הדפסה

בית משפט השלום בקריות ת"א 34791-05-16

לפני
כבוד ה שופט מוחמד עלי

תובעות

  1. פלונית הקטינה
  2. פלונית האם

ע"י עו"ד ש' שילובצקי

נגד

נתבעים
1.אלון רויף
ע"י עו"ד ג' שמואלי
2.קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונת דרכים
ע"י עו"ד ט' יוגב-שיצר

צדדי ג'
1. פלונית האם
ע"י עו"ד ש' שילובצקי
2. אלון רויף
ע"י עו"ד ג' שמואלי

פסק דין

אם ובתה הקטינה נפצעו בתאונת דרכים כאשר האם נהגה ברכב בהיתר מבעליו , ובתה נסעה עמה. הרכב לא היה מבוטח בביטוח לפי פקודת ביטוח רכב מנועי [ נוסח חדש], התש"ל-1970 (להלן: הפקודה). האם זכאית התובעת-האם לפיצוי מקרנית בגין נזקי הגוף שנגרמו לה? והאם זכאית קרנית לשיפוי מהאם וממתיר השימוש ברכב ב גין הפיצוי בו תחוב? אלה, בנוסף לגובה הנזק, עיקר השאלות בהן נדון בפסק דין זה.

התאונה, הצדדים והמחלוקות

ביום 23.4.2015 אירעה תאונת דרכים בעת שהתובעת 2 (להלן: התובעת) נה גה ברכב מסוג מזדה מס' רישוי 64-887-58 ( להלן: הרכב) ששייך לנתבע 1 (להלן: הנתבע). עמה ברכב נסעו בתה הקטינה, תובעת 1 (להלן: הקטינה) וכן הנתבע – הבעלים של הרכב. בעת אירוע התאונה היו התובעת והנתבע בתחילתו של קשר זוגי. התאונה אירעה כאשר במהלך הנסיעה סטה הרכב מנתיב נסיעתו, פגע בגדר הפרדה והתהפך.

התביעה הוגשה נגד הנתבע ונגד נתבעת 2 היא קרנית – הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים ( להלן: קרנית). התביעה הוגשה נגד קרנית הואיל ובעת אירוע התאונה לרכב לא היה ביטוח. קרנית הגישה מצידה הודעת צד ג' נגד התובעת בטענה כי נהגה ברכב מבלי שווידאה כי היה לו ביטוח; וכן נגד הנתבע בטענה כי היה הבעלים של הרכב ומי שהתיר את השימוש בו לתובעת.

במהלך הבאת הראיות העידו התובעת והנתבע. בנוסף לכך הגישו הצדדים ראיות נוספות שאדרש אליהן בגוף פסק הדין, ככל שיהא בכך צורך. הצדדים סיכמו טענותיהם בעל פה והנתבע הגיש סיכום בכתב, וכעת – זמן להכריע במחלוקות.

נקדים וציין שאין חולק כי בעת אירוע התאונה הרכב לא היה מבוטח כלל בפוליסת ביטוח על פי הפקודה. מסיכומי הצדדים עולה כי במישור החבות קיימת מחלוקת אחת עיקרית והיא נוגעת לידיעתה – הסובייקטיבית והאובייקטיבית – של התובעת לגבי קיומו של ביטוח לרכב. במילים אחרות המחלוקות נוגעות לתחולתה של דרישת הידיעה הקבועה בסעיף 7 א' לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפלת"ד) אותו נפרט בהמשך. כמו כן, יהיה צורך לדון בסוגיות שמעוררת ההודעה לצד ג' שהוגשה נגד התובעת והנתבע. כן יהיה צורך לדון בהיקף הפיצוי המגיע לתובעות.

דיון והכרעה

לאחר ששבתי ועיינתי בראיות הצדדים ועמדתי על הנטען בסיכומי טענותיהם, הגעתי למסקנה כי יש לקבל את התביעה ביחס לשתי התובעות – האם ובתה . באשר להודעה לצד ג' – יש לקבל את ההודעה ככל שהיא מתייחסת לנתבע (צד ג' 2), ולדחותה ככל שהיא מתייחסת לתובעת (צד ג' 1) .

כללי

בפתח הדיון יש לעמוד על האבחנה בין התובעות והבסיס לזכאותן. הקטינה שנסעה ברכב היא ילידת שנ ת 2011 וביום התאונה הייתה כבת ארבע שנים. בנסיבות אלו לא יכולה להיות מחלוקת כי הקטינה זכאית לפיצוי מקרנית מכוח סעיף 12(ב) לחוק הפלת"ד. גם קרנית לא חלקה על כך שהקטינה זכאית לפיצוי (סיכומי קרנית עמ' 31 ש' 17 לפרוטוקול – כל ההפניות לפרוטוקול אלא אם צוין אחרת ). ביחס לתובעת, הנהגת ברכב, התשובה לשאלה אם היא זכאית לפיצוי מורכבת יותר.

סעיף 7 לחוק הפלת"ד שכותרתו "הגבלת זכאותם של נפגעים" מונה מספר נפגעים שבמצבים שונים לא יהיו זכאים לפיצוי על פי החוק על אף שנפגעו בתאונת דרכים. בין היתר קובע סעיף 7(5), כי "מי שנהג ברכב ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כשהביטוח שהיה לו לא כיסה את שימושו ברכב", לא יהיה זכאי לפיצוי לפי חוק הפלת"ד. ואולם, סעיף 7 א' לחוק הפלת"ד שמהווה חריג לחריג קובע כלהלן:

"...מי שנפגע כשנהג ברכב בהיתר מאת בעליו או את המחזיק בו, ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כשהביטוח אינו מכסה את שימושו ברכב, והוא לא ידע על כך ובנסיבות הענין גם לא היה סביר שיידע, יהא זכאי לתבוע פיצויים מן הקרן כפי שזכאי לכך נפגע לפי סעיף 12( ב)".

סעיף 7א' לחוק הפלת"ד יוצר חריג על גבי חריג ומורה על כך שגם במקרה של נפגע שנהג ברכב ללא ביטוח, שעה שנהג ברכב "בהיתר מאת בעליו או את המחזיק בו"; ו"לא ידע על כך ובנסיבות הענין גם לא היה סביר שיידע" – או אז יהיה אותו נפגע "זכאי לתבוע פיצויים מן הקרן כפי שזכאי לכך נפגע לפי סעיף 12(ב)". כדי שנהג שהשתמש ברכב ללא ביטוח, שנפגע בעצמו בתאונת דרכים, יהיה זכאי לפיצוי מקרנית בגין נזקיו, הוא נדרש להוכיח שני תנאים מצטברים: הראשון נהיגה ברכב בהיתר מאת בעליו או המחזיק בו; והשני חוסר ידיעה לגבי אי-קיומו של ביטוח. חוסר הידיעה מחייב הוכחת יסוד סובייקטיבי של חוסר ידיעה בפועל על כך שהרכב לא היה מבוטח ("לא ידע"); ובנוסף לכך יסוד אובייקטיבי לפיו "לא היה סביר שידע" כי לרכב אין ביטוח (ע"א 1777/03 קרנית נ' אגמי (פורסם בנבו, 4.7.2005) (להלן: עניין אגמי); אליעזר ריבלין תאונת הדרכים – תחולת החוק, סדרי הדין וחישוב הפיצויים 503, 525-524 (2012) (להלן: ריבלין)). על תכליתו של סעיף 7א' לחוק הפלת"ד ו היחס בינו לבין סעיף 7 והטעמים העומדים ביסוד שניהם ראו ריבלין, עמ' 524. ברע"א 9121/00 לוי נ' מנורה, פ"ד נז(5) 337, פסקה 14 (2003) (להלן: עניין לוי) נקבעו דברים אלו:

