הדפסה

בית משפט השלום בקריות ת"א 51280-12-16

לפני
כבוד ה שופטת אלואז זערורה-עבדאלחלים

תובעים

  1. דרור דהן ת.ז XXXXXX335
  2. אליזבת דהן ת.ז XXXXXX946

ע"י ב"כ עו"ד רפי רפאלי

נגד

נתבעים

  1. גד קקון ת.ז XXXXXX081
  2. יעל קקון ת.ז XXXXXX094

ע"י ב"כ עו"ד שלומי נעמן

פסק דין

לפניי תביעה לתשלום פיצוי כספי על סך 29,279 ₪ ולמתן צו מניעה וצו עשה.

פתח דבר:

המחלוקות בין הצדדים מתייחסות למגוריהם בשכנות בבית משותף (אף שאינו נרשם ככזה) המצוי ברחוב נוף הרים 17 , ביישוב שלומי, שהינו חלק מחלקה 34, בגוש 18538 (להלן: "המקרקעין"). התובעים הינם בני זוג והם מתגוררים בדירה מס' 2, בקומה הראשונה, מתחת לדירת הנתבעים, שגם הם בני זוג ומתגוררים בדירה שמספרה 4.

התובעים עתרו בתביעתם כי בית-המשפט יורה לנתבעים להימנע מהוספת בניה ו/או להסיר בניה שביצעו הנתבעים ללא היתר בנייה כדין , על גגם של התובעים, הגורמת לטענתם לחדירת מי גשמים לדירתם . לטענת התובעים , חדירת המים לתקרה ולקירות היחידה, מצריכה ביצוע עבודות החלקה וצבע בכדי להחזיר את הקירות למצבם התקין. התובעים דרשו במסגרת התביעה לחייב את הנתבעים במחצית עלות היסודות והגג של היחידה אשר הורחבה , לחייבם בצו לתקן את מקור הנזילה, ולשלם לתובעים פיצויים בגין הנזקים שהוסבו להם בשל העבודות שבוצעו, לרבות בגין עוגמת הנפש עקב דליפת מי הגשמים לדירתם .

התובעים הוסיפו וטענו כי הנתבעים התקינו יחידת מזגן חיצונית על גג איסכורית במבנה פח, ללא היתר, אשר קיומה במקום מהווה סיכון בטיחותי ומהחשש שזו ע לולה "לעוף" במזג אוויר סוער . לפי הנטען, הי ישוב שלומי נמצא על צלע ההר, מקום בו נושבות רוחות חזקות; התובעים עתרו לחייב את הנתבעים להסיר יחידה זו, לרבות צינור ניקוז המזגן המטפטף לכניסת בית התובעים, ומהווה סיכון להחלקה. התובעים עתרו לפיצוי נוסף בגין כאב וסבל עקב פציעת בנם הקטין שהחליק בגלל רטיבות המזגן, אך גם מדרישה זו חזרו בהם במהלך ניהול ההליך .

עובר לכניסת הנתבעים כדיירים לבניין, בשנת 1999, כך לפי הנטען בתביעה , סגרו התובעים את קומת העמודים בתוספת פרגולה בדירתם, ואף החליפו את הפרגולה לגג מבטון, וזאת בהסכמת הדיירים ועל פי היתר בניה שלימים התקבל בשנת 2015.

באותה שנה, התנהלו בין הצדדים תביעות הדדיות לפני המפקח על הבתים המשותפים (להלן: "המפקח") במסגרת תיקים 9/63/2015 קקון דהן וכן 24/15 דהן נ' קקון, אשר במסגרתן דן המפקח בדרישת התובעים להפסיק את הרטיבות לדירתם ודרישה מנגד מצד הנתבעים להסיר דוד שמש מגג היחידה.

באשר לבניה מושא התובענה שלפניי, טענו התובעים כי כחודש עובר להגשת התובענה, קרי בנובמבר 2016 או בסמוך לכך, ביצעו הנתבעים את הבניה דנא שמסבה להם חדירה של מי גשמים, כשמשנת 2014 ועד לעבודות שבוצעו, לא סבלו הם מנזילות. מבדיקתם, כך לפי הנטען, לא הוגשה כל בקשה מאת הנתבעים לוועדות התכנון לקבלת היתר לאותן עבודות.

הנתבעים בהגנתם טענו בין היתר כי התובענה הוגשה בחוסר תום לב משום שהתובעים לא צירפו את פסקי הדין שניתנו בהליכים שאוזכרו בתביעתם ובכך הסתירו מעיני בית המשפט את העובדה כי הסוגיות המועלות במסגרת התביעה הוכרעו במרביתן ובכלל זה הסעד המבוקש לחייבם לשאת בעלות הבנייה. הנתבעים טענו כי בית המשפט נעדר הסמכות העניינית לדון בתובענה וכי דין התביעה דחייה בשל מעשה בית דין – טענות אשר עליהן ארחיב להלן.

הראיות שהוגשו לתיק:

מטעם התובעים הוגש תצהירו של מר דרור דהן – התובע מס' 1 בצירוף תמו נות, ובגדרו חזר על האמור בתביעה ( תצהיר מיום 11.07.2018). התובעים הגישו חוות דעת בתחום ההנדסה האזרחית מאת המהנדס מר תמיר אסטרחן, בעניין תוספת הבניה שביצעו, לרבות עלויות הקמתה (הרחבת בניה עבור מרפסת שירות) וביקשו לחייב את הנתבעים במחצית העלויות.

מטעם הנתבעים הוגש תצהירו של מר רמי בן שטרית, אשר ביצע עבורם, כפי הצהרתו, התקנת מעקה בטיחות על גג המרפסת החדשה. נטען כי שעה שהנ"ל ביצע את העבודה, הופתע על ידי פקח מטעם ועדת התכנון שהגיע למקום וביקש ממנו תחילה להפסיק את העבודה, ולאחר שהוצג לפניו פסק-דינו של המפקח, הורה לו כי ניתן להמשיך את הבניה, מבלי שהמעקה יחרוג מגובה של 1.20 מטרים. כן הוגש תצהירה של הנתבעת מס' 2 – הגב' יעלי קקון, אליה צורפה גם חוות דעת מאת מר שלומי קלדרון, אשר כונה והוגשה במסגרת ההליך הקודם שיזמו התובעים בשנת 2015, לפני המפקח על רישום המקרקעין, במסגרת תיק 24/15.

