הדפסה

בית משפט השלום בקריות ת"א 38032-01-19

בפני
כבוד ה שופטת פנינה לוקיץ

תובעת
מרכז גריאטרי שפרעם (בית אלענאיה) בע"מ

נגד

נתבעת
מדינת ישראל - רשות האוכלוסין ההגירה ומעברי הגבול

החלטה

התובעת הגישה תביעה כספית והצהרתית, בה היא מבקשת לחייב את הנתבעת לשלם לה את עלויות הטיפול והאחזקה בגב' פטימה חמאיסי (להלן: "פטימה") , השוהה בישראל באופן לא חוקי, ומצויה במצב סיעודי המחייב שהייתה במוסד סיעודי. כמו כן מבוקשת הצהרה כי חלה על הנתבעת החובה להמשיך ולעשות כן כל עוד פטימה שוהה במוסד התובעת.

הנתבעת הגישה בקשה לסילוק על הסף של תביעת התובעת מחמת חוסר סמכות עניינית, חוסר סמכות מקומית, העדר יריבות והעדר עילה, וכן מחמת העיקרון המשפטי לפיו מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה (להלן: "הבקשה").

העובדות כפי שנטענו בכתב התביעה
כאמור, ברקע התביעה שאלת החזקתה במוסד התובעת של פטימה שהינה קשישה ערירית, דמנטית וסיעודית, ילידת מרוקו. פטימה הגיעה לישראל בשנת 1996, נשארה בארץ מעבר לתקופת האשרה ואיבדה את דרכונה. כאשר פנתה למשטרה לדווח על האבידה התגלה כי אשרתה פגה והיא הוחזקה במעצר בכלא מעשיהו לנשים ולאחר מכן שוחררה על פי צו בית משפט.

כשהסתבר שאין לפטימה היכן לגור הוצע לה על ידי מוקד סיוע לעובדים זרים להישאר במקלט לנשים כרמל שבעוספיה (להלן: "המקלט") לפרק זמן של 3 חודשים, והיא נכנסה למקלט בחודש 11/2006. בפועל שהתה פטימה במקלט במשך 10 שנים!

בחודש 7/2016 אושפזה פטימה בבית חולים כרמל, ועקב החמרה במצבה הגופני והתפתחות דמנציה, הפכה פטימה לסיעודית ולא ניתן היה להמשיך לטפל בה במסגרת המקלט.

משכך, מנהלת המקלט - הגב' ריטה סוקיהירה (להלן : " ריטה") לתובעת, בבקשה לקלוט את פטימה כדיירת סיעודית במוסד התובעת .

בין מנהלת המקלט לתובעת הוסכם כי פטימה תתקבל כדיירת בעלות של 10,000 ₪ לחודש, אותם התחייבה ריטה לגייס (נספח א' לכתב התביעה).

ביום 22.3.2017, בחלוף כחצי שנה ממועד מעברה של פטימה למוסד התובעת, התקיימה ישיבה בנוכחות ריטה ונציגי התובעת. סיכום הישיבה נערך בכתב וממנו עולה כי במהלך אותה ישיבה הודיעה ריטה כי לא ניתן עוד להמשיך לשלם עבור אשפוזה של פטימה.

באותה ישיבה התברר לתובעת לראשונה, כך לטענתה, כי פטימה הינה שוהה בלתי חוקית ומחוסרת מעמד בישראל, לכן לא ניתן היה לפנות למשרד הבריאות בבקשה לקבל השתתפות במימון אשפוזה (נספח ב' לכתב התביעה).

ביום 18.7.2017 הגישה התובעת, בשמה של פטימה בקשה למתן רישיון שהייה בישראל מטעמים הומניטריים (נספח ג' לכתב התביעה).
הבקשה נדחתה בהחלטה מיום 3.9.2017 תוך שהנתבעת קבעה כי על פטימה לצאת את הארץ בתוך 14 יום וכי לצורך תיאום הטסה יש לפנות אל משל"ט של המינהל לזרים (להלן: " מרכז שליטה"). כמו כן צויין בתחתית המכתב: "על החלטה זו ניתן להגיש ערר בכתב בלשכת הרשות ללא שיהוי ולא יאוחר מ- 21 ימים" (להלן: "החלטת הדחיה", נספח ד' לכתב התביעה).