"הלכה למעשה, מוקנית לנוהג – מכוח הוראת סעיף 7א לחוק – זכאות לפיצויים מן הקרן חרף הכיסוי הביטוחי החסר מקום שבו לא נסתרה תקנת הציבור בשל שנהג ברכב בהיתר ולא ידע, ולא היה סביר שידע, על היעדר הכיסוי הביטוחי. נראה כי הטעם המונח בבסיס הוראת סעיף 7א נעוץ, בין היתר, בגבולותיו של השיקול ההרתעתי. פיצוי לכל נוהג שנפגע בתאונת דרכים, אפילו לא ביטח את השימוש בו – אילו היה ניתן – היה מקטין את התמריץ למלא אחר חובת הביטוח וחותר תחת התכלית של פיזור הנזק. אך מקום שבו אין הנוהג יודע – בפועל או בכוח – על היעדר הכיסוי הביטוחי, אין תוחלת בהרתעה, ואין מקום להוצאתו אל מחוץ למעגל הזכאים לפיצוי. יתרה מזאת, בהיעדר יסוד נפשי של מודעות בפועל או בכוח למחדל הביטוחי גם אין לומר כי נפל בהתנהגותו פגם חמור הסותר את תקנת הציבור ומקים עילה לשלילת זכאותו".

לפיכך, זכאותה של התובעת מותנית בתשובה חיובית לשאלה אם נתמלאו תנאי סעיף 7א' לחוק הפלת"ד. נציין כי בעוד שנטל ההוכחה לקיומם של החריגים המנויים בסעיף 7 לחוק הפלת"ד השוללים את הפיצוי, מוטל בדרך כלל על הנתבעת (ריבלין, עמ' 503), הרי הנטל להוכיח את תחולת סעיף 7א' לחוק הפלת"ד הוא על מי שטוען לתחולתו (ע"א 6825/01 שלום נ' שריקי (פורסם בנבו, 18.12.2001) (להלן: עניין שריקי); ע"א (מחוזי חיפה) 14184-05-16 פלוני נ' עבד אל ג'ואד (פורסם בנבו, 30.11.2016); יצחק אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים 249 (מהדורה רביעית, 2013) (להלן: אנגלרד)). יצוין כי התובעות לא חולקות על נקודת מוצא זו ( ראו עמ' 29 שורה 16).

הרחבת חזית

לפני שנעבור לדון בתחולתו של סעיף 7א' לחוק הפלת"ד, נתייחס לטענת קרנית להרחבת חזית. קרנית טענה בסיכומיה שהתובעת לא העלתה בכתב התביעה טענה לתחולת סעיף 7א' לחוק הפלת"ד וטענה זו הועלתה לראשונה בתצהיר העדות הראשית של התובעת . זאת ועוד, נטען כי ככל שהתקדמו ההליכים בתיק, "הפנימה" התובעת כי על מנת שתוכל לטעון לתחולתו של סעיף 7א' לחוק הפלת"ד, עליה להגדיר את היחסים בינה לבין הנתבע כיחסים קרובים של בני זוג, וכך אכן טענה בעדותה בבית המשפט , בשונה מהודעתה במשטרה.

אין בידי לקבל את טענת קרנית.

אשר לסיפא של הטענה, קרי בנושא יחסי הקרבה בין התובעת לנתבע, אין חובה בדין לפרט כבר בכתב התביעה את הראיות שבאות להוכיח את הטענה (תקנה 71(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). לפיכך, עצם העלאת טענה זו בשלב מאוחר אין בה משום הרחבת חזית. זאת להבדיל מהמסקנה שעשויה להיות לכך במישור מהימנות הטענה (ושאלה זו תיבחן בהמשך).

לגבי הרישא של הטענה, כלומר בעניין תחולת סעיף 7א' לחוק הפלת"ד, אמנם בכתב התביעה לא נטען באופן מפורש לתחולתו של סעיף 7א' לחוק הפלת"ד, אך התובעת טענה לתחולת חוק הפלת"ד. הגם שאין הפניה מפורשת לסעיף 7א לחוק הפלת"ד, ניתן להסתפק בעצם ההפניה לחוק . במישור הטיעון העובדתי התובעת טענה בכתב התביעה כי היא נהגה ברשות הנתבע וכי נודע לה בדיעבד שהרכב לא היה מבוטח, משמע שבזמן נהיגתה, לא ידעה שאין ביטוח, כך נטען על ידה.

זאת ועוד, מסכת העובדות המכוננת את הזכאות לפי סעיף זה נפרשה בפני בית המשפט באופן רחב במהלך הדיונים שהתקיימו בו, כך שלא ניתן לומר כי ייגרם עוול או עיוות דין אם בית המשפט יידרש לטענה (רע"א 6553/97 חגאי נ' חברת עבודי חיים בע"מ, פ"ד נב(2) 345, 351 (1998)). כבר נקבע בפסיקה כי:

"הכלל של שינוי חזית מופנה בעיקרו כלפי טענות עובדתיות, אך גם כלפי טענות משפטיות שיש בהן שינוי מהותי של חזית הטיעון, אולם כאשר מדובר בטענה משפטית הנמצאת בגדרה של מסגרת עילת התביעה, והנובעת מהנתונים העובדתיים והמשפטיים הפרוסים בפני בית-המשפט והצד שכנגד, אין לנעול את הדלת בפניה... המערערת לא הוסיפה עובדות, אלא טענה למשמעותן המשפטית-פרשנית בלבד, ולכן אין למנוע ממנה העלאת טענה זו... בייחוד לאור העובדה כי לצדדים הייתה הזדמנות להתמודד אתה והם עשו כך" (ע"א 9803/01 תחנת שירות ר"ג בע"מ נ' סונול ישראל בע"מ, פ"ד נח(3) 105, 117 (2004)).

לכן אין מקום שלא לדון בטענה לתחולת סעיף 7א ' לחוק הפלת"ד, בפרט לאור העובדה כי לצדדים הייתה הזדמנות להתמודד עם הטענה וכך אכן הם עשו. תחולתו של סעיף 7א' לחוק הפלת"ד הועמדה בראש המחלוקות ו הצדדים התייחסו אליה והביאו ראיות לגביה. לא בכדי בחקירת התובעת והנתבע יוחדו שאלות רבות שמטרתן לבחון את שאלת ההיתר לנהוג שנתן הנתבע לתובעת, סוגיית ידיעתה או אי ידיעתה של התובעת לגבי היעדר הכיסוי הביטוחי של הרכב, ולמועד בו התגלה לה היעדר הכיסוי הביטוחי. לאורך כל הדרך לא התנגדה קרנית למה שהיא מכנה כעת הרחבת חזית, וטענתה עולה לראשונה במסגרת סיכומיה. על כן הטענה נדחית.