ביום 01.07.2020 נשמעו העדויות לפניי והצדדים סיכמו טענותיהם בכתב. במועד זה העידו רס"ב יצחק דדון, מפקד ומשק יחידת המשטרה בישוב שלומי, התובע מס' 1 – מר דרור דהן, מר רמי בן שטרית שהגיש תצהיר על כך שהכין מעקה עבור הנתבעים, וכן הנתבעת מס' 2, הגב' יעל קקון.

בדיון אשר התקיים לפניי ביום 23.10.2018 הביעו הצדדים הסכמתם למינוי מומחה מטעם בית-המשפט, שיבחן את הטענות לנזילה בתוספת הבניה אצל התובעים, מיקומה, הגורמים לה ועלויות התיקון במידת הצורך.

בהחלטתי מיום 20.11.2018 מיניתי את השמאי יהושע סדן מי. סדן שמאים ומהנדסים (להלן: "המומחה") על מנת שיחווה דעתו בשאלות במחלוקת שבין הצדדים, יבחן את מקור הנזילה בבית התובעים, ככל שישנה, הסיבה לנזילה ואת הנזקים אשר נגרמו לנכס, ככל שקיימים. כן נצטווה המומחה לשום את עלות התיקונים של הנזקים הניתנים לתיקון ואת הפיצוי הראוי בגין נזקים שאינם ניתנים לתיקון.

סיכומי הצדדים:

בתביעתם עתרו התובעים לחייב את הנתבעים להרוס את תוספת הבניה על הגג שלהם, משום שנבנתה ללא היתר, אולם בהמשך הדיון ובסיכומיהם הסתפקו בדרישה לפיצויים. בהקשר זה דרשו הם לחייב את הנתבעים במחצית עלות הקמת היסודות של ההרחבה שביצעו; עוד דרשו לחייבם בתיקון הנזקים שנגרמו לדירתם עקב מעשיהם, וכן בגין עוגמת הנפש בשל חדירת מי גשמים לדירתם. התובעים עמדו על כך כי הבעלים של דירה אחראי כלפי צד שלישי בגין כל נזק הנובע מדירתו. באשר לדרישה להסרת המזגן, כעולה מחוות דעת המומחה, וכמפורט להלן, המפגע הוסר, ואולם המומחה קבע כי יש למנוע את טפטוף מי המזגן מהצינור באופן שלא תיגרם סכנה לתובעים או לכלל השכנים . במסגרת ניהול ההליך ובסיכומים, התובעים חזרו בהם מדרישתם בעניין פציעת בנם.

כפי העולה מסיכומי התובעים, הם אינם חולקים הלכה למעשה על האפשרות כפי שניתנה לנתבעים והוכרה במסגרת ההליך לפני המפקח על הבתים המשותפים, מושא 9/63/2015, לעשות שימוש בגג הבנייה שביצעו.

דא עקא, מלינים התובעים, כי הנתבעים פירשו אפשרות זו כאפשרות לסגור את גג היחידה שגודלה 25 מ"ר כמרפסת לצורך הרחבת דירתם, ולשימושם הבלעדי. התובעים גם סבורים כי במהלך ביצוע עבודות אלו, הוציאו הנתבעים מעקה ברזל השייך להם, ובכך פגעו באיטום הגג, מה שהביא לנזקי הרטיבות במיקום ממנו הוסר המעקה.

התובעים תולים יהבם בפרשנות פסק-דינו של המפקח ו מלינים כי אין זה הגיוני להבין הכרעתו ככזו המאפשרת שגג היחידה יינתן לנתבעים לצורך סגירתו כמרפסת, ללא תמורה, וכי אין זה ייתכן כי הנתבעים יספחו את המרפסת לדירתם ללא השתתפות בעלויות עם התובעים.

באשר למזגן, סיכמו התובעים וטענו כי הנתבעים הציבו במרפסת מבנה ארעי מאיסכורית עליו שמו מזגן המסכן את העוברים והשבים, כאשר את הצנרת שלו הציבו בכניסה לדירת התובעים. התובעים בסיכומיהם אינם עותרים עוד לסעד בעניין המזגן, או כל סעד אחר שאיננו כספי למעט דרישתם לתיקון הצבע, זאת בעקבות קביעת המומחה כי המזגן הועתק למקום בטיחותי.

התובעים נסמכים בהקשר זה על קביעותיו של המומחה, לעניין הסיכון הנובע מהרטיבות (התחשמלות וכו'), וכן לתשובתו במסגרת שאלות ההבהרה לפיה אין לשלול כי הנזילות נגרמו בגלל עקירת המעקה וכי הסבר זה הינו אפשרי. התובעים נסמכים גם על הכרעתו לעניין השתתפות הנתבעים בבניית השלד, בעלות של 19,656 ₪, ואמירתו של המומחה, כי אין ספק שהנתבעים ניצלו את תוספת הבניה שנבנתה על ידי התובעים והם נהנים ממנה. בהקשר זה נסמכים התובעים על הוראת סעיף 1 לחוק עשית עושר ולא במשפט, תשל"ט – 1979 (להלן: "חוק עשיית עושר ולא במשפט") והפסיקה שבאה מכוחו.

בסיכומים, הנתבעים הדגישו וחזרו על כך כי התביעה הוגשה בחוסר ניקיון כפיים, תוך הסתרת ההליכים הקודמים ובכלל זה העובדה, כטענתם, כי במסגרת פסק-דינו של המפקח הם קיבלו זכות שימוש וחזקה בלעדית בגג היחידה, ללא כל תמורה. קביעה זו של המפקח, לטענתם, הינה בבחינת מעשה בית-דין. בתביעה זו, כך לטענת הנתבעים, מנסים התובעים לעשות מקצה שיפורים בניסיון להתנער מפסק-הדין, שלא הוגש עליו ערעור ושהפך חלוט. הנתבעים הפנו להכרעת המפקח לפיה התובעים אחראיים לקבלת היתר בנייה ליחידה ולהסכמות ההדדיות שהיו בין הצדדים, שעוגנו בפסק-הדין, לפיהן התובעים יקימו את היחידה וההרחבה בקומתם, כנגד הסכמתם לשימוש בלעדי של הנתבעים בגג.

הנתבעים שבו וטענו כי אינם מסיגי גבול שכן הם עושים שימוש במרפסת כדין, מכוח פסק-דינו של המפקח. משאין מבקשים התובעים לסלק ידם של הנתבעים מגג היחידה, כך לטענת הנתבעים, אין בענייננו הסגת גבול אלא לכל היותר תביעה לביצוע תיקונים, המצויה בסמכותו העניינית של המפקח, ומטעם זה סבורים הנתבעים כי יש לדחות את התביעה.

