הדפסה

בית משפט השלום בקריות ת"א 45134-12-14

לפני כבוד השופטת אלואז זערורה-עבדאלחלים

התובעות

.1 אמל מריח ת.ז. XXXXXX110
.2 מלאק דוהארי ת.ז. XXXXXX243
.3 פאטמה חג'אזי ת.ז. XXXXXX389
.4 סמירה חיג'אזי ת.ז. XXXXXX974
.5 ורוד דואהרי ת.ז. XXXXX126
.6 ראידה דאהש מריח ת.ז. XXXXXX534

נגד

הנתבעים
.1 מוחמד מריח ת.ז. XXXXX165
.2 מריח עלי פאדל ת.ז. XXXXX703
.3 עואד מריח ת.ז. XXXXX724
.4 ראידה עלי מריח ת.ז. XXXXX748

פסק דין

לפניי תביעה לחיוב הנתבעים , ביחד ולחוד, בתשלום פיצויים לתובעות בגין תקיפה בהתאם להוראות סעיף 23 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].

טענות התובעות:

התובעות והנתבעים הם קרובי משפחה ומתגוררים בעיר טמרה. הבית שבו מתגוררת התובעת 1 עם בני משפחתה במועד הרלבנטי לתובענה ממקום בקומה 3 בבית של שלוש קומות. בקומה הראשונה מתגוררת חמותה של התובעת 1 ובקומה 2 מתגורר הנתבע 2. בין הצדדים שררו יחסים עכורים ומתוחים לפני מועד האירוע מושא כתב התביעה.

התובעת 1 (להלן: "אמל"), היא ילידת 1972, נשואה למר דאהש מריח (להלן: "דאהש"), אחיהם של הנתבעים, אם לשלוש בנות ביניהן התובעת 6. במועד ניהול התביעה הייתה אמל מנהלת מדור חינוך בעיריית טמרה. אמל טענה כי בתאריך 30.9.14 , עת שהתה בביתה, הותקפה על ידי הנתבע 2 באגרופים, סטירות, ובעיטות לעבר ראשה. הנתבעים 1, 3 ו- 4 אף הם הצטרפו, תקפו את אמל במקלות ובבעיטות לעבר כל חלקי גופה. כתוצאה מהתקיפה נחבלה אמל בראשה, בעיניה בפניה ובכל חלקי גופה וכתוצאה מכך היא איבדה דם רב ואיבדה את הכרתה. הנתבעת 4 המשיכה לתקוף את אמל בהיותה מ וטלת חסרת הכרה על הרצפה. כתוצאה מהתקיפה סבלה אמל מחבלות שונות בגופה , נזקקה לטיפול רפואי ואושפזה עד 1.10.19 בבית החולים רמב"ם.

הנתבעים תקפו את אמל לנגד עיני בנותיה הקטינות ראידה וערין ויצאו מהבית. ערין התקשרה טלפונית לתובעת 5, דודתה וורוד (להלן: "וורוד"), אחותה של אמל , וביקשה את עזרתה תוך שציינה כי אמה, אמל הותקפה ויש חשש לחייה.

התובעת 2, מלאק , היא בתה של וורוד, התובעת 3 , פאטמה, היא אמן של אמל ושל וורוד, התובעת 4 , סמירה, גיסתה של התובעת 1 (אשת אחיה) .

עם קבלת הודעתה של ערין כי אמל הותקפה, התובעות 2-5 נסעו ביחד עם בתה של התובעת 4, וופא, אל ביתה של אמל כדי לסייע לה. עם הגעתן לחצר ביתה של אמל, תקפו הנתבעים את התובעות 2-5 במ קלות ואילו הנתבעת מס' 4 תקפה אותן בסכין אשר החזיקה בידה.

התובעת 2 , ילידת 1996, הותקפה על ידי הנתבע 2 במכות, אגרופים ומקל, ועל ידי הנתבעת 4 אשר משכה את שערה בחוזקה , הכתה אותה באגרופים ובמקל, ובעטה בה בהיותה על הרצפה.

התובעת 3, ילידת 1940, בת 74 במועד האירוע, הותקפה על ידי הנתבעים במקלות ובידיים והנתבעת 4 אשר אחזה בסכין חתכה לתובעת 3 את אוזנה השמאלית . הנתבעים השפילו א ת התובעת 3 בכך שהסירו מראשה את מטפחת הראש על אף שידעו כי המדובר באישה מבוגרת ודתייה (חג'ה). כתוצאה מהתקיפה נחבלה התובעת 3 באוזנה ונזקקה לתפרים, נפגעה בכתף שמאל, ביד שמאל, ובאגודל ימין.

התובעת 4, ילידת 1963, הותקפה על ידי הנתבעים 2 ו- 4 . הנתבעת 4 גררה את התובעת 4 משערותיה והנתבע 2 הכה בגופה במקל. בעקבות התקיפה ס בלה התובעת 4 מחבלות שונות בגופה, בצוואר בכתף שמאל ובגב ונזקקה לטיפול רפואי ואושפזה עד 1.10.2014 בבית החולים רמב"ם.

התובעת 5 , ילידת 1971, במועדים הרלבנטיים לתובענה עבדה כסייעת בבית הספר אלבירוני בטמרה, טענה כי הותקפה על ידי הנתבעים 1 ,2 ו-4 במקלות ובבעיטות. הנתבע 2 הכה את התובעת 5 עם מקל בפניה וכתוצאה מכך נשברה לסת התובעת 5 מצד שמאל. בעקבות התקיפה סבלה התובעת 5 מחבלות בלסת, בפנים בראש ובצוואר ובכל חלקי גופה והיא אושפזה משך 7 לילות בבית החולים רמב"ם.

התובעת 6 הנה בתה של התובעת 1 , היום סטודנטית לרפואה, הותקפה על ידי הנתבעים עת שהתה עם אמה בבית. כתוצאה מהתקיפה נפגעה בכל חלקי גופה, נזקקה לטיפול רפואי ו נטען כי היא סובלת מחרדות החל ממועד האירוע.

