הדפסה

בית משפט השלום בקריות ת"א 37753-03-16

לפני
כבוד ה שופטת אלואז זערורה-עבדאלחלים

תובעת

אוסי תכנון מבנים ופיתוח בע"מ ח.פ. 511310286

נגד

נתבעים

1.רובוקלין בע"מ (לשעבר בר קפה בע"מ) ח.פ. 513628008
2.אסף שמע אטדג'י ת.ז. XXXXXX333

פסק דין

לפניי תביעה לתשלום סך של מיליון ש"ח בגין דמי ש כירות, פיצויים בגין עיכוב בפינוי מושכר, פיצוי מוסכם בגין הפרת הסכם שכירות ופיצויים בגין הנזקים אשר נגרמו למושכר במועד הפינוי.

טענות התובעת:

התובעת טענה כי במועדים הרלבנטיים לתביעה היא הייתה הבעלים של חנות בקומת קרקע ברחוב ויצמן 63 בנהריה, הידועה כחלק מחלקה 165 גוש 18172 (להלן: "המושכר" ו/או "הנכס").

בחודש ינואר 2001 נחתם הסכם שכירות בין התובעת ובין חברת "פרטנר תקשורת בע"מ" ח.פ. 520044314 (להלן: "חברת פרטנר ") לפיו השכירה התובעת את הנכס לחברת פרטנר לתקופה של 5 שנים המסתיימת ביום 14.2.06 עם אופציה ל הארכה לתשע תקופות נוספות של 24 חודשים כל אחת (להלן: "הסכם השכירות").

בהתאם לסעיף 24 להסכם השכירות, עם סיום השכירות, על השוכר להשיב את המושכר לחזקתו הבלעדית של המשכיר כאשר מצב המושכר טוב ותקין. חברת פרטנר הפרה את הסכם השכירות ולא פעלה להשיב את המושכר לידי התובעת, אלא השכירה אותו בשכירות משנה לנתבעים. לאחר הליכים משפטיים בין הצדדים, הנתבעים פינו את הנכס ביום 14.3.2010 תוך שסירבו לשלם את דמי השכירות המגיעים לתובעת על פי ההסכם על סך 558,067 ₪ נכון למועד הגשת התביעה.

התובעת טענה כי הנתבעים קיבלו את המושכר לצורך ניהול עסק של מכשירים סול ריים אך בפועל הפכו את הנכס למסעדה ללא רשות התובעת תוך שפלשו לשטחים סמוכים שבבעלות התובעת. הנתבעים הפרו את ההסכם אשר חל עליהם מאחר והם נכנסו לנעליה של חברת פרטנר ועליהם החובה לשאת בתשלום על סך 100$ בגין כל יום איחור במסירת המושכר לתובעת בגין התקופה שמתחילה ביום 25.8.09, המועד שבו היה עליהם לפנות את המושכר על פי פסק דין שניתן נגדם בהליך תא"ק 1832-07, ועד יום 14.3.2010, שהוא המועד שב ו פנו הנתבעים את הנכס בפועל – ובסך כולל איחור של 172 ימים בגינם יש לשלם לתובעת סך של 17,200 $ בתוספת הפרשי ריב ית והצמדה כחוק מיום היווצרות החיוב ועד למועד התשלום בפועל שערכם ביום הגשת התביעה מגיע לסכום של 109,000 ₪.

המושכר פונה ביום 14.3.2010 תוך גרימת נזק למושכר על ידי הנתבעים שביצעו פעולות הרס מכוונת וברוטליות שהתבטאו בשבירת ועקירת המחוברים, הריסת קירות הגבס, הריסת הריצוף, הריסת החיפוי , הקירות והנמכת התקרה, עקירת לוחות וחוטי חשמל ואביזרי מערכות החשמל ו תקשורת, לקיחת חלונות הווטרינה ותאורת החוץ, זאת בצד נזקים נוספים על פי פירו ט אשר נאמד בחוות דעתו של ה שמאי מר שפירו מיום 15.11.2010 אשר קבע כי עלות תיקון הנזקים עומד על סך 664,074 ₪ נכון למועד התביעה.

התובעת טענה כי נזקיה עומדים על סך של 1,331,141 ₪ אך היא ביקשה לחייב את הנתבעים ביחד ולחוד בתשלום סך של 1,000,000 ₪ בשל גובה האגרה.

במסגרת כתב התביעה, התובעת ביקשה כי בית המשפט יתיר לה פיצול סעדים על מנת שתכול לתבוע דמי פיצויים בגין כל יתר תקופת השכירות.

טענות הנתבעים:

הנתבעים טענו כי דין התביעה להידחות מחמת התיישנות ושיהוי ובהיותה תביעה מופרכת ונעדרת עילה . הנתבעים הכחישו את טענות התובעת ולגרסתם, מצבה הכלכלי הרעוע של התובעת הוא אשר הביא אותה להגיש את התביעה דנן תוך ניצול הליכי משפט בחוסר תום לב ו כאמצעי לחץ על הנתבעים לוותר על זכויות המגיעות להם במסגרת הליכים שונים שהתנהלו ו/או מתנהלים בין הצדדים.

הנתבעים טענו כי דין התביעה נגד הנתבע 2 מחיקה על הסף בשל העדר עילה והעדר יריבות שכן הנתבע 2 לא התחייב לחובות הנתבעת 1 באופן אישי ואין הוא צד להליכים אשר התנהלו בין הנתבעת 1 ובין התובעת.

הנתבעים טענו כי שילמו את דמי השכירות המגיעים מהם עבור כל תקופת השכירות. לגרסתם, התובעת הסכימה להאריך את תקופת השכירות עד חודש אפריל 2010 וכי במכתב אשר נשלח לנתבעת 1 הודה ב"כ התובעת , עו"ד מחול, (במוצג שסומן נ/6) כי על הנתבעת לשלם עבור דמי השכירות לחודשים מרץ- אפריל 2010 בלבד. הנתבעים טענו כי העבירו את דמי השכירות לידי ב"כ התובעת, עו"ד מחול, וכי ככל הנראה הגשת התביעה נועדה לטשטש את העובדה כי הנ"ל נמנע מהעברת דמי השכירות לידי התובעת.

הנתבעים טענו כי השינוי שביצעו במקום , מעסק פלאפונים למסעדה , היה על דעת הצדדים ובהסכמתם כפי שנקבע בפסק הדין שניתן במסגרת תא"ק 1832-07 מיום 23.4.12 שכן קביעות פסק הדין מחייב ות את הצדדים.

באשר לנזקים אשר נגרמו לתובעת בעקבות פינוי המושכר, הנתבעים טענו כי טענות התובעת הועלו במסגרת תא"ק 1934-07 וניתן פסק דין הדוחה את טיעוני התובעת לפיצוי בגין הנזקים הנטענים. לגרסת הנתבעים, גם אם בית המשפט יקבל את טענות התובעת, הרי כי הנכס נמכר בהליכי כינוס נכסים וכי בפועל התובעת לא פעלה לשפץ את הנכס לאחר קבלתו לידה. הנתבעים טענו כי השביחו את הנכס בסכום של כ- 800,000 ₪.

הנתבעים טענו כי התובעת חייבת לנתבעים סך של 33,673.92 ₪ בגין חוב שלא שולם בעקבות פסק דין שניתן ובגינו נפתח תיק הוצל"פ שמספרו 5005564-04-16 וכי יש לקזז סכום זה מכל סכום שבו יחייב בית המשפט את הצדדים.

הנתבעים התנגדו לפיצול סעדים וטענו כי התובעת לא נימקה את בקשתה ולא פירטה מה מהות הסעדים הנוספים אשר בכוונתה לתבוע ומדוע אינה תובעת אותם במסגרת הליך זה.

דיון והכרעה:

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים שוכנעתי כי דין התביעה להתקבל חלקית.

כבר בפתח הדברים אציין כי הנתבע 2 הנו צד נדרש להליך המתנהל לפניי, לקח חלק פעיל בהליכים אשר התנהלו בין הצדדים, והתקשר באופן אישי מול התובעת ומול חברת פרטנר כשוכר משנה ולאחר מכן כשוכר ישיר . הנתבע 2 נחקר בעניין ההתקשרויות החוזיות עם חברת פרנטר ועם התובעת ואישר כי הוא חתום אישית על הסכם השכירות מול חברת פרנטר כשוכר משנה של הנכס וכי קיבל על עצמו את התחייבות חברת פרטנר כלפי התובעת (ראו: עמ' 46 לפרוטוקול, שורות 20-33). הנתבע 2 אישר את חתימתו על מסמכים המאשרים כי הוא שוכר ישיר מול התובעת (ראו מסמך שצורף כת/3, וגם עמ' 48 לפרוטוקול הדיון שורות 2-4). במהלך כל השנים הרלבנטיות לתביעה, הנתבע 2 היה הגורם אשר התנהל מול התובעת בכל העניינים הקשורים לשכירות תוך שהגדיר את עצמו כש וכר כפי שניתן לראות מהמסמכים הקיימים בתיק. לסיכום - לאחר עיון במסמכים אשר הוגשו לתיק שוכנעתי כי דין בקשת הנתבעים למחוק את התביעה נגד הנתבע 2 להידחות.