הנתבעים הוסיפו כי בניגוד לטענת התובעים כי הם ביצעו עבודות שונות ומשונות, הסתפקו הם במעקה בטיחות למניעת סיכון, אשר לדידם מותר להם להקימו ללא היתר לפי תקנות התכנון והבנייה ( עבודות ומבנים הפטורים מהיתר), תשע"ד-2014, וזאת בין היתר כי להם תינוק אשר הם מבקשים לשמור על בטחונו. הנתבעים מפנים להחלטה מיום 31.05.2018 ומציינים כי למרות האמור שם, כי לכאורה בוצעו תוספות בניה, לאחר הכרעת המפקח, לא נעשה על יד י הנתבעים דבר מלבד הוספת אותו מעקה, אשר אינו גורם רטיבות או נזילות, כאמור בחוות דעת המומחה.

הוסיפו וטענו הנתבעים כי יחידת הדיור עליה בנויה המרפסת, כך גם סגירת קומת העמודים נעשו ללא היתר בניה על ידי התובעים ודי בטעם זה כשלעצמו לשיטתם כדי לדחות את הדרישה לחייבם במחצית עלות ההקמה. לטענתם, היתר הבניה בו מחזיקים התובעים הינו רק לסגירת קומת העמודים ולא ליחידה המדוברת. הנתבעים הפנו לעובדה כי במסגרת הכרעת המפקח התקשה לתת לגיטימיות לתוספת ולגג, באשר היא אינה מופיעה בגרמושקה ואינה חלק מההיתר. העובדה כי המומחה מטעם ביהמ"ש, לא מצא לנכון להכריע בעניין, צריכה ללמד לטענת הנתבעים, על כך שהתובעים לא הוכיחו כי בנו בהיתר. הנתבעים מפנים לאמור בחו"ד המומחה כי לא התייחס לסוגית ההיתר, וציין כי התובע המציא לו היתר בניה, וכי במידה ויידרש ע"י ביהמ"ש עליו להציגו בביהמ"ש . הנתבעים הדגישו כי עד למועד זה, ועל אף דברי המומחה, התובעים לא הציגו היתר בניה לפני בית המשפט, עניין שיש להעמיד לחובתו.

נזילות המים, כך לטענת הנתבעים, נובעות ממעשה שעשה התובע מס' 1, קרי, הוא אטם את המרזב של גג היחידה, כדי למנוע מהנתבעים את השימוש בגג, באופן שהגג יוצף במים, ורק כאשר המים חלחלו לדירת התובעים, מצא לנכון להסיר את הפקק, לעיני הנתבעת 2, מה שהביא לזרימת המים בשצף קצף (סעיף 28 לסיכומים) . הוסיפו הנתבעים וטענו כי התובעים כבר הורשעו בפסק-דין של ביהמ"ש בגין ביצוע עבודות בניה ללא היתר.

בעניין המזגן, הנתבעים טענו כי המזגן שלהם הותקן כדן, על קיר בלוקים, באמצעות אנשי מקצוע, כאשר התובע 1 הוא אשר תלש את צינור המזגן מחיבורו לתעלת הניקוז, דבר אשר הביא לפתיחה בהליך מכוח החוק למניעת הטרדה מאיימת (סעיף 33 לסיכומים).

באשר לנזקים, הנתבעים טענו כי התובעים לא הוכיחו את תביעתם, וכי מכל מקום הם אינם צריכים לשאת במחצית עלות הקמת התוספת, שכן אין הנתבעים עושים שימוש במבנה (לשם מגורים למשל) אלא בגג המבנה בלבד וכי זהו הבדל יסודי.

הנתבעים מלינים כנגד חוות דעת המומחה, אשר התייחס לחלוקה באופן שוויוני, וזאת למרות, כך לפי טענת הנתבעים, שהתובעים עושים שימוש בתוספת הבלתי חוקית למגורים, ואילו הנתבעים מקבלים שימוש לגג בלבד ולא למגורים. קרי, אין המדובר ב שימוש שוויוני.

דיון והכרעה:

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים כעולה מכתבי טענותיהם וסיכומיהם , בחנתי את חוות דעת המומחה, שבתי ועיינתי בכלל מסמכים שהונחו לפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את התביעה חלקית.

יצוין כי לאחר הגשת התביעה, הנתבעים פנו בבקשה לסילוק התובענה על הסף בין היתר בטענות למעשה בי"ד, חוסר סמכות עניינית, ובפרט בעניין הטענות לרטיבות אשר לדידם של הנתבעים מצויות בסמכותו הייחודית של המפקח. ביום 31.05.2018 ניתנה החלטה בהקשר זה הדוחה את הבקשה והובהר כי הסמכות של ביהמ"ש בעניינים אלו הינה סמכות מקבילה, לרבות בשאלת השימוש והמחוברים למקרקעין, וכן שאלת צינור המזגן.

אקדים ואומר כי להליכים אשר התקיימו בין הצדדים לפני המפקח על הבתים המשותפים, (עותק מפסקי הדין כפי שניתנו שם הוגשו בתיק שלפניי) קיימת חשיבות עליונה להכרעה בתביעה זו, בייחוד זה שהתקיים במסגרת תיק מס' 9/63/2015. ההליך שמספרו 24/15, עניינו תביעת התובעים כנגד הנתבעים בשל נזילות לדירתם, כאשר יובהר שהנזילות עליהן מלינים התובעים בהליך כאן מאוחרות בזמן להליך הקודם, ומכל מקום בהינתן כי זוהי עוולה נמשכת, זכאים התובעים לדרוש הפסקת הנזילה, כל זמן שזו מתרחשת. שונה הדבר באשר להליך שמספרו 9/63/2015, אשר ההכרעה בו משליכה במישרין על ההכרעה במחלוקת שלפניי.

אינני מקבלת טענת הנתבעים כי דבר ההליכים הקודמים הוסתר מעיני בית-המשפט. העובדה שהתובעים הזכירו דבר אותם הליכים מפיגה את החשש שמא ההכרעה בתיק זה תתקבל על סמך נתונים שאינם מלאים. ממילא נתונים אלו הובאו על ידי הנתבעים.

