הדפסה

בית משפט השלום בקריות ת"א 51177-04-17

לפני
כבוד ה שופט מוחמד עלי

תובע

חמאדה עודה
ע"י עו"ד מיכאל דאוד

נגד

נתבעת
מדינת ישראל/ אגף המכס והמע"מ
ע"י פרקליטות מחוז חיפה-אזרחי

פסק דין

רכב השייך לתובע הוצא מגבולות המדינה לירדן דרך מעבר הגבול "נהר הירדן". עם החזרתו לארץ נתפס וחולט על ידי אגף המכס שהפעיל את הסמכויות הקבועות בפקודת המכס [נוסח חדש] (להלן: הפקודה), זאת בטענה כי ברכב בוצעו שינויים ושיפורים וגם הותקן בו מנוע – לשם הכשרתו לשמש כלי רכב לתחרות ("דריפטינג"). בגדרי תובענה זו, עותר התובע להשיב לידיו את הרכב שחולט.

רקע נורמטיבי

בטרם נסקור את טענות הצדדים וכדי שנציב את הטענות בהקשרן המתאים , נביא את הוראות הדין הרלוונטיות למחלוקת .

הפקודה מקנה לפקיד מכס סמכות לתפוס טובין מקום שיש יסוד סביר לחשוב שהם "מחולטים". סעיף 188 לפקו דה קובע כלהלן:

"(א) פקיד-מכס שוטר או קצין בצבא-הגנה לישראל רשאי לתפוס בין בים ובין ביבשה כל אניה, כל כלי הובלה וכל טובין שהם מחולטים או שיש לו יסוד סביר לחשוב שהם מחולטים.

(ב) טובין שנתפסו יובלו למחסן המכס הקרוב ביותר או למקום מבטחים אחר, כפי שיורה גובה המכס".

כעולה מסעיף 188 , סמכות פקי ד המכס מתייחסת לטובין מחולטים. ומה הם טובין מחולטים? סעיף 204 לפקו דה מונה רשימה של טובין שניתן לחלטם למדינה. הסעיף קובע סמכות רחבה מאד לאפשרות החילוט ומונה 17 מקרים בהם ניתן לחלט טובין. כפי שמורה סעיף 188 לפקודה, לנציג המכס סמכות לתפוס טובין שהם מחולטים או שיש יסוד סביר לחשוב שהם מחולטים. אין צורך למנות את כל המקרים הקבועים בסעיף 204 לפקודה שכן בהודעת החילוט הרלוונטית למקרה הנדון, ציינה הנתבעת כי היא חילטה את הרכב מתוקף העילות הקבועות בס"ק 1, 2 5, 9, ו- 14 לסעיף 204 לפקודה. חלופות אלה יובאו להלן:

"ואלה טובין שיחולטו למדינה:

(1) טובין מוברחים;
(2) טובין שיובּאו בהפרת איסור, הגבלה או הסדר; ואולם טובין שיִיבּואם נאסר או הוסדר לפי צו ושנשלחו לשם ייבואם לישראל לפני שנודע לשולח דבר הצו ולפני שעבר זמן סביר כדי שהידיעה תגיע לנמל השליחה, אין לחלטם אלא יש לייצאם בחזרה או לעשות בהם בדרך שיאשרנה המנהל, הכל לפי ראות עיני המנהל;
...
(5) טובין שנמצאו בכלי שיט או בכלי הובלה לאחר שהגיעו לנמל או למקום אחר והטובין לא פורטו, או לא נזכרו, במצהר-כניסה או בהצהרה ואינם מטען-לואי של הצוות או של הנוסעים, ולא ניתן עליהם הסבר להנחת דעתו של גובה המכס;
...
(9) טובין שעליהם נמסרו, נעשו או הוגשו הצהרת ייבוא, הצהרת ייצוא, חשבון מכר, הצהרה, תשובה, אֲמָרָה, מצג או תעודה שהם כוזבים או שהם מטעים במזיד לגבי פרט מסויים;
...
(14) אריזה שהצפינו בה טובין שלא פורטו בהצהרת ייבוא או בהצהרת ייצוא או שנארזה בדרך העלולה להטעות את פקיד-המכס".

בניגוד למשמעות הביטוי בדינים אחרים, חילוט בפקודה אין משמעותו הקניית הטובין למדינה לאחר תפיסתם (לדעה לפיה יש בכך משום העברת קניין זמנית ראו : אביגדור דורות דיני מכס וסחר חוץ 209 (2006) (להלן: דורות)). מונח זה מבטא אקט של חזקה זמנית של הטובין, ובהקשר לאמור בסעיף 204 לפקודה מבטא את העילה שעל בסיסה תופס פקיד המכס את הטובין. בע"א 545/96 Sheridon Exim Ltd נ' רשות הנמלים והרכבות ואח' , פ"ד נג(2) 289 301, פסקה 6 ל פסק דינו של כב' השופט ח' אריאל ז"ל (1999) (להלן: עניין רשות הנמלים), נאמרו בעניין זה דברים אלו:

"המונח 'חילוט' והמונח 1 המופיע אף הוא בפקודת המכס משמשים בחוסר שיטתיות כאשר שני המונחים מתייחסים להפקעת זכויות בטובין ... החילוט לפי פקודת המכס הוא 'פעולה, מעשית, מנהלית' בעוד ההחרמה היא 'פעולה משפטית'. החילוט אינו מוטל לאחר בירור משפטי שבו יימצא בעל טובין אשם בעבירה, אלא מוטל מכוח החוק במישור האזרחי-מינהלי. אמנם יש בחילוט משום 'עונש' לבעל הטובין אולם הסנקציה עומדת במישור אחר ושונה מהסנקציה הפלילית ... הליך ההחרמה, להבדיל מהחילוט, הוא כאמור פעולה משפטית המתגבשת באמצעות קביעה שיפוטית או בהתקיים נסיבות מסוימות על-פי הפקודה. החילוט הוא אפוא שלב ביניים שזמן קיומו מוגבל. הטובין המחולטים לטובת המדינה מופקעים מבעליהם, אולם ההפקעה היא הפקעה זמנית בלבד ".

