הדפסה

בית משפט השלום בקריות ת"א 50306-02-14

התובעים

  1. א"ס
  2. א"ד
  3. מ"ד

ע"י עו"ד ג' בולוס

נגד

הנתבעים
.1 ענאן בן עמי אבו חמדה
ע"י עו"ד ש' חורש (מטעם הלשכה לסיוע משפטי)
.2 מ"ס
ע"י עו"ד ע' חיר
.3 אמו של מ"ס (ניתן פסק-דין)
.4 אביו של מ"ס (ניתן פסק-דין)

פסק דין

הנתבעים 1 ו-2 (להלן: הנתבעים) הורשעו ב הליך פלילי שהתנהל בבית המשפט המחוזי בחיפה, במספר עבירות שבוצעו כלפי התובעים שהיו אז קטינים . הנתבעים – כל אחד לפי מידת חלקו – הורשעו בין היתר בביצוע עבירות של חטיפה, התעללות בקטין, מעשה סדום בנסיבות אינוס, פציעה בנסיבות מחמירות ו גניבה. הרשעת הנתבעים בפלילים מהווה הבסיס לתביעה הנוכחית, בה תובעים התובעים פיצוי בגין הנזקים שנגרמו להם כתוצאה ממעשיהם של הנתבעים. חלק עיקרי בפסק הדין יעסוק בנפקות הממצאים והמסקנות שנקבעו בהליך הפלילי בתביעה הנוכחית.

לאור מרכזיותו של ההליך הפלילי לתיק זה, אפתח ואציג את עיקרי ההליך הפלילי ותוצאותיו.

ההליך הפלילי

נגד הנתבעים הוגש כתב אישום בבית המשפט המחוזי בחיפה בתפ"ח 3065/06 . במסגרת ההליך הורשעו הנתבעים על יסוד הודאתם במסגרת הסדר טיעון שכלל תיקון כתב האישום. נתבע 1 הורשע בביצוע עבירות של חטיפה, התעללות בקטין, גניבה, מעשה סדום בנסיבות אינוס, פציעה בנסיבות מחמירות, שיבוש מהלכי משפט, נהיגת רכב בלי רישיון נהיגה, שינוי זהות של רכב, נהיגת רכב בקלות ראש והכשלת שוטרים; ואילו נתבע 2 הורשע בביצוע עבירות סיוע לכל העבירות בהן הורשע נתבע 1 , למעט עבירות שינוי זהות של רכב והכשלת שוטרים – לגביהן הורשע כמבצע עיקרי.

כתב האישום המתוקן מגולל פרשה חמורה של מעשי עבירה קשים ביותר, מבזים ומשפילים, שנעשו כלפי שלושת התובעים – שהיו קטינים באותה העת. אסקור להלן את עיקרי העובדות שפורטו בכתב האישום המתוקן.

על פי עובדות כתב האישום המתוקן בו הורשעו הנתבעים, ביום 7.9.2006 סמוך לשעה 20:00, הנתבעים, שניהם בני הדת ה דרוזית, נסעו ברכב שעליו הורכבו לוחיות זיהוי מזויפות, כאשר נתבע 1 נהג ברכב ללא רישיון נהיגה. בתוך הרכב היו נשק קר וכלים פוגעניים כמו גרזן, מברגים ומסור. הנתבעים העלו לרכב שלושה קטינים בני הדת המוסלמית – הלוא הם הנתבעים, וזאת לאחר שהציעו להסיעם למחוז חפצם. במהלך הנסיעה ברכב התפתחה שיחה בין הנתבעים לתובעים במהלכה שאל נתבע 2 את התובעים שאלות העוסקות ביחסים בין דרוזים למוסלמים. נתבע 2 הודיע לתובעים, בכזב ובתרמית, כי בכוונת הנתבעים לנסוע למספר דקות לחבר וסטו ממסלול הנסיעה . תובע 2, אשר חשד במתרחש, ניסה לפתוח את דלת הרכב ולצאת, אך נתבע 1 הבחין בכך, שלף גרזן לעבר הנתבעים ואיים עליהם שאם מישהו יברח – הנתבעים יהרגו אותו. בהגיעם למקום שומם, הורה נתבע 1 לתובעים לצאת מן הרכב ונטל מהם את כל כספם, כל זאת בסיועו של נתבע 2. תחילה ולאחר שירדו מהרכב, ניסה נתבע 2 "קלות" להפסיק את נתבע 1 מביצוע מעשיו. באותו מעמד נתבע 1 הכה את הנתבעים בידיו ופצע את התובע 1 בגבה באמצעות הגרזן. כמו כן, תלש נתבע 1 שרשרת מצווארו של התובע 2, ובאמצעות מסור קרע שרשרת מצווארו של התובע 1, וזאת כאשר נתבע 2 נכח במקום, סייע בידיו ואפשר את ביצוע העבירות.

המעשים לא התמצו בכך. כתב האישום ממשיך ומתאר מסכת נוספת של מעשים חמורים שבוצעו בתובעים.

בהמשך למתואר לעיל ובאותו מעמד, נתבע 1 הורה לתובעים להתפשט; ותוך שימוש באיומים באמצעות גרזן ומסור, וכשהוא מכה אותם, הורה להם לבצע זה בזה מעשי סדום. נתבע 1 הורה לתובע 2 למצוץ את איבר מינו של נתבע 1 . עוד הורה נתבע 1 לתובע 3 להחדיר את איבר מינו לפי הטבעת של תובע 1. התובעים נאלצו לעשות כמצוותו. הם מצצו זה לזה את איבר המין למשך מספר שניות. התובע 2 מצץ למספר שניות את איבר המין של הנתבע 1, והתובע 3 הצמיד את איבר מינו לפי הטבעת של התובע 1 מבעד לתחתונים באופן שייראה כאילו הוא מחדיר את איבר מינו, כל זאת בנוכחות נתבע 2, אשר סייע בידיו של נתבע 1 ואפשר את ביצוע העבירה.
זאת ועוד, במהלך המתואר לעיל הורה נתבע 2 לתובעים לעמוד מול הרכב תוך שהוא מודיע כי בכוונתו לדרוס אותם, ואז נכנס לרכב, הניעו והחל בנסיעה לכיוונם בכדי להפחידם אך נעצר, כל זאת כאשר הוא אינו מורשה לנהוג.

בהמשך, נתבע 1 הטיל את מימיו והורה לתובעים לרחוץ את ידיהם בשתן. הוא גם הורה להם לקלל את הנביא מוחמד ולהתפלל לדרוזים ולנביא שועייב, והם נאלצו לעשות כדבריו כאשר נתבע 2 נכח במקום, סייע בידי נתבע 1, לגלג על התובעים וספר את הקללות.

בכדי להפחיד את התובעים, ביקש נתבע 1 מנתבע 2 להביא אקדח ולטעון אותו בכדורים. נתבע 2 התרחק מן המקום ואז נשמע קול נפץ. נתבע 1 גם איים על התובעים, בנוכחות נתבע 2 אשר סייע בידו, לבל יתלוננו במשטרה. כעבור מספר שעות נמלט נתבע 1 ברכבו מניידות משטרה שהבחינו בו והורו לו לעצור; הוא נהג באופן פרוע ומסוכן עד שנכנס לרחוב ללא מוצא ונמלט.

תחילה כפרו הנתבעים בכתב האישום, ואולם בישיבה שהתקיימה ביום 25.4.2007 ביקשו לחזור בהם מכפירתם ולהודות בכתב האישום המתוקן שפרט יו נסקרו לעיל. בהתאם לכך הורשע נתבע 1 בעבירות שיוחסו לו ; ואילו לגבי הנתבע 2 – שהיה אז קטין – נקבע כי הוא ביצע את העבירות בהן הודה ו הוזמן לגביו תסקיר של שירות המבחן. בהמשך לכך, הורשע גם נתבע 2 בביצוע העבירות שיוחסו ל (ראו סע' 10 לתצהיר נתבע 2) .

במהלך שמיעת הראית הצדדים לא צירפו את גזרי הדין שניתנו בעניינם של הנתבעים. לאחר שהצדדים הגישו סיכומים בכתב ניתנו מספר החלטות בהם נתבקשה עמדתם לצירוף גזרי הדין (ולו כדי לברר אם נפסקו פיצויים במסגרתם). חרף הסכמת הצדדים לצירוף גזרי הדין והחלטתי המורה על הגשת גזרי הדין , אף אחד מן הצדדים לא צירף את גזרי הדין למרות ארכות שניתנו לשם כך (ראו ההחלטות מתאריכים 6.11.2018 ואילך) . בפסק הדין שניתן בע"פ 9072/07 מדינת ישראל נ' ענאן אבו חמדה ( פורסם בנבו, 6.11.2008) (שכן צורף על ידי התובעים), ניתן ללמוד כי בית המשפט המחוזי גזר על נתבע 1 חמש שנות מאסר בפועל. המדינה הגישה ערעור על קולת העונש. בית המשפט העליון קיבל את הערער על קולת העונש והשית על נתבע 1 8 שנות מאסר בפועל. מפסק הדין עולה שבמסגרת ההליך הפלילי לא נפסק פיצוי לחובת נתבע 1. כאמור, לגבי נתבע 2 לא הונחו לפניי נתונים בסוגיה זו.

מהלך הדיון והערות מקדימות

נתבעים 3 ו-4 הם הוריו של נתבע 2. התביעה הוגשה תחילה גם נגדם בטענה כי הם אחראים למעשי בנם מתוקף היותם הוריו. בהמשך, התביעה נגד נתבעים אלו נמחקה ועל כן אין הם עוד צד להליך.

התובעים ונתבע 2 הגיעו להסדר דיוני לפיו פסק הדין ביחסים ביניהם יינתן על בסיס החומר המצוי בתיק בית המשפט וסיכומים שיגישו הצדדים, ללא צורך בשמיעת עדויות (ראו פרוטוקול מיום 30.4.2018) . ברקע להסדר עמד הרצון להימנע מהעדתם של התובעים בבית המשפט עם כל הקושי הכרוך בכך. נתבע 1 לא הצטרף להסדר הדיוני שבין התובעים לנתבע 2, ועמד על ניהול ההליך, לרבות חקירת התובעים והמומחה מטעמם. בהחלטה שניתנה ביום 30.4.2018 עמדתי על הקשיים שעלולים להתעורר ממצב דברים זה בו קיים הסדר דיוני בין חלק מהצדדים, ומצד שני – נתבע נוסף מבקש לקיים הליך של שמיעת ראיות. באותה החלטה ציינתי בין היתר כי במסגרת פסק הדין שיינתן ביחסים בין התובעים לנתבע 2 ייתכן ואדרש גם לממצאים שיעלו במהלך ניהול המשפט בין התובעים לנתבע 1. לפיכך, ולמרות ההסדר הדיוני האמור, אפשרתי לנתבע 2 להיות נוכח בדיונים ולחקור את העדים שיובאו במהלך המשפט וכן את המומחה מטעם התובעים, וכן קבעתי כי פסק הדין יינתן ביחס לכל הנתבעים כחטיבה אחת לאחר שמיעת הראיות. נתבע 2 לא ניצל אפשרות זו, לא התייצב לדיונים והסתפק בהגשת סיכומים בכתב .

התובעים הגישו שלוש חוות דעת רפואיות מטעמם של מומחה בתחום הפסיכיאטרי. המומחה קבע כי בעקבות המעשים שבוצעו בתובעים הם סבלו מנזק נפשי ונותרו אצלם נכויות לצמיתות . הנתבעים לא הגישו חוות דעת מטעמם למרות מספר הזדמנויות שניתנו להם (ראו החלטות מתאריכים 11.2.2016, 23.5.2016 ו- 11.4.2018). הנתבעים 2, 3 ו-4 אף הודיעו בשלב מסוים שהם מוותרים על הגשת חוות דעת מטעמם בשל חוסר יכולת לשלם עלות חוות הדעת. יוזכר עוד כי בשלב מתקדם יותר של ההליך, לאחר שהתיק היה קבוע לשמיעת ראיות, ביקשו הצדדים כי יותר להם להגיש חוות דעת לאחר חקירת מומחה התובעים , אך בקשה זו נדחתה (ראו החלטה מיום 11.4.2018).

