הדפסה

בית משפט השלום בקריות ת"א 3946-03

בפני
כב' סגן הנשיא, השופט נווה ערן

תובעת

דליה חסון
באמצעות ב"כ כמאל חסון.

נגד

נתבעים

1.האיל דעקה יוסף
2.האני דעקה אמין
באמצעות ב"כ מורשד טנוס.
3.גסאן בולוס חנא סליבא
4.מדיאנה בולוס חנא סליבא
5.עזבון עטאלה עבלה חנא
באמצעות ב"כ אליאס אבו זלף.
6.חנה סליבא חנא
באמצעות ב"כ סרי חורייה.
7.סליבא בדיע חנא

פסק דין (סופי בנוגע לתשלומי איזון והוצאות)

פסק דין זה עניינו אך ורק נושא תשלומי איזון ודרישה להוצאות, זאת לאחר שכבר ניתנו בתיק מספר פסקי דין, אשר הביאו לפירוק שיתוף.

בעניין תשלומי האיזון מונה מומחה מטעם בית המשפט, השמאי דותן דרעי, אשר נחקר בבית המשפט וביצע השלמה של הטבלאות. כמו כן, נשלחו אליו שאלות הבהרה והמומחה השיב עליהן.

להלן יפורטו טענות הצדדים לעניין תשלומי האיזון והדרישה להוצאות.

טענות התובעת:
גב' אניסה חסון (הנתבעת מס' 3 בתביעה המקורית) הם הבעלים של 3,318 ₪ משטח חלקה 83 גוש 10280 בשפרעם, כששטח החלקה הכולל הוא 6,689 מ"ר. התובעת מבהירה, כי ההתייחסות בטענותיה הן לתובעת ולגב' אניסה חסון, חמותה של התובעת, שהן בעלות אינטרס זהה, ושעל פי הסכם הפשרה שהוצע על ידי כב' בית המשפט המחוזי, הוסכם בין היתר, לראות בחלקות התובעת וחמותה כיחידה אחת.
הבעלים של יתר החלקים בחלקה הם הנתבעים, כשלעזבון המנוחה עבלה עטאללה 1,846 מ"ר, הגב' חנה סליבא 725 מ"ר ומשפחת דעקה 800 מ"ר, סה"כ 6,689 מ"ר. השטחים הנ"ל הם לפני ההפרשות לדרכים ושטח ההפרשות הכולל הוא 953 מ"ר מכלל שטח החלקה.
על פי חוות הדעת ותשריט חלוקה סופי של מומחה בית המשפט, מר אוסאמה אליאס, חלקה של התובעת וגב' אניסה חסון (להלן: "משפחת חסון") בהפרשה לדרכים הוא 537 מ"ר, 299 מ"ר חלקה של התובעת + 238 מ"ר חלקה של גב' אניסה חסון. לטענת התובעת, יוצא שחלקה של משפחת חסון בהפרשה לדרכים הוא 0.563% (שהם 537 מ"ר מתוך 953 מ"ר), על אף שהיא מחזיקה בפחות ממחצית השטח הכולל של החלקה ולמעשה מחזיקה ב-0.496% חלקים מהשטח (שהם 3318 מתוך 6689) ומכאן הצורך בתשלומי איזון.
לטענתה, ההפרש שנוצר לזכותה של משפחת חסון מקורו בעובדה שעל פי הצעת החלוקה שהוכנה על פי הנחיות בית המשפט המחוזי נשמרה זכות משפחת דעקה להמשיך ולהחזיק בשטח שבו היא מחזיקה בפועל. משפחת דעקה מחזיקה בפועל ב-908 מ"ר.
התובעת טוענת, כי מומחה בית המשפט קבע בחוות דעתו כי מקדמי ההתאמה השמאיים לוקחים בחשבון במצב היוצא את הפרמטרים של נגישות לכל מגרש, חשיפת חזית המגרש לדרכי גישה, הצורך בסלילת דרך של זיקת הנאה המובילה לחלקות 1 ו-2, הצורך באיחוד שני המגרשים מבחינה תכנונית בעתיד, וזאת לצורך נגישות והפרשות נוספות לדרכים, שכן הדרך הסלולה לכלי רכב מגיעה רק עד "ראש מגרש" 83/2.
התובעת מבהירה, כי משפחת חסון הפרישה לדרכים באופן יחסי יותר מחלקה הרשום בטאבו, ועל כן החלופה השניה שבית המשפט הורה לשמאי להתייחס אליה היא חלוקת ה-108 מ"ר בין כל הצדדים כל אחד בהתאם לחלקו בטאבו מריעה את מצב משפחת חסון ומקפחת את זכויותיה ועל כן החלופה הצודקת והנכונה היא החלופה הראשונה או השלישית על פי חוות הדעת המקורית כשתוצאות שתי החלופה זהה.
על פי החלופות 1 ו-3 (השתת תשלומי איזון על משפחת דעקה או הטלתן על כל הצדדים למעט משפחת חסון), יש לשלם למשפחת חסון את הסכום של 101,553 ₪ לתובעת, וסך של 34,549 ₪ לגב' אניסה חסון, כשתשלומים אלה מוטלים על סליבא חנה ומשפחת דעקה על פי הפירוט בסעיפים 13.2.1 ו-13.2.3 לחוות הדעת.
על פי הנחיות בית המשפט מיום 28.3.10 התבקש המומחה לערוך נספח או השלמה לחוות הדעת, לאור טענה של ב"כ משפחת דעקה כי נכנסה לשטח במצב של 950 מ"ר ומצב היוצא הוא 908 מ"ר, כשהשטח הנוסף 150 מ"ר (מעבר ל-800 מ"ר) נגרע מסליבא חנה.
על פי סעיף 2.2.2. לנספח חוות הדעת, חלקה של משפחת חסון כמשפחת דעקה משתתפת בהפרשה לדרכים היא אותה תוצאה מבחינת משפחת חסון, 101,553 ₪ לתובעת ו-34,549 ₪ לגב' אניסה חסון, והשוני בין חוות הדעת העיקרית לנספח הוא מה חלקה של משפחת דעקה בתשלומי האיזון.
על פי חוות הדעת העיקרית משפחת דעקה חוייבה בתשלומי איזון בסכום כולל של 194,218 ₪ לפי חלופה 1, סעיף 13.2 ו – 155,146 ₪ לפי חלופה 3 סעיף 13.2.3. על פי הנספח, על משפחת דעקה לשלם רק 97,158 ₪ והיתרה עד לגובה 278,481 ₪ כולל הוטלה על חנה סליבא.
התובעת טוענת, כי על בית המשפט לאמץ את טבלת 2.2.2 בנספח, המחושבת לפי השתתפות משפחת דעקה בהפרשה לדרכים, שכן אין כל סיבה שמשפחת דעקה לא תשלם תשלומי איזון המגיעים ממנה, רק משום שהשטח בו היא מחזיקה נשמר על פי פסק דינו של בית המשפט המחוזי, מבלי שתפריש את מלוא החלק המוטל עליה בהתאם לחלקה היחסי בקרקע שהוא 950 מ"ר מתוך כלל שטח החלקה. לטענת התובעת, הנספח שהוגש מיטיב עם משפחת דעקה לעומת חוות הדעת המקוריות, לוקח בחשבון את המצב הנכנס 950 מ"ר והמצב היוצא "908 מ"ר.
לטענת התובעת, בית המשפט היה ער למצוקת משפחת חסון בכל הקשור לאיכות הירודה והגרועה מבחינה תכנונית והנדסית של השטח שברשותם וכן יתר המאפיינים שרק מגדילים את החסרונות, כמפורט בחוות דעתו של השמאי.
לעניין ההוצאות- התובעת טוענת, כי יש לבטל את הוצאות שנפסקו בפסק הדין מיום 4.1.07. לטענתה, בפסק הדין המשלים של בית המשפט המחוזי מיום 8.3.09 נקבע כי ניתן לחלק את החלקה בעין תוך התאמה לתוכנית הוועדה המקומית, כך שמהות ועיקר טענת התובעת התקבלו בערעור, כשיתר העניינים הושתתו על הסכמות שבין הצדדים וקיבלו תוקף של פסק דין.
התובעת מפנה לסעיף 5 לפסק הדין המשלים של בית המשפט המחוזי, בו נקבע כי "בסיום הדיון בערכאה הראשונה יוכל כב' השופט נווה לשקול שוב את ההוצאות שהטיל בפסק דינו ולהורות בקשר לכך כפי שימצא לנכון".
משכך מבקשת התובעת לבטל את ההוצאות שנפסקו כנגדה ולהורות על החזר התשלומים ששולמו.
לעניין המחיר שנקבע בחוות דעתו של מומחה בית המשפט- התובעת טוענת כי המומחה נחקר על חוות דעתו בבית המשפט וכי אין מקום להתערב בממצאיו של המומחה. משכך טוענת התובעת, כי יש לחייב את הנתבעים 1-2 ואת הנתבעת חנה סליבא לשלם למשפחת חסון סך של 136,102 ₪, לתובעת ולגב' אניסה חסון בהתאמה, וזאת על פי טבלה 2.2.2 לנספח חוות הדעת, כאשר משפחת דעקה משתתפת בהפרשות לדרכים.
התובעת מציינת, כי הנספח לחוות הדעת שניתן כשנתיים לאחר מתן חוות הדעת המקורית הושתת על אותו מחיר למ"מ קרקע, ומן הראוי היה שהמומחה ישערך את המחירים בהתאם לעליה במחירי המקרקעין שהיתה בתקופת הביניים, שאין חולק שהיתה גבוהה בהרבה מעליית המדד הרגילה.
בנסיבות הללו ומאחר ומדובר בסכומים שניתנו על ידי השמאי לפני למעלה משנתיים ולא שוערכו על ידו (מאחר ולא התבקש לעשות כן) מבקשת התובעת להוסיף לסכומים שנקבעו כתשלום עבור משפחת חסון הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן חוות הדעת 21.07.13 ועד ליום מתן פסק הדין, שכן הסכומים היו אמורים להיות משולמים נכון ליום מתן חוות הדעת. לטענת התובעת, הסכומים בתוספת הפרשי הצמדה וריבית נכון להיום הוא 144,952 ₪.