לאחר הליך התפיסה והחילוט יכול לבוא הליך של החרמה, שהוא ההליך שנועד להעביר את הקניין בטובין למדינה לאחר חילוטם ( דורות, עמ' 226-200; בג"ץ 335/82 למדן נ' מנהל אגף המכס והבלו , פ"ד לו(4) 785 (1982) ; עניין רשות הנמלים). וכיצד מתרחש המעבר מהסטטוס של חילוט להחרמה? עניין זה מוסדר בסעיף 192 לפקוד ה שקובע כלהלן:

"(א) אניה, כלי הובלה או טובין שנתפסו על ידי פקיד-מכס ומסר בעל התפוס לגובה המכס תביעה עליהם, רשאי גובה המכס להוסיף ולהחזיק בתפוס ולעשות אחד משני אלה –
(1) לא לנקוט הליכים להחרמת התפוס אלא לדרוש מהתובע, בהודעה חתומה בידו, שיגיש נגדו תובענה להחזרת התפוס, ואם לא עשה זאת התובע תוך חדשיים מיום מתן ההודעה, יראו את התפוס כמוחרם ללא צורך בהליכים נוספים;
(2) להביא בעצמו לידי הגשת תובענה להחרמת התפוס".

כעולה מההוראות שהובאו עד כה, הפקודה מתייחסת לשלוש פעולות – תפיסה , חילוט והחרמה . תפיסת הנכס על ידי פקיד המכס הוא אקט התפיסה עצמו, שבא במקרים בהם קיימת עילה לחילוטם לפי אחת החלופות הקבועות בסעיף 204 לפקודה. נכס מחולט הוא נכס שנתפס בהתאם לאחת העילות הקבועות בסעיף 204 לפקודה. לאחר שפקיד המכס מחזיק בטובין מכח היותם מחולטים הוא רשאי לנקוט במסלול אח ד מבין שניים: הראשון, לשבת בחוסר מעש ו לא לנקוט הליכים מצדו להחרמת התפוס, אלא לדרוש מהתובע שיגיש תובענה להחזרת התפוס. היה והתובע לא עושה כן תוך חודשיים, ייראה התפוס כמוחרם ללא צורך בהליכים נוספים. המסלול השני, הגשת תובענה להחרמת התפוס על ידי גובה המכס. המסלול הרלוונטי למקרה שלפנינו הוא המסלול הראשון, שכן לאחר תפיסת הרכב, נמסרה הודעה והתובע הגיש את תביעתו בגדרה הוא מבקש להחזיר את התפוס (ראו: ע"א 8817/96 רלפו (ישראל) בע"מ נ' מדינת ישראל, אגף המכס ומע"מ, פ"ד נו(6) 392 (2002 )).

אשר לנטל ההוכחה בתביעה להשבת טובין מחולטים, הרי סעיף 229 לפקודה קובע כי הנטל מוטל על התובע. כך קובע הסעיף הנ"ל:

"נתעוררה שאלה באישום מכס, או בהליך לפי סעיף 192 להחזרת אניה, כלי הובלה או טובין שנתפסו על ידי פקיד-מכס, אם המכס על טובין שולם או לא, או אם טובין יובאו לישראל, או יוצאו ממנה, או הובלו לאורך החוף, או נפרקו או הוטענו, כדין, חובת הראיה שהמכס שולם או שהעשיה בטובין היתה כדין, תחול באישום מכס על הנאשם ובהליך כאמור על התובע".

לאחר שהצבנו את המסגרת הנורמטיבית הכללית הרלוונטית , נשוב למקרה שלפנינו.

רקע, טענות הצדדים והשתלשלות הדברים

התובע הציג את עצמו כמדריך מוסמך לנהיגה ספורטיבית, בעלים של בית ספר להדרכה וכן בעל סדנה לבניית כלי רכב לספו רט ולמרוצים. התובע ציין כי הוא השתתף בתחרויות שונות בארץ ובחו"ל וזכה במספר תחרויות שנערכו בין היתר בירדן וקפריסין. לתצהירו צירף התובע אישורים ותעודות התומכים בטענותיו (נספחים א'-ב' לתצהיר שסומן ת/1).

במסגרת עיסוקו האמור, בבעלות התובע מספר כלי רכב תחרותיים ובכלל זה רכב מסוג BMW מספר רישוי 2347159 (להלן: הרכב) – שהוא הטובין ש עומדים במוקד התביעה. לטענתו הוא רכש את הרכב ביום 25.9.2016.

ביום 21.10.2016 הובא הרכב לעמאן בירדן (נהוג על ידי חברו של התובע מר סייד ביאדסה (להלן: ביאדסה)). לטענת התובע הסעת הרכב לעמאן נועדה לצורך בדיקות טכניות לרכב וכדי להשתתף בשני אימונים, זאת לקראת היער כות לצורך השתתפות בתחרות/תצוגה שהייתה אמורה להיערך בסוף אותה שנה תחת חסותו של בית המלוכה הירדני. ביום 3.1.2017, עם חזרת הרכב לארץ (כשהוא נהוג על ידי ביאדסה והתובע ברכב אחר ושניהם הגיעו למעבר באותו זמן), נתפס הרכב במעבר הגבול נהר הירדן (ראו אישור בדבר תפיסת הרכב נספח ט' לתצהיר התובע). בהמשך נמסרה הודעת חילוט ביום 28.2.2017 (צורפה לתצהיר התובע) .