אחריותם של הנתבעים כלפי התובעים מבוססת על הרשעתם בפלילים. מטבע הדברים הדיון בשאלת האחריות הוא מצומצם, ועיקר הדיון בפסק הדין יוקדש לשאלת הנזק. לפני שאפרוש את המסכת העובדתית ואדרש לטענות הצדדים, אסקור את עיקרי טענות הצדדים ואתחם את גדרי המחלוקות ביניהם.

תמצית טענות הצדדים והמחלוקות

התובעים עותרים לפיצוים בגין הנזקים הנפשיים שנגרמו להם ממעשיהם של הנתבעים והם מגוללים את מצבם כתוצאה מהמעשים שבוצעו כלפיהם . התובעים טוענים כי בעקבות האירוע המתואר בכתב האישום המתוקן, נהרסו חייהם כליל והם הפכו לשבר כלי ותלויים בעזרת הזולת. לטענת התובעים הם חוששים לצאת מביתם, אינם מצליחים להשתלב בשוק העבודה, מוצפים בתחושות חרדה, חשים מושפלים וחסרי ביטחון ושרויים במצוקה נפשית גדולה. לטענתם, חייהם לאחר האירוע לא שבו לסדרם, והם אינם מצליחים לתפקד ולהשתחרר מן הסטיגמה והבושה שדבקה בהם בעקבות האירוע הקשה, בפרט לאור העובדה כי האירוע המתואר התפרסם באמצעי התקשורת ברחבי המדינה.

התובעים טוענים לעוולות של תקיפה וכליאת שווא וכן לעוולת הפרת חובה חקוקה: חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, ואותם חיקוקים בהם הורשעו הנתבעים בהליך הפלילי. כמו כן, נטען שיש לפצות את התובעים מכח עילה לפי חוק איסור לשון הרע.

הנתבעים מצדם טוענים כי יש לדחות את התביעה. נטען כי התביעה הוגשה בחלוף תקופת ההתיישנות, לחילופין נטען כי התביעה הוגשה סמוך מאוד לפני תום תקופת ההתיישנות כך שגם אם מבחינה פורמאלית התביעה לא התיישנה, היא הוגשה בשיהוי קיצוני ביותר. נתבע 1 הוסיף וטען כי הודה בכתב האישום בעצת סנגורו ואולם כתב האישום כלל אישומים לא מדויקים. לדבריו, ב תצהירו פירט את העובדות המדויקות לגבי האירוע, שלדידו הן " מרוככות" יותר לעומת העובדות שצוינו בכתב האישום. לטענת נתבע 1 התובעים העצימו והאדירו את האירוע שהתרחש, תוך המצאת מעשים שכלל לא התרחשו בפועל. כן נטען כי לתובעים לא נגרמו נזקים נפשיים כנטען על ידם. כאמור, נתבע 2 הגיע להסדר דיוני עם התובעים, במסגרתו הוסכם כי פסק הדין יינתן על יסוד החומר המצוי בפני בית המשפט, לאחר הגשת סיכומים. בשונה מנתבע 1, בכתב ההגנה שהגיש נתבע 2 , הוא לא טען כי המסכת העובדתית המפורטת בכתב האישום המתוקן בה הודה שונה ממה שאירע בפועל, אך הוסיף וטען כי התובעים עצמם יודעים כי הוא ניסה לעזור להם בעת האירוע וגם לאחר מכן. בסיכומיו הדגיש נתבע 2 כי חלקו באירוע היה מזערי, וכי באותה עת היה קטין ונגרר אחרי מעשיו של נתבע 1 ( סעיפים 8-3 לסיכומים). כמו כן, ציין נתבע 2 את העובדה שהגיע להסדר הדיוני על מנת לחסוך את העדת התובעים ומתוך אמפתיה למצוקתם.

הבסיס הראייתי הנדרש לבחינת חבותם של התובעים נשען על הרשעתם בכתב האישום שהוגש בהליך הפלילי ונגזר מהמסד העובדתי שפורט בכתב האישום המתוקן . מסד עובדתי זה מצמיח מספר עוולות שבכוחן לבסס חובה על הנתבעים לפצות את התובעים על הנזקים שנגרמו להם.
דיון והכרעה

טרם אפרוש את נימוקי פסק הדין, אקדים ואציין כי לאחר שראיות הצדדים הונחו לפניי ועיינתי בסיכומיהם, הגעתי למסקנה שדין התביעה להתקבל. לפני שאתייחס לטענות הצדדים לגוף העניין ואפרט את נימוקיי, אכריע בטענות הסף שהעלו הנתבעים .

התיישנות ושיהוי

הנתבעים טענו שתי טענות חלופיות: האחת כי התביעה התיישנה והשנ ייה כי חל שיהוי קיצוני בהגשתה. לדידם טעמים אלו מובילים למסקנה כי יש לדחות את התביעה על הסף. לאמיתו של דבר הטענה להתיישנות נטענה בשפה רפה והדגש הושם על טענת השיהוי (ראו סעיף 5 לסיכומי הנתבע 1, וסעיף 17 לסיכומי הנתבע 2).

דין הטענה להתיישנות להידחות. האירוע מושא התביעה התרחש ביום 7.9.2006 ואילו התביעה הוגשה ביום 25.2.2014. בעת ביצוע העוולות כלפיהם היו התובעים קטינים: התובע 1 יליד 9.3.1989 , התובע 2 יליד 24.12.1990 ; והתובע 3 יליד 1.10.1990. סעיף 10 לחוק ההתיישנות , התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות) קובע כי: "בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במניין הזמן שבו עדיין לא מלאו לתובע שמונה-עשרה שנה". התובע הבוגר יותר מבין השלושה הוא תובע 1, שמלאו לו 18 ביום 9.3.2007. ממועד זה מתחיל מניין תקופת ההתיישנות של שבע השנים. סופה של תקופת ההתיישנות לגבי תובע 1 היא אפוא ביום 9.3.2014. הואיל והתביעה הוגשה ביום 25.2.2014 המשמעות היא כי התביעה לא התיישנה. הדברים הם מקל וחומר ביחס לתובעים 2 ו-3 שהם ילידי שנת 1990. למעלה מן הנדרש יצוין כי הודאתם של הנתבעים בעובדות כתב האישום בהליך הפלילי היא " הודאה בזכות" במובן סעיף 9 לחוק ההתיישנות, אשר קובע כי אם " הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה". הודאת הנאשם בכתב האישום ניתנה ביום 25.4.2017 ולפיכך גם מטעם זה התביעה לא התיישנה (ראו באופן כללי לעניין זה: ע"א 217/86 ‏ ‎שכטר‎ ‎נ' אבמץ בע"מ, פ"ד מד(2) 846, 860 (1990)); ע"א 8438/09 רובאב חברה לנכסים בע"מ נ' אחים דוניץ בע"מ, פ''ד סה(2) 635 (2012)).

גם הטענה לפיה יש לדחות את התביעה מחמת שיהוי דינה להידחות. כאמור, התביעה הוגשה בחלוף מספר שנים מהמועד בו התגבשה עילת התביעה וסמוך לפני תום תקופת ההתיישנות. פסיקת בית המשפט העליון קבעה אמנם כי תביעה שמוגשת תוך שיהוי עשויה להידחות מחמת שיהוי, ברם אין משמעות הדברים כי כל השתהות בהגשת התביעה מביאה לסילוק התביעה מטעם זה (ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה ירושלים, פ"ד נז(5) 433 (2003)). יש לזכור בהקשר זה כי משמעות קבלת טענת השיהוי היא חתירה תחת מוסד ההתיישנות ופרקי הזמן שנקבעו בחוק ההתיישנות, ומכאן שרק במקרים חריגים בית המשפט יידרש לטענה זו. בפסיקה נקבעו מספר שיקולים רלוונטיים לצורך הבחינה אם מדובר בשיהוי שמצדיק סילוק התביעה. בין היתר, מקרים בהם עולה בבירור כי התובע זנח את זכות התביעה העומדת לו או וויתר עליה , או שבמשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה, או במקרים של שיהוי שנגרם עקב חוסר תום לבו של התובע ( ע"א 410/87 פריד נ' יונגר, פ"ד מה(3) 749 (1991) (להלן: עניין פריד)). פסיקת בית המשפט העליון שבה והדגישה כי ההידרשות ל טענת השיהוי היא נדירה וחריגה ביותר, והשימוש במכשיר זה ייעשה רק במקרים קיצוניים, מקום שהדבר מתחייב מטעמים מהותיים של צדק והגינות כלפי הנתבע, משיקולים שבאינטרס ציבורי, ומדאגה לקיום הליך שיפוטי תקין ( רע"א 187/05 נסייר נ' עיריית נצרת עלית, פ"ד סד(1) 215 (2010)). איחור בהגשת התביעה כשלעצמו אינו מעיד כי התובע זנח את הזכות העומדת לו והנפקות העיקרית של טענת שיהוי היא בהחלת דוקטרינת הנזק הראייתי במקרים המתאימים לכך (רע"א 901/07 מדינת ישראל – הוועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא-ליפל, פ"ד סד(2) 82 (2010)).

לא ניתן לומר כי המקרה שלפנינו הוא מבין המקרים החריגים בהם ההשתהות בהגשת התביעה יש בה כדי להביא לסילוקה תוך חסימת זכותם המהותית של התובעים. ככל שהדברים נוגעים לשיקולים שבאינטרס הציבורי ולשיקולים של תום לב והגינות, דומה כי אלה מצדדים באופן ברור בדחיית הטענה. יתר על כן, הנתבעים לא פירטו ולא הניחו תשתית המלמדת כיצד השתנה מצבם לרעה בעקבות ההשתהות בהגשת התביעה או כי נגרם קושי כה דרמטי שיש בו כדי להביא לסילוק התביעה רק מטעם זה. אף הטענה כי יש לראות בשיהוי ביטוי לוויתור על זכות התביעה, הזנחה, או הכרה והודאה מצד התובעים כי בפועל אינם זכאים לפיצוי נזיקי מצד הנתבעים – רחוקה מלשקף את מצב הדברים לאשורו .

הנתבעים טענו כי הגשת התביעה באיחור גרמה להם נזק ראייתי בלתי הפיך ( סעיף 15 לסיכומי הנתבע 2 ; סעיף 6 לסיכומי נתבע 1). גם טענה זו אין בידי לקבל. תחילה יצוין כי ספק אם הנטען על ידי נתבע 1 במסגרת סיכומיו נופל לגדר דוקטרינת הנזק הראייתי. לדברי נתבע 1 השתלשלות העובדות באירוע " הייתה שונה למיטב [זכרונו] וכן ממרחק הזמן הרב שעבר מאז האירוע" (סעיף 6 לסיכומי הנתבע 1) . בין כך לבין נזק ראייתי אין ולא כלום. הדברים אמורים ביתר שאת מקום שהתצהיר מכיל תיאור מפורט של עובדות המקרה " מזווית ראייתו" של נתבע 1 , באופן שמצייר את העבירות בהן הורשע כחמורות פחות ובנסיבות מקלות יותר .

ברמה הכללית יותר דומה כי ההפניה לדוקטרינת הנזק הראייתי אין בה כדי לסייע. פועלה של הדוקטרינה הוא במישור העברת נטל ההוכחה לגבי העובדות שלגביהן נגרם נזק ראייתי (ע"א 4438/15 סלאמה נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 26.2.2017) ). אך "אין בקיומו של חסר ראייתי ובהעברת נטל השכנוע כדי למנוע השלמת החסר באמצעות ראיות אחרות, וכאשר עולה בידי הנתבע למלא חסר ראייתי מסוים, הרי שלא תהא עוד נפקות לאותו חסר והמקרה ייבחן על פי העובדות שהוכחו" (ע"א 8842/08 עזבון המנוח גדעון לב ארי ז"ל נ' אריה, פסקה 17 (פורסם בנבו, 20.1.2011)). בהינתן ההליך הפלילי והרשעת הנתבעים בגדרו והנפקויות במישור הראייתי, ספק אם יש מקום לטענה בדבר חוסר ראייתי שיש בו פגיעה בזכויותיהם של הנתבעים. לזאת נוסף כי הטענה נטענה מבלי לפרט מה הנזק הראייתי שנגרם לנתבעים.