תחולת סעיף 7א ' לחוק הפלת"ד

מכאן נעבור לדון בתחולתו של סעיף 7א' לחוק הפלת"ד על נסיבות המקרה . כפי שפירטנו, לשם תחולת ס עיף 7א' לחוק הפלת"ד על התובעות להוכיח שני תנאים מצטברים: הראשון נהיגה ברכב בהיתר מאת בעליו או המחזיק בו; והשני חוסר ידיעה על אי-קיומו של ביטוח. כאמור, חוסר הידיעה כולל שני ראשים: יסוד סובייקטיבי של חוסר ידיעה בפועל על כך שהרכב לא היה מבוטח ("לא ידע"); ובנוסף לכך יסוד אובייקטיבי לפיו "לא היה סביר שידע" כי לרכב אין ביטוח.

אין מחלוקת בין הצדדים כי התובעת נהגה ברכב בהיתר מאת הנתבע (הנתבע לא חלק על כך בסיכומיו; ו כך טענה קרנית בסיכומיה בעמ' 31 ש' 24). בעדותה של התובעת היא פירטה את נסיבות מתן ההיתר. ביום התאונה שחל ביום העצמאות הגיע הנתבע לבית התובע ת בכרמיאל ברכב, והם נסעו יחד עם הקטינה למפגש חברתי אצל חבריו של הנתבע בנהריה . הנתבע שתה אלכוהול ולכן בסיום המפגש ביקש מ התובעת לנהוג ברכב (עמ' 7 ש' 23; סעיף 6 לתצהיר התובעת ת/1 ). בעדותו של הנתבע בבית המשפט הוא אישר כי הסכים, הרשה ואף ביקש מהתובעת לנהוג ברכב לאור כך ששתה אלכוהול (עמ' 19 ש' 19, 23; סעיף 9 לתצהיר הנתבע נ/2 ).

[במאמר מוסגר יצוין כי בעדותה של התובעת היא העלתה את הטענה כי התאונה אירעה עת הנתבע אחז בהגה והסיט את הרכב (עמ' 7 ש' 28). לטענה זו אין נפקות בנסיבות המקרה, וגם הצדדים לא טענו שיש לייחס לה משמעות כלשהי, והיא אף נזנחה בסיכומיהם, למעט הבאתה בהקשר אפיזודי בסיכומי הנתבע (סעיף 22 לסיכומיו) ].

ועתה ליסוד השני הנדרש לתחולת סעיף 7א ' לחוק הפלת"ד – הידיעה. כדי שתקום תחולתו של סעיף 7א' יש צורך בהוכחת חוסר הידיעה על שני ראשיו: חוסר ידיעה כי בפועל לרכב לא היה ביט וח; וכן שלא היה זה סביר שהתובעת תדע שלרכב אין ביטוח.

אי ידיעת התובעת על העדר הביטוח

יצוין בפתח הדברים כי לא מצאתי להשתית את הכרעתי בעניין הידיעה או היעדרה על סמך מוצא פיה של התובעת בלבד וגם לא על דברי הנתבע. התובעת הציגה גרסה לפיה היא שאלה את הנתבע באופן מפורש אם לרכב יש ביטוח לפני שהיא נהגה בו , ו לדבריה הלה השיב לה שאין בעיה ושהרכב מבוטח (סעיף 7 לתצהיר התובעת ת/1 ; עמ' 7 ש' 24-23). הנתבע מנגד טען כי אמר לתובעת באופן מפורש כי אין ביטוח לרכב, וחרף זאת היא בחרה לנהוג בו (עמ' 23 ש' 22, 25, 28-27) . ניכר כי התובעת והנתבע מודעים היטב למשמעות היעדר הידיעה לגבי הביטוח וכל אחד מהם "משך" לכיוונו וייפה את המציאות כדי שתתאים למטרותיו. עם זאת, כפי שיפורט בהרחבה בהמשך, אני סבור כי ניתן לקבוע שהתובעת לא ידעה על היעדר הכיסוי הביטוחי לרכב על סמך אינדיקציות אובייקטיביות רבות שהינן פרי ההיגיון וניסיון החיים שאינן מנותקות מהראיות שהונחו לפניי . אך תחילה אפרט מדוע לא ראיתי להשתית את הכרעתי בעניין הידיעה או העדרה על סמך טענתם של הצדדים לאמירה/שאלה מפורשת בעניין הביטוח.

ניתוח דברי התובעת והנתבע לגבי חילופי המידע עובר לנהיגתה ברכב מעלה כי קיימות סתירות בעדויותיהם של השניים. כך, לגבי התובעת, בעוד שבעדותה היא טענה שביום התאונה עובר לנהיגה היא שאלה את הנתבע האם יש לרכב ביטוח (עמ' 8 ש' 8), הרי שבהודעתה במשטרה, שם נחקרה תחת אזהרה, היא ציינה כי יום לפני התאונה היא מצאה לנכון לשאול את הנתבע ה אם יש ביטוח לרכב לפני שהיא נסעה איתו מכיוון שיש לה ילדה קטנה בגיל שלוש וחצי. לדבריה "... זה היה במעין הומור אבל וידאתי שיש ביטוח לרכב" (חקירת התובעת במשטרה מיום 5.7.2015, במכלול תצהיר התובעת ת/2 . ראו גם סעיפים 8-6 לסיכומי הנתבע; סיכומי קרנית בעמ' 32 ש' 9-5). זאת ועוד, גם בהי בט שקשור למועד בו גילתה התובעת לטענתה כי הרכב אינו מבוטח, קיימת סתירה בגרסתה. בעוד שבעדותה בבית המשפט מסרה כי גילתה שאין לרכב כיסוי ביטוחי רק כשהגיעה למשטרה ביום 5.7.2015 (עמ' 18 ש' 14) , הרי שכחודש לאחר התאונה התכתבה התובעת עם הנתבע ובאחת מהודעותיה ציינה כי הגרוש שלה לא מסכים לעזור לה בתשלום הוצאות הניתוח לקטינה בגלל שהייתה חסרת אחריות עת נהגה ללא כיסוי ביטוחי (פלט התכתבויות התובעת והנתבע נמצא במכלול הנספחים שמצורפים לתצהיר התובעת ת/1. ראו גם סעיפים 18-17 לסיכומי הנתבע). לצד סתירות אלו, התרשמותי מעדות התובעת, לא מאפשרת הישענות על דבריה כי שאלה את התובע במפורש אם יש ביטוח והלה השיב לה שכן.