בהודעת החילוט שמסר גובה המכס צוין כי הרכב "אשר שימש להברחת חלקי חילוף לרכב מנועי ונתפס...מחולט למדינה מכח סעיף 204(1)(2)(5)(9) לפקודת המכס" [במאמר מוסגר יצוין כי בנוסח אחר מאותו תאריך צוין "מכח סעיף 203(ג) לפקודת המכס", אך התובע לא טען מאומה בעניין זה – ראו סעיף 26 לתצהיר התובע ]. עוד נאמר בהודעה כי "במידה ויש לך השגות בכל הקשור לחילוט, עומדת לך הזכות עפ"י סעיף 192(א)(1) לפקודת המכס להגיש תובענה (תביעה אזרחית בביהמ"ש) להחזרת התפוס. אם לא תעשה כן תוך חודשיים מתאריך מתן הודעה זו, אראה את התפוס כמוחרם בלי כל צורך בהליכים נוספים".

בכתב התביעה טען התובע כי הנתבעת חרגה מסמכותה ופעלה שלא כדין כאשר תפסה את הרכב וחילטה אותו. לדבריו הוא לא ביצע כל עבירה או פעולה שמקימה זכות לנתבעת לחלט את הרכב. מנגד, הנתבעת טוענת כ י קמה לה עילה לחלט את הרכב על בסיס העילות שצוינו בהודעת החילוט.

בבסיס העילות לחילוט עומד טיעון הנתבעת כי בשהותו בירדן בוצעו ברכב שינויים ושיפורים והותקנו בו חלקים לצורך הכשרתו לשמש כרכב מרוצים. את השיפורים והשינויים ניתן לחלק לשניים: האחד –התקנת מנוע לרכב; והשני – שדרוגים ותיקונים שכללו את האלמנטים הבאים: התקנת כסאות; התקנת מערכת החלקה; התקנת אגזוז; שינוי מערכת המתלה; הרכבת מערכת דלק נוספת; ושינויים בשלדה (ניפוח "הבודי") (להלן: השיפורים).

אין חולק כי המנוע שהיה מותקן ברכב עם חזרתו מירדן לישראל, אינו המנוע המקורי שהיה מותקן ברכב בעת רכישתו, ומנוע אחר היה מתוקן בו. בין הצדדים מחלוקת עובדתית בשאלה אם המנוע הותקן בארץ כטענת התובע, או בירדן כטענת הנתבעת. בעוד שלגבי המנוע קיימת מחלוקת, אין מחלוקת כי השיפורים (למצער ברובם) בוצעו בירדן.

הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית. התובע הגיש תצהיר מטעמו וכן של חברו ביאדסה, של מכונאי רכב מר בלאל טאהא, ושל מר נדב ירון. כמו כן ביקש התובע לזמן לעדות את מר עפר שוורץ, אך בהמשך ויתר על זימונו, ועל כך בהמשך. מטעם הנתבעת הוגש תצהיר על ידי מר יובל פניש המשמש כראש מדור יס"מ בבית מכס נהר הירדן , וכן זימנה הנתבעת לעדות את מר גיא דחבש. לאחר שמיעת הראיות הגישו הצדדים סיכומי טענותיהם. הגיעה העת אפוא למתן פסק דין.

דיון והכרעה

אקדים ואציין כי לאחר שראיות הצדדים הונחו לפניי והצדדים סיכמו את טענותיהם – הגעתי לכלל מסקנה שדין התביעה להידחות. אפרוש להלן את הנימוקים שהביאו אותי למסקנה זו.

בעוד שלגבי התקנת המנוע קיימת מחלוקת אם הוא הותקן בארץ או בירדן, אין חולק כי השיפורים ברכב בוצעו בירדן. התובע שם את כובד המשקל בנושא המנוע ולא אפסח על ההכרעה במחלוקת העובדתית שהתגלעה בעניין התקנת המנוע. אך הכרעה זו מאבדת מהבכורה, משום שהתייחסות לשיפורים שבוצעו ברכב, היא לבדה, מוליכה למסקנה שדין התביעה להידחות, באשר ניתן לקבוע כי התקיימה עילה לחילוט הרכב על בסיס ביצוע השיפורים והתנהגות התובע בהקשר אליהם – כפי שיפורט בהמשך .

בטרם אפרט, אתייחס לטענת התובע להרחבת חזית. טוען התובע כי טענת הנתבעת מלכתחילה הייתה כי התובע התקין מנוע משופר בניגוד לדין. לדידו, לאחר שהוא הצליח להוכיח כי המנוע הותקן בארץ, הנתבעת הרחיבה את החזית בניסיון להכשיר את חילוט הרכב על ידי העלאת טענה נוספת לפיה התובע ביצע שיפורים ברכב שלא הצהיר עליהם. הנטען על ידי התובע לא משקף את מצב הדברים לא שורו. בכתב ההגנה שהגישה הנתבעת טענה באופן מפורש לכך שעילת החילוט נבעה מביצוע שיפורים ברכב ולא רק מהתקנת המנוע (ראו למשל סעיפים 2 ו- 32 לכתב ההגנה) . היא חזרה על טענתה גם במהלך הדיונים ובאחת ההזדמנויות אף טענה כי עיקר הדבר הוא השיפורים ולא המנוע (עמ' 8 ש' 24 לפרוטוקול – כל ההפניות לפרוטוקול אלא אם צוין אחרת ). אף התובע עצמו התייחס לנושא זה (ראו עמ' 1 ש' 22 ; עמ' 8, ש' 15; עמ' 2 ש' 15). למותר לציין כי נושא השיפורים עלה במהלך הליכי החקירה שנעשו על ידי אגף המכס והתובע נחקר על ידי חוקר מטעם המכס על השיפורים. אמנם, בסיכומים ובמהלך הבאת הראיות התובע ה תמקד יותר בסוגיית המנוע, אך מכאן ועד למסקנה כי הנתבעת הרחיבה את חזית המחלוקת או כי זנחה את טענותיה בעניין השיפורים – הדרך רחוקה.

