הדפסה

בית משפט השלום בקריות ת"א 40427-06-18

לפני
כבוד ה שופט מוחמד עלי

תובע
פלוני

נגד

נתבעת
מנורה מבטחים חברה לביטוח בע"מ

פסק דין

עסקינן בתביעתו של התובע לקבלת פיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לו כתוצאה מתאונה. לצד מחלוקות עובדתיות, מתעוררת מחלוקת בשאלה האם האירוע מהווה "תאונת דרכים" על פי משמעותו בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, להלן (חוק פלת"ד). ביתר מיקוד – המחלוקת מחייבת הכרעה במתח הקיים בין שימוש שעניינו ירידה מרכב לבין החריג הממעט של "טעינה ופריקה".

רקע וטענות הצדדים

לטענת התובע ביום 24.7.2017 נפגע במהלך עבודתו באירוע שמהווה תאונת דרכים על פי חוק פלת"ד. התובע עובד כנהג משאית ובזמן התאונה נהג במשאית עם מנוף השייכת למעסיקתו. על פי הנטען בכתב התביעה, במועד התאונה הגיע התובע במשאית לאתר עבודה בפארק "אפק" בקרית ביאליק . התובע ירד מתא הנהג ועלה על ארגז המשאית על מנת לחבר את הרצועות מצד אחד למשטח אבנים ומצד שני לזרוע המנוף. לאחר שביצע פעולה זו התכוון התובע לרדת מהמשאית, לטענתו , תוך כדי הירידה מארגז המשאית מעד ונפל מגובה של כמטר ונחבל בידו השמאלית. כתוצאה מהאירוע נגרמו לתובע נזקי גוף שבגינם הוא תובע פיצוי מהנתבעת שביטחה את המשאית. כבר עתה יצוין כי התאונה הוכרה כתאונת עבודה, עם זאת לא הוגשה בקשה לקביעת דרגת נכות והתובע הודיע שאין לו טענה לנכות (ראו פרוטוקול מיום 20.1.2019).

בכתב ההגנה כפרה הנתבעת בעצם התרחשות התאונה וכן הוסיפה וטענה כי ממילא האירוע הנטען לא מהווה תאונת דרכים על פי משמעות המונח בחוק פלת"ד. לדבריה, לא נעשה כל שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה כהגדרתו בחוק פלת"ד . נוסף על כך טענה הנתבעת טענות נוספות במישור הנזק, בין היתר כי יש לנכות את הסכומים ש נתקבלו מהמל"ל מכל סכום שי יפסק. יצוין כי בכתב ההגנה טענה הנתבעת טענות נוספת (בין היתר לעניין הכיסוי הביטוחי) אך בסיכומיה זנחה טענות אלו ולא חזרה עליהן. המחלוקת הצטמצמה אפוא לשלוש נקודות: הוכחת עצם התרחשות התאונה; סיווג התאונה כתאונת דרכים; והנזק.
ביום 19.9.2019 התקיימה ישיבה בה הובאו ראיות הצדדים. התובע העיד ונחקר על ידי ב"כ הנתבעת. בתום הדיון סיכמו הצדדים את טענותיהם בע"פ . בעת כתיבת פסק הדין התעוררה נקודה בשאלת הנזק (עליה נעמוד בהמשך) שחייבה השלמת סיכומים. הצדדים נתבקשו להשלים סיכומים ומשעשו כן הגיעה העת להכריע במחלוקות.

דיון והכרעה

לאחר שראיות הצדדים הונחו לפניי ושמעתי את סיכומי טענותיהם וכן עיינתי בהשלמת הסיכומים – הגעתי למסקנה שיש לקבל את התביעה. לנוכח כפירת הנתבעת בעצם אירוע התאונה יש להידרש תחילה לשאלת עצם אירוע התאונה ולנסיבותיה המדויקות, ולכך נפנה כעת .