טענות הנתבעים 1-2:
הנתבעים 1-2 טוענים ביחס לעצם זכאות התובעת והנתבעת 3 לתשלומי איזון, ומפנים בעניין זה לסעיף 39(ב) לחוק המקרקעין, תשכ"ט- 1969, הקובע כדלקמן:
"היתה החלוקה בעין אפשרית רק אם ישולמו תשלומי איזון משותף לשותף, רשאי בית המשפט לחייבם בתשלומים כאלה, אם נראה לו הדבר יעיל וצודק בנסיבות העניין...".
לפיכך טוענים הנתבעים 1-2, כי אין חובה אוטומטית לחיוב בתשלומי איזון והדבר מסור לשיקול דעתו של בית המשפט. במסגרת שיקול דעתו, על בית המשפט להביא בחשבון את כל השיקולים והנתונים הרלוונטיים, לרבות זהות הצדדים, משך בעלותם בחלקה, אופן רכישת הזכויות בחלקה, מועדי רכישת הזכויות בחלקה והסכומים ששולמו בקשר לכך.
לטענתם, בענייננו אין לומר כי החלוקה בעין "אפשרית רק אם ישולמו תשלומי איזון". החלוקה, על פי חוות הדעת המודד מטעם בית המשפט, שאושרה הן על ידי בית משפט זה והן על ידי בית המשפט המחוזי, מחלקת את החלקה באופן נאות, כאשר כל צד מחזיק בחלק שיועד לו, ולתובעת ולנתבעת 3 ניתנו מגרשים, בחלק הפנוי אותו הם רכשו, שיכולים בהחלט לאפשר להם לבנות את בתיהם. לטענתם, דברים אלו נאמרים ביתר שאת נוכח האופן בו רכשו בני משפחת התובעת את הזכויות בחלקה ומחירי הרכישות, כאשר הרכישות נרכשו בשלושה שלבים:
בהסכם מיום 30.12.96 רכשה הנתבעת 1,427.3 מ"ר, תמורת 160,000 ₪. לפי הסכם זה המחיר למ"ר הינו 109 ₪.
ביום 1.11.97 רכשה התובעת 1,000 מ"ר תמורת סך של 30,000 דולר. לפי הסכם זה המחיר למ"ר הינו 30 דולר.
ביום 30.11.97 רכשה התובעת 846 מ"ר, תמורת סך שך 95,000. לפי הסכם זה המחיר למ"ר הינו 112 ₪.
התובעת והנתבעת 3 קנו את החלק הפנוי מהחלקה שכבר היתה מחולקת בפועל. לטענתם, הן כבר ידעו על חלוקת החלקה בפועל ועל המיקום של החזקת כל אחד מהנתבעים בזכויותיו בחלקה, וכך גם נקבע בפסק הדין הראשון מיום 4.1.07, אליו הנתבעים מפנים. לטענתם, כאשר רכשו התובעת והנתבעת 3 את הזכויות בחלקה הן כבר ידעו שחלקם של הנתבעים 1-2 נגרע למעשה מהחלקה. הן ידעו למעשה כי הן רוכשות את החלק הפנוי הדרומי של מה שנותר מהחלקה. חלק זה נקנה במושאע לפי מחיר של כ-110 למ"ר. כאשר רכשו את הזכויות בחלקה הן ידעו שהן רוכשות שטח ברוטו שממנו הן יצטרכו להפריש עבור דרכים, הן ידעו היכן שטח זה ממוקם ומהן דרכי הגישה אליו ובתוכו, ולכן המחיר הנמוך בו הן רכשו את זכויותיהן בחלקה גילם בתוכו למעשה את ההפסדים הצפויים מההפרשות.
לטענתם, כעת, משבוצעה החלוקה בפועל, ומשנגרעו מחלקיהן כצפוי שטחים עבור דרכים, הן מבקשות למעשה להתעשר על חשבון הבעלים המקוריים, בגובה אותן הפרשות, שכבר הובאו בחשבון במעמד רכישת הזכויות. לדעתם, התעשרות כזו, הינה שלא כדין ואין לה כל הצדקה.
הנתבעים 1-2 טוענים, כי הטבלה מספר 2.2.1. בחוות הדעת המתוקנת מיום 3.8.15 היא זו הטבלה המתאימה לקביעת תשלומי האיזון, וזאת כפוף להסתייגותם מהשווי המופרז עבור מ"ר שלטענתם נקבע בחוות דעתו של השמאי דרעי. לטענתם טבלה זו נשענת על שתי קביעות שלא ניתן לסטות מהם: הראשונה- כי מחלקת הנתבעים 1 ו-2 לא תהיה הפרשת דרכים, וזאת בהתאם להצהרתם כי אינם מתכוונים להשתמש בדרך וכי לא ישתמשו בדרך. כך קבע בית המשפט המחוזי במסגרת הערעור הראשון, הן בפסק הדין מיום 21.5.08 והן בפסק הדין המשלים מיום 8.3.09. לטענתם, לאור קביעה זו אין להביא בחשבון את הטבלה השנייה ולפיה הנתבעים 1 ו-2 משתתפים בהפרשה לדרכים בחלקה.
השניה- כי "שטח המריבה" של 150 מ"ר נרכש על ידי משפחת דעקה מהמנוח חנא בולוס סליבא, הבעלים המקורי של החלקה בכללותיו, וזאת כבר בשנות החמישים.
הנתבעים 1-2 מוסיפים, כי מותב זה קבע בפסק דינו הראשון קביעה עובדתית השרירה וקיימת גם היום, לפיה הוכח קיומה של עסקה בעל פה, אשר לא נרשמה, ובה רכש המנוח עטאללה חסן דעקה ( סבם של הנתבעים 1-2) את השטח של 150 מ"ר ושילם את תמורתם למנוח חנא סליבא. לטענתם, גם המצב הטופוגרפי בשטח ושלל עדויות וראיות חייבו את המסקנה והקביעה של מותב זה לפיה "לנתבעים 1-2 זכות מלאה בכלל השטח הנמצא ברשותם בפועל כעת (דהיינו מלוא תת החלקה בגודל 950 מ"ר) וכן זכות מעבר בשטח המסומן בתשריט מחוץ לחלקתם ("הנקניק")". לפיכך טוענים הנתבעים, כי בהתאם לקביעה זו הינם הבעלים של 950 מ"ר בחלקה וזהו שיעור זכותם ב"מצב הנכס" בטבלאות האיזון, וכל קביעה אחרת תחייבם למעשה לרכוש בשנית את "שטח המריבה" , תוצאה שאינה הגיונית מבחינתם.
