הדפסה

בית משפט השלום בקריות ת"א 41777-11-14

בפני כב' השופטת פנינה לוקיץ'

תובעת
ניהאד עודה, ת.ז. XXXXXX197
ע"י ב"כ עו"ד ס. גאנם ואח'

נגד

נתבעים
1. עאבד עודה, ת.ז. XXXXXX014
ע"י ב"כ עו"ד א. גנטוס

2. קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (המודיעה לצד ג')
ע"י ב"כ עוה"ד נ. לביא ואח'

נגד

הצדדים השלישיים
1. עאבד עודה, ת.ז. XXXXXX014
ע"י ב"כ עו"ד א. גנטוס

2 . יחיאל משה קוציק, ת.ז. XXXXX936
ע"י ב"כ עו"ד מ. ידיד

פסק דין

בפניי תביעה לפיצוי על נזקי גוף, על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן: "החוק"). לטענת התובעת היא נפגעה כתוצאה מ תאונת דרכים מיום 10.10.13 אשר ארעה בעת שהיתה נוסעת ברכב שהיה נהוג ע"י נתבע 1, אך השימוש בו לא היה מבוטח בביטוח חובה (להלן: "התאונה").

התובעת, ילידת 1951, הינה עקרת בית, אם לחמישה ילדים.

נתבע מס' 1 (להלן: "הנתבע") הינו קרוב משפחה ושכן של התובעת בשכונת כבביר בחיפה, ובמועדים הרלוונטיים לאירוע נשוא התביעה, נהג ברכב מסוג פיג'ו, מס' רישוי 17-594-36 (להלן: "הרכב") שלא היה מבוטח בביטוח חובה תקף ליום התאונה.

לטענת התובעת, ביום 10.10.13, בשעה 08:00 בבוקר או בסמוך לכך, שהתה התובעת יחד עם בעלה בשוק תלפיות בחיפה. לאחר שסיימו עריכת הקניות בשוק, פגשו במקרה את הנתבע וביקשו ממנו שיסיע את התובעת לביתה (שכן בעלה התעתד להמשיך בדרכו) , והוא נעתר לבקשתם. תוך כדי נסיעתם ברח' לבנון במרכז הכרמל בחיפה, בעת שהנתבע עצר את הרכב ברמזור אדום, רכב אחר התנגש בחלקו האחורי של הרכב, הדף אותו קדימה והרכב פגע ברכב מסוג "ניסן" שעמד לפניו ברמזור . לפי הנטען (ואין על כך למעשה מחלוקת) התאונה ארעה בשל התנגשות רכב רביעי במספר שפגע ברכב האחר מאחור והדפו אל עבר הרכב, כך ש מדובר בתאונת שרשרת המערבת ארבעה רכבים.

התובעת טוענת כי כתוצאה מהתאונה, נפגעה בצווארה ובגב התחתון, ומאחר והרכב בו נסעה לא היה מבוטח היא מבקשת לחייב את נתבעת 2, קרנית, בפיצויה על נזקיה.

פרופ' וולפין, שמונה כמומחה מטעם בית המשפט (כאשר התובעת נושאת בעיקר שכרו – ראה החלטות מיום 1.5.16 ו-9.10.16), קבע כי לתובעת נכות בגין מגבלה בתנועות הצוואר, אולם בשל קיום עבר רפואי רלבנטי , כאשר כחודש לפני התאונה התלוננה על כאבי צוואר קורנים לידיים, ייחס רק 1/3 ממנה לתאונה בשיעור של 6.6% (מתוך 20%) .

המומחה שלל טענות התובעת לנכות בגב תחתון, ואילו את הנכות שמצא בכתף (בשיעור של 15%) לא ייחס לפגיעה בתאונה.

הבעלות ברכב, במועדים הרלבנטיים, היתה רשומה על שמו של צד ג' 2, מר יחיאל קוציק (להלן: "צד ג'") אשר לטענתו, שאושרה על ידי הנתבע בתצהירו ובעדותו, מסר את החזקה ברכב לנתבע אשר עשה ברכב שימוש דרך קבע, על אף היות הרכב רשום על שמו.
צד ג' הציג כתב התחייבות חתום ע"י הנתבע, שאינו נושא תאריך, לפיו הוא נוטל על עצמו את מלוא האחריות בגין כל העלויות הכרוכות בהחזקת הרכב, וכן בגין תאונות (להלן: "כתב ההתחייבות" – צורף לכתב ההגנה של צד ג').

בנוסף צד ג' הגיש תצהיר חתום ע"י הנתבע מיום 26.2.15, אשר לטענתו נערך לאחר שנודע לו אודות התאונה זאת מפיו של חוקר קרנית שהגיע אליו, ואשר בו הכחיש הנתבע שהתובעת היתה ברכב בעת התאונה, ואישר כי היא יצאה מהרכב זמן קצר לפני שזו התרחשה (להלן: " תצהיר האישור" – סומן ג/1)

חרף העובדה שהנתבע, אשר בתחילה לא הגיש כתב הגנה, הודה בכתב הגנתו כי התובעת נכחה איתו ברכב בעת התרחשות התאונה, ובתצהיר עדותו שהוגש בהליך (נ/2) אישר את גרסתה, קרנית (וכן צד ג') כופרת בחבותה וטוענת כי לא ניתן לסמוך ממצא על עדויות התובעת והנתבע, בעיקר לנוכח העובדה שהנתבע טען בפני חוקר מטעם קרנית, באופן מפורש, כי התובעת יצאה מהרכב קודם להתרחשות התאונה (כפי שגם אישר בתצהיר האישור) ולפיכך יש להעדיף גרסתו זו על פני גרסתו שהובאה בהליך המשפטי.

