחש בזמן שנטען כי התרחש, או כי התרחש בנסיבות בהן נטען שהתרחש. ניתן להבין את הרישום כי הפגיעה היא תוצאה משבי רת בקבוק שתייה, אך קשה להלום את רישום שם המותג של המשקה במסמך הרפואי. וכי מה לרופא המשפחה שהתובע הגיע אליו לקבלת טיפול רפואי ולמותג של הבקבוק ממנו נפגע התובע? וכי מה לרופא משפחה ולעובדה כי הזכוכית שנכנסה לעינו של התובע היא מבקבוק "שקנה אותו בסופרמרקט"?

אינני מתעלם מטענות נתבעת 3 כי מהתיעוד ניתן ללמוד כי הבקבוק נקנה סמוך לפגיעה וכי מי שקנה את הבקבוק הוא התובע, זאת בניגוד מה שנטען במהלך שמיעת הראיות, אך אינני סבור כי ניתן לקבל טענות אלו, משום שאין זו הפרשנות היחידה של האמור במסמכים. לצד זאת, בהתייחס למלל שמצוי בתיעוד הרפואי, יש בסיס לטענה כי ציון הביטוי "שבירה" לא מתיישב לגמרי עם הגרסה של הבקבוק "התפוצץ"; והסברי התובע כי "הרופא לא הבין מה לכתוב..." (עמ' 29, ש' 20) לא יכולים להתקבל , בוודא י כשהרופא לא הוזמן לעדות.

לשלמות התמונה יצוין כי אבי התובע טען בעדותו כי הרופא שניתח את התובע אמר לו שהייתה זכוכית בתוך העין (עמ' 43 ש' 7-6; וראו גם עדות התובע בעמ' 31 ש' 5)), אך טיעון זה לא מעוגן במכלול המסמכים הרפואיים מתוך תיקו הרפואי של התובע (ראו נ/1). בחוות דעת מומחה התובע לא צוין כי נמצא רסיס זכוכית בתוך עינו של התובע, אלא כי אובחן פצע חודר לא סדיר (חוות הדעת במכלול ת/1). זאת ועוד, מהתיק הרפואי של התובע צוין באופן ברור כי בבדיקת C.T שנערכה לפני הניתוח לא נמצא גוף זר (בתוך נ/1).

הנה אפוא סימני השאלה המתעוררים מהרישום בתיעוד הרפואי, וקיומן של שתי גרסאות ללא הסבר מניח את הדעת – מקשים על קבלת גרסת התובע, כי באופן תמים הוא נטל לידו בקבוק שתיה , ו פתאום וללא כל סיבה התנפץ בידו ושבר זכוכית חדר לתוך עינו. זאת ועוד, בעוד שהתובע טען כי הבקבוק התפוצץ בעודו בידו, לא הייתה טענה כי התובע נפגע באיבר אחר לרב ות היד שהחזיקה את הבקבוק (עמ' 25, ש' 9).

איסוף ראיות על ידי האב

האירוע התרחש לפי הנטען ביום 15.10.2012, לאחר האירוע אושפז התובע בבית החולים עד ליום 18.10.2012. יום לאחר האירוע , ביום 16.10.2012, בעוד התובע מאושפז בבית חולים, ניגש אביו למכולת, רכש ארגז של בקבוקי משקה והצטייד ב קבלה בגין הרכישה. האב לא הכחיש כי הוא עשה כן מתוך תכנון להשיג ראיות כדי להגיש תביעה (תצהיר אבי התובע; עמ' 40 ש' 10-3).

אינני זוקף התנהלות זו לחובה, ויש להיזהר מכך שהבדלים בעמדות "ערכיות" ישפיעו על ההכרעה העובדתית, שצריכה להישאר חפה מהשפעות אלו. יתרה מכך, אנשים שונים מתנהגים בצורות שונות, וניתן להבין את התנהלות האב ברצונו למצוא את האחראים לפגיעה שנגרמה לבנו. התנהלות זו כשלעצמה, לא יכולה לחרוץ את גרסת התובע. ברם, יש להציב את התנהלות ה אב במישור איסוף הראיות בתמונה הכוללת בהקשר זה. נפרט.