שאלת האחריות – הממצאים של ההליך הפלילי

מרבית התשתית העובדתית הרלוונטית הונחה לפניי באמצעות הפנייה להכרעת הדין החלוטה שניתנה בעניינם של הנתבעים בבית המשפט המחוזי בחיפה ( תפ"ח 3065/06, לא פורסם). הכרעת הדין שניתנה על בסיס הודאת הנתבעים בכתב האישום מייסדת את התשתית העובדתית העיקרית גם לתובענה בהליך זה.

סעיף 42א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות) קובע כלהלן:

"הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט אזרחי".

תכליותיו של סעיף 42א לפקודת הראיות הן שתיים. התכלית הראשונה טמונה בשאיפה למנוע סתירה בין תוצאות הדיון במשפט הפלילי לבין תוצאות הדיון במשפט האזרחי. חשיבותה של תכלית זו ברורה. יש בה כדי ליצור וודאות ואמון בהליך השיפוטי. התכלית השנייה היא לייעל את ההליכים המשפטיים על ידי מניעת כפילות בשמיעת ראיות, וזאת בין שהתביעה האזרחית מתנהלת במנותק מהתביעה הפלילית ובין שהיא המשך לה (הצעות חוק 995 התשל"ב, עמ' 265-264; ע"א 9057/07 אפל נ' מדינת ישראל, פסקה 31 והאסמכתאות שם (פורסם בנבו, 2.4.2012); רע"א 1518/15 ‏ ח'לף נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם בנבו, 8.3.2015) (להלן: עניין ח'לף)).

על פי סעיף 42א לפקודת הראיות כדי שהממצאים והמסקנות של פסק דין במשפט פלילי – הכרעת הדין להבדיל מגזר הדין (ראו סעיף 52א(ב)(2) לפקודת הראיות) – יהיו קבילים כראיה לאמור בהם במשפט האזרחי, יש צורך בקיומם של שלושה תנאים: קיומה של הרשעה; קיומו של פסק דין חלוט; וכי אחד מבעלי הדין במשפט האזרחי הוא המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע (יעקב קדמי על הראיות חלק שלישי 1560-1553 (2009) (להלן: קדמי)). שני התנאים האחרונים ברורים ולא מעוררים כל קושי. לגבי התנאי הראשון, יובהר כי גם הרשעה שניתנה על בסיס הודאה פורמלית היא הכרעת דין לכל דבר ועניין לצורך תחולת סעיף 42א לפקודת הראיות (ע"א 285/80 שיף נ' אליאסי, פ"ד לד(4) 752 (1980); ע"א 71/85 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' סילביה בוחבוט, פ"ד מא(4)327 (1987) (להלן: עניין אריה)). זאת ועוד, גם הכרעת דין הקובעת כי הנאשם ביצע את המעשה אך אין בה הרשעה פורמלית, כגון בעניינו של קטין, תיחשב פסק דין שניתן להגישו כראיה בהליך אזרחי (ע"א 19/89 שלג נ' כלפה (פורסם בנבו, 13.6.1991); רע"פ 2976/01 אסף נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 418, פסקה 36 (2002)). דומה כי מסקנות אלו קשורות באופן הדוק לתכליות העומדות בבסיס סעיף 42א לפקודת הראיות. נסיבות המקרה ממחישות היטב את חשיבותה של קביעה זו. פסק הדין המרשיע במקרה זה ניתן על ידי בית המשפט המחוזי, ואין להעלות על הדעת להתיר לנתבעים כדבר שבשגרה לחתור תחת הכרעת הדין על ידי הבאת ראיות וטיעון שסותר את ממצאיה .

סעיף 42א(א) לפקודת הראיות נוקט בלשון של "ראיה לכאורה", ביטוי שממנו יכולה להשתמע הכוונה כי כוחו של פסק הדין המרשיע הוא ככל הראיות או אפילו פחות מכך. אלא שלאמיתו של דבר מתברר כי מדובר בראיה משמעותית שאף לא ניתן להביא ראיות לסתור אותה אלא במקרים חריגים ( קדמי, עמ' 1563). בסוגיה זו עוסק סעיף 42ג לפקודת הראיות שמקנה לבית המשפט היושב בתיק האזרחי את שיקול הדעת לבחון באלו מקרים ראוי להתיר הבאת ראיות לסתור ממצא שנקבע בהליך הפלילי. סעיף 42ג קובע כי:

"הוגשה ראיה כאמור בסעיף 42א, לא יהיה המורשע או חליפו או מי שחב בחובו הפסוק רשאי להביא ראיה לסתור, או ראיה שכבר נשמעה או הוגשה במשפט הפלילי, אלא ברשות בית המשפט, מטעמים שיירשמו וכדי למנוע עיוות דין".

דיון סביב סעיף 42א לפקודת הראיות מוליד אבחנה בין שלוש קטיגוריות של ראיות. קטגוריה ראשונה של ראיות שנועדו לסתור את "הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי" – ועליה חל אפוא סעיף 42ג לפקודה. ואולם, גם במקרה זה, מתן רשות להביא ראיות לסתור ממצאיו של פסק דין לא תינתן בנקל והיא תיועד לנסיבות מיוחדות, כגון מקום בו תחושתו של השופט היושב בדין היא כי עלולה להיגרם "תוצאה בלתי צודקת בעליל" או כזו ה"מקפחת קיפוח קשה את הנתבע בהגנתו" (עניין מלט; עניין ח'לף, פסקה 4 והאסמכתאות שם (פורסם בנבו, 8.3.2015) גבריאל הלוי תורת דיני הראיות כרך ג 790 (התשע"ג, 2013)).

קטגוריה שנייה הן אותן ראיות שאינן באות לסתור את הממצאים והמסקנות שנקבעו בפסק הדין הפלילי, ועל כן אין כל מניעה להגשתן אף ללא צורך ברשות בית המשפט שכן עליהן לא חל סע' 42ג' לפקודה. לעתים לא קל לקבוע מהי ראיה שבאה לסתור את הממצאים והמסקנות שבפסק הדין הפלילי. כך לדוגמה בפסיקת בית המשפט העליון התעוררה השאלה אם טענה לרשלנות תורמת היא בגדר טענה לסתור שלא ניתן להגיש ראיות לשם הוכחתה אלא ברשות בית המשפט (ראו מצד אחד: 895/80 עירית נתניה נ' אל מלק, פ"ד לז(2) 119 (1983); ומנגד – ע"א 350/74 חברת מ.ל.ט בע"מ נ' מסעוד, פ"ד כט(1) 208 (1974) (להלן: עניין מלט)). קדמי סבור כי הדעה הרווחת בפסיקת בית המשפט העליון כי טענה לרשלנות תורמת איננה בגדר ראיה לסתור ועל כן ניתן להביא ראיות להוכחתה ללא צורך ברשות בית המשפט (קדמי, עמ' 1568).

לעמדתי, יש לזהות קטגוריה שלישית שעוסקת בראיות שהן אמנם מחוץ למסד העובדתי שנקבע בהליך הפלילי, אך אלה טענות וראיות שחותרות תחת ההליך הפלילי. דוגמה לכך טענות לפיהן ההודאה הפורמלית בהליך הפלילי לא הייתה מרצון או כי נפל כשל בייצוג וכיוצא באלה טענות אשר באות לערער מן היסוד את תקפותו של ההליך הפלילי ואת תוצאותיו, ואינן מכוונות במישרין למסקנות ולממצאים שנקבעו בפסק הדין הפלילי. לדעתי, אין מקום להתיר הצגת ראיות אלו במסגרת ההתדיינות האזרחית.

אין מי שיחלוק על כך שהממצאים והמסקנות של הכרעת הדין בהליך הפלילי, המבוססות על הודאת הנתבעים בכתב האישום, מהווים בסיס ראייתי איתן גם לתביעה הנוכחית. יובהר כי הממצאים והמסקנות הם למעשה העובדות שפורטו בכתב האישום (עניין אריה, עמ' 333). הנתבעים לא הניחו נימוק משכנע שיש בו כדי לפגום במשקלם של הממצאים העולים מהכרעת הדין. ממצאים אלו היוו בסיס להכרעת הדין בהליך הפלילי שבעקבותיה נגזר דינם של הנתבעים. לא הונחה לפניי ראיה כלשהי כי במסגרת ההליך הפלילי או לאחר הרשעתם טענו הנתבעים טענה כלשהי ביחס לאמור בהכרעת הדין. ממילא הכרעת הדין שרירה וקיימת ללא עוררין.
במסגרת ההליך הנוכחי מעלים הנתבעים מספר טענות. חלק מהטענות שהם מעלים נוגע להיקף הנזק הנטען על ידי התובעים. כפי שהוער לעיל, ראיות לעניין היקף הנזק אינן ראיות שבאות לסתור את הכרעת הדין המרשיעה, וברי כי לנתבעים עומדת הזכות להביא ראיות לעניין הנזק. נתבע 1 אף עמד על חקירת המומחה מטעם התובעים והמומחה נחקר בבית המשפט. לעניין הנזק אדרש בהרחבה בהמשך. לצד הטענות לגבי היקף הנזק העלו הנתבעים – ובעיקר הנתבע 1 – טענות נוספות שנופלות לגדר הקטיגוריות השונות אותן הזכרנו מקודם.

בגדר הטענות שסותרות את הכרעת הדין שניתנה בהליך הפלילי ונופלות בקטגוריה הראשונה, ניתן למנות את טענות נתבע 1 לפיהן האמור בכתב האישום לא משקף את אשר התרחש בפועל. כך, טוען נתבע 1 כי ככלל האלימות בה נקט כלפי התובעים הייתה מינימאלית. הוא טוען כי נגע קלות עם גרזן בלחיו של התובע 1 כדי להבהילו וכי לא גנב מהתובעים כסף. כן טוען נתבע 1 כי הוא רק איים על התובעים שימצצו אחד לשני את איבר המין אך לדבריו, המעשים המיניים לא בוצעו בפועל. נוסף על כך, לדברי נתבע 1 טענת התובעים לגבי האקדח שקרית לחלוטין שכן לא היה לו או לנתבע 2 אקדח (סעיפים 39-8 לתצהיר עדות ראשית של הנתבע 1; סעיפים 20-18 לסיכומי הנתבע 1). טענות אלו עומדות בסתירה חזיתית לעובדות המפורטות בכתב האישום בהן הודה נתבע 1. על כן, על ראיות הבאות להוכיח טענות אלו חל במלוא התוקף סעיף 42ג לפקודת הראיות. אינני סבור כי המקרה דכאן נמנה על המקרים החריגים בהם יש להתיר לנתבע 1 לסתור את ממצאי ומסקנות ההליך הפלילי. בפן הפורמאלי נתבע 1 לא ביקש רשות מבית המשפט להביא ראיות בהקשר לנטען על ידו, ונראה כי הילוכו לסתור את ממצאי ההליך הפלילי ורצוף בקשיים לא מבוטלים. נוסף על כן, גם אם הנתבע 1 היה מתגבר על מכשולים אלו, לא הונחו על ידו, מלבד עדותו שאין לסמוך עליה, ראיות מהימנות שמאפשרות לקבוע אחרת מממצאי ומסקנות הכרעת הדין. למותר לציין כי הניסיון להעמיד את הכרעתו של בית המשפט המחוזי אל מול דברים שנדלו מקטעי כתבות בעיתונות (ראו סעיפים 20-18 לסיכומי הנתבע 1) – פסול מיסודו.

