הדפסה

בית משפט השלום בקריות ת"א 38969-12-16

בפני
כבוד ה שופט שלמה מיכאל ארדמן

תובעים

תנו לחיות לחיות עמותה רשומה

נגד

נתבעים

  1. י.ע.ר שווק (ע.א.ש) בע"מ
  2. אורית יעקובוביץ
  3. עוזי יעקובוביץ

החלטה

בפני בקשה לדחיה על הסף של הליך על פי סעיף 17א לחוק צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים), התשנ"ד- 1994 (להלן: "חוק צער בעלי חיים").

לטענת המבקשים (הנתבעים בהליך), תוך כדי ההליך המתנהל בפני בית המשפט, פרסמה המשיבה (התובעת בהליך), פרסומים מכפישים כנגד המשיבים בלא להזכירם בשמם, ובכך שללה מעצמה את הזכות לשמש "כתובע פרטי" אשר יכול לפעול בהליכים על פי חוק צער בעלי חיים. לטענת המבקשים יש להשוות הדין בעניין זה להליך של אישור תובענה ייצוגית.

אינני סבור כי יש מקום לבקשה לא בשלב הדיוני בו היא הוגשה ולא מבחינה מהותית, ולפיכך היא נדחית בלא צורך בתשובה.

להלן נימוקי.

כפי שעמדתי על כך בעבר בתיק זה, סעיף 17א לחוק צער בעלי חיים אינו הליך אזרחי רגיל. מדובר בהליך מנהלי מיוחד המקנה לארגוני בעלי חיים, מעמד בצידה של סמכותו המקבילה של מנהל השירותים הוטרינריים, לבקש מבית המשפט צווי מניעה כנגד ביצוע פעילות הפוגעת בבעלי חיים (ראה למשל: רע"א 1684/96 עמותת תנו לחיות לחיות נ' מפעלי נופש חמת גדר בע"מ, פ"ד נא (3) 822 (1997)). במסגרת הליך זה, כמפורט בסעיף, על בית המשפט לקבוע, בין היתר, כי יש יסוד סביר להניח כי מתבצעת עבירה לפי חוק זה, או עומדת להתבצע עבירה כאמור.

זהו הליך מסוג ה- actio popularis או ה- "citizen suits" שבו אדם או גוף חיצוני שאינם בעלי מעמד בהליך, מקבלים מעמד לנהל הליך בשם המדינה על מנת להגן על האינטרס הציבורי, במקרים בהם יכולה להתקיים תת אכיפה ועל כן לשמש מעין "Private Attorney General" (תובע ציבורי פרטי).

בניגוד לטענת המבקשים, תובע מעין זה אינו בהכרח אדם או גוף ניטרלי, ויכול להיות לו אינטרס אישי בהליך. כך למשל במסגרת הליכים ציבוריים מסוג זה, מוכר במשפט המשווה הליך ה- Qui Tam שמקורו באמרה הלטינית qui tam pro domino rege quam pro se ipso in hac parte sequitur"" ,היינו, מי שתובע בשם המלך ובשם עצמו. במסגרת הליך זה מעודדים הגשת תביעות על ידי גורמים פרטיים כנגד גורמים שביצעו פעולות פליליות או עוולתיות והפיקו רווח עקב כך , כאשר ככל וקיימת זכיה בהליך, מקבל התובע הפרטי אחוזים מהרווח המושב למדינה. מובן הוא כי בהליך מעין זה קיים אינטרס מובנה של התובע בהליך והוא אינו ניטרלי. על אף זאת, טענות לאי חוקתיותו של ההליך נדחו (ראה למשל: Evan Caminker, The Constitutionality of Qui Tam Actions, 99 YALE L. J.3 41 (1989)). אכן, בהליכים מסוג זה לא חוקי היסוד ולא החוק הספציפי מחייבים כי התובע לא יהיה בעל אינטרס בתוצאות ההליך. הליכים אלה דווקא מעוניינים בקידום הליכים על ידי תובעים מעונייני ם במקרים בהם קיימת תת אכיפה של הרשות המבצעת, וזו הסיבה ליצירתם על ידי המחוקק. הדבר דומה גם להליך של תובענה ייצוגית בו על פי סעיף 4(א)(3) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 יכול לתבוע כתובע מייצג גם ארגון הפועל לטובת מטרה ציבורית שהינה נושא התובענה הייצוגית הספציפית הנדונה בבית המשפט.

