הדפסה

בית משפט השלום בקריות ת"א 38061-04-17

בפני
כבוד ה שופט יובל וסרקרוג

תובע

איתי ברזל

נגד

נתבעת
מדינת ישראל

פסק דין

תביעה לפיצויים בגין נזקים והוצאות שלטענת התובע, נגרמו לו בעקבות כתב אישום שהוגש נגדו ושבסופו זוכה על ידי בית המשפט המחוזי.

תמצית
כתב האישום ייחס לתובע עבירה של גרם מוות בנהיגה רשלנית, בעקבות תאונת דרכים טראגית שהביאה למותה של נערה בת 14. הנערה נפגעה מהרכב בו נהג התובע, שעה שביקשה לחצות כביש במעבר חצייה יחד עם חברותיה, בסמוך למרכז קניות בראש פינה.

בית משפט לתעבורה הרשיע את התובע בעבירה של גרם מוות ברשלנות, יחד עם עבירות נלוות. בית משפט מחוזי זיכה את התובע מחמת הספק, בין היתר, לאור טענת התובע, כי התאונה הייתה בלתי נמנעת, משלא נקבעו די ממצאים עובדתיים על ידי בית משפט לתעבורה המאפשרים את הרשעתו מעבר לספק סביר (העדר הוכחת יסודות העבירה), וכן חוסרים וכשלים בשחזור ובדוח של בוחן התנועה מטעם הנתבעת.

בעקבות זיכוי זה הוגשה התביעה הנוכחית. התובע מבסס את תביעתו על סעיף 80 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין") ועל עוולת הרשלנות שבפקודת הנזיקין.

השתלשלות העניינים הרלבנטית והעובדות הצריכות לעניין

כאמור ביום 13.10.10, בסמוך לשעה 18:45, ארעה תאונת דרכים קשה בה, פגע רכב התובע בנערה ליזה כרסנטי ז"ל (להלן: "המנוחה"). המנוחה נפגעה באורח אנוש ונפטרה בבית חולים לאחר כמספר ימים.

אין חולק, כי התובע הוא זה שפגע במנוחה בשעה שנהג ברכב פרטי ללא ביטוח חובה בתוקף, כאשר הוא נוסע ברחוב מעלה גיא אוני בראש פינה, לאחר שנכנס למעגל תנועה והחל לצאת ממנו לכיוון כביש 90. אין חולק כי המנוחה לא התפרצה לכביש באופן פתאומי.

מעבר החצייה מחולק לשניים באמצעות שטח הפרדה (אי תנועה), ולכן קיימים שני מעברי חצייה: האחד, לפני אי התנועה והשני לאחריו. המנוחה נפגעה כאשר החלה לחצות את הכביש במעבר החצייה השני, כך שלמעשה הספיקה לעבור את מעבר החצייה הראשון, לחלוף על פני אי התנועה, ולהגיע עד כ-2.6 מטר מתחילת מעבר החצייה השני עד שנפגעה (כפי שעולה מפסקי הדין בהליך הפלילי).

פרקליטות המחוז החליטה להגיש נגד התובע כתב אישום בבית המשפט לתעבורה בצפת (ת"ד 1896-01-11 פרקליטות מחוז צפון פלילי נ' ברזל), אשר ייחס לו עבירות של גרימת מוות בנהיגה רשלנית לפי סעיף 304 לחוק העונשין, בצרוף עבירות נלוות.

בד בבד עם כתב האישום ביקשה הנתבעת לפסול את רישיונו של התובע עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. בית משפט השתכנע כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות לתובע וכך קבע:

"לאחר ששקלתי את דברי הצדדים ועיינתי בחומר החקירה, לקחתי בחשבון את כל חומר הראיות המצוי בתיק .... אני מוצאת שקיימות ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות למשיב בכתב האישום...
לפיכך, כאמור לעיל, אני מוצאת בשלב זה, כי הוכחה לכאורה רשלנותו של המשיב וכי קיימות ראיות לכאורה להוכחת כל העבירות המיוחסות למשיב....גרסתו, לפיה לא ראה את הילדה – המנוחה כלל, בשום שלב, עד לרגע בו פגע בה, מעידה, לטעמי, על חוסר תשומת לב משווע לדרך ולמשתמשים בה. חוסר תשומת לב זה גבה את המחיר הכבד ביותר האפשרי." (בפ"ת (צפת) 1901-01-11 מדינת ישראל נ' אתי זאב ברזל (פורסם בנבו) החלטה מיום 02.02.11, ההדגשות אינן במקור) .

ביום 27.2.13, הרשיע בית משפט השלום לתעבורה את התובע בעבירות המיוחסות לו, תוך שהוא דוחה את קו ההגנה המרכזי של התובע אשר טען, כי התאונה הייתה בלתי נמנעת מבחינתו. בית המשפט קבע, בין היתר, כי התובע הוא זה שהכניס את עצמו ברשלנותו למצב שבו התאונה הייתה בלתי נמנעת, וכי אין מדובר במקרה שבו המנוחה התפרצה לכביש.

בית המשפט קיבל את עדות בוחן התנועה מטעם הנתבעת, בכל הנוגע לשדה הראייה שהיה קיים קודם לתאונה: "שדה ראייה כזה שעמד לרשותו במרחק של 22 מטרים ממעבר החציה, היה מאפשר לנאשם, אילו רק נהג בזהירות, להימנע מכל פגיעה במנוחה".

בית משפט השלום גזר על התובע 9 חודשי מאסר בפועל, פסילת רישיון נהיגה לתקופה של 10 שנים, וכן מאסר מותנה ופסילת רישיון מותנה.

התובע הגיש ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בנצרת (עפ"ת 28434-05-13 ברזל נ' מדינת ישראל) ובית המשפט, זיכה את התובע מהעבירות שיוחסו לו לאחר שנמצא ספק סביר באחריותו הפלילית לתאונה.

יובהר, כי גם בבית המשפט המחוזי נותרה הרשעתו של התובע בעבירה של נהיגה ללא ביטוח בתוקף, ובגין כך הוטל עליו קנס בסך 1,500 ₪ (להלן: "פסק הדין המזכה").

לאחר זיכויו, המליצה פרקליטות המחוז לפרקליטות המדינה, להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, אך בסופו של דבר החליטה פרקליטות המדינה שלא להגיש את הבקשה, לאחר שמצאה כי אין בפסק הדין השלכות רוחב או קביעות החורגות מהמקרה הספציפי שנדון בפניו.

על החלטת פרקליטות המדינה, הגישה משפחת המנוחה עתירה לבג"צ (בג"צ 8150/13 דליה כרסנטי נ' פרקליטות המדינה - המחלקה הפלילית (פורסם בנבו) להלן: " החלטת בג"צ")) וכן תלונה לנציב תלונות הציבור על מייצגי המדינה בערכאות.

הן העתירה והן התלונה נדחו, בין היתר, בשל שיקול הדעת הרחב של רשויות התביעה שבית המשפט אינו נוהג להתערב בו.

בעקבות פסק דינו של בית המשפט המחוזי, גם הוציאה משטרת ישראל מסמך הנחיות לבוחני התנועה, ובו חידוד הנחיות במטרה לצמצם ולמנוע כשלים בביצוע שחזורים של תאונות דרכים בהם מעורבים הולכי רגל, וזאת בהתאם לפגמים בשחזור עליהם עמד בית המשפט המחוזי בפסק הדין המזכה (הנחיית מדור 8/2014 – "שדה ראייה לקוי - פסיקה בג"צ 8150/13 כרסנטי נ' פרקליטות המדינה" מיום 12.11.2014 (צורף כנספח ג' לתצהיר הנתבעת, להלן: "תדריך ההנחיות").