בגדר הטענות שלא בהכרח עומדות בסתירה לממצאים ולמסקנות של הכרעת הדין, ומכאן שהן נמנות על הקטגוריה השנייה, ניתן למנות את טענתו של נתבע 1, כי עובר למתואר בכתב האישום המתוקן, הוא וחבריו הותקפו לפחות בשבע הזדמנויות שונות על ידי צעירים מוסלמים. לדבריו אותם צעירים תקפו אותו על רקע דתי ועדתי ו זכור לו שאחד מן התוקפים באחת ההזדמנויות היה אחיו של התובע 1. לטענת הנתבע 1, בעקבות האמור הוא התחיל לפתח איבה כלפי מוסלמים וכאשר גילה שהתובע 1 הוא אחיו של מי שתקף אותו, גמלה בליבו החלטה לנקום בו. טיעון זה לא בא לסתור את הממצאים והמסקנות של הכרעת הדין, ולו מן הטעם כי ה וא עומד במפלס עובדתי אחר שלא מתנגש ולא סותר את הנטען בכתב האישום בו הודו הנתבעים. ואולם טענותיו של הנתבע 1 דינן להידחות מכל וכל. ראשית, טענות אלו לא נטענו בכתב ההגנה, חרף החשיבות שנתבע 1 מייעד להן. שנית, הנתבע לא הביא ראיות להוכחת הנטען על ידו ולא הניח בסיס ראייתי מספק לשם קבלת הטענה. ככל שהטענה היא כי יש להסתמך על עדותו של נתבע 1 כדי לקבוע ממצאים בעניין זה – איני סבור שניתן לתקוע יתדות על ב סיס דבריו של הנתבע. שלישית, גם לו היה המצב העובדתי כמתואר על ידי הנתבע 1 (ואינני קובע כך) הרי עובדות אלה לא היו גורעות מאחריותו לפיצוי התובעים בגין הנזקים שנגרמו להם. מה שהנתבע 1 מבקש מבית המשפט הוא להכשיר מעשים חמורים שלדבריו היוו "נקמה" על פגיעה בו, כל זאת מקום שלטענת הנתבע מי שפגע בו הוא לא התובע 1 – אלא אחיו. הילוך זה פסול מיסודו משום שהוא נוגד כל אמת מידה משפטית, לא כל שכן – מוסרית.

תחת הקטגוריה השלישית נופלות טענות נתבע 1 לגבי הודאתו בכתב האישום. לדבריו, הודאתו בעובדות כתב האישום המתוקן הייתה הודאה "פורמאלית" ו"כללית" בלבד, שלא ניתן להסתמך עליה כדי לקבוע את העובדות בפועל; וכי ההודאה ניתנה על ידו מטעמים "טכניים" של ניהול ההליך הפלילי. זאת, בשל הלחץ הכבד שהופעל עליו מצד סנגורו ובשל חוסר הבנתו את ההליך הפלילי (סעיפים 43-42, 45 לתצהיר עדות ראשית הנתבע 1; סעיף 15 לסיכומי הנתבע 1). טענות אלו חותרות תחת ההליך הפלילי שתוצאותיו, לרבות גזר הדין, נשענו על הודאת הנתבעים. אין לקבל את הילוכו של נתבע 1 שנועד לאיין את הודאתו (ע"א 9283/04 אילון צברי נ' פקיד שומה ת"א - היחידה הארצית לשומה (פורסם בנבו, 9.11.2006)). הנתבע 1 יכול היה להעלות טענותיו במספר הזדמנויות, אך לא הונחה ראיה לכך שהוא עשה כן. לפיכך, טענותיו המאוחרות לא יכולות להישמע בהליך זה, ומשמעות מתן אפשרות זו – ניסיון לערער על פסק הדין שניתן בהליך הפלילי. למעלה מהנדרש יצוין כי בהיבט העובדתי, הנתבע 1 לא הניח תשתית ראויה לנטען על ידו.

טענות נוספות שמעלה הנתבע 1 נוגעות לרקע הנפשי שלו. לטענתו, הוא סבל כבר מילדות מהפרעות התנהגות שונות על רקע נפשי בגינן הסתבך בפלילים, הפרעות שאף החמירו בהמשך והצריכו אבחון נפשי ונטילת תרופות פסיכיאטריות (סעיף 14 לתצהיר עדות ראשית של הנתבע 1; סעיף 5 לסיכומי הנתבע 1). לטענת הנתבע 1, לאחר האירוע מצבו הנפשי הלך והחמיר, הוא המשיך להיות מטופל גם בכלא, ולדבריו השתחרר מן הכלא כ"...שבר כלי, באופן מיותר לחלוטין ביחס לעובדות המקרה" (סעיף 52 לתצהיר עדות ראשית הנתבע 1). ככל שהטענה מכוונת לכך כי נתבע 1 אינו אחראי למעשיו בהם הורשע בהליך הפלילי – יש לדחותה מכל וכל. טענותיו של הנתבע 1 להעדר אחריות ולאי כשירותו לעמוד לדין עלו במסגרת ההליך הפלילי, אך הנתבע 1 ביקש לחזור בו מטענות אלו (ראו פרוטוקול דיון מיום 25.4.2007 בתפ"ח 3065/06, נספח 6 לתצהיר התובעים). על כן, העלאת טענה זו בשלב זה, מעוררת תהיה ולא ניתן לקבלה. יותר מכך, נתבע 1 לא הניח תשתית כלשהי להוכחת טענותיו כי אינו אחראי למעשיו ובכלל זאת לא הוגשו מסמכים רפואיים כלשהם התומכים בטענותיו. למען הבהירות האנליטית אציין כי פן זה של הטענה נופל לגדר הקטגוריה השלישית. ככל שהטענה בדבר המצב הנפשי מכוונת לפטור מהחבות בנזיקין, הרי בהתבסס על טענותיו של נתבע 1 לא ניתן להסיק שיש לפטור אותו מחבותו בנזיקין (ראו לעניין זה באופן כללי: רע"א 1272/05 כרמי נ' סבג, פ"ד סב(3) 396 (2007)).

אחר כל אלה נותרנו עם המסקנה כי המסד העובדתי הרלוונטי הוא זה שתואר בכתב האישום – שהיווה בסיס להרשעת הנתבעים בהליך הפלילי.

עוולות רבות מצטופפות ומטות שכם כדי להוות משענת לחיוב הנתבעים לפצות את התובעים בגין נזקיהם. הואיל והמשמעות האופרטיבית לעילה שעל בסיסה תיקבע חבותם של הנתבעים היא מינורית, אינני רואה להאריך בפירוט יסודות העוולות השונות החלות במקרה הנדון. די אם אציין כי מתקיימת עוולת הפרה חובה חקוקה – ובמקרה זה החוב ות החקוקות הן העבירות בהן הורשעו הנתבעים (ע"א 7141/13 קונקטיב גרופ בע"מ נ' שמעון דבוש, פסקה 22 לפסק דינה של כב' השופטת ברק-אז (פורסם בנבו, 5.11.2015) ). כן מתקיימים יסודות עוולת התקיפה כמשמעותה בסעיף 23( א) לפקודת הנזיקין – בהתאם לעובדה כי הנתבעים הורשעו בביצוע עבירת פציעה בנסיבות מחמירות והתעללות בקטין וסיוע לעבירות אלו לגבי הנתבע 2; וכן עוולת כליאת השווא לפי סעיף 26 לפקודת הנזיקין – בהתאם לעובדה כי הנתבעים הורשעו בביצוע עבירת חטיפה וסיוע לעבירה זו לגבי הנתבע 2) .

איני סבור כי בנסיבות המקרה ניתן לבסס עוולה לפי חוק איסור לשון הרע, שכן למעט הסיקור התקשורתי שנלווה לאירוע, אשר לא נטען וממילא לא הוכח כי הוא קשור לנתבעים או נעשה על ידם , לא הוכח שנעשה פרסום על ידי הנתבעים. מכל מקום אין נפקות ממשית לדיון בעילת לשון הרע בנפרד, שכן הפיצוי – במיוחד ברכיב הנזק הלא ממוני – מגלם את הפגיעה ב מרבית הערכים שחוק לשון הרע בא להגן עליהם. לכן ממילא קיימת חפיפה בין הפיצוי לו זכאים התובעים על פי יתר העוולות לבין הפיצוי לפי חוק איסור לשון הרע (השוו: רע"א 7452/96 מדינת ישראל משרד הביטחון נ' חברה קבלנית האחים אהרון בע"מ, פ"ד נא(5) 874 (1998); ע"א 140/00 ‏ עיזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום‏, פ''ד נח(4) 486 (2004) (להלן: עניין אטינגר)).

המצב הרפואי והנפשי

עתה נעבור לדון בשאלת הנזק. בפתח הדברים נציין כי התובעים צירפו חוות דעת של מומחה בתחום הפסיכיאטרי, ואילו הנתבעים לא הגישו חוות דעת מטעמם. לאור מרכזיות קביעות המומחה בדיון בשאלת הנזק, אפתח בסקירת חוות דעת ובעדות המומחה בבית המשפט – אך לפני כן א ציין נתונים כללים וכן את עיקר הממצאים הרפואיים.

נתונים כלליים: התובע 1 יליד 9.3.1989 ; ביום האירוע היה קטין, כבן 17 וחצי, והיום הוא כבן 29 . התובע 2 יליד 24.12.1990 ; ביום האירוע היה קטין, כבן 16, והיום הוא כבן 28. התובע 3 יליד 1.10.1990. ביום האירוע היה קטין, כבן 16, והיום הוא כבן 28 .

הפגיעות והטיפול הרפואי: כפי שצוין בעובדות כתב האישום המתוקן, במהלך האירוע נקטו הנתבעים אלימות פיזית, א ך עיקר טענות התובעים נוגע לפגיעה במישור הנפשי. על פי הנתונים שהונחו לפניי, התובעים לא פנו לקבלת טיפול רפואי מיד לאחר האירוע, אלא השתהו ופנו רק בחלוף מספר ימים: התובע 1 פנה לחדר מיון לאחר יומיים, והתובעים 2 ו-3 פנו לאחר ארבעה ימים (ראו גיליונות חדר מיון המסומנים כל אחד כנספח מס' 18 במסמכים שצורפו לתצהירי העדות הראשית של התובעים). תוצאות הפגיעה הפיזית בתובעים לא היו חמורות. מעבר לתעודות חדר המיון לא הוצגו מסמכים רפואיים המלמדים על כך שהתובעים קיבלו טיפול במישור הפגיעה הגופנית -פיזית. בתיעוד הרפואי שצורף בעניין התובע 1 צוין כי לדבריו הוא נחבל בראשו ללא איבוד הכרה וכי הוא סובל משפשוף בגבה עליונה מימין. מצבו הכללי תואר טוב. לגבי תובע 2 צוין כי לדבריו הוא נחבל בגב והתלונן על כאבי ראש, אך ממצאי הבדיקה לא העידו על סימני חבלה. אשר לתובע 3 צוין כי לדבריו הוא נחבל בראשו, אך ממצאי הבדיקה לא העידו על סימני חבלה חיצוניים או על בעיה גופנית דחופה.

תעודות חדר המיון שצירפו התובעים לא כללו פרטים לגבי המעשים שתוארו בכתב האישום. כל שצוין בתעודות חדר המיון כי התובעים הותקפו פיזית. עם זאת, אין בכך כדי להטיל ספק לגבי הפגיעה שנגרמה לתובעים. כיום לא יכולה להיות מחלוקת על כך שהתרחש אירוע אף לפי שיטת הנתבעים. כאמור, הנתבעים טוענים אך לגבי עוצמת האירועים וניואנסים כאלה ואחרים . מקובל עליי הסבר התובעים כי הסיבה לחוסר בתיעוד בפנייתם הראשונית לבית החולים, נעוצה בבושה לספר לפרטים על מה שהתרחש (ראו עמ' 25 ש' 16-15; עמ' 30 ש' 8-7, 15; עמ' 34 ש' 7-6, 11, 13, 15 – כל ההפניות הן לפרוטוקול אלא אם צוין אחרת). התובע 3 אף הוסיף כי בעקבות האירוע הוא הסתגר בחדרו ופנה לקבלת טיפול רפואי רק בלחץ משפחתו. אין ספק כי האירועים מושא התביעה הם אירועים קשים. הנתבעים השפילו וביזו את התובעים ופגעו בהם פגיעה מינית חמורה. הנתבעים היו אז נערים בני 17-16 שנים, ואך טבעי כי יחושו השפלה וירגישו בושה וכלימה מהמעשים שבוצעו בהם. כך שהועבדה כי בחדר המיון לא פירטו את הפגיעה המינית המשפילה – היא מובנ ת, ולהסתרת הסיפור אין לייחס משקל מכריע כפי שהנתבעים טוענים.