הצדדים אינם חולקים על כך כי בחודש ינואר 2001 נחתם הסכם שכירות בין התובעת ובין חברת פרטנר שבמסגרתו השכירה התובעת את הנכס לחברת פרטנר לתקופה של 5 שנים המסתיימת ביום 14.2.06 עם אופציה ל הארכה לתשע תקופות נוספות של 24 חודשים כל אחת. הצדדים אינם חולקים על כך כי הנתבעים, חתמו על הסכם עם חברת פרטנר שבמסגרתו השכירה חברת פרטנר את המושכר לנתבעים וכי אלה פעלה לצורך הכשרתו כמסעדה.

הצדדים אינם חולקים על כך כי חברת בר קפה בע"מ , הנתבעת 1, החליפה את שמה מחברת רובוקלין בע"מ לשם הנוכחי ביום 14.11.2010, וכי חברת בר קפה בע"מ חבה בכל חובות חברת רובוקלין בע"מ.

חלק ניכר מהמחלוקות שהועלו על ידי הצדדים במסגרת תיק זה הוסדרו והוכרעו בשרשרת פסקי דין אשר ני תנו בהליכים קודמים בין הצדדים ושבמסגרתם נקבעו עובדות הרלבנטיות לעניינינו , ומפאת חשיבותם, אפנה לפסקי הדין ולקביעות העיקריות במסגרתם. מרבית התביעות התנהלו בבית המשפט השלום בקריות לפני כב' השופט אליעזר שחורי. למען הסדר הטוב אציין כי נוסף להליכי ם אליהם אפנה להלן, התקיימו הליכים משפטיים נוספים בין הצדדים בבתי משפט שונים ובלשכות ההוצאה לפועל אשר לא הובאו לפניי על ידי מי מהצדדים . במסגרת פסק דין זה אתייחס להליכים הרלבנטיים אשר משליכים על הסוגיות הנידונות לפניי ואשר הוגשו על ידי הצדדים.

א. הקביעות שבפסקי הדין שניתנו בעניין הנכס שמחייבים א ת הצדדים גם בהליך שלפניי:

התביעה לפינוי המושכר (תא"ק 1832-07) והערעור על פסק הדין שניתן במסגרתה (ע"א 18909-10-09):

בתאריך 14.6.07 הגישה התובעת כאן תביעה לפינ וי המושכר – תא"ק 1832-07 - כנגד הנתבעים כאן (חברת בר קפה בע"מ (חברת רובוקלין בע"מ כשמה דאז) ומר אסף שמע ון אטדגי (להלן: "התביעה לפינוי מושכר"). במסגרת פסק הדין מיום 25.8.2009 קבע בית המשפט כי קיים הסכם שכירות בין התובעת וחברת פרטנר וכי על פי סעיף 31 להסכם השכירות ניתנה הרשות לחברת פרטנר להשכיר את הנכס בשכירות משנה לגופים שאינם קשורים עמה , בתנאי שתקבל על כך הסכמת התובעת מראש ובכתב. חברת פרטנר תמשיך להיות מחויבת כלפי התובעת לעניין כל חיובי הסכם השכירות הראשית וכמתחייב מכך יהיה עיסוקו של שוכר המשנה עיסוק התואם את המוסכם בין הצדדים בסעיף 4 להסכם הש כירות אשר מגדיר את מטרת השכירות: "הקמה והפעלה של חנות חברת השוכר בשם "פרטנר" ו/או "אורנג" למטרת שירות לקוחות, התקנות, מכירת מכשירי טלפון סלולאריים ואביזרים נלווין וכן כל מטרה הקשורה בעסקי הסוחר כמפעיל רט"ן".

בית המשפט קבע כי ביום 28.4.04 נתנה התובעת את הסכמתה לשכירות משנה לנתבע 2 לתקופה נוספת של 24 חודשים עם אופציה להארכה נוספת לתקופה של 24 חודשים נוספים כאשר סכום השכירות יועמד על 2,400 דולר בתוספת מע"מ והתשלום יהיה חודשי . במכתב התובעת צויין כי היא תשכיר לנתבע 2 מחסן נוסף בקומת המרתף בסכום נוסף של 100 דולר בתוספת מע"מ. בעקבות מכתב התובע ת מיום 28.4.04, חברת פרטנר הודיעה כי היא תישאר ערבה לכל התחייבויותיו של השוכר על פי תנאי ההסכם.

בית המשפט קבע בפסק דינו כי התובעת ידעה אודות השימוש שנעשה במושכר כמסעדה וכי נתנה את הסכמתה בפועל להמרת השימוש למסעדה ואף השכירה לנתבע 2 שטח נוסף לצורך כך. התובעת ידעה כי הנתבעים ביצעו תוספות בנייה בנכס והיא נתנה את הסכמתה לשינויים וחתמה על הבקשה לקבלת היתר הבנייה שהוגש על ידם. עוד נקבע כי משרדי התובעת ממוקמים באותו מבנה שבו ממוקם הנכס המושכר כך שהשינוי שנעשה במהות השכירות היה בידיעתה ועל דעתה ואינו יכול להוות בסיס לדרישתה לפינוי המושכר וסילוק ידם של הנתבעים במסגרת התביעה.

עוד נקבע בפסק הדין הנ"ל כי בפועל לא נחתם הסכם ישיר בין התובעת לבין הנתבע 2 וכי הנתבע 2 החזיק בנכס בהיותו שוכר משנה של חברת פרטנר. התובעת נתנה את הסכמתה בכתב להעברת זכות השכירות מחברת פרטנר לנתבע 2 אך לפי מסקנות בית המשפט בפסק הדין, לא התכוונה לכך שמכתב ההתחייבות מיום 28.4.04 ישמש כבסיס להסכם שכירות מחייב בינה לבין הנתבע 2 לכל תקופת השכירות אלא דובר על הסכם ביניים (ראו: פסק הדין בתא"ק 1832-07 מיום 25.8.2009 עמ' 13). בית המשפט קבע בפסק הדין כדלקמן:

"נראה כי על פי מסמך ההתחייבות הנ"ל אשר נמסר לנתבע 2 לפי דרישתו על מנת לאפשר ביטחון מסוים, הוסכם על מצב ביניים לפיו עם סיום יחסי השכירות בין התובעת לבין פרטנר ימשיך הנתבע 2 לנהל במקום את עסקו כשוכר תוך התחייבות של התובעת לנהל עמו מו"מ על מנת להשלים עסקת שכירות לתקופה כוללת של 4 שנים כאשר בתקופת הביניים ישלם הנתבע 2 דמי שכירות בסכום בשקלים השווה ל-2400 דולר. עיון מדוקדק בתשובות מנהל התובעת והנתבע 2 בעת חקירתם מלמד כי אכן כך ראו הצדדים את העסקה שביניהם".
[ההדגשה אינה במקור- א.ז.] (ראו: שם, עמ' 14).

עוד נקבע בפסק הדין כי:

"כללו של דבר – באפריל 2004 הסכימו הצדדים כי לאחר שתסתיים תקופת השכירות של פרטנר ימשיך הנתבע 2 להחזיק בנכס כשוכר עד לסיומו של מו"מ בין הצדדים במטרה לגבש הסכם כולל אשר יביא בחשבון את הנסיבות והתנאים כפי שהם באותה נקודת זמן ועד פברואר 2010. בתקופת הביניים של ניהול המו"מ ישלם הנתבע 2 דמי שכירות בשקלים השווים ל-2400 דולר ומדובר במצב ביניים בלבד. מטעם זה הסכימה התובעת, כפי שעולה מניסוח כתב התביעה, כי בתקופת הביניים שרר משטר מחייב של יחסי שכירות בין הצדדים ומטעם זה נוהל מו"מ בין הצדדים במחצית השנייה של שנת 2006 , זאת על אף חוסר הבהירות וההתכתשות המשפטית בראשיתה של אותה תקופה.

דרישת התובעת במהלך המו"מ שבין הצדדים להגדיל את דמי השכירות בהתחשב בכך שהנתבע 2 מחזיק בשטח נוסף ובמחסן, הייתה דרישה סבירה והיא התקבלה על דעת הנתבע 2 . למעשה סוכמו בין הצדדים רוב ככל הפרטים הנחוצים לצורך ניסוחו של הסכם שכירות מגובש והסיכומים הועלו על הכתב בנספח כד' לתצהיר מנהל התובעת. בסעיף 12 למסמך הסיכום נרשם כי דמי השכירות הכוללים יועמדו על סך 3500 דולר ובסעיף 10 למסמך נרשם כי ימסרו 12 שיקים מראש. תאריך המסמך 11.12.06 ."

