הדפסה

בית משפט השלום בקריות ת"א 48709-06-17

בפני
כבוד ה שופטת פנינה לוקיץ

תובע
שכיב גדבאן
ע"י ב"כ עו"ד ראיד שנאן

נגד

נתבעת
מועצה מקומית חורפיש
ע"י ב"כ עו"ד נעים בדר

החלטה

התובע מבקש לחייב את הנתבעת בפיצויו על נזקים שנגרמו לו והוצאת לשון הרע שעוולה כלפיו בכך שנקטה כנגדו הליכי הוצל"פ מקום בו החוב מושא אותם הליכים סולק על ידו לפני נקיטתם.

באופן ספציפי מלין התובע על כך שלמרות שחובו סולק הוצא כנגדו צו עיכוב יציאה מהארץ, ללא ידיעתו, ובבואו לטוס לחו"ל עם חברים לעבודה (נסיעה להשתלמות ממקום העבודה), לא יכול היה לטוס עימם וחזר לביתו בבושת פנים.

המדובר בתביעה שניה שהגיש התובע לאחר שתביעה קודמת, זהה, נמחקה בשל חוסר מעש מצדו.

הרקע העובדתי הרלבנטי
בשנת 1999 הגישה הנתבעת תביעה בסדר דין מקוצר לבית משפט השלום בגין חובות שונים שהתובע חב לה בסך כולל של 16,413.90 ₪ נכון ליום 16.11.99 (ת.א. 27779/99 בימ"ש שלום חיפה).

התובע הגיש בקשת רשות להתגונן, אשר נקבע בה דיון ליום 27.9.2000.
למרות שהתובע זומן כדין הוא לא התיצב לדיון וניתן כנגדו פסק דין בהעדר התיצבות בו חויב לשלם את מלוא סכום החוב בצרוף החזר אגרת משפט , ושכ"ט עו"ד בסך של 2,463 ₪ בצרוף מע"מ (להלן: "פסק הדין") .

ביום 3.10.2000, בהמשך למו"מ שנוהל לטענת התובע עם נציגי המועצה, שילם התובע בגזברות המועצה סך של 13,329 ₪.
במעמד התשלום הונפקה לתובע קבלה המעידה על התשלום תוך שנרשם בתחתיתה על ידי נציג המועצה בשם איאד :
"שולם
מים עד 31.8.2000 כולל
ארנונה עד 31.12.2000 כולל
החשבון סגור עד התאריכים הנ"ל.
(חתימת איאד על גבי חותמת המועצה)" (להלן: "אישור איאד")

ביום 24.10.2000 (3 שבועות לאחר ביצוע התשלום האמור) הוגש פסק הדין לביצוע על מלוא סכום החוב.
תיק ההוצל"פ נפתח ע"י עו"ד חן, ב"כ המועצה, שהוא מי שהגיש גם את התביעה בשמה.

לטענת התובע הוא מעולם לא קיבל אזהרה אודות פתיחת תיק ההוצל"פ. טענה זו לא נסתרה על ידי המועצה. אמנם התרתי לה להציג בדיון תדפיס מתיק ההוצל"פ המעיד, לכאורה, על כך שעודכן שם שבוצעה מסירה ביום 5.11.2000 (נ/1), אולם בהעדר העתק של אישור המסירה, ולאור נסיבות הגשת המסמך, קבעתי כי אין ברישום זה כדי לסתור את טענת התובע (ראה עמ' 4 לפרוטוקול הדיון) .

אין מחלוקת כי עד לחודש 5/12 לא ננקטו הליכים כלשהם בתיק ההוצל"פ, בודאי לא כאלה שהובאו לידיעת התובע.

בחודש 5/12, בחלוף 12 שנים ממועד פתיחת תיק ההוצל"פ ננקטו הליכים בתיק ההוצל"פ לרבות הטלת הגבלות שונות (לקוח מוגבל בבנקים, הגבלת שימוש בכרטיסי אשראי, הגבלה מלחדש דרכון), וכן הוצא צו עיכוב יציאה מהארץ (להלן: "ההליכים בתיק ההוצל"פ").

ממכתבי התובע, אשר צורפו לתצהירו , עולה כי מיד עם נקיטת ההליכים בתיק ההוצל"פ הוא נהיה מודע לקיום תיק ההוצל"פ והוא דרש מהמועצה כי תפעל באופן מיידי לסגירת תיק ההוצל"פ , תוך שציין בפנייתו למועצה כי נקיטת ההליכים כנגדו, שלא כצדק לטענתו, גורמת לו לאי נחת, כאבי ראש ועוגמת נפש תוך פגיעה בכבודו.