גם בדברי הנתבע לגבי אמירתו לתובעת כי לרכב אין ביטוח קיים קושי. דברי הנתבע לא מתיישבים עם ההיגיון והשכל הישר וקשה להאמין כי התובעת תסתכן בנהיגה והסעת בתה מקום שלרכב אי ן ביטוח, ולכך יש להוסיף כי נהיגת הרכב הייתה לאור כך שהנתבע שתה אלכוהול. כמו כן, בעדותו של התובע נמצאו מספר סתירות. בעדותו בבית המשפט סיפר הנתבע כי יום לפני התאונה, בערב יום העצמאות, התובעת ביקשה להסיע את הקטינה ברכב לחברה, והוא ציין בפניה שלרכב אין ביטוח, אך היא אמרה שהמרחק קצר ונסעה עם הקטינה ברכב, וזאת על אף שלא היה לה מושב בטיחות (עמ' 19 ש' 8-7). בעדותו הוסיף הנתבע כי גם ביום התאונה אמר לתובעת שאין ביטוח לרכב, והוסיף שהתובעת ידעה שאין ביטוח לרכב בגלל המצב הכלכלי שלו (עמ' 23 ש' 22, 25, 28-27). כשנשאל בחקירתו הנגדית מדוע אמר לתובעת שוב ביום התאונה כי הרכב אינו מבוטח, שכן לדבריו אמר לה זאת כבר יום קודם, הוא השיב: "הבהרתי לה" (עמ' 23 ש' 25). בתשובת הנתבע אין היגיון, לא ברור מדוע היה צורך להבהיר בשנית, זאת במיוחד כאשר הוא חפץ בכך שהתובעת תנהג ברכב לאחר ששתה אלכוהול. זאת ועוד, בתצהירו הוא טען כי ביום התאונה התובעת כלל לא שאלה אותו לגבי קיומו של ביטוח חובה לרכב, ולא טען כי "הבהיר" לתובעת שאין ביטוח. מתצהיר הנתבע אף משתמע כי נהיגת התובעת היה עניין שכמעט מובן מאליו לאור כך ששתה אלכוהול (ראו סעיף 8 לתצהיר הנתבע נ/2 ).

גם בנושאים נוספים שאינם קשורים באופן ישיר לשאלת ידיעתה או אי ידיעתה של התובעת לגבי הכיסוי הביטוחי, העלה הנתבע גרסאות סותרות. סתירות אלו משליכות גם הן על מהימנות גרסתו לגבי שאלת ידיעת התובעת על היעדר הכיסוי הביטוחי. כך לדוגמא העלה הנתבע גרסאות סותרות הן לגבי הפעם הראשונה בה נסעה התובעת ברכב, והן לגבי מספר הפעמים בהם נסעה התובעת ברכבו: לפי טענת הנתבע בתצהירו, יום לפני התאונה התובעות נסעו עמו ברכבו לראשונה (סעיף 7 לתצהיר). לעומת זאת, בעדותו בבית המשפט טען כי הפעם הראשונה בה התובעות נסעו עמו ברכבו לא הייתה יום לפני התאונה (עמ' 19 ש' 9-8). כשנחקר בחקירתו הנגדית לגבי פשר הסתירה בין הדברים השיב: " רוב התצהיר נכון... יש פה טעות, לא שמנו לב" (עמ' 19 ש' 12). טענה זו לא מקובלת עליי ואכך גם לגבי מספר הפעמים בהם נסעה התובעת ברכבו. בכתב ההגנה שהוגש מטעמו צוין כי התובעת עשתה ברכב שימוש דרך קבע (סעיף ה' לכתב הטענות). לעומת זאת, במהלך חקירתו טען תחילה כי התובעת ובתה נסעו עמו ברכב 4-3 פעמים (עמ' 19 ש' 5), ואילו בהמשך חקירתו כאשר עומת עם האמור בכתב ההגנה השיב את התשובה התמוהה הבאה: " לא, היא נסעה פעמיים. דרך קבע זה באופן קבוע, בפעמים שנפגשנו היא נהגה פעמיים" (עמ' 19 ש' 14). בנקודה זו יצוין כי התובעת טענה כי הפעם הראשונה בה נהגה ברכב הייתה ביום התאונה, אולם מכלול הראיות מוליך אותי למסקנה כי לא כך פני הדברים אלא שהייתה פעם קודמת בה נהגה ברכב.

כפי שניתן לראות טענותיו של הנתבע אינן קוהרנטיות. נראה כי בהיותו מודע לנפקות טענותיו, הנתבע טען כי עובר לתאונה ידעה התובעת בפועל כי הרכב אינו מבוטח וזאת על מנת לחלץ את עצמו מהסיטואציה בה הוא נתון. הסתירות שנמצאו בעדותו של הנתבע הן סתירות מהותיות, וחשוב מכך – הסבריו לסתירות כאמור, כגון ההסבר לפיו "רוב התצהיר נכון", מלמדים גם ה ן כי אין ליתן אמון בגרסתו כ כלל, ובשאלת ידיעת התובעת על היעדר הכיסוי הביטוחי בפרט.

ואם בסתירות עסקינן, לא נעלמו מעיניי טענות ה נתבע בסיכומיו בנוגע לגרסת התובעת, בין היתר הטענה לגבי כיסא הבטיחות; הטענה כי ליבת התביעה בניסיון סחטנות; וכן הימנעות התובעת מהעדת עדה רלוונטית. יש להתייחס לטענות הנתבע בשני רבדים. ברובד הכללי, כפי שכבר צוין , ההכרעה בשאלת ידיעת התובעת לגבי היעדר הכיסוי הביטוחי לרכב מבוססת על אינדיקציות אובייקטיביות שנשענות אמנם על הראיות שלפניי אך נטועות בהגיון וניסיון החיים. ברובד הקונקרטי, האינדיקציות אליהן הפנה הנתבע אינן בליבת האירועים ועל כן לא יכולות להטות את הכף בשאלת ידיעת התובעת על היעדר הכיסוי הביטוחי לרכב . למעלה מן הצורך אתייחס בקצרה לטענותיו של הנתבע. לגבי השאלה האם היה כיסא בטיחות ברכב בעת התאונה אם לאו – הרי טענה זו לא מבוססת ולא נתמכת בראיה כלשהי, כך שלא באמת ניתן להצביע על סתירה. בטענה לפיה התובעת סחטה את הנתבע איני מוצא ממש. סביר והגיוני כי התובעת פנתה לנתבע בדרישות שישלם על טיפולים והוצאות רפואיות כאלו ואחרות בנוגע לקטינה, וזאת לאור העובדה כי היא נפגעה כתוצאה מתאונה שאירעה ברכבו של הנתבע, אותו לא ביטח בביטוח חובה . אך מכאן ועד לטענה לפיה מדובר בסחיטה – הדרך ארוכה. זאת ועוד, גם בטענה שהתובעת נמנעה מלהביא עד רלוונטי ובכך יש כדי ליצור הנחה לפיה לו הושמע העד היה בכך כדי לתמוך בגרסת הנתבע אין כדי להוליך לקבלת טענ ות הנתבע. אמנם הימנעות בעל-דין מלהציג ראיה רלוונטית עשויה לעמוד לו לחובה, אך בנסיבות המקרה, אין בכך כדי להכריע את הכף וממילא בחינת הדברים נעשית בזיקה לפוטנציאל הטמון באותה ראיה. לא נטען כי אותה קרובת משפחה הייתה נוכחת בזמן שהנתבע התיר את השימוש ברכב, שכן מתצהיר התובעת (ת/1, סעיף 8) עולה כי ביום התאונה, כאשר התובעת נהגה, היא והנתבע אספו את קרובת משפחתה של התובעת מעכו, בדרכם מנהריה לכרמיאל. על כן, סביר להניח כי קרובת המשפחה לא יכלה להעיד על הנסיבות הקשורות בידיעה. נעיר בהקשר זה, כי דווקא בשאלה משמעותית יותר – שהיא למעשה השאלה העיקרית שבמחלוקת – האם הנתבע אכן הודיע לתובעת שיש ביטוח לרכב, טען הנתבע בעדותו כי החבר שאצלו היו ביום התאונה שמע אותו אומר את הדברים (עמ' 25 ש' 14-13), אך הוא נמנע מהבאת החבר לעדות.