בית המשפט קבע כי מהראיות אשר הוצגו לעיונו עולה כי ביום 11.12.06 גובש בין הצדדים מסמך עקרונות (להלן: "מסמך העקרונות" ) א שר מבחינת התובעת היווה את מיצויו של המו"מ בין הצדדים בהתאם להתחייבותה על פי המסמך מחודש אפריל 2004. הדרישה לתשלום דמי שיכורת מוגדלים הוכרה למעשה על ידי הנתבע 2 והיא מתיישבת עם שימושו במחסן ובשטח הנוסף של התובעת עליו הוקם המשטח לשימוש הסועדים. בית המשפט קבע כי הנתבעים סירבו לשלם את דמי השכירות המוגדלים על פי ההסכמות שגובשו בין הצדדים גם לאחר התראה ובהתאם התובעת זכאית מטעם זה להביא את יחסי השכירות לסיומם ולדרשו החזרת החזקה בנכס.

בהתאם הורה בית המשפט על סילוק ידם של הנתבעים מהנכס כאשר הנכס פנוי מכל אדם וחפץ תוך מתן ארכה לפינוי עד 31.12.09. ההארכה לפינוי ניתנה בתנאי כי הנתבעים ישלמו את הסכומים המגיעים לתובעת על פי מסמך העקרונות לרבות ההפרשים המגיעים על פי המוסכם החל מינואר 2007 ועד ליום הפינוי והחזרת החזקה לידי התובעת. בית המשפט קבע כי ככל שלא יקיימו הנתבעים את התנאי, על הנתבעים לפנות את הנכס ולהשיב את החזקה לידי התובעת תוך 45 ימים ממועד מתן פסק הדין.

לתובעת ניתנה זכות לפצל את סעדיה לצורך הגשת הליך מתאים לבירור המחלוקת הכספית שבין הצדדים. הנתבעים חויבו לשלם לתובעת סך של 25,000 ₪ בצירוף מע"מ והפרשי הצמדה וריבית ממועד מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

שני הצדדים הגישו ערעורים על פסק הדין אשר נידונו במסגרת ע"א 18908-10-09 ובמסגרת הערעור נטען כי לא היה מקום כי בית המשפט יקבע את גובה דמי השכירות המוגדלים ללא ששמע ראיות בעניין "מסמך העקרונות" אשר כלל בין היתר חיובים שלובים לשני הצדדים.

בית המשפט המחוזי קבע כי התביעה לפינוי מושכר כשמה היא, והיא מתייחסת לסוגיית פינוי המושכר ובהתאם שמורה לשני הצדדים כל טענה לעניין גובה דמי השכירות המגיעים לתובעת לאחר תאריך 1.1.07 וכי קביעת בית המשפט השלום בתביעה לפינוי מושכר לעניין גובה השכירות איננה מהווה השתק פלוגתא או מחייבת את הצדדים והיא קובעת אך ורק לצורך הארכת מועד הפינוי .

התביעה להחזר הפרשי שכירות שהגישה חברת פרטנר - תא"ק 1934-07:

ביום 27.7.2007 הגישה חברת פרטנר תביעה כספית כנגד התובעת כאן וביקשה לחייבה בסך של 225,016.8 ₪ בגין החזר דמי שכירות אשר שולמו על ידה ביתר לתובעת כאן. במסגרת כתב התביעה טענה חברת פרטנר כי התקשרה עם התובעת בהסכם שכירות מיום 15.2.01 ועד 14.2.06 תוך מתן אופציה לתשע הארכות בנות 24 חודשים כל אחת. ביום 20.6.04 התקשרה חברת פרטנר עם הנתבע 2 כאן בהסכם שכירות שקיבל את אישור התובעת לתקופה המתחילה ביום 15.6.04 ועד 14.2.06 – שהוא יום סיום התקופה על פי הסכם השכירות שבין חברת פרטנר ובין התובעת. חברת פרטנר טענה כי לאחר יום 14.2.06 התקיימו יחסי שכירות ישירים בין התובעת ובין הנתבע 2. עקב טעות במחלקת הנהלת החשבונות, ועל אף סיום תקופת השכירות המשיכה חברת פרטנר לשלם דמי שכירות לתובעת עקב תקלה ובהתאם דרשה את השבת הסכומים אשר שולמו על ידה אותם קיבלה התובעת שלא כדין.

התובעת כאן הכחישה את טענות חברת פרטנר וטענה כי חברת פרטנר לא החזירה את החזקה בנכס ביום 14.2.06 על אף דרישות התובעת אלא המשיכה להחזיק בנכס אשר פונה על ידי שוכר המשנה של חברת פרטנר רק בחודש מרץ 2010.

בית המשפט קיבל את התביעה של חברת פרטנר תוך שהפנה למסקנותיו בתא"ק 1832-07 עליו הרחבתי לעיל וקבע כי מסקנות פסק הדין הנ"ל מחייבות את התובעת ומהוות מעשה בית דין. בפסק הדין צויין כי בין יוני 2004 ועד חודש פברואר 2006 הנתבע 2 כאן היה במעמד של שוכר משנה של חברת פרטנר ללא שהתקיימו יחסי שכירות בינו לבין התובעת ובכל המועדים הנ"ל חברת פרטנר הייתה במעמד שוכרת ראשית. התובעת כאן הודיעה לחברת פרטנר על סיום השכירות החל מיום 14.2.06 ביום 16.11.05.

בית המשפט קיבל את טענת חברת פרטנר כי החל מחודש פברואר 2006 היא חדלה להיות השוכרת של הנכס וכי החל מאותו מועד הנתבע 2 הפך להיות שוכר ישיר על פי "הסכם שכירות" שבין התובעת כאן לבין הנתבע 2.

כאן אציין כי בית המשפט קיב ל את עמדת התובעת כי יש לקזז מהסכום שנפסק לטובת פרטנר חיובים בגין העלאת דמי השכירות בשתי תקופות על פי ההסכם (15.2.03 תוספת 5% ועדכון נוסף ביום 15.2.05). בהתאם חייב בית המשפט את התובעת כאן לשלם לחברת פרטנר סך של 160,290 ₪ (בצירוף 35,000 ₪ שכר טרחת עו"ד )לאחר קיזוז סכום של 6,571 $ לפי ערכם במועד מתן פסק הדין ביום 23.4.2012.

התביעה לחיוב הנתבעים וחברת פרטנר בדמי שכירות ת"א 6468-09-08:

בתאריך 11.9.08 הגישה התובעת כאן כנגד חברת פרטנר והנתבעים כאן תביעה כספית לחיובם בהפרשי דמי שכירות בגין הנכס מושא התביעה דנן, הפרת הסכם השכירות, ותשלום דמי שכירות ראויים. חברת פרטנר הגישה במסגרת ההליך הודעה כנגד הצדדים השלישיים – הנתבעים כאן.

במסגרת פסק הדין בהליך הפנה בית המשפט אל מסקנותיו במסגרת תא"ק 1832-07 ות"א 1934-07 וציין כי מסקנותיו מחייבות את הצדדים ולפיהם מחודש יוני 2004 ועד 14.2.06 החזיק הנתבע 2 בנכס בשכירות משנה וניהל עסק של מסעדה באמצעות הנתבעת 1 תוך שקיבל על עצמו באותה תקופה לנהל את הנכס תוך קיום כל ההתחייבויות בהתאם להסכם השכירות הראשי. בית המשפט חזר על מסקנותיו כי התובעת ידעה כי במקום מתנהלת מסעדה על אף כי הסכם השכירות הראשית נועד לשכירות מסוג מתן שירותים בתחום התקשורת. עוד נקבע כי התובעת ידעה כי הנתבעים ביצעו תוספות בנייה בנכס וזאת בידיעתה ובהסכמתה שכן זו חתמה על הבקשה לקבלת היתר הבנייה שהוגש על ידם.

באשר למישור היחסים שבין התובעת לחברת פרטנר נקבע כי דמי השכירות נקבעו על פי המוסכם בין הצדדים על 29$ למ"ר בצירוף מע"מ על בסיס הערכה של שטח 112 מ"ר. השכירות בין התובעת לבין חברת פרטנר הסתיימה ביום 14.2.06 והחל מיום 15.2.16 הנתבע 2 החזיק במושכר כשוכר ראשי מכוח הסכם שכירות נפרד שנכרת בינוי לבין התובעת בחודש אפריל 2004. בהתאם לפס ק הדין ב תא"ק 1934-07 התובעת הייתה זכאית לתוספת בדמי שכירות בשיעור של 5% ביום 15.2.03 וביום 15.2.05 ובהתאם קוזז הסכום המגיע לידי התובעת במסגרת ת"א 1934-07 תוך שנדחו טענות התובעת לפיצויים בגין הפרת ההסכם הנטענת ובהתאם היחסים בין התובעת וחברת פרטנר נדונו והוכרעו במסגרת ת"א 6468-09-08 – התביעה נגד חברת פרטנר נדחתה.

