הדפסה

בית משפט השלום בקריות ת"א 46139-05-19

בפני
כבוד ה שופטת לובנה שלאעטה חלאילה

תובעים

  1. יקותיאל יהורם
  2. איראן יקוטי

נגד

נתבעת
ש. א. אנטקוביץ השקעות בע"מ

החלטה

בקשה מטעם הנתבעת, המוגשת לפי סעיף 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, לחיוב התובעים בהפקדת ערובה.
רקע וסקירת ההליכים
התובע מס' 1 (להלן: "התובע") הינו סוכן לשיווק והפצה של מוצרי מזון, אשר פעל בזמנים הרלוונטיים לתביעה תחת העסק "שיווק ישיר שירותי מכירה" שהתנהל תחת שמה של התובעת מספר 2. הנתבעת הינה חברה העוסקת בשיווק, ייצור והפצה בתחום המזון, עוגות ועוגיות.
ביום 2.6.13 נחתם בין הצדדים הסכם לשיווק והפצה (להלן: "הסכם ההתקשרות"), במסגרתו סוכם כי התובעים יהיו הסוכנים הבלעדיים של הנתבעת באזורים שנקבעו בהסכם - מזיכרון יעקב וצפונה עד מטולה. בהסכם נקבע עוד כי הלקוחות שאיתם ינהלו הצדדים קשרים מסחריים יהוו קניינם המשותף של שני הצדדים להסכם ובאופן שהנתבעת תהנה מהרווח היצרני של המוצרים שיופצו על ידי התובעים ומאידך, ייהנו התובעים מרווח של 10% מהיקף המכירות ברוטו בהתאם לחשבוניות שיופקו על ידי הנתבעת לצדדים שלישיים (להלן: " העמלה").
בהסכם נקבע כי במידה ואחד הצדדים יחפוץ להשתחרר מההסכם, יהא עליו להודיע על כך שלושה חודשים מראש ולשלם לצד השני להסכם את המגיע לו.
התובעים טענו בכתב התביעה כי במהלך החודשים 10-12, שנת 2015, הנתבעת התחילה לחמוק מתשלום העמלה לתובעים והתחילה לשווק את מוצריה במישרין לבתי העסק ולא באמצעות התובעים וזאת על מנת שלא תצטרך לשלם את העמלה לתובעים, כפי שנקבע בהסכם ההתקשרות ותוך הסתרת המידע על עצם ביצוע המכירות, ובכך הפרה את ההסכם בין הצדדים ואת ה תניה לפיה לקוחות הנתבעת הם קניין משותף של שני הצדדים.
עוד נטען כי בחודש 12.15 התברר כי הנתבעת הכניסה לקו הצפון סוכן סיטונאי חלופי, עוד לפני ההפסקה החד צדדית שלה בהתנהלות עם התובע, ללקוחות בינוניים וקטנים יותר ואת הלקוחות הגדולים השאירה הנתבעת להתנהלות ישירה מולה בלבד. כך למעשה סתמה הנתבעת את הגולל על התובע כסוכן, בהעדר כל אפשרות מעשית לשווק את מוצריה, הכל ללא הודעה מוקדמת ומבלי שהסדירה עם התובעים את זכויותיהם על פי ההסכם.
בין הצדדים התנהל הליך קודם בבית משפט השלום בהרצליה (תיק מספר 52205-03-16) . תחילתו של ההליך שם, בתביעה שהוגשה ע"י הנתבעת בסכום של 417,130 ₪ בגין עמלות שנגבו לטענתה ביתר על ידי התובעים; עפ"י הנטען ע"י הנתבעת, חלק מסכום זה הינו תמורה כספית שהתובעים היו חייבים לגבות מצדדים שלישיים בגין שיווק המוצרים של הנתבעת וחלקו האחר בגין סחורה שרכשו התובעים מהנתבעת לעסק הפרטי שלהם.