התובע לא חולק על כך שבמהלך שהות הרכב בירדן בוצעו ברכב שיפורים שנועדו לשם הכשרתו כרכב מרוצים. לאמיתו של דבר, טענתו הבסיסית של התובע כי הוא הסיע את הרכב – שטרם הוכשר לייעודו הסופי, למעט התקנת המנוע לטענתו – לירדן כדי שישתתף בתחרות שהייתה קבועה שם בסוף השנה (עמ' 18 לתצהיר התובע). לטענת התובע, השדרוגים שבוצעו בירדן כללו כנפוני ניפוח לבודי (לגוף הרכב) (ובכלל זה שינוי מרחק הסרנים) ; החלפת אגזוז; החלפת ג'נטים ישנים; החלפת נאבות לצמיגים; התקנת זוג כסאות וגלגל הגה (סעיף 23 לתצהיר התובע; סעיף 21 לסיכומים) . קיים חוסר התאמה מסוי ם – שספק אם יש לו נפקות ממשית להכרעה – בין מה שטען התובע בתצהירו לבין השיפורים להם טוענת הנתבעת . בעניין זה מקובלת עליי גרסת נציג הנתבעת כי קיימים שיפורים נוספים שכוללים התקנת מערכת החלקה ומערכת מתלה. זאת משום שגרסת התובע – שכשלעצמה לוקה בקשיים שלא מאפשרים קבלתה כפי שיובהר בהמשך – לא מתיישבת לגמרי, מבחינת פירוט השינויים, עם הדברים שמסר התובע עצמו לחוקר מטעם המכס (ראו הודעת התובע שצורפה לתצהירי הנתבעת, עמ' 3 שורות 35-26; עמ' 4 ש' 25; וראו גם עדות ביאדסה עמ' 11 ש' 28 ואילך).

השיפורים שבוצעו הם משמעותיים ונוגעים להתקנת מערכות ברכב ולשיפור מבני שנעשה בו לשם הפיכתו מרכב "רגיל" לרכב מרוצים. למעשה, בירדן שונה הרכב לבלי היכר והוכשר לשמש למרוצים. התובע עצמו אישר בחקירתו בבית המשפט כי עם צאתו לירדן הרכב לא היה רכב לצורך תחרותי, אך עם שובו לישראל הרכב אמור להיות מוגדר כרכב תחרותי (עמ' 9 ש' 2 ואילך).

השיפורים שבוצעו ברכב, והרכב עצמו לאחר השיפור, נחשבים לטובין שחלה לגביהם חובת הצהרה ותשלום מס לפי הפקודה. הנתבעת מפנה לפריט 813ה ל נספח לצו תעריף המכס והפטורים ומס קניה על טובין, התשע"ב-2012 (להלן: צו המכס) [תשומת הלב לכך שביום 30.12.2016 הוצא צו תעריף המכס והפטורים ומס קניה על טובין, התשע"ז-2017 שמחליף את צו המכס – אך לענייננו איך נפקות ממשית בין שני הצווים]. פריט זה מגדיר "רכב מנועי אשר מותקן בו באופן קבוע ציוד מקצועי יקר ערך, שאושר על ידי המנהל לפני היבוא" , בנוסף לפריט זה (שספק עם המקרה שלפנינו נופל לגדרו) ניתן להפנות לפריט 731 לצו המכס שעוסק בחלקי חילוף לרכב. בנוסף לכך ניתן להפנות לצו תעריף המכס והפטורים ומס קנייה על טובין (תיקון מספר 39), התשע"ב-2012 (ק"ת 1685, 30.7.2012); צו יבוא חופשי (תיקון מספר 2), התשע"ב-2012 בשילוב צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (ייבוא רכב ומתן שירותים לרכב), התשל"ט-1978, חוק הנהיגה הספורטיבית, התשס"ו-2005 (להלן: חוק הנהיגה) והתקנות שהותקנו מתוכו ובפרט תקנות הנהיגה הספורטיבית (הוראות בדבר ייבוא כלי תחרותי וחלקי חילוף ), התשע"ב-2012 (להלן: תקנות הנהיגה).

על כל פנים, התובע לא טען כי השיפורים פטורים מדיווח והצהרה או מחובת תשלום המס ומיקד את טענתו בכך שהוא הצהיר על הטובין בעת שהרכב נכנס לישראל (סעיף 18 לכתב התביעה; סעיף 23 לתצהיר) ו לטענתו מנה בפני נציגי המכס את רשימת השיפורים שבוצעו ברכב בירדן. בהקשר זה יצוין כי ממילא אין טענה בפי התובע כי הכנסת הרכב לתחומי ישראל הייתה לאחר קבלת אישורים המאפשרים ייבואו, או קבלת אישורים של הרשויות המוסמכות לביצוע השיפורים ברכב , או בדיווח אחר כלשהו (לא כל שכן קבלת אישורם מראש – ראו : דורות, עמ' 29) . לפיכך – אין צורך להידרש לפרוצדורה המדויקת שהיה על התובע לנק וט לצורך הכנסת הרכב המשופר לתחומי המדינה; האם מספיקה רק "הצהרה" (משל הליכה במסלול הירוק ולא באדום) או עריכת רישומון ייבוא או בדרך אחרת (ראו בעניין זה תקנות המכס, התשכ"ו-1965; דורות, עמ' 10-3). לעיצומו של עניין, אינני מקבל את טענת התובע כי הוא הצהיר על השיפורים שביצע ברכב עם כניסתו לישראל, וטענתו במסגרת ההליך הנוכחי נסתרת מדבריו עצמו. בהודעה שנגבתה מהתובע על ידי חוקר מטעם המכס, ציין באופן מפורש שלא הצהיר על השיפורים. כך השתקפו הדברים:

"ש. אני שואל אותך שוב, כשנכנסת לארץ מדוע לא הצהרת על כל השינויים והעבודות והחלקים שהורכבו בירדן ברכב?
ת לא שאלו זה רכב דריפטינג ובגלל זה לא הצהרתי" (שורות 27-28).