לחלופין, ככל שהתביעה כנגדה תתקבל יש לחייב את הצדדים השלישיים, שניהם ביחד ולחוד, בשיפויה על כל סכום שתשלם לתובעת, צד ג' בהיותו הבעלים ומתיר השימוש ברכב, והנתבע, שנהג בהיתר הבעלים, עשה כן ללא שיש לו ביטוח חובה.

העדויות שנשמעו
מטעם התובעת העידו התובע ובעלה, אשר שניהם הגישו תצהירים (ת/1, ת/2) והעידו באופן דומה על הנסיבות שהובילו לנסיעת התובעת עם הנתבע ברכב ועל רצף האירועים לאחר התאונה .
לטעמה של התובעת עדויותיהם היו אותנטיות וקוהרנטיות, והן עלו בקנה אחד עם גרסת הנתבע כפי שהובאה בתצהיר העדות הראשית שלו, ויש להן חיזוק גם בתיעוד הרפואי הראשוני שנערך לאחר התאונה המציין כי היא נפגעה בתאונת דרכים, כמו גם באישור המשטרה.

הנתבע, כאמור לעיל, הגיש תצהיר עדות ראשית (נ/2) שבו הוא מאשר את גרסת התובעת, ובמהלך עדותו הוא חזר וטען כי התובעת היתה נוכחת ברכב בעת התאונה, וזאת למרות שטען כי הוא סובל ממחלת האלצהיימר (ואף הציג אישור רפואי המעיד כי המחלה אובחנה בחודש 5/18 לערך) ולפיכך זכרונו לקוי.
בתצהירו טען הנתבע כי חתם על תצהיר האישור במשרדו של עו"ד ידיד תחת לחץ מצד צד ג' ועו"ד ידיד מבלי שהוסבר לו תוכן תצהיר האישור ותוך הטעייתו, כאשר כל מטרת החתמתו היתה לשחרר את צד ג' מחבות כלשהי. הנתבע לא פירט מה היה תוכן "ההטעייה" הנטענת ומה הוסבר לו לגבי תוכן תצהיר האישור.

צד ג' העיד באשר לנסיבות עריכת כתב ההתחייבות ותצהיר האישור. לטענתו חתימת תצהיר האישור היתה דווקא ביוזמת הנתבע, לאחר שצד ג' פנה אליו משנודע לו אודות התאונה מפי של חוקר קרנית שהתיצב אצלו. לטענתו, הנתבע הרגיעו ואמר לו שאין לו מה לדאוג שכן התובעת כלל לא היתה ברכב במועד התאונה. הוא ציין בפני צד ג' כי התובעת אמנם נסעה עימו לפני התרחשות התאונה, אולם בסמוך לפני התרחשותה היא יצאה מהרכב על מנת לגשת לבנק, תוך שהם קבעו כי הוא יאסוף אותה בנקודה רחוקה יותר בהמשך, בתחנת דלק "פז" , כך שבמועד התאונה היא לא היתה בתוך הרכב.
צד ג' הוסיף כי לאור דברים אלו ועל מנת להפיס את דעתו, הנתבע הוא שהציע כי יחתום על תצהיר לפיו לא היה אדם נוסף ברכב בעת התאונה, וכך אכן נעשה.

בנוסף נשמעה בפני עדות החוקר מטעם קרנית, מר אופיר פרייליך (להלן: "החוקר") באמצעותו הוגשה הקלטה של שיחותיו עם הנתבע וצד ג' על גבי דיסק (נ/4), כאשר תמלילי השיחות הוגשו וסומנו נ4א' (שיחה עם צד ג') ונ/4ב' (שיחה עם הנתבע).
בשיחת החוקר עם הנתבע נשמע הלה מציין בפני החוקר כי התובעת יצאה מהרכב קודם לארוע התאונה, ולכך אחזור בהמשך.

ב"כ קרנית מסרה כי מבירור שנערך על ידי קרנית עלה כי אחד הנהגים שהיה מעורב (נהג הרכב הרביעי הפוגע) נפטר, אחד אחר מסר שאינו זוכר פרטים מעבר לעצם התרחשות התאונה, ואילו נהגת שלישי היתה עולה חדשה שלא מסרה גרסה קוהרנטית ביחס למעורבים בתאונה (עמ' 36 שורות 2-4).

דיון והכרעה:
כפי שעולה מהאמור לעיל, קיימת מחלוקת באם התובעת היתה מעורבת בתאונה, דהיינו באם אכן, כטענתה, ישבה בתוך הרכב בעת התרחשות התאונה, או שמא יצאה ממנו זמן קצר לפני התרחשותה.