האב והתובע העידו כי בתוך המקרר היו מספר בקבוק משקה ולאחר האירוע נותרו בבית בקבוקי משקה (עמ' 23 ש' 32-29 ). אם אכן גרסת התובע לגבי נסיבות האירוע נכונה, היה ניתן לצפות כי התובע ישמור את הבקבוקים כדי להציגם כראיה, מהלך שעשוי היה להתיישב עם רצון האב לאסוף ראיות לגבי האירוע. האב נשאל בעניין זה בעדותו אך טען, כי אשתו שמה את הבקבוקים מתחת למיטה, ובהמשך הוא זרק אותם (עמ' 43 ש' 26-24). מעשה זה, לא עומד בקנה אחד, עם רצון האב לאסוף ראיות לשם תכנון תביעה עתידית. כזכור, יום לאחר האירוע דאג האב לרכוש ארגז של בקבוקי משקה, ולכן תמוהה העובדה שדווקא את הבקבוקים שכבר היו בנמצא, ויכולים היו לשמש ראיות, הוא ז רק. כשהתבקש להבהיר מדוע נהג כך, השיב: "לא יודע, אין לי תשובה לזה, זרקנו את הכל, פחדתי מזה" (עמ' 43 ש' 31). ואם בכך לא די, הרי שאבי התובע העיד כי את ארגז הבקבוקים שרכש מהמכולת – זרק (עמ' 40 ש' 22 -21).

יתרה מכך, פעולותיו של אבי התובע לאיסוף ראיות כדי לתור אחר הגורמים האחראיים לפגיעה בבנו כבר למחרת הפגיעה, לא מתיישבת עם חסרים בראיות שהיה מצופה מהתובע ואביו להציג. מלבד הציפייה כי התובע ישמור את הבקבוקים שנותרו כדי להציגם בשעת הצור ך, ניתן היה לצפות כי ישמור את שברי הבקבוק שהתפוצץ, ולמצער – לתעד אותם בצילום במצלמה , שנמצא ת בכל טלפון חכם (והדברים יפים גם לשנת 20 12 בה התרחש האירוע , וראו עדו התובע בעמ' 26, ש' 9-14, עדות האב בעמ' 30, ש' 28). הדבר ים אמורים ביתר שאת, מקום שאבי התובע היה פעיל מאד באיסוף ראיות ובגיבוש עילת התביעה , והוא אף פנה לעו" ד ביום 25.10.2012, עשרה ימים לאחר המקרה (נ//2).

הנה אפוא, הפעולות שעשה האב בכך שניגש למכולת, רכש ארגז בקבוקים והצטייד בקבלה, יכולות להיות מובנות על רקע רצונו של האב להוכיח מי הגורמים האחראים לפגיעה בבנו התובע ; אך צעד זה לא הולם את הפעולות שהאב יכל היה לעשות ולא עשה, מה שעשוי לפגוע בגרסה כי התובע נפגע בבקבוק שנטל ממקרר הבית והתפוצץ כך סתם .

סיכום

התהיות שהעלינו עד כה, מעוררות קשיים ולא מאפשר ות קבלת גרסת התובע. לצד הקשיים שנובעים מהראיות שהונחו לפני בית המשפט, אינני סבור כי ניתן לטעת אמון בתובע ובעדים באופן שיהא בו כדי להניח את הדעת, עמדי התהיות שעלו. כך, קשה לקבל את ה טענה כי האב לא יודע מדוע נוצרו שתי גרסאות של המסמך הרפואי של רופא המשפחה, למרות שכל הסימנים מובילים לכך שהדבר נעשה ביוזמתו. כך גם גרסת התובע והאב לגבי הראיות החסרות לעומת הפעילות האקטיבית של איסוף הראיות, מעוררת קושי לא רק באופן אובייקטיבי, אלא גם ככל שהדברים נוגעים ביכולת לטעת אמון בדברי התובע ואביו. לבסוף, נזכיר את התנהלותו הדיונית של התובע בנוגע להצגת תיקו הרפואי מבית החולים.