התובעות הגישו תלונות במשטרת ישראל בגין התקיפה.

אציין כבר עתה כי לכתב התביעה ותצהירי התובעות צורפו מסמכים רפואיים ותמונות המלמדות על הפגיעות הרפואיות מהן סבלו אך לא צורפו חוות דעת רפואיות ובהתאם עניינינו בתביעה ללא טענה לנכות רפואית.

טענות הנתבעים:

בפתח פרק זה אבהיר כי במסגרת כתב ההגנה טענו הנתבעים כי הם אינם מיוצגים על ידי עורך דין וכי הם מייצגים את עצמם. בקדמי המשפט אשר התקיימו התייצבו עורכי דין שונים בשמם: ביום 23.11.15 ייצג את הנתבעים לצורך הדיון עו"ד דיאב, וביום 22.2.16 ייצגה אותם עו"ד דוניא נעאמנה. בתאריך 6.6.16 התקיים דיון נוסף אליו הגיעו הנתבעים ללא ייצוג ובדיון ההוכחות אשר התקיים ביום 25.4.17 ייצג הנתבעים עו"ד חג'אזי.

בכתב ההגנה הכחישו הנתבעים את הטענות המובאות בכתב התביעה וטענו כי המדובר בתביעה קנטרנית וטורדנית שהוגשה על רקע שנאה וטינה מצד התובעת 1, אמה, אחותה וגיסתה בניסיון להתעשר על חשבון הנתבעים.

הנתבעים טענו כי אמן, הגב' הנד מריח (להלן: "הנד"), בת 70, אשר התאלמנה ביום 1.5.13 היא חמותה של התובעת 1 וסבתה של התובעת 6 ומתגוררת באותו בית בקומה 1 וחולקת את החצר עם התובעת 1. הנ"ל ביקשה לחלק את ירושת בעלה המנוח עלי ז"ל על פי הוראות החוק הישראלי ולא לפי הדין השרעי , ובכך חלקו של דאהש, בעלה של התובעת 1, יקטן בהרבה. עקב צרות עין ואי שביעות רצון מהחלטת הנד, התובעת 1, בעלה דאהש ובנותיה, החלו להטריד את הנד בכך שחסמו את הדרך המובילה לביתה והשליכו פסולת ושאריות בשר ו הזמינו חתולים וכלבים לאכול משם, דבר שהוא טמא על פי דת האסלאם. הנד, שהיא אישה דתייה ועלתה לרגל לעיר מכה שבערב הסעודית , ומפחדת מחתולים, נפגעה קשות מהתנהלות התובעת 1 ובנותיה אשר הגדילו לעשות והפנו כלפי הנד תנועות גנאי.

עקב התנהלותן של התובעת 1 ובנותיה, התובעת 6 וערין, הגישה הנד הליך למניעת הטרדה מאיימת 42076-08-14 אשר במסגרתו ניתן צו למניעת הטרדה מאיימת נגד התובעת 1 , בעלה דאהש ובנותיה.

התובעות התעלמו מהצו למניעת הטרדה מאיימת ופעלו ככנופיה , עשו יד אחת, הגיעו לחצר הנתבעים, תקפו ואיימו על הנד , אמן של הנתבעים, על לא עוול ב כפה , כל זה יחד עם בעלה של התובעת אשר לא הגיש תביעה. הנתבעים הם אלה אשר ניזוקו ונגרמה להם חבלה אך עקב התערבות של מכובדים, ובהיות התובעות נשים, לא הגישו תביעה נגד התובעות, והסתפקו "בפסק דין" של מכובדים אשר הורה לתובעת 1 ובעלה ובנותיה לעזוב את הבית אשר התגוררו בו, מעל בית הנד.

באשר לנזקים אליהם טענו התובעות, נטען כי לא צורפה חוות דעת רפואית, ובהתאם הן מושתקות ומנועות מלטעון או להוכיח עניין שברפואה, ואין לתביעה על מה להישען או לעמוד.

לגרסתם הנתבעים התובעות פעלו ככנופיה, ולקחו על עצמן סיכון מרצון עת ביקשו לתקוף את אם הנתבעים, הנד, בביתה, תוך קלות ראש, או זלזול או אי כיבוד הצו למניעת הטרדה מאיימת.
דיון והכרעה:

לאחר שבחנתי את מכלול טענות הצדדים, עיינתי בכל החומר שהונח לפניי, והתרשמתי מעדויות העדים במשפט בצורה בלתי אמצעית , ולאחר שבחנתי את טענות הצדדים בסיכומיהם, אני מקבלת את התביעה.

אציין כי גרסת התובעות הייתה מהימנה , נהירה, עקבית והותירה רושם חיובי והיא נתמכה, כפי שאביא להלן , בראיות ובמסמכים רפואיים, אך לא זו בלבד, אלא שגם, כפי שיפורט בהמשך, גרסת הנתבעים אודות נסיבות התרחשות האירוע מעוררת מספר קשיים ראייתיים, עדותם לפני בית המשפט היו מתפתלות, מתחמקות, וסותרות באופן שמקשה על קבלתן והעדפתן על פני גרסת התובעות.

משנאמרו הדברים לעיל אציין כי בדיון ההוכחות אשר התקיים ביום 25.4.17 העידו לפניי התובעת 1, 3 ו- 5 וצוין כי התובעת 2 לומדת למבחן בגרות שמועדו יום למחרת דיון ההוכחות , התובעת 4 לא הצליחה לקבל אישור יציאה מעבודתה, והתובעת 6 לומדת רפואה מחוץ למדינה ולא יכלה להגיע לדיון בשל מבחן. לא הוצגו לפניי אישורים מתאימים התומכים באמור. התובעות . בהתאם אני רואה בתובעות 2 , 4 ו- 6 כמי שזנחו את תביעתן ודין תביעות אלה דחייה.