במענה למכתבו של התובע מיום 31.5.12 נשלח מכתב גזבר המועצה אשר בשל חשיבות נוסחו אביאו כלשונו:
"החוב נושא התביעה ככל הנראה אכן שולם דאז והיה על חברת הגבייה שהופעלה בזמנו לסיים את כל ההליכים ולגבות את שכ"ט של עו"ד המטפל, דבר שלא נעשה. עו"ד הפעיל את ייפוי הכוח שניתן לו באותה שנה לבצע עיקולים ואכיפה לחוב הישן על מנת ליצור לחץ על החייב לשלם את שכר טרחתו של העו"ד.

בימים אלה אנו מנהלים משא ומתן מול עו"ד חן בנימין על מנת שהאחרון יבהיר את צעדיו שננקטו באופן חד צדדי וללא תיאום עם המועצה.

קיימת בפניך אפשרות ליצור קשר עם העו"ד עצמו על מנת לקבל מידע אודות הסכום שנשארת חייב לעו"ד לטענתו, או לחלופין להמתין לסיום השיחות בינינו ונשמח לעדכנך בהתפתחויות.

אנו מצטערים לאי הנוחות שנגרמה מפעולתו של עו"ד בנימין ומקווים שהנושא ייפתר בהקדם. (ההדגשה אינה במקור – פ.ל.) (להלן: "מכתב הגזבר")

ביום 20.6.12, משלא קיבל התובע תשובה מספקת פנה במכתב תזכורת נוסף בענין כהתראה קודם לנקיטת הליכים משפטיים.

ביום 22.6.12 הגיע התובע לשדה התעופה במטרה לעלות על טיסה ליוון במסגרת השתתפותו בהשתלמות מקצועית של מקום עבודתו (חברת חשמל) אולם מאחר והיה קיים צו עיכוב יציאה מן הארץ, אשר לטענת התובע לא היה מודע לקיומו, הוא נאלץ לוותר על הנסיעה ולחזור לביתו.

ביום 27.6.12 הגיש התובע בקשה לביטול פסק הדין, בקשה אשר בתחילה התקבלה על ידי רשם בית משפט השלום בהחלטה מיום 5.11.12, אולם לאחר מכן נדחתה בהחלטה מיום 23.7.13 בעקבות ערעור שהגיש עו"ד חן בשם המועצה (ע"ר 49689-11-12), כאשר בית המשפט לערעור קבע כי מאחר וטענות התובע נוגעות לסילוק החוב לאחר מתן פסק הדין, אין הדבר מביא לביטול פסק הדין, אלא מקום טענותיו להתברר במסגרת תיק ההוצל"פ .

בעקבות זאת פנה התובע למועצה, פעם נוספת, בחודש 1/14, בבקשה לסגור את תיק ההוצל"פ (נספח י"ח לתצהירו), אולם משפנייתו זו לא נענתה הגיש בקשה לסגירת תיק ההוצל"פ בשל "טענת פרעתי".

מאחר והמועצה לא הגישה תגובה לבקשה, נעתר לה רשם ההוצל"פ וביום 23.6.14 הורה על סגירת התיק וביטול כל ההליכים שננקטו בו (להלן: "החלטת הסגירה").

לטענת התובע מאז נקיטת ההליכים בחודש 5/12 ועד להחלטת הסגירה, בשל הגבלת כרטיסי האשראי שלו וחשבון הבנק נאלץ לעשות שימוש במזומן בלבד, תוך אובדן ימי עבודה, טרטור ועוגמת נפש. את עיקר הפגיעה בו מייחס התובע לארוע בשדה התעופה אשר גרם לו פגיעה בשמו הטוב, עת הושפל בפני חבריו לעבודה.

טענות הצדדים
לטענת התובע כל השתלשלות העניינים המתוארת לעיל הינה ביטוי להתרשלות המועצה בטיפול בגביית החוב. לטעמו, לאחר שניתן בידו אישור איאד בדבר סילוק החוב למועצה לא היה מקום לנקיטת הליכים נוספים כלשהם לגביית החוב הפסוק.

באשר לטענת המועצה בהגנתה כי החוב הפסוק לא סולק למרות האמור באישור איאד, שכן נותר חוב בגין הוצאות ושכ"ט עו"ד שהתובע נדרש להסדירם מעבר להסדרת החוב למועצה, טוען התובע כי בעת שביצע את התשלום במועצה הוא לא נדרש לשלם סכום נוסף בגין הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, ודרישה כזו לא הועלתה בפניו בשום שלב אחר.

לטענתו מערכת היחסים בין המועצה לבין ב"כ אינה מעניינו, ובכל מקרה, מאופן פתיחת תיק ההוצל"פ על מלוא חוב פסק הדין, עולה כי המועצה כלל לא עדכנה את עו"ד חן בתשלום החוב על ידו.

