הדפסה

בית משפט השלום בקריות ת"א 39661-07-13

בפני
כב' השופטת עידית וינברגר

התובעת

פלונית
ע"י עו"ד ערן בקר

נגד

הנתבעים

1.מועצה מקומית כפר ורדים
ע"י עו"ד גסאן אגברייה ואח'
2.מדינת ישראל - משרד החינוך
ע"י עו"ד מאהר אלמאדי ואח'

פסק דין

התובעת, ילידת 1974, עבדה כמורה להוראה מתקנת בבית הספר הניסויי העל אזורי בתפן (להלן:"בית הספר") , החל מחודש ספטמבר 2007.
בתאריך 2.2.10, בסיום יום עבודתה, כאשר יצאה התובעת דרך דלת הכניסה הראשית למבנה הכיתות בבית הספר , והחזיקה בידה את הדלת, פגע בידה השמאלית כדור שנבעט על ידי תלמיד בית הספר , ששיחק באותה עת במגרש הצמוד למבנה הכיתות. כתוצאה מהתאונה נפצעה התובעת ב אצבעות 4 ו- 5 בכף ידה השמאלית.

אין מחלוקת בדבר אופן קרות התאונה. התובעת הגישה תצהיר מטעמה וחזרה על נסיבות התאונה בעדותה. הנתבעות לא חלקו על כך, ולא הביאו עדים מטעמן.
לטענת הנתבעות, אין להטיל עליהן אחריות לקרות התאונה, שכן התובעת לא הוכיחה כי מפגע בטיחותי כלשהו או התרשלות מצדן, הם שגרמו לתאונה.

דיון והכרעה
נסיבות התאונה ואחריותן של הנתבעות
התובעת העידה כי המגרש בו שיחקו תלמידים בכדור, במועד התאונה, הינו מעין רחבה הנמצאת בקדמת בית הספר שמהווה גם כניסה לביה"ס ולכיתות (בעמ' 11 ש' 28).
עוד העידה התובעת, כי תלמידים נהגו לשחק בכדור במגרש הצמוד לכיתות בהפסקות, בשיעורי חינוך גופני, אך גם באופן חופשי ופרטני, במהלך קיומם של שיעורים אחרים (בעמ' 8 לפרוט' ש' 23-26, עמ' 9 ש' 4).
התובעת העידה כי מאחר שמדובר בבית ספר פתוח ודמוקרטי, פעמים רבות משחקים תלמידים במגרש גם בזמן שיעור, כלומר יוצאים מהכיתות בהן מתקיימים השיעורים ומשחקים באופן חופשי משחקי כדור במגרש. לדבריה, הצוות החינוכי בבית הספר, כולל מנהל בית הספר, מודע לכך שתלמידים משחקים משחקי כדור במגרש כל הזמן .
לשאלה האם יש פיקוח של מורה בעת המשחק השיבה התובעת: "לא בהכרח. רמת הפיקוח בבית הספר מאוד נמוכה בגלל שזה בית ספר פתוח ודמוקרטי".
התובעת העידה כי ביום בו אירעה התאונה, ביקשה לצאת מהמבנה בשעה 12:00, שעה בה מתקיים שיעור. למיטב זכרונה, באותה עת לא שיחקה במגרש כיתה שלמה מלווה במורה לחינוך גופני, כלומר לא התקיים במגרש שיעור חינוך גופני. לדבריה:
"לא היתה שם כיתה שלמה ומורה. היו שם כמה תלמידים בגילאי כיתה ט' בערך ששיחקו כדורגל...כן זה לא היה במסגרת שיעור חינוך גופני עם מורה. זה מה שאני זוכרת" (בעמ' 11 ש' 11-14).

בהמשך העידה התובעת כי אינה יכולה לשלול שכן התקיים במקום שיעור ספורט.

עדותה של התובעת היתה עקבית ומהימנה. התרשמתי כי העידה ביושר רב. העובדה שלא הובאו עדים נוספים לתמוך בעדותה, אינה נזקפת במקרה זה לחובתה, שכן התאונה ונסיבותיה לא הוכחשו על ידי הנתבעות ולא היו במחלוקת.
בנוסף, התובעת נתנה הסברים מספקים ביחס לסיבות בשלן לא העידו עדים נוספים מטעמה.
(בעמ' 12-13 לפרוט').

בסיכומיה, מפנה התובעת לתשובות שניתנו לשאלונים שהפנתה אל כל אחת משתי הנתבעות, על ידי מר יפתח גיא, מנהל בית הספר.
בתצהיר תשובתו לשאלונים, תצהיר זהה שניתן לשני השאלונים (נספח ו' לתצהיר התובעת), השיב גיא כי המגרש בו שיחקו התלמידים בכדור אינו מוצהר כמגרש כדורגל, אלא משמש כרחבת משחקים לילדי בית הספר (תשובה 17), וכי אין נהלים כתובים ביחס לשימוש במגרש – תלמידים משחקים ב הפסקות, בשיעורים חופשיים ובשיעורי התעמלות, ותמיד יש מורה נוכח במגרש (סעיף 28 לתצהיר). עוד השיב גיא, כי המגרש אינו מגודר משום שהוא משמש כמעבר לכל דיכפין, וכי לא הוצבו במגרש שלטים המתריעים מפני פגיעת כדור תועה.
לטענת התובעת, הפרו הנתבעות את חובת הזהירות המוטלת עליהן, בין היתר משום שלא גידרו את המגרש בגדר, כנדרש על פי חוזר מנכ"ל משרד החינוך סב/6ב מתאריך 1.2.02.