סיכום ביניים: הפירוט עד כה מוליך אותי למסקנה כי אין לקבל את טענת התובעת כי עובר לנהיגתה ברכב היא שאלה את הנתבע באופן מפורש אם קיים ביטוח והלה השיבה בחיוב; ומן העבר השני אין לקבל את טענת הנתבע כי הוא אמר באופן מפורש שלרכב אין ביטוח. מסקנה זו אין בה כדי לחרוץ את גורל התביעה (ביחס לתובעת), שכן לעמדתי קיימות אינדיקציות רבות המעוגנות בראיות שהונחו לפניי, מהן ניתן להסיק שהתובעת לא ידעה וסביר היה שלא תדע שלרכב אין ביטוח. כעת אפנה לניתוח אותם ממצאים.

נקדים ונציין כי השאלה האם התובעת ידעה שהרכב ללא ביטוח היא שאלה עובדתית שנלמדת ממכלול הנסיבות ומהראיות שמונחות בפני בית המשפט (ע"א 8380/03 קרנית נ' עבדאלולי (פורסם בנבו, 8.12.2015)). אשר לסבירות אי-הידיעה הרי שהיא נקבעת על פי מבחן מעורב בו משמשים בעיקר יסודות אובייקטיביים לצד מרכיבים סובייקטיביים המתחשבים בצדדים עצמם ובנסיבות השימוש ברכב (ריבלין, עמ' 527). הנה אפוא שאלת הידיעה וחוסר הידיעה כוללת מרכיבים סובייקטיביים חופפים המעוגנים בנסיבותיו של המקרה הקונקרטי. שאלת אי-הידיעה נלמדת בין היתר מהיחסים ששוררים בין המשתמש ברכב לבין מי שאפשר לו לנהוג ברכב, שבגינם נמנע הנפגע מבדיקת קיומו של כיסוי ביטוחי (עניין שריקי; עניין אגמי)). בעניין אגמי צוין באשר לדרישת הסבירות כי סעיף 7א' לחוק הפלת"ד " דובר בלשון כללית של סבירות, והוא בא להגשים תכלית שבמהות – תכלית של צדק" ועל כן הדרך הפרשנית שיש לנקוט בה "איננה מוגבלת בהבחנות פורמליות אלא חותרת לבחינת השאלה האם אמנם דבק בנוהג אותו רבב מוסרי שתקנת הציבור מבקשת למנעו".

בפסיקת בית המשפט העליון ניתן לאפיין מקרים בהם הוכרה סבירות אי-הידיעה על היעדר קיומו של ביטוח, כגון במקרים של ידידות אמיצה או במקרה של קיום יחסי עובד מעביד (רע"א 35679/97 קרנית נ' סבן (פורסם בנבו, 24.3.1998) (להלן: עניין סבן); רע"א 2853/96 קרנית נ' דחבור, פ"ד נג(1) 680 (1999) (להלן: עניין דחבור); ע"א 8684/11 אלקיים נ' עזבון המנוח יבור (פורסם בנבו, 25.6.2014 ) (להלן: עניין אלקיים)). באותם מקרים נקבע כי אין לצפות מהמשתמש לפשפש ולבדוק קיומו של ביטוח. עם זאת הודגש כי מערכות יחסים אלו אינן חלוטות וייתכנו מקרים בהם חרף קיומם של יחסים מיוחדים – לא יצא הנפגע ידי חובה אם לא בירר לגבי הכיסוי הביטוחי עובר לשימושו ברכב (עניין אגמי, פסקה 18). באותה מידה יתכנו מ ערכות יחסים נוספות שיצדיקו הטלת ה"אשם" על מתיר השימוש. כל מקרה אפוא ונסיבותיו. לעמדתי במקרה הנוכחי קיימים נתונים רבים שתומכים במסקנה כי ה תובעת לא ידעה שהרכב לא היה מבוטח. אפרט להלן את השיקולים שהביאוני למסקנה זו.

ראשית, קיומם של יחסים מיוחדים בין התובעת לנתבע. הראיות מלמדות כי בעת קרות התאונה בין התובעת לנתבע שררה מערכת יחסים זוגית שנמשכה מספר חודשים, לדברי התובעת כארבעה חודשים ( עמ' 7 ש' 1). אמנם בהודעתה במשטרה הגדירה התובעת את יחסיה עם הנתבע כידידות (במכלול נספח ב' לתצהיר התובעת ת/1 ), אך הנתבע עצמו מאשר בעדותו כי הוא והתובעת היו בני זוג בעת התאונה (עמ' 23 ש' 16-15) או לכל הפחות בקשר זוגי שנמצא בתחילתו (עמ' 25 ש' 22-21; עמ' 26 ש' 9-8). מקובלת עליי טענת קרנית בסיכומיה (ראו עמ' 31 ש' 32-27) לפיה לא מדובר במערכת יחסים זוגית ארוכת טווח ממוסדת ויציבה אלא במערכת יחסים שנמצאת בתחילתה . במסגרת מערכת זו הנתבע לא הכיר את התובעת למשפחתו, אך השניים הספיקו להיפגש מספר פעמים, הנתבע הפגיש את התובעת ובתה עם חבריו במסגרת מפגש חברתי, בו סעדו ושתו אלכוהול. בנסיבות אלו, הימנעותה של התובעת מלערוך בירור מקיף בשאלת הכיסוי הביטוחי של הרכב הינה סבירה. יודגש כי סעיף 7א' לחוק הפלת"ד אינו גודר עצמו ביחסים ידידות או זוגיות רבת שנים, אלא מדובר בו על לשון כללית של סבירות (עניין אגמי, פסקה 18). בהתאם לכך בשורת הלכות של בית המשפט העליון נקבע כי יחסי קרבה בין הנהג לבין בעל הרכב, מהווים ככלל אבן בוחן לשאלת סבירות בדיקת קיומו של כיסוי ביטוחי (ע"א (מחוזי ת"א) 4306-10-11 איי.אי.ג'י, ביטוח זהב בע"מ נ' בן דוד והאסמכתאות שם (פורסם בנבו, 20.11.2012)).

שנית, העובדה שהנתבע נהג להשתמש ברכב למרות היעדר ביטוח והתובעת ידעה על כך . עולה מן הראיות כי הנתבע השתמש ברכב באופן תדיר על אף שלא היה מבוטח. אמנם בתחילת חקירתו טען הנתבע כי כמעט ולא עשה שימוש ברכב והשתדל פחות להשתמש בו (עמ' 19 ש' 3), אך בהמשך נשאל האם נהג ברכב ללא ביטוח במשך חצי שנה, והשיב: "כן, על אחריותי" (עמ' 20 ש' 24-23). גם בכתב ההגנה שהוגש מטעמו טען כי התובעת עשתה שימוש ברכבו באופן קבוע, טענה שכאמור שינה בהמשך במהלך עדותו (עמ' 19 ש' 14). כפי שצוין לעיל, ביום התאונה נהגה התובעת ברכב שלא בפעם הראשונה. מתוקף יחסי הצדדים, התובעת ראתה את הנתבע עושה שימוש ברכב מה שעשוי היה לנטוע במחשבתה הסובייקטיבית כי הרכב מבוטח , והיא אף עשתה שימוש ברכב לפני יום התאונה, לפחות בהזדמנות אחת. בנסיבות אלו גם לא ניתן להניח כי היה על התובעת לחשוד שהנתבע משתמש ברכב ללא ביטוח. תחת הנחה נורמטיבית כי הנתבע לא יעשה שימוש ברכב בניגוד לחוק, התובעת יכולה הייתה לסבור כי הרכב מבוטח כדין.