אין זאת אומרת כי התובע בהליכים אלה יכול לפעול שלא בהגינות כלפי הנתבע. הוא עדיין מחויב לפעול בדרך שתבטיח לנתבע הליך ראוי, וזוהי זכותו החוקתית של הנתבע ועל התובע כמייצג את אינטרס המדינה לשמש כ "קצין בית המשפט" (officer of the court), המחויב לפעול לטובת תוצאה ראויה ולא לשם זכיה בכל מחיר (ראה: Michael Edmund O'Neill, Private Vengeance and the Public Good, 12 U. PA. J. CONST. L. 659, 710-718 (2010)). אכן, כפי שעמדה על כך השופטת מרים נאור במאמר אותו כתבה בשעתו לגבי תפקידו של הפרקליט הציבורי , בהקשר אחר:

" אין לקבל גישה שלפיה הגדרת תפקידו של הפרקליט בהליך האזרחי היא לדאוג לכך שבהתדיינות אזרחית תשלם המדינה את המינימום האפשרי, תוך גיוס מיטב כשרונם של פרקליטיה למטרה 'נעלה' זו. ה'טובה' המיידית המתבטאת ב'חיסכון' לקופת המדינה איננה שקולה כנגד הרעה הנוצרת כתוצאה מנסיונות בלתי מוצדקים לחמוק מתשלום שהמדינה חייבת בו. נסיונות כאלה יש בהם כדי להביא לאובדן אמונו של הציבור ביושרם ובהגינותם של המדינה ופרקליטיה. האינטרס הציבורי הוא שהמדינה לא תשלם – בכפיפות לתשלום לפנים משורת הדין... – מה שאינה צריכה לשלם. בה במידה האינטרס הציבורי הוא, שאם יש חבות על המדינה היא תשא בה, ובגבולות הראויים, ולא תפעל – כמיטב כשרונם של פרקליטיה – לחמוק ממנה".
מרים נאור "הפרקליט בשירות המדינה" משפטים כד 417, 421 (התשנ"ה).

למעשה, המשיבה כמי שמוקנית לה סמכות לבצע פונקציה שלטונית, הינה בגדר גוף בעל דואליות דו מהותית (ראה: יצחק זמיר הסמכות המנהלית (מהדורה שניה, כרך א, 2010) בעמ' 520), וככזו חובת ההגינות רובצת עליה (השווה למשל: ע"א 483/16 חביבה יהודאי נ' חלמיש - חברה ממשלתית - עירונית לדיור שיקום ולהתחדשות שכונות בתל אביב בע"מ [ניתן ביום 3.10.2017]).

המבקשים משווים כאמור בבקשתם את תפקידה של המשיבה בענייננו, לתובע מייצג בתובענה ייצוגית ולחובת תום הלב הרובצת עליו. דא עקא שקיימים קווים מקבילים אך גם קווים שונים להליכים אחרים מכוח חוקים אחרים המקנים אפשרות ייצוג האינטרס הציבורי, לבין ההליך בפני. במובן מסוים ניתן לומר שההליך שבפני על פי חוק צער בעלי חיים "חסר" או " פשטני" יותר יחסית להליכים הקיימים בחוקים אחרים.

במה דברים אמורים? חוק תובענות ייצוגיות אינו קובע כי במקרה בו התובע הייצוגי פועל בחוסר תום לב, או בצורה בלתי הולמת תדחה התביעה הייצוגית על הסף. הוא קובע בסעיף 8(ג) לחוק, כי במקרה כזה יוחלף התובע המייצג בתובע אחר. הליך זה מופעל גם במקרים בהם התובע הינו ארגון מייצג שאינו מתאים לנהל את ההליך (ראה: רע"א 6897/14 רדיו קול ברמה בע"מ נ' קולך – פורום נשים דתיות [ניתן ביום 9.12.2015]). הסדר חקיקתי מעין זה אינו מופיע במפורש בחוק צער בעלי חיים. כזכור, עניינו של סעיף 17א לחוק צער בעלי חיים הינו קביעה כי מתבצעת עבירה על פי החוק. בקובלנה פרטית במקרים שמתאפשר הגשתה בדין הפלילי, קיימת סמכות שנקבעה בפסיקה, ליועץ המשפטי לממשלה, להחליף קובל ולנהל את ההליך בעצמו או לעכב את הליך הקובלנה (ראה למשל: בג"צ 4957/08 שורת הדין – Israel Law Center נ' היועץ המשפטי לממשלה [ניתן ביום 17.10.2010], והאסמכתאות המובאות שם). עד עתה לא ניתנה פסיקה לגבי היחס בין סמכותו של ארגון בעלי חיים ובין סמכותו של המנהל על פי חוק צער בעל חיים לנהל הליך על פי סעיף 17א לחוק ומדובר בשאלה פתוחה. אינני רואה צורך להכריע בה, מאחר ולא עומדת בפני בקשה של המנהל להכנס בנעליה של המשיבה בתיק זה ולפיכך מושארת שאלה זו בצריך עיון.