איני מקבלת את תשובתו של גיא לפיה אין מדובר במגרש כדורגל מוצהר. מעיון בתמונת המגרש, שצורפה לכתב התביעה, והתקבלה כמוצג ת/1, ניתן לראות בבירור כי במגרש מוצבים שערים לצורך משחק כדורגל, סלים לצורך משחק כדורסל, וסימונים מתאימים על המגרש עצמו. לא נדרשת הצהרה נוספת כלשהי על מנת להפוך את המגרש למגרש כדורסל/כדורגל, בפרט כאשר גם התובעת וגם גיא מאשרים כי מתקיימים במקום משחקי כדור כל העת.
התובעת העידה כי, למיטב זכרונה , ש יחקו במקום מספר ילדים בלבד, באופן פרטני, וללא נוכחות מורה. אפשרות זו מתיישבת עם עדותה של התובעת לפיה המגרש שימש למשחקי כדור באופן פרטני, של תלמידים שבחרו לא להיכנס לשיעור ולשחק במקום זאת במגרש . כאשר עלי לשקול את עדותה של התובעת, שהיתה מהימנה עלי לחלוטין, אל מול תצהיר התשובות לשאלון של מר גיא, אני מבכרת את עדותה של התובעת ואיני מקבלת את הטענה כי מורה היה נוכח במגרש כל העת, בכל שיעור ושיעור, גם כאשר במקום שיחקו מספר תלמידים בלבד.

הנתבעות לא הביאו עדים מטעמם. בפתח ישיבת ההוכחות התנגדו להגשת התצהיר מטעם התובעת, אך לבסוף קיבלו את הצעת בית המשפט לפיה התצהיר יוגש, תוך שמירה על התנגדויות, ויתאפשר להם לזמן לעדות כל עד מטעמם.
לאחר ישיבת ההוכחות, הודיעה כל אחת מהנתבעות כי היא מוותרת על הבאת עדים מטעמה.

לטענת הנתבעות, לא הוכחה התרשלות מצידן. לטענתן משחקי כדור מותרים בכל מקום, אין חוק או הוראה המגדירה משחק כדור כמשחק מסוכן שיש להגבילו למקום מסוים בזמן מסוים, וקורה שבמהלך משחק כדור אחד התלמידים לא מדייק והכדור נבעט מחוץ לגבולות המגרש. לטענתן, התובעת לא הוכיחה מפגע או פגם כלשהו בבניין בית הספר, ולא הגישה חוות דעת מומחה מטעמה להוכחת ליקויי בטיחות.

על סמיכותו של מגרש הכדורסל לפתח הכניסה אל הכיתות ניתן ללמוד מעיון בתמונה הממחישה היטב קרבה זו (ת/1 והנספח לכתב התביעה ). התמונה מצביעה על קרבה ממשית בין הכיתות לבין מגרש הכדורסל הצמוד, ועל כך שעל מנת להיכנס אל הכיתות או לצאת מהן נדרשים תלמידים ומורים לעבור, דרך קבע, במעבר הצמוד למגרש, תוך סיכון מתמיד שיפגעו מכדור תועה.
התובעת העידה כי ב כניסה למתחם הכיתות הותקנו שתי מחיצות פלסטיק, אשר להערכתה נועדו להגן על הנכנסים והיוצאים מפני כדורים תועים, בזויות מסוימות (תמונה הממחישה זאת צורפה לכתב התביעה), וכי אב הבית אמר לה כי בכיתות בקומת הקרקע, הגובלות במגרש, הותקנו סורגים על החלונות, מאחר שבעבר נבעטו כדורים שגרמו לשבירת החלונות.
לשאלת ב"כ הנתבעת, השיבה התובעת כי אינה זוכרת אם הסורגים הותקנו על החלונות עובר לתאונה או לאחריה (בעמ' 18 לפרוט').
ביחס לסיבה בעטיה הותקנו הסורגים או מחיצות הפלסטיק , לא אוכל לקבל את גרסת התובעת, שאינה אלא עדות מפי השמועה, אולם אני סבורה כי אף אם לא ניתן לקבוע כי הנתבעות היו מודעות לסיכון, וצפו אותו, ניתן לקבוע בבירור כי היה עליהן לצפותו.

לטענת המדינה, גם אם היתה התובעת מספיקה לצאת מדלת בית הספר וצועדת לעבר היציאה, קרוב לוודאי היתה מתרחשת התאונה, שכן דרכו של כדור שנבעט מהמגרש לפגוע ברכב בחניה או בעובר אורח. לטענת המדינה, במקרה כזה לא מתקיימת חובת זהירות מושגית או קונקרטית, שכן לא מתקיימת צפויות נורמאטיבית - אין מדובר בסכנה בלתי רגילה, ולא ראוי, מבחינת מדיניות משפטית ראויה להטיל על הנתבעות חובת זהירות במקרה זה.
אין לקבל את הטענה.

המבחן שנקבע בפסיקה לבחינת קיומה של חובת זהירות קונקרטית הוא מבחן הצפיות, דהיינו האם אדם סביר יכול וצריך היה, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, לצפות את התרחשות הנזק שנגרם לתובע (ראו: ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113, בעמ' 126). מקום שהמזיק יכול, מבחינה פיזית, לצפות את הנזק, הוא צריך בדרך כלל, לצפות את הנזק ולנקוט באמצעים סבירים על מנת למנוע אותו. השאלה אם המזיק צריך לצפות את הנזק היא שאלה ערכית, אשר התשובה עליה נגזרת משיקולים של מדיניות. כלומר, האם בנסיבות העניין ראוי, מבחינת מדיניות משפטית ראויה, לקבוע כי הנתבעות צריכות היו לצפות את הנזק.
קיימים סיכונים סבירים וטבעיים שאדם יכול מבחינה פיזית לצפות, אך מבחינת מדיניות משפטית, אין זה ראוי להטיל בגינם אחריות, מאחר שהוא אינו צריך לצפות אותם.
התממשותו של סיכון רגיל וטבעי, אינה מטילה אחריות בנזיקין, מאחר שהאדם אינו צריך לצפות את הנזק, על אף שניתן, מבחינה פיזית, לצפותו. אולם, כאשר הנזק נגרם עקב סיכון חריג, שאינו טבעי, התממשות סיכון כזה עלולה, בנסיבות מסוימות, להטיל אחריות בנזיקין.