בעוד שהאירוע שחוו התובעים לא הותיר בגופם פגיעות פיזיות חמורות, השלכותיו על נפשם הייתה משמעותית. התובעים טענו כי בעקבות המקרה נפערה צלקת בנפשם ונגרמה להם נכות לצמיתות.

חוות הדעת מטעם התובעים

התובעים הגישו מטעמם שלוש חוות דעת בתחום הפסיכיאטרי של ד"ר טארק פאהום. כאמור, הנתבעים לא הגישו חוות דעת מטעמם ועל כן, לפני בית המשפט עומדות בדד חוות דעתו של מומחה התובעים. נתבע 1 ביקש לחוקר את המומחה ואכן המומחה נחקר בבית המשפט. המומחה קבע בחוות הדעת כי שלושת התובעים סובלים מתסמונת בתר-חבלתית כרונית ( Post-Traumatic Stress Disorder), אשר באה לידי ביטוי בעצימות שונה לגבי כל אחד מהם, ובהתאמה קבע לכל אחד מן התובעים נכות צמיתה.

לגבי תובע 1

המומחה קבע בחוות הדעת כי הסימפטומים מהם סובל תובע 1 הם בעוצמה גבוהה וקשה ומשפיעים בצורה מאוד משמעותית על תפקודו היומיומי ( עמ' 5 לחוות הדעת). בחוות הדעת צוין כי הדבר בא לידי ביטוי בכך שהתובע עזב את לימודיו לאחר האירוע בשל פחד ובושה לחזור לבית הספר לאחר שהאירוע נודע ברבים. המומחה הוסיף כי מאז ועד היום התובע לא השתלב במסגרת לימודית או תעסוקתית כלשהי ( עמ' 2 לחוות הדעת). לעניין הטיפול בתובע, ציין המומחה כי התובע לא קיבל טיפול כלשהו מכיוון שלא רצה לדבר על החוויות הקשות בשל חשש מסטיגמה והעדיף "להתנתק" (עמ' 4 לחוות הדעת). המומחה התרשם כי התובע שרוי במצוקה קשה בעקבות האירוע, כי הוא סובל ממצבי רוח ירודים ומתקשה לחזור לאיזון נפשי ( עמ' 6 לחוות הדעת). המומחה הביא את תחושותיו של התובע כי "חייו השתנו", "הכל נהרס" וכי הוא חש " מנותק מאחרים ובעולם אחר", "מעדיף את המוות", ו"מעדיף שילך לישון ולא להתעורר בבוקר" (עמ' 4 לחוות הדעת). התובע אף הביע חששותיו כי ייחטף שוב, וביטא פחד מיצירת קשר אינטימי עם בת זוג ( עמ' 4 לחוות הדעת). המומחה התרשם כי גם בחלוף שמונה שנים מאז האירוע, ממשיך התובע 1 לגלות סימנים פוסט טראומטיים קשים המשפיעים על תפקודו בכל התחומים וכי החיזוי לשיפור במצבו בעתיד לא אופטימי ( עמ' 6 לחוות הדעת).

המומחה העריך אפוא כי התובע 1 סובל מ נכות נפשית בשיעור של 50% לפי פריט 34( ב)(5) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי ( קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן: התוספת) שמתאר מצב של "הפרעת דחק בתר-חבלתית ( פוסט טראומטית) PTSD... רמיסיה חלקית עם סימנים קליניים ברורים, קיים צורך בטיפול תרופתי קבוע, קיימת הפרעה קשה בתפקוד הנפשי והחברתי, ישנה הגבלה קשה של כושר העבודה".

בחקירתו הנגדית בבית המשפט הוסיף המומחה כי הסימנים הקליניים שהיוו בסיס לקביעתו הם העובדה כי התובע נראה בבדיקתו מתוח ודרוך, במצב רוח ירוד ו מתקשה בביטוי רגשות ( עמ' 16 ש' 15-14). המומחה הסביר כי סעיף הליקוי קובע כי קיים צורך בטיפול תרופתי קבוע, אך למרות שהתובע ציין בפניו כי אינו מקבל טיפול כלשהו, עדיין זהו סעיף הליקוי המתאים. לדברי המומחה המבחן אינו נטילת תרופות בפועל, אלא הצורך בטיפול תרופתי ( עמ' 16 ש' 25-23, 28). אשר לקביעה כי ישנה הגבלה קשה של כושר העבודה, המומחה פירט בעדותו את הממצאים הקליניים שנצפו אצל התובע ואשר לדידו הם ב עלי השפעה על כושר עבודתו, וביניהם: חוסר אמון בזולת, הרגשה של פגיעות מתמדת, הרגשת השפלה ואיום, תחושת בלבול, חוסר ריכוז ומצב דכאוני ( עמ' 17 ש' 13-10).

לגבי תובע 2

המומחה ציין בחוות הדעת כי התובע 2 שב לשגרת חייו כחודשיים לאחר האירוע, אם כי הישגיו הלימודיים ירדו בשל חוסר מוטיבציה. המומחה ציין כי כיום עובד התובע בגינון ומאורס אך חש חרדה כי ארוסתו תגלה פרטים על האירוע ( עמ' 4 לחוות הדעת). המומחה ציין את העובדה כי לאחר האירוע התובע טופל על ידי פסיכולוג במסגרת בית הספר. אמנם הטיפול עזר לו בהתחלה אך לאחר סיום הטיפול "הכל חזר מחדש" והוא חש שלעולם לא ישכח את האירוע ( עמ' 4 לחוות הדעת). המומחה תיאר את דברי התובע על המצוקה בעקבות האירוע ועל הקושי שלו עמדי יחס האשמה שגילו הוריו, ובמיוחד אביו, לאור חשיפת האירוע בתקשורת. המומחה התרשם כי התובע מצוי במצוקה נפשית קשה וכי על אף העובדה שחלפו שמונה שנים מאז האירוע, עדיין ממשיך לגלות סימנים פוסט טראומטיים קשים וכי החיזוי לשיפור במצבו בעתיד לא אופטימי ( עמ' 5 לחוות הדעת).

לאור האמור העריך המומחה כי הנכות הנפשית שנגרמה לתובע הינה בשיעור של 30% לפי פריט 34(ב)(4) לתוספת שמתאר: "הפרעת דחק בתר-חבלתית ( פוסט טראומטית) PTSD... רמיסיה חלקית, עם סימנים קליניים בחומרה בינונית, קיים צורך בטיפול תרופתי קבוע, קיימת הפרעה ניכרת בתפקוד הנפשי והחברתי, קיימת הגבלה ניכרת של כושר העבודה".

בחקירתו הנגדית בבית המשפט הוסיף המומחה כי מבחינה קלינית הסימנים שנמצאו בבדיקתו של התובע 2 היו פחותים בעוצמתם ביחס לתובע 1 ועל כן הוא קבע כי הוא סובל מפוסט טראומה ברמת חומרה בינונית ( עמ' 19 ש' 21, 36-26; עמ' 20 ש' 2-1).

לגבי תובע 3

המומחה ציין בחוות הדעת כי בעקבות האירוע נשאר התובע ללא מסגרת לימודית או תעסוקתית למשך שלוש שנים , היות ולדברי התובע "לא היה לו כוח לשום דבר". לאחר מכן התחיל התובע ללמוד אך התקשה במהלך לימודיו, במיוחד לאור העובדה כי למד עם בחורים ממוצא דרוזי אשר הזכירו לו את החוויות הקשות שעבר. על פי חוות הדעת כיום עובד התובע בעמותת תרומות ( עמ' 2 לחוות הדעת). התובע ציין בפני המומחה כי לאחר האירוע קיבל טיפול פסיכולוגי במסגרת בית הספר, וכי השיחות עזרו לו לעבד את האירוע רק באופן ראשוני אך הטיפול הופסק כשהוא היה שרוי תחת האפקטים השליליים של האירוע ( עמ' 4 לחוות הדעת). המומחה ציין את דברי התובע כי מאז האירוע חייו השתנו לחלוטין, הישגיו הלימודיים ירדו, הוא חש " אדם אבוד שכל חייו נהרסו", והתחיל לעשן סמים. עוד הוסיף המומחה כי לדברי התובע הוא לא מתכוון להתחתן בעתיד ואינו מסוגל לקשר אינטימי; וכי עד היום הוא חושש לנסוע בלילה מחשש שייחטף ( עמ' 4 לחוות הדעת). המומחה ציין כי התובע 3 הוא יותר ורבאלי משאר התובעים, אך כמוהם מצוי במצב רוח ירוד, מוצף רגשית ועם רמת חרדה גבוהה ( עמ' 4 לחוות הדעת). המומחה התרשם כי התובע מצוי במצוקה נפשית קשה וכי על אף העובדה שחלפו שמונה שנים מאז האירוע, עדיין ממשיך לגלות סימנים פוסט טראומטיים קשים וכי החיזוי לשיפור במצבו בעתיד לא אופטימי ( עמ' 5 לחוות הדעת).

המומחה העריך כי לתובע 3 נותרה נכות נפשית ב שיעור של 30% , בהתאם לאותו פריט שנקבע בעניינו של התובע 2. נזכיר כי הפריט מתאר מצב של "הפרעת דחק בתר-חבלתית ( פוסט טראומטית) PTSD... רמיסיה חלקית עם סימנים קליניים ברורים, קיים צורך בטיפול תרופתי קבוע, קיימת הפרעה קשה בתפקוד הנפשי והחברתי, ישנה הגבלה קשה של כושר העבודה".

הנתבעים, ובעיקר נתבע 1 העלו מספר טענות ביחס לחוות הדעת. לפני שנתייחס להשגות אלו, נציין באופן כללי כי חוות הדעת של מומחה, ואף מומחה רפואי, אינה סוף פסוק, ובית המשפט הוא הקובע גם בסוגיה הרפואית ( ע"א 2541/02 לנגר נ' יחזקאל, פ"ד נח(2) 583 (2004)) , אם כי אין פסול בכך שלאחר בחינת הדברים בית המשפט יאמץ את חוות דעת המומחה. הדברים אמורים לגבי מומחים שמונו מטעם בית המשפט, אך יפים גם לגבי מומחה מטעם צד ( ע"א 2906/01 עירית חיפה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 25.5.2006) ). זאת מבלי לייתר את הצורך לבחון ביתר זהירות חוות הדעת שאינה מטעם בית המשפט אלא מוגשת על ידי צד למשפט (שם) . הקביעה אם יש לקבל את דעתו של מומחה נשענת על בחינה בשני מישורים: מישור המהימנות האישית – בו נבחנת מהימנותו של המומחה ככל עד אחר; ומישור האמינות המקצועית – בו נבחנים רמתו המקצועית של המומחה, ו טיב ואופי הבדיקה או הבירור שערך שמכוחם הגיע למסקנותיו ( ע"פ 1839/92 אשקר נ' מדינת ישראל ( פורסם בנבו, 4.9.1994)).

אינני רואה סיבה מוצדקת שלא לקבל את האמור בחוות דעתו של המומחה מטעם התובעים. במישור מהימנותו האישית של המומחה, נראה כי מדובר במומחה שניתן לסמוך על דבריו. העד התייצב בבית המשפט, נחקר על חוות דעתו, ולא עלתה אינדיקציה כלשהי לחוסר מהימנות במישור האישי. גם במישור המהימנות המקצועית, עמדת המומחה מטעם התובעים מקובלת עליי . מדובר במומחה לפסיכיאטריה המתמחה בפסיכיאטריה של הילד והמתבגר. מקורות חייו עולה כי הוא בעל הכשרה פורמלית ומקצועית ובעל ניסיון עתיר בתחום בו ניתנה חוות הדעת. בין היתר שימש המומחה כרופא פסיכיאטר בכיר במרפאת ילד ונוער בבית חולים מעלה הכרמל; ניהל בפועל את המחלקה הפסיכיאטרית לנוער במרכז ל בריאות הנפש במעלה הכרמל; שימש כאחראי על השירות האמבולטורי במרפאות הילד והנוער בבית חולים נצרת וייעץ למספר מוסדות. המומחה נחקר על ידי נתבע 1, הסביר באופן מפורט ומשכנע את קביעותיו בחוות הדעת ונראה כי ניתן לסמוך על קביעותיו במישור המקצועי.

