הדפסה

בית משפט השלום בקריות ת"א 45372-05-11

בפני
כבוד ה שופטת פנינה לוקיץ'

תובע
עזר כהן, ת.ז. XXXXX397
ע"י ב"כ עו"ד פינחס כהן

נגד

נתבעים
1.מפעלי אחים עמאר בע"מ ח.פ. 511470098
2.עימאד עמאר, ת.ז. XXXXX565
ע"י ב"כ עו"ד סחר עבד אלחלים

פסק דין

בפני תביעות כספיות הדדיות, ששתיהן החלו בערכאות אחרות והדיון בהן אוחד בפני, הנוגעות לתוצאות ביטול הסכמים שנערכו בין התובע לנתבעת 1, ואשר מטרתם היתה פתיחת אולם תצוגה ומכירות של מוצרי הנתבעת, בעפולה, בניהול התובע.
עיקרי התביעות
התביעה הראשונה, היא תביעת התובע, בה נתבעים פיצויים בגין הפרת ההסכמים שנחתמו בין הצדדים, שהתובע רואה בהם הסכמי עבודה לתקופה קצובה, וזאת בגין רכיבי פיצוי שונים .

תביעה זו הועברה לבית משפט זה ביום 17.6.2013 לאחר שבגלגולה הראשון הוגשה בבית הדין האזורי לעבודה בנצרת, לתשלום שכר עבודה ופיצויי הלנת שכר, פיצוי על הפרת חוזה עבודה וכן פיצוי חוזי ופיצוי בגין עוגמת נפש בסך כולל של 1,403,400 ₪ (להלן: " ההליך בבית הדין").

התביעה הוגשה כנגד הנתבעת – מפעלי האחים עאמר (להלן: "הנתבעת") וכנגד מר עימאד עאמר, מנהל ובעלים של הנתבעת ( להלן: "עימאד"). התביעה בבית הדין כנגד עימאד נמחקה לבקשת התובע (החלטה מיום 26.2.12) , ואילו התביעה כנגד הנתבעת נדחתה שם, לאחר שמיעת ראיות, מחמת העדר סמכות עניינית לדון בה לאחר שנקבע בפסק דין מיום 23.10.2012 ( להלן: "פסק הדין ") שבין הצדדים לא התקיימו יחסי עובד – מעביד.

קביעת פסק הדין אושרה בבית הדין הארצי לעבודה, שדן בערעור התובע, וקבע בפסק דינו מיום 17.6.2013 כי תביעת התובע, כפי שהוגשה לבית הדין האזורי בנצרת, תועבר לבית משפט השלום קריות- חיפה ( ע"ע 17520-11-12).

לאחר שהתביעה הועברה לטיפולי נעתרתי לבקשת התובע לתקן את כתב התביעה באופן שסכומה יופחת לסך של 1,203,400 ₪ לאחר מחיקת שני רכיבי פיצוי שנכללו בכתב התביעה המקורי ובהתאמה הוגש כתב תביעה מתוקן, אשר יש לומר כבר עתה, כי למעשה היה בהגשתו לפתוח מחדש בהליך זה, וזאת במועד הגשתו ביום 1.10.13.

התביעה השניה, שהיא תביעת הנתבעת כנגד התובע, הוגשה בחודש 2/14 כתביעה שטרית ע"פ שטר חוב על סך 140,000 ₪, ולאחר שניתנה לתובע רשות להתגונן כנגדה הועברה לדיון בפני מבית משפט השלום בעכו ( ת"א 54560-02-14) זאת מכוח החלטת כב' הנשיא בדבר איחוד הדיון בתביעות, החלטה שניתנה חרף התנגדות התובע (זאת לאחר שבשלב מוקדם יותר דווקא הנתבעת התנגדה לאיחוד הדיון בתביעות ולאחר מכן נמלכה בדעתה והגישה את הבקשה) .

שטר החוב נשוא התביעה הינו שטר שנחתם על ידי התובע, בהתאם להתחייבותו בהסכם עם הנתבעת, כשטר בטחון לקיום התחייבויותיו בהסכם, כפי שיפורט בהמשך (להלן: "שטר החוב").

נוכח החלטת איחוד הדיון בתביעות בפניי, אפשרתי לצדדים להגיש תצהירים נוספים/ משלימים לאלו שהוגשו במסגרת ההליך בבית הדין .

התובע הודיע כי הוא מסתפק בתצהיר שהוגש על ידו בבית הדין ( ת/1). הנתבעים אף הם הסתמכו על תצהירים שהוגשו על ידם בהליך הקודם: תצהירו של בהאג'ת עמאר חשב הנתבעת ואחיו של עימאד ( להלן: " בהאג'ת", סומן נ/1) ותצהיר עימאד ( נ/4), עליו איפשרתי לנתבעת להסתמך חרף העובדה כי בסופו של יום תצהירו לא הוגש במסגרת ההליך בבית הדין בשל העובדה כי לא התייצב לדיון שם.

בהעדר הסכמה של הצדדים לאיזה מההסדרים הדיוניים שהוצעו על ידי, שמעתי את חקירת עדי הצדדים, לרבות אלו שכבר נחקרו בהליך בבית הדין, מלכתחילה.

תמצית העובדות הרלבנטיות להבנת המחלוקות
הנתבעת הינה חברה העוסקת בייצור, ייבוא ושיווק קרמיקה, כלים סניטאריים ומוצרי בנייה למיניהם ומנהלת עובר להתקשרות נשוא התביעה, אולמות תצוגה למכירת מוצרים אלה ברמת הגולן, בפקיעין ובעכו.
עובר להתקשרות עם הנתבעת, התובע עבד בתור מנהל מכירות בחברת פלגג העוסקת בשיווק של מוצרים לבנייה, ובמסגרת עבודתו נוצרה היכרות בינו לבין עימאד. בין הצדדים החלו, במועד לא ידוע במדויק, מגעים באשר לאפשרות הקמ ת אולם תצוגה נוסף של הנתבעת במתחם מסחרי שהיה בבניה בעפולה.

(יוער כי הנתבעת טענה כי היוזמה לאותה התקשרות הייתה של התובע, והתובע טען אחרת, אך אני סבורה, כפי שסבר גם בית הדין לעבודה, כי ההכרעה במחלוקת בנקודה זו אינה נחוצה להכרעה).

ביום 29.9.2010 נחתם הסכם שכירות בין הנתבעת לבין חברת אחים קסטן (להלן: " קסטן"), מי ש היתה החברה הקבלנית שבנתה את המתחם, ובו סוכם על שכירת מבנה ב מתחם בעפולה לצורך ניהול אותו אולם תצוגה (להלן: "המושכר") כאשר מועד המסירה של המושכר לנתבעת נקבע ליום 1.1.2011.

ביום 11.10.2010 נחתם "חוזה התקשרות מיוחד" בין הנתבעת לבין התובע (להלן: "ההסכם הראשון"), אשר בו הוסכם כי התובע ינהל את אולם התצוגה במושכר בעפולה, למכירת הסחורה והמוצרים שמסופקים על ידי הנתבעת. מסעיף 11(ו) להסכם הראשון עולה כי המועד שנקבע לתחילת ההתקשרות בין הצדדים הינו 1.1.2011 (בהתאמה להסכם השכירות של הנתבעת עם קסטן).

10.בסמוך לאחר חתימת ההסכם הראשון התברר לצדדים כי קסטן לא תעמוד בהתחייבותה על פי הסכם השכירות כך שהמושכר לא היה מוכן במועד שנקבע למסירתו , 1.1.2011, והנתבעת שלחה לקסטן מכתבי התראה (נספחים "ה" לנ/4) .