קדמה לתביעה שם תביעה שהגישו התובעים נגד הנתבעת, בבית המשפט המחוזי בחיפה, למתן חשבונות. בהסכמת הצדדים נמחקה תביעה זו והוגשה כתביעה שכנגד במסגרת ההליך בבית משפט השלום בהרצליה. בתביעה שכנגד נטען כי לקוחות הנתבעת מהווים קניין משותף של שני הצדדים לאור ההסכמה שעוגנה בהסכם הה תקשרות, ומשכך זכאים התובעים שכנגד לעמלה בגין המכירות ללקוחותיהם.
ביום 19.9.17 ולאחר שנשמעו ראיות הצדדים, הגיעו הצדדים במסגרת אותו הליך להסכמות שקיבלו תוקף של פסק דין. בין היתר נקבע בהסכם:
"הגענו להסכמה לסילוק התביעות וכל טענה הדדית, לפיה, יינתן פסק דין כנגד הנתבעים ביחד ולחוד, על סך 130 אלף ₪ .... הנתבעים יהיו רשאים לרכוש מהתובעת מוצרים בין בעבורם ובין בעבור לקוחותיהם, לרבות על ידי שיווק, ואז יהיו זכאים ככל וישווקו לצדדים שלישיים, לעמלה בשיעור 8% פלוס מע"מ ויקבלו תשלום עבור העמלות ללא קיזוז מפסק הדין , תוך ביצוע התחשבנות הדדית כל חודש".
כמה חודשים לאחר מכן, הגישו התובעים, הפעם בבית משפט השלום בתל אביב (תיק מס ' 15671-12-17) , תביעה לביטול הסכם הפשרה שהושג בין הצדדים וקיבל תוקף של פסק דין, בטענה כי הנתבעת הפר ה את הסכם הפשרה הפרה יסודית שמחייבת את ביטולו, שעה שלא אפשרה לתובעים לשווק את מוצריה .
לאחר הליך של גישור בין הצדדים, הוסכם על דחיית התביעה ללא צו להוצאות ובהתאם לכך ניתן ביום 7.6.18 פסק דין המורה על דחיית התביעה.
כשנה לאחר דחיית התביעה לביטול פסק הדין, הוגשה התביעה כאן כנגד הנתבעת בסכום של 250,000 ₪. בכתב התביעה נטען , בין היתר, כי התובעים זכאים לפיצויים לפי חוק חוזה סוכנות (סוכן מסחרי וספק), תשע"ב - 2012 בגין הפרת חובת תום הלב והנאמנות, הבאה לידי ביטוי בה פרת הסעיף שמקנה לתובעים בלעדיות בשיווק והפצת מוצרי הנתבעת (לפי סעיף 3 לחוק הסוכנים) , סיום ההתקשרות מבלי למסור לתובעים הודעה מוקדמת כדין , הואיל ומדובר בחוזה לתקופה בלתי קצובה המחייב מתן הודעה מוקדמת של 3 חודשים מראש, ופיצוי בשל סיום הסכם ההתקשרות (לפי סעיף 5 לחוק הסוכנים) . בתביעה עתרו התובעים לתשלום סכום של 180,000 ₪ פיצוי בגין סיום ההתקשרות, פיצוי בסכום של 45,000 ₪, בגין אי מתן הודעה מוקדמת ופיצוי בסכום של 25,000 ₪, בין הפרת חובת תום הלב.
התובעים טענו כי במסגרת ההליכים הקודמים לא נדונה שאלת הפרת ההסכם והפיצוי המגיע בגין הפרתו ואף לא נדונה שאלת הקניין המשותף של הלקוחות והעמלות שהתובעים זכאים לקבל לאור הסכמת הצדדים כי לקוחות שני הצדדים נחשבים לקניינם המשותף.
כן טענו כי במסגרת ההליך הקודם, ניתנה חוות דעת של מומחה שמונה ע"י ביהמ"ש, בגדרה ציין המומחה במפורש כי הוא לא התייחס בחוות דעתו לנושא העמלות או הפיצוי הכספי לאחר ניתוק היחסים בין הצדדים ואף לא לשאלה מי אחראי לניתוק היחסים.