לטענת הנתבעים חוות הדעת נכתבו בחלוף שמונה שנים מהאירוע ומטעם זה אין הן יכולות לבסס קשר סיבתי בין האירוע לנזקים הנפשיים הנטענים. לגישת הנתבעים, ייתכן כי לאחר האירוע מושא התביעה, התרחשו אירועים טראומטיים אחרים במרוצת השנים שהשפיע ו על מצבם הנפשי של התובעים . אין בידי לקבל טענה זו. טענתם של הנתבעים נטענת בעלמא ואין היא אלא ספקולציה לא מבוססת. בחוות הדעת שכתב המומחה הוא היה ער לפרק הזמן הניכר שעבר מאז המקרה וקבע כי אותות הטראומה מהאירוע ניכרות בתובעים גם לאחר חלוף פרק זמן ניכר. מעיון בחוות הדעת עולה בבירו ר כי המומחה מייחס את המצב הנפשי למקרה מושא התביעה ולהשפעתו על חייהם. המומחה נשאל בחקירתו הנגדית לגבי האפשרות כי מאז חלוף האירוע התובעים עברו אירועי טראומה נוספים אשר הובילו למצבם הנפשי כיום והוא ציין כי : "התמונה הייתה ברורה אלא אם עבר טראומות אחרות אז הוסיפו למצבו הנוכחי, אך התובע ולפי התיאור, עברו התעללות פיזית, רגשית ואיומים על חייהם, השפלות אישית ודתית והכל בצורה קשה ביותר ועל רקע זה התפתחה כל הבעיה" (עמ' 15 ש' 9-6). עולה מדברי המומחה כי התמונה הקלינית בעניינם של התובעים הייתה ברורה, תואמת את הסימפטומים שהתגלו בבדיקתם, והולמת את אופי הפגיעות שחוו באירוע, כך שיש התאמה ברורה בין המעשים שנעשו בהם על ידי הנתבעים לבין הפגיעות הנפשיות שנגרמו להם ( עמ' 14 ש' 36-34; עמ' 20 ש' 31-30). עוד ציין המומחה (בהתייחסו לתובע 1 ), כי זה האחרון לא סיפר על אירוע טראומתי אחר שחווה במהלך השנים מאז האירוע, אך גם אם היה מקרה אחר כגון תאונת דרכים או תקיפה, אין להשוות בין אירועים אלו לבין החוויה המזעזעת והמשפילה שהתובעים עברו במקרה הנדון ( עמ' 14 ש' 29-27; עמ' 20 ש' 22-12).

מקבץ טענות נוסף שמעלים הנתבעים נוגע בעיקר לבסיס עליו נשען המומחה כדי ל ערוך את חוות דעתו. נטען כי חוות הדעת חסרות תשתית הולמת, שכן המומחה הסתמך בבדיקתו על תלונות התובעים, על גיליונות חדר המיון ועל האמור בכתב התביעה שהוצג לו על ידי התובעים, וזאת מבלי שביקש לראות מסמכים רפואיים נוספים. לכך יש להוסיף את הטענה כי חוות הדעת נערכה לאחר פגישה בודדת קצר ה שהמומחה קיים עם התובעים. אשר לטענה האחרונה, סבורני כי אין בה כדי לקעקע את חוות הדעת או להפחית ממהימנות הקביעות העולות מהן. נוסף על כך, אינני סבור כי יש ביתר הטענות שהוזכרו כדי להוביל לתוצאה אליה מכוונים הנתבעים. אפרט.

הנתבעים הסתפקו בטענות לגבי שיטת הבדיקה של המומחה זאת מבלי שתמכו את טענותיהם בחוות דעת, על אף שבסופו של דבר מדובר בנושא שבמומחיות. דומני שגם לאחר שהעיד המומחה ונחקר על ידם, הנתבעים לא הצליחו להטיל דופי באופן הבדיקה ובדרך בה הגיע לממצאיו. אמנם מחוות הדעת ומעדות המומחה קיימת תחושה של דלות בחומרים שעמדו בפניו, אולם אין זאת אלא בשל סיבות אובייקטיביות הנעוצות בדלות התיעוד. המומחה הסביר כי התובעים לא פנו לקבלת טיפול פסיכולוגי לאחר האירוע, לכן לא עמד על קבלת מסמכים רפואיים לגבי מצבם הנפשי ( עמ' 16 ש' 6). לגבי התובע 1 הסביר המומחה כי לא ביקש מסמכים מבית הספר משום שהתובע ציין בפניו כי הוא עזב את בית הספר ( עמ' 14 ש' 23-22). לגבי התובע 2 הסביר המומחה בחקירתו הנגדית כי עמד בפניו סיכום של פסיכולוג שנפגש עם התובע 2 במסגרת בית הספר, וכי על אף שצוין בדוח כי התובע 2 עבר 10 טיפולים, לא היה צורך בפרוטוקולים של כל הטיפולים מכיוון שהסיכום סיפק אותו (עמ' 18 ש' 24-20). עוד הבהיר המומחה (לגבי התובע 3, אך נימוקו רלוונטי גם לגבי יתר התובעים) כי הימצאות כרטיסם הרפואי של התובעים לא משמעותי משום שאין המדובר בנכות פיזית, כגון נכות אורתופדית או פלסטית, כי אם מדובר בנכות נפשית ( עמ' 20 ש' 6). יש לראות את נימוקו זה של המומחה בראיה כוללת יתר. כפי שצוין מקודם, הפגיעה בגופם של התובעים הייתה מינורית ביותר והתובעים מיעטו במסירת מידע בפני הגורמים הרפואיים.

העיקר הוא כי המומחה הסביר בחקירתו הנגדית כי התמונה הקלינית וממצאי הבדיקה היו ברורים ( עמ' 14 ש' 34-33). המומחה פירט והבהיר את הסימנים הקליניים שעל בסיסם הגיע לממצאיו בחוות הדעת ואת האופן בו ערך את האבחנה בין רמת החומרה השונה של ההפרעה הבתר-חבלתית ממנה סובלים התובעים ( ראו: עמ' 16 ש' 16-14, 32-28; עמ' 19 ש' 23, 36-29; עמ' 20 ש' 2-1). זאת ועוד, המומחה התרשם מהבדיקות שערך שמדובר בתובעים שאכן לקו בעקבות האירוע ואין המדובר בהתחזות ( עמ' 15 ש' 14-12).

לבסוף, אין לקבל את טענת הנתבעים לפיה מדובר בחוות דעת " מוזמנות מראש" בשל הדמיון ביניהן. ברי כי המסד העובדתי זהה בשלושת חוות הדעת, מכיוון שמדובר במקרה אחד בו נפגעו שלושת התובעים. לאור העובדה כי שלושת התובעים אובחנו כסובלים מתסמונת זהה ( תסמונת בתר-חבלתית כרונית, P.T.S.D), ברור כי יהיה שימוש במונחים רפואיים דומים בשלושת חוות הדעת על מנת לתאר את הסימנים האופייניים לתסמונת. אך מכאן ועד לטענה כי מדובר בחוות דעת דומות שנערכו ללא שיקול דעת מובחן בין מקרה לאחר, המרחק רב. זאת ועוד, מקריאת חוות הדעת עולה כי המומחה פירט את נסיבותיו השונות של כל תובע, את אופן ההתמודדות עם הפגיעה ואת השלכותיה על רבדי חייו השונים .

קביעות נוספת בעניין היקף הנזק

הנכות התפקודית: כידוע, ואין צורך לחזור ולפרט בהרחבה מושכלות יסוד – שיעור הנכות הרפואית אינו מבטא בהכרח את הנכות התפקודית, זאת מבלי לגרוע ממרכזיותו של נתון זה בקביעת הנכות התפקודית והגריעה מכושר ההשתכרות ( לגבי ההבחנה בין נכות תפקודית לאובדן כושר השתכרות ראו: ע"א 50/62 קליין נ' רוזנברג, פ"ד טז(3) 1572 (1962); ע"א 3049/93 ג'רוג'יסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792 (1995)). כידוע, קביעתה של הנכות התפקודית נעשית על בסיס מכלול שיקולים "שיש בהם כדי להשליך על תפקודו ועל השתכרותו וכושר השתכרותו של הנפגע בנסיבותיו הפרטניות, כגון גילו, השכלתו, כישוריו, משלח ידו, עיסוקו לפני התאונה ולאחריה, האפשרויות שעומדות בפניו לנתב בעתיד את עיסוקו במומו, הגריעה בפועל בהשתכרות בעקבות התאונה" (ע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ (פורסם בנבו, 11.1.2015) ; ראו גם ע"א 4302/08 שלמייב נ' בדארנה, פסקה 8 (פורסם בנבו, 25.7.2010)). בעת הפגיעה בהם, היו התובעים קטינים ועל כן קיים חוסר מובנה בנתונים . חוסר זה מטיל משקל על הנכות הרפואית כנתון מרכזי לשם קביעת הנכות התפקודית והגריעה בכושר ההשתכרות (ע"א 9873/06 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' פפו פסקה 7 (פורסם בנבו, 22.3.2009)).

התובעים טוענים כי יש להעמיד את נכותם התפקודיות על שיעור גבוה מהנכות הנפשית שנקבעה להם על ידי המומחה. התובע 1 טוען שיש להעמיד את הנכות התפקודית על שיעור של 70%; התובע 2 טוען לנכות תפקודית בשיעור 50%; ואילו התובע 3 טוען כי הנכות התפקודית היא 50%. מנגד טוענים הנתבעים כי לתובעים לא נותרה נכות תפקודית כלשהי כתוצאה מהאירוע.

בבואי להעריך את הנכות התפקודית בעניין שלפנינו, עמדו לנגד עיני מספר שיקולים, ובראשם הנכות הרפואית שנקבעה לתובעים. כנקודת מוצא יש להתחשב בהשלכות האירוע על חייהם של התובעים . מעדות תובע 1 עולה כי הוא נשר מהלימודים וכלשונו אף "נשר מהחיים". הוא לא עבד, לא הוציא רישיון נהיגה ואף לא דרכון, ועד היום מתגורר עם אמו (עמ' 26 ש' 27-25). התובע 1 העיד כי "... מאז המקרה הזה, זהו, נפסקו כל החיים שלי. תכתוב במחשב ואוציא לך מי אני, כלום. אני בן אדם שרוף, אין בן אדם" (עמ' 26 ש' 36-35). תובע 1 אף ציין כי לאחר האירוע הוא חושש לצאת מהבית והוא עושה זאת בלוויית אדם נוסף ( עמ' 27 ש' 13; עמ' 27 ש' 29-28, 31). התובע 2 ציין בעדותו כי הוא לא חש יציב בחייו, האירוע משפיע על חייו ו"רודף" אותו עד היום ( עמ' 33 ש' 2). כמו כן הוא העיד כי מעת לעת האירוע חוזר וכל פעם הוא "נופל חזרה" ( עמ' 30 ש' 36-35). התובע 3 ציין כך: "הפכתי להיות אדם עצבני, הפכתי להיות חשדן כלפי אנשים. הרגשתי שכל האנשים הסובבים אותי מסוגלים לעשות לי את מה שעשו לי הנתבעים" (עמ' 37 ש' 5-4). מעדותם של התובעים, כמו גם מחוות דעת המומחה מטעמם, עולה כי האירוע שעברו השליך על חייהם באופן קשה ביותר והוא נותן את אותיותיו גם בחלוף שנים . העובדה כי האירוע התרחש בהיותם נערים, בגילאי ההתבגרות –לא הקלה על ההתמודדות עם תוצאותיו. פגיעות פיזיות ונפשיות בעוצמה כה חמורה כגון במקרה הנדון, משפיעות על מהלך חייהם ומציבות אותם ב"נקודת פתיחה" לא מיטבית. השלכות המקרה היא בתחומי החיים השונים, הן במישור החברתי, הן במישור הלימודי, והן במישור היחסים הבין- אישיים והזוגיים. אותות לכך ניתן למצוא בדבריהם של התובעים בעדותם ובתחושותיהם הקשות לגבי ההווה והעתיד לבוא. תחושותיהם של התובעים לא נותרו בעלמא, והפגיעה הנפשית מעוגנת בחוות דעת המומחה מטעמם.