התובעת פנתה למרכז השליטה מספר פעמים בבקשה לתיאום הטסתה של פטימה והוצאתה מהארץ, אולם פניות אלו נענו לבסוף (לכל המאוחר בחודש 4/18) בתשובה שלא ניתן להטיסה בשל מצבה הרפואי והתובעת הופנתה למשרד החוץ.
פניות למשרד החוץ לא נענו עד למועד הגשת התביעה.

בכתב התביעה, לאחר פירוט נרחב של השתלשלות העניינים, תוך ייחוס מחדל רשלני לנתבעת בכך שדחתה את פניות התובעת (החל מחודש 7/17) ולא נקטה פעולות למימוש אחריותה לאכיפת החוק והוצאת פטימה מישראל, מחדל שגרם לתובעת לנזק כספי מתמשך, התבקשו הסעדים הבאים:
חיוב הנתבעת לשלם לתובעת סך כולל של 234,229 ₪, המהווים חישוב עלות אשפוזה של פטימה עד למועד הגשת התביעה לפי תעריף משרד הבריאות לעלות שהייה ליום בבית חולים סיעודי;
הצהרה כי על הנתבעת להמשיך ולשלם לתובעת את דמי האישפוז היומייים מיום הגשת התביעה ועד לסיום אשפוזה.

לאחר הגשת הבקשה אשר בבסיסה הטענה כי מדובר בתביעה במישור המינהלי התקיים דיון אשר בו ח ידד בית המשפט את השאלה האם יש לראות את התביעה כתביעה נזיקית לפיצוי התובעת בגין נזק, המתבטא בעלות החזקת פטימה במוסד התובעת, אשר לטענתה נגרם כתוצאה ממחדלים מצד הנתבעת?
באם כן – האם יש בכך להקים לתובעת עילת תביעה שהסמכות לדון בה מצויה בבית משפט זה?
באם כן – האם יש לדחות על הסף את התביעה בהעדר קשר סיבתי בין מחדל כלשהו המיוחס לנתבעת לבין החלטת התובעת לקבל את פטימה למוסד למרות ידיעתה על כך שהיא נעדרת מעמד בישראל זאת כנגד התחייבות ריטה, מנהלת המקלט, להבטיח את כיסוי עלות שהותה במוסד?

בעקבות הישיבה ביקש ב"כ התובעת לחדד את תשובתו לבקשה לסילוק על הסף, כאשר מטיעוניו המשלימים עלה כי התובעת טוענת למחדל של הנתבעת, שלא הוזכר בכתב התביעה, בכך שמאז 2006 (הרבה לפני מעברה למוסד התובעת) לא פעלה להרחקת פטימה מישראל, וכי היה עליה לצפות כי בשל כך פטימה תישאר בישראל ויבוא יום שתזדקק לטיפול סיעודי ולא ניתן יהא עוד להרחיקה, בשל מצבה הרפואי.

על אף שלא התבקש היתר להוסיף טיעונים אלו, לפני הגשתם, התרתי הגשתם תוך מתן זכות תגובה לנתבעת גם לטיעון הנוסף של התובעת שיש בו, במובלע, בקשה לתיקון כתב התביעה.

הנתבעת אכן הגישה תגובתה, תוך שהיא חוזרת על עמדתה שאין בטיעונים נוספים אלו כדי לשנות דבר, שכן אין בהם להפוך את התביעה לתביעה נזיקית. הנתבעת עומדת על טענותיה כי כל טענות התובעת הינן במישור המינהלי, שכן הן נגד התנהלות הנתבעת ביחס לפטימה ואי הפעלת סמכויות מנהליות שעומדות לנתבעת, ומשכך בית משפט זה מחוסר סמכות עניינית לדון בהן.