אינני מקבל את טענת התובע כי מהלך הדיון, עת סרב התובע להחזיק את בקבוק משקה (מהסוג מושא התביעה) וציין כי יש לו טראומה מהמשקה (עמ' 24, ש' 13-16), יש בו כדי לתמוך בגרסתו. גם אם אקבל את הטענה כי בפגיעת התובע היה מעורב בקבוק משקה, משרעת הנסיבות בהן יכול היה להיפגע התובע היא רחבה ולא מתמצית באפשרות כי התובע החזיק בידו קבוק שהתפוצץ בפתאומיות.

המסקנה מכל האמור, שלא ניתן לקבוע כי התובע הרים את הנטל המוטל עליו והוכיח את גרסתו בדבר התרחשות האירוע כנטען על ידו, לא כל שכן הנסיבות הקשורות בפגיעתו. מכאן, שיש לדחות את התביעה.

למעלה מן הצריך

גם לו היה התובע צולח את הרובד העובדתי, והיה מוכיח את האירוע ואת הנסיבות הנטענות ע ל ידו, מספר משוכות היו ניצבות בפניו. נוכח המסקנה אליה הגעתי – אפרטן בקצרה.

התובע השתית את תביעתו על חוק אחריות למוצרים פגומים ועל עילת הרשלנות. לגבי העילה לפי חוק אחריות למוצרים פגומים, נזכיר כי סעיף 2(א) לחוק קובע כי : "יצרן חייב לפצות את מי שנגרם לו נזק גוף כתוצאה מפגם במוצר שייצר (להלן-הנפגע), ואין נפקא מינה אם היה או לא היה אשם מצד היצרן"; ואילו סעיף 1 לחוק מגדיר יצרן כ"אדם העוסק למטרות מסחריות בייצור מוצרים או בהרכבתם, לרבות – (1) המציג עצמו כיצרן של מוצר במתן שמו או סימנו המסחרי או בכל דרך אחרת; (2) יבואן שייבא לישראל למטרות מסחריות מוצר שיוצר בחוץ לארץ; (3) ספק של מוצר שהיצרן שלו בארץ או היבואן שלו אינם ניתנים לזיהוי על פניו".

נתבעת 1 – המכולת . ברי, כי המכולת לא יכולה להיות מבין האחראים על פי חוק אחריות למוצרים פגומים, משום שאין לראות בה "יצרן" על פי ההגדרה בחוק. כמו כן, אינני סבור כי יש להטיל על המכולת חובה לוודא " שקיים רישוי רשמי המתיר את מכירת המוצר בשטחי מדינת ישראל", כנטען על ידי התובע (עמ' 8 לסיכומים).

ככלל, אינני סבור כי הונח בסיס ראייתי לטענת התובע לחבות בהתאם לעוולת הרשלנות לפי פקודת הנזיקין. ראשית, בשונה מהעילה לפי חוק אחריות למוצרים הנטל להוכיח את יסודות העוולה מוטל על התובע. על כן, אין לקבל את העמדה לפיה "לא הוכח על ידי הנתבעות /ואו מי מהן כי המוצר המכונה 'פרשר' הותר לשיווק, הפצה ומכירה בשטחי מדינת ישראל" (עמ' 4 לסיכומים). שנית, אין מקום להעברת נטל ההוכחה לשכם הנתבעות (לא כל שכן המכ ולת), ועל כן אין יסוד למסקנה כי "התאונה ארעה בשל בקבוק פגום מתיישבת יותר, מאשר על מסקנה אחרת, אשר לא הוכחה על ידי הנתבעות" (עמ' 4 לסיכומים ). אם הכוונה היא לכלל הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין, הרי נקבע כבר כי "החזקה נוגעת לאופן הוכחת ההתרחשות העובדתית, ולא לשיפוט הנורמטיבי של התנהגות מסויימת כהתרשלות" (רע"א 7002/17 פלוני נ' פלוני, פסקה 13 (פורסם בנבו, 21.5.2018). אם הדברים מכוונים לסעיף 38 לפקו דת הנזיקין, הרי לא הובאה כל ראיה לשלב בו נוצר הפגם הנטען (השוו : עניין פניציה, עמ' 471).