מה שברור הוא, כי נוכח האינטרס הציבורי לקדם אכיפת חוק צער בעלי חיים באמצעות ארגוני בעלי חיים (והשווה הפסיקה שנפסקה לעניין הגשת תביעות ייצוגיות על ידי ארגונים ציבוריים בע"א 7842/16 אדם טבע ודין – אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' פירסק [ניתן ביום 27.9.2017]) , אין כל מקום לדחיית ההליך על הסף, גם אם תתקבלנה טענות המבקשים כי המשיבה פועלת בחוסר תום לב ושל א מטעמים ענייניים.

אין בכך כדי לקבוע, האם פועלת המשיבה בתום לב אם לאו או שאין בידי המשיבים כל תרופה כנגד פעולה בחוסר תום לב של המשיבה. ראשית, בית המשפט כמובן ישקול בתום ההליך האם מדובר בהליך מוצדק או שמא בהליך טורדני וחסר עילה, ובמסגרת זו ישקול גם את טענות המבקשים לפעולה בחוסר תום לב של המשיבה, כמו גם את שאלת ההוצאות הנובעת מכך. מטבע הדברים, הדבר גם מלמד כי בכל מקרה שאלת חוסר תום הלב הנטענת אינה עילה לדחייה על הסף, אלא לשיקולי בית המשפט בסיום ההליך כאשר ישקול את השאלה האם הוכיחה המשיבה את הצורך בהפעלת סמכותו של בית המשפט על פי סעיף 17א לחוק. בנוסף לכך, יכול וקיימת למבקשים עילת תביעה לפיצויים בדין האזרחי כנגד המשיבה בגין הפרסומים נשוא הבקשה (ובית המשפט אינו מחווה דעה על כך) כגון על פי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965. זאת ועוד, יכולים כמובן המבקשים לפנות למנהל על פי חוק צער בעלי חיים, על מנת שיבקש להצטרף להליך בפני, ככל והינם סבורים כי הוגש שלא מטעמים ענייניים, או באופן כללי לפנות לשר לאיכות הסביבה על מת שישלול את סמכותה של המשיבה להגיש הליכים כארגון בעלי חיים המאושר על פי סעיף 17א לחוק.

בדיון שהתקיים בפני ביום 15.11.18, הסכימו הצדדים למתווה דיוני מוסכם אשר ימפה ויצמצם את המחלוקות בין הצדדים באשר לפעולות נדרשות הנובעות מחוות דעתה של המומחית מטעם בית המשפט, וזאת על מנת שבסופו של דבר יבחן בית המשפט האם המחלוקות שנותרו וההתנהלות עד כה, מצדיקות שימוש בסמכותו שבסעיף 17א לחוק אם לאו, וזאת שכן ברור הוא כי על בית המשפט בסופו של דבר לבחון את שאלת האיזון החוקתי בין זכותם של המבקשים לקניין לבין זכותם של בעלי החיים לחיים סבירים, איזון שעל בית המשפט לבחון בהתאם לפסקת ההגבלה שבחוקי היסוד. אינני רואה כל טעם טוב לשינוי ההסדר הדיוני שניתן לו תוקף של החלטה בדיון האמור, ועל הצדדים לפעול על פיו. ויודגש – ההסדר אינו בגדר הסכמה לפנים משורת הדין של הצדדים אלא כאמור יישום חובתו של בית המשפט לבחון, בין היתר, קודם החלטתו האם יש להפעיל את סמכותו, האם מתקיימים תנאי המידתיות ובהם התנאי של האמצעי שפגיעתו פחותה.

אשר על כן, כאמור נדחית הבקשה לדחיית ההליך על הסף, בלא צורך בתשובה.

משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.

ניתנה היום, י"ג כסלו תשע"ט, 21 נובמבר 2018, בהעדר הצדדים.