כבר צוין בהחלטתי הקודמת מיום 31.05.2018 במסגרת הבקשה לסילוק על הסף, כי הכרעות המפקח הינן מחייבות להליך שלפניי (ראו, שם, בסעיף 11).
בהליך שלפניי טענו הנתבעים אפוא, בין היתר, כי זכות השימוש והחזקה הבלעדיים והייחודיים בגג היחידה הינו לנתבעים, וללא תמורה, וכי יש בהליך דנא משום ניסיון של התובעים לבצע מקצה שיפורים ולעקוף את תוצאותיו של פסק-דינו של המפקח, בהצגת עובדות כוזבות. השימוש אותו עושים הנתבעים, כך לפי הנטען, בגג, נעשה כדין, אינו מהווה הסגת גבול והינו מכוח פסק-דינו של המפקח. הנתבעים הפנו לעובדה שהתובעים לא ביקשו לסלק את ידם מן הגג, אלא למנוע את המשך הבניה עליו, ולחילופין, לחייבם בתשלום מחצית עלויות ההקמה.

הנתבעים כאן פנו בעבר בהליך הנ"ל בפני המפקח כנגד התובעים וביקשו להסיר בניה של קומת עמודים שסגרו התובעים בטענה כי היא חלק מהרכוש המשותף, וכן גג בטון שנבנה על קירות תומכים, עליו גם הותקן דוד שמש. המפקח, עוה"ד יובל וסרקרוג, כתוארו דאז, קבע כי בניית התובעים בקומת העמודים נעשתה כדין . הגם שחלק זה היווה רכוש משותף, ולא הוצמד להם, לא בחוזה, לא בתשריט, ולא בדרך אחרת, הוצאתו מהרכוש המשותף וסיפוחו לדיר תם נעשתה ב הסכמת רוב בעלי הדירות ועל פי היתר בניה.

באשר לתוספת הבנייה השנייה והצבת דוד השמש, נטען כי התובעים הרסו את הפרגולה, הרחיבו את המרפסת והציבו דוד שמש ישירות מול מרפסת הנתבעים כאן, באופן שפוגע בדירתם. המפקח שוכנע כי הצדדים הגיעו להסכמות בעבר כי התובעים יוכלו לבנות תוספת בניה של קירות תומכים והחלפת גג הרעפים מגג בטון, כשבתמורה הנתבעים יאפשרו להם לעשות שימוש בגג החדש כמרפסת, קביעה המחייבת את התובעים בהליך זה.

כעולה מפסק-דינו של המפקח, הנתבעים כאן נכנסו להתגורר בבניין בשנת 2001, לאחר שהתובעים כבר סגרו את קומת העמודים קודם לכן, בין השנים 1999-2000. באוגוסט 2014 ביצעו התובעים עבודות של בניית קירות תומכים באחת ממרפסות דירתם, כולל יציקת גג שטוח מבטון, מעליו התקינו דוד שמש אשר המפקח הורה להם בפסיקתו להסירו. המפקח נדרש לשאלה באם הותר לתובעים, על ידי ועדות התכנון, ג ם לסגור את קומת העמודים וגם לבנות את הקירות וליצוק את הגג. לעניין סגירת קומת העמודים, קבע המפקח בין היתר, כי פעולה זו נעשתה כדין וברוב הדרוש לשם הוצאת רכוש מן הרכוש המשותף ואף צוין כי הוצא היתר בדיעבד ביום 21.10.2015.

המפקח קבע בפסיקתו כך: "מחומר הראיות ומעדויות הצדדים שוכנעתי, כי הצדדים הגיעו להסכמות לפיהן הנתבעים (התובעים כאן – אז) יהיו רשאים לבנות את תוספת הבנייה השנייה (קירות תומכים והחלפת גג הרעפים מגג בטון כפי שנראה בתמונה ת/1) וזאת בתמורה שיאפשרו לתובעים (הנתבעים כאן – אז) לעשות שימוש בגג החדש שיווצר כמרפסת" (סעיף 40; ההדגשה אינה במקור – אז). ועוד: "...הצדדים הגיעו להסכמות בדבר בניית אותה תוספת (בכפוף לכך שהתובעים –הנתבעים כאן – אז, יוכלו לעשות שימוש בגג החדש שיווצר)..." (סעיף 45).

כבר אומר שלא אוכל להתעלם מהרושם העולה בבירור מעדותו של התובע 1 לפניי כי הוא מבקש לחלוק על פסיקת המפקח בחזרתו על טענות אשר נידונו ונדחו, וכך גם נהג לפני המפקח (ראו: סעיף 42 לפסק-הדין).

בעניין זה אפנה לעדותו לפניי לפיה בבית-המשפט דבריו לא הובנו כהלכה (ויש להניח כי כוונתו להליך הקודם לפני) . התובע 1 הסביר כי כוונתו הייתה שכתנאי לכך שיאפשר לנתבעים לעשות שימוש בגג, השימוש יהיה במחצית, וכי כוונתו הייתה שיתאפשר לו להתקין שם דודים. משסיכום זה לגרסתו לא יצא אל הפועל, הוא רואה בו כמבוטל (עמ' 12, שורות 31-36). התובע 1 חזר והדגיש כי הכוונה הייתה שהצדדים יעשו שימוש בגג באופן שווה, כי הוליכו אותו שולל, וכי לדעתו זכות השימוש שניתנה לנתבעים אין משמעותה שימוש בלעדי (עמ' 13, שורות 16-17 ושורה 31).

אלא שטענתו זו כי הולך שולל וכי כלל לא התכוון להעניק בלעדיות על הגג (וטענתו כי אין לו אפשרות להתקין דודי שמש) אינה עומדת בקנה אחד עם דרישתו לפיצוי ובפרט סותרת את האמור בסעיף 7 לתצהירו, שם צי ין בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, כי אין להם לתובעים התנגדות לסיפוח הגג למען הרחבת דירת או מרפסת הנתבעים, וכל דרישתם היא שיישאו במחצית עלות בניית היסודות ואיטום הגג.

את התכחשותו זו להסכם לא ביטא התובע 1 באמצעות תביעה לביטול הסכם, או ערעור על הכרעת המפקח, ולגופם של דברים, בזיקה לעדויות שנשמעו לפניי והכרעת המפקח, לא מצאתי אותה אמינה.

גם הנתבעת מס' 2 העידה לפניי בהקשר זה ובזיקה להכרעת המפקח. הנתבעת העידה כי היה בין הצדדים הסכם בעל פה, לפיו התובעים ישתמשו בקירות, בעוד היא ובן זוגה יקבלו את הגג. הנתבעת אישרה בהגינותה, כי בעבר, עובר לבניה שנעשתה, הציעה לשלם מחצית ולשאת בעלויות, אך התובע 1 סירב (עמ' 16, שורות 24-28).