המסגרת הנורמטיבית

התובעות מבססות את תביעתן על הוראות סעיף 23 בפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה"), וזו לשונו:

"(א) תקיפה היא שימוש בכוח מכל סוג שהוא, ובמתכוון, נגד גופו של אדם על ידי הכאה, נגיעה, הזזה או בכל דרך אחרת, בין במישרין ובין בעקיפין, שלא בהסכמת האדם או בהסכמתו שהושגה בתרמית, וכן נסיון או איום, על ידי מעשה או על ידי תנועה, להשתמש בכוח כאמור נגד גופו של אדם, כשהמנסה או המאיים גורם שהאדם יניח, מטעמים סבירים, שאכן יש לו אותה שעה הכוונה והיכולת לבצע את זממו.

(ב) "שימוש בכוח", לענין סעיף זה - לרבות שימוש בחום, באור, בחשמל, בגאז, בריח או בכל דבר או חומר אחר, אם השתמשו בהם במידה שיש בה להזיק"

יסודות עוולת התקיפה מצטברים והם - שימוש בכוח נגד גופו של אדם , השימוש בכוח נעשה במכוון , וללא הסכמתו של אותו אדם. הפסיקה מלמדת כי די בנגיעה בגופו של אדם ואף באיום של ממש כדי לקיים את היסוד הראשון . באשר למרכיב השני, בהעדר כוונה אין אחריות בנזיקין בגין תקיפה (ראו: ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' אלי גורדון, פ"ד לט(1) 113 (1985) (להלן: "פסק דין גורדון") . בעניין זה אפנה לדבר יו של המלומד ד' קרצ'מר, "דיני הנזיקין - העוולות השונות - תקיפה וכליאת שווא", 1981 עמוד 8; שם נאמר כי :

"...יש להבחין הבחן היטב בין יסוד הכוונה ובין יסוד הזדון. כוונה פירושה, שאדם צופה תוצאה ידועה מפעולתו וחפץ בהתרחשותה. לעומת זאת, זדון פירושו, שהמניע מאחורי המעשה של הפועל הוא פסול. סעיף 23 לפקודה קובע במפורש, כי בעוולת התקיפה דרוש יסוד הכוונה. פירוש הדבר, שתהיה אחריות אם התוקף צפה שמעשהו יביא למגע פיסי בגופו של הנתקף ושרצה בתוצאה זו"

סעיף 24 לפקודה מונה את ההגנות העומדות לנתבע כדלקמן:
"24. בתובענה על תקיפה תהא הגנה לנתבע אם -
(1) עשה את המעשה בסבירות כדי להגן על עצמו או על זולתו מפני פגיעה בחיים, בגוף, בחירות או ברכוש, והיחס בין הנזק שסביר היה שייגרם מהמעשה לבין הנזק שסביר היה שיימנע על ידיו, היה סביר;
(2) ...
..."

בעניינינו , הנתבעים אינם מכחישים את עצם התחרשות האירוע אך טענו לפניי כי התובעות הגיעו לחצר ביתם, התנהלו ככנופיה, ביקשו לתקוף את אימן הנד, והם, הנתבעים , פעלו תוך הגנה על עצמ ם ועל אמם אשר הותקפה. כאמור, לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים והתרשמתי ממהימנות עדויותיהם, אני מבכרת את גרסת התובעות על ג רסת הנתבעים.

אתחיל בכך כי עיון במסמכים הרפואיים אשר הוגשו על ידי התובעות והתמונות אשר הוצגו על ידן המלמדות על פגיעות גופניות קשות בהן (חבלות ראש קשות, לסת שבורה, חתך עמוק באוזן המחייב תפירה) אל מול העובדה כי הנתבעים לא נפגעו פיזית כלל מהאירוע המתואר בכתב התביעה – ממצאים אלה מכרסמים קשות בגרסת הנתבעים. גם אם אקבל את גרסת הנתבעים כי התובעות התנהלו ככנופיה, והגיעו לחצר ביתה של התובעת 1, שהוא גם חצר ביתם של הנתבע 2 ו הנד, במטרה לפגוע בהנד או בנתבעים, הרי כי האלימות הקשה בה נקטו הנתבעים כלפי התובעות לא נעשתה בסבירות כדי להגן על עצמם מפני פגיעה בחייהם, בגופם, בחירותם או ברכוש ם.

הנתבעים תיארו כי התובעת 1 , בעלה ובנותיה ומי מטעמה הטרידו את הנד בקללות או זריקת בשר לחתולים וכלבים והזמנת אותם בעלי חיים לאכול בכניסה לביתה של הנד, כך שהנתבעים לא חששו לפגיעה של ממש מאת התובעות והיחס שבין הנזק שסביר היה שייגרם מהמעשה של התובעות ככל שהגיעו במטרה להעליב, להטריד ואף לפגוע בהנד או הנתבעים, לבין הנזק שיכול היה שיימנע על ידי הנתבעים אינו סביר כלל.

גרסת התובעת 1 לעניין השתלשלות האירועים, החל מהטרדות חוזרות ונשנות על ידי הנד והנתבעים , וכלה באירוע התקיפה שבו הותקפה תחילה על ידי הנתבע 2 ולאחר מכן על ידי הנתבעים 1, 3 ו-4 , היא גרסה נהירה ועקבית , ומתארת השתלשלות אירועים בצורה הגיונית וסבירה המתאימה ליתר העדויות הראיות בתיק . עיקר פרטי הגרסה של התובעת 1 הובאו בכתב התביעה, בתצהיר עדות ראשית מטע מה ו בחקירתה בבית המשפט . אציין כי לעניין הפגיעה הגופנית בראשה של התובעת 1 ובפניה, ניתן למצוא תימוכין במסמכים הרפואיים שצורפו לכתב התביעה. ערה אני לכך כי אין עדות נוספת ישירה לתקיפת התובעת 1, אולם לאחר שהתרשמתי מהעדה בצורה בלתי אמצעית ולצד ה חיזוקים האמורים בעדויות ובמסמכים שהוצגו לתיק אני מקבלת את גרסתה במלואה וקובעת כי היא אמינה ומהימנה.