עיקר טענות הצדדים
הנתבעת טענה כי במסגרת הליכים משפטיים קודמים שהתנהלו בין הצדדים בגין אותה מסכת עובדתית, ניתן פסק דין חלוט בת.א. 52205-03-16 המחייב את התובעים לשלם סכום של 130,000 ₪ לנתבעת לאחר שהודו בקיום החוב. חרף ההסכם באותו הליך, התובעים לא שילמו את החוב לפי פסק הדין ולאחר חלוף זמן, פנו לביהמ"ש בתביעה חדשה לביטול הסכם הפשרה לצד בקשה לעיכוב ביצוע פסה"ד. הבקשה נדחתה לאחר שביהמ"ש סבר כי סיכויי התביעה קלושים. באותה החלטה נכתב "...על פניה, התחייבות המשיבה לאפשר למבקשים לשווק את מוצריה איננה שלובה בחיוב המבקשים לשלם את חובם על פי פסק הדין ". בסופו של יום, תביעה זו של התובעים לביטול הסכם הפשרה/פס"ד נדחתה בהסכמה.
הנתבעת הגישה, בחודש 11.18, את פסק הדין לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל עקב אי תשלום החוב ע"י התובע . לצורך התחמקות מתשלום החוב, כך טענה הנתבעת, הגישו התובעים בקשה ב"טענת פרעתי" בה נטען, בין היתר, כי החיובים לפי הסכם הפשרה: תשלום סכום של 130,000 ₪ ושיווק המוצרים של הנתבעת ע"י התובעים, הם שלובים וכי הנתבעת היא זו אשר הפרה את התחייבויותיה לעניין שיווק מוצריה ע"י התובעים .
לאחר שהוגשה תגובה ע"י הנתבעת לטענת פרעתי ולאחר שהתקיים דיון בלשכת ההוצאה לפועל הגיעו הצדדים להסדר במסגרתו התחייבו התובעים לשלם לנתבעת סכום של 97,000 ₪ כסכום פשרה.
לטענת הנתבעת, התובעים מתנהלים בחוסר תום לב ועושים שימוש לרעה בהליכי משפט והם ממשיכים להגיש תביעות כנגד הנתבעת חרף קיום הסדר חוב בין הצדדים, ולכן, יש לחייבם בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבעת המרובות הצפויות בהליך זה במיו חד, לאור סיכויי התביעה הקלושים.
הנתבעת טענה כי לא רק שניתנו פסקי דין חלוטים נגד התובעים ונעשו מספר הסדרי חוב לתשלום החוב ולא רק שעד יום זה לא שולם החוב הפסוק, אלא שהתובע הודה במצבו הכלכלי הרעוע במסגרת פניותיו החוזרות לב"כ הנתבעת להסדרת חובו הבלתי שנוי במחלוקת.
ב"כ הנתבעת טען כי טרם הגיש התובע בקשה בטענת פרעתי פנה אליו להסדרת החוב ושלח לו הודעה שזו לשונה "בדקתי את האפשרויות שלי שוב. אני רוצה לסגור את הנושא אף מה שמעבר ליכולת שלי זה מעבר ליכולת שלי. אוכל החודש לגייס 5000 ₪. כל חודש אשלם 1200 לחשבון ובחודש 3.19 זה כבר מעבר לפינה אשלם 15000 ₪. מבקש להימנע מסתם התנגחויות משפטיות ולפתור כך את הנושא".
מנגד, ביקשו התובעים דחיית הבקשה. הם טענו כי עניין הפרת הסכם הפשרה/פס"ד חורג ממסכת כתב התביעה והוא יתברר במסגרת תיק ההוצל"פ. נטען עוד כי עילות התביעה המפורט ות בכתב התביעה נשוא ענייננו אין להן קשר לעילת התביעה שנדונה בהליכים הקודמים וזכות הקניין של התובעים שעוגנה במפורש בהסכם ההתקשרות לא נכלל ה בכל הליך משפטי ביניהם. כתב התביעה נשוא הליך זה, עניינו בזכויות התובעים שכלל לא עלו בהליכים קודמים, למעט בטענת פרעתי בה הוסכם בין הצדדים כי כל צד שומר על טענותיו. עפ"י הנטען, מדובר בתביעה המבוססת על חוק הסוכנים ועל הסכם ההתקשרות שנחתם בין הצדדים, על ראיות ועל תמלילים והקלטות.