כאמור טען התובע מס' 1, הן לפני המפקח, והן לפניי, כי הסכמת הצדדים הייתה כי הנתבעים יוכלו לעשות שימוש רק במחצית מהגג. דחיית טענת התובעים כאן והחלטת המפקח כי הצבת ד וד שמש על ידי התובעים מהווה הפרה של ההסכמות בין הצדדים, תומכת במסקנת הנתבעים לפיה החלק הע ליון של הגג אכן יוחד להם, וזאת לצד הקביעה כי התקנת דוד השמש מכערת את הנוף הנשקף מדירתם. התובעים כאן מנסים לחלוק על הסכמה, אשר ניתנה לה זה מכבר גושפקנא משפטית לפני המפקח.

ודוק: מעיון בהכרעת המפקח, אשר נתנה תוקף להסכמות הצדדים, לא ניתן ללמוד כי "עסקת החליפין" האמורה כללה הסכמה לתמורה כספית של הנתבעים לתובעים, אלא המפקח הורה בבירור לתובעים, לאפשר לנתבעים לעשות שימוש בגג החדש שנוצר כמרפסת. בהיעדר קביעה לעניין טיב אותו שימוש (מחצית בלבד כטענת התובעים), הרי שאין בידי בית-המשפט כל אפשרות להגיע למסקנות המבוקשות על ידי התובעים, אלא זו כי בידי הנתבעים הזכות לשימוש בלעדי.

כאמור, המפקח קיבל את דרישת הנתבעים בעניין. המפקח חייב את התובעים לסלק את דוד השמש שהותקן על גג הבטון ולאפשר לנתבעים לעשות שימוש בגג החדש שנוצר כמרפסת.

המפקח התייחס גם לעובדה כי הפעולה שעשו התובעים בחלק התחתון של המבנה, וההרחבה שעשו הנתבעים בחלק העליון, הינה בבחינת "הרחבה דומה" כמשמעות הדבר בהוראת סעיף 71ב (ג) לחוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969. משמעותה של הוראה זו היא שבעל דירה אשר בוחר להרחיב את דירתו, יראה כמסכים להרחבה דומה שייעשה שכנו (ראו: עש"א ( חיפה) 22123-10-10‏ ‏ דוד חדד נ' דפנה זינגר (14.03.2011). גם על קביעה זו של המפקח לפיה כל צד הרחיב את דירתו לא ערערו התובעים, והיא הנותנת כי פעולתו של כל צד באה כנגד פעולתו של הצד השני, ללא התנגדות.

חוות הדעת המומחה מטעם בית המשפט :

כפי שציינתי בפתח הדברים, לשם הכרעה במחלוקת שלפני, מונה המומחה מטעם בית המשפט, י. סדן שמאות, אך לצד מסקנותיו של הנ"ל עומדת הכרעת המפקח. המומחה ביקר בנכס ביום 23.01.2019, קרי בשתי הדירות, זו של התובעים וזו של הנתבעים, והגיש את חוות דעתו הנושאת תאריך 15.03.2019, במסגרתה סבר בין היתר כי על הנתבעים לשאת בעלויות הקמת היסודות בתוספת הבניה של התובעים, משום הבניה שביצעו מעליה, במחצית העלות הכוללת שהינה 19,656 ₪. באשר לרטיבות הנגרמת לתובעים מצא המומחה כי מקורה בסבירות גבוהה בבנייה שביצעו הנתבעים, אם כי לא קבע מסמרות בהקשר זה. המומחה סבר כי על הנתבעים לשאת בעלות איתור מוקד הנזילה וכן בעלות התיקון עד כה לנזקי הקיר בסך של 1,500 ₪ (טיח מתפורר בתקרה ובקורת בטון וכן צבע אקרילי).

בעקבות שאלות הבהרה שמצאו לנכון הנתבעים להפנות למומחה, הודיע המומחה בהודעתו לבית-המשפט מיום 24.03.2019, כי טעה או הוטעה, שלא בזדון, והניח בטעות כי מבנה האיסכורית נבנה על גבי תוספת הבניה של התובעים, ולא כך הדבר. על כן ביקש המומחה לערוך ביקור נוסף ולהגיש חוות דעת משלימה.

המומחה ביקר בנכס פעם נוספת ביום 20.05.2019, ערך חוות דעת משלימה מיום 21.05.2019 שהוגשה לתיק בית-המשפט ביום 28.05.2019 (להלן: "חוות הדעת").

בביקורו הנוסף פגש המומחה את ב"כ הצדדים, את התובעים בדירתם ואת הנתבעת מס' 2 בדירתה. באשר לתוספת שביצעו הנתבעים, שאל אותה המומחה כאמור בחוות דעתו מה התוספת שנעשתה על הגג, וניתנה תשובה כי נבנתה מרפסת קטנה חצי עגולה, מוקפת מעקה ברזל, שבוטלה והמעקה הוסר, וכי על גבי התוספת בוצע איטום ביריעות סומסום ומעליו הותקנו אריחי רצפה מקרמיקה. מבדיקת המומחה, ותמונה שצירף לחוות דעתו המשלימה, ציין כי מרפסת קטנה חצי עגולה עם מעקה ברזל, שהייתה שייכת לנתבעים, אכן בוטלה והמעקה הוסר. עוד נבנה מעקה מתכת בקצה המרפסת בשילוב קורות לבנות ובגבולות המרפסת הותקנה תעלה למי גשם לאפשר ניקוז של מרזב מי הגשם שיורד מגג השכנים, כשבתוך המרזב ולאורך התעלה הושאר צינור פלסטיק דק המנקז מים מאחד השכנים.

בבדיקתו בביקור הראשון מצא המומחה כי התובעים סגרו חלל בין דירתם לבין קיר תומך בגובה כ-3 מטרים ובנו מרפסת מקורה הבנויה יסודות בטון, קירות בלוקים וגג בטון. בקצה הגג הותקן נקז למי גשם וממנו עד הקרקע הותקן צינור מרזב ובצדו צינור נשם. המומחה מצא, באמצעות מד לחות ומצלמה תרמית, כי בתקרת הבטון ובקורת הבטון בתקרה, נוצרו נזקי רטיבות המלמדים על חלחול מי גשם מגג התוספת. המומחה מצא גם רטיבות בחלק הפנימי של תקרת הבטון, מתחת למבנה שבנו הנתבעים.