במהלך תקופה זו, בשל עיכובים של קסטן כלפי מזמינת העבודות להקמת המתחם, הועברה השלמת בניית המתחם לחברת רחמני (להלן: " רחמני"). התובע, על אף שטרם החל בהפעלת אולם התצוגה, וההסכם הראשון עוד לא נכנס לתוקפו, היה מעורב בהידברות ובמו"מ של הנתבעת מול קסטן ומול רחמני על מנת לקדם את מסירת המושכר, דהיינו שהיה מודע היטב לעיכוב שנוצר.

11. ביום 23.12.10 נחתם חוזה שכירות חדש בין הנתבעת לבין רחמני בו נקבע כי המושכר יימסר ביום 10.1.2011 (דהיינו 10 ימים ל אחר המועד שנקבע בהסכם עם קסטן). אולם גם במועד זה המושכר לא נמסר לנתבעת וזו שלחה לרחמני מכתבי התראה , בעקבותם הודיעה רחמני כי מועד המסירה נדחה ליום 31.1.2011 (נספחים "ח" לנ/4) .
12. ביום 31.12.2010 נחתם חוזה התקשרות חדש בין התובע לנתבעת (להלן: "ההסכם השני"). בהסכם השני השתנה מעט בסיס ההתקשרות, כאשר הנתבעת נטלה על עצמה את תשלום דמי השכירות בגין המושכר (רכיב שבהסכם הראשון היה מוטל על התובע), ובהתאמה שונו יעד המכירות לשנה ואף שיעור העמלות להם זכאי התובע ואופן חישובם (הכל כפי שיפורט בהמשך).

13. מועד מסירת המושכר מרחמני לידי הנתבעת לא התברר בפני במדויק, אולם עולה מהראיות כי המושכר נמסר לנתבעת במהלך החודשים 3-4/2011, אלא שאז נדרשה הנתבעת לביצוע עבודות הכנה והתאמת של המושכר לאולם התצוגה, דבר שהיה מתוכנן וידוע מראש לצדדים.

14. במהלך התקופה שמאז התקשרות הצדדים בהסכם הראשון שילמה הנתבעת לתובע סכומים שונים, אשר חלקם שולם במזומן וחלקם בשיקים מעותדים, כאשר אין מחלוקת לטעמי (כפי שיפורט להלן) כי בסופו של יום שולם לתובע בפועל סך של 30,000 ₪ (בצירוף מע"מ)(ראה פרוטוקול עמ' 48 שורות 31-25).

15. ביום 1.5.2011, משטרם החלה פעילות אולם התצוגה והנתבעת סרבה לשלם לתובע כספים נוספים מעבר לאותם לכספים ששולמו (אשר בהכללת השיקים המעותדים עמדו על סך של 50,000 ₪ בצירוף מע"מ) , שלח ב"כ התובע אל הנתבעת "הודעה בדבר כוונה להפרת הסכם" שבה הוא טען להפרה יסודית של ההסכם, בשל אי פתיחת אולם התצוגה במועד, ודרישה לתשלום הפרשי עמלות בסיסיות שסוכמו לטעמו , בגין שלושה חודשים בסך של 37,700 ₪ (מעבר לסכומים ששולמו, לרבות בשיקים עתידיים, עד לאותו המועד) (להלן: " מכתב ההתראה").

16.הנתבעת לא השיבה למכתב ההתראה (ואף לא שילמה את הפרשי העמלות שנדרשו) וביום 18.5.2011 שלח ב"כ התובע לנתבעת מכתב ביטול הסכם ההתקשרות בשל כל ההפרות היסודיות שפורטו במכתב ההתראה ולא תוקנו לאחר משלוחו.

17. בעקבות זאת ביטלה הנתבעת 5 מתוך ששת השיקים העתידיים שמסרה לתובע. אחד השיקים הוגש לביצוע ע"י ב"כ התובע, לאחר שהתובע סיחר את השיק לידו לצורך תשלום שכר טרחתו. התנגדות הנתבעת לביצוע השיקים נדחתה.

18. אולם התצוגה של הנתבעת בעפולה נפתח בסופו של דבר בסוף חודש יולי/תחילת אוגוסט 2011 (מועד מדויק לא הוכח) כאשר הוא מנוהל על ידי מר ראובן וקנין, עובד שכיר של הנתבעת.

הוראות הסכמי ההתקשרות הרלבנטיות להליך
19.עפ"י ההסכם הראשון הנתבעת צריכה היתה לשכור מבנה/אולם תצוגה ולספק את המוצרים ותוכנת המחשב לניהול אולם התצוגה, ואילו התובע מצידו התחייב לנהל את אולם התצוגה תוך שהוא נושא בכל ההוצאות השוטפות הכרוכות בכך לרבות תשלום דמי שכירות של המושכר ונשיאה בכל הוצאות האחזקה (קו טלפון, מים, חשמל, מיסים והיטלי עירייה, הוצאות ניקיון וכו').

בהסכם נקבע יעד למכירות התובע (10 מיליון ₪ לשנה החל מהשנה השנייה) שאם לא יעמוד בו תעמוד לנתבעת זכות לביטול ההסכם. התובע התחייב להפקיד שטר חוב בסך 140,000 ₪ להבטחת קיום ההסכם מצידו, וכך הוא עשה .

20.בסעיף 11 להסכם הראשון נקבעה עמלת מכירה לה זכאי התובע בשיעור של 14% עד לסכום מכירות של 500,000 ₪ לחודש , כאשר בעבור מכירות מעל סכום זה עמלתו נקבעה בשיעור 6%.
הצדדים הסכימו כי התחשבנות ביחס לעמלות תבוצע בכל רבעון, כאשר בנתיים תעביר הנתבעת לתובע מדי חודש, 80% מס כום העמלה המשוערת.

בסעיף 11(ו) נקבע כי בעבור שלושת החודשים הראשונים להתקשרות (ינואר עד מרץ 2011) תשלם הנתבעת לתובע סך של 30,000 ₪ לחודש כולל מע"מ , וזאת במקום ה-80% של העמלה המשוערת.

21.כאמור לעיל, לאור העיכוב שחל במסירת המושכר ע"י קסטן והחלפתה ברחמני עימה נחתם הסכם שכירות חדש, נחתם בין הצדדים ההסכם השני, מיום 31.12.10. מטרת ההסכם הייתה זהה להסכם הראשון אולם בסיס ההתקשרות שונה:

כך למשל סוכם בהסכם השני כי התובע לא יישא בדמי השכירות אלא הנתבעת;
יעד המכירות ירד ל-8 מיליון ₪ בשנה החל מהשנה השניה;
שונה שיעור העמלות, כך שבסעיף 11 להסכם השני נקבעה עמלה בסך 27,500 (לפני מע"מ) בגין מכירות שעד לסך 250,000 ₪ לחודש ומעל סכום זה, 6% (בצירוף מע"מ). מנגנון ההתחשבנות נשאר בעינו, לרבות תשלום שיעור של 80% מהעמלה המשוערת בעבור כל חודש כמקדמה על חשבון העמלות.

22. בהסכם השני נקבע כי מועד תחילתו הינו מיום 1 לפברואר 2011 (בהתאמה לצפי מסירת המושכר ע"י רחמני באותה העת) , ותוקפו למשך 3 שנים עם אופציה להארכה (סעיף 13 להסכם השני).