התובע העיד לפניי והסביר את אופן התרחשות התאונה , וכך הוא תיאר את השתלשלות הדברים:

"אני עובד...בתור נהג משאית. באותו יום הובלתי משטחים של אבנים משתלבות. העמסתי בכפר ביאליק, שם יש מחסן של החברה לפארק אפק. עצרתי בפארק אפק כדי לפרוק עם המנוף... מדובר במשאית עם דפנות בגובה של כ- 40 ס"מ עם מנוף. .. פתחתי את המנוף כדי להוריד אותו לכיוון האבנים של משטח המשאית. [האבנים] שהעמסתי היו על משטחים. היו על המשאית כ- 5-6 משטחים. האבנים היו מונחות על המשטחים בצורת שתי וערב עם ניילון נצמד שעוטף אותן. המשטחים היו מעץ. ירדתי מהמשאית, פתחתי את הרגליים של המנוף, אלה שמונחים על האדמה כדי לייצב את המשאית. הפעלתי את המנוף לכיוון הארגז ועליתי על הארגז בשביל לקשור רצועות מתחת למשטח וקושרים לוו של המנוף. בשביל להפעיל שוב את המנוף רציתי לרדת מהמשאית כי זה בלי שלט, זה ידני. .. באתי לרדת מהנוף, נפלתי ... לפני שנפלתי, הייתי בחלק האחורי של הארגז. רציתי לקפוץ כדי להפעיל את המנוף באופן ידני. המרחק בין המשטח שבו התקנתי את הרצועות כדי להרים את המשטח למקום בו נפלתי הוא כ- 1 מ'. בלמתי את עצמי ומהבלימה כדי לא לקבל מכה בפנים, התעקמה לי היד " (עמ' 2 שורה 13 ואילך – כל ההפניות הן לפרוטוקול אלא אם צוין אחרת).

צודק ב"כ הנתבעת שנקודת המוצא היא כי ההכרעה היא על בסיס עדותו היחידה של בעל דין, ועל כן חל במלוא התוקף האמור בסעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות). סעיף 54 לפקודת הראיות קובע כי אמנם קיימת אפשרות לפסוק במשפט אזרחי על פי עדות יחידה שאין לה סיוע, אולם במקרים בהם "העדות היא של בעל דין או של בן זוגו" יש צורך לפרט מה הניע את בית המשפט להסתפק בעדות זו. במקרה שלפנינו, העיד התובע ולא היו עדים נוספים ולכן עסקינן בסיטואציה עליה חולש סעיף 54 לפקודת הראיות . עם זאת, קיימים מספר טעמים שסוללים את הדרך לקבלת התביעה על בסיס גרסתו היחידה של התובע.

ראשית, גרסתו של התובע מצאה ביטוי בתיעוד הרפואי שנערך סמוך לאחר התאונה. כידוע, לדברים הראשוניים שמתועדים במסמכים רפואיים , במיוחד כאלה שנערכים בסמוך לאחר קרות התאונה , יש משקל ראייתי ( ראו ריכוז הפסיקה בעניין זה בת"א (שלום קריות) 44663-07-14 פלוני נ' עיריית נהריה (פורסם בנבו, 2.4.2017) ). במסמך שנערך על ידי רופא קופת חולים ביום התאונה צוין: "לדבריו היום נפל ממשאית" (ראו נספח ג' לתיק המוצגים מטעם התובע); גרסה זו מצאה ביטוי גם במסמך שנערך על ידי מעסיקתו של התובע המיועד לקבלת טיפול רפואי (טופס בל/250; נספח ז לתיק המוצגים מטעם הנתבעת) שבו צוין כי האירוע היה "בפארק אפק בקרית ביאליק". בתיאור התאונה במסמך זה צוין: "נפל מארגז המשאית ונפגע בכף יד שמאל". על פני הדברים, הגרסה שנרשמה בתביעה לתשלום דמי פגיעה לא מתיישבת לגמרי עם גרסת התובע, שם נרשם כי: "בעת העמסת מסע למשאית, נפלתי מארגז המשאית ונפגעתי בכף יד שמאל" (נספח ז/4 לתיק המוצגים מטעם הנתבעת). עם זאת, אינני סבור שיש בכך כדי להשמיט את הבסיס מתחת לתביעתו של התובע. ייתכן והדברים שנרשמו במסמך זה, כחודשיים לאחר התאונה, תיארו את ההליך הכולל של הפעולות במהלכ ן נפגע התובע מבלי ל תת את הדעת לשלב הנקודתי – הפריקה ולא ההעמ סה – במסגרתה הוא נפגע. מכל מקום למסמכים שנערכו ביום התאונה משקל עדיף.