באשר לצינור המזגן, נמצא כי הוא הוארך באמצעות התובעים, הושחל אל מרזב מי גשם בדירתם, וממנו אל מערכת הניקוז, כאשר מאז אין עוד טפטופים. בהתאם לתמונות שהציגו התובעים למומחה, הסיק הוא כי מעבה המזגן הועתק בין ביקורו הקודם לביקורו השני, וכי כעת (למעט סוגית עיגונו שלא נבדקה), הוא אינו מסוכן לציבור.

בכל הנוגע לרטיבות אשר צוינה לעיל, מצא המומחה בביקורו השני, כי זה נערך לאחר תקופה ארוכה ללא גשם, וכי מוקד הרטיבות תוקן ארעית. יחד עם זאת, ציין המומחה כי ככל שלא תבוצענה פעולות לאיתור מקור הרטיבות ותיקונו, הרטיבות עשויה לחזור על עצמה בתקופת הגשמים.
המומחה בדק את דירת הנתבעים בביקור השני ובפרט המרפסת אשר נבנתה על גג תוספת הבניה, שהינה פתוחה, וכוללת רצפה מחופה אריחי קרמיקה על שכבת מילוי, וכן מעקה ברזל משולב קורות לבנות בצדה החיצוני. בקו הגבול, שבין הרצפה וקיר המבנה, ובקו הגבול שבין הרצפה למעקה, מצא המומחה כי בוצעה תעלה בקוטר 10 ס"מ, מצופה בחומר איטום שחור, וכי אל תעלה זו פונה פתח של צינור מרזב שנוסר המנקז ככל הנראה מי גשם מאחד הגגות מעל, וכי כעת מי הגשמים נשפכים אל תעלה פתוחה. בתוכו נמצא מושחל גם צינור פלסטיק שקוטרו 2 ס"מ המנקז מים ככל הנראה מאחת הדירות שמעל.

באשר לממצאי חוות הדעת, מצא המומחה כי הנתבעים אכן ניצלו את תוספת הבניה של התובעים והם נהנים ממנה . המומחה מציין כי הנתבעים בנו על התוספת רצפה רב שכבתית, הקימו מעקה, "נפטרו" כלשון המומחה מהמרפסת הקטנה שהייתה להם, ומשום כך נהנים הם כיום ממרפסת גדולה יותר. המומחה סבור כי על הנתבעים לשאת בעלויות בניית היסודות והשלד שנבנו, על סך 33,600 ₪ בעלויות כדלקמן:

א. עבודות חפירה ידנית ליסודות ופינוי למכולה 3,000 ₪.
ב. שכירת מכולה ואגרת פינוי למקום פינוי מורשה 800 ₪.
ג. עבודות טפסנות ויציקת בטון וברזל ליסודות ועמודים 12,000 ₪.
ד. עבודות טפסנות ויצירת תקרה, כולל קורות רוחב ואורך 10,000 ₪.
ה. חיזוק קיר תומך סמוך. המומחה מצא כי הערכתו המשוערת הינה 7,000 ₪.
ו. עבודות ניקיון 800 ₪.
_______________
33,600 ₪.
סך כל העלות הינה 33,600 ₪, בתוספת 17% מע"מ, 39,312 ₪, מתוכם קבע המומחה, על הנתבעים לשאת במחצית, שהם 19,656 ₪.

באשר לרטיבות, ציין המומחה, כי הרטיבות הממושכת מסבה נזקים לעבודות בטון מזוין, כי היא חודרת את תקרת הבטון, וגורמת לקורוזיה של מוטות הפלדה. הגדלת מוטות הפלדה, בעקבות כך עשויה, לשיטת המומחה, לגרום לסדיקה ונשירת הבטון העוטף אותם. הדבר עשוי, כפי שמתאר המומחה בחוות דעתו, להסב נזק לתקרה הקונסטרוקטיבית, לסכן את הבניין באופן כללי, וכן ליצור סיכון של חדירת מים למערכת החשמל, סכנת התחשמלות וסכנת שריפה.

ניתן להסיק מחוות דעת המומחה, כי מקור הרטיבות הינו בדירת הנתבעים, שכן כפי שכתב, בעונת הגשמים מתנקזת למרפסת של הנתבעים, קרי על תקרת התוספת של התובעים, כמות בלתי רגילה של גשמים, בנוסף מי גשמים ממרזבים נוספים שתוארו לעיל. הכמות האמורה זורמת אל התעלה שבוצעה ברצפת המרפסת, וכפי שמציין המומחה, ספק אם זו מנקזת את כלל הכמות בעונת הגשמים. המומחה אינו יודע לומר מי יצר את המצב הזה ומי חתך את המרזב בגובה תקרת התוספת.

המומחה העלה בחוות דעתו הצעות שונות כפתרון ; לדוגמא, איטום נוסף של תעלת הניקוז, ביצוע הצפה ובדיקת רטיבות לאחר מספר ימים. ככל שמתגלית רטיבות, יבוצע איטום נוסף. לחילופין, ניתן לבצע בדיקת הצפה לכל שטח המרפסת. ככל שלא תמצא תועלת, מציין המומחה, שיש לבצע הסרה של חלק מהריצוף והחול מעל הרטיבות, חשיפת שכבת האיטום המקורית בגג התובעים וביצוע איטום מחדש. ככל שפתרונות אלו לא יעלו יפה, מציע המומחה לבצע תכנון הנדסי של מרזב עוקף.

באשר לעלויות התיקון האמורות, מציין המומחה שלא ניתן להתחיל בביצוע התיקונים טרם איתור גורם הנזק ואולם עלויות תיקון הטיח המתפורר, בתקרה ובקורת הבטון, ובהמשך צביעה בצבע אקרילי מסתכמת ב-1,500 ₪.

באשר למזגן, כפי שצוין לעיל, המומחה מצא כי מעבה המזגן הועתק כך שהוא אינו מהווה סיכון. באשר לניקוז, התובע ציין כאמור לפני המומחה כי בנה צינור קבוע, אשר כעת אינו משביע רצון. המומחה הציע לחייב את הנתבעים להתקין צינור ניקוז למזגן למקור חיצוני שאינו מהווה הפרעה.

המומחה מונה בהסכמת הצדדים כמשמעות הדבר לפי תקנה 130 (ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984, אשר חלו במועדים הרלוונטיים, ומשכך לא ראיתי מקום לאמץ את חוות דעת המומחה אסטרחן מטעם התובעים, או מומחים אשר מונו בהליכים אחרים, אך אין זה הטעם היחידי לעשות כן.