רכיבי התביעות ההדדיות
23. תביעת התובע:
על אף תיקון התביעה ממשיך כתב התביעה ונוקט בלשון המתאימה לתביעת עובד-מעביד, אולם בהתעלם מהמינוח השגוי, ניתן לראות את רכיבי התביעה כדלקמן:
א. תשלום מכוח ההסכם הראשון עבור חודש 1/11 – 30,000 ₪
ב. תשלום עמלה חודשית מינימלית בסך של 27,500 ₪ (בצירוף מע"מ) בעבור כל חודש למשך 36 חודשי תוקפו של ההסכם השני, החל מחודש 2/11 ואילך, ובסה"כ 1,052,700 ₪ (לאחר הפחתת מקדמה בסך של 25,000 ₪ ששילמה הנתבעת).
ג. פיצוי מוסכם מכוח הוראת סעיף 15 להסכם השני בסך של 50,000 ₪.

24. תביעת הנתבעת הינה כאמור מכוח שטר החוב כאשר לטענת הנתבעת התובע, בהתנהלותו, לרבות ביטול ההסכם, גרם לה לנזקים ניכרים. משלא תוקנה תביעתה על אף שניתנה לה אפשרות לעשות כן (ראה החלטה מיום 11.11.14), עומד סכום התביעה על סכום שטר החוב. אציין כבר עתה, כפי שיפורט גם בהמשך, כי הנתבעת לא הגישה ראיות להוכחת נזקיה הנטענים, מלבד טענה כללית בתצהירי עדיה בדבר נזקים כאלה.

דיון והכרעה
25. השאלה המרכזית הדורשת הכרעה בתביעות אלו הינה האם הנתבעת הפרה איזה מההסכמים בינה לבין התובע. בהתאם להכרעה בשאלה זו יגזרו התוצאות ביחס לתביעות ההדדיות.

קודם להכרעה בשאלה מרכזית זו אסיר מעל דרכי את טענות התובע הנסמכות על ההסכם הראשון. בענין זה אני מסכימה עם קביעת בית הדין לעבודה שההסכם השני, על אף שאינו מציין זאת במפורש, ביטל את ההסכם הראשון ו משכך לא זכאי התובע לסעדים כלשהם הנובעים מההסכם הראשון (דרישתו לעמלה עבור חודש 1/11).

אין מחלוקת כי ההסכם השני נערך לאחר שמסירת המושכר התעכבה. כמו כן אין מחלוקת בין הצדדים כי החתימה על ההסכם השני נערכה עוד בטרם שולם לתובע סכום כלשהו מכוח ההסכם הראשון. ההסכם השני משנה את בסיס ההתקשרות בין הצדדים ומבטל את ההסכמה בדבר תשלום חודשי בסכום קבוע למשך 3 חודשים ראשונים, ומחליף אותו בהוראות אחרות (שלגבי משמעותן הצדדים חלוקים ולכך אתיחס בהמשך).

במצב דברים זה, כאשר התובע מודע היטב לעיכוב במסירת המושכר, דהיינו ששני הצדדים מודעים לשינוי הנסיבות במובן זה שכבר ידוע שהמושכר לא יימסר לנתבעת ב-1.1.2011, הרי שככל שכוונת הצדדים היתה שסעיף 11 להסכם הראשון ישאר בתוקפו על אף עריכת ההסכם השני ודחיית מועד תחילת ההסכם, היתה אמורה הסכמה זו לבוא לידי ביטוי בהסכם השני. למצער היה על התובע להעלות הסתייגותו בהקשר זה, דהיינו דרישה כי על אף דחיית מועד תחילת ההסכם ליום 1.2.2011 הוא דורש תשלום בעבור חודש 1/11, קודם לעריכת ההסכם או בסמוך לאחר כריתתו, דבר שלא נעשה.

26. מעבר לדרוש אציין כי הגם שהתובע טוען כי הנתבעת הפרה את שני ההסכמים, הוא אינו דורש פיצויים מוסכמים בהתאם לסעיף 15 להסכם הראשון, וכתב התביעה תוקן באופן שדרישה כזו שהיתה קיימת בתביעה המקורית נמחקה. משמע שגם התובע מבין כי ההסכם הראשון לא נכנס לתוקפו מעת שנערך ההסכם השני, קודם לכניסת הראשון לתוקפו.

מכאן שההסכם שחל על יחסי הצדדים, והוא המנביע להם זכויות וחובות, הינו ההסכם השני בלבד, ודרישת התובע לתשלום עבור חודש 1/11 מכוח ההסכם הראשון, דינו להידחות .

מי מהצדדים הפר את ההסכם השני?
27. זוהי כאמור השאלה המרכזית הדורשת הכרעה, ואומר כבר עתה כי אני סבורה שיש לראות את הנתבעת כמי שהפרה את ההסכם, שכן הנתבעת הפרה חובתה לשלם לתובע עמלת מכירות מינימלית מכוח הוראת סעיף 11 להסכם השני, תשלום שלטעמי לא היה מותנה בתחילת הפעלת אולם התצוגה בפועל, כפי שאפרט בהמשך.

מכאן גם נובעת מסקנתי כי הודעת הביטול ששלח התובע לנתבעת ניתנה כדין, ולפיכך לא היתה זכאית התובעת להגיש את שטר החוב לביצוע שכן התובע לא הפר כל התחייבות כלפיה, ומכאן שדין תביעתה להידחות.

28. מסקנתי זו מבוססת על העובדה הפשוטה, שאינה שנויה במחלוקת, כי הנתבעת לא החלה לשלם לתובע את עמלת המכירה המינימלית שנקבעה בהסכם השני החל מיום תחילת תוקפו של ההסכם, 1.2.11, וגם לא במועד מאוחר יותר. הנתבעת אמנם שילמה לתובע תשלומים שונים החל מחודש 1/11, כפי שאפרט להלן, אולם סכומים אלו אינם קרובים לסכומים להם התחייבה בהתאם לסעיף 11 להסכם השני, ומשכך מכתב ההתראה שדרש את תשלום ההפרשים (אם כי בסכומים לא נכונים לטעמי) הוצא כדין ולאחר שההפרה לא תוקנה, היה התובע זכאי לביטול ההסכם .

29. סעיף 11 להסכם השני שכותרתו " עמלת מכירה ותשלום עבור צד ב'" קובע כדלקמן:
" 11. א. צד א' תשלם לצד ב' עמלת מכירות.
ב. ממכירות עד לסך של 250,000 ₪ ( בתוספת מע"מ) לחודש תשלם צד א' לצד ב' עמלה בסך 27,500 ₪ ( בתוספת מע"מ).
ג. סכום מכירות של 250,000 ₪ (בתוספת מע"מ) לחודש תשלם צד א' לצד ב' שיעור של 6% מהמכירות (בתוספת מע"מ), כנגד הוצאת חשבונית מס כחוק.
ד. למען הסר ספק: מחזור מכירות פירושו הספקת הסחורה כנגד תשלומים וחשבוניות משולמות.
ה. הצדדים יערכו התחשבנות, בכל הקשור לעמלה הנוספת כאמור בסע"ק 11 (ג) לעיל, כל רבעון והתשלום בגין התחשבנות זו יועבר לצד ב' לא יאוחר מיום ה- 9 לחודש העוקב לרבעון ההתחשבנות.
ו. מבלי לפגוע באמור בסעיף (ה) לעיל, צד א' תעביר לצד ב' שיעור של 80% מהעמלה המשוערת לכל חודש במועד כאמור בסעיף (ח) להלן, כל סכום שיועבר לצד ב' כאמור יופחת מסך העמלה המגיעה לצד ב' עפ"י ההתחשבנות הרבעונית עפ"י סעיף (ה) לעיל.
ז. כנגד העמלות הנ"ל צד ב' יהיה חייב להנפיק עבור צד א' חשבוניות מס כחוק......."