דיון והכרעה:
לאחר שבחנתי את מכלול חומר הראיות, את כתבי הטענות וכן את פסקי הדין שניתנו, מצאתי לדחות את התביעה וזאת מהנימוקים שיפורטו להלן בהרחבה.
אומר כבר עתה, לא הוכח כי הנתבעת התרשלה בשלב החקירה, בעצם הגשת כתב האישום ובשלב ניהול ההליך המשפטי כנגד התובע. כך גם לא התקיימו התנאים המזכים את התובע בפיצוי לפי סעיף 80 לחוק העונשין. אפילו נפלו טעויות בניהול ההליך, טעויות אלה אינן עולות לכדי רשלנות, או מחדל ודאי לא כאלה שחייבו את הנתבעת להמנע מהגשת כתב אישום או לחזור בה מהאישומים בשלב מאוחר יותר.

להלן הטעמים המרכזיים לדחיית התביעה:
בית המשפט המחוזי זיכה את התובע מחמת הספק בלבד.
פסק הדין המזכה ניתן, בין היתר, מהטעם שפסק הדין של בית המשפט לתעבורה לא קבע ממצאים עובדתיים מספקים לצורך הוכחת יסודות העבירה של גרם מוות ברשלנות. כלומר, העובדה שפסק הדין לא עמד בביקורת שיפוטית אינה מלמדת, כי לא היה מקום להגיש נגד התובע כתב אישום מלכתחילה – שהוא המועד הקובע לבחינת שיקול הדעת של גורמי החקירה (משטרה ופרקליטות).
במועד הקובע – בית משפט קבע, כי היו קיימות ראיות לכאורה להוכחת כל העבירות המיוחסות לתובע, ובשל כך נפסל רישיון הנהיגה של התובע עד לתום ההליכים. קביעה זו תומכת בעמדת הנתבעת, כי היה מקום באותו מועד להגיש את כתב האישום וזה לא הוגש ברשלנות, זאת יחד עם התשתית הראייתית שעמדה לרשותה באותו מועד, כמפורט בהמשך.
באשר לכשלים עליהם הצביע בית המשפט המחוזי בשחזור ובדוח של בוחן התנועה מטעם הנתבעת, הרי שמחומר הראיות עולה כי ללא אותם כשלים, הרשעת התובע הייתה נותרת בעינה גם בבית המשפט המחוזי. כמו כן חרף כשלים אלה, בית המשפט לתעבורה מצא את עדות בוחן התנועה מהמנה והרשיע את התובע, כך שגם מטעם זה פרקליטות המחוז לא התרשלה בכל שלא חזרה בה מהאישומים לאחר עדות בוחן התנועה.

להלן הנימוקים בהרחבה:
מסגרת נורמטיבית
התובע כאמור מבקש לבסס את תביעתו על שני אדנים – הראשון סעיף 80 לחוק העונשין, השני עוולות מכוח דיני הנזיקין (בעיקר רשלנות והפרת חובה חקוקה).
קיימת חפיפה חלקית בין עילת "לא היה יסוד להאשמה" שבסעיף 80 (א) ל חוק העונשין, לבין עוולת הרשלנות בנזיקין, ולכן לעיתים תהא הבחינה משולבת (ע"פ 4466/98 דבש נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 73, 90 (22.1.2002), (להלן: "עניין דבש").

א. סעיף 80 לחוק העונשין

סעיף 80(א) לחוק העונשין מורה כך:

"משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה, או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב–1982 בסכום שייראה לבית המשפט; במשפט שמנהל קובל רשאי בית המשפט להטיל על הקובל תשלום כאמור" (ההדגשות אינן במקור).

הסעיף מקים אם כן שתי עילות לפיצוי:
"לא היה יסוד להאשמה".
"נסיבות אחרות המצדיקות זאת".

מכוח סעיף זה דרש התובע, כי הנתבעת תשיב לו את הוצאות שכר טרחת עורך הדין שנדרש להוציא לשם מימון הגנתו בשתי הערכאות בסכום מצטבר של 30,000 ₪.

יש לדחות דרישה זו, מהנימוקים שיפורטו להלן:

"לא היה יסוד לאשמה" - זיכויו של התובע נעשה מחמת הספק.
הפסיקה מורה, כי לצורך סעיף 80 לחוק, יש להבחין בין סוג הזיכוי, וכי ככלל זיכוי מחמת הספק לא יקים ל"מזוכה" זכות לפיצויים מהמדינה (כך גם הפסיקה אליה מפנה התובע). בע"פ 700/00 טוויל נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו) נפסק:

"אין מחלוקת בפסיקתנו כי על-פי נוסחה הקיים של הוראת סעיף 80(א) לחוק, אין בזיכויו של נאשם, כשהוא לעצמו, כדי לחייב את המדינה בתשלום הוצאות ופיצוי. ...גם בשיטתנו באה לידי ביטוי ברור לעניין פסיקת הוצאות ופיצויים ההבחנה בין זיכוי מחמת הספק לבין זיכוי מוחלט. במקרים של זיכוי "טכני" או זיכוי מחמת הספק הדעה הרווחת היא שיש בזיכויים אלה שיקול מרכזי נגד פיצויו של הנאשם". (ר' גם ההפניות שם, וכן ע"פ 4466/98 דבש נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו) ו ע"פ 6509/97 חדד נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו)))

גם פסק דין נוסף אליו הפנה התובע עסק בזיכוי מוחלט של הנאשם – כאשר בית המשפט העליון חזר והדגיש כי יש ליתן משקל לטיב הזיכוי (זיכוי מוחלט או זיכוי מחמת הספק) ולטעמי הזיכוי (ע"פ 1109/09 סאמי שיבלי נ' מדינת ישראל(פורסם בנבו)).

בענייננו, זיכויו של התובע נעשה מחמת הספק בלבד –בית המשפט המחוזי לא זיכה את התובע באופן מלא מהאישומים שיוחסו לו, ולא קבע כי לא היה מקום מלכתחילה להגיש נגד התובע כתב אישום.

בית המשפט המחוזי זיכה את התובע מחמת ספק סביר, ולא שלל לגמרי את האפשרות כי התובע אחראי לתאונה. למשל בסעיף 77 קבע בית המשפט: "נתונים אלו הם תיאורתיים משהו, ואולם, כדי יצירת ספק כאמור בהחלט עולים הם" וכן בסעיף 79 לפסק הדין "ספק סביר בעיניי האם הוכחה אשמתו של המערער".

בית המשפט העליון שבחן את פסק הדין של בית המשפט המחוזי, בזיקה לדרישת משפחת המנוחה לחייב את פרקליטות המדינה להגיש בקשת רשות ערעור על פסק הדין המזכה, ציין בהחלטתו, כי זיכוי התובע לא נעשה כזיכוי מוחלט, אלא בשל חוסרים ראייתיים שונים, והעדר ממצאים עובדתיים מספקים.

"נסיבות אחרות המצדיקות זאת"
באשר לחלופה הנוספת לפסיקת פיצויים מכוח סעיף 80 שעניינה: "נסיבות אחרות המצדיקות זאת", הרי שגם זו אינה מתקיימת בענייננו.