הדברים מדברים בעד עצמם. לאור דבריו המפורשים של התובע, אין גם לקבל את דבריו של ביאדסה (שנהג ברכב) כי בהגיעם למעבר הגבול הם הודיעו לנציגי המכס לגבי השינויים (עמ' 12 ש' 9; אם כי בהמשך הוא הסתייג קמעא וציין כי הוא נשאל אך הוא הפנה את השואל לתובע כמי שהוא הבעלים של הרכב עמ' 12 ש' 20). זאת ועוד, מעדותו של נציג הנתבעת, שמתיישבת עם יתר הראיות, ביאדסה נשאל אם נעשו שינויים וטען שלא נעשו (עמ' 16 ש' 35; עמ' 17 ש' 23).

דבריו של התובע במהלך חקירתו על ידי נציג המכס סותרים באופן חזיתי את טענתו כי הוא הצהיר על השי פורים ומעמידים על גרסתו על בלימה . מכאן שאינני מקבל את טענת התובע כי הוא הצהיר בפני נציגי המכס על השיפורים שבוצעו ברכב, וטענת הנתבעת כי השיפורים התגלו במהלך בדיקה שגרתית בבור הבידוק – מסתברת יותר . די בקביעה זו כי להוליך למסקנה כי התקיימה עילת החילוט שמנויה בסעיף 204 (5) לפקודה.

ניתן לקבוע גם כי ניסיון התובע להכניס את הרכב עם השיפורים לישראל מהווה עילה לחילוט משום שמדובר ב"טובין שיובּאו בהפרת איסור, הגבלה או הסדר" לפי סעיף 204(2) לפקודה. בהקשר לעילה זו הטובין אינם רק השיפורים שהוכנסו לרכב אלא גם הרכב עצמו, זאת משום שהשיפורים התמזגו עם הרכב עד שלא ניתן להפריד בין השניים (השוו: ע"א 755/83 אלטון בע"מ נ' מנהל המכס והמע"מ, פ"ד מג(2) 124 (1989)). כפי שהתובע עצמו העיד, והדברים הובאו מקודם, לאחר ביצוע השיפורים בירדן הרכב שינה את ייעודו מרכב רגיל לרכב שמיועד למרוצים "דריפטינג" (ראו גם הדברים בסיפא של המסמך ת/7 לפיהם נציג משרד התחבורה מסר הודעת איסור שימוש לרכב) . בהינתן כך, הרי היה על התובע להסדיר את כניסת הרכב מן ההיבטים הקשורים לרישויו אצל הרשויות המוסמכות , בין היתר במשרד התחבורה. התובע עצמו היה ער לכך וטען – טענה שאינני מקבלה – כי הרכב הובא למעבר הג בול בגרר ולאחר מכן ביאדסה נהג בו עד ירדן. הסדרה נוספת נדרשת היא על ידי משרד התרבות והספורט (ההסדרה האמורה היא בדרך כלל באמצעות פקודת היבוא והיצוא [נוסח חדש], התשל"ט-1979 וחקיקת המשנה מכוחה). בהקשר זה יצוין כי סמכות המכס לחלט טובין לא מתמצית באכיפת תשלום המכס, אלא גם למניעת הפרות של איסורים וקיום הסדרים בתחומים שונים (ראו: בג"צ 612/81 שבו נ' שר האוצר, פ"ד לו(4) 296 (1982) ; רע"א 3887/09 חיחינאשווילי נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו , 6.7.2009); ראו גם: דורות, עמ' 17, 21) ). הדבר מוצא ביטוי בין היתר בדינים המסדירים את תחום הנהיגה הספורטיבית לפי חוק הנהיגה והתקנות שהותקנו מכוחו. תקנות הנהיגה מסדירות ייבוא כלי מנועי הוא כלי תחרותי או חלקי חילוף לאלה. תקנות הנהיגה קו בעות כי המבקש לייבא כלי או חלקי חילוף נדרש להגיש בקשה לרשות המוסמכת ולעמוד בתנאים מסוימים. לפי תקנות הנהיגה, הרשות המוסכמת תאשר ייבוא רכב מנועי לאחר שיומצא בין היתר אישור אגף המכס ומס ערך מוסף (תקנה 9).

ודוק: הצורך בהסדרת רישוי הרכב במשרד התרבות והספורט , לא זר לתובע ויעיד על כך ר ישיון כלי תחרותי (שמתייחס לרכב אחר) שהתובע צירף לתצהירו . התובע אף טען כי לפני נסיעתו לירדן הגיש בקשה לרישיון קבוע לכלי תחרותי (נספח ז'3), ולאחר חילוט הרכב המציא את המסמך לנציגי המכס. בטופס הבקשה מולאו פרטי הרכב ובשוליה נרשם בכתב יד תאריך 20.10.2016, אלא שהראיות שהונחו לפניי מקשות על קבלת גרסת התובע כי הוא הגיש את הבקשה במועד שצוין בה, קרי לפני הנסיעה לירדן. ראשית, הבקשה האמורה כרוכה בתשלום אגרה בסך של 313 ₪. בחקירתו הנגדית נשאל התובע אם הוא שילם את האגרה בגין הבקשה וציין את המובן מאליו כי תשלום האגרה היה בד בבד עם הגשת הבקשה (עמ' 9 ש' 22). אלא ש מאישור תשלום האגרה עולה כי היא שולמה ביום 3.2.2017 (!) לאחר החילוט, ולא במועד שבו לטענתו הוגשה הבקשה. תשובתו של התובע למצב דברים הייתה בלי אמינה ומתחמקת (עמ' 9 ש' 24). הדברים אף מקרינים על התרשמותי הכוללת מגרסת התובע, שקשה עד למאוד לקבלה ונראה כי קביעת ממצאים על פיה משולה להקמת מבנה רב קומות על חולות נודדים. שנית, בטופס הבקשה צוין תחת פרק "פרטי הבוחן" השם "עפר שוורץ" ופרטיו. נציג הנתבעת הצהיר בתצהירו כי בעקבות טענת התובע הוא שוחח עם אותו עפר שוורץ שמסר לו כי הוא לא ראה מימיו את הרכב שבנדון ולא בדק אותו פיזית. דברים אלו לא מתיישבים עם ההסבר שנתן התובע לפיהם אותו שוורץ היה כה מעורב בתהליך והוא אפילו שילם את האגרה מהכרטיס שלו (טענה שכשלעצמה לא מתיישבת עם ההיגיון והשכל הישר) . שלישית, לאור טענת הנתבעת ודברי התובע לגבי מעורבות שוורץ, היה מקום לזמן אותו למתן עדות שכן עדותו נוגעת לנושא מהותי. אכן, שוורץ זומן ל מתן עדות לבקשת התובע, אלא שבהודעה מיום 5.6.2018 ביקש התובע לבטל את זימון העד בטענה – שקשה עד למא וד לקבלה – כי "עלות זימונו לדיון בביהמ"ש, הינה גבוהה מאוד". אין צורך לומר כי קביעת שכרו של העד נתונה לבית המשפט ולאור כך הודעת התובע יותר מאשר תמוהה. בנסיבות אלו, יש לתת מלוא התוקף לכלל לפיו הימנעות מהבאת ראיה פועלת לחובת בעל הדין שהראיה מקדמת את טענתו (ע"א 8151/98 שטרנברג נ' ד"ר צ'צ'יק , פ"ד נו(1), 539, 549 (2001); ע"א 1986/92 מדינת ישראל נ' אבו סאלח, פ"ד נ(1), 499, 510 (1996); ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4), 651, 658 (1991); ע"א 55/89 קופל נ' טלקאר, פ"ד מד(4) 595, 602 (1990) ; ע"א 2275/90 "לימה" חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ' רוזנברג, פ"ד מז(2) 605, 614 (1993) ).