אשר לטענתו של התובע כי המשקה יובא לישראל ושווק בה שלא כדין, משום שהיה מיועד לשיווק בתחומי הרשות הפלסטינית – גם בה אין ממש . בעניין זה נתלה התובע ברישיון יובא מזון שניתן על ידי משרד הבריאות הישראלי לנתבעת 5 ליבוא המשקה, בו צוין "מיועד לשיווק באוטונומיה" (ראו במכלול נ/6). ברם, התובע לא הביא ראיות כלשהן להוכחת טענתו, ומהמסמך אליו הפנה לא ניתן להסיק כי המשקה שוו ק ב ישראל שלא כדין. גם אם כך, לא הוכח כי קיים קשר סיבתי בין שיווק המוצר בישראל בניגוד לרישיון היבוא, לבין הפגיעה שנגרמה לתובע. כמו כן, אין בסיס ראייתי לטענות לפיהן היה על הנתבעות 5-3 להוכיח כי המוצר עבר בדיקות איכות. דומה כי התובע אינו מבחין בין האחריות ה קפידה המוטלת על יצרן לפי חוק האחריות על מוצרים פגומים, לבין הנטל הכרוך בהוכחת עוולת הרשלנות. יתרה מזו, דווקא קיומו של רישיון היבוא שניתן על ידי משרד הבריאות, עשוי ללמד כי נבחנו ההיבטים הקשורים בבריאות הציבור לפני מתן הרישיון (ואינני מתעלם מכך שהרישיונות שהוצגו הם לתאריכים שלאחר התאונה, אם כי הוצגה תעודת רישום יבואן לפיה נתבעת 5 בעלת רישיון יבוא דברי מזון מאז 2004 (ראו במכלול נ/1)). כך, גם הטענה כי שווקו בקבוקי משקה עם חיי מדף קצרים לא הוכחה ביחס למשקה שנרכש על ידי התובע, ומכל מקום, אין בה כדי לבסס התרשלות, לא כל שכן קשר סיבתי לאירוע הנטען. מכאן, שככל שהתביעה מבוססת על עוולת הרשלנות, דינה להידחות.

התביעה נגד נתבעת 5 לפי חוק אחריות למוצרים פגומים – התיישנה . לפי סעיף 6 לחוק האחריות למוצרים פגומים, תקופת ההתיישנות על פי חוק אחרי ות למוצרים פגומים היא שלוש שנים. האירוע התרחש על פי הנטען ביום 15.10.2012. כאמור, להליך הנוכחי קדם הליך קודם, אולם בהליך הקודם נתבעת 5 לא נכללה כנתבעת וזו נתבעה רק בתביעה הנוכחית, שהוגשה ביום 25.12.2017. מכאן ברור שהתביעה נגד נתבעת 5 הוגשה בחלוף תקופת ההתיישנות (ראו גם החלטתי מיום 10.2.2020 בה קבעתי כי טענת ההתיישנות תידון בסוף ההליך). לשלמות התמונה יצוין כי בהחלטה מיום 16.10.2017 שניתנה הרבה לאחר תום תקופת ההתיישנות, דחה המותב הנכבד שדן בהליך הקודם בקשה, שהוגשה ביום 26.9.2017, לצירוף נתבעת 5 לאותו הליך.

