הדפסה

בית משפט השלום בקריות ת"א 43689-05-17

בפני
כבוד ה שופט שלמה מיכאל ארדמן

תובעים
פלונית

נגד

נתבעים
ש. שלמה חברה לביטוח בע"מ

החלטה

בפני בקשה מטעם הנתבעת, להבאת ראיות לסתור את קביעת הועדה הרפואית מטעם המוסד לביטוח לאומי, במסגרת תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף בתאונת דרכים.

עניינה של הבקשה קביעת הנכות הפסיכיאטרית על ידי המוסד לביטוח לאומי.

לטענת הנתבעת, המוסד לביטוח לאומי כלל לא בחן האם נכותה של התובעת הינה נכות צמיתה, על אף קביעה קודמת על נכות זמנית. עוד נטען כי הוענקה נכות על תסמונת אורגנית מוחית אחרי חבלת ראש למרות שלתובעת לא נגרמה כל חבלת ראש בתאונה. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי הועדה התעלמה מקלות הפגיעה, ומכך שהפניה לטיפול פסיכיאטרי נעשתה רק שנה לאחר התאונה, ומקביעות בודקים אחרים לרבות מועדת הערר שקודם לכן דחתה ערר על הנכות הפסיכיאטרית הנטענת, וכי אין התייחסות לקשר הסיבתי הרפואי הנדרש לתאונה.

הנתבעת התנגדה לבקשה, טענה כי הנכות הינה בגין תסמונת פוסט טראומטית, ולא בגין תסמונת אורגנית מוחית ולאחר שניתנו חוות דעת של רופאים שונים. עוד נטען כי התובעת לא פנתה מיד לטיפול פסיכיאטרי בשל הליכי גירושין.

דיון והכרעה:
לאחר עיון בבקשה ובתגובה, ובמסמכים הרפואיים, החלטתי לדחות את הבקשה.

בקשה להבאת ראיות לסתור אינה הכלל אלא חריג אשר תתקבל רק במקרים חריגים (ראה למשל: ע"א 5779/90 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' טיארה עבדול אחמד, פ"ד מה (4) 77 (1991)). בקשה זו אינה מעין ערעור נוסף על החלטות הועדה. טענה הנוגעת לשיקול דעת הועדה הרפואית, אינה עילה להבאת ראיות לסתור גם אם סטתה מהחלטת ועדה אחרת או מחוות דעתם של בודקים אחרים (ראה: רע"א 3570/01 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' קאסם סועאד [ניתן ביום 5.9.2001]). אשר לקשר הסיבתי הרפואי, על פי ההלכה הפסוקה אין צורך באזכור מפורש בהחלטת הועדה על הקשר הסיבתי בין התאונה לנכות וזאת בהעדר נתונים המצביעים על התעלמות הועדה מבעייתיות בחומר הרפואי שעמד בפניה (ראה למשל: רע"א 4292/16 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' פלונית [ניתן ביום 7.8.2016]; רע"א 2993/14 רוטמן נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ [ניתן ביום 11.9.2014]).

בענייננו, עיון בחומר הרפואי מלמד שאין כל פגם בהחלטת הועדה, וטענות הנתבעת מכוונות למעשה כנגד מסקנותיה ולא כנגד התנהלותה. ראשית, בניגוד לנטען על ידי הנתבעת, אמנם לא מדובר בפגיעת ראש ישירה, אך עסקינן בתאונה מסוג "צליפת שוט" בה טולטל גופה וראשה של התובעת (ראה פירוט בחוות דעתו של ד"ר גאגין מיום 1.3.17). התובעת אמנם טענה כי לא נפגעה ישירות בראשה אך כבר במסמך הרפואי הראשון מיום 7.8.15 – מיד לאחר התאונה מציינת "כאבי ראש עזים" "כאבים חזקים בראש וצוואר" "והרגשת לחץ בראש ועורף".
אכן, חוות הדעת הראשונית של הועדה הרפואית נתנה נכות זמנית אך זו התייחסה רק עד ליום 31.10.16 ולא קבעה כי אין מקום לנכות צמיתה מאוחר יותר, ואילו הועדה שהעניקה את הנכות הצמיתה התכנסה בשלב מאוחר בהרבה. הנכות הצמיתה לא ניתנה כלאחר יד. התבקשה התייחסותו של יועץ פסיכיאטרי ואכן ד"ר ברטהולץ שמונה, בחוות דעתו מיום 5.1.17 מפנה מצד אחד לחומר פסיכיאטרי של 3 רופאים פסיכיאטרים שאבחנו פוסט טראומטיק דיסאורדר לתובעת. היועץ מציין כי אמנם אין עדות חד משמעית לתסמונת אורגנית מוחית, אך נוכח היתכנות קיומה ביקש כי תיערך בדיקה נוירופסיכולוגית. ואכן, בדיקה זו נערכה על ידי ד"ר גאגין ביום 1.3.17 אשר קבע כי ממצאי אבחונו תומכים בקיומה של תסמונת דחק פוסט טראומטי והשפעות חבלת ראש סגורה בעוצמה קלה. רק לאחר קבלת ממצאים אלה המליץ ד"ר ברטהולץ ביום 6.4.17 להכיר בנכות פסיכיאטרית ptsd ותסמונת זו אושרה על ידי הועדה הרפואית ביום 10.5.17.