30. הצדדים חלוקים ביחס לפרשנותו של סעיף זה.
לטענת התובע הנתבעת חייבת בתשלום עמלות מכירה ח רף העובדה שהוא לא ביצע כל מכירה באולם בעפולה (שכן טרם החל בהפעלתו) . עפ"י עמדתו על הנתבעת לשלם לו עמלת מכירה בהתאם להסכם החל מיום 1.2.11, גם באם לא מכר מוצרים כלל. לטעמו הפרשנות הנכונה שיש לתת לסעיף 11(ב) הינה כי בגין כל סכום "מכירות" חודשי הנע בין 0 ₪ ל- 250,000 ₪ הוא זכאי לתשלום עמלת מכירה , כאשר בחודש בו אין לו מכירות כלל תשולם לו העמלה המינימלית שנקבעה בסך של 27,500 ₪ בצירוף מע"מ.

לעומתו גורסים הנתבעים כי ללא שהתובע מוכר אין הוא זכאי לעלמה. לטענתם מכירות חודשיות בסך של 250,000 ₪ הינו התנאי המקדים לתשלום עמלה כלשהי בהתאם להסכם השני , וכי בכל מקרה, אין התובע זכאי לתשלום עמלה כלשהי מכוח ההסכם שכן זה טרם נכנס לתוקפו בהעדר מסירה של המושכר לידי הנתבעת.
לאור העובדה כי התובע לא ביצע מכירות בהיקף זה , וגם לשיטתו הוא לא מכר כלום בסניף בעפולה (כפי שהודה בחקירתו, עמ' 47 שורות 30-15)., הרי שאינו זכאי לכל תשלום בגין עמלת מכירה.

31. במחלוקת זו, באשר למועד תחילת החיוב לתשלום עמלת מכירות מינימלית לתובע, אני סבורה כי הצדק עם התובע, וכי הפרשנות הנכונה (ולטעמי היחידה האפשרית) שיש ליתן לסעיף 11 (ב) היא שהתובע זכאי לתשלום עמלות מכירה בסך של 27,500 ₪ בצירוף מע"מ (להלן: " עמלה מינימלית"), החל ממועד כניסת ההסכם לתוקף.

לשונו של סעיף 11(ב) ברורה וקובעת כי עבור "מכירות עד לסך 250,000 ₪ " תשולם לתובע עמלה בסך של 27,500 ₪ (בצירוף מע"מ). ניסוח הוראה זו, הכולל את המילים "מכירות עד ל..." מחייבת את המסקנה שכוונת הצדדים, בהעדר ראיה הסותרת את הלשון הברורה, הינה כי בעבור כל סכום מכירות, החל מ-0 ₪ ועד ל-250,000 ₪ תשלם הנתבעת עמל ת מינימום קבועה בסך של 27,500 ₪.

אין בסעיף או במקום אחר בהסכם סייג להתחייבות זו של הנתבעת ואין כל קביעה של מינימום מכירות שממנה ואילך תשולם העמלה. בוודאי שאין כל אחיזה לטענת הנתבעת לפיה חובת תשלום העמלה לתובע תחל רק כאשר המכירות יעברו את הסך של של 250,000 ₪ לחודש. באם זו היתה כוונת הצדדים צריך היה הסעיף להיות מנוסח בלשון הקובעת זאת, והדבר אינו עולה מהשימוש בלשון "עד ל...".

32.יתירה מכך, יש לקרוא את הוראות סעיף 11 בהסכם השני לאור השינויים שחלו בהסכם לעומת ההסכם הראשון. שם נקבעה העמלה (למעט בעבור 3 חודשים ראשונים) באחוזים מתוך מכירות, דהיינו שכל עוד התובע אינו מוכר דבר (דהיינו מוכר ב-0 ₪) אין הוא זכאי לעמלה. משבחרו הצדדים לשנות את מנגנון התשלום ולקבוע את הוראת סעיף 11(ב) שאינו קובע עמלה באחוזים אלא "עמלת מינימום" החלה עד לתקרת מכירות של 250,000 ₪, הרי שסעיף זה איננו כולל למעשה אופציה של אי תשלום עמלה גם בהעדר מכירות או במכירות נמוכות מ-250,000 ₪, זאת בניגוד גמור לגרסת עדי הנתבעת בפני.

טענת הנתבעים כי שינוי הוראת סעיף 11 להסכם הראשון, והורדת המנגנון הקובע תשלום חודשי קבוע ל-3 החודשים הראשונים של ההסכם, מנביע את המסקנה כי הצדדים ויתרו בהסכם השני על תשלום כזה, נדחית על ידי. הצדדים שינו את מנגנון התשלום של העמלות, כך שאין מדובר עוד בעמלה המחושבת על אחוזים, כל עוד המכירות הן מתחת סך של 250,000 ₪. מנגד, הופחת סכום העמלה ב"מדרגה" הראשונה, כך שבמקום 14% מסכום מכירות עד ל-500,000 ₪, הועמדה העמלה על סכום קבוע (שהוא פחות מ-14% מסך של 250,000 ₪). בקביעה זו ערכו הצדדים איזון בין דרישת התובע לתשלום עמלה מינימלית שאיננה תלוית מכירות, לבין רצון הנתבעת להפחית את סכום העמלות, במיוחד מקום בו המכירות אינן בסכומים משמעותיים, או אינם קיימים כלל כל עוד אולם התצוגה אינו פועל.

33. באם היה נטען, ולא נטען כך, כי תחילת תשלום עמלת המינימום מותנית בהפעלת אולם התצוגה בפועל (דהיינו ייצור מכירות בסכום מינימום כלשהו, אפילו ₪ אחד), הרי שהוראות ההסכם השני אינן קובעות זאת, ועל אף שהמושכר לא נמסר לנתבעת במועד שנקבע בהסכם השכירות עם רחמני, אלא במועד מאוחר יותר (שלא בורר בפני באופן מלא, אולם חל במהלך החודשים
3-4/2011), אני סבורה כי חלה על הנתבעת החובה לשלם את עמלת המכירות המינימלית.

הנתבעת היא שנטלה על עצמה בהסכם את ההתחייבות לספק את המושכר שישמש לאולם התצוגה. סעיף 2 להסכם שכותרתו "התחייבויות צד א'" מסדיר את התחייבויות הנתבעת וקובע:
" א. צד א' הסכימה בזאת לשכור את מבנה / אולם תצוגה ברח' רמז 3 עפולה
(להלן "האולם").
ב. צד א' הסכימה לספק לאולם התצוגה את מגוון המוצרים והסחורה שהיא
משווקת ובכלל זה לבנות את התצוגה.
ג. צד א' הסכימה לספק לתצוגה תוכנת מחשב המאפשרת תקשורת נתונים
למחשב צד א'.
ד. צד א' אחראית על טיב המוצרים והסחורה שהיא מספקת"

אין בהסכם כל הוראה מתי בדיוק צריכה הנתבעת לספק את המושכר לצורך התחלת ניהול אולם התצוגה , אולם הוא קובע מפורשות (בניגוד להסכם הראשון שלא כלל הוראה מפורשת באשר לתחילת תוקפו ) כי תחילת תוקף ההסכם הינו 1.2.11, זאת מבלי שהדבר יותנה בכך שהמושכר יעמוד לרשות הנתבעת.