שנית – התרשמותי מהתובע. התובע העיד בפני ונחקר בחקירה נגדית. עדותו של התובע היתה סדורה, ברורה, משכנעת וחד משמעית. התובע פירט את האופן בו התרחשה התאונה באופן משכנע, לא התחמק ולא התחכם ומסר תשובות ברורות וישירות, גם בחקירתו הנגדית. ישירותו של התובע ניכרת ולעתים אף מסר תשובות שהעמידו את התביעה בסיכון לפיו האירוע לא ייחשב תאונת דרכים. גם במישור הנזק, התובע לא ניסה להפליג בתיאור נזקיו והשיב בין היתר כי הוא חזר לעבודה מלאה בלי להסתייג או לנסות להאדיר את נזקיו.

לאחר שהצבנו את התשתית העובדתית, נעבור לדון בשאלה אם התשתית, כפי שעלתה מעדותו של התובע, מבססת את טענתו כי מדובר בתאונת דרכים.

אין צורך לחזור ולהציג את הפסיקה מבראשית ונתמקד בסוגיות העולות מטיעוני הצדדים. כעולה מסיכומי הצדדים, המחלוקת בין הצדדים מתנקזת ל"הגדרה הבסיסית" שבסעיף 1 לחוק פלת"ד לפיה: "תאנות דרכים" היא "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה" (לגבי שלבי הבחינה אם אירוע הוא תאונת דרכים ראו : ע"א 8061/95 עוזר נ' אררט, פ"ד נ(3) 532 (1996)). בחוק פלת"ד מוגדר שימוש ברכב מנועי כלהלן: "נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד". הגדרה זו מגלמת בתוכה מספר דרכי שימוש מוכרות שבכללן כניסה לתוך רכב וירידה ממנו; ולצ ידם מספר חריגים, שהרלוונטי לענ ייננו הוא החריג שעוסק ב"טעינתו של מטען או פריקתו".