בדיון שהתקיים בבקשה, עוד קודם להגשת הטיעון המשלים של התובעת ותגובת הנתבעת, טען ב"כ הנתבעת כי מסיכום הפגישה בין ריטה לבין התובעת עולה שהתובעת ידעה או צריכה היתה לדעת, עוד קודם להעברת פטימה למוסד, כי מדובר בשוהה בלתי חוקית. משכך, היא הסתמכה, למעשה, על התחייבות ריטה לדאוג לכיסוי עלות השהייה (כפי שנעשה במהלך שנות שהותה במקלט). בכך יש, לטעמה של הנתבעת, לנתק את הקשר הסיבתי בין מחדל נטען כלשהו מצד הנתבעת, לבין הנזק הנטען.

לכך השיב ב"כ התובעת כי לראשונה נודע לה על היות פטימה שוהה בלתי חוקית רק לאחר שריטה הודיעה לה בישיבה כי אין עוד באפשרותה לגייס כספים לצורך מימון שהותה של פטימה וכי היא שוהה בלתי חוקית, זאת בחלוף חצי שנה לערך ממועד העברתה למוסד התובעת. לטענת התובעת במסמכים שהועברו לעיונה מהמוסדות בהם שהתה פטימה, לרבות בית חולים כרמל, קודם לקבלתה למוסד,לא היה כל איזכור להיותה שוהה בלתי חוקית.

דיון והכרעה
לאחר עיון במכלול טענות הצדדים במסגרת הבקשות והתגובות להן, לרבות אלו שהועלו בדיון בפני, אני סבורה כי על אף ניסוח לקוי של כתב התביעה, מדובר בתביעה שהיא בעיקרה תביעה נזיקית שעילתה דרישה לפיצוי התובעת על נזק שנגרם לה בשל מחדל רשלני מתמשך של הנתבעת, ומתבטא בהעדר כיסוי לעלות החזקתה של פטימה במוסד התובעת.
בניגוד לטענות שבבסיס בקשת הנתבעת לסילוק על הסף, התובעת אינה מבקשת לתקוף באופן ישיר מעשה מינהלי או את ההחלטה לדחות את הבקשה להסדיר את מעמדה של פטימה בישראל, ומשכך לא היתה צריכה לנקוט בהליך מינהלי או להגיש ערר על ההחלטה, כתנאי להגשת תביעה זו.

אין ספק, כי לו ביקשה התובעת, באמצעות הגשת התביעה כאן, להביא לכך שהנתבעת תסדיר את מעמדה של פטימה בהתאם להוראות חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952, כי אז היה עליה לפנות בהליך מינהלי מתאים, בפני בית המשפט המינהלי.
אלא שהתובעת איננה מבקשת להסדיר את מעמדה של פטימה, אלא היא מבקשת לחייב את הנתבעת בתוצאות אי הסדרת מעמדה!!

יתירה מכך, יש טעם רב בטענות התובעת כי את הטענה לאי מיצוי ההליך המינהלי או נקיטת הליך מנהלי יכולה הנתבעת להפנות כלפי פטימה, אך לא כלפי התובעת שאינה אחראית מבחינה משפטית על פטימה ואינה אפוטרופוסית עליה, ואת הפעולות שנקטה בהגשת הבקשה להסדרת מעמדה של פטימה, ביצעה על מנת לנסות ולפתור את הבעיה שנוצרה, מתוך אקט של חמלה כלפי פטימה.

בניגוד לאשר נטען בהרחבה (מעט מיותרת, אם יורשה לי לומר) בבקשה, כי מדובר בנסיון לתקוף בתקיפה עקיפה החלטה של הנתבעת, מקום בו מתחייב היה לתקוף אותה בתקיפה ישירה, אומר, כי אינני סבורה כך. הנתבעת, בכל טיעונה בבקשה, כמו גם בתגובה הנוספת להשלמת טיעון התובעת, נאחזת בטענה כי התובעת מבקשת לתקוף את החלטת הדחיה של הנתבעת בה הוחלט שלא להעניק לפטימה מעמד, ובשל כך טוענת הנתבעת כי הסמכות העניינית והמקומית נתונה לבית הדין לעררים בירושלים שכן החלטת הדחייה ניתנה במטה הנתבעת בירושלים (סעיף 25 לבקשה).
אלא שעיון בכתב התביעה, על אף נוסחו הלקוי, ולאור השלמת הטיעון מטעם התובעת המבקשת להוסיף על עילת התביעה המקורית, גם עילה הנעוצה במחדל מתמשך של הנתבעת עוד קודם להעברת פטימה למוסד התובעת, מעלה כי עיקר התביעה איננו בתקיפת החלטת הדחייה, אלא בהתנהלות מתמשכת של הנתבעת אשר חדלה, במספר נקודות זמן, מלהפעיל סמכויותיה, ובשל כך נגרם לתובעת הנזק הנטען.