אשר למצב הכלכלי, נטען ע"י התובעים כי פנייתם לנתבעת להסדרת החוב אינה מעידה כלל על היעדר יכולת כלכלית. התובעים, כך נטען, עומדים בכל התשלומים בהם התחייבו ותביעה זו הוגשה לאחר תשלום אגרת ההליך וללא כל קושי.
בתשובה לתגובה טענה הנתבעת, כי לא בכדי בחרו התובעים שלא לצרף תצהיר תומך בטענותיהם העובדתיות שעלו בתגובה. מדובר במי שהודו בהליכים שונים בחובם כלפי הנתבעת ואין בתגובת התובעים ולו אסמכתא אחת היכולה להעיד על איתנות כלכלית או להוכיח כי ביכולתם של התובעים לשלם הוצאות הנתבעת בהליך זה.
דיון והכרעה
תקנה 519 לתקנות סדר הדין נועדה לאזן בין זכויות ואינטרסים מתחרים: מחד גיסא, זכות הגישה לערכאות של התובע; ומאידך גיסא שמירה על הזכות לקניין של הנתבע, באמצעות הבטחת תשלום הוצאותיו ככל שתידחה התביעה, וכן זכות הנתבע והאינטרס הציבורי במנ יעת הגשתן של תביעות סרק. הוראות התקנה קובעות כי הכלל הוא אי-הפקדת ערובה והחריג הוא הפקדתה.
בתקנה 519 לא נקבעו קריטריונים להפעלת הסמכות לחייב בהפקדת ערובה, אולם בפסיקה גובשו כללים מנחים וסוגי מקרים בהם ייעשה שימוש בתקנה. בפסיקה הותוו שיקולים רבים שעל בית המשפט לקחת בחשבון בעת הדיון בבקשה לחיוב בהפקדת ערובה וביניהם; מצבו הכלכלי של התובע, סיכויי התביעה, מורכבות ההליך, מיהות הצדדים, התנהלותם ותום לבם ( רע"א 5488/16 נתנאל נ' רישן בנין והשקעות בע"מ, פסקאות 10-9 (17.7.2016); רע"א 8575/14 חמאד נ' חברת אלוואטן בע"מ (30.12.14)).
ההלכה המקובלת, בהקשר זה, היא כי יש לנהוג במשורה בחיוב בהפקדת ערובה להוצאות וכי אמצעי זה לא יופעל כדבר שבשגרה, הן מתוך התחשבות בזכות הגישה לבית המשפט, שהינה זכות חוקתית מן המעלה הראשונה והן על מנת שלא לפגוע יתר על המידה בזכות הקניין של התובע ( רע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) בע"מ נ' נילי מפעילים מתכת בע"מ, פ"ד מד (1) 647 (1990); רע"א 6353/12 אברהם נ' יגרמן (16.1.2013) ; רע"א 1481/13 גבעון נ' לוי (3.4.2013)).
לצורך איזון בין זכות הגישה לערכאות של התובע לבין אינטרס הנתבע להבטחת הוצאותיו, נקבע כי היעדר יכולת כלכלית כשלעצמו אינו עילה לחיוב התובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתב ע ולא תיחסם גישת התובע לערכאות מחמת היותו דל אמצעים. עם זאת, היעדר יכולת כלכלית אינו יכול להצדיק התעלמות מאינטרס הנתבע שעלול להיות מושפע מתביעות סרק ולכן, במצב כזה שבו מדובר בתובע דל אמצעים וחסר יכולת כלכלית ובתביעת סרק או בעלת סיכויי תביעה קלושים, ניתן לחייב בהפקדת ערובה (ר' ע"א 4037/12 סופר-סייג נ' ארז איתן עו"ד מנהל מיוחד (18.10.12) ).