במקרה הנדון, על פי מדיניות בית הספר, משחקי כדור במגרש היו עניין של קבע, והתרחשו מדי שיעור, כאשר התלמידים היו משחקים בכדור באופן עצמאי, בזמן שחבריהם למדו בכיתות והם ביקשו לא להשתתף בשיעור (דבר מקובל בבית ספר דמוקרטי).
הצוות החינוכי בבית הספר ידע כי המגרש מהווה למעשה גם רחבת הכניסה לכיתות, וכי ילדים משחקים בו משחקי כדור כל העת, גם לא במסגרת שיעורי הספורט.
בנסיבות אלה, היה על הצוות החינוכי לצפות התממשותו של סיכון בלתי רגיל זה של פגיעת כדור תועה בתלמיד או מורה המבקש לצאת מפתח הכיתה שלו בדרכו הביתה.
מנהל בית הספר השיב בתצהיר התשובות לשאלון, כי המגרש לא גודר משום שהוא משמש מעבר לכל דיכפין. דא עקא, את השימוש במגרש כמעבר לכל דיכפין צריך היה למנוע, או לכל הפחות לסייג.
פגיעת כדור תועה בעובר אורח היתה "רק עניין של זמן" במקרה הנדון, ועל הנתבעות היתה מוטלת החובה לנקוט אמצעים להפחתת הסיכון, ולא להשלים עמו, בנימוק שדרכם של כדורים לפגוע בעוברי אורח.

לתמיכה בטענתה, לפיה מדובר בסיכון טבעי, שלא קמה חובה נורמאטיבית לצפותו, ולכן אין להטיל אחריות על הנתבעות, הפנתה המדינה למספר רב של פסקי דין בהם נדחו תביעות לפיצוי בגין נזק שנגרם בבית הספר מפגיעת כדור או מאירוע בלתי צפוי אחר, כמו פציעה בשל דקירת תלמיד את חברו בעיפרון. אין הנדון דומה לראיות.
אכן, יש מקום לדחות תביעות בגין אירוע לא צפוי, שלא ניתן היה לצפותו ולא היתה דרך למנוע אותו. כך למשל, במקרה ב ו נפגע תלמיד מכדור , תוך כדי משחק בשיעור ספורט בו הוא עצמו נטל חלק, ברור כי הסיכון לפגיעת כדור הינו אינהרנטי למשחק, ופגיעה כאמור אינה מעידה על התרשלות הצוות החינוכי . פציעה של תלמיד בידי תלמיד אחר, כאשר הצוות החינוכי עשה כל שלאל ידו על מנת לפקח על התלמידים ולמנוע מקרי אלימות, אף היא לא תקים אחריות בנזיקין, ככל שימצא כי מקרה האלימות היה פתאומי ובלתי צפוי.

המקרה שלפניי שונה, שכן התובעת אינה תלמידה שנטל ה חלק בשיעור ספורט , או במשחק חופשי בחצר. התובעת היא מורה שביקשה לצאת מהכיתה לאחר יום עבודה ולהגיע לביתה, כשפגע בה הכדור התועה .
לא ניתן לומר על מורה המבקשת לצאת מהכיתה, ונפגעת מכדור תועה בשעה שידה עדיין מונחת על דלת היציאה מהמבנה, כי נפגעה מסיכון טבעי שלא קמה חובה נורמאטיבית לצפותו.
במקרה הנדון מדובר במורה, אך אותו דין יחול גם בעניינו של תלמיד העושה דרכו אל הכיתה או ממנה, במעבר שיועד לשם כך, ואינו נוטל חלק במשחק כדור או בשיעור ספורט.

כאמור, סיכון בלתי סביר הוא סיכון שהחברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למונעו.
מובן, שלא ניתן להבטיח, באופן מוחלט, כי תלמיד או מורה לא יפגעו לעולם מכדור בשטח בית הספר, אולם במקרה הנדון לא נקטו הנתבעות אמצעים כלשהם להפחתת הסיכון, הנובע מקרבה יתרה בין המגרש למבנה הכיתות, ובכך הפרו את חובת הזהירות המוטלת עליהם כלפי התובעת.
אם תתקבל טענת המדינה, לפיה הסיכון שמורה בבית הספר, תיפגע מכדור תועה, הוא סיכון טבעי וקיים, ש לא מוטלת עליה החובה לנקוט אמצעים למניעתו, יווצר מצב בלתי מתקבל על הדעת, בו מורים יצטרכו להסכין עם סיכון חייהם ושלמות גופ ם, משום שתלמידים משחקים בכדור בבית הספר, ומעת לעת הם עלול ים להיפגע מכדור תועה. על פי גישה זו, מורה העוסקת בהוראה עשרות שנים, נמצאת בסיכון מתמיד לפגיעת כדור, ועלולה להיפצע גם מספר פעמים במהלך שנות עבודתה כמורה. לא ניתן לקבל גישה לפיה פגיעה כאמור היא בבחינת סיכון סביר, ש לא קמה חובה לצפותו.