בהמשך ישיר לעילות שנדונו עד כה, לאור נסיבות אי ההצהרה על השיפורים שבוצעו ברכב והמטרה מאח ורי ה יעדר ההצהרה, ניתן לקבוע כי מתקיימת עילת חילוט לפי סעיף 204(1) לפקודה שלפיה יש לראות טובין מחולטים אם הם "מוברחים". למונח "הברחה" הגדרה רחבה. לפי סעיף 1 לפקודה תיחשב הברחה: "ייבואם של טובין, או ייצואם, או הובלתם לאורך החוף או דרך גבולות היבשה, בכוונה להונות את האוצר או לעקוף כל איסור, הגבלה או תקנה בעניין ייבואם, ייצואם והובלתם של טובין כאמור, ולרבות כל ניסיון לעשות אחד המעשים האלה בכוונה כאמור".

לשם שלמות התמונה, אינני סבור כי בנסיבות המקרה יש לראות את הרכב מחולט לפי החלופות הנוספות להן טענה הנתבעת, המנויות בחלופות 9 ו- 14 לסעיף 204 לפקודה . אך בכך אין כדי לשנות את התוצאה. החלופה התשיעית עוסקת במקרה של "טובין שעליהם נמסרו, נעשו או הוגשו הצהרת ייבוא, הצהרת ייצוא, חשבון מכר, הצהרה, תשובה, אֲמָרָה, מצג או תעודה שהם כוזבים או שהם מטעים במזיד לגבי פרט מסויים", ואילו לפי החלופה הארבע-העשרה מדובר ב" אריזה שהצפינו בה טובין שלא פורטו בהצהרת ייבוא או בהצהרת ייצוא או שנארזה בדרך העלולה להטעות את פקיד-המכס". אינני סבור כי בנסיבות המקרה שלפנינו מדובר בהצהרה כוזבת, אלא כאמור בהיעדר הצהרה, ולגבי החלופה האחרונה – אינני סבור כי השיפו רים מגיעים לכדי "הצפנה" של טובין בתוך אריזה, ונראה כי חלופה זו מיועדת למקרים בהם טובין מוסתרים במטרה שלא יהיו גלויים לעין ולא מצב של אי- הצהרה על קיומם, כשהם נגלים לעין.

יכולנו לסיים את הילוכנו כאן, מבלי להידרש למחלוקת העובדתית בעניין המנוע. הדברים המובאים עד כה מוליכים למסקנה ברורה כי חילוט הרכב בדין יסודו וכי הוא נעשה במסגרת הסמכויות הקבועות בפקודה, ומן העבר השני לא הוצג טיעון שיש בו כדי להצדיק את ביטול החילוט. עם זאת, לא אפסח על המחלוקת בעניין המנוע.

התובע טוען כי הוא רכש את הרכב עם מנוע שמותקן עליו, ומספר ימים לפני ה יציאה לירדן התקין ברכב מנוע (כולל גיר) אחר, מסוג טויוטה סוברה JZ2 (להלן: מנוע הטויוטה), בנפח של 3000 סמ"ק. לדבריו, את המנוע הוא רכש באתר "יד 2" ב עלות של 800 אירו ששולמו במזומן ועם קבלת המנוע קיבל גם שטר מכר. לדבריו , המנוע הותקן ברכב בסדנא שברשותו בסיוע מכונאי – מר בלאל טאהא (להלן: בלאל). הנתבעת כופרת בטענת התובע כי מדובר במנוע שנרכש בישראל והיא טוענת שהמנוע נרכש והותקן בירדן במהלך שהות הרכב בירדן. גם במחלוקת באשר למנוע, התובע לא הצליח להרים את הנטל המוטל עליו ולשכנע כי המנוע הותקן בישראל לפני צאת ו לירדן, והמסקנה המסתברת יותר כי אף המנוע הותקן בירדן. להלן מתווה הדרך למסקנה זו.