התובע מוסיף וטוען כי ניתן ללמוד מההליכים שהתנהלו בין המועצה לבין עו"ד חן כי כבר בשנת 2009 התגלע סכסוך בין עו"ד חן לבין המועצה, כאשר עו"ד חן טען כי למועצה חוב כלפיו בגין טיפולו בגבייה מחייבים החל משנת 1999. לנוכח סכסוך זה לא נקט עו"ד חן פעולות נוספות בתיקים (שכן הדבר היה כרוך בהוצאות נוספות מכיסו) ורק בחודש 5/12, לאחר שתוקן החוק כך שהתאפשר לנקוט הליכים שונים ללא תשלום אגרות, נקט הליכים כאלה בכל התיקים הפתוחים (לרבות זה של התובע).

לטעמו של התובע התכתובת בין עו"ד חן למועצה כמו גם התביעה שהגיש הלה בחודש 9/13 (נספח כב' לתצהיר התובע) מעידים כי המועצה לא עמדה בקשר עם עו"ד חן כנדרש במהלך השנים, ולא הסדירה את חובותיה כלפיו. מתכתובת זו עולה לטעמו התרשלות המועצה בטיפול בתיקי ההוצל"פ, לרבות בעניינו.

לטענת התובע נגרמו לו נזקים ממוניים מהתנהלות המועצה לרבות בגין אובדן עלות כרטיס הטיסה, הפסד ימי עבודה, החזר חיובים ושיקים, וכן הוצאות משפטיות (לרבות האגרה בגין ההליך הקודם שנמחק בשל חוסר מעש).

כמו כן טוען התובע כי הוא זכאי לפיצוי בגין הוצאת לשון הרע בגין נקיטת הליכי הוצל"פ שלא כדין, כאשר לטעמו מדובר ב-3 מקרים נפרדים (אם כי הוא לא פירט מה הם אותם 3 מקרים נפרדים). בסך הכל העמיד התובע את סכום תביעתו על סך של 100,000 ₪.

הנתבעת מנגד טוענת כי תחילת שרשרת האירועים במחדלו של התובע באי התייצבותו לדיון, מבלי שנתן לכך כל הסבר. לטעמה התובע לא הציג כל הגנה בפני התביעה (ולמעשה הודה בחובו בביצע התשלום למועצה) ולפיכך ניתן פסק הדין אשר חייבו בחוב כלפי המועצה ובהחזר אגרת משפט ושכ"ט עו"ד.

תשלום החוב למועצה, כעולה מאישור איאד, לא היה בו לסלק את החוב הפסוק, שכן הוא לא כלל תשלום עבור שכ"ט עו"ד והוצאות שנפסקו כנגדו. נוסח אישור איאד מעלה כי אמנם החוב כלפי המועצה (בגין ארנונה ומים) סולק, אולם אין לראות בו משום אישור לסילוק החוב הפסוק, אשר כלל גם הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.

לטענת הנתבעת התובע ידע אודות פתיחת תיק ההוצל"פ בסמוך לאחר פתיחתו, אולם לא נקט צעד כלשהו להביא לסגירתו עד לחודש 5/12.

גם לאחר מועד זה, למרות שהתובע ידע אודות קיום תיק ההוצל"פ, ולמרות שהוסבר לו כי קיימת מחלוקת בין המועצה לעו"ד חן ועד להסדרת מחלוקת זו לא תוכל המועצה לסגור את תיק ההוצל"פ ולבטל את ההליכים שננקטו בו, התעלם התובע מכך ולא פעל לביטול ההליכים באופן המצופה מחייב סביר.

באופן ספציפי נטען כי נסיון התובע לעלות לטיסה תוך התעלמות מקיום צו עיכוב יציאה מן הארץ מהווה מעשה מכוון מצידו בנסיון להוציא כספים שלא כדין מהמועצה.

דיון והכרעה
אקדים ואומר כי שני הצדדים בהליך זה לא ערכו את האבחנות הנדרשות בין כל שלב ושלב בשרשרת האירועים המתוארת לעיל, כאשר כל חוליה בתוכה מגלמת אירוע נפרד שלמרות שיש ביניהם קשר ברור, אין צורך לדון ולדו ש בכל אחד מהם.

אתחיל מהעובדה הפשוטה, שאין לגביה מחלוקת, אך היא גם לא ממש רלבנטית, והיא כי פסק הדין ניתן כדין מאחר ובמועד בו ניתן אכן היה קיים חוב של התובע למועצה, והוא לא התייצב לדיון מבלי לתת לכך כל הסבר.

אלא שלעובדה זו כמו לעובדה שהתובע "התרשל" בכך שלא התיייצב לדיון כטענת המועצה, אין כל השלכה על תביעת התובע, שכן הוא לא כפר בעובדה זו, וממילא לא מתן פסק הדין הוא שהוליד את שרשרת האירועים אחריו, אלא הפעולות שנקטה המועצה, או ליתר דיוק, עו"ד חן מטעמה, לגביית החוב הפסוק ומחדלי המועצה הנטענים בטיפול בגביית החוב .