האירוע התאונתי בו נפגע התובע יכול לחסות תחת דרך השימוש של ירידה מרכב ובה בעת נופל במסגרת החריג של טעינה ופריקה. השאלה המתעוררת היא אפוא האם התובע נפגע עקב טעינה ופריקה – או אז אין המדובר בשימוש ברכב מנועי ומכאן שאין המדובר בתאונת דרכים, או שמא עסקינן בירידה מרכב – או אז עניין לנו בשימוש ברכב מנועי. במקרה וייקבע שמדובר ב ירידה מרכב יהא צורך לבחון אם המדובר בשימוש למטרות תחבורה , כפי שנדרש על פי ההגדרה הבסיסית. עניין לנו אפוא בהתנגשות שבין אחת מ דרכי השימוש המוכרות לבין החריג של "פריקה וטעינה". האופן שיש להסדיר התנגשות מעין זו נדון ב רע"א 418/03 אוסם תעשיות מזון בע"מ נ' סמאג'ה, פ"ד נט(3) 541 (להלן: עניין אוסם). בעניין אוסם נבחנו שני מודלים להסדרת ה התנגשות האמורה. על פי המודל הראשון, החריג של טעינה ופריקה "בולע" את השימוש המוכר – במקרה שלפנינו פעולת הירידה; ואילו על פי המודל השני – די בכך שהאירוע מקיים את אחת מדרכי השימוש המוכרות, כגון ירידה מרכב, על-מנת שתקום תחולה לחוק הפיצויים, גם אם בה בעת חל החריג של טעינה ופריקה (עניין אוסם, עמ' 560). אין בעובדה שהאירוע מקיים גם את הוראת ההמעטה שעניינה פריקה וטעינה כדי לאיין את קיומו המקביל של שימוש מוכר אחר. בית המשפט העליון ביכר את המודל השני וקבע כי " ... מקום שבו ניתן לשייך אירוע אחד לכמה קטגוריות בהגדרת השימוש, כאשר על-פי אחת מהן הפעולה מהווה 'שימוש', ועל-פי האחרת – לאו, תקום לנפגע זכאות על-פי חוק הפיצויים (ובלבד כמובן שמתקיימות יתר הדרישות המנויות בחוק זה)" (עניין אוסם , עמ' 563). זאת ועוד, בית המשפט הדגיש כי "גם אם נראה בפעולת העלייה לרכב או הירידה ממנו, כפי שהתרחשה [במקרים שנדונו בעניין אוסם] כפעולת לוואי הקשורה בזיקה הדוקה לטעינה או לפריקה, גם אז לא תישלל תחולת החוק" (עניין אוסם, פסקה 19) . במ ילים אחרות, בית המשפט היה ער לכך שבמקרים מסוימים פעולות הכניסה לרכב והירידה ממנו יהיו קשורות לפעולת הטעינה והפריקה, אך חרף זאת קבע שיש לראות בהן פעול ות עצמאי ות שאינן שוללת את תחולת החוק בנימוק כי מדובר בפעולה של טעינה ופריקה. בית המשפט העליון חזר על ההלכה שנקבעה בעניין אוסם, ראו בין היתר : ע"א 6936/11 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני (פורסם בנבו, 17.3.2014) ; רע"א 11043/05 אלטורי נ' אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 26.9.2006); וראו גם דברי חוות דעתו של כב' השופט מינץ בפסק הדין שניתן לאחרונה: רע"א 8744/18 מדינת ישראל נ' פלוני (פורסם בנבו, 12.5.2019) (להלן: עניין פלוני).

בזיקה לקביעות אלו, יש לראות את המקרה שלפנינו כ שימוש הנופל לגדר ירדה מרכב. העובדה כי הירידה מהרכב הייתה חלק מהתהליך הכולל של הפריקה, אין בה כדי לאיין קביעה זו. ברובד העקרוני, כפי שנקבע בעניין אוסם , העובדה כי הפעולה במהלכה נפגע התובע היא במסגרת שימוש שנופל תחת החריג של טעינה ופריקה לא מוציאה את אפשרות קיו מה של דרך שימוש אחרת מוכרת, במקרה שלפנינו – ירידה מהרכב.

הירידה מהרכב במהלכה נפגע התובע הייתה חלק מהליך כולל של פריקה. לפי גרסת התובע הוא על ה ארגז המשאית כדי לקשור את משטח האבנים באמצעות רצועות אל המנוף , ולאחר השלמת ביצוע פעולה זו ירד מן הארגז ותוך כדי הירידה – נפגע. אמת, באותו שלב פעולת הפריקה בכללותה טרם הסתיימה. פניו של התובע היו לכיוון המתגים המצויים בקדמת המשאית שמיועדים להפעלת המנוף כדי להניף את משטח האבנים ולפרוק אותו. העובדה כי הירידה מהרכב הייתה בין שלב אחד של הפריקה לשלב נוסף שנועד להמשיך או להשלים את הפריקהף, אינה מוציאה את הירידה מהרכב מגדר השימוש המוכר. במילים אחרות, לא ניתן "לספח" את הירידה מהרכב לפעולת הפריקה באופן שניתן לראות בה כפעולה נלווית לפעולת הפריקה וחלק בלתי נפרד ממנה, זאת גם אם היא בוצעה במהלך ביצוע הפריקה . בבסיס עמדה זו מספר טעמים:

ראשית, החשבת פעולה הירידה מהרכב כחלק מהפריקה יש בה כדי לאיין את הקביעה בעניין אסם, שהרי נקודת המוצא בעניין אוסם הייתה כי הפעולה נופלת הן בגדר שימוש עצמאי מוכר והן בגדר החריג של טעינה ופריקה. בהינתן כך לא ניתן לבטל את פעולת הירידה מהרכב כאילו לא הייתה קיימת ולהבליעה בחריג הטעינה והפריקה . שנית, יהא זה מועיל לחזור לנסיבות המקרה בעניין אוסם. עניין אוסם איגד הכרעה בשני תיקים. באחד המקרים (בו הנפגע היה יעקב סמג'ה) דובר על נהג משאית שעסק בפריקת סחורה מבעד לפתח האחורי של ארגז משאית. בשלב מסוים ביקש הנפגע לרדת מארגז המשאית ובמהלך הירידה נפל ונפגע. אמנם באותו מקרה הוצאת הסחורה מהמשאית הסתיימה, אך פעולת הפריקה לא הסתיימה והיה צורך בעוד שלב נוסף לסיום הפעולה – נעילת הדלת האחורית או סגירתה. בע ניין אוסם נקבע כי נסיבות אלו מהוות תאונת דרכים, משום שהיה מקום לראות את הירידה מן המשאית כפעולה עצמאית ודרך שימוש מוכרת אף שהיא בוצעה כחלק מתהליך הפריקה.

אחת הטענות שעשויות להתעורר, היא, כי הקביעה שמדובר בשימוש אין בה די, שכן עדיין יש לבחון אם השימוש הוא למטרות תחבורה, כפי שנקבע בהגדרה הבסיסית. אולם השימוש במקרה שלפנינו היה למטרות תחבורה. נבהיר. אין חולק כי התובע ירד מן המשאית כאשר פניו היו מיועדות להפעלת המנוף, כלומר להמשך ביצוע פעולת הפריקה. פעולות הפריקה והטעינה הן מטבען ו במהותן פע ולות למטרות תחבורה. העובדה כי "פריקה וטעינה" הוחרגו מדרכי השימוש המוכר ות אינה נוטלת מ הן את אופיין "הגנרי", שה וא תחבורתי. זאת ועוד, קביעת חריג סטטוטורי של טעינה ופריקה לא גורעת מהתפיסה כי טעינה ופריקה הן פעולות בעלות מאפיינים תחבורתיים (עניין אוסם, עמ' 561), ניתן אף לומר כי אם פעולות אלו לא היו "תחבורתיות" באופיין – לא היה צורך בהחרגתן מהגדרת השימוש . לאמיתו של דבר נימוק זה היה אחד הנימוקים בהכרעה בעניין אוסם, והדבר ברור – שהרי אם לא תאמר כך , לעולם ייחשב השימוש המוכר המתחרה לחריג הטעינה והפריקה שלא למטרות תחבורה, ובכך המודל השני שאומץ בעניין אוסם יימצא ריק מכל תוכן.

בחלק מהפסיקה של בתי משפט השלום ובתי המשפט המחוזיים ניתן לזהות מגמה שבה במסגרת יישום הלכת אוסם מושם הדגש על השלב בו בוצעה הכניסה או הירידה מהרכב. כך, ניתן למצוא פסיקה שלפיה כל עוד לא הסתיימה הטעינה והפריקה יש לראות את הירידה מהרכב חלק אינטגרלי מהפר יקה והטעינה (ראו למשל: ע"א (מחוזי ת"א) 2281/05 ‏אמניר תעשיות מיחזור בע"מ נ' לוי (פורסם בנבו, 1.7.2010)). בכל הכבוד הראוי, סבורני כי אבחנה זו לא עולה כלל מההכרעה בעניין אוסם ואף מנוגדת לה . אילו אכן ניתן להכיר בדרך השימוש של הירידה מהרכב רק עם סיום פעולת הטעינה או הפריקה הרי לא היה כל צורך בהלכת אוסם, שהרי במקרה זה פעולת הירידה או הכניסה לרכב בוצעה לאחר סיום פעולה הטעינה/ פריקה או לפני תחילת ביצועה, ובכך אין רְבוּתָא שכן אין סתירה בין דרך השימוש המוכרת לבין החריג. בנסיבות אלו יהיה אולי יהיה צורך להידרש למטרה לשמה נכנס הנפגע לרכב וליישב את הדבר ים עם פסק הדין בעניין פדידה (רע"א 8548/96 פדידה נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נא(3) 825 (1997)) אך דיון זה לא נדרש בענייננו.