שיקול דעת ביהמ"ש בעניין הפקדת ערובה הינו רחב ביותר ועל ביהמ"ש בהפעילו לשוות לנגד את עיניו את המטרה שעומדת מאחורי תקנה 519 להבטחת הוצאות המבקש, כאשר כל מקרה ייבחן לפי נסיבותיו המיוחדות תוך שקלית השיקולים הרלוונטיים (רע"א 6066/00 אעדילי נ' חברת סלקום ישראל בע"מ (17.04.01); רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח באסל נעים אבראהים, פ"ד נח(5) 865 (2004)).
לאחר ששקלתי את טענותיהם של הצדדים ובחנתי את כלל נסיבות העניין, שוכנעתי כי דין הבקשה להתקבל ומצאתי לחייב את התובעים בהפקדת ערובה אשר תשלומה יהווה תנאי להמשך ההליכים בתיק.
אקדים ואציין כי עצם הפנייה להסדרת תשלום החוב בתשלומים אינו מעיד בהכרח על חוסר יכולת כלכלית. עם זאת, בנסיבותיו של המקרה יש בפנייה זו, יחד עם יתר הנסיבות, כדי להעביר את הנטל אל התובעים להוכחת יכולת כלכלית.
החוב המדובר הינו חיוב כספי שמקורו בפסק דין מוסכם אליו הגיעו הצדדים לאחר ניהול ארוך של התביעה והתביעה שכנגד שהוגשו בבימ"ש השלום בהרצליה . סכום פסק הדין נפרס לתשלומים חודשיים שאף הם סוכמו בין הצדדים במעמד הסכם הפשרה . עובדות אלה אמורות להוות זרז לתובעים לתשלום החוב הפסוק. חרף זאת, החוב לא שולם וכמה חודשים אחר מתן פסק הדין פעלו התובעים להגשת תביעה לביטולו, תביעה אשר בסופו של יום נדחתה בהסכמתם שלהם.
גם לאחר דחיית התביעה לא פעלו התובעים לתשלום החוב ולא הותירו לנתבעת ברירה אלא לנקוט נגדם בהליכי הוצאה לפועל. לאחר פתיחת תיק ההוצאה לפועל, בחרו התובעים להגיש בקשה בטענת פרעתי, בטענה כי הנתבעת הפרה את הסכם הפשרה, באופן שפוטר אותם מתשלום החוב הפסוק. במסגרת הדיון בבקשה, ולאחר שהנתבעת נאלצה להגיש תגובה לבקשה ולהתייצב לדיון, הגיעו הצדדים להסכם לפיו לסילוק סופי של טענת הפרעתי ולצורכי פשרה, ישלמו התובעים סכום של 97,000 ₪, בתשלומים שסוכמו בין הצדדים ותועדו בפרוטוקול הדיון. הסכום שסוכם במסגרת זו נופל מסכום החוב הפסוק, נוכח העובדה כי חייב אחר בתיק ההוצאה לפועל (השותף של התובע) שילם סכום של 35,000 ₪ לסילוק מלוא טעות הנתבעת כלפיו.
ואולם גם לאחר פריסה חדשה זו של החוב, כך עולה מהבקשה והדבר לא הוכחש ע"י התובעים, לא שילמו התובעים את חובם (או חלקו) לנתבעת.
בנסיבות אלה, בהם לא שילמו התובעים את הסכום שנפסק בהסכמתם מזה יותר משנתיים, חרף פריסת הסכום יותר מפעם אחת, לצד פנייתם אל הנתבעת בנוסח שצוטט לעיל, הכל על רקע ההליכים השונים בהם נקטו, עובר הנטל על שכמם להוכחת יכולת כלכלית. התובעים, וחרף התגובה הארוכה והמפורטת שהגישו, בחרו להתייחס בפסיקה אחת, כללית ולא מפורטת, למצבם הכלכלי ו לטעמי, אין די בכך לצורך עמידה בנטל.