התובעת 5 העידה לפניי ואת גרסתה אני מוצאת מהימנה מן הנימוקים אשר הבאתי לעיל. התובעת 5 נתנה הסבר המניח את הדעת מדוע הגיעו התובעות 2-5 בצוותא לבית התובעת 1 – התקופה שבה התרחש האירוע היה בחודש רמדאן, הן היו בצום ומוזמנות לארוחת שבירת הצום אצל התובעת 5. ערין, הבת של התובעת 1 , אשר אמורה הייתה להגיע עם התובעת 1 והתובעת 6 לארוחה, הת קשרה וצרחה כי התובעת 1 מתה, והתובעת 5 הודיעה לתובעות כדי לא להפחיד אותן, כי "משהו קרה לאמל" (ראו: עמ' 14 לפרוטוקול הדיון, שורות 24-35). התובעת 5 הצהירה כי התקש רה לאמבולנס בדרך לביתה של התובעת 1 על סמך דברי הבת ערין (ראו: עמ' 15 שורות 15-17). התובעת 5 הצהירה כי עם הגעתן למקום, הנתבעים יצאו ומנעו מהן לעלות לביתה של התובעת 1 כאשר בכל העת הזו, הבת ערין צעקה מהבית למעלה כי אמה, התובעת 1 , מתה.

התובעת 5 טענה כי הנתבעים תקפו את התובעות במקלות, גרמו להן חבלות, הפילו אותן תוך כדי תקיפה וחסמו את דרכן ומנעו מתן סיוע לתובעת 1 בנוסף לפגיעה ברכבם. אציין כי עדותה של התובעת 5 הייתה ברורה , עקבית ואמינה בעיניי. התובעת 5 העידה לפניי כי היא הבחינה כי התובעת 3 נפגעה ממשהו חד והניחה כי המדובר בחפץ חד שהוא סכין טפט או כל חפץ חד אחר (ראו: עמ' 18 שורות 13-18). התובעת 5 אישרה כי התובעת 1 קיבלה טיפול רק לאחר הגעת האמבולנס כ- 45 דקות לאחר מכן.

אציין כי שלושת התובעות העידו כולן כי היחסים בין אמל לבין חתומה הנד היו עכורים, כי המנוח עלי דאג לתובעת 1 וצידד בה בחייו, ולאחר פטירתו, הנד והנתבעים התנכלו לתובעת 1 בכל הזדמנות.

התובעת 3 העידה לפניי ואישרה כי בחייו, חמה של אמל דאג לה ועמד לצידה ועם פטירתו, חמתה ביקשה לנשל את דאהש מהירושה , על פניו בגלל שאין לו בן זכר. התובעת 3 ציינה כי התובעת 1 הסתפקה בבנותיה (ראו: עמ' 19 לפרוטוקול שורה 13). עדותה של התובעת 3 אף היא הייתה עקבית ותואמת את האירועים אשר הועלו והנזקים אשר נגרמו בעקבותיהם .

אציין כי שלוש העדות העידו כי במקום נכחו אנשים נוספים והזכירו במיוחד שכנה בשם "סמירה" אשר הייתה עדה לאירועים והבהירו כי הנ"ל ביקשה לא להעיד כי היא מתגוררת בשכנות לנתבעים. בסיום פרשת התביעה ביקשה באת כוח התובעות 2, 4 ו-6 למשוך את תצהיריהם בשל אי התייצבותם לדיון במועד שנקבע.

באשר לגרסת הנתבעים, אציין כי מצאתי כי גרסותיהם מעוררות מספר קשיים וסתירות אשר משקלם המצטבר מקשה על העדפתם על גרסת התובע ות, במיוחד משלא נראה כי מדובר בגרסה עקבית וסדורה, כפי שיפורט להלן.

אציין כבר עתה כי הנתבעים חתמו ביחד על תצהיר עדות ראשית משותף לארבעתם. התצהיר חזר על טיעוניהם בכתב ההגנה ללא שהובאה גרסת מי מהם לאירועים אשר התרחשו במועד המתואר בכתב התביעה, ובפועל גרסתם האישית נשמעה לראשונה במסגרת דיון ההוכחות שלפניי.

כאן אציין כי הנתבע 1 הפריע למהלך דיון ההוכחות בכך שהתערב במהלך החקירה תוך הרמת קולו והוא הוזהר על ידי בית המשפט ומשלא חדל , הוצא מחוץ לאולם בית המשפט בשל הפרעה למהלך הדיון (ראו: עמוד 11 לפרוטוקול שורות 31-32 ועמוד 19 לפרוטוקול שורה 24). במהלך חקירתו אישר הנתבע 1 כי הוא קורא ומבין עברית, והבין על מה הוא חותם ומאשר את תוכן תצהירו. הנתבע 1 טען כי הוא מתגורר סמוך לחצר הבית, וכי הגיע לאחר שהאירועים כבר התרחשו, הנשים רבו ביניהן והוא ואחיו פאדל, הנתבע 2 ביקשו להפריד ביניהן. לגרסתו, אמל נכחה בקטטה יחד עם בנותיה וכי התובעות 2-5 ביקשו לתקוף את אמו הנד ואת אחותו הנתבעת 4 ראידה (ראו: עמ' 23 שורות 24-27). כאשר נשאל אם שם לב לכך כי אמל פונתה באמבולנס טען תחילה כי כן ולאחר מכן הבהיר כי ראה "שהאמבולנס נכנס ולא יודע את מי לקח, ראיתי אותו יוצא, לא בדקתי" (עמ' 23 שורות 35-36).