באשר למחלקות בעניין דמי השכירות בין התובעת כאן לבין הנתבעים, קבע בית המשפט כי הנתבע 2 החל להחזיק בנכס החל מיוני 2004 ועד פברואר 2006 מכוח הסכם שכירות משנה ובהתאם, הוראות הסכם השכירות מחייבות את הצדדים בתקופה הנ"ל . באשר לתקופת הביניים שלאחר 15.2.16 קבע בית המשפט כי יחולו דמי השכירות א ליהם הסכימו הצדדים במהלך המו"מ על סך 2,400 $ כפי שנקבע בתא"ק 1832-07. ביום 11.12.06 גובשו הסכמות עקרוניות חדשות לפיהם על הנתבע 2 לשלם לתובעת סך של 3,500 $ בתוספת מע"מ כאשר על פי ההסכמה האמורה, שילם הנתבע 2 דמי שכירות מוגדלים על סמך מסמך העקרונות עד שנתגלעה מחלקות בין הצדדים.

בית המשפט קבע לאחר שבחן את טענות הצדדים ועיין בראיות שהוצגו לפניו כי התובעת רשאית לדרוש דמי שכירות ראויים בגין התקופה שמתחילת 2007 ועד למועד הפינוי בפועל ובהעדר חוות דעת מתאימה, קבע בית המשפט כי דמי השכירות הראויים הם 3,500 $ כולל מע"מ החל מיום 1.1.07.

פסק הדין בערעור ע"א 56955-05-12 (ערעור וערעור שכנגד שהוגשו על ת"א 19347-07 ות"א 6468-09-08):

הצדדים לפסקי הדין הנ"ל הגישו ערעורים וערעורים שכנגד אשר נדחו על ידי בית המשפט המחוזי . בית המשפט המחוזי אישר את קביעות בית המשפט השלום העובדתיות לעניין תקופות השכירות והיחסים בין הצדדים כפי שאלה הובאו בתא"ק 1832-07 ואישר את החישוב אשר נערך על ידי בית המשפט ובכלל זה הקביעה כי דמי השכירות בעקבות מסמך העקרונות עמד על 3,500 $ לחודש.

השלכות פסקי הדין לעיל על התביעה שלפניי:

פסקי הדין לעיל והקביעות אשר הובאו במסגרתם, מחייבים את הצדדים גם בהליך זה. בע"א 246-66 קלוזנר נ' שמעוני, פ"ד כב(2) 561, 584 טבע הנשיא אגרנט את כלל השתק הפלוגתא וציין כי "אם במשפט הראשון הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית מסויימת, שהיתה חיונית לתוצאה הסופית, והיא הוכרעה שם, בפירוש או מכללא, כי אז יהיו אותם בעלי דין וחליפיהם מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש במשפט השני, חרף אי-הזהות בין העילות של שתי התביעות".

כלל השתק הפלוגתא יונק מעקרון סופיות הדיון, והרצון למנוע קביעות משפטיות סותרות באותו עניין: "למנוע ממי שניתנה לו הזדמנות הוגנת ומלאה למצות את עניינו בבית המשפט לשוב ולהטריד את יריבו ואת בית המשפט באותו עניין. בד בבד, יש בו כדי לסייע במניעת מקרים של מתן הכרעות סותרות על-ידי המערכת השיפוטית"(ראו: ע"א 3097-02 מלמד נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י, פ"ד נח(5), 511 ; ו ע"א 1041-97 סררו נ' נעלי תומרס בע"מ, פ"ד נד 642 (1)).

בהתחשב במהות ההליכים עליהם הרחבתי לעיל, והסוגיות אשר נבחנו במסגרתם, וזהות הצדדים בהליכים אלה, אני קובעת כי המסקנות במסגרת ההליכים לעיל שאושרו על ידי בית המשפט המחוזי כפי שהובא לעיל, מחייבים את הצדדים ועליהם אסתמך בקביעותיי להלן .

ב. התביעה לתשלום דמי שכירות:

במסגרת ההליך שלפניי ביקשה התובעת לחייב את הנתבעים בתשלום עבור תקופת השכירות שבין חודש ספטמבר 2008 ועד חודש מרץ 2010 (ראו סעיף 12 לכתב התביעה) על פי חישוב דמי שכירות על סך 3,500 $ בתוספת מע"מ.

קביעת כב' השופט שחורי בהליכים שהבאתי לעיל לפיה דמי השכירות יעמדו על סך 3,500 $ (כולל מע"מ) החל מיום 1.1.07 מחייבת את הצדדים (הסכום אושר גם בהליך שלפניי על ידי הנתבע 2 בחקירתו, עמ' 50 לפרוטוקול שורות 21-22) ובהתאם איני רואה מקום לקבל את טענת התובעת כי יש להעמיד את דמי השכירות על 3,500 $ בצירוף מע"מ.

הנתבעים טענו כי התביעה לתשלום דמי שכירות התיישנה בחלקה. אני מקבלת את טענת הנתבעים בעניין זה שכן על פי הוראות סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות התשי"ח – 1985 תביעה כספית מתיישנת בחלוף 7 שנים מיום היווצרות עילת התביעה . התביעה לתשלום דמי שכירות עבור החודשים ספטמבר 2008 ועד מרץ 2009 התיישנה זאת מאחר ועניינינו בחוב דמי שכירות שמועד תשלומם חל בכל חודש . מועד היווצרות עילת התביעה בגין כל חודש, קמה מידי חודש בחודשו (ראו: ע"א 590-67 קלינמן נ' ד"ר מירון פד"י כב(2) 929). בהתאם התקופה הרלבנטית לתביעה שלפניי הנה חודש מרץ 2009 ועד חודש מרץ 2010 ( סך כולל של 1 2 חודשי שכירות) .

הכלל בהליך אזרחי הוא כי נטל השכנוע מוטל על המוציא מחברו והתובע נושא בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של עילת תביעתו. יחד עם זאת במקרים דומים למקרה שלפניי שבהם נדרש התובע להוכיח יסוד שלילי, נטל ההוכחה הינו נטל מופחת (ראו: ת"א 414-66 פישביין נ' פול על ידי מזרח שירות לביטוח, פ"ד כא(2) 453).

עוד נקבע בפסיקה כי במקרים שיסוד ההוכחה הוא שליל י, על בית המשפט לבחון את הראיות שלפניו וככל שצד מצליח לשכנע בצדקת עילתו על פי מאזן ההסתברויות מאבדת מחשיבותה השאלה על מי מוטל נטל השכנוע כדלקמן:

"לגופו של עניין, אכן בנטל השכנוע - המבטא את החובה העיקרית אשר מוטלת על בעל דין להוכיח את טענותיו כלפי יריבו – נושאת המשיבה; "המוציא מחברו עליו הראיה". יחד עם זאת פשיטא, כי כאשר יסוד ההוכחה הוא שלילי וקשה יותר להוכחה, הנטל מופחת: "בית המשפט לא יתעלם מן העובדה, כי אם עוסקים אנו אמנם ביסוד עובדתי שלילי, קשה יותר על הטוען להוכיחו, ועל-כן יסתפק, בדרך כלל, בכמות פחותה של ראיות להרמת נטל הבאת הראיות והעברתו אל הצד שכנגד... כמות זו יכול שתהיה אף זעירה למדי" (השופט ד' לוין בע"א 296/82 נבנצאל נ' ג'רסי ניוקליאר-אבקו איזוטופוס אינק', פ"ד מ(3) 281, 301; ע"א 7303/01 עסאף נ' מינהל מקרקעי ישראל, (לא פורסם); ראו גם קדמי, על הראיות ג' תשס"ד-2003, 1493, 1495). אכן, אם לאחר הערכת מכלול הראיות מגיע בית המשפט למסקנה כי לאחד מבעלי הדין עדיפות ראייתית על משנהו, כך שצד זה הצליח לשכנע בצדקת עילתו על-פי מאזן ההסתברויות, מאבדת מחשיבותה השאלה על מי מוטל נטל השכנוע מלכתחילה. לנטל השכנוע משמעות מכרעת כאשר מאזן הראיות שהציגו הצדדים מעוין ואינו נוטה לטובת מי מהם. במצב שכזה פוסק בית-המשפט פוסק כנגד מי שעליו הנטל (ראו ע"א 7905/98 Aerocon C.C נ' הוק תעופה בע"מ, פ"ד נה(4) 397, 387 (השופטת – כתארה אז – ביניש); ע"א 5373/02 נבון נ' קופת חולים כללית, פ"ד נז(5) 35, 46-45 (השופט ג'ובראן); וכן ראו ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ (לא פורסם) (השופטת ארבל)).
(ברע"א 4135-06 רות פריידגר נ' שרה אשכנזי (28.3.07) )
(ההדגשה אינה במקור– א.ז.)

במקרה שלפניי , אין מחלקות בין הצדדים כי הנכס פונה בחודש מרץ 2010. על פי פסקי הדין אשר אליהם הפניתי לעיל, הנתבעים נדרשו לשלם דמי שכירות בשיעור של 3,500 $ לכל חודש עבור חודשי השכירות עד למועד הפינוי זאת על פי תא"ק 1832-07 שניתן ביום 25.8.09 , במסגרתו בית המשפט קבע כי על הנתבעים לשלם דמי שכירות עד ליום 31.12.09. דרכה של התובעת לא נחסמה ועמדה לה הזכות על פי פסק הדין לתבוע דמי שכירות עבור כל תקופ ת שכירות נוספת ככל שזו לא תשלום.