מנגד, גם לעצם העובדה שנפתח תיק הוצל"פ למרות שהתובע שילם את חובו במועצה כפי שעולה מאישור איאד, אין כל משמעות בהליך זה, שכן עצם פתיחת תיק ההוצל"פ לא גרמה לתובע נזק כלשהו, שכן כל עוד התיק היה "רדום" ולא ננקטו בו כל הליכים ברי כי לא היה מקום שהתובע יעלה טרונייה כלשהי. מכאן, העובדה שהתיק נפתח על מלוא סכום החוב הפסוק למרות התשלום שביצע התובע במועצה, אין היא בגדר התרשלות של המועצה שגרמה נזק לתובע. לכל היותר יש בה להצביע על ההתנהלות הבעייתית של המועצה ביחסיה עם ב"כ דאז, עו"ד חן, שכן יש בנתוני התיק ללמד כי המועצה לא עדכנה את ב"כ בתשלום שביצע התובע, לא לפני פתיחת תיק ההוצל"פ וגם לא לאחריו.

לטעמי, התרשלות המועצה באה לביטוי בשני פרקי זמן שונים –

הראשון, ממועד התשלום שביצע התובע ועד לנקיטת ההליכים בשנת 2012,
והשני, לאחר נקיטת ההליכים ועד לסגירת תיק ההוצל"פ.
מאחר וביחס לכל אחד מפרקי הזמן ההתרשלות שמצאתי לייחס למועצה שונה במהותה וההתיחסות לאשם תורם של התובע שונה כך ש תוצאותיה שונות, אדון בהם בנפרד.

התרשלות המועצה בשלב הראשון – עד לנקיטת ההליכים בחודש 5/12
לנוכח ההתכתבות שהיתה בין המועצה לבין עו"ד חן החל משנת 2009 הבינה המועצה כי נתגלע סכסוך בינה לבין עו"ד חן באשר להמשך הטיפול בתיקי ההוצל"פ שנפתחו על ידו עבורה עוד בשנת 1999. אין לי כל מידע מה היו הצעדים שנקטה המועצה בשל כך, אולם אינני סבורה, כפי שעולה במשתמע מטיעוני התובע, שהיא היתה צריכה לצפות כי בשל סכסוך זה ינקוט עו"ד חן באופן "פתאומי" בהליכי הוצל"פ לאחר שבמשך למעלה מ-12 שנים לא עשה כן.

מתביעת עו"ד חן והתכתובת שצורפה אליה, לא עולה כי עו"ד חן התרה בפני המועצה שבכוונתו לנקוט בהליכי הוצל"פ נוספים שטרם נקט בהם, למרות הסכסוך בין הצדדים. למעשה כל התכתובת הקודמת לחודש 5/12 (שהיא למעשה מכתב יחיד משנת 2009) עוסקת בחוב המועצה הנטען כלפי עו"ד חן, הא ותו לא!

הסכסוך הכספי שנתגלע בין עו"ד חן למועצה, בין היתר על רקע דרישת המועצה כי המשך הטיפול בתיקי ההוצל"פ יועבר לעו"ד אחר, לא יצר ציפייה סבירה כי בשל כך יבחר עו"ד חן דווקא לנקוט הליכי הוצל"פ שלא נקט לאורך שנים כה ארוכות. יתירה מכך, מייד לאחר שעו"ד חן עשה כן, המועצה פנתה אליו בדרישה ברורה לחדול מנקיטת הליכים כלשהם והעברת התיקים לטיפול עו"ד אחר לאלתר (מכתב ב"כ המועצה, עו"ד בדר מיום 27.6.12 נספח ט"ז לתביעת עו"ד חן).

אלא שאין בכך כדי לפטור את המועצה מאחריותה לנקיטת ההליכים ע"י עו"ד חן בחודש 5/12, שכן היא זו שיצרה, במחדליה, את המצב שאיפשר לעו"ד חן לנקוט הליכים אלו חרף סילוק החוב על ידי התובע במשרדי המועצה.

לענין זה אני מקבלת את טענתו הבסיסית של התובע כי עפ"י אישור איאד התשלום שביצע סילק את החוב הפסוק, או לכל הפחות, כך הבין התובע את משמעות האישור והבנתו זו היתה סבירה.

אמנם נכון שאישור איאד אינו נוקט במילים "סולק החוב הפסוק בפסק הדין" או נוסח דומה לזה, אולם המילים "החשבון סגור עד התאריכים הנ"ל" הינן מפורשו ת דיין בכדי שהאדם הסביר יבין שבעל החוב, המועצה, איננה טוענת לקיומם של חובות נוספות באותה העת.