הנתבע 1 טען כי התובעות תקפו את הנד ואת אחותו וכי לא ראה מקלות בשטח (ראו: עמ' 24 שורות 20-25). הנתבע 1 טען כי אביו ז"ל שנא את אמל וציין כי הוא לא ידע מה גרם להתרחשות האירוע. הנתבע 1 טען כי אחיו לביב לא נכח במקום וכי לביב ודאהש היו בשדות (ראו: עמ' 25 שורות 6-8) גרסתו של הנתבע 1 לפיה הוא ידוע ככזה שהוא לא מרים קול או יד על אישה וכי תפקידו היה להפריד בין הנשים אשר רבו ביניהם אינה מתיישבת עם הראיות בתיק או עם התנהלותו בבית המשפט אשר העידה על זלזול בתובעות ובהליך. טענות הנתבע 1 אינה מתיישבת עם המסמכים הרפואיים המלמדים על פגיעת ממוט ומחפץ חד עליהן ארחיב להלן ( בשלב זה אפנה לסיכום אשפוז התובעת 1 מבית החולים רמב"ם – שם צויין "לדברים של מד"א קיבלה מכה על ידי מוט מתכת). עדותו של הנתבע 1 לא הייתה אמינה, והמועלה בה סותר גם את גרסת הנתבעים כפי שאביא להלן ובהתאם אין בידי לקבל אותה לצורך קביעת עובדות בתיק.

הנתבע 2 העיד לפניי ואף הוא חזר על הטענה ולפיה התובעת 1 גרמה ליחסים העכורים בעקבות החלטת אמם של הנתבעים לנשל את דאהש מהירושה. הנתבע 2 טען כי התובעת 1 שונאת אותו בגלל שהוא היה מועמד לקבל את כל הירושה של אביו המנוח ולא בעלה דאהש. בחקירה נגדית אישר כי על פי הדין הישראלי, הוא יקבל 1/16 מהירושה (ראו: עמ' 26 לפרוטוקול שורות 18-23). גם הנתבע 2 טען כי התובע ות הגיעו לבית אמו וביקשו יחד עם התובעת 1 לתקוף אותה. הם הגיעו עם רכב, החנו ויצאו לתקוף את האם, הנד, וכאשר שמע צעקות וקללות , יצא מביתו ו סייע להפריד בין הנשים. בניגוד לגרסת הנתבע 1 , טען הנתבע 2 כי אחיו לביב נכח במקום בנוסף לעוד אח בשם מייסרה (ראו: עמ' 27 לפרוטוקול שורה 26). הנתבע 2 ביקש להדגיש כי לפני האירוע מושא כתב תביעה זה, היה אירוע נוסף שבסיומו הוציאה אמו, הנד צו מניעה נגד התובעת 1 בגלל שנהגה לשים אוכל לכלבים וחתולים בחצר דבר אשר הפריע לא מו ולשכנים.

אציין כי גרסתו של הנתבע 2 הייתה מתפתלת ולא עקבית. הנתבע 2 טען כי לא היה שימוש במקלות באירוע וכאשר נדרש להסביר את המכות שקיבלה התובעת, הנתבע 2 טען כי התובעת 1 נחבלה עקב אלימות מצדו של בעלה, אחיו דאהש, שנוהג לפגוע בה בצורה עוד יותר חמורה מפגיעתה המוצגת במסגרת תיק זה. הצהרתו זו של הנתבע 2 מחדדת את חוסר האמינות של גרסתו, שכן מספר דקות /שורות לפני כן ביקש לגרסתו "להרחיק את אחיו דאהש" מכל האירוע (ראו: עמ' 28 שורה 11), רק כדי "להפליל" אותו בגרימת חבלה בנסיבת מחמירות בתוך המשפחה, מספר שורות לאחר מכן. הנתבע 2 הודה כי דחף את התובעות 1 , 3 ו- 5 (ראה: עמ' 28 שורה 28).

גרסת הנתבע 3 אף היא הייתה מתפתלת ומלאה סתירות ולא תאמה לאירועים כפי שתוארו על ידי הנתבע 1 או הנתבע 2. הנתבע 3 ביקש לפנות לבית המשפט לפני חקירתו והצהיר כי אחיו דאהש נוהג לפגוע באמל ואף זרק אותה מקומה שלישית ונכלא ב עקבות כך (ראו: עמ' 29 לפרוטוקול שורות 32-33) - טענותיו לא נתמכו במסמכים . לגרסתו התמונות שהוגשו לעיון בית המשפט המלמדות כי אמל הותקפה מזויפות וכי היא יכלה "לעשות מייקאפ ולהצטלם" (ראו: עמ' 31 לפרוטוקול שורה 18).

הנתבע 3 טען כי הוא שהה בביתו שאף הוא בסמיכות למקום כאשר שמע כי אמל ובנותיה תקפו מילולית את אמו, הנד. הוא הגיע למקום כאשר שמע אותן מקללות ואמל ובנותיה ברחו לביתן למעלה ולאחר 15 דקות הגיעו התובעות 2-5 בליווי אחיו דאהש וגיסו של דאהש, חוסאם (ראו: עמ'31 שורה 13).

הנתבע 3 טען כי פעל לצורך הגנה על אמו אך לטענתו לא דחף את התובעות :
"ש. כשאתה אומר נקטתם בפעולה של הגנה עצמית למה הכוונה?
ת. תגיד לי אם אתה רואה את אמא שלך בת 72 תוקפים אותה 4 צעירות ברחוב. מה תעשה ? אנחנו גברים יש לנו כח. אנחנו המין הגברי. אם אני נותן דחיפה קטנה מה זה אומר ? דחפנו אותם. אני לא דחפתי. ראיתי אותם עולות במדרגות למעלה. לא התקרבתי אליהם. "
(עמ' 31 לפרוטוקול שורות 26-29).

לשאלת בית המשפט טען כי משמעות הנקיטה בפעולות של הגנה עצמית כוונתו היא כי : "אחרי שהן עלו למעלה הן התחילו לקלל, לצעוק, לזרוק את הנעליים שם ולעשות הרבה דברים שם, הם זרקו נעליים על כל מי שהיה למטה, עליי ועל אחותי ואמא, צעקתי. זו הגנה." (ראו: שם, שורות 31-33).