לאור כל האמור לעיל, טוענים הנתבעים 1-2 כי הטבלה היחידה שיכולה להתאים בענייננו היא הטבלה 2.2.1 מחוות הדעת המתוקנת מיום 3.8.15. הנתבעים 1-2 מדגישים, כי על אף שהיה מוסכם הן על בית משפט זה והן על ידי בית המשפט המחוזי, במסגרת הערעור הראשון, כי השטח המוחזק בידי הנתבעים 1 ו-2 של 950 מ"ר, ישאר כשטח נטו, וזאת לאור התחייבותם שלא להשתמש בדרכים, בפועל איבדו הם, במסגרת תשריט החלוקה, 42 מ"ר, לטובת הדרך ("הנקניק") שלא תשמש אותם כלל.
הנתבעים 1-2 מבהירים, כי המחלוקת היחידה שיש להם עם חוות דעת השמאי היא לגבי שווי המ"ר בחלקה, קרי 800 ₪, אשר לטענתם הוא גבוה ומופרז לאין שיעור מהשווי למ"ר בפועל הן בחלקה והן בחלקות הצמודות לה. לטענתם, שווי זה הינו יותר מפי 7 מהמחיר בו רכשו התובעת והנתבעת 3 את זכויותיהן בחלקה. כמו כן, לטענתם, בסעיף 12.6 לחוות דעתו, פירט המומחה נתוני השוואה שמהן הוא גזר את השווי הבסיסי של הקרקע לצורכי חלוקה, כאשר הדוגמאות שהובאו אינן מהגוש בו מצויה החלקה (גוש 10280) ואף לא מהגושים הגובלים בו, למעט העסקה הראשונה בטבלה, מחלקה 8 בגוש, ובה המחיר למ"ר הינו 658 ₪, ואולם שווי זה נגזר מכך שהייעוד של קרקע זו הינו "מגורים+מסחרי", לעומת החלקה נשוא דיוננו שהייעוד בה הינו למגורים בלבד. לטענתם, עסקה זו מאותו גוש ממחישה כי המחיר למ"ר צריך להיות נמוך משמעותית מ-658 מ"ר. לטענתם, משעומת המומחה עם הנתונים המשתקפים מהמידע הנוגע לעסקאות בגוש הרלוונטי והגושים הגובלים בו, הוא ניסה לטעון כי כשמאי הוא מביא בחשבון שיקולים ונתונים נוספים, אך אין בחוות דעתו כל התייחסות לאופן בו הוא גזר את השווי.
הנתבעים 1-2 טוענים, כי החלקה אשר "סחבה" את המחירים כלפי מעלה הינה החלקה 29 בגוש 10265 שבה נמכרו שטחים בשווי של בין 887 עד 1,080 למ"ר, בצירוף מע"מ. לטענתם, אין להתחשב בנתוני חלקה זו בחישוב ערך הקרקע, שכן זו נמצאת במרחק רב ובעלת נתונים שונים מאופי השטח נשוא התובענה לפניי. בפרט טוענים הנתבעים כי בעוד שבחלקה שלהם ניתן לבנות עד 8 יחידות דיור, שהרי בחלקה 29 ניתן לבנות עד 32 יחידות על כל מגרש. טענתם האחרונה של הנתבעים כנגד שווי הקרקע הינה כי המומחה הכליל את מרכיב המע"מ בחישוב ערך הקרקעות המקבילות, חישוב אשר לא היה בו צורך שעה שעסקינן במכירה בין אנשים פרטיים.
לבסוף, דוחים הנתבעים 1 ו2 את בקשת התובעת לביטול חיובה בהוצאות, וזאת לאור התנהלותה הכללית של התובעת בניהול התובעת, ובפרט באי התייצבותה לישיבת בית המשפט מיום 13.1.2016.
סיכומו של דבר, מבקשים הנתבעים 1 ו2 כי בית המשפט יאמץ את הטבלה שבסעיף 2.2.1.
הנתבעת 5-
לטענת הנתבעת 5 על בית המשפט לאמץ את הטבלה שבסעיף 2.2.2, אשר קובעת כי הנתבעים 1 ו2 ישתתפו בהפרשות לדרכים. לתפיסתה, ככול ותתקבל הטבלה שבסעיף 2.2.1, משמעות הדבר תהיה פגיעה בעיקרון השוויון, וזאת כאשר הנתבעים 1 ו2 "מרווחים פעמיים". תחילה כאשר קיבלו את החלק בחלקה אשר נמצא בחזית לכביש הראשי, ושנית כאשר אינם נושאים בנטל ההפרשות לדרכים. משכך, דורשת הנתבעת 5 כי ההפרשה לדרכים תעשה באופן שיוויוני מכל שותף.
לטענת הנתבעת 5, דין טענת הנתבעים 1 ו2 כי אינם עומדים להשתמש בדרך המשותפת, להידחות, וזאת שעה שאין בכך בכדי להוות שיקול ע"פ הדין להימנעות מתשלומי איזון. שכן, לא ניתן להבטיח או למנוע מהנתבעים 1 ו2 להשתמש בדרך זו בעתיד.
לבסוף, הנתבעת 5 מבהירה כין להפריש את 108 המטרים שרכשו הנתבעים 1 ו2 מזכויותיה בלבד, וזאת כאשר הללו לא נרכשו ממנה.
סיכומו של דבר, מבקשת הנתבעת 5 כי בית המשפט יאמץ את הטבלה שבסעיף 2.2.2.
הנתבעת 6-
לטענת הנתבעת 6, התובעת ידעה טרם רכישתה את מצב הזכויות בחלקה, ובפרט את הגבולות המאושרים בין הבעלים, כמו גם השטחים אשר עתידים להיות מופרשים לדרכים. משכך לתפיסת הנתבעת 6, אין לפסוק כל תשלומי איזון בנסיבותיו של המקרה לפניי, וזאת כאשר הדבר נתון לשיקול בית המשפט.
לגופו של עניין, טוענת הנתבעת 6 כי תחילה לא הוכח כי לנתבעים 1 ו2 הבעלות ב950 מ"ר משטח החלקה, וכי לבית המשפט אין את הסמכות להכרעה בעניין זה. עוד טוענת הנתבעת 6 כי אין בטענת הנתבעים 1 ו2 באשר לאי השימוש על ידם בדרך המשותפת, על מנת להימנע מחיובים לשאת בנטל ההפרשה, וזאת כאשר הדבר יוביל לפגיעה בעיקרון השיוויון בין הצדדים.
לבסוף, מצטרפת הנתבעת 6 לטענות הנתבעים 1 ו2 כי על בית המשפט להימנע מאימוץ קביעת המומחה לעניין שווי הקרקע. בסיכומיה, חיזקה הנתבעת 6 את טענותיהם של הנתבעים 1 ו2, כפי שאלה הובאו לעיל, תוך שהיא מוסיפה כי המומחה לא פירט את קביעתו במידה הנדרשת וכי היה בעל דעה קדומה לעניין אמינות הדיווחים במגזר הערבי. מכאן שלתפיסתה, יש להעריך את שווי הקרקע נשוא התביעה לפניי, בשיעור נמוך בהרבה מזה שקבע המומחה.