לתמיכה בטענות התובעת בעניין אי תשלום דמי השכירות , הוגש תצהירו של מר טל יוסף, מנכ"ל התובעת, במסגרתו חזר הנ"ל על טיעוני התובעת בכתב תביעתה. מר יוסף נחקר לפניי ביום 13.6.18 על תצהירו , וטען לפניי כי לא קיבל דמי שכירות עבור הנכס בגין התקופה הרלבנטית לתביעה ובהתאם לא הוציא חשבוניות מתאימות (ראו: עמ' 25 לפרוטוקול). העד נתבקש על ידי ב"כ הנתבעים לעיין במוצג ש הוגש לתיק וסומן נ/6 (נסרק בטעות לתיק עם ת/19) אשר במסגרתו, לגרסת הנתבעים, הודיעה התובעת כי נותר חוב דמי שכירות עבור חודש מרץ ואפריל 2010 בלבד. העד השיב כי בשום שלב לא קיבל דמי שכירות עבור התקופה הנתבעת כאן, אך לא נתן הסבר המניח את הדעת מדוע דרשה התובעת דמי שכירות עבור חודש מרץ ואפריל 2010 בלבד כתנאי להארכת המועד לפינוי ולא העלתה, כבר במועד העברת המכתב שסומן נ/6, את טיעוניה בדבר חוב השכירות הנטען במסגרת התביעה דנן.

העד דבק בטענתו כי לא קיבל תשלום עבור דמי השכירות הנתבעים וככל ששילמו הנתבעים דמי שכירות לידי בא כוחם הרי כי בא כוחם במועדים הרלבנטיים, עו"ד אולשיביצקי, לקח את הכסף לעצמו ועל הנתבעים לפעול להגשת תביעה נפרדת נגדו (ראו: עמ' 31 לפרוטוקול שורות 6-8).

הנתבעים לא הכחישו את תקופת השכירות ואת גובה דמי השכירות על פי פסקי הדין שהנהלו בין הצדדים, אך טענו כי שילמו עבור כל תקופת השכירות וקיבלו את אישור התובעת במכתב אשר הוגש וסומן כמוצג נ/6, לפיו נותר לשלם עבור 2 חוד שי שכירות בלבד (חודשים מרץ – אפריל 2010) . בטיעוניהם אלה, הודו הנתבעים בפועל בעובדות המהותיות המ הוות את עילת התביעה , ועניינינו בטענת "הודאה והדחה" שבגינה נטל הבאת הראיות עובר לשכמם של הנתבעים אשר נדרשים להוכיח כי שילמו את דמי השכירות בפועל . בעניין זה אפנה לרע"א 3592-01 עיזבון המנוח סימן טוב מנשה ז"ל נ' ע. אהרונוב קבלנות בניין (1988) בע"מ (2001) פ"ד נ"ה (5) עמ' 193:

"לסיטואציה של "הודאה והדחה" - המתקיימת כל אימת שנתבע מודה בעובדותיה המהותיות של עילת התביעה ומוסיף טענות אחרות העשויות להביא לדחייתה - יש פן מהותי ופן דיוני. הפן המהותי הוא העברת נטל השכנוע לכתפי הנתבע. משמעות הדבר היא כי אם כפות המאזניים יישארו בסופו של המשפט מעוינות באשר לטענות הנתבע, יזכה התובע בתביעתו, שהרי הנתבע הודה בכל רכיביה ( השוו י' זוסמן סדרי הדין האזרחי [2] בעמ'(320-321)). הפן הדיוני הוא כי סדר הטיעון הרגיל הקבוע בתקנה 158 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984".

בכתב הגנתם טענו הנתבעים כי שילמו לתובעת דמי שכירות מלאים עבור התקופה הנ"ל לידי עו"ד מחול – ב"כ התובעת . במסגרת העדויות לפניי ובסיכומי הנתבעים נטען כי הנתבעים ביצעו תשלומים רבים העולים על סכום דמי השכירות שדורשת התובעת.לגרסתם, יש לקז ז את התשלומים ששילמו הנתבעים ישירות לתובעת או לצדדים שלישיים שונים ובכלל זה תשלום בגין עיקולים שהוטלו על התובעת לטובת צדדים שלישיים, תשלום לרשויות המס, ותשלומים לעורכי הדין לדמן, ברברה ואורנים.

הנטל להוכיח טענת קיזוז רובץ על הטוען לה והפסיקה דורשת כי על הצד המעלה את הטענה להוכיח את טיעוניו בפירוט ובצורה ברורה . אפנה לדברים שנאמרו בע"א 579-85 אריאן נ' בנק לאומי לישראל בע"מ , פ"ד מ(2) עמ' 765 : " יש להעלות טענת קיזוז בצורה מפורטת וברורה, כדרך שמנסחים כתב-תביעה. דרישת קיזוז בעלמא ועל דרך הסתם אין בה כדי ליצור תשתית מספקת, שעליה ניתן לבסס תביעת קיזוז, המצדיקה דיון לגופה או הענקת רשות להתגונן".

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים שוכנעתי כי הנתבעים לא הוכיחו כי ביצעו את התשלום עבור תקופת השכירות שבין 15.4.09 ועד 15.03.10 (11 חודשים). באשר לטענת הנתבעים כי ביצעו תשלומים שונים עבור התובעת אציין כי אין מחלקות כי בפועל בוצעו תשלומים שונים על ידי הנתבעים לטובת התובע, אך אין בידי לקבוע על פי הראיות אשר הוצגו כי תשלומים אלה בוצעו אכן על חשבון דמי השכירות ושלא במסגרת חיובים אחרים שונים בגין הליכים אשר התנהלו בין הצדדים. עוד אציין כי לא הובאו לפניי ראיות לפיהן קוזזו סכומים עבור תקופת השכירות הרלבנטית. להלן אנמק.

הנתבעים צירפו לעיוני מסמכים המלמדים על כך כי בוצעו תשלומים שונים לטובת התובעת ובכלל זה דמי שכירות לתקופה שבין 1.1.09 ועד 15.4.09. אפנה לכרטסת של התובעת אצל הנתבעת 1 אשר באמצעותה מבקשים הנתבעים להוכיח כי שילמו לתובעת במסגרת תיקי הוצאה לפועל סכומים שונים , ובוצעו העברות לרשות המסים – מע"מ . בכרטסת צוין כי הועבר תשלום עבור שכירות חודש ינואר –אפריל 2009 (כולל שכירות המחסן) (המסמך הוגש וסומן ת/15). הנתבעים הגישו כנספח לתצהיר הנתבע 2 , עותר השיקים שהועברו לידי רשות המס –מע"מ.

הנתבעים הפנו למכתב מאת רואה החשבון של הנתבעים מר לוצ'י ירון מיום 24.4.12 (אשר סומן בדיון ההוכחות ת/14) ש במסגרתו נטען כי הנתבעים העבירו לתובעת סך של 183,489 ₪ בין השנים 2008 -2010 כאשר מתוכם הועבר סך של 113,271 ₪ לידי עו"ד מחול, סך של 36,276 ₪ ישירות למע"מ וסך של 33,942 ₪ ללשכת ההוצאה לפועל. לא הוגשו לעיוני אסמכתאות המלמדות על העברת התשלומים הנטענים ישירות לידי עו"ד מחול, ולא הובהר באיזה דרך הועברו הכספים ה נ"ל לידי עו" ד מחול, האם מדובר בהעברות בנקאיות, או בתשלום בשיקים, וככל שכן הרי לא הובא כל מסמך מתאים התומך בטענה זו.

במסמך אשר הוגש לעיוני וסומן ת/5 שנשלח לעו"ד מחול הובהר על ידי הנתבעים כי דמי שכירות עבור החודשים 10-12 ל שנת 2008 הועברו למר עמי שיירמן (" תריס מהיר") בגין עיקולים אשר הוטלו על הכספים המגיעים לתובעת – המסמך אינו רלבנטי שכן כאמור אין המדובר בתקופה הרלבנטית לעניינינו . הנתבעים העל ו טענה נוספת לפיה שילמו סך של 11,000 ₪ בגין חובות חשמל שיש לקזז מכל תשלום אשר בו יחויבו, אך לא הוצג כל מסמך בעניין זה (ראו: עדות הנתבע 2, עמ' 55 לפרוטוקול הדיון , שורות 5-20). בהתאם, טענת הנתבעים לקיזוז הסכום לא נתמכה בראיות הנדרש ות ודינה דחייה.