הנתבעת 4 העידה וסיפרה סיפור חדש. היא הצטרפה לדברי הנתבע 1 וחלקה על דברי הנתבעים 2 ו- 3 וציינה כי דאהש לא היה באירוע (ראו : עמ' 33 שורה 15) . לגרסת הנתבעת 4 היא שהתה בתוך הבית עת תקפו אמל ובנותיה את האם הנד וקיללו אותה בגלל שהיא גירשה חתול, אנשים התאספו ומישהו הזמין אמבולנס אך רופא פרטי הגיע למקום וטיפל באם. לגרסתה לא תקפה את התובעת או מי מהתובעות אלא רק ביקשה לדחוף אותן במטרה למנוע מהן לתקוף.

לתצהירי הנתבעים לא צורפו מסמכים רפואיים או כל מסמך התומך בטיעונים כי למקום הוזמן רופא, או כי האם הנד טופלה .

הנתבעים טענו כי בעקבות האירוע התערבו מכובדים והתובעת 1 ובעלה עזבו את ביתם ועברו לגור בבית אחר בעקבות החלטה של הקבוצה שערכה את הסולחה – מסמך מתאים בעניין לא הוגש לעיון בית המשפט.

לפי ההלכה הפסוקה, חזקה על בעל דין שלא יימנע מהבאת ראיה שיש בה כדי לקדם את עניינו. חזקה היא כי הבאת אותה ראיה הייתה פועלת דווקא לרעתו (ראו: ע"א 55/89 קופל נהיגה עצמית נ' טלקאר חברה בע"מ, מ"ד(4) 595 (1990); ע"א 641/87 זאב קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציון בע"מ, פ"ד(1) 239 (1990); ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו ואח', פ"ד מה(4) 651 (1991)]. בהימנעם של הנתבעים להגיש מסמכים רפואיים אשר לגרסתם מלמדים על פגיעה באמם הנד, או מסמכים נוספים אליהם הפניתי לעיל, אין בידי לקבל את גרסתם לעניין תקיפת אמם או טענותיהם לעניין האלימות שהופעלה נגד אמל או קביעות גרומי הסולחה.

אציין כי התרשמתי לחיוב מהתנהגות התובעות, והתובעת 1 ב פרט, ומעדותם באולם בית המשפט. התנהגות התובעת1 שהתאפיינה ברוגע וצניעות, וחוסר אונים עקב הסיטואציה אליה נקלעה היא ובנות משפחתה במהלך חודש הרמדאן, לקראת מועד שבירת הצום ו- 10 ימים לפני מועד חג . לא מצאתי כל הסבר הגיוני אפשרי מדוע יעלילו התובע ות על הנתבע ים את סיפור מעשה התקיפה במיוחד לאור הנזק הגופני הקשה אשר נגרם להם לעומת הנתבעים אשר לגרסתם הותקפו אך נותרו ללא פגיעה פיזית כלשהי. לא התרשמתי מהתובעות כי מטרתן להתעשר על חשבון הנתבעים או להעליל עליהן.

לסיכום – לאחר שבחנתי את טענות התובעות והנתבעים ושמעתי את גרסאותיהם, הוכח לפניי כי הנתבעים השתמשו בכוח נגד גופ ן של התובע ות ולכן מתקיים בכך היסוד הראשון שבעוולת התקיפה. עוד הוכח לפני בית המשפט כי הנתבע ים התכוו נו לשימוש בכוח האמור כלפי התובע ות וזאת בתגובה ל סכסוך קודם אשר היה בין הצדדים. גם הוכח לבית המשפט כי השימוש בכוח נעשה שלא בהסכמת התובעות, אשר התגוננו מפני התקיפה. נקבע בזאת כי לפי מאזן ההסתברויות במשפט האזרחי, בוצעה עוולת התקיפה כלפי ה תובעות.

האם עומדת לנתבעים ההגנה הקבועה בפקודה?

לאחר עיון במכלול החומר הקיים בתיק, ועל סמך התרשמותי מעדויות הצדדים עליהן הרחבתי לעיל, אינני מקבלת את טענת הנתבעים כי פעלו מתוך הגנה עצמית על פי סעיף 24 לפקודה.

הגרסאות של הנתבעים אינן מלמדות כי פעלו מתוך הגנה עצמית על גופם או אמן מפני פגיעה בחיים, בגוף, בחירות או ברכוש. לא מצאתי בחומר שהונח לפני בית המשפט הסבר מניח את הדעת מפי הנתבעים באשר לסתירות אשר התגלו בסתירותיהן, ככל שאמן באמת נפגעה – מדוע לא צורפו מסמכי רפואיים, וככל שישנם מסמכים רפ ואיים המלמדים כי הייתה נסערת בעקבות הקללות או פגיעה בגופה, הרי מתקשה אני , על פי תיאור התובעים, לקבוע כי הדבר נגרם בעקבות התנהלות התובעות. עוד, תוהה אני מדוע התובעות כולן נפגעו קשות בגופן כאשר על פי המסמכים הרפואיים הן נ פגעו מ- "אלה" או "מוט ברזל" , או "חפץ חד" לפי עניין כאשר הנתבעים לא נפגעו כלל.

לסיכום – איני מקבלת את טענת הנתבעי ם כי פעלו במטרה להגן על אמן הנד או למנוע פגיעה בה, ודין טיעוניהם להדחות.
הנזק:

כאמור, התובעות לא צירפו חוות דעת רפואית כנדרש על פי הוראות תקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד- 1984 ובהתאם התיק ה תנהל על בסיס העדר נכות רפואית. התובעת 1 טענה להפסד השתכרות לעבר בגין היעדרותה מעבודתה בעקבות הפגיעה הגופנית שנגרמה לה בעקבות התקיפה .