לאחרונה ניתן על ידי בית המשפט העליון פסק הדין בעניין פלוני שהוזכר מקודם (רע"א 8744/18 מדינת ישראל נ' פלוני (פורסם בנבו, 12.5.2019)). אינני סבור שהקביעות בעניין פלוני משליכות על העניין שלפנינו. בעוד שהמקרה שלפנינו נופל במתח שבין דרך השימוש של ירידה מרכב לבין החריג של טעינה ופריקה, עניין פלוני דן בגבולותיה של פעולת הירידה והכניסה ל תוך הרכב וכלשון פסק הדין: " מהן הפעולות הבאות בגדר השימושים המוכרים שעניינם ב'כניסה' לתוך רכב וב'ירידה' ממנו כאמור בסעיף 1 לחוק?". פסק הדין בעניין פלוני משרטט את גבולות דרכי השימוש של כניסה וירידה לרכב וקובע מבחן משולב, פיזי ומהותי. לפי המבחן הפיזי ה כניסה אל הרכב מתחילה עם תחילת המגע הפיסי בין הנכנס לבין הרכב ואילו הירידה ממנו, מסתיימת כאשר רכש היורד עמידה יציבה מחוץ לרכב (עניין פלוני, פסקה 23 לפסק דינה של כב' השופטת וילנר). לפי המבחן המהותי "ככל שהפעולה הנדונה אשר הביאה לקרות האירוע הנזיקי מצויה בתוככי מתחם השימוש ברכב – היינו, בין תחילתו של המגע הפיסי עם הרכב לבין עמידה יציבה מחוצה לו וסגירת דלתו..." יש "להמשיך ו'לחלץ' מבין הפעולות המבוצעות בגדר מתחם זה את אותן פעולות אשר חיוניות במובן ה"פיסי" לכניסה לרכב או לירידה ממנו, ומהוות חלק טבעי ואינטגרלי משימושים מוכרים אלה". רק פעולות אלו ופעולות אלו בלבד תבואנה בגדר "כניסה" ו"ירידה" מהרכב (פסקה 23 לפסק דינה של כב' השופטת וילנר). לעניין המתח בין פריקה וטעינה לבין ירידה מרכב ראו דברי כב' השופט מינץ בעניין פלוני. דומני כי נסיבות המקרה שלפנינו מצויות בלב לבה של פעולת הירידה מהרכב, הן במובן הפיזי והן במובן המהותי.

המסקנה אפוא כי האירוע שבו נפגע התובע מהווה ״תאונת דרכים״ ועל כן קמה חובה על הנתבעת לפצות את התובע בגין נזקיו. מכאן נעבור לדיון בשאלת הנזק.

שאלה הנזק

התובע יליד 8.12.1970. לאחר התאונה פנה התובע לקבלת טיפול רפואי בקופת חולים, שם נבדק ונמצא כי הוא סובל מדפורמציה, נפיחות, רגישות והגבלה בתנועות שורש כף יד שמאל, ובצילום שנערך נתגלה שבר. במסגרת טיפול רפואי שהתובע קיבל, נעשתה ריפוזציה של השבר וידו הושמה בגבס. בבדיקות נוספות שנערכו לתובע צוין כי עמדת השבר משביעת רצון (ראו המסמכים הרפואיים שצורפו לתיק המוצגים מטעם התובע וסומנו ג' ו- ד'). כמו כן מהמסמכים הרפואיים עולה כי התובע הופנה לקבלת טיפולים פיזיותרפיים ועבר סדרה של טיפולים. במסמך מיום 15.10.2017 צוין כי התובע "חזר לפעילות פונקציונלית רגילה, רגישות קלה ברוטציה וברחיצת הגב". המסמך צורף כנספח ו' לתיק המוצגים מטעם התובע. התובע לא טען לקיומה של נכות בעקבות התאונה.