הנתבעים טענו כי יש לקזז סכום נוסף על סך 30,000 ₪ ששולמו לטובת עו"ד אורנים. עיון במסמכים אשר הוגשו לתיק מלמד כי הנתבעים ביקשו לקזז סכום זה גם במסגרת תיק הוצל"פ 13-01176-14-0 ובקשתם נדחתה ביום 4.1.15 תוך שנכתב בהחלטה כי "הלכה ידועה היא כי חייב אינו יכו ל לעורר בבקשתו טענות עובדתיות ומשפטיות שמקומן בבירור התובענה או בכל הליך שקדם להליכי ההוצאה לפועל נגד חבות עקרונית של החייב ואף לא נגד היקף החבות ראו: בכ"צ 198/60 קובץ נ' נמני פ"ד טו 233 " (ראו גם : המסמכים אשר הוגשו וסומנו ת/9). הנתבע 2 ביקש לקזז סכום נוסף על סך 61,000 ₪ אשר לגרסתו שולם לעו"ד למדן (במעמד חקירתו טען הנתבע 2 כי סכום התשלום בפועל הנו 104,800 ₪ לאחר שחלו על הסכום ריביות והצמדה בגין עיקול צד ג' אשר הוטל על התובעת) וסכום נוסף אשר שולם לעו"ד ברברה. אציין כי אין בידי לדון בטענות הנתבעים לקיזוז בגין התשלומים שבוצעו לעורכי הדין השונים שכן טענות אלה הועלו בעלמא וללא שהוגשו לפניי כל המסמכים הנדרשים לבירור והכרעה , לא זומנו עורכי הדין למתן עדות והסבר אודות נסיבות העברת הסכומים לידם, ככל שהועברו. בנסיבות אלה , אין בידי להכריע בטענות הנתבעים על סמך הנתונים החלקיים והחסרים אשר הוצגו לעיוני ודין טענותיהם בעניין זה לה ידחות.

הנתבעים לא הציגו מסמכים נוספים המלמדים על העברת תשלומים לידי התובעת עבור תקופת השכירות הרלבנטית לאחר חודש מרץ – אפריל 20 09. גם בעדות הנתבע 2 לפניי הוא טען כי העביר סכומים שונים במהלך שנת 2008 בלבד (ראו: עמ' 48 לפרוטוקול , שורות 21-25, עמ' 49 שורות 30-32 , עמ' 50 שורות 23-35 ועמ' 62 שורות 17-21 ). באשר לבקשת הנתבעים לקזז סכום נוסף על סך 36,795 ₪ ששולם על ידם לתובעת , הנתבע 2 הודיע במסגרת חקירתו כי הסכום קוזז במסגרת הליך אחר ובהתאם אין הנתבעים עומדים על דרישתם לקזז את הסכום הנ"ל (ראו: עמ' 55 שורות 32-35).

כאן אציין כי בין הצדדים התנהלו מספר רב של הליכים משפטיים ונפתחו תיקי הוצל"פ רבים נוסף על הליכי עיקול שונים אשר ננקטו כנגד התובעת לגרסת הנתבעים . המסמכים אשר הוצגו על ידי שני הצדדים היו חלקיים ואין בהם בכדי ללמד את בית המשפט אודות אופן התנהלות הצדדים בכל ההליכים השונים, והתשלומים המדו יקים אשר שולמו בפועל.

עדות נציג התובעת מר טל ועדות הנתבע 2 היו מגמתיות, לא היו עקביות ולא נתמכו במסמכים הנדרשים ובהתאם לא ראיתי לתת בהם אימון. עדות העד מר איאד סלאימה רואה החשבון מטעם הנתבעים אף היא לא תמכה בטיעוני הנתבעים שכן הייתה על פניו מבוססת על השערות והנחות שקיבל מאת הנתבע 2 ולא ידיעה אישית או מעיון במסמכים רלבנטיים .

הנתבעים לא זימנו לעדות את רואה החשבון , מר לוצי' ירון , שנחזה להיות עד חיוני לצורך בירור גובה ומהות הכספים אשר נטען על ידי הנתבעים כי שולמו לידי עו"ד מחו"ל ישירות . הנתבעים בחרו שלא לזמן למתן עדות את עו"ד אלושיבסקי אשר על פי טענות הצדדים טיפל בשאלת העברת הכספים וליווה את התובעת בהליכים אשר התנהלו בעניינה מול עו"ד מחול . הנתבעים לא זימנ ו את כונס הנכסים במועדים הרלבנטיים, עו"ד זר, אשר על פניו התנהל אל מול הנתבעים בתקופה הרלבנטית לסיום השכירות ושל פינוי המושכר . הימנעות הנתבעים מל זמן גורמים שטיפלו בסוגיות שבמחלוקת במועדים הרלוונטיים ו אשר על פניו עדותם עשויה לשפוך אור על ה התנהלות שבין הצדדים בזמן אמת, נזקפת לחובת הנתבעים (ראו: ע"א 641/87 קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציוד בע"מ, פ"ד מד(1) 239, 245 (1990); ע"פ 522/84 סביחאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(1) 551, 557 (1987); ע"פ 728/84 חרמון נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(3) 617, 625 (1987); ע"א 2275/90 לימה נ' רוזנברג, פ"ד מז(2) 606, 614 (1993)).

הנתבעים טענו בסיכומיהם כי התובעת המחתה את זכות התביעה לעו"ד מחול, ובהתאם היא מנועה מהגשת התביעה - טענה אשר לא קיבלה ביטוי בכתב ההגנה לא נתמכה בראיות והעלאתה הנה בבחינת הרחבת חזית אסורה ובהתאם דינה להידחות.

לסיכום - ובהתחשב בנטלי ההוכחה עליהם הרחבתי לעיל, הנתבעים לא הוכיחו כי שילמו דמי שכירות עבור הנכס במועדים הרלבנטיים בין חודש אפריל 2009 ועד חודש מרץ 2010 ובהתאם אני מקבלת את התביעה חלקית וקובעת כי על הנתבעים, ביחד ולחוד, לשאת בדמי שכירות על סך 3,500 $ בגין 11 חודשי שכירות אשר יישאו הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

התובעת ביקשה לחייב את הנתבעים בתשלום סכום נוסף על סך 100$ לכל יום איחור החל מיום 25.8.09 ועד מועד הפינוי בפועל ובסך כולל 17,200 $ בגין 172 ימי איחור בפינוי המושכר וזאת על פי חובת הנתבעים מכוח ההסכם שבין התובעת וחברת פרנטר (ראו: סעיף 14 לכתב התביעה). אין בידי לקבל את טענות התובעת בעניין זה ודין הסעד המבוקש להידחות.

כפי שהבאתי בהרחבה לעיל, במישור היחסים בין התובעת ובין הנתבעים, נקבע בשרשרת של פסקי דין כי הנתבעים השתחררו מחובותיהם על פי ההסכם עם חברת פרטנר והנתבע 2 החל להיות שוכר ראשי מול התובעת החל מיום 15.2. 06 ובהתאם הסכם השכירות שבין התובעת לבין חברת פרטנר איננו מחייב את הנתבעים לשלב הרלבנטי לתביעה שלפניי (על מנת שלא להלאות את הקורא אפנה שוב לסקירת פסקי הדין לעיל אשר מלמדת על מהות היחסים בין הצדדים לאורך תקופות השכירות השונות). התובעת לא הפנתה למסמך כלשהו מכוחו ניתן ללמוד על חובת הנתבעים לפצות את התובעת בסכום המבוקש ככל שחל עיכוב בפינוי המושכר. על האמור אוסיף כי אין מחלוקת בין הצדדים כי המושכר פונה במהלך חודש מרץ 2010 תוך שניתנה הסכמה מטעם התובעת לארכה המבוקשת. בנסיבות אלה, התובעת לא הוכיחה את טיעוניה כי חל עיכוב בפינוי המושכר או כי חלה חובה לפיצוי ככל שחל עיכוב בפינוי ובהתאם אני דוחה את טיעוניה.

ג. האם התובעת איבדה את זכותה לתובע פיצויים בגין המושכר החל ממועד מינוי כונס הנכסים:

הנתבעים טענו במסגרת כתב הגנתם כי ביום 12.8.08 מונה עו"ד דורון זר ככונס נכסים לנכס ובהתאם התובעת איבדה את זכותה להגיש כל תביעה הקשורה למושכר שכן הנכס עבר לבעלות כונס הנכסים עם המינוי. טענה זו לא זכתה לדיון נרחב על ידי הצדדים במסגרת ההליך ובמסגרת סיכומיהם והיא הועלתה בלקוניות.

הצדדים אינם חולקים על כך כי בתאריך 12.8.08 מונה עו"ד דורון זר ככונס נכסים במסגרת תיק הוצל"פ 13-05442-08-3. ההחלטה המורה על המינוי ניתנה לאחר שביום 24.7.08 הגיש בנק לאומי לישראל בע"מ (סניף קריית חיים) (להלן: "הבנק") בקשה למימוש משכנתא על הנכס ולמינוי עו"ד זר ככונס נכסים תוך הסמכתו למכור את הנכס במטרה לכסות את חוב התובעת ולפרוע את המשכנתא (בהעברה מבנק פועלים בע"מ) .

כאן אציין כי התובעת בחרה שלא לציין במסגרת כתב התביעה כי לנכס מונה כונס נכסים ועל פניו עובדה זו נעלמה מעיני הערכאות אשר דנו בהליכים שונים החל משנת 2008 ובחנו את טענות הצדדים, זאת לאור העובדה כי הסוגיה לא קיבלה ביטוי בפסקי דין שונים אשר ניתנו לאחר מינוי כונס הנכסים.