אומר כבר עתה כי אמנם עדות בעלה של התובעת תומכת בנסיבות שהביאו לנסיעת התובעת ברכב ולאשר התרחש לאחר התאונה , אולם מאחר והבעל לא היה ברכב ולא היה נוכח במקום, אין בעדותו כדי לסייע לתובעת בהוכחת הטענה השנויה במחלוקת.

משכך, נותרים אנו עם עדות התובעת ועדות הנתבע, אשר יש לומר כבר עתה כי היתה מבולבלת, לא קוהרנטית, כאשר מצד אחד ההסבר לכך ניתן בהצגת מסמך רפואי המעיד שהוא אובחן בחודש 5/18 (מועד שבין חתימת תצהיר העדות ראשית לבין עדותו) כסובל מאלצהיימר, אך מנגד, הוא ניסה לשכנע שדווקא את העובדות הרלבנטיות, לרבות באשר לנסיבות חתימת תצהיר האישור הוא זוכר.

אומר כבר עתה כי מצאתי שלא ניתן לסמוך ממצא כלשהו על עדות הנתבע בפני הן בשל המחלה ממנה הוא סובל אשר סיכלה את חקירתו הנגדית , אך בעיקר מאחר והוא מסר, בהזדמנויות שונות, גרסאות הסותרות חזיתית זו את זו, ולא ניתנו על ידו הסברים מספקים לכך.
כך בעוד שמהודעתו במשטרה (נספח "ב" לתצהיר התובעת) עולה שצויינה כבר אז, ביום 20.10.13, 10 ימים לאחר התאונה, נוכחות התובעת ברכב הרי שבהודעתו לחוקר כמו גם בתצהיר האישור טען, מפורשות, כי התובעת לא היתה ברכב בעת התרחשות התאונה, ואילו לאחר מכן במסגרת ההליך כאן, הן בכתב ההגנה והן בתצהיר עדות ראשית, טען כי התובעת היתה עימו ברכב.

לאור דברים אלו טוענת קרנית, בצדק, כי אין לתת משקל כלשהו לעדות הנתבע ומשכך עדותה של התובעת הינה עדות יחידה של בעלת דין, אשר נפלו בה סתירות, ולפיכך אין די בה כדי להוכיח את טענת התובעת בדבר מעורבותה בתאונה.

אינני מקבלת את טענת התובעת כי יש להעדיף את גרסתו של הנתבע כפי שניתנה בתצהיר עדות ראשית, התואמת את אשר מסר בגרסתו הראשונית במשטרה, 10 ימים לאחר התאונה, על פני הגרסה שמסר לחוקר ועליה חזר גם בתצהיר האישור.

ראשית יאמר כי לא ניתן לסמוך על תצהירו של הנתבע שכן בעת מתן עדותו בבית המשפט, הוצג אישור המעיד כי אובחן כחולה באלצהיימר , ועיון בפרוטוקול מעיד כי עדותו היתה בעייתית, שכן הוא התקשה לזכור פרטים ולתת תשובות ברורות לשאלות שנשאל, ועל כן חקירתו אף הסתיימה מוקדם על ידי הצדדים. במצב דברים זה קשה לתת לתצהירו משקל ראייתי, שכן לאור מחלת האלצהיימר ממנה הוא סובל לא ניתן היה לברר אם זכר את פרטי התאונה כפי שהתרחשה וספק אם עדותו קבילה בכלל משלא ניתנה לצדדים האפשרות לחקור אותו בחקירה נגדית אפקטיבית .

נכונה טענת התובעת כי האמור בתצהירו עולה בקנה אחד עם האמור באישור המשטרה מתאריך 20.10.13 בו נרשם כי המעורבים ברכב הינם הנתבע כ"נהג" והתובעת כ"נוסע", אולם אין בכך כדי להוות חיזוק לגרסת התובעת, שכן ברי כי מקור מידע זה הינו בתובעת ובנתבע עצמו, אשר נמסר 10 ימים לאחר התאונה.

אינני מוצאת שיש בהודעות שנגבו מהתובעת והנתבע במשטרה כדי לחזק את גרסת התובעת שכן גרסת התובעת, כפי שנמסרה במשטרה (ואשר עליה חזרה בתצהירה) , לא תואמת באופן מלא את עדותה, שכן שם מסרה: "...עצרנו ברמזור אדום, ישבתי במושב הימיני עם חגורה. לאחר כמה דקות הרגשתי טלטלה מהרכב מאחוריי, בעלי הגיע למקום התאונה, לקח אותה לביה"ח כרמל". (נספח "ב" לתצהירה). אמנם תיאור התאונה לא השתנה, אולם העובדה כי בעלה הגיע למקום התאונה ולקח אותה לבית החולים, התבררה כלא מדויקת, כפי שיפורט להלן.

לעומת תיאור זה, הרי שבהודעה שנגבתה מהנתבע באותו היום, ציין הלה כי אין ביטוח לרכב ומסר את גרסתו לתיאור מקרה התאונה כדלקמן:
"עצרתי רכב (3) מאחורי רכב (4) ומאחוריי עצרה רכב (2). שניות לאחר רכב (1) גרר את שלושתינו בחוזקה, נהג רכב צעק עלי כי פגעתי ברכב מאחור ירד מרכבו לראות מה עוללתי...
לאחר טיפול באירוע מהשוטרים ביקשתי לנסוע הביתה מרחק 2 ק"מ כבביר, ביקשתי מקרוב משפחה להסיע אותי לביה"ח "כרמל"."