נוסף על כך, לצורך הערכת הנכות התפקודית יש לעמוד על הנתונים הקשורים בשאלה עד כמה התובעים הצליחו לאחר האירוע להשתלב בחברה ובשוק העבודה ולנהל שגרת חיים תקינה. התובע 1 העיד כי ניסה למצוא עבודה ולא הצליח ( עמ' 26 ש' 31), וכי עד היום הוא מנסה "להסתדר" אך לא מצליח ( עמ' 27 ש' 16). התובע 2 העיד כי לאחר סיום לימודיו הוא עבד בעבודות מזדמנות ( עמ' 32 ש' 32), וכי הוא עובד כיום בגינון ובעבודות מזדמנות ( עמ' 32 ש' 1, 3). התובע 3 העיד כי לאחר האירוע עבד לזמן קצר " פה ושם", וכי כיום הוא עובד בעבודות מזדמנות ( עמ' 53 ש' 25; עמ' 36 ש' 1).

בחוות דעת המומחה מטעם התובעים נקבע כי הצפי לשיפור במצבם של התובעים לא אופטימי, ולדברי המומחה , הצלקות הנפשיות ילוו את התובעים לאורך חייהם וישפיעו על תפקודם בכל התחומים. התובעים העידו כי אינם מקבלים טיפול נפשי מאחר שהם מתביישים וחוששים מסטיגמה, מתקשים לפתוח מחדש את הפצעים, ו כן בשל קשיים כלכליים. במסגרת השיקולים שיש להביא לידי ביטוי, נתתי משקל לכך שטיפול נפשי עשוי לשפר את מצבם של התובעים, גם אם לא להעלים כליל את אותות הטראומה. המודעות כיום לקבלת טיפולים בתחום הנפשי היא גבוהה יותר, והדבר לא פוסח גם על החברה הערבית. אף ה "הסטיגמה" הנלווית לקבלת טיפולים אינה כבעבר. לזאת יש להוסיף כי מדובר בטיפולים הניתנים בדיסקרטיות.

מתוך ראיה כוללת של הנכות הרפואית שנקבעה, ובהביאי בחשבון את השיקולים שמניתי לעיל, אני סבור שיש להעמיד את הנכות התפקודית במקרה הנוכחי כלהלן: לגבי התובע 1 על שיעור של 30%; ולגבי התובעים 2 ו-3 על שיעור של 20%.

נתוני תעסוקה ושכר לאחר האירוע: התובעים לא צירפו לתצהירים תלושי שכר ופירוט לגבי תעסוקתם לאחר האירוע, למעט דוח של המוסד לביטוח לאומי לגבי רשימת תקופות דיווח בגין תעסוקה . לגבי התובע 1 צורף דוח ( נספח 25 לתצהירו) ממנו עולה כי בשנת 2006 עבר הכשרה מקצועית של משרד התמ"ת למשך חודשיים. במסמך האמור אין פירוט לגבי מעסיקים, והתובע 1 ציין בעדותו כי לא עבד מאז האירוע ( עמ' 26 ש' 27-25), למעט ההכשרה של משרד התמ"ת בקורס ריתוך, שגם לאחריה לא השתלב בשוק העבודה ( עמ' 27 ש' 13-11). לגבי התובע 2 צורף דוח ( נספח 21 א לתצהירו) ממנו עולה כי עבד במספר עבודות מזדמנות בין השנים 2007 עד 2015, וכך גם עולה מעדותו ( עמ' 32 ש' 3). התובע 2 עובד כיום בגינון ( עמ' 32 ש' 1). לגבי התובע 3 צורף דוח ( נספח 29 לתצהירו ) ממנו עולה כי הוא עבד במספר עבודות מזדמנות בין השנים 2007 עד 2015, וכך גם עולה מעדותו ( עמ' 35 ש' 25; עמ' 36 ש' 1). בחוות דעת המומחה מטעם התובעים צוין כי הוא עובד בעמותת תרומות ( עמ' 2 לחוות הדעת).

הבסיס לחישוב הפסדי ההשתכרות: התובעים היו קטינים בעת התרחשות האירוע. לאור העובדה כי מדובר בקטינים שטרם סללו את דרכם וטרם "החלו לכתוב את סיפור חייהם", ובהעדר נתונים אחרים – יש לחשב את הפיצוי בגין אובדן כושר השתכרות על בסיס השכר הממוצע במשק ( ע"א 10064/02 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' אבו חנא, פ"ד ס(3) 13 (2005)). אכן, גם לגבי קטינים, מדובר בחזקה הניתנת לסתירה. כאשר נסיבות קונקרטיות מלמדות כי הקטין לא היה מגיע לשכר הממוצע במשק ניתן לחרוג ממנו ( ע"א 4022/08 אגבבה נ' ד.י.ש חברה בע"מ, פ"ד סד(2) 284 (2010)): "אלא שסטייה זו תעשה, רק מקום בו לַראיות ולאינדיקציות לגבי הנפגע הקטין יש " משקל רב והן מלמדות בהסתברות גבוהה כי הקטין אמנם היה משתלב בעתיד במקצוע מסוים ( או, לחלופין, כי היה מתקשה למצוא לו מקום בעבודה מכניסה)" (שם, פסקה 9 לפסק הדין). הנתבעים לא הביאו ר איות כלשהן כדי לסתור את החזקה בדבר פוטנציאל ההשתכרות. ברי כי נתוני השתכרות התובעים לאחר האירוע אינם אינדיקציה מהימנה לכושרם להשתכר אלמלא האירוע, שכן המצב הנוכחי הוא תולדה של הנזק הנפשי שנגרם להם כתוצאה מהאירוע. הנתונים לצורך חישוב הפסד השכר לעתיד יהיו הנכות התפקודית והשכר הממוצע במשק. על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה עומד השכר הממוצע במשק לכלל העובדים נכון להיום ע "ס של 10,329 ₪ ברוטו. לאור העובדה כי התובעים טענו לשכר ממוצע בשיעור 9,200 ₪, זהו הנתון שיילקח בחשבון.

חישוב הנזקים

הפסד שכר לעבר: כאמור, בעת הפגיעה בהם היו התובעים קטינים ובעקבותיה נגרמה להם נכות תפקודית ונגרע כושרם להשתכר בגובה נכותם התפקודית. מאז ה גיעו התובעים לגיל בגרות ועד היום חלפו כעשר שנים. במהלך תקופה זו ניכר כי התובעים לא השתלבו בעבודה שממצה את פוטנציאל השתכרותם שהוא בגובה השכר הממוצע במשק, בנתון לקביעתי דלעיל. בשל היעדר נתונים מלאים, אינני סבור שיש מקום לעריכת חישוב מדויק לגבי הפסדי השכר בעבר, אלא שיש מקום לפיצוי גלובאלי שלוקח בחשבון את ההפסד הנובע מהגריעה מכושרם להשתכר ומהעובדה כי בתחילת דרכם ובשנים הראשונות לאחר בגרותם לא יגיעו למלוא פוטנציאל ההשתכרות (לגבי האפשרות לחישוב הפסד שכר לעבר באופן גלובאלי ראו: עניין אטינגר, עמ' 544 והאסמכתאות המופיעות שם)). לפיכך אני קובע פיצוי בגין הפסד שכר לעבר לתובע 1 בסך של 50,000 ₪; ולכל אחד מתובעים 2 ו- 3 – 30,000 ₪.

הפסד שכר לעתיד: לצורך חישוב הפסד השכר לעתיד יש להתחשב בנכות התפקודית ובהתאמה לכך הגריעה מכושר ההשתכרות וכן בשכר הממוצע במשק לפי קביעתי דלעיל. בהינתן נתונים אלו אני מעריך כי הפיצוי המגיע לכל אחד מן התובעים הוא כלהלן: לתובע 1 – 600,00 ₪; לתובע 2 – 400,000 ₪; ולתובע 3 – 400,000 ₪.

הפסד הפרשות המעביד לפנסיה: ראש נזק זה נגזר מהפסד השכר לעתיד ולעבר. הפסד הפרשות המעביד לפנסיה יחושב לפי 12% מהפסדי ההשתכרות של התובעים. הפסדי השתכרות התובע 1 לעתיד ולעבר הם בסכום של 650,000 ₪. ומכאן שהפסדי הפנסיה – 78,000 ₪; הפסדי השתכרות התובע 2 לעתיד ולעבר הם בסכום של 430,000 ₪. ומכאן שהפסדי הפנסיה – 51,600 ₪; הפסדי השתכרות התובע 3 לעתיד ולעבר הם בסכום של 430,000 ₪. ומכאן שהפסדי הפנסיה – 51,600 ₪. לדרך חישוב הפסדי פנסיה ראו: ע"א 8930/12 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' צחי טוויג (פורסם בנבו, 31.7.2014); ת"א ( מחוזי חיפה) 16951-04-10 ע.מ.מ. נ' ע.מ.ר ( פורסם בנבו, 31.12.2013).

נזק לא ממוני: הנתונים הרלוונטיים להערכת הנזק הלא ממוני פורטו עד כה ולא אחזור עליהם . לאור אופי ומהות הפגיעה, חומרתה, תוצאותיה, והשפעתה האימתנית על חייהם של התובעים, אני רואה להעמיד את הנזק הלא ממוני על הסכומים הבאים: לגבי התובע 1 : 250,000 ₪; לגבי התובע 2 : 180,000 ₪; ולגבי התובע 3 : 180,000 ₪.

עזרת צד ג' לעבר ולעתיד: על רקע מגבלות התובעים כי שפורטו, ובפרט לאור היותם קטינים במועד האירוע, ניתן לקבוע כי הם נזקקו לתמיכת ועזרת בני משפחתם. אמנם פגיעותיהם הפיזיות של התובעים לא היו חמורות, אך הצלקות הנפשיות שהותיר בהם האירוע הקשו עליהם במידה ניכרת לשוב למסלול חייהם, וגם כיום מתקשים התובעים לנהל שגרת חיים רגילה. התובע 1 ציין בעדותו כי הוא מתגורר בבית הוריו, לא עובד, ומשפחתו מפרנסת אותו, וכי אינו יוצא מהבית לבדו ( עמ' 26 ש' 27-26; עמ' 27 ש' 29-28, 31). התובעים 2 ו-3 העידו כי הם חסרי יציבות תעסוקתית וכי האירוע הקשה ממשיך ללוותם במהלך חייהם ומשפיע על התנהגותם ( עמ' 33 ש' 2; עמ' 30 ש' 36-35; עמ' 37 ש' 5-4). ניתן להניח כי העזרה לה הזדקקו התובעים היא במידה שהיא מעבר לסיוע ההדדי הרגיל הקיים בתוך משפחה נורמטיבית ועל כן התובעים זכאים לעזרת צד ג' (ראו: ע"א 5774/95 שכטר נ' כץ ( פורסם בנבו, 19.11.1997); ע"א 142/89 גמליאל נ' אושיות חברה לביטוח בע"מ ( פורסם בנבו, 31.12.1989)). אני מעמיד את הפיצוי בגין ראש נזק זה בסך של 30,000 ₪ לכל אחד מן התובעים.

הוצאות לעבר ולעתיד: התובעים טוענים בתצהיריהם לפיצויים בגין הוצאות רפואיות; בגין טיפולים פסיכולוגיים; וכן בגין הוצאות נסיעות בעבר ובעתיד. אשר להוצאות לעבר – המדובר בנזק מיוחד שיש להוכיחו (ראו: ע"א 525/74 אבסטוס וכימיקלים חברה בע"מ נ' פז גז חברה לשיווק בע"מ, פ"ד ל(3) 281 (1976)). התובעים לא הגישו ראיה כלשהי לגבי הוצאות שהוציאו. ל פיכך, איני רואה לפצות את התובעים בגין ראש נזק זה לעבר. עם זאת, וכפי שציינתי בפרק שעסק בנכות התפקודית, איני מוציא מכלל אפשרות כי בעתיד לבוא יזדקקו התובעים לטיפול פסיכולוגי, ועל כן אני מעמיד את הפיצוי בראש נזק זה על סך של 25,000 ₪ לכל אחד מן התובעים.