אמנם התיבה: "נסיבות אחרות המצדיקות זאת" היא חלופה עמומה שאינה מוגדרת ואינה כוללת רשימה סגורה של תנאים אך כפי שנפסק, מדובר במקרים בהם נמצאה פעילות בלתי תקינה של רשויות החקירה והתביעה או שנגרם עוול ממשי לנאשם שזוכר. למשל: אי בדיקה של טענת אליבי, כאשר כתב האישום הוגש בשל עלילת שווא של מתלונן, החלטה בזדון של רשויות החקירה בהגשת כתב אישום, או עיוות דין משמעותי ופגיעה ממשית בבריאותו של זה שהוגש נגדו כתב אישום שבסופו זוכה, אך גם כאן ניתן משקל לסוג הזיכוי. במקום שבית-המשפט סבר כי התנהגות התביעה הייתה התנהגות ראויה ורצויה, נוטה הכף לשלילת חיובה של המדינה בפיצוי ובשיפוי הנאשם ( ר' פרשת דבש, פרשת רייש - ע"פ 7826/96 רייש נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1) 481 ), ופרשת אברג'יל .

כך סוכמה ההלכה בעניין זה בפרשת אברג'ל ביחס לעילה "נסיבות אחרות המצדיקות זאת":

"...נקבעו בפסיקה קווים מנחים וקטגוריות כלליות בכל הנוגע להיקפה של עילה זו, אשר מתפרשת על פני שלושה סוגים של עניינים: (1) נסיבות הנוגעות להליך המשפטי עצמו; (2) טיב זיכויו של הנאשם; (3) נסיבות אישיות של הנאשם שזוכה – כגון פגיעה בבריאותו, בשמו הטוב, במשפחתו וכדומה (ע"פ 4492/01 עשור נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(3) 734 (2003); עניין דבש, עמוד 118; עניין כהן, שם). לצד קטגוריות אלו התפתחו בפסיקה מבחני משנה, וביניהם: התנהלות המשטרה והתביעה (למשל, האם התנהלו באופן זדוני או רשלני); התנהגות הנאשם בחקירתו או במהלך משפט (למשל, האם הנאשם שיקר או שמר על זכות השתיקה); סוג העבירה וחומרתה והעונש לו הנאשם היה צפוי אלמלא זוכה ( ע"פ 1442/12 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 6 לפסק דינו של השופט י' עמית (26.2.2013); עניין מור, פסקה 13) ."

מן הכלל אל הפרט
נסיבות אלה אינן מתקיימות בעניינו, כפי שיפורט בהרחבה בהמשך במסגרת בחינת עוולת הרשלנות, ותומכים בדחיית בקשת הנתבע לפסיקת פיצויים גם מכוח העילה הנוספת שבסעיף 80 לחוק העונשין.

באשר לטענת התובע, כי יש לזקוף לזכותו את העובדה שלא נקט בכל תכסיסנות בניהול המשפט אלא שיתף פעולה, הרי שטענות אלה לא אומצו לגמרי גם על ידי בית המשפט המחוזי אשר התייחס לקביעות של הערכאה הראשונה, ולא מצא לבטל ממצאים אלה לפיהן, גרסת התובע הותירה על בית המשפט לתעבורה רושם שלילי ביותר, גרסה שלא הייתה מהמנה ומלאת סתירות. בית המשפט המחוזי אמנם הסתייג מחלק מאותן קביעות אך לא שלל אותן:

"אבקש עם זאת להעיר כי בית המשפט קמא, קבע באשר לגרסת המערער בפניו כי, היא הייתה בלתי אמינה, עדות כבושה, מלאת סתירות, והנאשם הותיר במהלך מסירתה, רושם שלילי ביותר של התחכמות והעדר מהימנות.
לעניין זה אבקש להעיר, רק זאת, חיפשתי את אותן סתירות אשר בית המשפט קמא הצביע עליהן ולא מצאתי, פרט כמובן לשוני בין גרסתו הספונטנית לבין זו שניתנה בבית המשפט. מצופה מבית משפט המוצא סתירות היורדות לשורשו של עניין, בעדותו של עד לפרטן, על מנת שניתן יהיה להבין מה עמד בבסיס התרשמותו מן העדות אלא שבית המשפט קמא הוסיף וקבע, כי העדות הייתה בלתי אמינה ומתוחכמת, ובגין זה, לא נוכל להתערב.
עם זאת, כלל הוא, כי שקרי נאשם משמשים סיוע במקום שנדרש כזה. שקרים של נאשם, יהא טיבם אשר יהא, לעולם לא יגיעו לדרגה של ראיה עיקרית וכוחם, לעולם, כוחה של ראיה "מתווספת" לראיה עיקרית" (פיסקה 47 לפסק הדין של בית המשפט המחוזי, ההדגשות אינן במקור).

במאמר מוסגר ולשם שלמות התמנה אציין כי אשת התובע הייתה יחד עמו ברכב בזמן התאונה, אך לא היה בעדותה כדי לסייע באופן ממשי לנתבעת או לתובע. בהליך הנוכחי לא הוגש תצהיר של אשת התובע. מטעם התובע, הוגש תצהיר שלו בלבד.

עוולות מכוח דיני הנזיקין - עוולת הרשלנות והפרת חובה חקוקה.
אין חולק כי על המדינה, ועל גורמי החקירה (המשטרה והפרקליטות), חלה חובת זהירות מושגית זאת בשעה שהם באים להפעיל את סמכויותיהם הנרחבות להחליט על הגשת כתב אישום וכי לשם כך עליהם לפעול בסבירות תוך נקיטת אמצעי זהירות על מנת למנוע הליכי שווא נגד חפים מפשע ולא להגיש כתבי אישום מקום שהראיות הדרושות אינן מספקות.

בעניין זה ר' למשל ע"א 3580/06 עזבון יוסף ז"ל נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (להלן: " פרשת יוסף"); ע"א 4584/10 שובר נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (להלן: " פרשת שובר"); רע"א 2063/16 גליק נ' משטרת ישראל [פורסם בנבו] (19.1.2017); ע"א 2979/15 סעד נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (להלן: " פרשת סעד")).

בע"א 1053/14 פלוני נ' משטרת ישראל (נבו 10.05.2015) נפסק כי: "...המשטרה אינה נהנית מפטור גורף בכל הנוגע להתנהלות רשלנית בחקירה, ....וכן רע"א 6572/14 פלוני נ' מדינת ישראל משטרת ישראל, פסקה 17 (14.1.2015)).

התנאים להגשת כתב אישום וגבולות שיקול הדעת בעניין זה מוסדרים בסעיף 62(א) ל חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן: "החסד"פ") שקבע בנוסחו במועד הרלוונטי כי:
"ראה תובע שהועבר אליו חומר החקירה שהראיות מספיקות לאישום אדם פלוני, יעמידו לדין, זולת אם היה סבור שאין במשפט ענין לציבור;... "
התיבה "ראיות מספיקות לאישום", פורשה בפסיקה כתשתית של ראיות קבילות לכאורה המקימות סיכוי סביר להרשעה (בג"ץ 5699/07 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, פיסקה 5, (פורסם בנבו); בג"ץ 2534/97 ח"כ יונה יהב נ' פרקליטת המדינה, פ"ד נא(3) 1, 10 – 11 (1997).

כפי שקבע בית המשפט העליון בבג"ץ 4379/09 "אומץ" - אזרחים למען מנהל תקין וצדק חברתי ומשפטי נ' פרקליט המדינה מר משה לדור(פורסם בנבו) כאשר באים לבחון קיומן של "ראיות מספיקות לאישום":
"אין זה נדרש כי בשלב זה תהיינה בידי התובע ראיות להוכחת האשמה ברף הנדרש בהליך פלילי. בנוסף, קיומן של ראיות מספיקות לאישום אינו משמיע היעדרם של קשיים ראייתיים בחומר הראיות. אלה עשויים להתקיים גם מקום שישנה תשתית ראייתית המקימה אפשרות סבירה להרשעה ...קשיים אלה אין בהם כדי להניא התובע מהגשת כתב אישום אם להערכתו קיים עדיין סיכוי סביר להרשעה לאחר בירורם של הקשיים הראייתיים בבית המשפט ועיבודן של כלל הראיות בפניו, או אם סבור הוא כי מדובר בקשיים ראייתיים שאינם משליכים על ליבת האישומים ומכל מקום אינם מטילים צל כבד באשר לסיכויי ההרשעה בתיק, על-פי המבחן שהוצג"

החלטה על נקיטת הליכים פליליים אינה מבטיחה הרשעה בדין, וממילא זיכוי כשלעצמו אינו הופך את ההחלטה להעמיד לדין להחלטה רשלנית, או הפרה של חובת הזהירות המוטלת על גורמי החקירה (פרשת סעד).