ניתן לראות מטופס ההודעה (נספח "ב" לתצהיר התובע) כי הודעה קצרה זו, אשר אין בה כל אזכור לנפגע נוסף, רשומה בכתב יד אחד, ובתחתיתה מופיעה חתימת הנתבע. רק מתחת למיקום החתימה, בחלק הטופס בו נדרש לפרט "נפגעי גוף (פצועים)" צויינו שם הנתבע ושם התובעת כנפגעי גוף בתאונה , כאשר גם בעין לא מקצועית ניתן להבחין שכתב היד שונה לגמרי ודומה יותר לזה המופיע בראש הטופס. אמנם לא הוכח בפני מי רשם איזה חלק מהטופס אולם ניתן להתרשם בבירור שבתיאור התאונה כפי שהובא בציטוט לעיל ואשר תחתיו מופיעה חתימת הנתבע, אין אזכור כלשהו לנוכחות התובעת.

מכאן, שקשה לקבוע באיזו מידה אכן מסר הנתבע, במועד סמוך לאחר התאונה, גרסה ראשונית בדבר נוכחות התובעת ברכב בעת התאונה, ובכל מקרה, יש לשים לב כי מדובר בגרסה שנמסרה 10 ימים לאחר התאונה, ולא מיד ובסמוך לקרותה. לנוכח כל אלה אין באמור בהודעות במשטרה כדי להוות חיזוק לגרסת התובעת, מקום שמקור הגרסה בתובעת ובנתבע עצמם.

בכל מקרה, גם באם ניתן משקל לרישום בהודעת הנתבע כמשקפת את גרסתו שלו ביחס לנוכחות התובעת ברכב, הרי שכנגד זאת, עומדת גרסתו שניתנה לחוקר מטעם קרנית במסגרת שיחה פרונטאלית ביניהם ביום 22.1.15, כחודש לפני חתימת תצהיר האישור, כפי שזו עולה מנ/4ב'. במהלך שיחה זו, אשר האזנתי לה רוב קשב, הנתבע חוזר וטוען בפני החוקר, מספר פעמים , כי התובעת לא היתה עימו ברכב בעת התרחשות התאונה, שכן יצאה ממנו זמן קצר לפני כן.

על מנת שלא להכביד לא אביא את מלוא הציטוטים מהתמליל אולם מאלו שיובאו ניתן להבחין כי מדובר בגרסה ספונטנית שהנתבע מוסר לחוקר, שהחוקר מבקש לחזור ולאשר, וזאת במהלך שיחה נינוחה העורכת למעלה מ-40 דקות, ואשר במהלכה רושם החוקר את הדברים והנתבע חוזר ומאשר אותם, כדלקמן:

"נתבע: "תראה, אני יצאתי מהאוטו, לא סליחה. ניהאד יצאה מהאוטו, יצאה מהאוטו. אני לא יודע לאן שיצאה, או בנק או קופת חולים, זה שתי מקומות שהיא יכולה ללכת.
חוקר: או לבנק. אוקיי.
נתבע : היא עומדת כאן ואני עומד באוטו.
חוקר: אוקיי.
נתבע : ופתאום היא שומעת בבום.
חוקר: זאת אומרת, ניהאד לא היתה בתאונה כש...
נתבע: היא יצאה מהאוטו.
חוקר: לפני התאונה?
נתבע: כן.
חוקר: אוקיי. ניהאד יצאה...בזמן שאתה עומד ברמזור, היא יצאה מהאוטו?
נתבע: בשניות. בשניות האלה, לפני המכה. אנחנו היינו בעצירה. "
(עמ' 10 לנ/4ב' שורות 9-26)

ובהמשך:
"חוקר: היא כבר עמדה על המדרכה כשהייתה התאונה?
נתבע: כן.
...
חוקר: (רושם ומקריא) "וחצתה לצד השני...".
נתבע: וחצתה.
חוקר: (רושם ומקריא) "לצד השני של המדרכה מצד שמאל...".
נתבע: כן.
...
חוקר: זאת אומרת, היא לא נפגעה. היא לא היתה מעורבת בתאונה.
נתבע: בטוח היא לא נפגעה.
חוקר: אתה כבר ראית אותה על המדרכה שהיתה התאונה?
נתבע: אני לא יכול...אני לא יכול לתת לך תשובה לזה, אני לא בטוח. אני...מה זה "מדרכה או זה"? אני לא זוכר. אני לא יכול לזכור. אני , חטפתי מכה, הדף...
חוקר: שניה. התאונה היתה אחרי שהיא כבר סגרה את הדלת?
נתבע: אחרי ש...בטח שסגרה את הדלת. היא עברה (לא ברור) לפני. ביני לבין האוטו הראשון.
חוקר: זאת הנקודה האחרונה שראית, כשהיא כבר עברה לפניך בחזית?
נתבע: כן. אני לא יכול להישבע או לשקר. אם זה היה על המדרכה או....
חוקר: יכול להיות שאחרי התאונה הרכב שלך נהדף עליה? פגעה בה?
נתבע: אמרתי לך...
חוקר: לא יודע?
נתבע: אני בתקופה הזאת...ברגע הזה, יש לי, יש לי קצת יותר מידי דיסקים. יש לי 6 בגב"
(עמ' 12 לנ/4ב' שורה 12 עד עמ' 14 שורה 4)

אמנם בהמשך התמלול ניתן למצוא כי הנתבע אינו שולל בוודאות את האפשרות שהתובעת נפגעה באופן כלשהו (אולי בעת שעברה לפני הרכב) , אולם הוא חוזר ומאשר, פעם אחר פעם בצורה ברורה כי היא לא היתה בתוך הרכב בעת התרחשות התאונה, שכן היא יצאה ממנו זמן קצר לפני כן.