גם ביחס לנתבעת 3 התביעה התיישנה. בהליך הקודם נתבעה בעלת דין ששמה חברת דעאס משקאות קלים בע"מ, ח.פ. 511911000, אלא שהתביעה נגד בעל ת דין זו נדחתה (ראו פסק דין שניתן בהליך הקודם ביום 16.10.2017). בשלב מסוים, ביום 27.1.2016, נתבעת 3 צורפה כנתבעת (הבקשה הוגשה ביום 19.1.2016). תקנה 26(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת כלהלן : "הוסף או הוחלף בעל דין, רואים, לענין התיישנות, את ההליכים לגבי בעל הדין החדש כאילו התחילו עם כתב התביעה המתוקן" ( להרחבה ראו : ת"א (שלום קריות) 51382-06-19 פלונית נ' המרכז הרפואי - בני ציון (פורסם בנבו, 17.6.2021 )). מכאן, כאשר צורפה נתבעת 3 להליך הקודם, התביעה נגדה התיישנה כבר. גם אם המניין יחושב מיום הגשת בקשת התיקון ולא מיום מתן ההחלטה בדבר צירוף הנתבעת (ראו: ע"א 748/89 שפירא‎ ‎נ' חייט, פ''ד מח(2) 365 (1994)) – התביעה נגד נתבעת 3 התיישנה.

יצוין כי טענת ההתיישנות עלתה בכתבי ההגנה, אולם התובע לא ראה להגיש כתב תשובה, דבר שהינו בבחינת יותר ממתבקש בנסיבות העניין (ע"א 2919/07 מדינת ישראל נ' גיא ליפל פ"ד סד(2) 82 (2010) ). לא זו בלבד, בתום קדם המשפט שהתקיים ביום 8.12.2019 ציינתי כי "ככל שהתובע יגיש בקשה להארכת המועד להגשת כתב תשובה לכתב ההגנה, תישקל הבקשה לגופה", ברם בקשה שכזו לא הוגשה. בפתח ישיבת ההוכחות ביקש התובע להגיש תצהיר, לא שלו אלא של ב"כ, בניסיון לבסס טענה אפשרית של הארכת תקופת ההתיישנות לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות. הבקשה לצירוף תצהיר נדחתה (ראו החלטתי בעמ' 18-20 לפרוטוקול). הרבה מעבר לנדרש, יצוין כי התובע כלל לא הניח תשתית ראויה להחלת סעיף 8 לחוק ההתיישנות וספק אם התצהיר שנתבקש לצרפו היה מסייע ל ו. נדגיש כי אי הידיעה הנדרשת לפי סעיף זה היא אובייקטיבית ולא סובייקטיבית. לפיכך, "[..] אי-ידיעה בפועל אודות עובדה המהווה רכיב מעילת התביעה לא תסייע לתובע שזכותו התיישנה, והוא נדרש להוכיח כי גם לא יכול היה לדעת אודות אותה עובדה" (ע"א 1442/13 זוארס נ' התעשיה הצבאית ישראל בע"מ, פסקה 10 (פורסם בנבו, 18.8.2016).

התביעה נגד נתבעת 4

נתבעת 4, שהיא יצרן בקבוקי השתייה אשר מקום מושבה בטורקיה, לא הגישה כתב הגנה ועל כן התובע עותר כי יינתן נגדה פסק דין בהיעדר הג נה. בבואנו לבחון את בקשת התובע, יש להציב שתי שאלות: הראשונה, האם בוצעה מסירה כדין לנתבעת 4? ואם כן – האם לנוכח קביעתי במישור העובדתי, יש ליתן פסק דין נגד נתבעת 4? אדון בשאלות אלו כסדרן.

בהחלטתי מיום 9.7.2019 קיבלתי את בקשת התובע להתיר המצאת התביעה מחוץ לגבול המדינה לפי תקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות) וקבעתי כי ה תובע ימציא כתב בי-דין בצירוף תרגום לאנגלית למשרדי נתבעת 4 הרשומים בטורקיה. לשלמות התמונה יצוין כי באותה החלטה נדחתה בקשת התובע להמציא את כתב הת ביעה לנתבעת 2 או לנתבעת 3 בבחינת " המצאה למורשה בהנהלת עסקים" לפי תקנה 482 (א) לתקנות.