התרשלותן של הנתבעות במקרה זה נובעת מכך שלא צפו את הסיכון העלול להיגרם לבאי בית הספר, בשל הקרבה הרבה מדי בין מגרש הכדורסל ששימש למשחקי כדור כל העת, כאמור, לבין המעבר המוביל אל הכיתות . היה עליהן לצפות פגיעת כדורים תועים בתלמידים ובמורים העוברים במקום, ולפעול ל מניעת הסיכון.

התובעת טוענת כי חלה על התובעת חובה לגדר את המגרש, על פי סעיף ד(1)(י) לחוזר מנכ"ל משרד החינוך סב/6ב המורה כדלקמן :
"מגרשים הגובלים במדרונות, בכבישים או בחלקים מזוגגים של הבניין יגודרו בגדר בגובה 4 מ'".
נראה כי על פי הוראות חוזר המנכ"ל היה צורך לגדר את המגרש, בהיותו גובל בחלקים מזוגגים של המבנה, שכן מבנה הכיתות רצוף חלונות לכל אורכו, חלקם מכוסים סורגים כאמור, יתכן שעל מנת למנוע שבירתם כתוצאה מפגיעת כדור. עם זאת, הסיכון שהתממש במקרה הנדון אינו הסיכון שמפניו נועדה הוראה זו בחוזר המנכ"ל להגן.
מכל מקום, במקרה הנדון החובה לגדר את המגרש או לנקוט בפעולה אחרת למניעת הסיכון קמה ללא קשר להוראות חוזר המנכ"ל, בשל הקרבה המיוחדת בין המגרש לכיתות, ובשל השימוש הנרחב שנעשה במגרש לשם משחקי כדור.
היה על הנתבעות לצפות פגיעה ישירה כזו שנגרמה לתובעת, ובנקל ניתן היה למנוע אותה.
לשם מניעת הסיכון ניתן היה לבנות קיר, שייצור פרוזדור סגור שיוביל אל הכיתות, ויחצוץ בין המעבר לכיתות לבין המגרש. לחלופין, ניתן היה, לכל הפחות , לתלות רשת בקצה הפרגולה המקרה את המעבר אל הכיתות, על מנת למנוע חדירת כדורים אל המעבר.
אני קובעת, אם כן, כי התאונה נגרמה בשל התרשלות הנתבעות.

אשם תורם
אין מקום להטיל על התובעת אשם תורם כלשהו לקרות התאונה. כאמור, התובעת נפצעה מיד עם צאתה מדלת המבנה, כאשר ידה היתה מונחת על הדלת. התובעת אמנם עבדה בבית הספר מספר שנים לפני התאונה, והיתה מודעת לסיכון, אולם לא עמדה בפניה כל אפשרות לצאת מהכיתה בדרך אחרת. לא היתה כל פעולה שהתובעת יכולה היתה לעשות על מנת למנוע את התאונה.

חלוקת האחריות בין הנתבעות
לטענת הנתבעת 2, המדינה, אם ימצא בית המשפט כי היה צורך לגדר את המגרש בו שיחקו התלמידים, על מנת שלא יבעט כדור ויפגע במורים והתלמידים היוצאים מהכיתות, עליו להטיל את האחריות על הנתבעת 1, הרשות המקומית. לתמיכה בטענה מפנה המדינה לחוזר מנכ"ל משרד החינוך סב/6ב הקובע כי הרשות המקומית תפעל באופן שמוסדות החינוך בתחומה, על מתקניהם, ייבנו בהתאם למפרטי הבטיחות שפורסמו על ידי משרד החינוך, תבצע בדק בית ושיפוצים, ותפעל לסילוק מפגעים ולביצוע פעולות מתקנות.
בסיכומיה, טענה המדינה לראשונה, כי הזמינה מבדקי בטיחות בשנים 2009 – 2011 ובשלושתם לא נכתב כי יש מפגע בטיחותי במגרש. המדינה צירפה לסיכומיה את הדו"חות, אולם בהחלטתי מיום 19.5.16 הורתי על הוצאתם מהתיק, משום שלא התקבלו כראיה במהלך שמיעת הראיות.

לטענת הרשות המקומית, לא הוכח כי היה מפגע כלשהו במבנה, או ליקוי בטיחותי במגרש, ולפיכך ככל שיש אחריות בנזיקין, מוטלת היא על המדינה, שכן התאונה נגרמה בשל פיקוח לא מספיק מצד צוות המורים בבית הספר, אשר לא פיקח על משחקי הכדור במגרש ואיפשר אותם ללא השגחה. הצוות החינוכי אף לא התריע על סיכון, ככל שהיה כזה.
בנוסף, חוזר המנכ"ל אליו מפנה המדינה מורה אף הוא, כי תוכנית לסילוק מפגעים "תיערך בשיתוף הנהלת המוסד החינוכי."
יתרה מכך, לטענת הרשות המקומית, על הצוות החינוכי בבית הספר מוטלת החובה להתריע מפני סכנה, שלעיתים רק הם מודעים לקיומה. כך למשל, תדירות משחקי הכדור במגרש, היתה ידועה רק לצוות החינוכי, והסיכון הממשי גם על רקע תדירות זו. לפיכך, שומה היה על הצוות החינוכי להתריע מפני הסיכון, גם אם הרשות המקומית לא איתרה מפגע.