הנתבע בתצהירו, כמו גם בעדותו לא נתן כל הסבר מדוע אמר דברים כה ברורים ונחרצים בשיחתו עם החוקר, ובחקירתו השיב כי אינו זוכר כלל ששוחח עם החוקר ואף לא זיהה אותו . אלא שההקלטה מדברת בעד עצמה ועולה ממנה ברורות כי הנתבע בשיחתו עם החוקר, בחלוף כשנה לאחר התאונה, הכחיש את נוכחות התובעת בתוך הרכב בעת התרחשות התאונה.

גם באם ארצה להניח, לטובת הנתבע, כי במועד מתן עדותו אכן לא זכר את השיחה עם החוקר (בשל מחלתו או פשוט בשל חלוף הזמן ) הרי שאין בכך הסבר לכך שבדיון ראשון בתיק, ביום 9.10.16, אליו התייצב עוד טרם להגשת כתב הגנה מטעמו, ומסר עדות ספונטנית, כבר אז הכחיש את האפשרות כי מסר למאן דהוא כי התובעת לא היתה נוכחת ברכב. באותו המעמד אישר הנתבע כי הוא חשש שאם יתברר שהתובעת נסעה ברכבו הוא יצטרך לשאת בנזק, אולם למרות זאת חזר וטען כי לא מסר למאן דהוא שהתובעת לא היתה ברכב בזמן התאונה .

לכך יש להוסיף את העובדה כי במועד סמוך לאחר שיחתו של הנתבע עם החוקר, הוא אף חתם על תצהיר האישור, אשר המידע המצוי בו תואם במידה רבה את אשר מסר לחוקר.

נכונה טענת התובעת כי עו"ד ידיד, מי שאישר את חתימת הנתבע לא העיד בפני (ואף היה מנוע מלעשות כן ללא היתר לשכת עורכי הדין בהיותו מייצג של אחד הצדדים), אולם אין בכך לפגום בתקפותה של ההלכה כי הנטל על הנתבע להוכיח שחתם בנסיבות בהן אין לתת תוקף לחתימתו על המסמך, אותה לא הכחיש.

כפי שציינתי לעיל, תצהיר האישור מפורט למדי ונכללים בו פרטים שיכולים היו להיות אך ורק בידיעת הנתבע (כאשר פרטים דומים מאוד , כגון: העובדה שקבע עם התובעת לחזור ולאסוף אותה לאחר שתבצע את הפעולה שביקשה לבצע בתחנת דלק בהמשך הדרך, נמסרו לחוקר), כך שטענתו כי התצהיר נוסח ע"י צד ג' וב"כ, ללא מעורבות שלו, והוא חתם עליו מבלי שהבין את האמור בו ותוך הטעייתו, הינן טענות שנותרו על בלימה וקשה לקבלן בנסיבות הענין.

נכון הדבר שעיון בתמלול חקירת צד ג' מעלה כי צד ג' כבר מודע, במועד חקירתו ע "י החוקר, להתרחשות התאונה, ולאפשרות קיומה של טענה לנוכחות אדם נוסף שנפגע ברכב בו נהג הנתבע ללא ביטוח (ראה נ/4א בעמ' 4-5), זאת בניגוד גמור לגרסתו בתצהירו כי נודע לו על כך רק מהחוקר! צודקים גם ב"כ התובעת והנתבע כי קשה לתת אמון בעדות צד ג' שביקש, בכל צורה, להרחיק את עצמו מחבות כלפי קרנית, אך עם זאת בחר שלא להגיש, כבר עם כתב ההגנה את תצהיר האישור שכבר היה בידו (שכן תצהיר האישור נחתם ביום 26.2.15 ואילו כתב ההגנה מטעמו הוגש רק ביום 16.3.15), וציין קיומו של תצהיר האישור רק בישיבה הראשונה שהתקיימה בתיק.

עם זאת, בסופו של יום, הנתבע הוא שצריך להוכיח שחתם על תצהיר האישור בנסיבות שיש בהן להטיל ספק בנכונות האמור בתצהיר האישור, ומעבר לכך שהדבר לא פורט כדבעי, בתצהיריו ולא התברר הכיצד לא הבין על מה חתם, ומדוע חתם בכל זאת, הרי ש דבר מכל אלו לא הוכח.