כעולה מהתוספת השנייה לתקנות המצאת מסמכים לפי אמנת האג 1965, התשל"ו-1975 (להלן: תקנות האג) טורכיה חתומה על האמנה בדבר המצאתם, בחוץ לארץ, של כתבי בי-דין וכתבים שלא מבי-דין בענייניים אזרחיים או מסחריים, על נספחיה, שנערכה בהאג ביום 15 בנובמבר 1965 , הלוא היא אמנת האג. משכך, היה על התובע להמציא את כתב התביעה לפי האמור בפרק ג' לתקנות, וכאמור בסעיף 13(1) לחוק עזרה משפטית בין מדינות, התשנ"ח-1998 (להלן: חוק עזרה משפטית). ברם, התובע לא פעל לפי דינים אלו ולא ביצע את הפעולות הנדרשות לשם המצאת מסמכי בי-דין לנתבעת 4 שמקום מושבה בטורקיה (ראו החלטתי מיום 14.5.2020). מההודעות שהגיש התובע לבית המשפט עולה כי כתב התביעה נשלח לנתבעת 4, באמצעות חברת דואר ישראל ולא בהתאם לתקנות האג (ראו בקש ות מהתאריכים 14.6.2020, 6.7.2020, 13.7.2020 ).

יתרה מכך, מבקשת התובע שהוגשה ביום 25.2.2021, עולה כי לדברי חברת הדואר, דבר הדואר שנשלח לנתבעת 4 נמסר אמנם ליעדו, אך אישורי המסירה "אבדו". באותה בקשה ביקש התובע לתת צו לדואר ישראל להמציא תעודת עובד ציבור ובה התייחסות למסירת דברי הדואר. לסיכומי התובע צורפה תעודת עובד ציבור בה נרשם כי דבר הדואר שנשלח לנתבעת 4 "דווח כנמסר סופית בשידור בינלאומי מקוון" בשתי הזדמנויות, כי נתון זה מבוסס על דיווח שהתקבל מחברת הדואר הטורקית, וכי לחברת דואר ישראל אין נתונים נוספים. גם לתעודה זו לא צורף אישור בדבר מסירת דבר הדואר ממנו ניתן לדלות פרטים לגבי מקבל הדואר. חסר זה לא מאפשר מתן פסק דין לו היה מדובר בהמצאת בתוך תחומי מדינת ישראל, לא כל כן, כאשר המדובר בהמצאה מחוץ לגבול ות המדינה, מה שמחייב נקיטת משנה זהירות, לשם שמירה על כיבוד סמכויות השיפוט ועקרונות המשפט הבינלאומי הפרטי.

במצב דברים זה, התובע לא פעל על פי תקנות האג וחוק העזרה המשפטית לשם המצאת כתב התביעה לנתבעת 4, ואף בדרך הפעולה בה נקט לא ניתן לראות המצאה כדין. מכאן שאינני סבור כי בשלו התנאים למתן פסק דין נגד נתבעת 4, ולפיכך – יש למחוק את התביעה נגדה.

המסקנה שאין המצאה כדין, מייתרת את הדיון בדילמה שהייתה מתעוררת, בין מתן עדיפות לזכותו הדיונית של התובע לקבל פסק דין מקום שבעל דין לא מתגונן (לו הומצא לו כתב התביעה) (ראו: תקנה 130 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018; יואל זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) בעמ' 260)); לבין מתן הבכורה לעקרון האפיסטמולוגי, שבמקרה הנוכחי מתבטא בקביעתי במישר העובדתי כי התובע לא הצליח להרים את הנטל המוטל עליו ולהוכיח את תביעתו. דילמה זו מתייתרת לנוכח מסקנתי שיש למחוק את התביעה נגד נתבעת 4. לו הייתי קובע כי ההמצאה כדין, לא הייתי מחייב את נתבעת 4 בפסק דין, נוכח קביעתי העובדתית, שלעמדתי גוברת על זכות התובע ליהנות מהמחדל הדיוני שבאי הגשת כתב הגנה. בבסיס עמדה זו מספר שיקולים ובכללם: התפיסה כי ההכרעה העובדתית השיפוטית היא אוניברסלית; אמון הציבור בהכרעות השיפוטיות; ועוד.