34. אוסיף עוד בהקשר זה כי עולה ברורות מהראיות שהובאו בפני כי שני הצדדים היו מודעים לכך שממועד מסירת המושכר ועד לתחילת פעילות אולם התצוגה יחלפו לפחות 3 חודשים, שכן תקופה זו נדרשה לנתבעת לצורך ביצוע ההתאמות במושכר לצורך שימושו כאולם תצוגה. ראיה לכך שנתון זה היה בבסיס ההתקשרות הצדדים אני מוצאת באמור במכתב רחמני לנתבעת ביום 25.1.11, בו מצויין, בתגובה להתראת הנתבעת כי עיכוב המסירה גורם לה לקושי מול צד ג' עימו התקשרה (התובע), כי על אף שמועד מסירת המושכר נקבע ליום 10.1.2011 בהסכם השכירות, הרי שתחילת תשלום דמי השכירות נקבעה רק ליום 1.5.11 מתוך הסכמה, בין רחמני לנתבעת, שלנתבעת נדרשים 3 חודשים לביצוע התאמות במושכר לאחר מסירתו ועד לתחילת הפעילות של אולם התצוגה.

אמנם נכון כי מדובר בתכתובת בין רחמני לנתבעת שהתובע לא היה צד לה, אולם דווקא לאור טענות הנתבעת באשר למעורבות התובע במגעים מול קסטן ורחמני, ברור לי לחלוטין כי בין הנתבעת לתובע היה מוסכם כי תחילת תוקף ההסכם ביניהם אינה מותנה בתחילת ביצוע מכירות באולם. מכאן שבהסכם השני נקבע מועד לתחילת ההסכם שקרוב למועד מסירת המושכר, כך ששני הצדדים יצאו מהנחה כי ממועד זה ידרשו עוד 3 חודשים להפעלת אולם התצוגה, ולמרות זאת לא הותנה תוקף ההסכם השני בתחילת הפעלת האולם.

35. השוואת שני ההסכמים מעלה כי למעשה הצדדים הסכימו על מנגנון תשלום לתובע בתקופת התאמת המושכר (שאמורה היתה לחול בין מועד מסירת המושכר ע"י המשכיר עד להתחלת הפעילות באולם), כאשר בכל אחד מההסכמים נקבע מנגנון אחר לחישוב תשלום זה. בעוד שבהסכם הראשון נקבע תשלום חודשי למשך 3 חודשים בלבד (הם חודשי התאמת המושכר כאמור) הרי שבהסכם השני נקבעה עמלת מינימום מבלי להגדיר את אורך התקופה בה תשולם. אלא שהעקרון של הסכמת הצדדים לא השתנה, ככל הנראה על רקע דרישת התובע שיובטח לו תשלום מינימלי ממועד תחילת ההסכם ועד תחילת הפעלת האולם, לפיו התובע זכאי לתשלום עמלה מינימלית גם בעת שהמכירות לא יגיעו לסך של 250,000 ₪.

36. ההסכם אינו כולל התייחסות למקרה בו מועד מסירת המושכר יתעכב, כפי שאכן ארע בסופו של דבר, וחרף זאת נקבע מועד תחילת ההסכם ליום 1.2.2011.

בהתחשב בעובדה כי קודם לחתימת ההסכם השני כבר נגרם עיכוב ביישום ההסכם הראשון, הרי שלו היתה הנתבעת חפצה להתנות את כניסת ההסכם לתוקף (מבחינת התחייבויותיה הכספיות כלפי התובע) עד למסירה בפועל של המושכר לידיה, מצופה היה כי תכלול הוראה מפורשת כזו בהסכם.

העדר הוראה כזו, כאשר מצב הדברים ידוע לשני הצדדים, ומצוי יותר בשליטת הנתבעת (שכן היא זו שתלויה במסירת המושכר ע"י רחמני על מנת שניתן יהא להתחיל בביצוע התאמות המושכר והתאמתו לשימוש לו יועד), מצביע על העדר התנייה כזו בין הצדדים.

האם יש לקבוע כי התובע ויתר או מחל על ההפרה?
37. לאור מסקנתי דלעיל ביחס לתחילת תוקף ההסכם ללא קשר למסירת המושכר לנתבעת, הרי שלכאורה יש למנות את מועד זכאות התובע לתשלום עמלה מינימלית, והפרת חיוב הנתבעת, החל מיום 1.2.2011.

חרף זאת, אני סבורה כי לאור ידיעת התובע אודות העיכוב הצפוי במסירת המושכר מרחמני לנתבעת, ושתיקתו במהלך תקופה זו ואי עמידתו על תשלום עמלת המינימום במלואה עד ליום 1.5.11, יש לראותו כמי שהסכים למחול על זכותו לתשלום עמלת ה מינימום ביחס לחלק מהתקופה, ולהסתפק ב סכום שהנתבעת נאותה לשלם לו באותה תקופה.

התובע העיד על עצמו כי ביקר במבנה מידי יום ביומו ופיקח על עבודות הכשרת המושכר (סעיף 9 לת/1) , שוכנעתי גם שהתובע ידע היטב, במהלך חודש 2/11 (ולמעשה מעט לפני כן) כי המושכר לא ימסר לידי הנתבעת במועד המוסכם בינה לבין רחמני, ולפיכך גם לא יוחל בהפעלתו במועד (3 חודשים לאחר מועד המסירה המיועד). למרות זאת בחר שלא להתריע בפני הנתבעת על הפרת ההסכם עימו או על עמידתו על תשלום מלוא העמלה המינימלית.

38. בחודש 2/11 שילמה הנתבעת לתובע שני סכומים, כמפורט בחשבונית 59 מיום 16.2.11 (נספח "י/1" לנ/4): סך של 10,000 ₪ במזומן לגביו צויין בחשבונית שהוא "עבור חודש 2/11" וכן סך של 30,000 ₪ ששולמו ב- 6 שיקים (מעותדים) תוך שצויין על ידי התובע כי סכום זה הינו "מקדמה" ש" יש לקזז כל חודש מהשכר".

שימוש התובע במונח "מקדמה" ביחס לסך של 30,000 ₪, מינוח שהוא נקט בו בחשבונית שנרשמה על ידו ובכתב ידו, יש בו ללמד על הסכמתו של התובע לקבל מקדמה על חשבון החודשים העוקבים, ויש בו להעיד כי התובע בעצמו הסכים לכך שהוא אינו אמור לקבל את מלוא עמלת המינימום ביחס לחודש 2/11 בהתאם להסכם ( 27,500 ₪). באם סבר התובע כי הוא זכרי למלוא עמלת המינימום ב"זמן אמת" מדוע כתב התובע בחשבונית כי יש לייחס עבור חודש 2/11 סך של 10,000 ₪ בלבד, שעה שיכול היה לייחס בחשבונית, מתוך הסכומים שקיבל (כולל השיקים המעותדים) את התשלום החודשי במלואו (27,500 ₪) לחודש פברואר?

39. אין זאת אלא, שהתובע, ביודעו אודות העיכוב במסירת המושכר, היה מוכן, באותו שלב, להסתפק בתשלום פחות עבור חודש 2/11, בו טרם נמסר המושכר, ולא לעמוד על מלוא זכויותיו הכספיות ביחס לחודש זה.