אינני מתעלמת בקביעתי זו מכך שלנתבע עצמו גם כן יכול להיות אינטרס למסור גרסה לפיה התובעת לא היתה ברכב, ולמרות זאת, ניהל הליך זה כשהגרסה בפיו תומכת בגרסת התובעת. אלא שאינני מוצאת כי במקרה זה יש להעדיף את גרסת הנתבע העומדת, לכאורה, כנגד האינטרס שלו.

ראשית, בשל ה"זיגזוגים" בין הגרסאות קשה לזהות את האינטרס של הנתבע בכל נקודת זמן, והוא עצמו כלל לא הסביר מדוע מסר גרסאות כה קוטביות בכל אחת מההזדמנויות השונות.
שנית, ובעיקר, התרשמתי כי הנתבע סבור שממילא אין לקרנית כל סיכוי לגבות ממנו השתתפות, ולפיכך ניתן לראותו כמי שהשיקול של החיוב האישי נעשה חסר משמעות לגביו ככל שהתקדם ניהול ההליך, מה גם שמדובר במי שיש לו קרבת משפחה לתובעת וקשר קרוב למדי לבעלה כפי שעלה מעדותו , דבר שבוודאי יכול להשפיע על גרסתו כפי שזו הובאה בהליך.

כל זאת נאמר למעלה מהצורך, שכן אני סבורה שלאור שינויי הגרסאות, ועל רקע מחלתו של הנתבע שמנעה קיום חקירה נגדית אפקטיבית, לא ניתן לסמוך ממצא על עדות הנתבע או למצוא בה חיזוק לגרסת התובעת.

משכך למעשה, עדותה של התובעת הינה בבחינת עדות יחידה של בעל דין, על פי סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א -1971. במקרה דנן אינני זוקפת לחובתה את אי הבאת מי מהנהגים האחרים שהיו מעורבים בתאונה, למרות שמדובר בתאונת שרשרת במעורבות עוד 3 נהגים, זאת לאור הצהרת ב"כ קרנית ממנה עולה כי עדותם לא היתה מסייעת לבירור התובענה.

עם זאת, אנו מצויים במצב דברים בו יש לתת טעמים מיוחדים למתן אמון וקביעת ממצא על בסיס עדות התובעת בלבד שכן אינני מוצאת שהתובעת יכולה למצוא חיזוק לעדותה בהודעה שמסרה במשטרה או באישור המשטרה, זאת לאור העובדה כי מסמכים אלו נערכו עשרה ימים לאחר מועד התאונה, ומקור המידע הכלול בהם הינו התובעת והנתבע בלבד. מעבר לכך, מדובר במסמכים שהמידע הכלול בהם נמסר בפער זמנים משמעותי בין התרחשות התאונה לבין מסירתם, והתובעת והנתבע לא נתנו כל הסבר מדוע המתינו עשרה ימים עד שפנו, יחדיו, להודיע על התאונה. פער זמנים זה, בצרוף לקרבה שבין השניים, מונעים אפשרות לראות בהודעות שמסרו במשטרה משום חיזוק לגרסתם, שכן לכל היותר מדובר ב"חיזוק עצמי", באמצעות הודעות שנמסרו לאחר שהיתה להם שהות לשוחח ביניהם ולהביא בפני המשטרה גרסה אחת.

23.עוד יש לציין כי נפלו סתירות בעדותה של התובעת. התובעת טוענת בתצהיר עדות ראשית מטעמה (כמו גם בהודעתה למשטרה, וכפי שגם טען בעלה בתצהירו) כי מיד לאחר התאונה פינה אותה בעלה לביה"ח כרמל, אולם מעדותה עלה כי בעלה הגיע למקום התאונה ומשם הם נסעו הביתה, ורק לאחר מספר שעות כשגברו כאביה היא פנתה לבית לבית החולים בשעה 13:30 או 14:00 (עמ' 17 שורות 13-15).

אלא שהתובעת ובעלה לא יכלו ליישב את עדותם עם העובדה כי בהתאם לטופס סיכום רפואי מבית חולים כרמל, שנערך ביום התאונה, עולה כי התובעת נבדקה לראשונה ע"י אחות בשעה 15:05 (ראה במרכז הרובריקה המרכזת את הפרטים).
בעדותה טענה התובעת כי המתינה זמן לא רב בבית החולים עד שקיבלו אותה, ומנגד, כשעומתה עם שעת הטיפול טענה שהמתינה זמן רב בבית החולים ( כך בעמ' 17 שורות 9-18):
"ש. בבית החולים קיבלו אותך ישר?
ת. כן. חיכיתי.
ש. כמה זמן חיכית?
ת. בערך חצי שעה או רבע שעה.
ש. אני מסתכלת ורואה שנתנו לך נייר בבית החולים. כתוב שבפעם הראשונה שבדקה אותך אחות בשעה 3.05 ....
ת. אני הלכתי לבית החולים בשעה 1.30. או 2.
ש. אמרת שהתאונה היתה בשעה 08.30 ובעלך הגיע בערך בתשעה. 15 דקות נסעתם הביתה. שם את שותה משהו והולכת לבית החולים. שם מחכה חצי שעה לא יותר.
ת. אני כל הזמן הייתי בבית החולים ועשו לי טיפולים. אמרו לי תחכי תחכי".