המועד הקובע לבחינת סבירות ההחלטה הוא בזמן אמת - מועד בו הוחלט להגיש כתב אישום - ולא כחכמה שבדיעבד. על הפרקליטות גם לבחון את עצמה תוך כדי ההליך, ככל שמתבררות עובדות חדשות, אם ראוי להמשיך בהליך הפלילי, אם לאו, כבר נקבע בפרשת יוסף, ע"י כב' הש' חיות (כתוארה אז) כך:
"ככל שבסבירות התנהלותם של גורמי החקירה עסקינן, יש לבחון את הדברים תוך מתן הדעת על כך שבמקרים רבים דומה מלאכתם של גורמים אלה להילוכו של אדם המגשש את דרכו באפילה והמחפש אחר נקודות אחיזה ראייתיות שיאירו את תמונת המצב ויאפשרו לו להביא את האשמים לדין. לא כל טעות הנעשית במהלך החקירה ובזמן אמת מהווה על כן הפרה של חובת הזהירות והתרשלות מצד גורמי החקירה. אכן, חוכמה 'קטנה' בהקשר זה היא 'החוכמה שלאחר מעשה' ".

מן הכלל אל הפרט

יש אם כן לבחון האם במועד בו החליטה הנתבעת להגיש כתב האישום, זו התרשלה והאם פעלה באופן סביר. בחינה זו תעשה בגדר הוראותיו של סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי ועוולת הרשלנות בפקודת הנזיקין. לשם כך יש לבחון את צבר הראיות שעמד לרשות הנתבעת באותו מועד.

יש גם לזכור בהקשר זה, כי האישום המרכזי שיוחס לתובע במסגרת כתב האישום, הוא גרם מוות בנהיגה רשלנית לפי סעיף 304 לחוק העונשין.

לפי כתב האישום התובע הואשם בנהיגה בקלות ראש ובחוסר זהירות, ללא תשומת לב אל הנעשה בכביש ובסביבתו, כי לא הבחין במנוחה תוך חצייתה את הכביש, כי לא האט את מהירות הרכב ולא עצר על מנת לאפשר לה לחצות בבטחה ופגע במנוחה עם חזית הרכב.

כתב האישום התבסס על צבר ראיות ונסיבות שהובילו לתאונה הטראגית ובכלל זה:

עדויות הנערים שהיו יחד עמה – עדי ראיה שראו את התאונה ושללו את האפשרות לפיה המנוחה התפרצה לכביש באופן פתאומי או רצה. כך העידו חלק מחבריה של המנוחה ובהם , ליז עובדיה, אושרת פרג, בת אל ציאט ועדי הילל. בית משפט שלום אמנם לא ביסס מאוחר יותר ממצאים על בסיס עדותם מאחר שסבר כי מדובר בשחזור "עובדות מתוך הגיון או דמיון" ולא כפי שנקלטו בזכרון, אך מנגד בית משפט לא קבע כי התיאור של התאונה על ידם מוטעה, או כי לא היה מקום להתבסס על אותן עדויות.

עדותו של התובע עצמו – זה אישר כי הפעם הראשונה שבה הבחין במנוחה היה כאשר פגע בה: "משום שפעם הראשונה שראיתי אותה הייתה שכבר פגעתי בה".. וכן: "אני לא ראיתי אותה פתאום הייתה לי על האטו" לטענתו נסע באיטיות ואז "שומע חבטה ורואה את דמותה עפה מהרכב שלי ואילך".

מיקום התאונה – על מעבר חצייה המחולק לשניים (אי תנועה), במקום מרכזי הומה אדם בסמוך למרכז מסחרי, כאשר התאונה ארעה שהנתבעת כבר הספיק לחצות כ-2.6 מטר ממעבר החצייה השני.

דוח בוחן תנועה שהגיע למקום התאונה בסמוך לאחר שהתרחשה ואישר, כי תנאי מזג האוויר במקום היו טובים, וכי התובע יכול היה להבחין במתרחש על מעבר החצייה ממרחק של 22.8 מטר גם אם לפניו נסע רכב אחר, וגם אם לא הייתה תאורה מלאה, או תאורה כבויה (זאת גם על סמך שחזור שערך). הבוחן אף יצא למקום התאונה עם חלק מעדי הראייה. הבוחן אישר כי הגורם לתאונה הוא הגורם האנושי ולא תנאי הכביש או מזג האוויר.

חו"ד הנדסית שנערכה על ידי מהנדס תנועה, שבדק אם קיימים ליקויים במקום התאונה והגיע למסקנה כי אין ליקויים הקשורים לגורם התאונה.

על בסיס ראיות אלה ניתן לומר, כי במועד שבו הוגש כתב האישום היו בידי הנתבעת ראיות מספקות שיש בכוחן לבסס את אשמתו של התובע.

בנוסף כאמור גם בית המשפט השלום שנדרש לדון בבקשה לפסול את רישיונו של התובע עד לתום ההליכים, קבע כי קיימת תשתית ראייתית לכאורה, לכך שהתובע אכן ביצע את כל העבירות המיוחסות לו בכתב האישום. בחינה זו נעשתה כאמור על ידי בית המשפט בסמוך למועד בו הוגש כתב האישום.

יתרה מכך כאמור, גם בית המשפט השלום שעיבד את מכלול הראיות והעדויות, מצא להרשיע את התובע בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, דבר שיש בו כדי לחזק את התשתית הראייתית שעמדה בפני הנתבעת זו שהצדיקה ואף חייבה את הגשת כתב האישום.

חיזוקים לכל אלה ניתן גם למצוא בתקנות התעבורה, התשכ"א - 1961 (תקנות 51, 52) וכן על ההלכה הפסוקה (הלכת שטריינזט ו מלניק) המטילות חובת זהירות מוגברת על נהג המתקרב למעבר חצייה. בין היתר, נפסק כי:
"אכן, הדעת נותנת כי על נוהגים ברכב המתקרבים למעבר חצייה שומה עליהם לצפות הימצאותם של הולכי רגל במעבר החצייה – או הולכי רגל העומדים לעלות על מעבר החצייה – ולנקוט אמצעי זהירות ראויים למנוע פגיעה בהם" (ע"פ 8827/01 שטרייזנט נגד מדינת ישראל, נז(5) 506, 519 (2003) (לעיל ולהלן: הלכת שטרייזנט))".
בעניין זה ר' גם הלכת מלניק ((ע"פ 558/97 מלניק נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 8 (3.5.1998)).
אמנם אין בהלכות אלה כדי לפטור את הנתבעת מחובתה להוכיח את יסודות העבירה של גרימת מוות בנהיגה רשלנית, כפי שגם קבע בית המשפט המחוזי, אך יש בפסיקה זו כדי להגדיר את חובת הזהירות המוטלת כאמור על נהג המתקרב למעבר חצייה.