לא נעלמה מעיני העובדה כי במכתב ההתראה, שכתב ב"כ לאחר חודשיים ומחצה, מעלה התובע דרישה לקבלת מלוא העמלה המינימלית בגין שלושת החודשים שחלפו ממועד תחילת ההסכם, אולם סבורתני כי הכיתוב בחשבונית מייצג את עמדת התובע בזמן אמת (להבדיל מעמדתו לאחר קבלת יי עוץ משפטי) ולכן יש להעדיפ ה על פני האמור במכתב ההתראה.

40. דבר זה עולה גם בקנה אחד עם המשך התנהלות התובע בחודש 3/11, מועד בו הוצאה על ידו חשבונית 60 (נספח "י/2" לנ/4) כנגד תשלום סך נוסף של 11,600 ש"ח, זאת ללא מחאה מצידו וללא ציון העובדה כי התשלום הינו בעבור חודש 2/11 או על חשבון חוב לחודש זה, דבר שהיה מתבקש אילו סבר התובע כי הוא זכאי לתשלום מלוא העמלה המינימלית כבר מחודש 2/11.

מעבר למועד זה, דהיינו 31.3.11 לא ניתן ללמוד על הסכמת התובע להאריך את מועד תחילת ההסכם, ולפיכך חלה על הנתבעת חובה לשלם לתובע, מעבר לסכומים ששילמה בעבור החודשים 2-3/11, את העמלה המינימלית במלואה, החל מיום 1.4.2011 ואילך.

לאור קביעתי זו מה הם התשלומים שהנתבעת חבה לתובע מכוח ההסכם?
41. לאור קביעותי דלעיל עולה כי הנתבעת חייבת בתשלום עמלת המינימום החל מיום 1.4.11.

הנתבעת איננה חייבת לתובע תשלום בגין החודשים שקדמו לכך (מעבר לחלק מהתשלומים שבוצעו) משלוש סיבות:

הראשונה, ההסכם הראשון איננו מחייב את הצדדים והוא למעשה כלל לא נכנס לתוקפו לאור חתימת ההסכם השני. בכך נדחה הרכיב הראשון בתביעת התובע.

השניה, הנתבעת איננה חייבת בתשלום עבור פעולות שעשה התובע קודם לכניסת ההסכם השני לתוקף על אף טענתו, שלא הוכחשה, שפעל רבות לצורך קידום מסירת המושכר לנתבעת והתאמתו לצרכיה (סעיף 21 לת/1). העדר התיחסות ההסכם השני לפעולות אלו או לדרישה לתשלום בגינן מהווה ויתור על כל דרישה כזו.

השלישית , הסכמת התובע למחול על תשלום מלוא הסכום שהיה זכאי לו בעבור חודשים 2-3/2011 כפי שפורט לעיל, נעשה כנגד התשלומים שהנתבעת העבירה לו במזומן, דהיינו סך של 20,000 ₪ בצירוף מע"מ (סכום אחד בחשבונית 59 והשני בחשבונית 60). לפיכך אין מקום לתשלום נוסף בגין חודשים אלו .

מנגד גם אין מקום לקזז סכומים אלו מהסכומים בהם תחויב הנתבעת להלן, המתיחסים לתקופה שהחל מיום 1.4.11 ואילך בלבד (אלא יש מקום לקזז סך של 10,000 ₪ בלבד שנגבה מכוח השיקים המעותדים שהיוו "מקדמה" לחודשים 5/11 ואילך).

42. החל מחודש 4/11 זכאי התובע לתשלום עמלת המינימום בסך של 27,500 ₪ בצירוף מע"מ וזאת למשך חודשיים בלבד, חודשים 4/11-5/11, וזאת לאור ביטול ההסכם על ידו ביום 18.5.11. אינני סבורה כי יש להורות על תשלום עמלת המינימום רק עד למועד הודעת הביטול, שכן התשלום הינו חודשי, וכאמור אינו מותנה כלל במכירות, ולפיכך מועד מקרי של הוצאת הודעת ביטול בתאריך כלשהו באמצע החודש איננו מנביע את ביטול חובת התשלום של העמלה לאותו החודש.

מכאן שהתובע זכאי לתשלום עמלת המינימום בסך של 55,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.5.11 (אמצע התקופה) ובצירוף ריבית כחוק. (בניכוי סך של 10,000 ₪ כמפורט להלן).

43. התובע אינו זכאי להמשך תשלום עמלת המינימום לאחר חודש 5/11 משבוטל ההסכם על ידו. ממועד זה הודיע התובע שההסכם בטל, דהיינו שהוא אינו חייב להעמיד עוד את שירותיו לטובת התובע, ומשכך איננו זכאי לתשלום כלשהו ממועד זה ואילך.

אמנם נקבע בהסכם כי הוא תקף למשך 36 חודשים, אולם אין בכך להנביע לתובע זכות "אוטומטית" לקבלת עמלת מינימום משמבוטל ההסכם. משמעות קבלת טענה זו של התובע הינה למעשה אכיפה (בעקיפין) של שירות אישי דבר העומד בניגוד להוראת סעיף 3(2) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה ), תשל"א-1970 (להלן: "חוק התרופות"), וממילא גם לא התבקש ע"י התובע בשום שלב .

טענות התובע לנזק שנגרם לו כתוצאה מכך שהתפטר מעבודתו בפלגג לצורך ההתקשרות עם הנתבעת שדרשה ממנו כי יעמיד את מלוא שירותיו עבורה החל ממועד חתימת ההסכם הראשון, לא נתמכו בבדל ראיה. התובע התקשר עם הנתבעת לראשונה במהלך חודש 10/11 כאשר ידוע לו כי תשלום ראשון שהוא צפוי לקבל, נכון לאותו המועד, הינו בחודש 1/11. דהיינו שהתובע בעצמו ראה נכוחה שלא צפוי לו תשלום מהנתבעת לפני מועד זה. באם בחר להפסיק עבודתו בפלגג על מנת לקדם את ההתקשרות עם הנתבעת, התקשרות שהוא צפה שתניב לו הכנסה יפה באם היתה קורמת עור וגידים, הינה בחירה מודעת שלו, ולא שוכנעתי מטענתו כי "אולץ" או "הוטעה" על ידי הנתבעת להפסיק את עבודתו בפלגג. נסיונו של התובע להציג עצמו כמי שנוצל על ידי הנתבעים נדחה על ידי מכל וכל.

המדובר בהתקשרות בין שני צדדים אשר לא הניבה את התוצאות המקוות (בשל תלות בגורמים שלישיים) והתובע הוא שבחר להפסיק את ההתקשרות לאחר הפרת התחייבות הנתבעת. התובע אינו יכול לתבוע את קיום ההסכם לאחר שביטלו ואינו יכול להעמיד את פיצויו על שווי קיום ההסכם ללא שהוכח שזו הנזק שנגרם לו.

44. כנגד הסכום שחייבת הנתבעת לשלם לתובע, כאמור בסעיף 42 לעיל, בגין אותה התקופה שההסכם היה בתוקף (והתובע לא מחל על זכאותו לעמלת המינימום) יש להפחית רק סך של 10,000 ₪ בצירוף מע"מ מתוך הסכומים ששילמה לתובע.

סכום זה מורכב משני סכומים של 5,000 ₪ בצירוף מע"מ ששילמה הנתבעת מכוח השיקים המעותדים שמסרה לתובע בחודש 2/11, שאותם אני רואה, כפי שראה אותם התובע, כ"מקדמה" על חשבון העמלות העתידיות כאמור בסעיף 38 לעיל.