נסיבות רכישת המנוע מעוררות מספר שאלות שמקשות על קבלת גרסת התובע . לטענת התובע הוא רכש את המנוע באתר "יד 2", אך טענתו נותרה כללית מדי ולא ירדה לפרטי פרטים שנועדו לגשר על הקושי שצריך להיות מובן לתובע אל מול חשדנות כלפי עסקה שכזו. כך למשל, לא צוין מועד הרכישה. גם אם נ דלג על קושי זה ונצא מתוך הנחה כי גרסת התובע לגבי אופן רכישת המנוע (במזומן דרך אתר "יד 2") היא אפשרית, מספר סימני שאלה מהדהדים, הן באשר להעדרו של מסמך שמאשר את העסקה (ולא בהכרח חשבונית) והן באשר לאי יכולתו של התובע לספק פרטים לגבי האדם ממנו רכש את המנוע. התובע טוען כי לאחר חילוט הרכב ניסה לאתר את המוכר דרך מספר הטלפון שהתקשר אליו, אך התברר לו שמדובר במספר טלפון של אתר "יד 2". קשה להלום כיצד זה שהתובע רכש מנוע של רכב, שלשם התקנתו נדרשות פעולות רישום ורישוי , מבלי שיקבל את פרטי המוכר ואף לא את מספר הטלפון שלו (ולו במסגרת התיאום, היכן ומתי ייפגשו). הדברים מקבלים משנה תוקף לנוכח סיכונים שיכולים להיות ברכישת מנוע, כגון חשש שהוא הושג בדרך לא כשרה או טענות שיכולות לסכל רישומו במשרד התחבורה או במשרד הספורט במסגרת הליכי הרישוי.

התובע טוען כי המנוע הותקן בסדנא השייכת לו והסתייע במכונאי – בלאל. לתמיכה בטענתו, צירף התובע לתצהירו חשבונית המעידה לכאורה על ביצוע עבודה של התקנת מנוע הטיוטה (נספח ז'2). אלא שמשום מה החשבונית שנופקה על ידי מוסך הצוות (בו עובד בלאל) נערכה ביום 10.1.2017 לאחר תפיסת הרכב על ידי אגף המכס. נזכיר כי לטענת התובע המנוע הותקן בחודש אוקטובר 2016 וחזרת הרכב לארץ הייתה ביום 3.1.2017. אם כך, ברור כי החשבונית הוצאה לאחר תפיסת הרכב ועל כן מהימנותה מוגבלת, מה גם שלא הוצגה ראיה שכוללת הסבר אמין לתהייה מדוע החשבונית הוצאה רק לאחר תפיסת הרכב מקום שהעבודה בוצעה שלושה חודשים לפני כן. הסברו (המרומז) של התובע בתצהירו כי הוא מתחשבן עם המוסך מדי תקופה אין בו לסייע מקום שהחשבונית כוללת תיאור של עבודה אחת – התקנת מנוע הטיוטה. אמנם, התובע זימן לעדות את בלאל לאחר שהוגש תצהיר מטעמו. התרשמות מעדות בלאל והצלבתה אל מול יתר הראיות, אינה מאפשרת לתקוע יתדות על בסיס דבריו, והתרשמותי הייתה כי העד מגויס לתמוך בגרסת התובע, לא מן הנמנע בשל היחסים הקרובים השוררים ביניהם. זאת ועוד, וכפי שיובהר בהמשך , בלאל מופיע במערכה נוספת בהמשך, ולא לחיוב – מערכה הקשורה לעד גיא דחבש (להלן: דחבש) ששמו מתנוסס על שטר המכר. בטרם אתייחס לעדות דחבש אציין שאינני סבור כי ניתן לסמוך גם על דברי העד הנוסף מטעם התובע הוא –ירון נדב. בין העד לבין התובע היכרות טובה והעד פוקד את הסדנא של התובע. זאת ועוד, ניכר כי העד לא בקיא בס וגי המנועים (ראו עדותו עמ' 13-12). מכל מקום אינני סבור כי עדותו של העד יכולה להטות את הכף אל מול צבר הראיות שמוליכות למסקנה ההפוכה.

לטענת התובע עת רכש את המנוע מאדם שפרטיו נותרו עלומים, זה האחרון מסר בידיו שטר מכר שבו פרטי המנוע (נספח ו' לתצהיר התובע) . זאת ועוד, לתצהירו צירף התובע אישור לניכוי מס תשומות. בשטר המכר נרשם בכתב יד מספר המנוע שתואם את המספר החרוט על המנוע, אך נרשם כי הוא תוצרת BMW בעוד ש המנוע שמותקן ברכב הוא תוצרת טויוטה. התובע טען כי מדובר בטעות ברישום השטר, אך לא מסר פרטים בעניין ובכלל זה בטעות של מי מדובר, ומדוע לא גילה את הטעות בעת רכישת המנוע – מקום שהוא מעיד על עצמו כבקיא בכלי רכב תחרותיים ואף בעל סדנא לשיפוץ כלי רכב לצורך זה. בשטר המכר נרשם "גיא מוטורס" כמוכר המנוע ומופיעה חותמת וחתימה. השטר כולל חלק נוסף שמהווה אישור התקנת המנוע עליה חתימת וחותמת מוסך "הצוות" תוך ציון תאריך כללי 2016 ולא תאריך מדויק . לאחר ששטר המכר הומצא למכס, נחקר דחבש מנהל העסק "גיא מוטורס" (ראו נספח ב' לתצהיר נציג הנתבעת) ובפניו הוצג שטר המכר. דחבש אישר כי זהו נוסח שהוא עושה שימוש בו, אך טען כי החתימה על המסמך אינה שלו, וכן פרטי המנוע לא מוכרים לו. הוא אף טען כי מנוע הטויוטה בעל המאפיינים שצוינו בשטר, לא קיים בארץ וכי מדובר במנוע נדיר. לפשר הימצאות השטר שלא בידיו, טען דחבש כי הטפסים נמצאים ברכב ולפעמים הרכב נשאר פתוח.