אני סבורה כי הסתכלות מלאה על טיעוני התובעת (לרבות בהשלמת הטיעון) יש בה ללמד על מהות התביעה, ועל כך ששאלת נכונות ההחלטות הפוזיטיביות שקבלה הנתבעת (החלטת הדחיה וההחלטה מיום 26.4.18 שלא לדאוג להוצאת פטימה מהארץ בשל מצבה) אינן "מרכז הכובד" של הליך זה (כפי שהדבר הוגדר בע"א 4291/17 עו"ד אלפריח נ' עירית חיפה(6.3.19), אלא ההכרעה בהן הינה אינצידנטלית וחלק מההכרעות הנדרשות לצורך הכרעה בסוגייה העיקרית שהינה: האם התנהלות הנתבעת לאורך השנים מאז 2006 ביחס לפטימה מהווה מחדל רשלני מתמשך אשר גרם את הנזק הנטען לתובעת, כצד ג'?

מעבר לכך אני סבורה כי בעניינו ה"אקט השלטוני" שנדרש להכריע לגבי תוקפו (החלטות הנתבעת ביחס לפטימה) אינן שאלות הנוגעות ל"סוגיה שלטונית מורכבת או רגישה או בעלת השלכה רחבה", כפי שנקבע בענין אלפריח הנ"ל. המדובר במקרה פרטני, של אשה אחת, אשר בשל צירוף נסיבות הגיעה למצב רפואי המחייב השארותה במוסד סיעודי ולא ניתן להוציאה מישראל, חרף העדרה מעמד המאפשר לה לשהות בישראל כדין. השאלה מי צריך לשאת בהוצאות הנובעות ממצב זה, והאם יש להטיל על הנתבעת אחריות להיווצרות מצב זה, הינה שאלה פרטנית שלא נטען כי יש לה השלכות רוחב, בוודאי לא כאלו שמנביעות את המסקנה שאין לאפשר תקיפה עקיפה של ההחלטות שניתנו בעניינה על ידי הנתבעת במהלך השנים.

משכך אני קובעת כי הסמכות העניינית והמקומית לדון בתביעה נתונה לבית משפט זה, אם כי לצורך "ביסוס" סמכות זו, על התובעת להגיש כתב תביעה מתוקן, כך שזה יכלול את הטענות שהועלו במסגרת הטיעון המשלים, והוראות לענין זה ינתנו לאחר הכרעתי בטענות הנוספות של הנתבעת.

מלבד הטענות בדבר העדר סמכות עניינית ומקומית, טענה הנתבעת בבקשה, בדיון ובתגובה להשלמת הטיעון, כי גם באם יש לראות בתביעה תביעה נזיקית, הרי שיש לדחותה על הסף מחמת העדר יריבות, העדר עילה ואי צירוף צד רלבנטי.

לטענת הנתבעת, פטימה אושפזה אצל הנתבעת בהסכמתה ובהתאם להסכם בין התובעת לבין ריטה מנהלת המקלט. מההסכם שצורף לכתב התביעה עולה כי ההתחייבות עבור התשלום היא באחריותה של ריטה, ועל כן ריטה הינה צד רלבנטי לבירור התביעה.

עוד טוענת הנתבעת כי הטענה לפיה התובעת "הופתעה" לגלות שפטימה אינה בעלת מעמד בישראל מופרכת וחסרת יסוד. לטענת הנתבעת, המקלט אינו מוסד מוכר ואינו מקבל כל מימון מטעם המדינה, ועל פי הידוע, מדובר במקום פרטי שמעניק שירותי רווחה לשוהים בלתי חוקיים. משכך, היה על התובעת לבדוק את מעמדה של פטימה בטרם קבלתה לאשפוז, וחזקה על התובעת כי כאשר התעודה היחידה המוצגת לו מאת המטופל היא דרכון זר, עליה לדעת שמדובר באדם שאין לו מעמד חוקי בישראל.