הרשות המקומית הינה בעלת המבנה ומתקניו, והאחראית על שמירת בטיחותו.
הרשות המקומית יכולה הייתה לצפות את התרחשותו של הנזק, והיתה צריכה לצפותו, שכן בית הספר הוא מבנה שבאחזקתה ובפיקוחה, ומחובתה לדאוג לאיתור מפגעים בטיחותיים בו ומניעתם . ליקוי בטיחותי אינו רק מתקן שבור, אלא גם תכנון לקוי היוצר סיכון. חוזר המנכ"ל מורה כי הרשות המקומית אחראית לתקינות המבנים בשטח מוסד החינוך, כי היא אחראית לתכנון בדק בית ותיקונים בטיחותיים, וכי תפעיל את שירותיה כדי לתקנם ולהסירם.

עם זאת, האחריות לבטיחות המבנה ומתקניו, מוטלת גם על משרד החינוך, שלו האחריות למתן רישיון להפעלת בית הספר במבנה הנוכחי, ועליו לפעול בשיתוף פעולה עם הרשות המקומית.
בפסק דינו של בית המשפט הגבוה לצדק, שדן בעתירת איגוד הממונים על הבטיחות ברשויות המקומיות נגד החלטת משרד החינוך בדבר הקמת מערך מנהלי בטיחות מוסדות חינוך שהקים משרד החינוך, עמד בית המשפט על חובת משרד החינוך לפעול להבטחת הבטיחות במוסדות חינוך, בשיתוף פעולה עם הרשות המקומית (ראו: בג"ץ 10980/04 איגוד הממונים על הבטיחות ברשויות המקומיות נ' שרת החינוך ואח' (23.1.07)).
לדיון בחובה המוטלת על משרד החינוך, גם על פי חוזר מנכ"ל משרד החינוך 4/97 מתשנ"ז, ש בעלי הדין בפניי לא טענו לגביו, ראו גם: ע"א (ת"א) 2312/04 עיריית ראשון לציון נ' מדינת ישראל (2.6.06):
" הוראות חוזר המנכ"ל מטילות על הנהלת בית הספר ועובדיו חובה לפעול באופן שוטף למניעת מפגעים ולעשות ככל האפשר למניעת התרחשות תאונות. כך נאמר בחוזר:
"א. 1. כדי שמוסד החינוך לא ישמש גורם להיפגעות השוהים בו ממפגעים בטיחותיים במתקניו ובחצרותיו, חייבים הבעלות על המוסד, הנהלתו וציבור העובדים בו להיות מודעים וערים לסיכוני בטיחות במבנה-המוסד ובמתקניו ולפעול באופן שוטף ויום-יומי למניעתם.
מנהל בית הספר ומוריו יהיו ערים למוקדים ולאירועים שעלולות להתרחש בהם תאונות, ועליהם לעשות כל שניתן כדי למנוע אותן."

חובת הזהירות של משרד החינוך כלפי התובעת נובעת גם מהיות ו מעסיקה של התובעת המחוייב לספק לה סביבת עבודה בטוחה.
במקרה הנדון, אחריותו של הצוות החינוכי לקרות התאונה נובעת הן מהעדר התרעה על הצורך בנקיטת פעולות למניעת הסיכון, בפרט על רקע הידיעה שמשחקי כדור נערכים במקום כל העת, גם באופן פרטני על ידי תלמידים בודדים במהלך השיעורים, והן מהעדר פיקוח מתמיד של הצוות במגרש, אם כי בשיעור מופחת, שכן במקרה הנדון, ספק אם פיקוח היה מונע את התאונה.

המבחן לקביעת שיעור ההשתתפות בין מעוולים במשותף, על פי סעיף 84 ל פקודת הנזיקין [נוסח חדש], הוא "מידת האחריות" של כל אחד מהמעוולים לנזק. מידת האחריות נבחנת על פי מידת האשמה ההדדית ומשקלה היחסי של התנהגות כל אחד מן הצדדים באשם לגרימת הנזק (ראו : ע"א 3656/99 טרנסכלל בע"מ נ' מ.א.ר. מסחר וספנות בע"מ, פ"ד נו (2) 344; ת"א (מחוזי י-ם) 9107/07 פסקו נ' דניה סיבוס חברה לבניין בע"מ ( 9.1.12)).
בהתאם למבחן זה, ובהתאם לראיות שהובאו בפני, מצאתי שחלקה של העירייה באחריות במישור הנזיקי גבוהה במעט מחלקו של משרד החינוך.
העירייה הינה בעלת המבנים, היא זו שעסקה בטיפול בליקויים ובאחזקת המבנה, והיה עליה לצפות את הסיכון שהתממש, ולפעול לגידור המגרש או ליצירת חיץ אחר בינו לבין המעבר אל הכיתות.
עם זאת, אף שהתאונה נגרמה בעיקרה בשל ליקוי בטיחותי ולא בשל העדר פיקוח של הצוות החינוכי, אני סבורה כי חלקה של המדינה אינו קטן באופן משמעותי מחלקה של הרשות המקומית.
משרד החינוך היה צריך להתריע על הסיכון הכרוך בקרבה היתרה שבין מגרש הכדורסל לבין המעבר אל הכיתות, ולצפות כי מורים ותלמידים היוצאים מהכיתות או נכנסים אליהן עלולים להיפגע מכדור תועה, בפרט לאור העובדה שבבית הספר, בהיותו בית ספר דמוקרטי, מתקיימים משחקי כדור במגרש כל העת, באופן פרטני.
בנסיבות העניין, מצאתי כי יש לחלק את האחריות בין הנתבעות באופן שהרשות המקומית תישא ב- 60% מהחבות והמדינה – ב-40%.
הנזק
הנכות הרפואית ו הנכות התפקודית
כתוצאה מפגיעת הכדור בכף ידה השמאלית, נחבלה התובעת באצבעות 4 ו- 5. בבית החולים אובחן נקע באצבע 5 ובוצע קיבוע. לאחר הסרת הקיבוע, עברה התובעת טיפולי פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק.