בהתאם לעדותו של התובע, אשר לא נסתרה, הנתבעת שילמה לו סך של 30,000 ₪ בצרוף מע"מ:
" ....הוא נתו לי 5-6 שיקים של 5,000 ₪ מתוכם נפרעו 1-2 שיקים, ועוד 2 שיקים ע"ס 10,000 ₪ כל אחד..... היו שני שיקים של 5,000 ₪ - שיק אחד שנפרע ושיק אחד שהעברתי לעו"ד והם שילמו אותו. בסה"כ שילמו לי 30,000 ₪ בצירוף מע"מ" (עמ' 48 שורות 25-31).

כפי שקבעתי לעיל, שני סכומים של 10,000 ₪ בצירוף מע"מ יש לראותם כתשלומים מוסכמים בגין החודשים 2-3/11 כנגד מחילת התובע על זכותו לתשלום עמלת המינימום, ואילו את הסכומים הנוספים שנגבו מכוח השיקים יש לראות כ"מקדמה" על חשבון העמלות העתידיות ולפיכך יש להפחיתם מהסכום לו זכאי התובע עבור חודשים 4-5/11, כך שהסכום לו זכאי התובע יעמוד על סך של 45,000 ₪ (נכון ל-1.5.11) בצירוף מע"מ.

תשלום זה יבוצע, כמוסכם, כנגד חשבונית שימסור התובע לנתבעת.

45. מעבר לסכום זה זכאי התובע לפיצוי המוסכם הקבוע בהסכם השני בסך של 50,000 ₪ שכן לאור קביעתי כי הנתבעת היא שהפרה את ההסכם, זכאי התובע לפיצוי זה. משלא הועלתה כל טענה בדבר היות הפיצוי המוסכם חסר כל יחס סביר לנזק שניתן לצפות כתוצאה מסתברת של ההפרה (בהתאם להוראת סיפת סעיף 15(א) לחוק התרופות ), אני פוסקת אותו במלואו לתובע, זאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה המקורית (31.8.11).

46. אינני מוצאת מקום לפסוק לתובע פיצוי נוסף כלשהו. קודם לכל מאחר וראש הנזק של פיצוי לא ממוני נמחק בכתב התביעה המתוקן . אך בעיקר בשל העובדה כי על אף עוגמת הנפש שנגרמה לתובע בשל הפרת ההסכם כלפיו, לא מצאתי כי הפרה זו גרמה לו לנזק בלתי ממוני המצדיק פסיקת פיצוי נוסף מעבר לפיצוי המוסכם שנפסק מכוח הוראות ההסכם.

האם עומדת לתובע תביעה אישית כנגד עימאד?
47. לטענת התובע התנהלותו של עימאד בפרשה מקימה עילה לחיובו מכוח הרמת מסך ההתאגדות, או לחילופין היא מקימה עילה לחייבו באופן אישי כנושא משרה אצל הנתבעת.

48. אבן יסוד במשפט התאגידי הוא עקרון האישיות המשפטית הנפרדת המהווה מסך וחיץ בין החברה ובעלי מניותיה. חריג לכך היא דוקטרינת הרמת המסך המאפשרת ייחוס זכויות וחובות של החברה לבעלי מניותיה , אשר עוגנה בסעיף 6 ל חוק החברות, ת שנ"ט – 1999. על מנת להרים את מסך ההתאגדות אין די להוכיח שמאן דהוא רצה ליהנות מיתרון האישיות המשפטית הנפרדת אלא יש להוכיח שנעשה בה שימוש לרעה. יש להוכיח שימוש באישיות המשפטית הנפרדת של החברה על מנת להונות אדם, לקפח נושה או באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולת החברה לפרוע חובותיה.

כלל הוא בפסיקה כי השימוש בהרמת מסך יעשה במקרים חריגים בלבד, וכי מדובר בסעד חריג ויוצא דופן אשר יש לעשות בו שימוש במשורה. (ראה למשל: ע"א 313/08 נשאשיבי נ' רינאוי (1.8.2010) ).

49. הטלת אחריות מכוח עקרונות הרמת המסך שונה במהותה מהטלת אחריות אישית. מהותה של הרמת המסך הינה התעלמות מ"פרגוד" ההתאגדות וייחוס חובותיה של החברה לעומדים מאחוריה, בין שפעלו באופן אישי בעסקה נשוא החיוב, ובין שלא. מעמדם בחברה כבעלי מניות בשילוב הנסיבות המיוחדות, הוא שמטיל עליהם את האחריות. לעומת זאת אחריות אישית של האורגנים בתאגיד משמר את המבנה המשפטי של התאגיד ואינו "מכרסם" בעקרון שבבסיס תורת האישיות המשפטית הנפרדת. (ראה א' חביב-סגל "מגמות חדשות בהלכות הרמת מסך", עיוני משפט יז, 197, 214).

ההבחנה בין הטלת אחריות מכוח דיני הרמת המסך לבין הטלת אחריות אישית נדונה בע"א 9916/02 בן מעש אהרון נ' שולדר חב' לבניה בע"מ, (5.2.04), שם נאמר (עמ' 952):
"יש לציין, כי תכליתה של הרמת המסך הינה למנוע שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה, כדי לממש מטרה בלתי כשרה הרצויה לבעל המניות (ראו ס' אוטולנגי "הרמת מסך אחד מהנימוקים לה" הפרקליט כה בעמ' 465). הרמת מסך כזו מכוונת כנגד בעלי המניות, שביקשו לנצל את תורת האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד למטרה לא כשרה, כגון הפקת טובות הנאה לעצמם בדרך של מרמה, כשהם מבקשים להסתתר מאחורי המסך החוצץ ולהינצל מחמת תביעתם של הניזוקים או "משבט זעמו" של החוק (ראו ע"א 4606/90 מוברמן ואח' נ' תל מר בע"מ, פ"ד מו (5) 353)).

אחריות אישית הינה תופעה נורמטיבית שונה בתכלית מהרמת מסך ההתאגדות של החברה. אחריות אישית פירושה הטלת חבות על האורגן עצמו, באופן אישי, בשל פעולותיו. הרמת מסך היא תרופה. מהותה של התרופה - התעלמות מהאישיות המשפטית של החברה ויצירת קשר משפטי ישיר בין צד שלישי לבין בעלי המניות בחברה. יתרונה של האחריות האישית הינו בהצלחתה "להרחיב את מעגל היריבויות ולתרום לפיתוחם של סטנדרטים לאחריות אישית של נושאי משרה ובעלי שליטה בחברה, מבלי לכרסם בכלליותו של עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת" (ראו א' חביב-סגל "מגמות חדשות בהלכות הרמת המסך", עיוני משפט י"ז (תשנ"ב) 197, בעמ' 214; ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ ואח', פ"ד מח (5) 661).

אבחנה זו חשובה, שכן האחריות האישית מוטלת על האורגן על-פי קנה המידה הרגילים להטלת אחריות במשפט האזרחי. האורגן יישא באותו נזק אשר הוא גרם אישית לפי דיני האחריות, הסיבתיות והפיצויים - לעומת זאת - הרמת המסך, חותרת תחת עצם האחריות המוגבלת, הנובעת מאישיותה המשפטית של החברה (ראו א' פרוקצ'יה "מושג ותיאוריה בתורת האישיות המשפטית", עיוני משפט י"ז (תשנ"ב) 167)".

50. לא מצאתי כי במקרה זה הצביע התובע על נסיבות, המצדיקות, אפילו לא בדוחק, את הרמת מסך ההתאגדות או הטלת אחריות אישית על עימאד להפרת ההסכם שנחתם בין הנתבעת לתובע.