התובע עובד כאמור כנהג משאית, שכרו החודשי, כעולה מהתלושים שצורפו לתיק המוצגים מטעם הנתבעת, בניכוי מס הכנסה, מסתכם בסך של כ- 12,000 ₪. התובע ציין בעדותו כי הוא נעדר מעבודתו במשך חודש ושלושה שבועות. מנתוני המוסד לביטוח לאומי עולה כי אושרה לו תקופת אי כושר מיום התאונה ועד ליום 22.9.2017 (ראו נספח ז/1 לתיק המוצגים מטעם התובע).

בסיכומיהם בע"פ הצדדים לא הבהירו את הסתירה הקיימת בין העובדה שהתובע קיבל דמי פגיעה מהמוסד לביטוח לאומי לבין העובדה כי על פי תלושי השכר, שכרו בחודשים 8-9/17 שולם כסדרו בגין עבודה בפועל ולא על חשבון מחלה ( יובהר כי המעסיק איננו מעביד מוכר כמשמעותו בחוק הביטוח הלאומי ועל פני הדברים דמי הפגיעה הועברו לחשבון התובע). לפיכך נתבקשו הצדדים להשלים סיכומיהם בשאלה נקודתית זו. יוער תחילה כי הצדדים לקחו לעצמם את הדרור להתייחס לנושאים נוספים מלבד הנקודה אליה הפניתי, ללא קבלת רשות מבית המשפט ועל כן אין בכוונתי להתייחס לטענות אלו. לעיצומו של עניין, בסיכומיו טען התובע כי התובע "לא קיבל את מ שכורתו כמשכורת אלא בגין ימי המחלה לאחר שביקש לממש ולפדות את ימי המחלה". אין בידי לקבל טיעון זה. ברובד העובדתי, הטענה כי הרישום בתלוש השכר לא משקף את הדברים כהוויתם, היא טענה כבדת משק ל, שטעונה הוכחה בראיות והתובע לא השכיל להניח ראיות מתאימות. אמנם להשלמת הסיכומים צי רף מכתב ממעסיקתו המאשר כי התובע קיבל דמי מחלה. לא זו בלבד שהאמור במסמך סותר את הרישום בתלושי השכר, אלא שצירוף ראיה זו נעשה ללא קבלת רשות בית המשפט ובעיקר ללא מתן אפשרות לצד שכנגד להתגונן מפני טענה זו. לאמיתו של דבר לפניי אף לא מונחת בקשה להבאת ראיות נוספות. בנסיבות אלו, אין מקום לפסוק לתובע פיצוי בגין הפסד שכר לעבר. לשם שלמות התמונה יצוין כי התובע גם לא הניח טיעון, שלא לדבר על ראיה, לגבי המשמעות הכרוכה בקבלת דמי מחלה ממעסיקו (ראו: ד' קציר פיצויים בשל נזקי גוף 104 (1997)).

בשים לב למהות פגיעתו של התובע, שבמהלכה נגרם לו שבר ביד ודרש את השמת ידו בגבס, ולטיפולים הרפואיים להם נדרש, אני סבור כי יש לפסוק כאב וסבל בשיעור של 17,000 ₪. נוסף על כך אני סבור כי יש לפסוק פיצוי בגין עזרת צד ג' והוצאות בסכום גלובלי של 5,000 ₪ - סה"כ 2 2,000 ₪. מסכום זה יש לנכות את הסכומים שהתובע קיבל מהמוסד לביטוח לאומי בסך 18,831 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית עד להיום – 19,200 ₪. הסכום המגיע לתובע מסתכם אפוא בסך 2,800 ₪.

אשר על כן, אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 2 ,800 ₪ בתוספת הוצאות (לרבות אגרה) ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 1 ,200 ₪. הסכומים שבפסק הדין ישולמו תוך 45 ימים מהיום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית החל ממועד מתן פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ה תשרי תש"פ, 24 אוקטובר 2019, בהעדר הצדדים.