דיון והכרעה:

לאחר שעיינתי בסיכומי הצדדים, ובחקירת מומחה בית המשפט, מצאתי כי על בית המשפט לאמץ את הטבלה שבסעיף 2.2.2 בחוות דעתו המתוקנת השנייה של המומחה ולהשית את תשלומי האיזון על הצדדים בהתאם.
להלן נימוקיי:
כאמור לעיל, פסק דין זה עוסק בסוגיה אחת ויחידה והיא ת שלומי האיזון וההוצאות בין הצדדים , לאחר שבין אלו התנהל הליך פירוק שיתוף. יש לציין כי מדובר בתיק ישן מאוד משנת 2003 שעבר במסגרת פירוק השיתוף גלגולים וערכאות רבות ובסופו של דבר ניתן בו פס"ד חלוט בנוגע לפירוק השיתוף. עם זאת הצדדים לא הצליחו להגיע להבנה בנוגע לתשלומי איזון ועל כן נדרשת הכרעת בית משפט המבוססת על חוות דעתו של מומחה שהתמנה לעניין תשלומי האיזון, אשר אף נחקר בבית המשפט, תיקן את חוות דעתו ונשלחו לו שאלות הבהרה עליהן ענה.

במסגרת פס"ד משלים זה, על בית המ שפט לתת הכרעתו בארבע שאלות משנה:
ראשית, האם הנתבעים 1 ו2 הינם בעלי הזכויות ב950 מ"ר משטח החלקה, כך שעל בית המשפט לבחון רק את שתי האופציות המצויות בתיקון לחוות דעת המומחה, ואלו בלבד.
שנית, האם יש לפסוק בתיק זה תשלומי איזון לטובת מי מהצדדים.
שלישית, האם על הנתבעים 1 ו2 להשתתף בהפרשות לדרכים, וזאת על אף טענתם (שעלתה גם בבית המשפט המחוזי בחיפה) כי לא יעשו כל שימוש בדרכים אלה.
רביעית, מהו שווי הקרקע נשוא התביעה לפניי, ובהתאם האם על בית המשפט לסטות מקביעת מומחה בית המשפט כי שוויה הוא 800 ₪ למ"ר.
אדרש לשאלות אלו, על פי הסדר הנ"ל.
מצבת הזכויות בחלקה.
תיק זה עבר גלגולים רבים. שני פסקי דין ושני ערעורים. מילים רבות כבר נכתבו בעניינים של הצדדים לפניי, ובהתאם לטיבה של הכרעתי כעת, איני מוצא לנכון לחזור בהרחבה על מה שכבר נכתב. בתמציתן של הדברים אומר, כי לאחר שהתנהל בעניין זה דיון הוכחות ארוך, ניתן פסק דין ונדחה ערעור בעניינו ונקבע באופן חלוט כי עובר להליך פירוק השיתוף, הנתבעים 1 ו2 היו בעלי הזכויות ב950 מ"ר משטח החלקה. שכן, כך הכרעתי בפסק דיני הראשון מיום 22.7.2007:
" השתכנעתי כי לנתבעים 1 ו-2 זכות מלאה בכלל השטח הנמצא ברשותם בפועל כעת (דהיינו מלוא תת-החלקה בגודל 950 מ"ר) וכן זכות מעבר בשטח המסומן בתשריט מחוץ לחלקתם ("הנקניק")"
על פסק הדין הגישה התובעת ערעור. שם בעוד שהגיעו הצדדים להסכמה אשר קיבלה תוקף של פסק דין, נכשלו אלו לאחר מכן בגיבוש הסכמה מלאה, והתיק חזר לעיוני לצורך הכרעה בטענותיהם לעניין הצעת החלוקה.
משניתנה הכרעתי באשר לתכנית החלוקה, כחלק מפסק דיני השני מיום 28.3.2010 , ערערה התובעת בשנית. בסייפא של פסק דינה, אשר דחה את הערעור, כתבה כבוד השופטת שטמר כדקלמן:
"ב"כ המערערת הוסיף בסוף סיכומיו לפנינו, כי ההכרעה בתוספת השטח למשפחת דעקה מסורה אך ורק לבית המשפט המחוזי, ועל כן יש לבטל את הנחיית בית משפט קמא לשמאי שמונה. אינני מקבלת הערה זו. אכן, בפסק הדין הראשון של בית המשפט המחוזי, מיום 21/5/08, נרשם כי על פי הסכם הפשרה בין הצדדים, לאחר קבלת חוות דעת השמאי יתבקש בית משפט זה (הכוונה לבית המשפט המחוזי) לקבוע אם על משפחת דעקה לשלם עבור שטח המריבה. אולם, בפסק הדין המשלים מיום 8/3/10 הובהר כי לאחר שתוכרע המחלוקת ביחס לחלוקה, ימנה בית משפט קמא שמאי מוסכם לקביעת תשלומי האיזון ולהערכת שוויו של שטח המריבה. מכאן, שניתנה לשופט קמא הסמכות לדון גם בעניין זה, בפסק הדין המאוחר יותר ולאחר שבית המשפט המחוזי למעשה לא צלח בהבאת הצדדים להסכמה".