מומחה רפואי מטעם התובעת, ד"ר מיכאל רייכמן, קבע כי בעקבות התאונה נותרה לתובעת נכות צמיתה בשיעור של 8% לפי סעיף 43(4)ב' לתקנות המל"ל, בגין קשיון לא נוח של אצבע 5 יד שמאל.
ד"ר רייכל קבע כי האצבע נמצאת בהטיה, ללא אפשרות של הצמדה. וכי עקב מנח האצבע, אין היא משתתפת בקמיצת האגרוף.
המוסד לביטוח לאומי הכיר בתאונה כתאונת עבודה, וועדה רפואית שליד המל"ל קבעה לתובעת נכות צמיתה בשיעור של 8% בהתאם לסעיף 43(4)(ב) לתקנות המל"ל.

ד"ר מרדכי קליגמן, שבדק את התובעת מטעם הנתבעות, קבע כי לתובעת נותרה נכות צמיתה בשיעור של 5% בהתאם לסעיף 44(4).
בחוות דעתו ציין ד"ר קליגמן, כי עיין בחוות הדעת של ד"ר רייכל ובפרוטוקול הועדה הרפואית של המל"ל, וכי הוא אינו מסכים כי המגבלה בתנועת אצבע 5 תואמת מצב של קשיון לא נוח.
ד"ר קליגמן ציין כי בבדיקתו הודגמה אחיזה שמורה והגבלה קלה בלבד התואמת מצב של קשיון נח.

התובעת מבקשת לקבוע כי הנכות התפקודית שנותרה לה כתוצאה מהתאונה הינה בשיעור של 10%.
לטענת הנתבעות, יש להעדיף את חוות דעתו של ד"ר קליגמן, ולו משום שבדק את התובעת במועד מאוחר יותר ולפיכך בדיקתו וממצאיו משקפים באופן נכון יותר את מצבה כיום. מכל מקום, לטענת הנתבעות, בין אם לתובעת נותרה נכות רפואית בשיעור 8% ובין אם בשיעור 5%, מדובר בנכות רפואית ללא השלכה תפקודית כלשהי.

ביחס לאומדן ההשפעה התפקודית הנודע לנכויות רפואיות שעד 10% ראוי לצטט מספרו של ד. קציר פיצויים בשל נזקי גוף, מהד' 5, עמ' 259 :
"נכויות בשיעור נמוך, של 5% או אפילו 10% , מטבען שאינן עלולות להשפיע על כושר התפקוד בנודע להשתכרות, אצל אדם מן היישוב. במקרים כאלו, הנטייה היא שלא לפסוק את הפיצוי לפי אחוזי הנכות אלא, מקום שבית המשפט משתכנע שאפשר שהנכות תהיה בעלת משמעות תפקודית, הוא עשוי לפסוק סכום גלובאלי בפריט נזק זה".
כידוע, הפגיעה התפקודית נקבעת על ידי בית-המשפט על-יסוד מכלול הראיות והנסיבות שלפניו. הנכות הרפואית משמשת נקודת מוצא, אולם יש להוסיף ולבחון את השפעתה על הנפגע המסוים. כך, בין השאר, יש לתת משקל להיקפה, אופייה ומיקומה של הפגיעה, ולהתייחס להשפעתה של הנכות על מקצועו של הנפגע תוך התחשבות בגילו, השכלתו וכישוריו. משקל ממשי יינתן לראיות הנוגעות להשלכה התפקודית בפועל, למשל – שינויים שחלו בשכר הנפגע (ע"א 3049/03 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3)792 [1995]; ע''א 2113/90 אדלר נ' סוכנויות דרום בע''מ [1992]; ע"א 6601/07 אבו סרחאן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ [2010]).
כן נפסק, כי:

"...קורותיו של התובע מיום התאונה ועד מועד פסק הדין יש בהם להשליך וללמד בדבר קיומה או אפשרות קיומה של הגבלה זו."

ע"א 286/89 מיכאל קז נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב "הפול" (31.12.89)

התובעת נעדרה מעבודתה כמורה בבית הספר מיום התאונה ועד יום 28.2.10 היינו לתקופה של 26 יום. בתחילת חודש מרץ 2010 שבה התובעת לעבודתה באופן מלא.
מעיון בתלושי השכר שלה ממועד התאונה ועד היום, עולה כי מספר שעות העבודה שלה כמורה לא פחת לאחר התאונה, וכי לא נגרע מאום משכרה.

מעיון בחוות הדעת מטעם בעלי הדין, עולה כי המגבלות אותן מתארת התובעת אינן כאלה שעשויה להיות להן השלכה תפקודית משמעותית על חיי היום יום. העובדה שהתובעת לא התקשתה לשוב לעבודתה לאחר 26 ימים, והתמידה בעבודתה מאז, באותו היקף לפחות , מלמדת כי המגבלה התפקודית אינה משמעותית.
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ואת מכלול הראיות שהובאו, אני קובעת, כי נכותה התפקודית של התובע ת הינה בשיעור של 5%.