פסק הדין של בית המשפט המחוזי
פסק הדין המזכה של בית המשפט המחוזי, לא קבע כי הנתבעת התרשלה בחקירתה או כי לא היה מקום להגיש נגד התובע כתב אישום מלכתחילה. בית המשפט מצא כאמור לזכות את הנתבע, מחמת הספק, בין היתר:
בשים לב "לנטלי ההוכחה" הנדרשים בהליך הפלילי לרבות ביחס ליסודות העבירה של גרם מוות ברשלנות (ר' פיסקה 56 לפסק הדין). בית המשפט קבע כי היה על הנתבעת להוכיח כיצד ניתן היה למנוע את התאונה (פיסקה 58 לפסה"ד).

כך גם ציין בג"צ בהחלטתו, כי למרות שהתובע לא הבחין במנוחה עת חצתה את הכביש עד לפגיעה בה, בית המשפט לתעבורה לא נדרש לחישובים המתמטיים של שדה הראייה הרלוונטי, ושל המהירות (והמרחקים) שבה התאונה הייתה נמנעת.

בנוסף פסק הדין המזכה ניתן בזיקה לפסק הדין של בית המשפט לתעבורה, שלא הכריע וקבע ממצאים עובדתיים ברורים די הצורך בנושאים המחייבים הכרעה כתנאי להרשעתו של התובע. כך למשל ציין בית המשפט המחוזי כי אחת השאלות המרכזיות שלא הוכרעה היא מה היה "שדה הראייה" של התובע עובר לתאונה (ר' בסעיפים 55 ו-61 לפסק הדין של בית המשפט המחוזי).

כך גם התייחס בית המשפט המחוזי לכך שהערכאה הראשונה לא קבעה, מה היה מיקומה של הולכת הרגל עת צריכה הייתה להראות לראשונה על ידי התובע (פיסקה 71 לפסה"ד). בעניין זה אמנם התייחס בית המשפט גם לכשלים בשחזור התאונה (פסיקה 61 לפסה"ד) אך זאת מאחר שלא נבחן שדה הראיה בזיקה למיקומה של המנוחה במרחק של 22 מטר ממעבר החצייה הוא המרחק שבו נפתח שדה הראיה (ר' גם פיסקה 62 לפסה"ד).

העובדה שפסק דינו של בית משפט השלום לא קבע די ממצאים עובדתיים כדי לעמוד בביקורת שיפוטית ולהותיר את הרשעת התובע על כנה, אינה מצביעה בהכרח שהתובע אינו אחראי לתאונה, או על רשלנותה של הנתבעת. בית המשפט המחוזי חזר וציין כי בית משפט השלום לא ביסס די הצורך את קביעותיו ולא קבע ממצאים פוזיטיביים מספקים היכולים לבסס הרשעה בפלילים. כך גם עולה מסיקור ההליכים על ידי בית המשפט העליון:

"בעיקר הדברים, יצא בית המשפט המחוזי מנקודת הנחה שגרסתו הראשונה של המשיב היא הנכונה, לפיה לא הבחין המשיב במנוחה עד לרגע הפגיעה, וממילא לא נקט פעולת בלימה כלשהי. ואולם, בית המשפט המחוזי דחה את קביעתו הקטגורית האמורה של בית המשפט לתעבורה לפיה פגיעת נהג בהולך רגל במעבר חצייה מחייבת בפועל את הרשעתו. בית המשפט לתעבורה סבר כי אין לתת משקל-יתר לנסיבות פרטניות של האירוע, כלשונו: "מה לי מהירות נסיעה של 20 קמ"ש ומה לי מהירות נסיעה של 10 קמ"ש. מה לי מקדם חיכוך של 0.52 ומה לי מקדם חיכוך בעל ערך נמוך יותר". עמדה זו לא התקבלה על-ידי ערכאת הערעור, ונקבע כי גם במקרה של פגיעה בהולך רגל החוצה את הכביש במעבר חצייה, עדיין יש "צורך להידרש להוכחות כל אחד מיסודות עבירת הרשלנות ברף ההוכחה הנדרש בפלילים".

משכך אין בפסק הדין של בית המשפט המחוזי כדי להוכיח, כי הנתבעת התרשלה בעת שהחליטה להגיש נגד התובע כתב אישום.

במסגרת פסק הדין המזכה גם התייחס בית המשפט המחוזי לעדותו של בוחן התנועה מטעם הנתבעת, אשר קבע מצד אחד בחוות דעתו כי במהירות של 17 קמ"ש התאונה הייתה נמנעת, ואילו לאחר מכן בעדותו בבית משפט, אישר כי בעניין זה נפלה טעות וכי יש צורך לערוך חישובים חדשים, לגבי מהירות הנסיעה שבמסגרתה ניתן היה למנוע את התאונה.

בוחן התנועה גם אישר בעדותו כי במהירות של 20 קמ"ש התאונה הייתה בלתי נמנעת (פיסקה 65 לפסה"ד של המחוזי). לא הוכח כי הנתבעת יכולה הייתה לצפות שינויים אלא בגרסת המומחה, אלא שגם לאחר עדות זו של בוחן התנועה, לא הוכח כי הנתבעת התרשלה שעה שביקשה להמשיך ולנהל את ההליך נגד התובע בשים לב לכל שאר הראיות שבתיק, ולנסיבות בהן נגרמה התאונה.
יתר על כן גם בית המשפט השלום שהתרשם באופן בלתי אמצעי מעדותו של בוחן התנועה מטעם הנתבעת, מצא לקבל את עדותו כמהימנה וקבע בין היתר, כי לתובע היה שדה ראיה פתוח ונרחב קודם לתאונה:
"מדידת אורך שדה הראייה שעמד לרשות הנאשם בזירת התאונה נעשתה על ידי הבוחן במהלך שני שחזורים שנערכו עם הנאשם, זמן קצר לאחר קרות התאונה ...צפייה בשני השחזורים הנ"ל, שנעשו באותם תנאים סביבתיים (תאורת רחוב, שדה ראייה, מזג אוויר, וכו') שעמדו בפני הנאשם בשעת התאונה...מראה כי מעבר החציה על שני חלקיו, כולל אי התנועה המפריד ביניהם, נראה היטב, לכל אורכו, לעיני הנאשם שנכנס למעגל התנועה ברחוב מעלה גיא אוני ומתחיל לצאת ממנו ביציאה השנייה לכיוון כביש 90. על פי עדותו של הבוחן, המקובלת עלי כמהימנה, אורך שדה הראייה נמדד על ידו בעקבות השחזור שנערך עם הנאשם ונמצא כ- 22 מטרים"

יתרה מכך, גם הכשלים עליהם הצביע בית המשפט המחוזי בניהול החקירה באיסוף הראיות נגד התובע, לרבות בשחזור שנערך, אינם מקימים לתובע עילת תביעה אזרחית, שכן מחומר הראיות עולה כי ללא אותם כשלים, הרשעתו של התובע הייתה נותרת בעינה גם בבית המשפט המחוזי. זאת ועוד, בית המשפט המחוזי גם לא קבע בפסק דינו כי לאחר שמיעת עדויות הנתבעת במהלך ניהול התיק היה על הנתבעת לחזור בה מהגשת כתב האישום או לשקול את המשך ההליך.

בין היתר, לשם כך ובמסגרת ההליך הנוכחי, הגישה הנתבעת חוות דעת מיום 18.08.19 של סנ"צ משה כהן קצין בוחן ארצי במשטרת ישראל ולפיה ככל שהנתבעת הייתה מבצעת את השחזורים בהתאם להנחיות והבדיקות, ישנה סבירות גבוהה לכך שהתובע היה מורשע גם בבית המשפט המחוזי, שכן התובע הוא זה שאחראי לתאונה (סעיף 13.ב לחוה"ד).