גם עדות בעלה לא סייעה להבהיר את לוח הזמנים, ונפלו סתירות בין גרסתו לגרסתה באשר לשעת הגעתם לבית החולים, שכן הוא העיד כדלקמן (בעמ' 21 שורות 30-36) :
"ש. כמה זמן לקח עד שהיא התלוננה על הכאבים?
ת. היא אמרה מיד שכואב לה אבל אני אמרתי שלא לקחתי את זה ברצינות אבל כשהיא התחילה להגיד שיש לה הרבה כאבים, אז נסענו לבית החולים. זה היה בערך שעתיים אחרי שהגענו הביתה.
ש. הגעתם לבית החולים בשעה 11?
ת. לא. בין השעה 1 ל-2 הגענו לבית החולים.
ש. אבל התאונה היתה בשעות הבוקר.
ת. נכון. בשעות הבוקר. אני לא יודע להגיד את השעה המדויקת".

התובעת ובעלה גם לא יכלו להסביר בעדותם מדוע לא תיקנו את האמור בתצהיריהם (סעיף 11 לת/1 וסעיף 7 לת/2) מהם עלה כי הבעל פינה את התובעת ממקום התאונה לבית החולים, גרסה ששניהם טענו שאינה נכונה.

ניתן לטעון כי אין מדובר בסתירה מהותית, אולם בהתחשב בפער הזמנים בין מועד התרחשות התאונה הנטען (8:30-9:00) ועד להגעת התובעת לבית החולים (בשעה 14:30 לכל המוקדם אף לפי גרסתה באשר לזמן ההמתנה עד אשר נבדקה בשעה 15:05), בוודאי שלא ניתן לייחס משקל כלשהו לרישום הרפואי הראשוני שהוצג ולעובדה שהתובעת מסרה כבר בבית החולים כי היתה מעורבת בתאונת דרכים. אין ספק כי מדובר בפער זמנים שמעבר לכך שהוא יוצר סתירה לגרסה שמסרו התובעת ובעלה בתצהיר עדות הראשית (התואמת את אשר מסרה במשטרה), הרי שהוא איפשר לתובעת להכין את גרסתה באשר למעורבות בתאונת דרכים, גם באם לא היתה בתוך הרכב כשזו התרחשה.

אין בכוונתי לקבוע מסמרות כי כך אכן עשתה התובעת, אולם בנסיבות אלו, ובעיקר על רקע העבר הרפואי המשמעותי הכולל סבל, תלונות, וממצאים ברורים בצוואר (כעולה מחוות דעת וולפין) לא ניתן למצוא תימוכין בגרסה שמסרה התובעת בבית החולים לגרסתה בהליך זה.

חוסר מהימנות עלתה גם מהעובדה שהתובעת בתצהירה ציינה כי כחודשיים לאחר התאונה היא נבדקה על ידי ד"ר ברוסקין ובעקבות תוצאת בדיקת MRI הוחלט שהיא תעבור ניתוח בעמ"ש צווארי , אולם לא טרחה לציין כי טופלה על ידי ד"ר ברוסקין זמן רב לפני התאונה עקב תאונה קודמת, ואף נותחה על ידו בכת פה. זאת ועוד, התובעת בחקירתה הנגדית ניסתה "לגמד" את פגיעתה בתאונה הקודמת, על אף שמדובר היה בפגיעה משמעותית בעקבותיה היא נותחה ונותרה מוגבלת עם קשיי תפקוד (כפי שהעידה התובעת עצמה וכפי שקבע המומחה ), ובמקביל ניסתה לייחס את הפגיעה בכתף, אשר נובעת כולה מהתאונה הקודמת (שאירעה בגני תמרה), לתאונה דנן.

אכן רשאי בית המשפט עפ"י הוראת סעיף 54 לפקודת הראיות לסמוך ממצא על עדות יחידה, מקום בו מצא טעמים לעשות כן, ואלו יפורטו כדבעי, אולם מקום בו קיימת סתירה מהותית בגרסת התובעת באשר למועד פנייתה לבית החולים, בצרוף לעובדה שעדות הנתבע, עליה ביקשה לסמוך גרסתה "קרסה כב נין קלפים", אני מתקשה לעשות כן.

משכך אני קובעת כי התובעת לא נשאה בנטל ההוכחה הנדרש להוכחת תביעתה באופן העולה על מאזן ההסתברות במשפט האזרחי, כאשר נטל ההוכחה להוכיח את רכיבי התביעה הוא על התובעת בלבד. יפים לעניין זה דבריו של י' קדמי בספרו "על הראיות" בעמ' 1548:
"הטיית מאזן ההסתברות מאי משמע? הלכה למעשה, משמעותה של מידת ההוכחה האמורה היא: שלדעת בית המשפט – על בסיס העמדה שהוא נוקט באשר למהימנותן של הראיות שבאו בפניו, כמותן, דיותן, והמשך הראייתי, שיש להעניק להן – גרסה אחת (באשר לעניין השנוי במחלוקת) מסתברת יותר ומתקבלת יותר על הדעת מן הגרסה שכנגד.
באורח ציורי, נוהגים לומר 'שדרושה רק הרמת נטל ההוכחה עד למעלה מ- 50% לשון אחד די לנושא בנטל השכנוע, שגרסתו תשכנע את בית המשפט ב- 51%, מתוך ה- 100% המבטאים ודאות מוחלטת, על מנת לצאת ידי חובתו; ואין נפקא מינה שנותרים 49% של 'אי ודאות'. (ראו ע"א 6283/97 יאניקה אלכסנדרוב נ' מדינת ישראל פ"ד נב(3) 254; ע"א 1892/95 מוחמד קאסם אבו סעדה נ' שירות בתי הסוהר – משטרת ישראל פ"ד נא (2) 704).