המועצה לא הוכיחה שנאמר לתובע בשלב כלשהו, על ידי איאד או אחרים, קודם לנקיטת ההליכים, כי נותר חוב שלו בגין הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד שעליו לשאת בו. הוא לא הופנה קודם לנקיטת ההליכים לטפל בענין אל מול עו"ד חן, ואישור איאד לא סוייג בצורה כלשהי. אוסיף עוד כי המועצה לא העידה עד שטען אחרת, ואפילו לא את איאד (שעודנו עובד במועצה) על מנת לתמוך בטענה זו, ולפיכך אני קובעת, כממצא כי הדבר לא נאמר לתובע בשום שלב מאז ביצע את התשלום במועצה ועד לנקיטת ההליכים בחודש 5/12

עצם העובדה שפסק הדין, ככל הנראה, אכן הומצא לידי התובע (חזקה שלא נסתרה ע"י התובע), אין בה כדי ליצור אצלו את ההבנה כי למרות התשלום במועצה (לאחר מתן פסק הדין) ולמרות כאמור באישור איאד הוא עדין נדרש לשלם את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד שנקבעו בפסק הדין.

אין בהקשר זה כל רלבנטיות לפסיקה אליה הפנה ב"כ התובע בדבר היות הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד שנפסק שייכים לבעל הדין. הפסיקה שהובאה על ידו בסיכומיו נוגעת למערכת היחסים שבין הלקוח (המועצה כאן) לבין ב"כ המייצג אותה בהליך. השאלה כאן אינה מי זכאי לגבות את תשלום ההוצאות ושכ"ט עו"ד שנפסקו, אלא השאלה היא האם התשלום שבוצע סילק חיובים אלו, אם לאו. לאור קביעתי כי התובע לא צריך היה להבין אחרת מהאמור באישור איאד, אין משמעות לשאלה הנוגעת למערכת היחסים שבין המועצה לב"כ.

יתירה מכך, אפילו במכתב הגזבר, אשר נשלח לאחר נקיטת ההליכים ופניות התובע למועצה, אמנם מצוין שבאפשרות התובע לפנות ישירות לעו"ד חן להסדיר את יתרת החוב הנטענת על ידו, אולם קריאת המכתב בשלמותו מעידה על כך שגם הגזבר לא סבר כי אכן קיים חוב כזה של התובע לעו"ד חן. נוסח המכתב מעיד על כך שהמועצה סברה שעו"ד חן מעלה דרישות לא מוצדקות, וכי בכוונת המועצה להסדיר את הענין ישירות מולו.

מכאן שהתרשלות המועצה היא שגרמה למצב שנוצר רגע לפני נקיטת ההליכים, דהיינו שקיים תיק הוצל"פ פתוח, למרות ביצוע התשלום ע"י התובע, דבר שאיפשר לעו"ד חן, מטעמיו הוא במסגרת סכסוכו עם המועצה, לנקוט הליכים בתיק בחודש 5/12.

אני מקבלת את טענת המועצה כי הליכים אלו לא ננקטו באופן ישיר על ידה או עפ"י בקשתה, ואכן נראה כי עו"ד חן (אולי בנסיון להצדיק תביעתו לאחר מכן לתשלום שכ"ט נוסף) נקט בהליכים אלו על סמך יפוי כוח שהיה מצוי ברשותו. אלא שאין בכך לשנות את מסקנתי דלעיל בדבר התרשלות המועצה בניהול תיק ההוצל"פ. התרשמתי כי היה קיים נתק בין נציגי המועצה לבין עו"ד חן שהיה מוסמך לפעול בתיקי ההוצל"פ, וכי לא התקיימה במהלך השנים מערכת עדכון שתבטיח כי עו"ד חן פועל רק לגביית חובות ברי גבייה. הדבר קיבל חיזוק מהעובדה שהמועצה לא הציגה, באמצעות הגזבר שהעיד מטעמה, העתק מכרטסת המעידה בדרך כלשהי על כך שעודכן אצלה מצב הגבייה בתיק ההוצל"פ, או מנגד כי היא המציאה לעו"ד חן עדכון תקופתי כלשהו. חוסר סנכרון זה, הוא הביטוי להתרשלות המועצה.

ביחס לתקופה זו כמובן שאין מקום להעלות טענה לאשם תורם כלפי התובע לאור האמור לעיל ביחס להבנה הסבירה של אישור איאד.

אין ספק כי נקיטת ההליכים בחודש 5/12, ללא שניתנה לתובע כל התרעה כי למרות האמור באישור איאד הוא עוד חייב כספים כלשהם בגין פסק הדין, גרמה לתובע נזק, ולפיכך להתרשלות המועצה עד למועד זה קיימת תרומה של ממש למצב שנוצר ואשר איפשר לעו"ד חן לנקוט באותם ההליכים. באשר לנזק כתוצאה מהתרשלות זו, אדון בהמשך.

התרשלות המוצעה בשלב השני – מנקיטת ההליכים ועד לסגירת תיק ההוצל"פ
כעולה מהפירוט העובדתי לעיל, מיד לאחר נקיטת ההליכים פנה התובע למועצה בדרישה כי ההליכים יבוטלו ותיק ההוצל"פ יסגר.