הפסד שכר בעבר
לטענת התובעת, אמנם שבה לעבודתה בתום חופשת המחלה ולכאורה שכרה לא נפגע, אולם, כתוצאה ממגבלותיה בעקבות הפציעה בתאונה נמנעה מלקבל על עצמה שעות הדרכה נוספות וכתוצאה מכך שכרה לא עלה ולא התקדמה. העליה בשכרה הינה תוצאה של רפורמת אופק חדש, ולא כתוצאה ממאמץ אישי או שעות עבודה נוספות. התובעת מבקשת לפסוק לה הפסד שכר מלא לעבר, בגין 72 חודשים לפי נכות בשיעור של 10%.
ביחס לתקופת אי הכושר, טוענת התובעת כי יש לשלם לה הפרש בסך 5,209 ₪ בגין דמי הפגיעה. אין לקבל את טענת התובעת.

הפסד שכר בעבר הינו נזק מיוחד המצריך הוכחה, ובמקרה הנדון לא הוכיחה התובעת כל גריעה משכרה או כל הפסד שכר שנגרם לה מיום התאונה ועד מועד פסק הדין.
מעיון בתלושי השכר של התובעת עובר לתאונה ולאחריה, עולה כי מספר שעות העבודה שלה לא פחת בעקבות התאונה. בחודש ינואר 2010 שכרה ברוטו עמד על 7,298 ₪ לא כולל הפרשים בגין חודשים קודמים, ומספר שעות העבודה היה 115.
עם שובה של התובעת לעבודה לאחר התאונה, בחודש מרץ 2010 עמד שכרה על 7,107 ₪ ומספר שעות העבודה היה 123. בחודש אפריל היה שכרה דומה, ומספר שעות העבודה 113.
מיום 9.5.10 עד 14.8.10 שהתה התובעת בחופשת לידה.

מעיון בתלושי השכר של התובעת ומדו"ח רציפות בעבודה (נ/1), עולה כי שכרה עלה לאחר התאונה.
בשנת 2012 השתכרה התובעת מעבודתה במשרד החינוך ובדובדבני אשל שכר שנתי כולל של 133,895 ₪ היינו 11,157 ₪ לחודש.
בחודש ינואר 2013 עמד שכרה על 9,562 ₪ עבור 137 שעות עבודה, ובחודש ספטמבר 2013 עמד שכרה על 10,217 בגין 138 שעות עבודה.
אף אם שכרה של התובעת עלה, כטענתה, בשל רפורמת אופק חדש, לא הוכיחה התובעת כי בעקבות התאונה פחת שכרה ביחס לשכר שהיתה משתכרת, על פי אופק חדש, אלמלא התאונה.

שכר חודש פברואר 2010, החודש בו ארעה התאונה, שולם לה במלואו על ידי משרד החינוך, ודמי הפגיעה הועברו אל משרד החינוך, המעסיק, בהיותו מעביד על פי תקנה 22 (ראו ההערה באישור תשלום דמי הפגיעה).
לפיכך, אין לפסוק לתובעת פיצוי בגין הפסד שכר בעבר.

הפסד שכר בעתיד
לטענת התובעת, עובר לתאונה, עבדה כמורה לחינוך מיוחד וכמדריכה אזורית והשתכרה בממוצע, סך של 7,275 ₪ ברוטו, משוערך להיום 7,755 ₪.
כיום משתכרת התובעת בממוצע סך של 10,500 ₪, ולטענתה, זהו בסיס השכר לפיו יש לחשב את השתכרותה כיום.
הנתבעות אף הן מפנות לעלייה בשכרה של התובעת מאז התאונה, וטוענות כי הדבר מעיד על כך שלא נפגע כושר השתכרותה.

כידוע, באשר לגריעה מכושר ההשתכרות, נעשתה הבחנה בפסיקה, בין "נכות רפואית", "נכות תפקודית", ו - "אובדן כושר השתכרות" שנגרמים עקב תאונה. ראו: פס"ד גרוגיסיאן הנ"ל וכן ע"א 722/86 יונס נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב, פ"ד מג(3) 875 ,878.
התובעת שבה לעבודתה זמן קצר לאחר התאונה והתמידה בה במשרה מלאה. שכר התובעת לא נפגע עקב התאונה, והוא אף עלה. התובעת היא עובדת קבועה של משרד החינוך ואין חשש ממשי כי בעתיד תפוטר עקב נכותה או ששכרה יפחת. בפועל, אפוא, נכותה של התובעת לא פגעה בכושר השתכרותה ופגיעה ממשית כזו אף אינה צפויה. בנסיבות אלה, כאשר לא צפוי לתובעת הפסד שכר בעתיד, אין מקום לחשב את הפסדי השכר של ה על פי שיעור נכותה של התובעת לצמיתות, כמשקפת את שיעור הפסד כושר ההשתכרות (ראו: ע"א 286/89 הנ"ל).

כמקובל בשיעורי נכות נמוכים, בשים לב להגבלה הקלה בכושר הפעולה ממנה סובלת התובע ת, יש לפסוק לה פיצוי גלובלי בגין הפסד שכר בעתיד , זאת בשל החשש לגריעה מכושר ההשתכרות בעתיד, והסיכוי להיפלטותה לשוק העבודה.
בהתאם לאמור , אני פוסקת לתובעת בגין הפסדי שכר לעתיד, פיצוי גלובלי בסך 60,000 ₪.

הפסד פנסיה
על-פי צו הרחבה [נוסח משולב] לפנסיה חובה לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957 (י"פ התשע"א 6302 ) החל מיום 1.1.2014 שיעור הפרשות המעביד הוא 12% מן השכר המבוטח.
ראו לעניין זה: ת"א 16951-04-10 ע.מ.מ. נ' ע.מ.ר, אשר אוזכר גם בפסיקתו של ביהמ"ש העליון בע"א 7548/13 שפורן נ' תורג'מן (27/01/2014) ו ע"א 8930/12 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' טוויג (31/07/2014).
על בסיס האמור, אני פוסקת לתובעת פיצוי בגין הפסד פנסיה בסך של 7,200 ₪.