הנה כי כן, החלטת הועדה הרפואית לא ניתנה כלאחר יד אלא לאחר שכל השיקולים הרלבנטיים נשקלו על ידה. הועדה לקחה בחשבון את העובדה כי התובעת לא סבלה מפגיעת ראש ישירה ובכל זאת החליטה בסופו של דבר ליתן נכות פסיכיאטרית לאחר שקיבלה את ממצאי האבחון הנוירופסיכולוגי. העובדה כי ממצאיה של הועדה אינם לרוח הנתבעת, אינה הצדקה להבאת ראיות לסתור. יצוין כי לכתב התביעה גם צורפו מסמכים רפואיים נוספים המלמדים על כאבי ראש (ראה למשל מיום 8.12.15 ומיום 3.2.16) וטיפולים פסיכיאטרים (ראה למשל של ד"ר קריינין וד"ר שוסהיים, וד"ר בני).

בהקשר זה יש לציין כי אכן, הועדה הרפואית הראשונה קבעה ביום 28.8.16 כי "אין קשר סיבתי בין תלונתה על סחרחורת וכאבי ראש לתאונה הראשונה בהעדר חבלת ראש". לכאורה, על פי פסיקת בתי הדין לעבודה, אין ועדה רפואית מאוחרת מהרהרת אחרי קביעה לעניין הקשר הסיבתי של ועדה קודמת בין כאשר קביעה זו נעשתה לגבי נכות זמנית ובין לגבי נכות צמיתה (ראה למשל: דב"ע מד/01-666 רפאל עמיאל נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יז 393 (1986)), אך גם נפסק שלכלל זה חריגים כאשר מתגלות עובדות חדשות שלא עמדו בפני הועדה הראשונה (ראה: עב"ל (ארצי) 264/03 פסח דוד נ' המוסד לביטוח לאומי [ניתן ביום 8.6.2004]; בר"ע (ארצי) 66225-03-18 חלמיש נ' המוסד לביטוח לאומי [ניתן ביום 29.3.2018]; בר"ע (ארצי) 9792-07-15 גימפל נ' המוסד לביטוח לאומי [ניתן ביום 28.7.2015]). זהו כאמור המקרה בענייננו, בו עמדו בפני הועדה המאוחרת נתוני בדיקות נוספות שלא עמדו בפני הועדה הקודמת. לפיכך, שוב, טענות הנתבעת הן תקיפת שיקול דעתה של הועדה אך לא הצבעה על פגם בהתנהלותה. בנסיבות אלה אין מקום להבאת ראיות לסתור.

אשר לפניה באיחור לטיפול נפשי. הנטייה לקבל טיפול נפשי אינה מיידית. לפעמים החולה כלל אינו מזהה את הצורך בטיפול נפשי, אלא לאחר זמן רב. לעיתים לעומת זאת, החולה אינו הולך לטיפול נפשי בגין הסטיגמה בטיפול זה (ראה: רע"א 4772/14 יוסף יורם נ' הכשרה חברה לביטוח בע"מ [ניתן ביום 31.8.2014]). בענייננו מצויין במפורש בבדיקתו של ד"ר קריינין מיום 21.7.16 כי התובעת הסבירה לו שלא פנתה לעזרה נפשית קודם לכן, משום הליכי הגירושין, בשל פחדה כי ייקחו ממנה את הילדים. ממילא גם בנימוק זה אין כדי להצביע על פגם במסקנות הועדה הרפואית.

נוכח כל האמור הבקשה להבאת ראיות לסתור נדחית. הנתבעת תשלם לתובעת הוצאות הבקשה בסך 2,500 ₪.

ניתנה היום, כ"ט תשרי תשע"ט, 08 אוקטובר 2018, בהעדר הצדדים.