המדובר בהתקשרות חוזית, בין אדם פרטי לחברה פרטית (שלא ניתן לראותה כגוף מסחרי רב עוצמה אשר מצדיק ראיית ההתקשרות ככזו שנעשתה תוך אי שוויון משמעותי ביחסי הכוחות), בה כל אחד מהצדדים רואה יתרונות וחסרונות בהתקשרות, אשר מטרתה למעשה לקדם מיזם משותף של הקמת אולם תצוגה נוסף לנתבעת. ההתקשרות כשלה בשל עיכוב שנגרם כתוצאה מפעולות של צד ג' שאינו צד להסכם (קסטן ולאחריה רחמני) כאשר שני הצדדים היו מודעים, במועד חתימת ההסכם השני, לקושי שנוצר ביחס למועד מסירת המושכר. הנתבעת, או עימאד מטעמה, לא הסתירו מהתובע נתונים שהיו ברשותם או מידע שהיה משפיע על החלטתו להתקשר בהסכם השני, ולא פעלו בצורה לא ראויה לסכל את ההתקשרות עם התובע.

כפי שציינתי לעיל, לא שוכנעתי כי הנתבעת, או עימאד בפעולתו מטעמה, הונו את התובע בדבר או ניצלו לרעה את המצב שנוצר. נכון שהנתבעים פרשו את הוראות סעיף 11 להסכם השני בדרך שלא התקבלה על דעתי, אולם אין בכך להביא לקביעה כי מלכתחילה תכננו שלא לכבד את ההסכם. ההבדל בין עמדות הצדדים לאור העיכוב במסירת המושכר נבע לטעמי מ"אורך הנשימה" הפיננסי, כאשר הנתבעת יכולה היתה לספוג את העיכוב במסירת המושכר והתאמתו לאולם תצוגה עד אשר יתחילו מכירות, בעוד שלתובע לא היה את הגב הכלכלי הנדרש על מנת להמתין עד אשר פתיחת אולם התצוגה תתממש. אמנם נכון כי הנתבעת היא שהפרה את ההסכם (ובכך למעשה הגבירה את הקושי הפיננסי של התובע שנותר ללא תשלום עמלה מינימלית שעליה סמך), אולם אינני מוצאת כי הפרה כזו מעידה על ניצול לרעה של מסך ההתאגדות, או שנעשתה בידיעת עימאד כי הדבר יגרום לתובע נזק, מעבר לזה שהוערך על ידי הצדדים בהסכם.

51. ככל שהתובע ביקש לבסס עילה של חיוב אישי כנגד הנתבע היה עליו להוכיח כי פעולותיו, אשר בוצעו מתוקף תפקידו בחברה, היו חריגות וחורגות מתפקידו זה או שנעשו ביודעין לכך שיגרמו לתובע נזק . שהרי אם לא כן יצא כי כל פעולה שגרתית שמבצע אורגן בחברה עלולה לחשוף אותו, בדיעבד, לטענה כי עצם ביצוע הפעולה יקים חיוב אישי עליו כאורגן החברה. יש להזהר שלא להרחיב את גבולות הגזרה של חיוב אישי של אורגן בחברה ולהופכו לכלי המבטל בפועל את האישיות המשפטית הנפרדת של החברה, מקום בו לא הוכחה עוולה ספציפית המעידה על ניצול לרעה של התאגיד המשפטי כדי "לחסות בצלה" ולחמוק מאחריות אישית. בהעדר טענה ברורה מפי התובע בדבר מעשה או מחדל ספציפי מצד עימאד (להבדיל מפעולותיו בשם החברה) דין התביעה נגדו להידחות.

תביעת הנתבעת
52. כאמור בפתח הדברים, לאור העובדה כי קבעתי שהנתבעת היא שהפרה את ההסכם, הרי שביטול ההסכם על ידי התובע אינו מהווה הפרתו ולא הוכחה הפרה אחרת מצידו, הרי שנשמט הבסיס תחת תביעת הנתבעת על בסיס שטר ביטחון שנועד להבטיח את קיום התחייבויות התובע כלפי.

אציין כי מצאתי את עדויות עימאד ובהג'את בעייתיות מאוד, בעיקר בנסיון לטעון שכניסת הנתבעת למיזם בעפולה היתה תוצאה של לחץ מתמשך מצד התובע, על אף העדר עניין או כדאיות כלכלית לנתבעת. טענה זו נשמעת מעט אבסורדית מפי נציגי הנתבעת שהמשיכה והשלימה את פתיחת אולם התצוגה לאחר ביטול ההתקשרות עם התובע. באותו שלב (חודש 5/11) היו לה הוצאות מינימאליות (היא טרם השלימה התאמת המושכר וטרם החלה בתשלום דמי שכירות כעולה ממכתב רחמני או תשלום שכר לעובדים) כך שבאם מדובר היה בעסקה לא כדאית אליה נכנסה רק בשל לחץ התובע, היתה משתחררת מהתחייבויותיה ולא ממשיכה בקידום המיזם.

הנתבעת לא הוכיחה (ואפילו לא עשתה מאמץ של ממש להוכיח) כי נגרם לה נזק בעטיה של התנהלות התובע ולמעט טענה בעלמא, נעדרת כל ביסוס עובדתי כי התובע גרם לנתבעת הוצאות כבדות שנבעו מהקמת אולם התצוגה בעפולה, לאחר שהוא שכנע אותה להקימו ואף התחייב לשאת בהוצאות החזקתו . הנתבעת אף העלתה בתצהיריה טענה כי התברר לה בדיעבד שתשלומי הארנונה גבוהים במיוחד, והיא לא צפתה זאת לאחר שהתובע ציין בפניה כי סכומי הארנונה הצפויים נמוכים באופן משמעותי מאלו שנגבו בפועל . אלא שטענה זו נזנחה בסיכומיה (וטוב שכך) שכן העלאת טענה כזו בדבר הסתמכות על הערכות התובע, מפי חברה המתקשרת במיזם להקמת אולם תצוגה נשמעת מעט מגוחכת, בלשון המעטה.

סוף דבר
אני מקבלת את תביעת התובע, אם כי בחלקה הקטן בלבד וקובעת כי על הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים הבאים :
א. סך של 45,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.5.11 ועד היום, ובצירוף מע"מ כחוק. כנגד תשלום זה יוציא התובע חשבונית מס כחוק (כאמור בסעיף 44 לעיל).
ב. סך של 50,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 31.8.11 ועד היום כפיצוי מוסכם (כאמור בסעיף 45 לעיל).
ג. הוצאות בגין אגרת משפט בסך של 4,000 ₪ (בערכם היו) בגין אגרת משפט בסכום יחסי לסכום הנפסק ושכ"ט עו"ד בסך 25,000 ₪.
סכום זה נפסק בהתחשב בתוצאות ההליך שפתח בו התובע אשר אינו עומד בשום יחס לסכום הנתבע , ומנגד בעובדה כי נגרר להליך נוסף (קצר) בבימ"ש השלום בעכו בעקבות הגשת תביעת הנתבעת שנדחתה לבסוף. הסכום הפסוק הינו מעבר לסכומי הוצאות שנפסקו בהליך עד עתה (הן בפסק הדין בביה"ד לעבודה והן במסגרת הליכי תיקון תביעת הנתבעת שלא תוקנה לבסוף).

הסכומים ישולמו בתוך 30 יום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום, כ' תשרי תשע"ז, 22 אוקטובר 2016, בהעדר הצדדים.