מאחר ובעניינינו מתקיימים יסודות עוולת התקיפה, אני רואה לנכון לפסוק לתובעות פיצוי המגיע להן בגין נזק לא ממוני אשר נגרם להן בעקבות האירוע בצד הנזק המיוחד אליו טענה כל אחת מהתובעות כפי שיובא להלן .

קביעת שיעור הפיצוי בגין נזק לא ממוני מחייבת את בית המשפט להעריך בערכים כספיים את שיעור ה נזק כאשר בפסיקה טרם נמצאה שיטה שעל פיה נקבעים פיצויים על כאבים, צער וסבל בתביעות פיצויים ( ראו: ע"א 3843/90 אוחיון אלברט נ' משרד הביטחון , מיום 5.8.93). לאור זאת, ובבואו לקבוע את סכום הפיצוי יבחן בית המשפט את נסיבות המקרה שלפניו, מהות הפגיעה וחומרתה, הטיפול אשר ניתן לנפגע, מהות הטיפול ואם הוא כלל אשפוז או ניתוח וכל נתון אחר אשר יש בו בכדי להשליך על הנפגע המסוים העומד לפניו (ראו: ע"א 283/89 עירית חיפה נ' מוסקוביץ, פ"ד מז(2) 718, 732; ע"א 180/88 עוזרי נ' שרופי, תק-על 90(3), 606).

ומן הכלל אל הפרט

התובעת 1 :

התובעת 1 הייתה בת 42 במועד האירוע, נחבלה בראשה, בעקבות התאונה הובלה באמצעות אמבולנס למרכז רפואי "אלזהראוי" בעיר תמרה . במסמך של המרכז מיום האירוע בשעה 19:24 צויין כי "נחבלה בראש – פנים מצד שמאל- אובדה [איבדה] הכרה לכמה דקות ". הנ"ל פונתה למיון בבית החולים רמב"ם, באמצעות אמבולנס שם נבדקה וטופלה. במסמכי השחרור מיום 1.10.14 צויין כי היא סובלת מ- "המטומה בקרקפת עם דימום על פי העור, המטומה בפנים סביב עין שמאל". התובעת 1 הייתה מאושפזת למעקב כיממה ונזקקה לטיפול רפואי. לאור האמור ולאחר ששקלתי את מכלול השיקולים בעניין זה אני פוסקת לתובעת סך של 20,000 ₪ בגין מרכיב זה.

במועד האירוע, התובעת עבדה כ מנהלת מחלקת חינוך בעיריית טמרה והיא השתכרה כ- 10,000 ₪ (נטו) בכל חודש (צורפו תלושי משכורת) . מטבע עבודתה, התובעת נפגשה עם הציבור . התמונות שצירפה מלמדות כי משך תקופה לאחר האירוע סבלה מסימני שטף דם בפניה. התובעת צירפה אישור מאת עיריית טמרה (מר עומר עואד) לפיו היא נעדרה מעבודתה בין התאריכים 1.10.2014 ועד 31.10.2014 ו כי קיבלה את משכורתה בתקופה הנ"ל על חשבון יתרת ימי מחלה. סביר לצפות כי התובעת תזדקק בעתיד לימי מחלה, ואפשר כי עקב ניצול ימי המחלה בשל התאונה היא לא תוכל להנות ממלוא ימי המחלה המגיעים לה ובהתאם יש לפצותה בגין מרכיב זה בסך 5,000 ₪.

התובעת טענה כי נזקקה לסיוע לאחר האירוע, וכי יש לפצותה עבור עזרת הזולת, אך בהתחשב במהות החבלה שנגרמה לה והעובדה כי לא צורפו מסמכים התומכים בטענה כי התובעת 1 נזקקה לסיוע או שילמה על סיוע כזה, אינני רואה מקום לקבל את טענותיה ולפסוק לה פיצוי בגין מרכיב של עזרת הזולת.

אמנם אין מחלוקת כי התובעת 1 ובני משפחתה נאלצו לעבור לבית חלופי ואין מחלוקת כי הבית הקודם אשר היה סמוך לבית הנתבעים נותר עומד ריק. יחד עם זאת אציין כי לעניין מרכיב של שכר הדירה אשר נאלצה התובעת לשלם בעקבות מעבר הדירה אציין כי התובעת לא הוכיחה כי היא שוכרת דירה חלופית, ולא הוצגו לפניי מסמכים המלמדים על שכירות, גובה השכירות ותקופותיה. הנ"ל צירפה אישור נטילת הלוואה לצורך השתתפות בשכר דירה אשר אין בו בכדי לפרט אודות הנתונים הנדרשים עליהם הרחבתי לעיל. על האמור אוסיף כי התובעת 1 אינה נושאת בנטל השכירות לבדה ויש לה בן זוג אשר משתתף בשיעור יחסי בדמי השכירות ובהתאם ראיתי לפסוק בעניין זה פיצוי חלקי על סך 12,000 ₪.

לסיכום פרק זה , אני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד לשלם לתובעת 1 סך של 37,000 ₪.

התובעת 3 :

התובעת 3 הייתה בת 74 במועד האירוע, איננה עובדת. על פי מסמך שחרור מיום 1.10.14 נתקבלה בבית החולים רמב"ם עם חבלת ראש וחתך באוזן שמאל, אשר נתפר תחת הרדמה מקומית. הנ"ל התלוננה על כאבים בכתף שמאל ואגודל ימין. בבדיקה נרשמה "רגישות במישוש בכתף והגבלה אנטלגית בהנעת הכתף" וצויינה "המטומה מינימלית באזור סאבמנטלי על פס כיסוי הראש", כן נצפה "שפשוף בכתב שמאל, המטומה מתחת לציפרן של אגודל ימין". הנ"ל שוחררה לאחר אשפוז של יום למעקב ביום 1.10.14.