לאור קביעתי זו, דין התביעה להדחות בשל אי עמידת התובעת בנטל המוטל עליה להוכיח כי היתה נוכחת ברכב בעת התאונה.

משכך דין ההודעה כנגד הצדדים השלישיים להדחות ומתייתר הצורך לדון בה.
מעבר לצורך אציין כי לו הייתי מחייבת את קרנית כלפי התובעת, הייתי מקבלת את ההודעה כנגד הצדדים השלישיים, ומחייבת אותם, ביחד ולחוד בשיפוי קרנית.

לגבי חבות צד ג' 1/הנתבע כלל לא יכולה להיות מחלוקת בהיותו מי שנהג ברכב ללא ביטוח והוא לא טען כי לא היה מודע להעדר הביטוח. בהיותו מי שעשה שימוש דרך קבע ברכב, ברי כי טענה כזו לא היתה יכולה לעמוד לו, בכל מקרה.

באשר לחבות צד ג' 2, הבעלים הרשום, הרי שחלה לגביו הוראת לסעיף 2(ב) לחוק הפלת"ד הקובע כי "היה השימוש ברכב על פי היתר מבעל הרכב או המחזיק בו, תחול האחריות גם על מי שהתיר את השימוש".
לא שוכנעתי מכנות טענתו של צד ג' כי בדק בכל שנה ווידא עם הנתבע שאכן נערך ביטוח לרכב, ובחקירתו משנשאל האם בדק ו/או ביקש לראות כי קיימת תעודת ביטוח תקפה והשיב: "אני לא ביקשתי לראות את התעודה אלא סמכתי על זה שיש ביטוח" (עמ' 34 שורות 10-11), כאשר הסתמכותו נבעה מכך שידע שהרכב עבר טסט שנתי ולפיכך הניח שהביטוח היה תקף בשל ידיעתו כי הדבר נבדק במהלך הטסט. אלא שצד ג' לא הוכיח מתי הרכב עבר טסט, וממילא לא הובאה כל ראיה כי מועד הביטוח חופף את מועד ביצוע הטסט, ולפיכך אין בכך להעיד כי הסתמכותו זו היתה כנה. בנוסף שוכנעתי, בניגוד לגרסת צד ג' כי כתב ההתחייבות נערך לאחר שהנתבע קיבל דו"ח (עמ' 30 שורות 10-15) כי כתב ההתחייבות נערך רק לאחר התרחשות התאונה, כפי שהדבר עולה ברורות מתמלול חקירת צד ג' כי במועד שנחקר ע"י החוקר, חודש 1/15, לא היה בידיו מסמך דומה לכתב ההתחייבות (עמ' 15-16 לנ/4א).

אין בכך כדי לשלול את טענת צד ג' כי הנתבע התחייב בפניו כי יסדיר את כל הכרוך בשימוש ברכב, אולם יש בכך להצביע על קושי לתת אמון בגרסת הנתבע כי אכן היה בביצוע הטסט לרכב כדי ליצור אצלו "ידיעה" בכוח בדבר קיום ביטוח תקף. אוסיף עוד כי התרשמתי שנסיון צד ג' להרחיק עצמו מכל קשר לשימוש ברכב, ולטעון כי הנתבע היה למעשה הבעלים בפועל במועד התאונה, נסתר מעצם העובדה שהלה אישר כי בעבר הוא זה ששילם על הביטוח למרות שהנתבע עשה שימוש ברכב (עמ' 33 שורות 29-30) וכן מכך שהוא נהנה מהתמורה שהתקבלה ממכירת הרכב לאחר התאונה (מ' 34 שורות 18-21) וכי למעשה הוא והנתבע היו מעין שותפים ברכב (עמ' 29 שורות 25-28).

מכאן שבאם הייתי נדרשת לסוגייה זו הייתי קובעת כי צד ג' חב, כבעלים של הרכב שהתיר את השימוש בו לנתבע, מבלי שווידא, באופן פוזיטיבי, כי קיים ביטוח לשימוש זה, יחד ולחוד עם הנתבע בשיפוי קרנית.

לסיכום
תביעת התובעת נדחית ואני מחייבת אותה לשאת בהוצאות הצדדים האחרים כדלקמן:
התובעת תשלם לנתבעת 2 הוצאות בסך כולל של 7,000 ₪
התובעת תשלם לצד ג' הוצאות בסך כולל של 5,000 ₪
סכומים אלו כוללים את (כולל ההוצאות שנפסקו בהחלטה מיום 8.5.18).
אינני מחייבת את התובעת בהוצאות הנתבע 1 לאור כל האמור לעיל.
הסכומים ישולמו בתוך 30 יום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום, ב' ניסן תשפ"א, 1 5 מרס 2021, בהעדר הצדדים.

חתימה