התובעים בחרו שלא לפרט כלל וכלל את מצבם הכלכלי, לא ברמה של היקף העיסוק וההכנסות, מצבם בחשבון הבנק, נכסים העומדים לזכותם, התחייבויות כלפי נושים ועוד . הם בחרו לטעון בהקשר זה כי הנתבעת היא חברה פרטית המגלגלת ע שרות מיליוני שקלים שאין לה בעיה להקשות על התובעים בתביעות שונות, אלא שטענה זו בכל הנוגע למצבה הכלכלי של הנתבעת, לא רלוונטית. היא גם לא נכונה בעניין הקשיים שמערימה הנתבעת בהליכים השונים. עד היום, 'זכתה' הנתבעת בהליכים השונים שהתנהלו בין הצדדים והתובעים הם אלה אשר הקשו בהגשת תביעה לביטול ההסכם ובקשה בטענת פרעתי, אשר התוצאה הסופית שלהם מעלה ספק אמיתי בדבר ההצדקה בהגשתם.
התובעים לא תמכו את טענותיהם בדבר מצבם הכלכלי בתצהיר ולא צירפו כל אסמכתא בדבר עמידה בתשלומים החודשיים בתיק ההוצאה לפועל, דבר שהיה מתבקש בנסיבות. התנהלות התובעים ואי תשלום החוב עד היום מעידים לטעמי על הקושי שעלולה הנתבעת להיתקל בו בדרך לגביית ההוצאות של ההליך כאן, אם וכאשר היא תזכה בדין וככל שאלה ייפסקו לטובתה.
באשר לסיכויי התביעה ועל אף שבמסגרת זו ביהמ"ש אינו מדקדק ובוחן לעומק את טענותיהם של הצדדים, בייחוד בשלב מקדמי זה של ההליך, לא ניתן להתעלם מהעובדה כי חלק מטענות התובעים בתביעה , הן טענות שלא נולדו לאחר פסק הדין בבית המשפט בהרצליה ולכאורה חלקן עמד להם גם אז.
בתביעה למתן חשבונות שהוגשה כתביעה שכנגד בהליך הקודם, העלו התובעים טענות שונות ביחס לקניין המשותף של שני הצדדים, הנובע לשיטתם מהסכם ההתקשרות. כן העלו טענות באשר להפרת הנתבעת להסכם ונסיבות סיום ההתקשרות.
דברים אלה אינם נכתבים במישור של השתק או מעשה בית דין, עם זאת יש להם חשיבות לעניין סיכוייה של התביעה שכן נראה כי התובעים הסכימו לפשרה בהליך הקודם למרות שהיו להם טענות בנוגע לעמלות או לפיצוי לאחר ניתוק היחסים בין הצדדים (ראו למשל סיכום טענות התובעים בהליך הקודם, עמ' 41 לפרוטוקול). יושם אל לב בהקשר זה כי בסעיף 4 לכתב התביעה שכנגד, ביקשו התובעים למען הזהירות רשות להגיש תביעה נפרדת בעתיד לפיצוי עקב הפרת הסכם ההתקשרות, ולאחר שהתנהל כל ההליך, הוגשו ראיות מטעם הצדדים והגיעו הצדדים להסכמות ביניהם, העניין לא עלה שוב ובסיכומיהם לא חזרו התובעים על בקשתם. גם בהסכם הפשרה שהצדדים ערכו מרצונם החופשי לא הייתה התייחסות או הסתייגות לעניין .
לאור כלל הנסיבות, השתלשלות ההליכים בין הצדדים, אי תשלום החוב הפסוק, העובדה כי מלכתחילה בחר התובע לנהל את עסקיו תחת שמה המסחרי של התובעת 2 ובשים לב לסכום התביעה, אני מורה על חיוב התובעים בהפקדת ערובה בסכום של 15,000 ₪.
סכום זה יש להפקיד בקופת בית המשפט תוך 30 יום מהיום.
ת. פנימית ליום 1.2.20.

המזכירות תמציא החלטה זו לצדדים.
ניתנה היום, א' טבת תש"פ, 29 דצמבר 2019, בהעדר הצדדים.