בתשובה לפנייה זו, ועל אף שהמועצה הכירה בטענת התובע כי חובו כלפי סולק בהתאם לאישור איאד, כפי שעולה באופן ברור מרישת מכתב הגזבר, המועצה לא נקטה בפעולות הפשוטות לכאורה של הפסקת ייצוגה ע"י עו"ד חן בתיק ההוצל"פ וסגירת התיק תוך ביטול ההליכים, לא באופן מיידי וגם לא בחלוף חודשים ארוכים לאחר מכן.

טענת המועצה בהליך כאן כי הדבר לא נעשה בשל העובדה כי עדיין היה קיים חוב של התובע בגין הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, אינה עולה בקנה אחד עם האמור במכתב הגזבר ועם התנהלות בסופו של יום, באי התנגדות לטענת ה"פרעתי" שהעלה התובע ובכך הסכימה בשתיקה לסגירת תיק ההוצל"פ.

אמנם נכון כי הגזבר במכתבו הפנה את התובע לטפל בעצמו בענין מול עו"ד חן, אולם מנוסח המכתב עולה לטעמי באופן ברור כי גם הגזבר לא סבר שהתובע אכן חב חוב נוסף לעו"ד חן (השימוש במילה "לטענתו" מעיד על כך), וכי הוא מציע לתובע להמתין עד אשר המועצה תסדיר את יחסיה עם עו"ד חן ובכך יבוא הענין על פתרונו.

גם באם אצא מהנחה כי המועצה לא יכלה מייד לאחר נקיטת ההליכים להביא לסגירת התיק (שכן היא ניסתה להסדיר את שחרור כל התיקים מעו"ד חן, דבר שנדרש לו זמן), הרי שהתרשלותה נמשכה במשך חודשים ארוכים כאשר במסגרת ההליכים לביטול פסק הדין המשיך עו"ד חן להתנגד לבקשת התובע ואף הגיש ערעור בשם המועצה!, וגם פניית התובע למועצה פעם נוספת בחודש 1/14 (בחלוף שנה וחצי ממועד נקיטת ההליכים) לא הביאה לשינוי במצב הדברים.
המועצה לא העלתה הסבר מספק להתנהלותה בתקופה זו. העובדה שהיה קיים סכסוך בינה לבין ב"כ, עו"ד חן, באשר לתשלומים שונים שהוא טען שהוא זכאי להם ובגינם אף הגיש בחודש 9/13 תביעה כנגדה, לא יכולה להוות טעם מספיק לאי נקיטת צעדים מיידיים לביטול ההליכים. מתביעת עו"ד חן עולה כי רק לקראת סוף שנת 2012-תחילת שנת 2013 החלה המועצה להעביר את הייצוג בתיקי ההוצל"פ לעו"ד בדר, אולם לא ניתן על ידה כל הסבר מדוע במועד זה לא בוטלו כל ההליכים שננקטו, לכל הפחות עד לבירור טענות התובע. המועצה לא הציגה מסמך המעיד על ביטול ההליכים קודם לסגירת התיק בחודש 6/14 בעקבות בקשת התובע.

אלא שביחס לתקופה זו, למרות התרשלות ברורה מצד המועצה, אני סבורה כי יש לייחס אשם תורם, אפילו משמעותי לתובע, זאת בעיקר ביחס לארוע של ביטול נסיעתו לחו"ל.

בהתאם לאמור בסעיף 17 לתצהיר התובע הוא ידע, עוד בתחילת חודש 5/12 כי הוגבלה יציאתו מן הארץ. אמנם התובע לא צרף לתצהירו העתק של החלטת רשם ההוצל"פ על כך (אלא רק את ההחלטות ביחס לשאר ההגבלות שהוטלו עליו) אולם אני רואה באמור בתצהירו משום הודאה בכך שאכן קיבל לידיו העתק החלטה גם בדבר הגבלת יציאתו מן הארץ, יחד עם שאר ההחלטות שניתנו בעניינו ולפיכך לא היה מוטל על המועצה להוכיח עובדה זו .

מכאן עולה בבירור כי קודם למועד הגעתו לשדה התעופה ידע התובע אודות הגבלת יציאתו מן הארץ, ואף ידע, לאור ההתכתבות עם המועצה, כי לפחות נכון ליום 20.6.12, הליכי ההוצל"פ לא בוטלו.

למרות ידיעתו זו החליט התובע, כטענתו, להגיע לשדה התעופה. באם אכן זה היה מצב הדברים בפועל (והדבר לא הוכח בראיה כלשהי מלבד עדות התובע), הרי שההשפלה הנטענת לעיני חבריו לעבודה היתה תוצאה בלעדית של בחירתו להגיע לשדה התעופה למרות ידיעתו על קיום צו עיכוב יציאה מן הארץ תלוי כנגדו.