כידוע, הלכה פסוקה היא כי המומחה המתמנה על ידי בית-המשפט משמש זרועו הארוכה, ובית המשפט נותן בו אמונו ומאמץ את קביעותיו, למעט מקרים חריגים ונדירים, וקביעותיו הינן מחייבות. הצדדים, לא ביקשו לזמן לחקירה המומחה על חוות דעתו, אך התובעים הפנו אליו שאלות הבהרה. שאלות ההבהרה גם ה ופנו על ידי הנתבעים לאחר הגשת חוות דעתו הראשונית, ואלה הביאו אותו כאמור לעיל לבקש ביקור נוסף בנכס.

אשר על כן, לאחר עיון בחוות הדעת ובחינת כלל הראיות שהונחו לפניי, ובפרט תשובות המומחה לשלאות ההבהרה, לא מצאתי כל נימוק המצדיק סטיה מקביעותיה (ראו: ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' מונטי רבי, פסקה 4 (1988)). המומחה פירט בחוות דעתו את ממצאי הבדיקה עליהם מבוססות מסקנותיו, הן לעניין השינויים אשר נעשו בנכס, הן לעניין סוגית ההשתתפות בעלות השלד והיסודות, והמחירים שנקבעו על ידו, הן לעניין הנזילות, הגורם להן, ודרכי פתרונן, והן לעניין סוגית המזגן. מסקנות המומחה בהקשר זה מקובלות על בית-המשפט.

כאן אציין כי בית-המשפט מתעלם מקביעותיו של המומחה לפיהן יש לחייב את הנתבעים במחצית עלויות הקמת השלד והיסודות של קומת העמודים, זאת כאשר עניינינו בקביעות משפטיות החורגות מתחום מומחיותו, שכן בית-המשפט הוא הגורם המחליט אילו מסקנות יש להסיק מחוות דעת המומחה שמונה על ידו, או הוגשה לפניו (ע"א 402/85 רחל מרקוביץ נ' עירית ראשון-לציון, פ"ד מא (1) 133, פסקה 5 (1987)).

התובע מס' 1 נחקר ארוכות בעניין עלויות הקמת השלד, ויש לומר שלא לצורך (ראו עדותו בעמ' 10-11), וזאת בשל קביעותיו של המומחה בהקשר זה , אשר כפי שהתובע 1 העיד, הן מקובלות עליו (עמ' 12, שורות 17-20). הצדדים לא ביקשו לחקור את המומחה ואני רואה בכך כי אינם חולקים על קביעותיו לעניין עלויות הקמת השלד.

משנאמרו הדברים לעיל, אציין כי סבורה אני כי להכרעת המפקח משמעות של ממש בתביעה שלפניי, אך אינה מהווה "מעשה בית דין". בהתאם להלכה שניתנה במסגרת ע"א 7510/06 ‏שי תמיר נ' שלווה הסל (11.10.20 10)), בעניינים שבהם למפקח ולבית-משפט השלום קיימת סמכות מקבילה, להכרעת המפקח יש הכוח להקים "השתק פלוגתה" בהתקיים התנאים שנקבעו לכך. בין היתר לשם התקיימות השתק פלגותה בעניין מסוים, יש להראות כי בהליך הקודם אשר יצר את ההשתק הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית מסויימת, שהייתה חיונית לתוצאה הסופית, והיא הוכרעה בו, בין אם במפורש ובין אם מכללא (ראו שם, בפסקאות 11-12).

במסגרת פסיקתו נדרש המפקח בין היתר לתביעת הנתבעים כאן לסילוק ידם של התובעים מקומת העמודים שסגרו ואשר הוצאתה מהרכוש המשותף נעשתה לטענתם שלא כדין. הטענה כזכור נדחתה. המפקח נדרש אך ורק לתביעה לסילוק יד ו לא נדרש במסגרת הכרעתו לשאלת ה שתתפות הנתבעים בעלויות רכיבים משותפים ו/או דמי השימוש במבנה שהקימו התובעים כמרפסת .

קביעתו העובדתית הברורה של המפקח, כי הצדדים הסכימו על כך שהתובעים יבנו את החלק התחתון (קירות תומכים והחלפת גג הרעפים מגג בטון) , ובכך יאפשרו לנתבעים לעשות שימוש בגג שיווצר כמרפסת, הינה קביעה מחייבת, גם אם לא לצורך שאלת עלויות ההקמה ודמי השימוש, שאלות שבהן לא ניתן לצדדים יומם בערכאה שם וטיעונים אלה הועלו לפניי במסגרת תביעה זו .

כעולה מפסק דינו של המפקח בהליך שהתנהל בין הצדדים, התובעים ביצעו את תוספת הבניה שעניינה סגירת קומת העמודים עובר לכניסת הנתבעים לדירה , ואף פעלו לצורך זה מול רשויות התכנון ומול הדיירים האחרים, מיוזמתם ומרצונם. זאת עשו לרווחתם, כדי להשביח את דירתם והם בבחינת הנהנים העיקריים מהפעולה. כתוצאה מכך וכתוצר לוואי התאפשר לנתבעים להרחיב את דירתם. כעולה בבירור מפסק-דינו של המפקח, כי הפעולות נעשו, האחת כנגד השנייה, קרי קביעתו של המפקח כי הנתבעים הסכימו לבצע את הבניה, וכי מן העבר השני, התובעים מסכימים לנתבעים להשתמש בגג החצר שנוצר כמרפסת.

התובעים טענו כי יש לחייב את הנתבעים במחצית עלויות הקמת השלד של תוספת הבנייה עקב השימוש הבלעדי שלהם בגג המבנה כמרפסת.

כאן נאמר כי חוק עשיית עושר מושתת על התפיסה הבסיסית כי יש להורות על השבה מקום שבעל דין נהנה מהתעשרות שלא כדין ונועד לשרת מטרות חברתיות מקום שתחושת המצפון והמוסר מצדיקות את ההשבה. אין בחוק רשימה סגורה של מקרים אותם הוא מכסה.

אמת המבחן היא תחושת הצדק וההגינות. עוד יש להתחשב בין היתר בשיקולים כגון עוצמת זכותו של התובע, אופי הפגיעה באינטרס של התובע, התנהגות הצדדים וטיב הפעי לות שמכוחן זכה התובע ברווח (ראו את דברי כב' השופט ברק בד"נ 20/82 אדרס חמרי בנין בע"מ נ' הרלו אנד גונ'ס ג.מ.ב.ה., פ''ד מב(1) 221, 274 בציטוטו את המלומד פרידמן בספרו דיני עשיית עושר ולא במשפט (בורסי-ח. פרץ, מהדורה 2, תשמ"ב, בעמ' 46, וכן: ע"א 180/99 מנהל מס קניה נ' טמפו תעשיות בירה בע"מ, פ"ד נז(3), 625).