מכאן עולה (יחד עם שאר הנסיבות עליהן עמדתי לעיל) כי הכשלים או הפגמים בביצוע השחזור במקרה זה, רק הטיבו עם התובע ואפשרו את זיכויו. ממצאי חוות הדעת של סנ"צ משה כהן, לא הופרכו על ידי התובע.

סנ"צ משה כהן, ערך ניסוי וראה כי ממרחק של 22.8 מטר ניתן היה לראות מספר מקומות בהם צעדה המנוחה וכפי שרשם בחוות דעתו: "נקודות נוספות על ציר ההתקדמות של הולכת הרגל לעבר מקום הפגיעה. האופן בו בחר הובחן לבחון את שדה הראיה לנקודה אחת בלבד הטיבה עם הנהג" (פיסקה 6 לחוה"ד).

כך גם שלל הבוחן הארצי את מהירות נסיעת התובע כאילו נסע במהירות של 20 קמ"ש ולמעשה קבע כי מהירות נסיעתו הייתה לפחות 40 קמ"ש (ר' גם סעיף 13 לחוה"ד).

עם זאת באשר לניסוי שערך הבוחן הארצי זה אישר כי קיים קושי לערוך ניסוי שדה ראיה שטח לאור שינוי תוואי הכביש מאז התאונה.

למרות חוות הדעת שהגישה התובעת בהליך הנוכחי (האזרחי), התובע בחר שלא להגיש חוות דעת נגדית הסותרת או מפריכה את חוות דעתו של סנ"צ משה כהן על אף שהייתה לו הזדמנות לעשות זאת.

בהקשר זה התובע ביקש ביום 4.11.19 לדחות את דיון ההוכחות שהיה קבוע בתיק זה, כדי לאפשר לו להגיש חוות דעת נגדית, ובית המשפט נעתר לבקשתו בהתאם להחלטה מיום 5.11.19. חרף זאת, בחר התובע בסופו של יום לוותר על הגשת חוות הדעת כפי שעולה מהחלטות בית המשפט מיום 13.1.2020 ו-07.2.20 ובסופו של דבר דיון ההוכחות בתיק התקיים רק ביום 21.06.2020 כ-8 חודשים לאחר שהוגשה חוות הדעת מטעם הנתבעת (ראיות הנתבעת הוגשו ביום 23.10.19).

יש לדחות את טענות התובע, כי הנתבעת לא הייתה רשאית להגיש חוות דעת מטעמה, שכן חוות הדעת אינה מהווה ניסיון לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי שניתן במישור הפלילי, אלא לבסס אחריות אזרחית (בנזיקין) של התובע לאירוע התאונה ולחילופין לבסס את החלטת הנתבעת להגיש כתב אישום נגד התובע.

יתרה מכך, העובדה שהנתבעת לא הצליחה להוכיח את אחריותו הפלילית של התובע ברף הדרוש במשפט הפלילי, אינה בהכרח מובילה למסקנה, כי התובע לא אחראי לתאונה, או כי אלמלא אותם כשלים בחקירה ובשחזור, הייתה נותרת הרשעתו של התובע גם בביקורת שיפוטית של ערכאת הערעור.

בהקשר זה יש לזכור כי פסק דין מזכה, אינו יכול לשמש כראיה בהליך אחר ואינו נכנס בחריג הקבוע בסעיף 42א ל פקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א – 1971 ( ע"א 3580/06 עזבון המנוח חגי יוסף ז"ל נ' מדינת ישראל, בעמ' 36 – 37, פורסם בנבו (21.3.2011)).

תדריך ההנחיות

התובע טען, כי העובדה שלאחר פסק הדין המזכה, הוציאה הנתבעת הנחיות חדשות לאופן עריכת שחזורים בתיקי תאונות דרכים מלמדת לטענתו, כי הנתבעת התרשלה שעה שהחליטה להגיש נגדו כתב אישום.

יש לדחות טענות אלה:
ההנחיות שהוציאה הנתבעת באמצעות משטרת ישראל לחוקרי התאונות, לאחר פסק הדין של בית המשפט המחוזי, נועדו לחדד, לשפר, לטייב ולרענן את נהלי הבדיקה והחקירה בנוגע לשחזורים הנערכים בתיקים מסוג זה.
לא כל הנחיה שמטרתה להבהיר לשפר את הליכי החקירה, להביא לאחידות הבדיקות, מצביעה בהכרח על רשלנות או מחדלים שהתנהלו קודם לכן.
חלק מאותם הנחיות לא היוו שינוי משמעותי מההנחיות שהיו קיימות עוד קודם לכן בעריכת שחזורים מסוג זה, כפי שעולה מחוות הדעת של סנ"צ משה כהן, שהוגשה מטעם הנתבעת בהליך הנוכחי, שציין בין היתר, כי אם הובחן בתיק הנוכחי היה מבצע את עבודתו על פי הכללים, ההנחיות והספרות המקצועית המקובלת, היה מגיע לאותה מסקנה לפיה התובע אחראי לתאונה (סעיף 13.ב. לחוה"ד).

עיון בתדריך זה מלמד, כי זה מתייחס לצורך בעריכת שחזור וחישובים מתמטיים ובניהם: הערכה באיזו מהירות נסיעה ניתן היה למנוע את התאונה, וכן ניסוי שדה ראיה הכולל גם בדיקה מאיזה מרחק ניתן היה להבחין בהולך הרגל בתחילת החצייה.
מדובר בהנחיות וחידודים שנועדו לאסוף פרטים ונתונים נוספים שעשויים לסייע בשחזור, כדי לבסס עוד יותר את רף הראיות הדרוש בהליך הפלילי.

החלטת פרקליטות המדינה שלא להגיש בקשת רשות ערעור
החלטת פרקליטות המדינה שלא להגיש בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי, אינה מצביעה או מלמדת על כך שהנתבעת התרשלה בהחלטתה להגיש נגד התובע כתב אישום מלכתחילה. עמדת הנתבעת שהוגשה במסגרת אותה עתירה לבג"צ, לא הצדיקה ולא אימצה את עמדת התובע, אלא עמדה על כך שפסק הדין מבוסס על ממצאים הרלבנטיים לנסיבות הספציפיות של אותו מקרה.

פרקליטות המדינה הסבירה בתגובתה לבג"צ שפסק הדין מבוסס על ממצאים הרלבנטיים לנסיבות הספציפיות של אותו מקרה, שאינם מקיימים השלכות רוחב, וגם מטעם זה לא מצאה להגיש בקשת רשות ערעור.

החלטה זו של פרקליטות המדינה גם נגזרה מהממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי בית המשפט לתעבורה, ובשעה שבית המשפט קבע ממצאים חלקיים ודאי שגם היה קושי לקבוע ממצאים אחרים או שונים במסגרת בקשת רשות לערעור. מכאן שאפשר שגם הפרקליטות הסכימה עם התוצאה בנסיבות המקרה אך לא עם ההנמקה.