שלישית, נסיבות מתן ההיתר לשימוש ברכב. לדידי קיים קשר בין נסיבות מתן ההיתר לשימוש ברכב לבין הידיעה האובייקטיבית הסובייקטיבית לגבי קיומו של ביטוח. ההיתר שניתן לתובעת להשתמש ברכב ניתן על ידי הנתבע, לאחר שהשניים היו במפגש חברתי בו האחרון שתה אלכוהול. בסיום המפגש הנתבע ביקש מהתובעת לנהוג מאחר ושתה אלכוהול. העובדה שהנתבע "גילה אחריות" מצדו ולא רצה לנהוג בהיותו שתוי, שידרה מסר כי הוא אדם נורמטיבי ש אינו רוצה לעבור על החוק ולנהוג תחת השפעת אלכוהול. זאת ועוד, התנהגות זו לפיה בן או בת הזוג ששותה במפגש חברתי מוסר את מפתחות הרכב לבן הזוג האחר כדי לנהוג, גם היא כשלעצמה סיטואציה שגרתית ומעידה על התנהלות במישור הנורמטיבי. במצב דברים זה, התובעת יכלה לסבור כי הרכב מבוטח, ובמישור האובייקטיבי – סברתה כי הרכב מבוטח על פי חוק הינה סבירה.

רביעית, מן הראיות שהונחו לפניי עולה כי לאחר התאונה התובעת פנתה לנתבע בדרישה לפיצויה על ההוצאות שנגרמו לה. במסגרת זו אף שילם לה הנתבע סך של 3,500 ₪ (סעיף 58 לסיכומי הנתבע). התנהגותו של הנתבע יש בה כדי ללמד על חרטה מצדו אשר נובעת מן העובדה שהסתיר מהתובעת את היעדר הכיסוי הביטוחי. לטעמי "לקיחת האחריות" ולו החלקית על ידי הנתבע מהווה אינדיקציה, להיעדר אשמה של התובעת, כלומר חוסר הידיעה בפועל או בכח על היעדר הכיסוי הביטוחי. בתוך כך, אין לקבל את טענת קרנית בסיכומיה לפיה האחריות שלקח הנתבע לא צריכה להתפרש כבעלת נפקות במישור המשפטי, אלא נטילת אחריות מוסרית מכוח היחסים שהיו בינו לבין התובעת.

חמישית, יש לזכור כי לא זו בלבד שהתובעת נהגה ברכב אלא שעמה הסיעה את בתה הקטינה. בהינתן כך סביר לקבוע שהתובעת סברה שהרכב מבוטח, שכן אין זה סביר שהתובעת תיטול סיכון ותנהג ברכב ללא ביטוח, תוך העמדת עצמה ובתה הקטינה בסיכון.

התובעת טוענת בסיכומיה כי העובדה שהיא הייתה בעת התאונה נהגת חדשה חסרת ניסיון, תומכת במסקנה שהיא לא הייתה אמורה לדעת שהרכב לא מבוטח (סיכומי התובעות בעמ' 29 ש' 24). לעומת זאת, קרנית והנתבע טוענים כי נסיבות אלו מלמדות דווקא ההיפך. לטענתם, דווקא בגלל שמדובר בנהגת חדשה חלה עליה חובה מוגברת לבדוק האם הרכב בו היא נוהגת מבוטח בביטוח המתאים לה, כנהגת חדשה. לשיקולים האמורים פנים לכאן ולכאן. מצד אחד ניתן לומר כי דווקא בהיותה נהגת חדשה, היה עליה לבדוק ולפשפש בשאלת הביטוח. מצד שני חוסר ניסיונה יכול לתמוך במסקנה שאין היא מיומנת בנושאי הביטוח. הסתכלות על הדברים במבט כולל מביאה אותי למסקנה כי חוסר ניסיונה של התובעת מאשש דווקא את הטענה כי אין זה סביר שהייתה לה הידיעה כי הרכב לא מבוטח (השוו: בר"ע (מחוזי חיפה) 1174/05 קרנית קרן לפיצוי נפגע תאונות דרכים נ' לוי (פורסם בנבו, 27.11.2005)). זאת ועוד, בהקשר האמור אין להתעלם מהמשטר הביטוחי הנורמטיבי שאינו מתיר הכללת תניית ביטוח שמסייגת את אחריות המבטחת בשל היות הנהג נהג חדש או צעיר (ראו דיון בנקודה זו דיון בפסק דין שניתן על ידי בת"א (שלום קריות) 49900-10-14 עזבון המנוח בלאל כעביה נ' כעבייה פסקאות 51-58 (פורסם בנבו, 19.6.2018)).

לבסוף, יש לזכור כי השליטה המלאה להתיר למשתמש לנהוג ברכב היא של הבעלים ולפיכך הוא מונע הסיכון העיקרי. נוסף על כך, החובה הראשונית לבטח את הרכב מוטלת עליו. חובה זו אינה רק במישור האזרחי אלא גם מוגדרת כעבירה על פקודת התעבורה. בעניין סבן ציין בית המשפט העליון:

"... חובתו של בעל רכב לביטוח הנהיגה בריכבו שונה בכל-זאת מחובתו של מי שנוהג בהיתר בריכבו של הזולת. חובתו של בעל רכב היא חובה עיקרית וראשונית. זה דרכו של עולם, וכך נוהגות הבריות הלכה למעשה: כשם שבעל הרכב דואג להוצאתו של רשיון לרכב ורשיון נהיגה, כן דואג הוא - אמור הוא לדאוג - להוצאתה של פוליסת ביטוח לנהיגה ברכב. שונה מעמדו של הנוהג ברכב הזולת, שחובתו לביטוח היא חובה שניתן לסייגה כחובה מישנית, חובה הטפלה לחובת הבעלים. שהרי אין זה נהוג ואין זה מקובל שהנוהג ברכב הזולת יוציא פוליסת ביטוח לנהיגתו".

האמור עד כה מוליך למסקנה כי לא היה זה סביר שהתובעת תדע שלרכב אין ביטוח בעת שנהגה בו בהיתר מהנתבע. אינדיקציות אלו אף מלמדות כי המסקנה לפיה התובעת לא ידעה בפועל על היעדר הביטוח היא מסתברת יותר במאזן ההסתברויות. על כן אני קובע כי התובעת לא ידעה שלרכב אין ביטוח.