התובעת אף נמנעה, גם כאשר ניתנה לה הזדמנות נאותה לעשות כן, מהצג ת המסמכים הרלבנטיים בעניין מינוי כונס הנכסים, מועד מכי רת הנכס, אופן מכירת הנכס, סכום העסקה, עבור מי הוא נמכר, ומי נהנה מפירות המכירה. התובעת אף הציגה שתי גרסאות לע ניין מכירת הנכס, כאשר בתצהיר העדות הראשית מטעם נציגה מר טל טענה בסעיף 19 כי עקב אי תשלום דמי שכירות לא הצליחה התובעת לעמוד בתשלומי המשכנתא לבנק לאומי וכי הנכס נמכר "ע"י הבנק במחיר של נזיד עדשים". במהלך חקירתו טען העד כי הנכס נמכר על ידי התובעת ולא על ידי הבנק למר יוסי לטי בסכום של 4 מיליון ₪ כולל מע"מ בשנת 2011 והוסיף כי פעל להשכיר את הנכס לאחר שתיקן את הנזקים אשר לטענתו נגרמו בעקבות פינוי המושכר (ראו עמ' 37 ו- 38 לפרוטוקול).

התובעת לא הציגה כל מסמך המלמד כי מינוי כונס הנכסים בוטל או הופסק על פי החלטת רשם ההוצאה לפועל , ואם הנ"ל חדל מתפקידו לפני מכירת הנכס או אחריו . התובעת בחרה שלא לזמן את עו"ד דורון זר, למתן עדות ועל פניו הודעה מתאימה אודות הגשת התביעה לא נשלחה אליו. על אף זאת, המסמכים אשר הוגשו על ידי הצדדים מלמדים כי הצדדים היו מודעים להשלכות המינוי וכי בפועל התנהלו אל מול כונס הנכסים אשר נתן את הסכמתו להארכת מועד לפינוי המושכר לנתבעים עד 17.3.10 (ראו: המסמכים אשר סומנו כמוצג ת/19), מולו ניהלו הנתבעים מו"מ לצורך השלמת הליך הפינוי והגישו נגדו תביעה למתן צו לעיכוב מועד הפינוי ופיצוי בגין השבחת הנכס ת"א 15572-09-09.

עם מינוי כונס נכסים לנכס, הזכות הקניינית בנכס עוברת אליו ובכלל זה הזכות לגבות דמי שכירות בגין הנכס. עוד, אין החייב , במקרה דנן התובעת, רשאי לנקוט בפעולות או להגיש תביעות בגין הנכס ופירותיו ללא ידיעת הכונס ופירות הנכס אמורות ל היות מועברות לידי הכונס. ניתן להקיש בעניין זה הדברים שנאמרו ע"י כב' השופטת ורדה אלשיך בפש"ר 3 184-04,1066-03 עו"ד אהרון בן שחר ואח' נ' שרל דוראל ואח' (ניתן ביום 6.7.05):

" זאת ואף זאת; מרגע בו נתמנה כונס, הלכה ברורה היא כי אין החייב או צד ג' כלשהו רשאים להתעלם מקיומו, ולהמשיך לנהוג כאילו אין למינוי כל משמעות. זאת, אף אם הם סבורים כי לפי הדין המשפטי החל, הם זכאים לסכומים כאלו או אחרים. חובתם של צדדים כאלו הינה לפנות אל הכונס ולשאול לדעתו, ובמידה ומתגלה מחלוקת, לפנות אל בית המשפט אשר מינה את הכונס. קל וחומר, שאין הם זכאים לעשות דין לעצמם. כך למשל, נאמר בעניין זה בפש"ר פש"ר 371/94 בש"א 22158/00, בעניין אליקולייט, כי צד ג' הנדרש לחלק כספים לחברה בפירוק חב בהתייעצות עם הכונס לגבי דרך מסירת הכספים. אם כך לגבי צדדים שלישיים, הרי קל וחומר שחל איסור על החייב עצמו "לקבוע עובדות בשטח" ולהמשיך בגביית כספים מן הנכסים המשועבדים לכיסו, וזאת גם ובעיקר אם יש לו טענות לגבי הסכומים דנן, או שהוא מתנגד לעצם הכינוס. חלה עליו חובה להפקידם בקופת הכינוס, ובו-בעת זכאי הוא לנקוט בהליך משפטי בכדי לטעון לזכאותו עליהם."
(ההדגשה אינה במקור – א.ז.)

במקרה דנן התובעת התעלמה כליל מהליך הכינוס ובחרה שלא לפרט אודות העובדות אשר התרחשו החל ממועד מינוי כונס הנכסים ועד למועד מכירת הנכס בפועל , לא הביאה כל מסמך אודות הליכי הכינוס ומכוח מה הוגשה התביעה דנן ואם ניתן אישור מתאים לכך . אציין כי גם אם מסתיימים הליכי מכירת הנכס באמצעות כונס נכסים, הרי כי הזכות להגיש תביעה לפיצויים בגין הנכס עבור התקופה הרלבנטית לצו הכינוס נתונה לכונס הנכסים וככל שתבקש התובעת להגיש תביעה במהלך תקופת הכינוס וגם אחריה היא נדרשת לקבל אישור ראש ההוצאה לפועל במסגרת התיק הרלבנטי (ראו: בע"מ 7358/14 פלוני נ' פלונית (18.12.14)). אישור כאמור לא הוצג לפניי על ידי התובעת אשר בחרה להסתפק באמרה כללית לפיה מונה כונס נכסים למושכר בשנת 2008 ללא שהובא לפניי פירוט אודות התפתחות ההליכים בעניין הנכס עד למועד מכירתו.

בנסיבות אלה, וטרם מתן פסק דין בתביעה שלפניי, ראיתי לנכון לקבל את התייחסות כונס הנכסים בעניין. כונס הנכסים, עו"ד זר, הודיע ביום 27.5.19 כי ביום 15.12.2010 הגיעו התובעת והבנק להסכם פשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין במסגרתו הוסכם כי אין התנגדות כי התובעת תגיש תביעה כנגד כל מי שגרם נזקים לנכס לרבות השוכר שהחזיק בנכס עד למועד מכירתו. הנ"ל הבהיר כי לאור חובר הסודיות המוטלת עליו, הוא נמנע מצירוף העתק הסכם הפשרה.

לאחר קבלת עמדת עו"ד זר ניתנה לצדדים הזכות להתייחס להודע תו . התובעת חזרה על טיעוניה כי החזקה בנכס לא עברה לידי כונס הנכסים וכי הזכויות בנכס מעולם לא הועברו אליו , וכי עומדת לה הזכות להגיש את התביעה כפי שהוגשה . הנתבעים חזרו על טיעוניהם במסגרת הסיכומים וציינו כי העוב דה כי כונס הנכסים אשר היה בעל הזכויות בנכס בתקופה הרלבנטית הודיע כי אין לו עניין בנכס מאיינת את זכות התובעת ו את הסעדים המבוקשים על ידה תוך שהדגישו את חוסר תום לבה של התובעת והסתרת המידע אודות הסכם הפשרה בינה ובין הבנק.

על סמך הפירוט אשר הבאתי לעיל והמצב המשפטי עליו הרחבתי, ובהתחשב בעמדת כונס הנכסים והודעתו מיום 27.5.19 , שוכנעתי כי דין טענות הנתבעים בעניין זה להידחות וכי ניתן אישור מתאים לתובעת להגיש את תביעתה על אף הליכי הכינוס אשר התקיימו בעניין הנכס והסתיימו ביום 7.6.12 על פי הודעת הכונס.

ד. התביעה לתשלום פיצויים בגין הנזקים אשר נגרמו במהלך פינוי המושכר:

התובעת טענה כי במהלך פינוי המושכר הנתבעים גרמו לנזקים רבים לנכס בזדון ו כי יש לפצות את התובעת בגין אותם נזקים בסך של 664,074 ₪. לתמיכה בטענות התובעת, התובעת צירפה חוות דעת מטעם השמאי מנחם פיירברג מיום 14.9.09 אשר כללה הערכה של הנתבע 2 להשקעות אשר השקיע בנכס ועלות השבחתו, וזו נועדה ללמד על מצב הנכס במהלך תקפת השכירות לפני הפינוי. התובעת צירפה חוות דעת מטעם השמאי מילוא יוסף מיום 15.11.2010 אשר מעריכה את הנזקים אשר נגרמו בעת הפינוי. התובעת לא נימקה מדוע תביעתה הוגשה בשיהוי ניכר ממועד עריכת חוות הדעת ומדוע המתינה עד שנת 2016 להגשת התביעה כאשר לנגד עיניה עמדה חוות הדעת אשר מלמדת לגרסתה על הפגיעה הקשה בנכס.