כך גם חזר והדגיש בג"צ שעה שדחה את עתירת משפחת המנוחה נגד החלטת פרקליטות המדינה שלא להגיש בקשת רשות ערעור, על פסק הדין המזכה:

"על-פני הדברים, עקב החסר שתואר, נוצר קושי ממשי בהרשעת המשיב. בכל מקרה, עולה כי החלטת הפרקליטות שלא להגיש בקשה למתן רשות ערעור אינה נופלת מחוץ למתחם הסבירות, וודאי לא נכנסת למתחם של חוסר סבירות קיצוני. תהא נחמה פורתא למשפחה בכך שעקב הגשת העתירה, בית משפט זה חזר, שינן והדגיש את האחריות הכבדה המוטלת על נהג המתקרב למעבר חצייה, על החשיבות הציבורית שבכך." (בג"ץ 8150/13  דליה כרסנטי נ' פרקליטות המדינה - המחלקה הפלילית (נבו 06.08.2014)‏‏)

לכל אלה יש להוסיף, כי גם מדיניות שיפוטית תומכת בדחיית התביעה בנסיבות המקרה שלפני, בהצטברות הראיות שעמדו בפני הנתבעת במועד הגשת כתב האישום וגם לאחריו ובשים לב לנסיבות התאונה. הטלת אחריות על המדינה במקרה הנוכחי, עשוי לגרום למחסום שלילי בהפעלת שיקול הדעת של המדינה, שתפעל להגיש כתבי אישום רק במקרים בהם קיימות ראיות מרשיעות ברף ראייתי גבוה בהרבה ("הרשעה בטוחה") ובכך גם יפגע האינטרס הציבורי, המחייב הגשת כתבי אישום במקרים בהם קיימת תשתית ראייתית נדרשת כמו בענייננו (ר' בהקשר זה גם ת"א (ת"א) 65693/00 איל תורן נ' מדינת ישראל). כפי שגם צוטט בפרשת דבש.

סיכום ביניים

התובע לא הוכיח כי הנתבעת התרשלה או הפרה חובת זהירות או חובה חקורה המוטלת עליה שעה שהחליטה להגיש נגדו כתב אישום.

מהתשתית הראייתית שעמדה בפני הנתבעת במועד הגשת כתב האישום, עולה כי היו ברשותה של הנתבעת די והותר ראיות שבאותו שלב היו "מספיקות" לצורך הגשת כתב האישום.
כאמור, לא כל טעות שנעשתה ב"זמן אמת" מהווה הפרה של חובת זהירות או התרשלות (ר' רע"א 5277/08 ‏עזבון המנוח אמיר אליקשוולי נ' מדינת ישראל - משטרת ישראל‏, פסקה 35 (28.7.2009); ע"א 4584/10 ‏ מדינת ישראל נ' שובר, פסקה 92 לפסק דינו של השופט י' עמית (4.12.2012).

מטעמים אלה שפורטו לעיל גם לא מתקיימת העילה השנייה, שבסעיף 80 לחוק העונשין המקנה זכות לפיצויים בשל "נסיבות אחרות המצדיקות זאת".

על אף שדי במסקנה זו כדי להביא לדחיית התביעה, אוסיף ואציין כי התובע גם לא את הנזקים הנטענים או קשר סיבתי לאותם נזקים.

הנזקים הנטענים והקשר הסיבתי

התובע טען, כי הגשת כתב האישום נגדו גרמה לו לפגיעה קשה בהכנסותיו, בשל הפגיעה בשמו הטוב, כאשר הסתובב עם "אות קין" עד לזיכויו. בשל כך ביקש לחייב את הנתבעת בפיצויים בגין אובדן הכנסות, פיצוים בגין עוגמת נפש ובשל פגיעה בשמו הטוב.

אפילו הייתי קובע כי יש להטיל אחריות על הנתבעת (הגם שאין כל מקום לעשות זאת במקרה הנוכחי) הרי שהתובע לא הוכיח קשר סיבתי עובדתי, או משפטי בין פעולות התובעת לאובדן הכנסות או לפגיעה בשמו הטוב.

טענות אלה לא הוכחו, ויש לדחותן, כמפורט להלן.

אובדן הכנסות:
התובע טוען כי הוא יועץ מס עצמאי וכי קודם לתאונה, השתכר סכומי כסף גבוהים, כאשר לטענתו "שמו הולך לפניו". לטענתו בשנת המס 2008 עמדו הכנסותיו השנתיות על 264,354 ₪ בשנת המס 2009 - 345,455 ₪. בשנת המס 2010 - 343,991 ₪.

לטענתו, לאחר האירוע ובשל המצב אליו נקלע, ירדו הכנסותיו בצורה דרסטית באופן שבשנת המס 2011 עמדו הכנסותיו על סכום של 63,963 ₪. בשנת המס 2012 – 72,972 ₪ ובשנת המס 2013 – 76,476 ₪.

לטענתו, אלמלא רשלנותה של הנתבעת, היה ממשיך להשתכר לכל הפחות 345,000 ₪ גם בין השנים 2011 – 2013 ובשל כך, על התובעת לפצותו בסכום כולל של 821,589 ₪ המהווים את ההפרש בין הסכום של 345,000 ₪ לשנה לבין ההכנסות בפועל בשנים 2011 – 2013. לטענתו אובדן ההכנסות גם נבע מפסילת רישיון הנהיגה שלו.

כפי שיפורט להלן, התובע לא הוכיח את נזקיו. התובע הסתפק בתצהיר שלו כעדות יחידה וצירף מכתבי שומה מרשויות המס בו רשומים סכומי ההכנסה השנתיים החייבים במס.

התובע המשמש כיועץ מס, וודאי יודע, כי כדי ללמוד באופן מלא ואמיתי על הכנסותיו של עוסק כלשהו, היה עליו להציג לכל הפחות, דוחות רווח והפסד, דוחות שנתיים ומאזנים כספיים מלאים אותם הגיש לרשויות המס בשנים אלה, ולמצער חוות דעת של רואה חשבון או של יועץ מס שיבדוק את הכנסותיו לאורך השנים כדי לתמוך בטענות אלה לירידה בהכנסות יחד עם הסיבות לכך.

תחת זאת, הסתפק התובע בהגשת מכתבי שומה כלליים ממס הכנסה בגין השנים הרלוונטיות, מבלי שיש במכתבים אלה פירוט כלשהו מהם מקורות ההכנסה השונים של התובע והאם אלה כולם נובעים אך ורק מעיסוקו של התובע כיועץ מס, ואין בהן הכנסות ממקורות אחרים שאינם קשורים כלל לעסקו כיועץ מס.

התובע גם לא הציג נתונים מלאים לגבי אופי העסק, מדוע לא יכול היה להמשיך לעבוד באותו היקף משרה, מספר עובדים שהעסיק וכד'. התובע לא הציג רשימת לקוחות (או מספר הלקוחות) בשנים השונות, כדי להדגים למשל לקוחות שהחליטו לעזוב אותו בשל כתב האישום ולמעשה לא הציג ראיות ממשיות כלשהן.

התובע אף לא הציג נתונים בדבר מספר הלקוחות בשנים קודמות בהשוואה למספר הלקוחות לאחר כתב האישום. התובע גם לא זימן להעיד חלק מלקוחותיו כדי שאלה יאשרו כי חדלו לפנות אליו ולקבל ממנו שירותים ויעוץ מס, בשל כתב האישום שהוגש נגדו. כך גם לא הביא לעדות עובדים שלו שיוכלו לתמוך בטענותיו ביחס לסיבות לצמצום ההכנסות ולהקטנת פעילות העסק.

התובע לא הגיש חוות דעת לגבי היקף הפעילות הכלכלית של העסק, או כי צמצמום פעילותו המקצועית התרחשה בשל כתב אישום ולא בשל גורמים אחרים שכלל אינם קשורים לכך.

העובדה שרישיון הנהיגה של התובע נשלל, לא די בה כדי להוכיח פגיעה ממשית בהכנסות בעסק שעה שלא הוכח, כי לא ניתן היה להתנייד בתחבורה ציבורית, או להסתייע בצד ג' שיסיע אותו לפגישות כך גם קיום פגישות במשרדו של התובע.

לכל אלה ניתן גם להוסיף ולציין, כי עסקינן בכתב אישום בגין נהיגה שגרמה למוות ברשלנות ולא עבירה הנוגעת להתנהלותו המקצועית של התובע כיועץ מס, דוגמת עבירות מרמה, עבירות מין או עבירות חמורות אחרות שאכן עשויות להשליך על תפקודו ושמו הטוב, הגם שאין חולק כי עצם הגשת כתב אישום גם בגין נהיגה רשלנית שגרמה למותו של אדם עשויה לפגוע בשמו הטוב, אך לשם כך יש להציג ראיות ולא די בטענות כלליות.