מכאן, ובהתאם לאמור לעיל, אין כל מקום להזדקק בשלישית לטענת התובעת להיעדר סמכות בית המשפט, ולהיעדר זכותם של הנתבעים 1 ו2 ל950 מ"ר מן החלקה וטענה זו נדחית לחלוטין . על כן חוות הדעת הנדרשת לצורך הכרעה בתשלומי האיזון בתיק זה הינה חוות הדעת השנייה אשר הגיש מומחה בית המשפט ושמציינת כי זכותם של הנתבעים 1 ו2 במצב הנכנס לחלוקה היה 950 מ"ר. יש לציין, וזאת בזיקה לטענת הנתבעת 6, כי בצדק גרע המומחה בחוות דעת השנייה את השטח של 150 מ"ר מכלל הנתבעים והתובעת, שכן שטח זה נמכר לידי הנתבעים 1 ו2 ממי שהיה בזמנו בעליה של החלקה בכללותה (ולכך ראה הודעות הצדדים מיום 26.5.2015 ).

תשלומי איזון
כאמור לעיל, לטענת התובעת תכנית החלוקה שאומצה על ידי בית המשפט בפסק הדין מיום 28.3.2010, פגעה בזכויותיה. עיקר טענותיה הופנו הן ביחס לנגישותן של החלקות שנותרו בידיה, כמו גם העובדה, כי יותר מ מחצית השטחים שהופרשו לצורך הדרכים המשותפות, הופרשו משטחה.
מומחה בית המשפט נתן את דעתו על טענותיה והביאם במכלול הפרמטרים בקביעתו את תשלומי האיזון להם התובעת ראויה. מעיון בחוות דעתו השנייה עולה, כי ללא תלות בטיבה של הכרעתי, ובזאת כוונתי לשאלה האם על הנתבעים 1 ו2 להשתתף בהפרשות לדרכים או לא, שהרי לתובעת תיגרם ירידה בשווי אחזקתה. בגין ירידה זו העריך המומחה כי התובעת זכאית לקבל תשלומי איזון בסכום הנע בין 39,088 ₪ לבין 71,115 ₪, וזאת בהתאם לטיב הכרעתי בשאלה לעיל. לסכומים אלו הגיע המומחה לאחר ששקלל את בעיית הנגישות של החלקה שבהחזקת התובעת, ולכך ראה עמודות 4 ו5 בכל אחת מן הטבלאות.
מכאן, שעל פי קביעת המומחה, בגין הליך הפירוק ותכנית החלוקה שאומצה, זכאית התובעת לקבל תשלומי איזון. האם העלו מי מהנתבעים טענה אשר יש בה בכדי לסטות מקביעה זו?
כזכור, כלל הנתבעים העלו את הטענה , כי בעת שרכשה את הקרקע, ידעה התובעת על מצב הזכויות בחלקה, כמו גם החלוקה הנהוגה בה. מכאן שלטענת הנתבעים דרישת התובעת לקבל תשלומי איזון הינה חסרת תום לב ויש לדחותה, שכן מצבה כלל לא הורע ומצבת זכויותיה נשארה כפי שהייתה עובר לתהליך הפירוק.
ההכרעה בשאלת זכאות התובעת לתשלומי איזון אינה פשוטה. על כף המאזניים עומדים מספר שיקולים זה כנגד זה.
מחד גיסא, עומדת חוות דעת המומחה, אשר קובעת , כי התובעת זכאית לתשלומי איזון, וזאת בהינתן כך ששווי זכויותיה ירד לאחר פירוק השיתוף.
מאידך גיסא עומדת הכרעתי השיפוטית מיום 22.7.2007 בו קבעתי באופן מובהק , כי התובעת ידעה את מצב הזכויות בחלקה, בטרם רכשה את זכויותיה בה , כפי שכתבתי:
"אציין בשולי פסה"ד, כי אינני נותן אמון שהתובעת לא היתה מודעת לשטח שקנתה ולא ראתה בפועל או ידעה בפועל על גבולות החלקה כפי שהם קיימים מזה שנים רבות"
לכך יש להוסיף את פסק הדין של בית המשפט המחוזי מיום 12.6.2016, בו נקבע כי: "נראה, כי חלקה של המערערת כתוצאה מפירוק השיתוף לא נפגע, ולא ניתן לומר כי החלוקה הביאה לה להפסד ניכר".
אודה על האמת, ההכרעה בין שיקולים אלו לא הייתה פשוטה. בסופם של לבטים רבים, נחה דעתי, כי התובעת זכאית לקבלת תשלומי איזון נוכח תכנית החלוקה שאומצה.
המקור הנורמטיבי לצורך פסיקת תשלומי איזון הינו ס' 39ב' לחוק המקרקעין אשר קובע:
(ב) "היתה החלוקה בעין אפשרית רק אם ישולמו תשלומי איזון משותף לשותף, רשאי בית המשפט לחייבם בתשלומים כאלה, אם נראה לו הדבר יעיל וצודק בנסיבות הענין; על תשלומי האיזון יחולו הוראות סעיף 25, בשינויים המחויבים ".
ענינו רואות כי פסיקת תשלומי איזון מסורה לשיקול דעת בית המשפט, וזאת כאשר הדבר הינו צודק ויעיל. מן המפורסמות הוא, כי בית המשפט יפסוק תשלומי איזון לטובת מי מהצדדים אשר הליך פירוק הוביל לכדי ירידה בשווי זכויותיו, עקב חוסר היכולת לשמור על שווים תוך פירוק השיתוף כדרך חלוקה בעין. כך קבע בית המשפט המחוזי בחיפה בע"א 8258-09-09 :