ההודעה לצד ג'

בהודעה לצד ג' שהגישה קרנית נגד צדדי ג' – התובעת והנתבע – נטען כי בעת התאונה הייתה התובעת המחזיקה והנהגת ברכב, וכי הנתבע היה הבעלים של הרכב ומתיר השימוש בו, ועל כן קמה לה הזכות לשיפוי בגין הפיצוי שתשלם לתובעות. זכותה של קרנית מעוגנת בסעיף 9 (א) לחוק הפלת"ד שקובע כלהלן:

"מי ששילם פיצויים המגיעים לפי חוק זה לא תהא לו זכות חזרה על אדם אחר החייב בפיצויים לפי חוק זה זולת הזכות לחזור על אחד מאלה:
(1) מי שאינו זכאי לפיצויים כאמור בסעיף 7;
(2) מי שאין לו ביטוח לפי פקודת הביטוח או שהביטוח שיש לו אינו מכסה את החבות הנדונה, למעט מי שהיה לו ביטוח שנתי שתקפו פג תוך 30 יום לפני התאונה;
(3) בעל הרכב או המחזיק בו כאמור בסעיף 7א ".
מיום 11.6.1989
תיקון מס' 7
ס"ח תשמ"ט מס' 1274 מיום 13.4.1989 עמ' 46 ( ה"ח 1885)
הוספת פסקה 9(א)(3)
ההודעה לצד ג' מתייחסת לתביעת שתי התובעות: התובעת – שהייתה נהגת ברכב, והקטינה שנסעה ברכב (עיינו באופן כללי ריבלין, עמ' 547-546). אשר להודעה כלפי התובעת-הנהגת, הרי ההכרעה בה קשורה קשר בל ינותק לדיון בתחולת סעיף 7א' לחוק הפלת"ד. ריבלין מסביר כי " מי שנהג ברכב כשהוא חף מידיעת העדר ביטוח, וגם לא סביר היה שידע על העדר הביטוח, מוצא מגדר משוללי הזכאות לאור הוראת סעיף 7א' לחוק ואין הוא לוקה לא בשלילת הזכאות ולא בכפיפות לזכות החזרה של הקרן. כשם שהוא זכאי לפיצוי עת נפגע בעצמו – וממילא לא יעלה על הדעת כי הקרן תחזור עליו – כך פטור הוא מזכות החזרה של הקרן אם אדם אחר נפגע בתאונה שהתרחשה באותן הנסיבות " (שם, עמ' 551). במילים אחרות, נהג שנפגע ש מתמלאים לגביו תנאי סעיף 7א' לחוק הפלת"ד, כלומר שהוא חף מידיעה סובייקטיבית ואובייקטיבית על היעדר ביטוח, יוצא מגדר סעיף 9 לחוק הפלת"ד (ריבלין, עמ' 551) וקרני ת לא תהיה זכאית לחזור עליו. מקום שנקבע כי התובעת- הנהגת, חוסה תחת סעיף 7א ' לחוק הפלת"ד, הרי לקרנית אין זכות חזרה כלפיה. מכאן שדין התביעה נגד התובעת (צד ג' 1) להידחות .

זכות החזרה של קרנית על הבעלים מתיר השימוש מעוגנת בנסיבות מקרה זה בסעיף 9(א)(3) לחוק הפלת"ד . בדיון בתביעתה של קרנית במסגרת סעיף 9 לחוק הפלת״ד, יש מקום להידרש לשיקולים שעניינם אשם – במקרה זה אשמו של הבעלים מתיר השימוש. למרות שדרישת האשם כבסיס לחיוב לא עולה במפורש ממקרא סעיף 9, פסיקת בית המשפט העליון טבעה את הצורך לדון באשם בהקשר זה. נקודות הציון המשמעותיות לדיון בסוגיה נקבעו בעניין דחבור ; בע"א 7580/03 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' צורדקר (פורסם בנבו, 18.1.2007) (להלן: עניין צורדקר); וברע"א 8744/08 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' ויצמן (פורסם בנבו, 21.11.2010) (להלן: עניין ויצמן)). בעניין צורדקר (פסקה 11) ציין בית המשפט העליון דברים אלו:

"...לקרנית אמנם עומדת זכות חזרה כלפי מתיר השימוש ברכב, אולם אין זו זכות מוחלטת. הזכות מותנית בכך שהתנהגותו של מתיר השימוש...היתה נגועה באשם. מסקנה זו מתחייבת מן ההלכה שפסק בית משפט זה ברע"א 2853/96 קרנית נ' דחבור ג'מאל פרח, פ"ד נג(1) 680. באותה פרשה טבע בית המשפט בסעיף 7(6) האמור – העוסק בשלילת זכות התביעה של מתיר השימוש ברכב עצמו – יסוד של אשם. נקבע, כי מתיר השימוש ברכב, כתובע בגין פגיעתו-שלו בתאונה, זכאי לפיצויים מקרנית מקום בו הוא לא ידע, ולא סביר היה שידע, על היעדרו של הכיסוי הביטוחי. בהתייחסו למשמעותו של האשם, שרק בהתקיימו נשללת הזכאות לפיצוי לפי סעיף 7(6), קבע בית המשפט כי: 'גם אם לא ידע ראובן הבעלים כי אין ביטוח לנהיגתו של שמעון - למשל, בשל כך ששמעון אינו מחזיק ברשיון נהיגה תקף - אך אדם סביר היה יודע זאת, יתפוש סעיף 7(6) וראובן לא יזכה בפיצויים'.  כך נפסק בעניין פרח, ולא ניתן – גם לא ראוי – להתעלם מהלכה זו בבואנו לבחון את זכות החזרה של קרנית כלפי מתיר השימוש ברכב. אמנם, בעניין פרח, נדונה תביעתו של מתיר השימוש ברכב עצמו, שנפגע בתאונה. לא התעוררה שם שאלה הנוגעת לזכות החזרה. אולם לאור הגיון הדברים ולאור הזיקה הסטטוטורית בין הסעיפים 7 ו- 9, מתבקשת המסקנה כי יש ללמוד גזירה שווה משם לכאן".

בנושא התרת השימוש – הרי ברי כי הקביעות בסוגיה זו שנקבעו בתביעת התובעות כלפי קרנית יפ ות גם לכאן , ובין הדברים קשר וזיקה הדוקים (עניין צורדקר, פסקה 11) ועל כן לא נחזור על הדברים. אין חולק כי הנתבע הוא בעלים של הרכב ומי שהתיר את השימוש ברכב לתובעת.

אשר לבחינת האשם שדבק בנתבע-הבעלים שהתיר את השימוש, בבואנו ליישם את הלכות בית המשפט העליון שהזכרנו לעיל (פרח; צורדקר; ויצמן ) על זכות קרנית במקרה שלפנינו, יש לתת את הדעת לאבחנה דקה. באותם פסקי דין דובר במקרים בהם לרכב היה ביטוח וחיובה של קרנית נבע מהיעדר רישיון נהיגה של הנהג. או אז נבחנה שאלת האשם ביחס למודעות מתיר השימוש לה יעדר רישיון נהיגה אצל הנהג. ואילו במקרה שלפנינו הסיטואציה היא שלרכב אין ביטוח ובחינת האשם נעשית בזיקה להיעדר הביטוח. מצב דברים זה מקל על בחינת האשם ביחס לגורם עליו מוטלת החובה לבטח את הרכב (לרוב הבעלים או המחזיק דרך קבע), שכן האשם דבק בו מעצם כך שלא ערך ביטוח ומצד שני התיר את השימוש. לא יכול להיות ספק בדבר אשמו של הנתבע אשר התיר לתובעת לנהוג ברכב (והוא בעצמו נהג ברכב) מקום שהרכב לא היה מבוטח והנתבע נטל סיכון מודע לכך ( עמ' 20 ש' 24-23). אשמו של הנתבע הוא כפול, בכך שלא קיים את חובתו לבטח את הרכב בביטוח מתאים על פי הפקודה, ובכך שהתיר לתובעת לנהוג ברכב ביודעו שהרכב ללא ביטוח. לפיכך דין ההודעה כלפי הנתבע להתקבל במלואה.