מכאן מסיקה הנתבעת שהתובעת ידעה או היתה צריכה לדעת כי לפטימה אין מעמד חוקי בישראל בעת בה הסכימה לקבלה למוסד, ועל כן אין לה אלא להלין על עצמה. בהתנהלותה זו גרמה התובעת לנזק הנטען והמוכחש, ואין לה כל עילת תביעה כנגד הנתבעת. לחילופין יש לייחס לתובעת אשם תורם בשיעור של 100%, כיוון שהתובעת הסכימה לקבל את פטימה מבלי לבדוק את מעמדה ומבלי לדרוש בטוחות לתשלום או ערבונות, אלא מתוך שיקולים עסקיים כאשר היא ציפתה לקבל תשלום חודשי קבוע מהמקלט. לאחר שההתחייבות לתשלום הופרה, התובעת לא פעלה לביטול ההסכם ולא נקטה כל הליך משפטי כנגד הצד הרלוונטי להסכם, אלא פנתה למדינה בדרישה להסדיר את מעמד פטימה על מנת לקבל תשלום מהמדינה ושבקשה זו נדחתה הגישה תביעה זו בה היא מבקשת פיצוי על מחדליה שלה.

ביחס לטענות אלו אני סבורה, כפי שהשיבה התובעת, כי אין בהן כדי להביא לדחיית התביעה על הסף. אכן נראה כי ריטה ו/או המקלט בהחלט יכולים להחשב כצד רלבנטי שכן יש טעם בטענת הנתבעת כי בירור נסיבות ההתקשרות בין ריטה לתובעת והמצגים שהציגה ריטה בפני התובעת במהלך ההתקשרות, יכולים להשליך על מידת האחריות שיש לייחס, אם בכלל, לנתבעת. אלא שאינני סבורה שאי צירוף צד רלבנטי הינה סיבה לדחיית התביעה על הסף כנגד הנתבעת, כל עוד לא נקבע כי אכן יש בהתנהלות ריטה לנתק את הקשר הסיבתי בין המחדל הרשלני המיוחס לנתבעת לבין הנזק.

כך הדבר גם לגבי אשם תורם. לצורך בירור שאלת האשם התורם יש לערוך בירור עובדתי באשר לידיעת התובעת, בפועל או בכוח, באשר למעמד פטימה, ולא ניתן לקבוע, על סמך העובדות המפורטות בכתב התביעה כי זו ידעה, או היתה צריכה לדעת, שפטימה חסרת מעמד בארץ. אני מקבלת את טענת הנתבעת, כי על פני הדברים, לאור השתלשלות העניינים, עולה אפשרות סבירה שהיתה ידיעה כזו, או צריכה היתה להיות ידיעה כזו לתובעת, אולם אין מקום לקבוע, בשלב מוקדם זה של ניהול ההליך, שכך היו פני הדברים במועד הרלבנטי, שהוא מועד קבלת פטימה למוסד התובעת.

כך הדבר גם ביחס לטענת הנתבעת כי מתקיים במקרה זה העקרון המשפטי לפיו מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה. השאלה באם ההסכם שנחתם בין ריטה לבין התובעת הינו הסכם המנוגד לחוק בכך ששני ארגונים פרטיים התקשרו ביודעין בהסכם שמטרתו להעניק מחסה לשוהה בלתי חוקית, בניגוד לחוק, הינה, שוב, שאלה עובדתית שצריכה בירור.

נסיבות ההתקשרות בין התובעת לריטה צריכות להתברר עובדתית קודם להכרעה בשאלה האם נעשה כן ביודעין, מעשה שנועד לעקוף את החוק באשר לשהייה בלתי חוקית בישראל. מעבר לכך, שצודקת התובעת כי עיל ת התביעה אינה נובעת אך ורק מההסכם שנחתם בינה לבין המקלט, אלא מקורה, כאמור לעיל, במחדל מתמשך מצד הנתבעת, שתחילתו עוד בשנת 2006, ואשר הוא גרם, כך הטענה, למצב הקיים ולהמשך סיעודה של פטימה במוסד התובעת ללא שקיימת אפשרות להוציאה מישראל.