"על פי הוראות סעיף 39(ב) לחוק המקרקעין במקום שבו חלוקה בעין תהיה אפשרית רק עם תשלומי איזון, רשאי בית המשפט להתנות את צו החלוקה בתשלום כאמור. הכוונה הינה כי מקום שבו בשל החלוקה לא יישמר השווי היחסי של זכויות כל השותפים, יאוזן הפער בשווי באמצעות תשלומי האיזון. סעיף 39(ב) נוקט לשון "רשאי" בית המשפט, דהיינו מותיר לכאורה שיקול דעת לבית המשפט להחליט הן על עצם התשלום והן על שיעורו, אולם דומה כי הכלל הינו כי בית המשפט יעשה שימוש בסמכות זו כל אימת שקיים הפרש שווי, וימנע מכך רק במקרים חריגים. הטעם לדבר הינו כי אם ימנע בית המשפט מלחייב בתשלומי איזון יהיה בכך משום פגיעה בקניינו של השותף ללא פיצויים, פגיעה העולה כדי "הפקעה" ללא תמורה " (ע"א 8258-09-09 חלונג'י טאהא יוסף ואח' נ' ח'טיב ראפע ואח', פסק דין מיום 21.7.10, פורסם במאגרים המשפטיים).
וכך נאמר בספרו של דויטש, קניין, כרך א' תשנ''ז:
"החיוב בתשלומי איזון הוא עניין לשיקול דעתו של בית המשפט, לכאורה הן לעניין עצם התשלום והן לעניין פרטי התשלום ותנאיו. יחד עם זאת, אף שהחוק נוקט במונח 'רשאי', יש להקנות לסעיף 39(ב) לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, פרשנות ההולמת את ההגנה החוקתית על הקניין. כאשר צד מקבל יחידה נפרדת, אשר היא קטנה יותר מחלקו היחסי בקניין המשותף, הוא זכאי לתשלומי איזון כעניין שבדין. המילה 'רשאי', בסעיף 39(ב) לחוק המקרקעין משמיעה, כי בית המשפט רשאי לצוות על חלוקה בעין, למרות שחלוקה יחסית המתאימה באופן מלא לשיעור החלקים של כל שותף אינה מתאפשרת. אולם משהופעלה הרשות ובית המשפט מורה על חלוקה בעין, למרות חוסר האפשרות לחלוקה ההולמת את החלקים היחסיים של כל צד, ציווי כאמור כפוף לעולם - כך יש להבין את ההוראה - לחיוב לשלם תשלומי איזון".
בסיכומם של דברים אלו ניתן לראות כי המחוקק הורה על פסיקת תשלומי איזון כאשר הדבר הינו יעיל וצודק בנסיבות העניין, וככל שימנע בית המשפט מהלפעיל את סמכותו, שהרי זהו המעשה החריג לעניין זה.
מן הכלל אל הפרט, שהרי בהיכרותי רבת השנים עם התיק, ובשים לב לגלגוליו השונים, שני היסודות, של צדק ויעילות, מתקיימים בפסיקת תשלומי האיזון לתובעת.
סבורני כי בתכנית החלוקה שאומצה אכן הורע מצבה של התובעת.
הגם שאיני מתכוון לסטות מקביעתי השיפוטית לעיל, כי זו ידעה את מצב הזכויות בחלקה עת רכשה את זכויותיה, שהרי לבטח התובעת לא ידעה, ולא יכלה לדעת את התוצר הסופי של הליך פירוק השיתוף, וידיעתה אינה צריכה להוות את החריג לאי-פסיקת תשלומי האיזון לטובתה.
בסופו של דבר, התובעת נותרה עם חלקות להן בעיית נגישות, ובפרט מגרש 83/1 אשר לו אין כל גישה ישירה מהרחוב. יש לציין, כי במצב זה לצורך קבלת היתר בניה כנראה ו לא יהיה מנוס לתובעת מלאחד את מגרש 83/1 עם מגרש 83/2. לכך יש להוסיף את העובדה כי התובעת היא זו שהפרישה את השטח הגדול ביותר לדרכים המשותפות (ולכך ראה חוות דעת המודד). אם כן גם כאשר התובעת ידעה את מצב הזכויות בחלקה בטרם רכשה את זכויותיה, אין כל הוכחה כי המחיר בו רכשה את הקרקע גילם את ההפסד והירידה בשווי זכויותיה (הגם שהנתבעים חזרו על טיעון זה לכל אורך סיכומיהם) ושהליך הפירוק הסב לה. יש להזכיר, כי תכנית החלוקה שהגישה התובעת נדחתה, ובזאת גם התבטל האישור שניתן לבניית ביתה כפי שרצתה והיה כפוף לאישור התכנית על ידי בית המשפט . על כל פנים, הנתבעים לא גיבו את טענתם בהקשר זה באף מסמך או עדות, כי התובעת גילמה את ירידת שווי זכויותיה עקב הליך הפירוק במחיר בו רכשה את זכויותיה, וטענה זו נטענה בעלמא. לא ארחיב עוד במילים כי אם אצטט את שציינתי בסופו של פסק דיני השני מיום 28.3.2010:
"כבר מראש אעיר כי נכון לעכשיו, החלוקה שנעשתה, אפשר לומר, יכולה להוציא את כל הצדדים מרוצים, אם כי ברור לי שעו"ד חסון ומרשותיו, רואים בעצמם נפגעים מן ההחלטה. את אותה פגיעה יש לאזן בדרך של תשלומי איזון, אולם אני מודע לכך שהתשלום לבד יכול והוא אינו תרופה מלאה לפגיעה הרגשית אולי שכרוכה בחלוקה שעליה הוחלט ובבואי לקראת פסה"ד הסופי, אתן דעתי אף בכך ולא מן הנמנע שתינתן על ידי החלטה "יצירתית" בנסיבות הענין".