נטל הקטנת הנזק: חובת הקטנת הנזק, המוטלת על הניזוק דורשת מ מנו "לנקוט בכל הצעדים הסבירים להקטנת הנזק שנגרם לו עקב העוולה, והוא לא יהיה זכאי לפיצוי עקב נזק שיכול היה למנוע על-ידי נקיטת אמצעים כאלה" (ע"א 5 44/10 פלונית נ' עירית כפר קאסם (פורסם בנבו, 12.3.2013)) . הפעולות בהן על הניזוק לנקוט לשם הקטנת נזקיו נבחנות באמות מידה גמישות בשל היות המזיק האחראי לסיטואציה שאליה נקלע הנפגע בעטיה של עוולתו (שם). לעמדתי, טענת הנתבעים כי התובעים לא עשו מאמץ כלשהו להשתלב במעגל העבודה ולשוב לשגרת החיים הרגילה, אינה נופלת למשבצת הקטנת הנזק. שכן מצב הדברים אליו מפנים הנתבעים הוא תולדה של המקרה ושל הנכות התפקודית שנגרמה להם. לפיכך, אין לנתבעים להלין על אי השתלבותם של התובעים במעגל התעסוקה.

טענה משמעותיות יותר בהקשר לנטל הקטנת הנזק היא הטענה כי התובעים לא פנו לקבלת טיפול נפשי. ככל שהדבר נוגע לקבל ת טיפול רפואי (פיזי ולא נפשי) קיימת פסיקה ענפה שלפיה "יש להתחשב במספר גורמים שיש בהם כדי להשפיע על סבירות התנהגותו של הניזוק. גורמים אלה הם בעיקר מידת הסיכון שבניתוח, מידת הכאב והסבל הכרוכים בו ומידת ההצלחה שניתן לצפות לה" (ראו בין היתר ע"א 252/86 גולדפרב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ , פ"ד מה(4) 45 (1991)). פסיקת בית המשפט העליון קבעה כי בסוגיה זו יש מקום לשיקולים סובייקטיביים (ראו לדוגמה בע"א 357/80 נעים נ' ברדה, פ"ד לו(3) 762, 777 (1982)). הניזוק זכאי לטיפול רפואי אופטימלי שלוקח בחשבון שיקולים סובייקטיביים והדברים לא נבחנים רק במבחני סבירות (רע"א 1271/12 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' פלונים, פסקה 13 (פורסם בנבו, 8.4.2012)). במקרה שלפנינו מדובר בטיפול נפשי שעל פני הדברים אינו טומן בחובו סיכון כלשהו. התובעים טוענים שלא קיבלו טיפול נפשי בשל החשש מסטיגמה, הנובעת בשל חוסר מודעות לטיפולים אלו הקיימת במגזר הערבי ( עמ' 15 ש' 18; עמ' 17 ש' 20-19) וכן בשל מצבם הכלכלי ( עמ' 29 ש' 21; עמ' 33 ש' 27; עמ' 37 ש' 1). אינני מתעלם מהקשיים עליהם מצביעים התובעים, אולם וגם אם מנקודת ראותם הסובייקטיבית קיימת הצדקה לאי קבלת טיפול נפשי, הדברים אינם צריכים להיקבע רק על פי מבחן סובייקטיבי. סבורני כי התובעים מייחסים משקל יתר לסטיגמה לגבי טיפול נפשי. טיפול נפשי נעשה בחדרי חדרים ונהנה מדיסקרטיות ולפיכך החשש לפרסום הדבר ברבים היא מזערית. זאת ועוד, דומה כי בחברה הערבית חלו תמורות גם בהקשר הנדון וכיום קיימת פתיחות רבה בנושא זה. אשר לקושי הכלכלי, אינני סבור כי הוא יכול להצדיק אי קבלת טיפול נפשי משך תקופה כה ארוכה. ייתכן אמנם שבתקופות מסוימות של חייהם התקשו התובעים לגייס מקורות לקבלת טיפול, אך לא ניתן לקבל את המסקנה כי מצב דברים זה נמשך 12 שנים, מאז האירוע ועד היום. המסקנה אפוא כי התובעים לא פעלו לפי חובתם להקטין את הנזק. השאלה הנוספת היא מה הנפקות לכך? כפי שכבר צוין, נושא זה נכלל בין השיקולים שהתחשבתי בהם בהערכת הנכות התפקודית. לצורך הערכת הנכות התפקודית, הנחתי כי קבלת טיפול נפשי בעתיד עשויה לשפר את מצבם התפקודי של התובעים, ובהתאם לכך קבעתי כי הנכות התפקודית נופלת, באחוזים ניכרים, מהנכות הרפואית. הנכות התפקודית הקרינה בהתאמה על הפסדי השכר לעבר ולעתיד. סבורני כי בכך יש ביטוי הולם לעובדה שהתובעים לא קיבלו טיפול נפשי שהיה מטיב עמם ומסייע בהתגברות על הקשיים שאין ספק שקיימים אצלם כתוצאה מהאירוע.

בסיכומי טענות נתבע 1 נטען, אם כי בשפה רפה, כי התובעים לא פנו למוסד לביטוח לאומי (להלן: מל"ל) בתביעה לנכות כללית ומשתמעת אפוא הטענה כי יש לנכות באופן רעיוני את הגמלאות שהתובעים היו מקבלים לו פנו בתביעה למל"ל. באופן עקרוני יש לנכות מהפיצוי המגיע לניזוק לא רק את התשלומים שקיבלו בפועל מהמל"ל אלא גם את אותם תקבולים שהיו מתקבלים לו הניזוק היה פונה למל"ל (לסוגיית הניכוי הרעיוני באופן כללי ראו: רע"א 1619/93 אליהו חברה לביטוח בע"נ נ' טטרו, פ"ד מז(4) 89 (1993)). ואולם כדי לבצע ניכוי היה על הנתבעים להניח תשתית ראיתיית לשתי שאלות: האחת, האם התובעים היו זכאים לתקבולים כלשהם מהמל"ל (וספק רב אם כך הוא המצב לאור שיעור הנכות שנקבע להם); והשנייה, לו היה זכאים לתקבולים – מה הסכום שהיו מקבלים ( ע"א 121/85 ליאור נ' פרי (פורסם בנבו, 8.4.1998); רע"א 5670/10 ‏ פלוני נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 19.8.2010)).

ריכוז ראשי הנזק:

תובע 1:

הפסד שכר לעבר 50,000 ₪.
הפסד שכר לעתיד 600,000 ₪.
הפסדי הפרשות המעביד לפנסיה 78,000 ₪.
נזק לא ממוני 2 50,000 ₪.
עזרת צד ג' לעבר ולעתיד 30,000 ₪.
הוצאות לעבר ולעתיד 25,000 ₪.
סה"כ 1,033,000 ₪.

תובע 2 :
הפסד שכר לעבר 30,000 ₪.
הפסד שכר לעתיד 400,000 ₪.
הפסדי הפרשות המעביד לפנסיה 51,600 ₪.
נזק לא ממוני 180,000 ₪.
עזרת צד ג' לעבר ולעתיד 30,000 ₪.
הוצאות לעבר ולעתיד 25,000 ₪.
סה"כ 716,600 ₪.

תובע 3 :
הפסד שכר לעבר 30,000 ₪.
הפסד שכר לעתיד 400,000 ₪.
הפסדי הפרשות המעביד לפנסיה 51,600 ₪.
נזק לא ממוני 180,000 ₪.
עזרת צד ג' לעבר ולעתיד 30,000 ₪.
הוצאות לעבר ולעתיד 25,000 ₪.
סה"כ 716,600 ₪.

חיובי הנתבעים: אחריותם של הנתבעים היא "ביחד ולחוד" בהיותם מעוולים ביחד במובן סעיף 11 לפקודת הנזיקין. במקרה שלפנינו מדובר במעוולים במשותף שביצעו עוולה אחת כלפי ניזוק וגרמו לו יחד נזק אחד בלתי ניתן לחלוקה ( ע"א 7008/09 עבד אל רחים נ' עבד אל קאדר, פסקה 37 לפסק דינו של כב' השופט עמית (פורסם בנבו, 7.9.2010)). אמנם חלקו של הנתבע 2 בביצוע העוולות כלפי התובעים היה קטן מחלקו של הנתבע 1, אולם הנתבעים ביצעו את המעשים במשותף. גם אם ניתן לראות במעשיהם נפרדים, הרי הנזק שנגרם לתובעים הוא באופיו לא ניתן לחלוקה. יתרה מכך, עיון בכתבי ההגנה שהגישו הנתבעים מעלה כי איש מהם לא טען כלפי האחר בעניין חלוקת האחרית ביניהם ואף לא הוגשה הודעת צד ג'. ההתייחסות היחידה, וגם זאת באופן כללי, היא בסיכומים: נתבע 1 טען שיש להטיל את החבות במשותף (סעיף 25 לסיכומי הנתבע 1); ואילו נתבע 2 טען שהפיצוי שייפסק לתובעים צריך להיות משולם על ידי הנתבע 1 בלבד ( סעיף 24 לסיכומי הנתבע 2). הצדדים לא הניחו בפני בית המשפט ראיות שמאפשרות חלוקת האחריות ביניהם, לכן לא ניתן היה להגיע לממצאים לגבי חלוקת האחריות בין הנתבעים. לפיכך, חיובי הצדדים בפסק הדין יהיו במשותף בבחינת "ביחד ולחוד".

שתי הערות לפני סיום

הערה ראשונה: למרבה הצער אל תוך זירת האירוע המבזה והמשפיל גררו הנתבעים שיח על דתות ואמונות, זאת בזיקה להשתייכותם הדתית של הצדדים. דתות נועדו להשכין שלום ולחולל כבוד בין הבריות; ולא לעורר שנאה, ביזוי והשפלה. מי שמבקש הוכחה מוזמן למצוא אותה בכינוסם הדחוף של אנשי דת וקהילה נכבדים מכל העדות והדתות , מיד לאחר המקרה, שהוציאו מסר ברור של שלום וכיבוד הזולת (ראו כתבי העיתונות שצורפו לתצהיר נתבע 1) . על רקע דברים אלו, בראשית ההליך נעשה ניסיון להפנות את התיק להליך גישור אך הניסיון לא עלה יפה ואין אלא להצר על כך.

הערה שניה: מעבר לחישובים הטכניים ולמספרים "היבשים" עומד סיפור קשה של פגיעה חמורה בתובעים שבזמן הפגיעה היו נערים בשיא התפתחותם. הפגיעה שנגרמה להם היא חמורה וניכר שהשפיעה על מהלך חייהם. אין לבית המשפט אלא לקוות כי התובעים יתגברו על הקשיים שהאירוע הערים בדרכם, וליתר דיוק חולל בנפשם, ויפלסו את הד רך אל עתיד נינוח ורגוע מטלטלות הנפש. מהתרשמותי מהתובעים אני מאמין כי חרף הקשיים – יש בהם הכוחות לעשות כן.

התוצאה

התוצאה היא שאני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובעים את הסכומים לפי הפירוט כלהלן:

לתובע 1 סך של 1,033,000 ₪ בצירוף שכר עו"ד בשיעור כולל של 24% וכן הוצאות המשפט בסך 7,000 ₪.

לתובע 2 סך של 716,600 ₪ בצירוף שכר עו"ד בשיעור כולל של 24% וכן הוצאות המשפט בסך 7,000 ₪.

לתובע 3 סך של 716,600 ₪ בצירוף שכר עו"ד בשיעור כולל של 24% וכן הוצאות המשפט בסך 7,000 ₪.

כל החיובים בפסק הדין ישולמו תוך 30 ימים ממועד מתן פסק דין, שאם לא כן – יישאו הפרשי הצמדה וריבית ממועד מתן פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ה כסלו תשע"ט, 03 דצמבר 2018, בהעדר הצדדים.