הרווח יכול שיהיה על חשבון התובע, גם אם התובע עצמו לא ניזוק בעקבות הרווח, כך למשל כאשר הרווח הופק מרכושו או מהשקעתו של התובע וכאמור די שההתעשרות הגיעה לידי הנתבע במועד כלשהו על מנת שיתקיים יסוד זה מיסודות התביעה (ראו: דניאל פרידמן, אלרן שפירא בר-אור, דיני עשיית עושר ולא במשפט (כרך א, מהד' 3, 2015) (להלן : "פרידמן"), עמ' 102-103).
גם במקרה שלפני, לצורך ביצוע עבוד ות ההרחבה שביצעו הנתבעים בדירתם והשימוש בגג כמרפסת היו הם נאלצים לבצע חיזוק והרחבה של יסודות הבניין ובהעדר פעולת התובעים, כפי העולה מפסק-דינו של המפקח, ההרחבה לא הייתה אפשרית. הרחבת היסודות שביצעו התובעים כשנה טרם החלו הנתבעים בביצוע עבודות הבניה הכשיר ה את יסודות הבניין באופן שאיפשר הרחבת דיר ת הנתבעים שמעל. התובעים צירפו לתביעתם כתב כמויות, אך לצורך זה מינה בית-המשפט מומחה מטעמו אשר ביקר בנכס ואמד את העלויות. בנסיבות העניין אני קובעת כי נתקיימו יסודות סעיף 1 לחוק עשיית עושר.

סעיף 2 לחוק עשיית עושר קובע הגנה כללית לפטו ר מהשבה המותנה בשיקול דעת בית-המשפט. לעניין תחולתה של הגנה זו יתחשב בית-המשפט בערכה של טובת ההנאה, מידת ההיזקקות לה, התועלת שהופקה ממנה, האם היה הזוכה מוכן לשלם עבורה והאם יכול היה להשיגה בחינם (פרידמן לעיל , בעמ' 263).

מהראיות שהובאו בפניי עולה כי התעשרות הנתבעים מתבטאת בגובה מחצית עלות הרחבת היסודות וכי אין ההתעשרות זניחה . הנתבעים נזקקו להרחבת היסודות אשר שימשו בסיס לאפשרות בניית ההרחבה של דירתם. מכאן שיש להכיר בזכות התובעים לקבל מן הנתבעים את מחצית העלות הריאלית בגין הרחבת והעמקת היסודות.

באשר ליתר מרכיבי התביעה, המומחה אישר בתשובותיו לשאלות ההבהרה, בין היתר בתשובה מס' 4 כי מוקד הרטיבות בדירת התובעים מתחת למקום בו הוסרה חצי הגדר העגולה במרפסת הנתבעים. לעניין השינויים שציין המומחה בחוות דעת הראשונה שקרו בתקרת הבטון של התובעים במהלך בניה עליה, ציין המומחה כי הנתבעת 2 בביקור הראשון הציגה מבנה איסכורית שבנתה על מרפסת קיימת של דירתה ולא הציגה את המרפסת הפתוחה שמעל התוספת. לאחר הביקור השני, אישש המומחה כי על גג התוספת של התובעים, בנו הנתבעים מרפסת, פתוחה, עם רצפה מחופה אריחי קרמיקה על גבי שכבת מילוי. כשניגש בביקור השני לאותה מרפסת, מצא המומחה כי אל גג התוספת מתנקז המרזב שתואר לעיל, ומשום כך ברור הוא, כך כפי שציין המומחה, כי הגורם העיקרי לחדירת מי גשמים לדירת התובעים הינו תוספת מי גשם המציפים את גג התוספת, מעבר לקיבולת שלה. אל האפשרות שעקירת המעקה תרמה לחדירת המים, התייחס כאל גורם משני. מטעם זה, כמו גם הקביעה של המומחה כי הנזילות מקורן בנכס השייך לנתבעים, אינני רואה הצדקה להרחיב בכך.

התובעים זכאים למחצית עלויות הקמת המבנה (סגירת קומת העמודים ויציקת הגג) כפי קביעתי . בנוסף, אין הנתבעים פטורים מן הנזקים הנגרמים לתובעים מהנכס שבהחזקתם והכוונה במקרה זה לנזילות ומי ה גשמים ומשום כך חייבים הם לפעול כי הנזילות תפסקנה.

סוף דבר:

התביעה לסעד כספי מתקבלת ואני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלום לתובעים סך של 19,656 ₪ בגין מחצית עלויות בניית השלד כמפורט לעיל.

אני מורה לנתבעים להעתיק את צינור הניקוז של מזגן דירתם (על דרך הארכתו), והצבתו במקום חיצוני, באופן שאינו מייצר הפרעה למי מהשכנים ובפרט, באופן שאינו מטפטף במקום בו נמצאים העוברים והשבים.

אני מורה לנתבעים בצו לפעול לאיטום הגג /המרפסת באופן שיימנע הצפת מי גשמים לדירתם של התובעים. זאת יעשו הנתבעים בהתאם להצעת המומחה. ככל שלא יפעלו כן תוך 90 ימים, יוכלו התובעים לזמן בעל מקצוע מטעמם שיבצע את העבודה תוך 90 ימים לאחר מכן ולפנות לנתבעים בדרישה מתאימה לפיצוי, בהתאם לעלויות המקובלות בשוק.

אני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעים סך של 1,500 ₪ לצרכי תיקון נזקי הנזילה עד למועד מתן פסק-הדין, כאשר אין בכך כדי לחסום את דרכם להגשת כל תביעה לעניין נזק עתידי בהתאם לזכויותיהם על פי דין.

אני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובעים את הוצאות המומחה מטעם בית המשפט והוצאות המומחה מטעמם, בכפוף להצגת חשבונית.

בהתחשב בתוצאה אליה הגעתי, אני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, ב גין עוגמת נפש הנובעת מחדירת המים לדירת התובעים , והוצאות משפט בסך כולל של 5,000 ₪, ובתוספת אגרת התביעה ששולמה.

הסכומים לעיל ישולמו לתובעים תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

זכות ערעור כחוק.

המזכירות תמציא עותק פסק-הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ד תשרי תשפ"ב, 30 ספטמבר 2021, בהעדר הצדדים.