סביר בהרבה, לטעמי, כי התובע משהבין כי הצו לא יבוטל קודם למועד הטיסה המיועד (אשר הכרטיס עבורו ככל הנראה אכן הוזמן זמן רב קודם לכן) פעל לביטול הכרטיס ולא הגיע לשדה באופן פיזי יחד עם חבריו. זו ההתנהלות הסבירה המצופה מאדם שיודע כי הצו לא בוטל, וככל שהתובע פעל אחרת בנסיבות הענין, אין לו להלין בפני המועצה על בושת הפנים שנגרמה לו בשדה התעופה.

יתירה מכך, מאחר והתובע ידע אודות הצו כבר בתחילת חודש 5/12 לא ברור מדוע לא פנה בבקשה מתאימה ללשכת ההוצל"פ לביטול הצו, כאשר לטענתו ברשותו כרטיס טיסה שנרכש זמן רב לפני כן (אם כי מועד רכישת הכרטיס אף הוא לא הכוח בבדל ראיה) . העובדה שהמועצה לא פעלה כנדרש לביטול ההליכים (עליהם ידעה בעקבות מכתבו של התובע רק בסוף חודש 5/12) כפי שקבעתי לעיל, לא צריכה היתה למנוע מהתובע לדאוג לאינטרס שלו !! ככל שאכן היה מעונין לצאת לחו"ל יכול היה להגיש בקשה מתאימה, ובאם היה מציע ערובה מתאימה, ככל הנראה שבקשתו היתה נענית.

בחירתו של התובע להגיע לשדה התעופה מבלי לדאוג קודם לכן לביטול צו עיכוב היציאה מן הארץ שידע על קיומו (ולא היה ברשותו מסמך המעיד על ביטולו) מהווה אשם מכריע מצד התובע ולפיכך הטענה כי המועצה אחראית לפגיעה בשמו הטוב של התובע בגין הארוע הקשור לביטול הטיסה, נדחית.

נזקי התובע
חרף דחיית טענות התובע ביחס לארוע ביטול הטיסה, הרי שתביעת התובע הינה לפיצוי על נזקים הנובעים מעצם הטלת ההגבלות ולא רק בשל אירוע ביטול הטיסה, זאת בניגוד לסברת הגזבר מטעם המועצה (עמ' 11 שורות 14-16).

צודק התובע בטיעונו כי פסיקת בתי משפט השלום הכירה בקיומה של עילת תביעה בגין נקיטת הליכי הוצל"פ שלא בצדק (או הטלת עיקולים) והכירה בכך שיש בהליכים כאלה, מקום בו הם מובאים לידיעת צד שלישי (ובדרך כלל כך הם פני הדברים) כדי לגרום לפגיעה בשמו הטוב של מי שההליכים ננקטו שלא בצדק כנגדו. (ראה למשל ת.א. (שלום ב"ש) 51328-03-16 טורג'מן נ' המוסד לביטוח לאומי (23.10.19); ת.א. (שלום חי') 50104-03-15 בשיר נ' מועצה מקומית עראבה (23.5.18) והפסיקה המובאת שם ביחס לעיקולים והעמדות השונות בפסיקה).

במקרה דנן משקיבלתי את טענת התובע כי נקיטת ההליכים בחודש 5/12 התאפשרה בשל מחדל של המועצה, אני סבורה כי את פיצוי התובע יש לעגן בעיקר על בסיס עילת הרשלנות ואין להזקק לעילת לשון הרע, אם כי יש לקחת בחשבון גם את הפגיעה בשמו הטוב של התובע כתוצאה ממעשים אלו.

נקיטת ההליכים של הגבלות על חשבון הבנק והגבלת השימוש בכרטיסי אשראי אכן יכולים לגרום, מעבר לפגיעה בשם הטוב גם לפגיעה של ממש בהתנהלות היומיומית של הנפגע, דהיינו באפשרות להתנהל בצורה פיננסית רגילה. טענת התובע כי נאלץ בתקופה זו לעשות שימוש רב בכסף מזומן וכי דבר זה הקשה על התנהלותו היומיומית וגרם לטרטורים רבים, הינה טענה סבירה ביותר (אשר בלתי אפשרי להוכיחה בראיות מלבד עדות התובע) שכן ידוע לכל כי הגבלת האפשרות לעשות שימוש בכרטיסי אשראי, שהשימוש בהם הופך להיות שכיח יותר ויותר כך שהם בבחינת אמצעי התשלום העיקרי אצל אנשים רבים, אכן גורם לטרדה והתרוצצות מיותרים.

באשר לנזקים המיוחדים הנטענים אני סבורה שהתובע לא עמד בנטל להוכיח כי אכן נגרמו לו נזקים אלו או כי הם נובעים מהתרשלות המועצה.