השמאי שפירו ציין בחוות דעתו כי ביום 25.6.10 ביקר במושכר על מנת לסקור את היקף הנזק שם בדק וגילה כי במקום מאפיינים של פעולות הריסה ברוטליות של שבירה ועקירה של המחוברים במבנה, הסרת קירות גבס וריצוף, חיפויי קירות, הנמכות תקרה, לוחות חשמל ומעקות ומדרגות שיש. לעמדתו, מדובר בנזק אשר נגרם במכוון ולא נזק שנגרם עקב בלאי טבעי. התקרה האקוסטית נעקרה ונתלשה תוך השארת חלקים תלויים בתקרה, נגרם נזק כבד לספרינקלרים , נזקים לריצוף, למדרגות השיש ולמעקה המדרגות, הרס לחדר השירותים כולל עקירת חלקים שונים , החלפת חלונות הוויטרינה , הסרת דלתות הכניסה , נגרמו נזקים לקירות , ולתשתית החשמל ואביזרי קצה.

הנתבעים לא הגיש ו חוות דעת נגדית אלא הסתפקו בחקירת המומחה מטעם התובעת . הנתבעים טענו כי במסגרת חקירתו הנגדית אישר המומחה מטעם התובעת כי לא ידע אם היו מערכות מיזוג בנכס (עמ' 7 שורות 29), או אם הייתה הרחבה חיצונית במועד העברת הנכס לידי הנתבעים, כך גם לא ידע לפרט לגבי סוג החלונות אשר היו במקום (עמ' 8 שו'34) או כ מה חדרי שירותים היו במקום (עמ' 9 שורות 1-10). לגרסת הנתבעים, המומחה א ישר כי הסתמך על חוות הדעת של מר פייברגר אשר הוגשה מטעם הנתבעים ונועדה ללמד על ההשבחות שביצעו הנתבעים בנכס וממנה ניתן ללמוד מה הוסר מהשטח כאשר לא הוצג כל הסכם שכירות לעניין גורל ההשבחה שביצעו הנתבעים בשטח. לגרסת הנתבעים, היה על התובעת לשאת בעלות השבחת הנכס במועד הפינוי או להסכים לפינוי המושכר תוך ביטול ההשבחה שביצעו הנתבעים.

אין מחלוקת בין הצדדים כי במועד קבלת הנכס לידי הנתבעים המושכר שימש את חברת פרטנר כעסק לשירותי תקשורת. התובעת לא הגישה מסמכים המלמדים אודות מצב הנכס לפני כניסת הנתבעים למושכר אם כי ניתן להניח כי אלה התאימ ו לשימוש משרדי/תיקוני תקשורת. הנתבעים התאימו את הנכס כמסעדה תוך השקעה ניכרת המתבקשת מעצ ם המרת המקום מקומת משרדים/עסק למתן שירותי תקשורת למסעדה. על פי פסקי הדין אשר התנהלו בין הצדדים הנתבעים קיבלו היתר בנ ייה וביצעו תוספות בנכס.

בתקופה הרלבנטית לתביעה , ניהל את הנכס עו"ד דורן זר כונס הנכסים, מולו ניהלו הנתבעים מו"מ במטרה להמשיך ולהחזיק בנכס ומשלא הצליחו הצדדים להגיע להסכמות הגישו הנתבעים תביעה אזרחית לעיכוב הפינוי וחיוב כונס הנכסים בערך ההשבחה של הנכס במסגרת ת"א 15572-09-09. כונס הנכסים נתן את הסכמתו לפינוי הנכס ובתאריך 4.7.2010 הצהיר עו"ד זר כי : "הנכס פונה לרבות הרכוש שנטען על ידי התובע (הנתבע 2 כאן – א.ז.) שהוא שייך לו. הגעתי להסכמה עם חברי כי התביעה תידחה ומתוך הפיקדון אשר הופקד על ידי התובע יו עבר סך של 10,000 ₪ לנתבע יתרת הפיקדון תושב לידי התובע באמצעות בא כוחו" (ראו פרוטוקול הדיון ופסק הדין בת"א 15572-09-09 אשר צורף כחלק ממוצג ת/19).

אין בידי לקבל את טענת הנתבעים כי אישור כונס הנכסים לפינוי מאשרת כי הפינוי נעשה כראוי, ראיה לכך חלופת המכתבים אשר הגיעה לאחר תאריך הפינוי בין עו"ד דורון זר אל ב"כ הנתבעים במסגרתה התריע הכונס כי הנתבעים פינו את הנכס תוך הסרת השער וכי המושכר נותר פרוץ וכי הכונס שומר על זכותו להגיש כל תביעה בעניין הנזקים אשר נגרמו לנכס. כונס הנכסים הודיע גם לב"כ התובעת כי באותו שלב, אין בכוונת כונס הנכסים לפעול להגשת הליך בעניין או לשלוח שמאי לבדוק את הנזקים הנטענים וזאת מבלי לוותר על טיעוניו בעניין זה. אסופת המכתבים אשר צורפה על ידי התובעת וסומנה ת/19 מלמדת כי כונס הנכסים לא ויתר על זכויותיו לתבוע בגין הנזקים כפי שהיא זכותו על פי דין.

התובעת טענה כי לאחר עזיבת הנתבעים את המקום, הנכס חולק לשני חלקים, בית קפה וחנות בגדי ם ( ראו: עדות מר טל , עמ' 38 לפרוטוקול שורה 12) אך לא הוגשו לפניי מסמכים התומכים בטענה זו. התובעת טענה כי שיפצה את המקום והשכירה אותו לאחר מכן לשוכר חדש. גם טענה זו לא הוכחה ולא הובאו לפניי ראיות כי בפועל התובעת נהגה במקום מנהג בעלים ואם הדבר נעשה באישור כונס הנכסים או בידיעתו או לאחר סיום הליך הכינוס. על אף זאת פסיקת בתי המשפט מלמדת כי יש לפצות את התובעת בגין נזקיה על פי חוות הדעת גם אם לא הוכחה העבודה כי התיקונים בוצעו בפועל וגם במקרים בהם לא הוצגו מסמכים המלמדים על עלויות התיקון בפועל (ראו: ע"א 9085/00 שטרית נ' אחרים שרבט חברה לבניין בע"מ, פ"ד נז (5) 462 (עמ' 477)).

אציין כי על אף הסתירות בחוות דעתו של המומחה מטעם התובעת, עולה בבירור כי פינוי הנכס נעשה תוך פירוק קירות, הורדת תקרה אקוסטית, ופגיעה בתשתיות במקום. עיון בחוות הדעת של המומחה שפירו מלמד כי האחרון חילק את חוות דעתו לשני חלקים, האחד הוא התיקונים המיידים הנדרשים להכשרת המקום בשנית ( מרכיבים 1-16 בסעיף 4 לחוות הדעת) ומרכיבים נוספים אופציונליים אשר נועדו להכשרת ההרחבה החיצונית, כאשר על פי הנתונים אשר הובאו לפניי, ההרחבה לא הייתה חלק מהמושכר במועד העברתו לידי חברת פרטנר וזו על פניו הוספה ושופצה על ידי הנתבעים (17-18 בסעיף 4 לחוות הדעת) לצורך התאמת המקום למסעדה . בהעדר הסכם מפורש בין הצדדים לעניין התוספות אשר ביצעו הנתבעים בשטח המושכר לצורך התאמתו למסעדה, איני רואה מקום לחייב את הנתבעים בתשלום בגין מרכיבים 17 ו- 18 לחוות הדעת.

המרכיבים שבפריטים 1- 16 בחוות הדעת נועדו להשיב את מצב המושכר לקדמותו במועד העברתו לידי הנתבעים, כאשר יש מקום להפחית מחצית עלות התקנת השירותים שכן לא הובאו ראיות כי במקום היו שני מתקני שירותים ובהתאם סך כל המרכיבים אשר לא נסתרו על ידי הנתבעים עומדים על סך 262,000 ₪.

סוף דבר:

על סמך הנימוקים לעיל, אני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד , לשלם לתובעת סך של 148,660 ₪ בגין דמי שכירות עבור החודשים אפריל 2009 ועד מרץ 2010 (11 חודשי שכירות) לפי סכום של 3,500 $ (כולל מע"מ) לכל חודש לפי השער היציג של הדולר במועדים הרלבנטיים (הסכום בשקלים נכון ליום 15.3.2010). הסכום יישא הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

כמו כן, אני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד , לשלם לתובעת סך של 262,000 ₪ בגין הנזקים אשר נגרמו בעת פינוי המושכר על פי הפירוט עליו הרחבתי לעיל. הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית ממועד מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

הנתבעים, ישלמו לתובעת, ביחד ולחוד , החזר האגרה ששולמה, והוצאות המומחה מר שפירו בצירוף ריבית והצמדה כחוק ממועד התשלום על פי קבלה/חשבונית אשר תוצג, ושכר טרחת עו"ד על סך 3 5,000 ₪ אשר ישולמו תוך 30 ימים מהיום אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל .

זכות להגשת ערעור לבית המשפט המחוזי במועדים הקבועים בדין.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים בדואר רשום.

ניתן היום, י"ז סיוון תשע"ט, 20 יוני 2019, בהעדר הצדדים.