5. הפרשות לדרכים
בפני בית המשפט מונחות כאמור שתי טבלאות. טבלה 2.2.1, ובה פטורים הנתבעים 1 ו2 מלהשתתף בהפרשות לדרכים, וטבלה 2.2.2 אשר מחייבת אותם לשאת בנטל ההפרשה. כזכור טענת הנתבעים 1 ו2 הינה, כי שעה שחלקתם נמצאת בחזית לכביש הראשי, הם אינם ע תידים לעשות שימוש בדרך המשותפת, ומשכך אין לחייבם בתשלומי איזון בהתאם.
כאמור לעיל, שאר הנתבעים והתובעת דוחים את טענה זו כאשר לתפיסתם לא ניתן להבטיח, כמו גם למנוע מן הנתבעים 1 ו2 או מבקריהם, לעשות שימוש בדרכים המשותפות בעתיד. לדידם, הצהרה בדבר אי שימוש של שותף בדרכים הפנימיות של החלקה אינו יכול להוות שיקול בכל הנוגע לתשלומי האיזון, שכן הדרכים תהפוכנה לכדי רכוש ציבורי.
אכן צודקים התובעת ויתר הנתבעים, בטענתם כי אין בהצהרת הנתבעים כי לא יעשו שימוש בדרכים המשותפות בכדי לפטור את אלו מלהשתתף בהפרשה לדרכים.
עיקרון יסוד בהליך פירוק השיתוף, כמו גם בביצוע תשלומי איזון, הינו עיקרון השוויון. כאמור לעיל, מטרת ההליך הינה לבצע הפרדה בין הצדדים וזאת תוך שמירה עד כמה שאפשר על מצבת זכויותיהם עובר להליך הפירוק. בהתאם לכך שהרי ברירת המחדל הינה כי הנתבעים 1 ו2 יישאו גם הם בנטל ההפרשות לדרכים.
הנתבעים 1 ו- 2 בהתנגדותם לחיובם בהפרשות לדרכים לא עיגנו את טענתם בכל מקור או טיעון משפטי זולת הסכמה אשר קיבלה תוקף של החלטה בדיון שהתקיים בבימ"ש המחוזי בערעור על פס"ד הראשון, שם נקבע כדלקמן:
"ימונה מהנדס מודד, אשר יציע הצעת חלוקה בהתאם לדברים שנרשמו בפרו' הדיון מיום 11.3.08....המודד יביא בחשבון הפרשת שטחים לצורכי ציבור לרבות דרך מבלי שתהיה הפרשת דרכים מחלקתה של מש' דעקה וזאת בהתאם להצהרת משפ' דעק ה כי אינה מתכוונת להשתמש בדרך וכי לא תשמש בדרך ... לאחר קבלת חוות דעת המומחה ימונה שמאי שיעריך את תשלומי האיזון הנדרשים וכן יעריך את התשלום שיוטל על משפחת דעקה בגין הוויתו ר על הפרשת שטח מחלקתה לצורכי ציבור".
נשאלת השאלה האם הסכמה זו כובלת את הצדדים ופותרת את הנתבעים 1 ו- 2 מהשתתפות בהפרשות לדרכים?.
לאחר שבחנתי את הנסיבות הכוללות של תיק זה, אינני סבור שהסכמה זו יש בה כדי למנוע את חיוב הנתבעים 1 ו-2 מלהשתתף בהפרשות הדרכים ואסביר:
מעיון בתיק עולה כי לאחר הסכמת הצדדים הנ"ל מונה מודד, וזה הגיש הצעה לבימ"ש המחוזי. אז נתגלו בין הצדדים מספר מחלוקות אשר מנעו הסכם סופי והתיק חזר לבימ"ש השלום לצורך מתן פס"ד משלים. נוכח הצעת בית המשפט המחוזי לפשרה טען ב"כ הנתבעים 1 ו- 2 על השגותיו לחוות דעת המודד ואלה נכתבו במפורש בפרוטקול הדיון בבימ"ש המחוזי מיום 5.3.09:
"הערה מטעם עו"ד טנוס הסכמתינו להצעת בית המשפט דלעיל אינה מהווה הסכמה לקביעות של המומחה שלדעתינו הן בחריגה מסמכות והן בנוגע לחיוב המשיבים 1 ו- 2 בהפרשה לדרכים ותשלום בעד הפרש בין השטח המוחזק בידיהם בפועל לשטח הרשום על שמם בטאבו בעוד אלה ממילא צריכות להיות מוכרעות על ידי בית המשפט".
נוכח אי הסכמה זו הכריע בימ"ש המחוזי כדלקמן:
"אנו מורים על החזרת הדיון לבית משפט קמא על מנת שישלים את הדרוש ויורה על חלוקה בעין של החלקה תוך הקצאת המגרשים לשותפים וביצוע הפרשות הנדרשות לדרכים והכל על פי הצעת החלוקה שנערכה על ידי המודד המוסמך מר אוסאמה אליאס ושתוגש לרשויות התכנון לאחר שיעשו בה אותם שינויים אם וככל שבית המשפט קמא יורה על כך ולאחר שמיעת הצדדים"
אני למד מתוך קביעה זו, ולאחר שהסכמת הצדדים לא נשאה פרי , כי כל המחלוקות לרבות ההחלטה האם הנתבעים 1 ו- 2 ישתתפו בהפרשות לדרכים הועברו להכרעת בית המשפט השלום. על בימ"ש זה הוטלה משימה להשלים את המלאכה וניתנה לו הסמכות להורות על שי נויים לאחר שמיעת עדויות הצדדים ולכן גם נדרש השמאי שמונה מטעם בימ"ש לתת את דעתו גם בנוגע לסוגיה זו.

לאור האמור לעיל אני דוחה את הטענות להעדר סמכות בהכרעה בסוגיה זו שנטענה על ידי הנתבעים 1 ו- 2 וקובע כי על הנתבעים 1 ו-2 להשתתף בהפרשות לדרכים וזאת בהתאם לטבלה הרלוונטית המופיעה בעניין זה המופיעה בסעיף 2.2.2..