עצם הגבלת החשבון או הגבלת כרטיסי האשראי יכולים להביא להחזרת חיובים, אולם אין בכך נזק, שכן את החיובים ניתן וצריך לשלם באופן אחר. מלבד ההתרוצצות והטרדה הכרוכים בכך, אין בעצם החזרת החיוב לגרום לנזק כלשהו (כמו למשל להיווצרות סכסוך עם נושה כלשהו) והתובע לא הוכיח כי במקרה זה נגרם לו נזק מעבר לטרדה הנטענת.

התובע לא הביא אסמכתא כלשהי בדבר החיוב שנשא בו בשל ביטול כרטיס הטיסה, ובכל מקרה, מאחר והיתה לו זכות ביטול ללא תשלום כלשהו עד ליום 4.6.12 (כפי שעולה ממסמך ועד עובדי חברת חשמל שצרף התובע לתצהירו) הרי שיכול היה להימנע מתשלום דמי הביטול לו היה מבטל את הכרטיס מייד כשנודע לו, בתחילת 5/12, כי לא יוכל לטוס בשל צו הגבלה יציאה מן הארץ. שוב, בחירת התובע להמשיך עם תכניות נסיעתו למרות ידיעתו אודות הצו, וללא נקיטת כל צעד נדרש להבטיח כי אכן יוכל לטוס (מלבד פנייה למועצה שהושבה ריקם), אינה התנהלות סבירה ואין לחייב את המועצה בתוצאותיה.

באשר לטענות בדבר הפסד ימי עבודה או הוצאות נלוות, אלו לא הוכחו בבדל ראיה, ואך מובן כי את אגרת בית המשפט וההוצאות בגין ההליך הקודם שנמחק בשל אי הגשת תצהירי התובע (ת.א. 21088-12-17) לא יכול התובע לזקוף לחובת המועצה בהליך זה (ראה בדומה את אשר נפסק ביחס לנזקים ספציפיים בתמ"ש (ת"א) 521-02-14 נ.ב. נ' מ.ב. (26.8.15)).

משכך נותרים אנו עם נזק כללי שנגרם בשל נקיטת ההליכים, הן נזק לשם הטוב של התובע מעצם המצאת הודעות על הגבלות לצדדים שלישיים (בנקים וחברות אשראי) והן נזק בשל הטרדה, ההתרוצצות ואי הנוחות שנגרמה לתובע בשל הגבלות אלו.

באשר לתקופה הממושכת שבה עמדו ההגבלות בתוקף, לכאורה מחודש 5/12 ועד לחודש 6/14 מועד סגירת תיק ההוצל"פ, הרי שאינני סבורה כי יש חייב רק את המועצה בשל התמשכות התקופה. כפי שציינתי לעיל אמנם המועצה התרשלה בכך שלא פעלה מיוזמתה, בזריזות רבה יותר להעביר את ייצוגה בתיק לעו"ד אחר ולהביא לסגירת התיק או לפחות לביטול ההליכים, אולם אני מוצאת שיש לייחס גם לתובע אשם תורם משמעותי באשר להתמשכות התקופה.

התובע נקט בתחילה בהליך לא מתאים בכך שביקש לבטל את פסק הדין בשל תשלום שביצע לאחר שניתן פסק הדין. אמנם בקשתו נעתרה בתחילה, אולם בפסק הדין בערעור נקבע ש התובע נקט בהליך לא מתאים.

בנוסף, לאחר שהערעור התקבל התמהמה התובע במשך קרוב ל-10 חודשים נוספים עד אשר הגיש בקשה לסגירת תיק ההוצל"פ, אשר נענתה בחודש 6/14. התובע לא נתן כל הסבר מדוע התמהמה בהגשת הבקשה, והעובדה שפנה בחודש 1/14 למועצה בנסיון לייתר את הצורך בהליך נוסף, אינה יכולה להוות הסבר מספיק. באם אכן המשך קיום ההגבלות פגע בתובע במידה הנטענת על ידו בתצהירו, מצופה היה ממנו כי יפנה מיד, ולכל המאוחר לאחר הערעור, לראש ההוצל"פ.

בהתחשב במכלול הנסיבות המתוארות בהתחשב בהגבלות שהוטלו ובאשם התורם המשמעותי של התובע להתמשכות הזמן עד לביטולן, אני סבורה כי יש לפצות את התובע בסכום מתון של 15,000 ₪ בגין מכלול נזקיו.

משכך אני מחייבת את הנתבעת לפצות את התובע בפיצוי כספי בסך של 15,000 ₪ בצרוף החזר אגרת משפט ששולמה על ידו בהליך זה בצרוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד תשלום כל חלק ממנה ועד היום, ובצרוף שכ"ט עו"ד בסך כולל של 6,000 ₪.

הסכומים ישולמו בתוך 30 יום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל.

ניתנה היום, י"ח תשרי תשפ"א, 06 אוקטובר 2020, בהעדר הצדדים.