לאור כל האמור לעיל אני סבורה שאין מקום להורות על סילוק התביעה על הסף בשלב זה, אלא יש לאפשר לתובעת (חרף העדר בקשה לתיקון כתב התביעה), לתקן את תביעתה באופן ש יפורט בה "ברחל בתך הקטנה" מה הם המעשים/מחדלים המיוחסים לנתבעת, לרבות המחדל שפורט בטיעון המשלים מטעמה.
על אף חלוף הזמן מאז הוגשה התביעה אל לנו לשכוח שמצויים אנו בשלב מוקדם של ההליך לפני תחילתו של בירור עובדתי כלשהו. הגישה המקובלת בפסיקה הינה שעל בית המשפט, בבואו לסלק על הסף את התביעה, לנקוט משנה זהירות שכן סילוקה של תובענה על הסף הוא אמצעי דרסטי שיש לנקוט בו רק כאשר ברור לחלוטין שאין תוחלת בבירורה, כנאמר בע"א 1167/01 עיריית ראשון לציון נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"ד ס(3) 553, 563 (2005):
"סמכותו של בית המשפט לדחות על הסף תובענה שהובאה לפניו הוכרה כסמכות קיצונית שיש לנקוט אותה בצמצום ובלית בררה... הרציונל לסמכותו של בית המשפט לדחות תובענה על הסף הובהר על ידי השופט זילברג בע"א 14/61 עזבון מ. אברבנאל נ' 'מבטחים' בע"מ, פ"ד טו 1840 (1961) באומרו:
'... רצונו [של המחוקק – א.ח.] היה שבית המשפט לא יבזבז זמנו לריק ולא יעסוק בטענות שאין בהן ממש, כאשר הוא נוכח לדעת שהתובע לא יוכל להצליח בתביעתו נוכח כשלונו בשאלה המשפטית המכרעת כנ"ל'. (שם, בעמ' 1841)".

במקרה דנן לא ניתן לקבוע, אפריורי, כי התובעת לא יכולה להצליח בתביעתה. טענות הנתבעת להעדר קשר סיבתי ולקיום אשם תורם מכריע, הינן שאלות עובדתיות הדורשות בירור, ולא ניתן לקבוע, בוודאי שלא לפני הגשת תצהירי הצדדים, כי לתובעת אין דרך להוכיח טענותיה כלפי הנתבעת, ולשכנע כי היה במחדלים הנטענים מצד הנתבעת כדי לגרום (ולו באופן חלקי) לנזקי התובעת).

על אף שהתובעת לא הגישה בקשה לתיקון כתב התביעה, אני מורה כאמור, שעליה להגיש כתב תביעה מתוקן בו יובהר במדויק מה הם המעשים/מחדלים המיוחסים לנתבעת, תוך פירוט המועדים בהם נעשו/לא נעשו וכיצד היה בהם להביא לגרימת הנזק הנטען.

כתב תביעה מתוקן כאמור יוגש בתוך 30 יום ויועלה לעיון השופט שימשיך לדון בתיק בכדי שיבחן באם אכן יש בו פירוט מספק של עילת התביעה הנזיקית הנטענת.
מאחר ועולה מההחלטה כי לאופן הגשת התביעה מלכתחילה היתה תרומה ממשית להגשת הבקשה מטעם הנתבעת, שכן כתב התביעה לא נוסח באופן מספק המעיד על עילת התביעה הנזיקית באופן ברור מספיק, ולא כלל את כל הטענות שהתובעת מבקשת לטעון בהקשר להתרשלות הנתבעת, אני מחייבת את התובעת בהוצאות הנתבעת בגין הבקשה (על אף דחייתה) וזאת בסך של 3,000 ₪. ההוצאות ישולמו בכפוף לתוצאות ההליך.

התיק יעלה לעיון השופט ברגר עם הגשת כתב תביעה מתוקן ולכל המאוחר בעוד 35 יום.

ניתנה היום, כ"ט שבט תשפ"א, 11 פברואר 2021, בהעדר הצדדים.