כאב וסבל
בהתחשב באופי הפציעה, בנכות שנותרה לתובעת, ובפגם האסתטי שנגרם לה לצמיתות כתוצאה מהפציעה באצבע החמישית שנותרה מעוותת למראה, אני פוסקת לתובעת פיצוי בגין כאב וסבל בסך 30,000 ₪.

עזרת צד ג'
לאחר התאונה היתה אצבעה של התובעת מקובעת למשך כשלושה שבועות. עם הסרת הקיבוע עברה טיפולי פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק. התובעת הצהירה כי לאחר התאונה נעזרה בשירותיה של עוזרת בית, ובמהלך חצי השנה הראשונה שלאחר התאונה היתה העוזרת מגיעה אליה מדי יום למשך שעה או שעתיים ביום. בחלוף חצי שנה ממועד התאונה המשיכה העוזרת להגיע אליה לעבוד במשק הבית פעם בשבוע למשך 4-5 שעות.

בחקירתה הנגדית נקבה התובעת בשם העוזרת, וציינה כי העוזרת אינה עובדת עם קבלות. עוד העידה התובעת כי העוזרת הגיעה אליה כל יום למשך שעה או שעתיים מאחר שהיתה עם תינוק ולא יכלה לחתל אותו עם יד מגובסת. התובעת נשאלה והשיבה כי עובר לתאונה לא העסיקה עוזרת בית (בעמ' 16 לפרוט') .

התובעת ילדה בתאריך 11.5.16 היינו כחודשיים לאחר שובה לעבודתה, ולכאורה לתפקוד מלא. למרות זאת, עדותה של התובעת היתה מהימנה בעיני, ולפיכך אני מקבלת את טענתה לפיה במהלך חופשת הלידה נעזרה בשירותיה של עוזרת בשכר, לצורך עזרה עם התינוק ובמשק הבית, בעקבות מגבלותיה עקב הפציעה בתאונה – עזרה שלא נזקקה לה קודם לכן.
עם זאת, מדובר בעזרה בהיקף מצומצם של כשעה עד שעתיים ביום, ופעם בשבוע למשך 4-5 שעות, לתקופה קצרה.

לאחר שהתייצב מצבה של התובעת, כעבור מספר חודשים, והיא נותרה עם נכות צמיתה בשיעור נמוך, שאינה מהווה מגבלה תפקודית משמעותית, אני קובעת כי גם אם המשיכה התובעת להעסיק עוזרת בית בשכר, דבר שלא עשתה עובר לתאונה, אין לכך קשר לפציעתה בתאונה. התובעת לא זכאית, בגין המגבלה הקלה שנותרה לה, לפיצוי בגין עזרת צד ג' מיום סיום חופשת הלידה ואף לא לעתיד.

בנוסף, בגין התקופה שסמוכה לתאונה, טרם הלידה, יש לפסוק לתובעת פיצוי בגין עזרת בני משפחה, על פי אומדן, על הצד הנמוך, שכן הלכה היא, שאם ניזוק זקוק לעזרה שניתנה לו על-ידי קרוב משפחה, אין לראות בכך בלבד, עילה לשלילת הזכות לקבל פיצוי מן המזיק (דוד קציר, פיצויים בשל נזק גוף, התשנ"ח 1997, בעמ' 424, ע"א 93/73 שושני נ' קראוז ואח’, פ"ד כח(1) 277).
הפיצוי הכולל בגין עזרת צד ג' לעבר, על דרך האומדן, הינו 8,000 ₪.

הוצאות רפואיות ונסיעות

התאונה הינה תאונת עבודה, ולפיכך כל ההוצאות הרפואיות מכוסות על ידי המל"ל מכח חוק הביטוח הלאומי ו תקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה) תשכ"ח – 19 68.
התובעת נזקקה לטיפולי פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק מספר חודשים לאחר התאונה. מאז לא הוכיחה כי נזקק ה לטיפול רפואי כלשהו .
לא הוכח כי התובעת תיזקק בעתיד להוצאות רפואיות שלא יהיו מכוסות על פי חוק.
עם זאת, מאחר שסביר כי נדרשה בעבר להוצאות רפואיות מסוימות, לרבות תשלום דמי השתתפות לצורך קבלת טיפול רפואי והוצאות נסיעה לטיפול רפואי, אני פוסקת לתובע ת פיצוי גלובלי בסך של 2,000 ₪ בגין הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה, בעבר ובעתיד.

סיכום הנזק:
הפסד שכר בעתיד – 60,000 ₪
הפסד פנסיה בעתיד – 7,200 ₪.
כאב וסבל – 3 0,000 ₪
עזרת צד ג' – 8,000 ש"ח
הוצאות נסיעה והוצאות רפואיות – 2,000 ₪
סך הכל – 10 7,200 ₪.

הנתבעות תשלמנה לתובעת סך של 10 7,200 ₪ בצירוף שכר טרחת עורך דין בסך 21,322 ₪ ו החזר הוצאות הכולל את סכום האגרה ששולם עם הגשת התביעה, ושכר המומחה מטעם התובעת.
במישור חלוקת האחריות בין הנתבעות, תישא הנתבעת 1 ב- 60% מסכום הנזק והנתבעת 2 ב- 40% ממנו.
הסכום ישולם בתוך 30 יום, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, ממועד פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום, כ"ו אב תשע"ו, 30 אוגוסט 2016, בהעדר הצדדים.