לסיום יצוין כי לו הייתי קובע כי התביעה הומצאה כדין והייתי מבכר את זכותו של התובע למתן פסק דין נגד נתבעת 4, הייתי פוסק את הסכומים הבאים: כאב וסבל – 80,000 ₪; הוצאות ועזרת צד ג' לעבר ולעתיד – 30,000 ₪; הפסד שכר לרבות תנאים סוציאליים – 280,000 ₪; סה"כ – 390,000 ₪. ב קובעי סכומים אלו, שקלתי את השיקולים הבאים: גילו של התובע – ביום התאונה היה כבן 18.5 שנים וכיום כבן 27 שנים , כנגזרת מכך יש לחשב את ההפסד מבסיס שכר של שכר ממוצע במשק (לא הוצגו נתונים מספקים להוכחת הטענה כי לתובע עתיד מזהיר כשחקן כדורגל; לא די במסמך שצורף כנספח יד לתצהיר; וממילא התובע טען לבסיס חישוב של שכר ממוצע במשק); מהות הפגיעה והטיפול הרפואי – פצע חודר בעין שדרש אשפוז בבית החולים וניתוח; הנכות הרפואית שנקבעה לתובע לפי חוות הדעת שהגיש (עליה הסכימו הצדדים) בשיעור של 14.5%, 10% בגין ליקוי בחדות הראיה ו- 5% בגין אובדן אוקומודציה ופסאודופאקיה בעין ימין באדם צעיר. בשים לב לנתוני הנכות הרפואית, הייתי קובע כי הנכות התפקודית היא פחות מהנכות הרפואית וכך גם הגריעה מכושר ההשתכרות.

התוצאה

המסקנה היא שיש למחוק את התביעה נגד נתבעת 4, ולדחות את התביעה נגד נתבעות 1, 3 ו- 5. כאמור, התביעה נגד נתבעים 2, 6-8 נמחקה בהסכמה .

בבואי לדון בשאלת ההוצאות ביחס לנתבעות 1, 3 ו- 5 נתתי את דעתי לשיקולים הבאים: א) הקביעות שבפסק הדין והמשמעויות הכרוכות בהן; ב) היקף המחלוקת והסוגיות שעמדו במחלוקת בין הצדדים; ג) העובדה שנשמעו ראיות, אך הדבר נעשה בישיבה אחת בלבד ולאחר מכן הצדדים הגישו סיכומים בכתב; ד) ההוצאות שהוציאו הצדדים בפועל במסגרת ניהול ההליך , ובכלל זה העובדה שהנתבעות לא הגישו חוות דעת. כמו כן נשקלו שיקולים נוספים ובראשם שיקולי הרתעה מפני מימוש זכות הגישה לערכאות וכן שיקולי צדק.

לאור האמור לעיל, אני מורה על מחיקת התביעה נגד נתבעת 4 ועל דחיית התביעה נגד נתבעות 1, 3 ו- 5. התובע ישלם לכל אחת מן הנתבעות 1, 3 ו-5 שכ"ט עו"ד בסך 3,000 ₪ (בסה"כ – 9,000 ₪). הסכום ישולם תוך 30 ימים מהיום , שאם לא כן – יישא הפרשי הצמדה וריבית החל ממועד מתן פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ו תמוז תשפ"א, 06 יולי 2021, בהעדר הצדדים.