בנוסף יש להניח כי הפגיעה בתפקודו של התובע גם נגרמה מעצם הידיעה הקשה שבנהיגתו גרם התובע בעצמו למותה של נערה צעירה בת 14 בלבד, וזאת גם אם התאונה הייתה בלתי נמנעת וללא אחריות פלילית.

על הארוע הטראגי הקשה במנותק משאלת האחריות הפלילית, גם עמד בית המשפט העליון (בג"צ) אשר דחה כאמור, את העתירה שהגישה משפחת הנערה, נגד החלטת פרקליטות המדינה שלא להגיש בקשת רשות ערעור על פסק הדין המזכה של בית המשפט המחוזי, חרף המלצת פרקליטת המחוז:

"באירוע קשה וטראגי, בו קיפחה ליזה כרסנטי ז"ל (להלן: המנוחה) את חייה, והיא בת 14 שנה בלבד. ביום 13.10.2010, סמוך לשעה 18:45, עת חצתה את הכביש במעבר חצייה, נפגעה המנוחה אנושות. לאחר מאבק של יומיים, נפטרה המנוחה. בכך כבה באחת לפיד חייה, ועולמם של בני משפחתה נשתנה מן הקצה אל הקצה" (בג"צ 8150/13 דליה כרסנטי נ' פרקליטות המדינה - המחלקה הפלילית (פורסם בנבו) להלן: " החלטת בג"צ").

עוד עולה מהחלטת בית המשפט העליון באותה פרשה:

" המנוחה קיפחה את חייה על לא עוול בכפה, בשעה שחצתה את הכביש לתומה, במעבר החצייה, בדרכה לאכול גלידה עם חבריה" (סעיף 4 להחלטת בג"צ).

התובע לא צירף חוות דעת רפואית או מסמך רפואי אחר, שעשויים לקבוע האם אכן נגרמה פגיעה בתפקודו המקצועי של התובע בעקבות התאונה, ומה הייתה השפעתם של הגורמים השונים (ככל שאכן הייתה ירידה בתפקוד שלא הוכחה) האם דווקא העובדה שגרם למותה של נערה צעירה, גם ללא קשר לשאלת האחריות פלילית, האם בשל כתב האישום וההליך הפלילי, או דווקא הכרעת הדין המרשיעה, ואיזה חלק יש לייחס לכל אחד מאותם גורמים.

אפילו היה מוכיח הנתבע קשר סיבתי, כאמור נראה כי הנזק הנטען ואשר לא הוכח, היה עשוי להגרם בעיקר מפסק דינו של בית משפט לתעבורה שהרשיע את התובע ביום 27.2.13 בגין העבירות המיוחסות לו, ועד לזיכויו של התובע על ידי בית המשפט המחוזי ביום 23.10.13, כך גם החלטת בית המשפט השלום שניתנה עוד ביום 02.02.2011 לפסול את רישיונו של התובע לאחר שנמצאו, ראיות לכאורה לביסוס כל האישומים שיוחסו לתובע.

מאחר וההחלטות בעניינים אלו נתקבלו על ידי בית המשפט, מדובר בהחלטות שיפוטיות וככאלה הן חסינות מתביעת נזיקין בהתאם לסעיף 8 לפקודת הנזיקין.

בעניין זה כבר נפסק, כי יש באותן החלטות שיפוטיות (הכרעת הדין המרשיעה, גזר הדין והחלטה לפסול את רישיון הנהיגה) כדי לנתק את הקשר הסיבתי מהתנהלות גורמי החקירה, אלא אם יוכח כי בעת שהציגה המדינה את חומר החקירה בפני בית המשפט, היא הציגה מידע מוטעה או שגוי או לא מסרה מידע רלוונטי קיים, וכי יש בהתנהלותה כדי להטעות את בית המשפט (ר' ר' ע"א 4584/10 מ"י נ' שובר (פורסם בנבו) פסקה 23). רכיבים אלה כלל לא הוכחו בענייננו.

טענה לעוגמת נפש ופגיעה בשם הטוב

התובע טען כי כתוצאה מרשלנות הנתבעת נגרמה לו עוגמת נפש רבה ונפגע שמו הטוב כאשר בשל כך ובשל המבוכה, מיעט להשתתף באירועים ובשמחות ולכן ביקש פיצוי בגין עוגמת נפש על סכום של 100,000 ₪.
כאמור גם רכיב זה לא הוכח. באשר לטענה לכך שנפגע שמו הטוב, לא הוצגו ראיות של לקוחות, או ביקורות או נתונים אחרים שיכולים ללמד על שם טוב. כמו כן כאמור אפשר שהמבוכה שנגרמה לתובע גם נגרמה מעצם העובדה שהביא למותה של נערה בת 14 שהלכה לטייל עם חברותיה, גם ללא כתב האישום, או בעקבות הרשעתו בבית המשפט לתעבורה.
כפי שציין בג"צ בהחלטתו: "נדמה כי קשה לזולת להבין את עוצמת האבל, הצער והיגון שבמותו של נער שנקטף באיבו (ראו איוב ח, יד)".

התובע לא טען באופן מפתיע, כי מצבו הנפשי הדרדר רק מעצם המחשבה כי הוביל למותה של נערה צעירה בדמי ימיה גם אם לא הייתה לו כל אחריות פלילית למותה.

משנדחתה התביעה גם זו שהתבססה על סעיף 80 לחוק העונשין, יש גם לדחות את דרישת התובע לחייב את הנתבעת להשיב לו את שכר הטרחה שנדרש לשלם לבא כוחו עבור ייצוגו במסגרת ההליך הפלילי סכום של – 30,000 ₪.

סכום התביעה
יצוין כי התובע טען כי סך הנזקים שנגרמו לו עומדים על 951,589 ₪ אך לצורכי אגרה העמיד את התביעה כולה על סכום של 200,000 ₪. בעניין זה לא פעל התובע כנדרש, היה עליו לפרט כיצד הוא מקטין כל אחד מרכיבי התביעה כדי להגיע לסכום הנ"ל. אך כאמור משנדחתה התביעה כולה ממילא אין צורך להדרש לעניין זה.

הערה לסיום:
תיק זה נשמע בפני כב' השופטת בדימ' פנינה לוקיץ', אשר פרשה לגמלאות ומשום כך הועבר לטיפולי בהתאם להחלטת כב' סגן הנשיא מיום 13.04.21 ובהתאם לתקנה 77 לתקנות סד"א התשע"ט – 2018. בהתאם להחלטות שניתנו על ידי ציינתי כי התיק מועבר לכתיבת פסק דין על בסיס מכלול חומר הראיות, והתובע הודיע כי משנבצר מכב' השופטת ליתן את פסק הדין אין, הוא מתנגד למתן פסק דין על בסיס מכלול חומר הראיות, וכך נעשה.

הערה טכנית - כל ההדגשות בפסק הדין אינן במקור אלא אם נאמר אחרת.

התוצאה:

התביעה נדחית.

בשים לב לסכום התביעה ולהוצאות שנדרשו מהנתבעת לרבות חוות דעת, מצאתי לחייב את התובע בהוצאות הנתבעת ובשכ"ט עו"ד, בסכום כולל של 15,000 ₪, אשר ישולם לנתבעת תוך 45 ימים מהיום , שאם לא כן, ישא הפרשי הצמדה וריבית על פי חוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

ניתן היום, ט"ז סיוון תשפ"א, 27 מאי 2021, בהעדר הצדדים.