בפתח הישיבה לשמיעת ראיות התרתי לתובע להגיש שטר מכר המתייחס למנוע זהה עליו פרטי גיא מוטורס, שנושא מספר סידורי 3931 (להלן: השטר הנוסף; סומן ת/2). מקום שש טר המכר לגבי המנוע מושא הדיון נושא מספר סידורי 3845, טוען התובע שאין זה סביר "שנגנבו מהרכב של אותו גיא מוטור 100 שטרות כאלה ולא דיווח עליהם". בעדותו המשלימה טען התובע כי הוא פגש "מישהו" שעוסק ברכבי תחרות שהיה ברשותו רכב, שבמקרה מכסה המנוע שלו היה פתוח. הוא הבחין שבו מותקן מנוע זהה ו לאחר שביקש ממנו פרטים, אותו "מישהו" נאות לאפשר לו לצלם את שטר המכר – הוא השטר הנוסף. התובע טען כי אותו אדם הוא תושב הרשות הפלסטינית, ולא הביאו אותו למתן עדות. בעקבות התרת הגשת השטר הנוסף ביקשה הנתבעת לזמן את דחבש. בהחלטה מיום 3.7.2018 התרתי את זימון העד, שהעיד בישיבת יום 1.11.2018. במהלך עדותו הסתבר כי בין דחבש לבין בלאל (המכונאי שהתיקן לטענת התובע את מנוע הטיוטה) קשרים עסקיים, הוא מוכר לו מנועים ואילו בלאל מבצע עבורו הרכבות (עמ' 24 ש' 27). בעדותו טען דחבש כי גם השטר הנוסף מזויף וכי גם הוא כנראה נגנב מרכבו (עמ' 25 ש' 32).

התקשיתי עד למאוד לקבל את גרסתו של דחבש כי שטרי הרכב נגנבו ממנו או כי נעשה בהם שימוש ללא ידיעתו , זאת לאור התרשמותי מעדותו ולאור מספר אינדיקציות. ראשית, דחבש טען כי שטרי המכר נגנבו מרכבו ויותר מכך – הפנה אצבע מאשימה כלפי בלאל וטען כי הוא מעורב בעניין (ע מ' 29 ש' 1 ואילך). לצד האשמה זו, קשה להלום את העובדה כי דחבש לא הגיש תלונה נגד בלאל ולא דיווח על כך לאיש והסברו לכך לא משכנע . תמיהה נוספת עולה מכך שלדבריו הוא המשיך לקיים עם בלאל יחסים עסקיים (עמ' 29 שורה 12). שנית, הגרסה בדבר גניבת שטרי המכר לוקה בחוסר עקביות וחוסר היגיון, שכן יוצא שלפי טענתו שני השטרות נגנבו, לדידו "מישהו תלש חתם ולקח" (עמ' 26 ש' 22) מאותה חבילה (עמ' 29 ש' 29) . יתר ה מכך, בעוד שבעדותו בבית המשפט טוען כי הוא לא משאיר את השטרות חתומים (עמ' 26 ש' 24-23 ), בחקירתו במכס טען כי הוא "מחתים שלושה טפסים שיהיו לי מוכנים כדי לתת ללקוחות" (שורה 20 בדף 2 להודעה) . עם זאת, הקביעה שאין לקבל את גרסת דחבש אינה מוליכה למסקנה בדבר תמיכה בגרסת התובע. התרשמותי כי דחבש ידע על השימוש בשטר, אך מצד שני הוא לא מכר את המנוע ואין לו קשר אליו. להערכתי השימוש בשטר נועד לשם הצגתו ע"י התובע בפני אגף המכס לאחר חילוט הרכב ולצורך חילוץ הרכב מאפ שרות החרמה. לאחר שדחבש הבין כי רשויות המכס "בתמונה" – התנער וטען כי השטרות נגנבו. אפשרות אחרת כי דחבש השאיר בידי בלאל שטרות אך דחבש לא ידע על השימוש הספציפי. אפשרויות אלו לא מועלות כמסקנה נחרצת אלא כדי להצביע על כך כי דחיית גרסת דחבש אין משמעותה שיש לקבל את גרסת התובע. זאת ועוד, בקביעה דלעיל מקופל פיצול – כלומר יש בו קבלת טענת דחבש כי אין לו קשר למנוע ומצד שני דחיית גרסתו כי השטר נגנב. מצב דברים של "פלגינן דיבורא" הוא אפשרי והובאו לעיל נימוקים לפיצול האמור (ראו לעניין זה: ע"פ 526/90 בלזר נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4) 133 (1991); ע"פ 10596/ 030 בשירוב נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 4.6.2006) ; ע"פ 7637/05 יוסף נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 5.7.2007) ).

לכל אלה מצטרפת התרשמותי מעדות התובע שהתקשיתי מאוד לקבלה. לאורך פסק הדין הצבענו על הסתירות המהותיות שהתגלו בגרסת התובע ועל התמיהות הקשות שעולות מהפרטים שמסר. מעבר לכך, הצבענו על הפעולות שנעשו על ידי התובע לאחר החילוט שנועדו לחלץ את הרכב, שכללו המצאת מסמכים שמהימנותם מוטלת בספק, והוספת מסמכים נוספים, דוגמת שטר המכר הנוסף, שהוסיפו חטא על חטא.

לאור הממצאים בפסק הדין ברי כי דין התביעה להחזרת הרכב להידחות, וממילא גם התביעה בגין הנזקים שנגרמו לתובע דינה להידחות. זאת משום שהתובע לא הוכיח כי חילוט הרכב לא היה כדין ושנפל פגם כלשהוא בהליך חילוט הרכב על ידי המכס. לעניין ההוצאות – תוצאת פסק הדין והתנהלותו של התובע כפי שנפרשה בפסק הדין מוליכים למסקנה שיש לחייבו בתשלום הוצאות. אולם לאור כך שנשלל קניינו ש ל התובע ובכך יש פגיעה כלכלית בו, לא ראיתי לחייב את התובע בהוצאות.

התוצאה אפוא שאני מחליט לדחות את התביעה לל א צו להוצאות.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"א אדר א' תשע"ט, 26 פברואר 2019, בהעדר הצדדים.