התובעת 5 צירפה ימי מחלה בין 1.10.14 ועד 15.11.1 4 ועל אף כי לא צורפו מסמכים רפואיים יש לקבל את טענתה כי נזקקה לסיוע בסמוך לאחר מועד האירוע בהתחשב במהות פגיעתה וגילה.

לאחר שבחנתי את הנתונים הסובייקטיביים של התובעת 3 ובהתחשב במרכיב של ההשפלה אשר תואר בעדותה, ופגיעה בה כאשה דתייה בדרך של חשיפת שערה והסרת המטפחת מראשה, בצד פגיעתה והחבלות אשר נגרמו לה, אני פוסקת לתובעת 3 פיצויי בגין כלל נזקיה סך של 25,000 ₪.
התובעת 5:

התובעת 5, עבדה במועד האירוע כסייעת בבית ספר בכיתה לחינוך מיוחד, בת 43 במועד האירוע, בעקבות האירוע סבלה התובעת 5 מפגיעה בגופה ובנפשה. על פי סיכום אשפוז מבית החולים רמב"ם מיום 6.1.14 עולה כי הנ"ל אושפזה ממועד האירוע עקב שבר עם תזוזה מינימאלית בקשת הזיגומטית משמאל (שבר בלסת שמאל), עברה ניתוח ביום 1.10.14 תחת הרדמה כלכלית ואושפזה משך 7 ימים. התובעת 5 שוחררה עם טיפול תרופתי המלצה למנוחה מעקב ופיזיותרפיה.

על פי מסמך ביקור מיום 13.10.14 במרפאת כירורגית פה ולסתות בבית החולים רמב"ם צוין כי הנ"ל מתלוננת על כאבי ראש, התפרים נצפו במקומן באיזור גיליס משמאל, פתיחת פה כ- 25 מ"מ ללא נפחיות - הומלץ על ביקור חוזר תוך 3 שבועות.

ביום 2.11.14 נערכה ביקורת נוספת, בה נצפתה הגבלה בפתיחת הפה (30 מ"מ) והתובעת 5 הופנתה לביצוע פיזיותרפיה אקטיבית לפתיחת הפה במסגרת קופת חולים והומלץ על מעקב עוד חודש.

על פי מסמך של קופת חולים כללית מיום 3.11.15 , התובעת עברה 16 טיפולי פיזיותרפיה של פה ולסת על פי הפניה מיום 15.10.14.

ביום 7.12.14 , הנ"ל ביקרה בבית החולים רמב"ם -המחלקה לכירורגית פה ולסתות למעקב. היא התלוננה על כאבי ראש וציינה כי היא ממשיכה בטיפולי פיזיותרפיה. בבדיקה צוין "חתך סגור היטב.. הגבלה בפתיחת הפה – 32 מ"מ " הומלץ על המשך פיזיותרפיה ובדיקה נוירולוגית לגבי הכאב הכרוני והמשך מעקב לאחר חודש. לתיק הוגש מסמך בדיקת מעקב מיום 5.1.2015 בקופת חולים .

התובעת 5 צירפה מסמך מיום 16.3.15 מהמרכז לבריאות הנפש (מזרע) לפיו הנ "ל סובלת "מאפקט חרדתי , ללא דיכאון עמוק או פסיכוזה. שוללת תוקפנות או אובדנות" טופלה בהתאם ונקבעה ביקורת ליום 27.4.15 (אין מסמכים נוספים במישור הנפשי).

באשר לנזקי הרכוש אשר נגרמו לרכבה של התובעת היא טענה כי היא תיקנה את הרכב מסוג פורד ושילמה על פי חשבונית מיום 12.11.14 סך של 5,994.40 ₪ עבו ר התיקון במוסך "פסגרה חלקים ושירות לרכב בע"מ". הנ"ל צירפה תמונה של הרכב הפגוע .

לאור המכלול האמור ולאחר ששקלתי את כל השיקולים הנדרשים בכגון-דא ובהינתן נסיבות המקרה, בכללן, חומרת המעשה, נסיבות הפגיעה ותוצאותיה, אני פוסקת לתובעת 5 בגין כלל נזקיה סך של 40,000 ₪.

סוף דבר:

נסיבותיו של תיק זה אמנם אינן בין החמור ות מבין התיקים המגיעים לפתחו של בית המשפט אך הן מחייבות את בית המשפט להתייחס לרמת האלימות הלא פרופורציונלית אשר נולדה בעקבות ה סכסוך שבין הצדדים. במהלך השנים האחרונות כאבה מדינת ישראל מקרי רצח קשים חלק נכבד מהם נגד נשים. כחברה, מצופה כי ערכים של סובלנות וסבלנות יהיו המנוס הראשון לפתרון סכסוכים תוך שמירה על איפוק ומניעת התדרדרות והסלמה בעקבות אירועים "תמימים". סכסוך על ירושה, עמוק ככל שיהיה, או אי שביעות רצון מאורח חיים ( האכלת חתול/כלב או אופן האכלתו ) - כל אלה בחברה מתוקנת, אינ ם אמור ים להסתיים בלסת שבורה, אוזן תפורה, ו שטף דם בעי ניים.

משנאמרו הדברים לעיל , ולסיכום - אני מקבלת את התביעה של התובעות 1 , 3 ו- 5 ו מחייבת את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובע ות 1, 3 ו- 5 סך של 10 2,000 ₪ על פי הפירוט אשר הובא לעיל. לסכום יתווסף החזר הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל לשני המרכיבים על סך 20,000 ₪, והחזר האגרה ששלומה על ידי ה תובעות בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

תביעת התובעות 2, 4 ו- 6 נדחית ללא צו להוצאות.

הסכומים האמורים ישולמו לתובע תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן, הם יישאו הפרשי הצמדה וריבית ממועד מתן פסק הדין ועד למועד ביצוע התשלום בפועל.
זכות ערעור במועדים הקבועים בדין.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים בדואר רשום.

ניתן היום, ט' שבט תשע"ט, 15 ינואר 2019, בהעדר הצדדים.