6. שווי הקרקע וחוות דעת המומחה
בחוות דעתו, קבע המומחה כי שווי הקרקע לעניין חישוב תשלומי האיזון הינו 800 ₪ למ"ר. כזכור,
על קביעה זו השיגו הנתבעים 1, 2 ו6. לתפיסתם, שווי הקרקע נמוך מכך בעשרות מונים, וכי שגה
המומחה כאשר הסתמך לצורך חישוביו על קרקעות אשר להן מאפיינים שונים, כמו גם כאשר
הכליל את מרכיב המע"מ בשווים של אותן עסקאות. משכך, טענו הנתבעים 1 ו2 כי על בית
המשפט להימנע מאימוץ קביעת המומחה, וכי יש להעריך את שווי הקרקע במחיר נמוך מכך.
יחד עם זאת יצוין, כי נמנעו מ לנקוב בסכום מדויק או לחילופין הציגו ראיות טובות בפני
המומחה שיש בהן כדי לסטות מן הקביעה האמורה.
לאחר שעיינתי במלוא טענות הצדדים ובפרט בחקירת המומחה מיום 12.1.2015 , מצאתי כי דין טענת הנתבעים להידחות, וזאת כאשר לא מצאתי כל סיבה שבדין ובצדק לסטות מקביעת מומחה בית המשפט לענין שווי הקרקע. להלן נימוקי:
הלכה פסוקה כי לא בנקל יסטה בית המשפט מקביעותיו של המומחה מטעמו, אשר מהווה כזרועו הארוכה, וכך נכתב בע"א 1167-08:
"ככלל, עילות ההתערבות בחוות דעת מקצועית אותה ערך שמאי או מעריך מצומצמות למקרים חריגים בהם פעל השמאי או המעריך בניגוד לכללי הצדק הטבעי כגון תחת השפעה בלתי הוגנת או עקב תרמית או כאשר פעל בחוסר תום לב [ראו: ע"א 609/93 מרום שירותי תעופה בע"מ נ' רשות שדות התעופה, פ"ד מח(5) 381, 391 (1994)]. פרט למקרים כאמור, אין מקום להתיר לצדדים להשיג על שיקול דעתו המקצועי של שמאי או מעריך על מנת להגיע לתוצאות הרצויות להם".
המומחה נחקר על עדותו, והשיב לטענות הנתבעים 1 ו2. מצאתי את תשובותיו כמקצועיות ושמניחות את הדעת, ולבטח שאינן מעלות נסיבה חריגה לסטייה מקביעותיו . סבורני, כי במורכבותו של התיק לפניי עשה מומחה בית המשפט את עבודתו נאמנה, ואין כל טעם שבדין ובצדק שאמנע מאימוץ חוות דעתו, דבר אשר יחייב ער יכת תסקיר ואומדן חדש, וזאת יש לציין בתיק אשר נמשך זמן רב, וההוצאות שנלוו לו גבוהות מן הרגיל. יש להוסיף כי כאמור לעיל אף אחד מן הנתבעים אשר עמד על הצורך לסטות מקביעת השמאי, לא גיבה את טענותיו בכל מסמך, כמו גם נתון אחר , אשר על פיו נכון כי בית המשפט ייתן את פסיקתו ויעריך נכונה את שווי הקרקע נשוא התביעה . הנתבעים 1 ו2 אמנם צירפו לעניין זה פלט מרשות המיסים המעיד על המחיר שנקבע בעס קאות מכירה בקרקעות סמוכות, אך אין די באלו על מנת שבית משפט המשפט יוכל להעריך אחרת, ולסטות מקביעת המומחה מטעמו.

סוף דבר:
מכל האמור לעיל מצאתי כי דין התביעה לתשלומי איזון להתקבל בחלקה.
הטבלה על פיה יש לבצע את תשלומי האיזון הינה זו שמצויה בסעיף 2.2. 2 לחוות הדעת השנייה של השמאי . על פי טבלה זו תשלומי האיזון הינם כדלקמן:
בצד המקבלים:
על התובעת דליה חסון לקבל סכום של 71,115 ₪.
על הגברת אניסה חסון (אשר היתה במקור נתבעת 3 ולמעשה על פי ההסכמות במחוזי יש לראותה כתובעת יחד עם הגב' דליה חסון) לקבל סכום של 10,284 ₪.
על עזבון הנתבעת 5 המנוחה עבלה עאטללה לקבל סך של 111,934 ₪
בצד המשלמים
על הנתבעת 6 סליבא חנא לשלם סך של 96,175 ש"ח .
על הנתבעים 1 ו- 2 משפחת דעקה לשלם סך של 97,158 ₪.

לעניין הוצאות המשפט:
שקלתי בדבר בתשומת לב רבה כזכור חייבתי בזמנו בהוצאות את התובעת וזאת בפסק הדין הראשון, מיום 4.1.2007. ההוצאות עוכבו ובפסק הדין של בית המשפט המחוזי מיום 8.3.2009, נאמר: "בסיום הדיון בערכאה הראשונה יוכל כבוד השופט נווה לשקול שוב את ההוצאות שהטיל בפסק דינו ולהורות בקשר לכך כפי שימצא לנכון". בהמשך חזר עו"ד חסון לכל אורך הדרך כי יש לבטל את ההוצא ות ויש לפסוק הוצאות לטובתו וזאת לאור התוצאה בבית המשפט המחוזי. הנתבעים מצדם טענו כי בפועל טענותיו לא הוכחו, וכי ההוצאות צריכות להיפסק לטובתם. יש לקחת בחשבון את השנים הרבות במהלכן נוהל תיק זה, לרבות ההוצאות בגין שכ"ט של המומחה והעובדה כי התיק היה קבוע לישיבת סיכומים בעל-פה אליה לא התייצבה משום מה התובעת. בנוסף, יש לזכור כי בעלות שכ"ט של חוות הדעת המתוקנת של המומחה, אשר בסופו של דבר אומצה על ידי בית המשפט זה, נשאה משפחת דעקה.
לאור האמור לעיל, אינני סבור שיש לבטל את ההוצאות שנפסקו על ידי בפסק הדין מיום 4.1.2007 ויש גם לשפות את הנתבעים על ההוצאות שנגרמו להם לאור התנהלות התובעת כפי שתיארתי, ובמיוחד באי התייצבותה לישיבת הסיכומים האחרונה. אני אגלם את ההוצאות באופן שיש לקזז את ההוצאות (כולל ההוצאות שפסקתי בפסק הדין מיום 4.1.2007) מתוך תוצאת פסק הדין באופן הבא, כך שעל התובעת לשלם:
למשפחת דעקה, הנתבעים 1 ו2, סך של 7,000 ₪.
לעיזבון המנוחה עבלה עטאללה, הנתבעת 5, סך של 5,000 ₪.
לסליבא חנה, הנתבעת 6, סך של 5,000 ₪.
סכומים אלה אני מקזז מתוך תוצאת פסק הדין.

אשר על כן, תוצאת פסק הדין היא כדלקמן:
הנתבעים 1,2 והנתבעת 6 ישלמו לתובעת, דליה חסון, והגברת אניסה חסון, סך של 81,399 ₪ בהפחתה של תשלום ההוצאות בסך של 12,000 ₪. מדובר בסכום של 69,399 ₪ כאשר הסכום צמוד ונושא ריבית מיום פסק הדין הסופי בעניין פירוק השיתוף שניתן בבית המשפט המחוזי בתיק זה (7.6.2012) . מדובר בחיוביים, ביחד ולחוד, אשר ישולמו על ידי הנתבעים 1 ו2 והנתבעת 6 לתובעת דליה חסון והגברת אניסה חסון תוך 60 יום שאם לא כן יישאו הפרשי ריבית והצמדה בחוק.
יש לציין כי על פי פסק הדין, זכאי עיזבון המנוחה, עבלה עטאללה (הנתבעת 5), לסכום רציני של 111,934 ₪ אשר אף הוא צריך להיות צמוד ונושא ריבית מיום מתן פסק הדין הסופי על פירוק השיתוף.
התובעת תשלם לנתבעת 5 המנוחה עבלה עטאללה את ההוצאות שנפסקו בסך של 5,000 ₪ תוך 60 יום שאם לא כן יישאו הסכומים הפרשי הצמדה וריבית כחוק. הנ"ל לא תבעה בתיק זה אך תוצאת פסק הדין מדברת בעד עצמה.
הצדדים ינהגו על פי ובהתאם לתוצאת פסק הדין.

ניתן היום, ח' אלול תשע"ו, 11 ספטמבר 2016, בהעדר הצדדים.