ציינתי לעיל כי ההודעה נגד התובעת לא נופלת בגדר סעיף 9 לחוק הפלת"ד, לנוכח תחולת סעיף 7א '. אך גם אם נבחן את הדברים במבחן דרישות האשם נמצא כי דין ההודעה להידחות. בבחינה שכזו עלינו להידרש לשאלה האם דבק אשם בתובעת. כפי שהובהר , התובעת לא החזיקה ברכב דרך קבע ולא נהגה בו דרך קבע. זאת ועוד, ובזיקה ישירה לתחולת סעיף 7א' לחוק הפלת"ד, התובעת נהגה ברכב מבלי שידעה – הן ידיעה אובייקטיבית והן ידיעה סובייקטיבית – שהרכב לא מבוטח. על כן, לא ניתן להגיד שדבק בתובעת אשם שיש בו להוביל לחיובה בשיפוי קרנית .

המסקנה אפוא שדין ההודעה לצד ג' להידחות נגד התובעת ולהתקבל במלואה נגד הנתבע.

היקף הנזק

הקטינה – תובעת 1

נתונים כלליים: הקטינה היא ילידת 27.10.2011, הייתה כבת ארבע שנים בעת התאונה, כיום כבת שבע שנים.

הפגיעה והטיפול הרפואי: לאחר התאונה הועברה ה קטינה לקבלת טיפול רפואי בבית חולים, שם אובחנה כסובלת מחבלת אף ופנים ודימום מהנחיריים. בבדיקת CT שעברה נמצא שבר סגור בעצמות האף. בבדיקת רופא אף אוזן גרון (להלן: אא"ג) נמצא אף מאוד נפוח בעקבות החבלה , עם דחיקה כלפי מעלה של עצם האף, חתך בשפתיים שמגיע עד רצפת האף, חתך בחלק הקדמי של הנחיריים ובכנף אף מצד ימין . באשפוזה עברה ה קטינה תפירה של החתך באף והדבקה של החתך בשפה העליונה (ראו מסמך סיכום אשפוז מיום 24.4.2015 במכלול תצהיר התובעת ת/1). לאחר קבלת הטיפול הרפואי בבית החולים, המשיכה התובעת לקבל טיפולים רפואיים בקופת חולים בין היתר אצל רופא אא"ג. בסיכום ביקור אצל רופא אא"ג מיום 5.6.2016 פורטו מכ לול ביקוריה הקודמים של הקטינה אצל רופא אא"ג, ותלונותיה מאז התאונה: בביקור מיום 26.6.2015 צוין כי מאז התאונה מתלוננת הקטינה על נזלת לעיתים קרובות ו כאבים באף. בבדיקה נמצא כי האף של הקטינה מעט פחוס ורחב, צלקת עדינה בנחיריים דו"צ ובשפה עליונה, בוצעה שאיבת נזלת. בביקור מיום 31.7.2015 המשיכה הקטינה להתלונן על כאבים באף ונזלת. בבדיקה נמצאה נזלת קלה דו צדדי עם גירוי בעור בכניסה לנחיריים. בביקור מיום 25.10.2015 צוין כי מאז התאונה קיימת אצל הקטינה רגישות יתר לריחות מסוימים. כמו כן צוין כי לד ברי התובעת, מאז התאונה הקטינה מדברת בקול רם. בבדיקה נמצא גודש רירית קל. בביקור מיום 13.4.2016 צוין כי הקטינה סובלת מנזלת ירוקה ממושכת, וכי קיימת רגישות לריחות. בבדיקה נמצ אה נזלת שקופה עם גודש ניכר דו צדדי ונוזלים באוזן ימין. בביקור מיום 1 1.5.2016 צוין כי נערכה לקטינה בדיקת שמיעה שהעידה על שמיעה בתחום הנורמה למעט ליקוי הולכתי מזערי בתדרים הנמוכים. כן צוין כי קיימת חוסר המשכיות של עמוד האוויר בצילום שקד שלישי. כמו כן, צוין כי הקטינה טופלה באנטיביוטיקה עקב נזלת מוגלתית. ב בדיקה נמצאה נזלת מוגלתית בכניסה לשני הנחיריים.

חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט: ד"ר אריה גורדין מונה כמומחה מטעם בית המשפט בתחום אא"ג. בחוות הדעת שהגיש צ יין המומחה כי בעקבות התאונה נגרם לקטינה שבר באף עם דחיקה כלפי מעלה והיא סבלה גם מחתכים, נפיחות ושפשופים בפנים ועברה תפירה של חתך באף. עוד צוין בחוות הדעת כי מאז התאונה סובלת הקטינה מהפרעה בנשימה האפית, נחירות ונזלת, וכן מכאבים באזור האף לסירוגין ומשינוי בצורת האף . עוד נמצאה בבדיקה בליטה קלה של העצם הנזלית לשמאל, נחיר ימני מעט מוצר בעקבות תפירת החתך וסטייה קלה של מחיצת האף לימין. לגבי הכאבים באזור האף צוין כי הם שכיחים לאחר חבלה אפית, בייחוד כשמדובר בשבר באף אך כי מדובר בכאבים שחולפים ומוקלים ככל שמתרחקים מאירוע החבלה. כך הדברים ביחס לתיאור הרגשת ריחות מוזרים ופרהסומיות נזליות.

המומחה העריך כי הקטינה סובלת מנכות צמיתה בשיעור של 10% בשל קושי בנשימה אפית, וזאת לפי סעיף 69(2)ב לתקנות המל"ל (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 אשר מתאר "הפרעות בנשימה דרך האף כתוצאה משינויים בחלל האף כולל: sinusitis, allergic & vasomotor rhinitis; atrophic rhinitis, הפרעה ניכרת, חסימה מוחלטת חד-צדדית קבועה 10%". לגבי הפרעה במבנה האף החיצוני לא ראה המומחה לקבוע נכות צמיתה. יצוין כי אף אחד מן הצדדים לא ביקש לחקור את המומחה על חוות דעתו ואף אחד מן הצדדים לא הגיש במהלך הראיות שאלות הבהרה שנשלחו למומחה (ככל שנשלחו) .

הנכות התפקודית: אין צורך לחזור ולפרט מושכלות יסוד. שיעור הנכות הרפואית אינו מבטא בהכרח את הנכות התפקודית, זאת מבלי לגרוע ממרכזיותו של נתון זה בקביעת הנכות התפקודית והגריעה מכושר ההשתכרות (לגבי ההבחנה בין נכות תפקודית לאובדן כושר השתכרות ראו: ע"א 50/62 קליין נ' רוזנברג, פ"ד טז(3) 1572 (1962); ע"א 3049/93 ג'רוג'יסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792 (1995)). הדברים אמורים ביתר שאת מקום שמדובר בהערכת הנכות התפקודית בעניינם של קטינים (ראו: רע "א 4681/17 אבו זאיד נ' מוחמד אלקאדי (פורסם בנבו, 31.7.2017) ; (ע"א 7548/13 דיווי נ' תורגמן, פסקה 4 (פורסם בנבו, 27.1.2014); ע"א 5148/05 קוגלמס נ' לוי ( פורסם בנבו, 20.2.2008); ע"א 9873/06 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' פפו, פסקה 7 (פ ורסם בנבו, 22.3.2009); ע"א 7008/09 עדנאן נ' עבד אלקאדר, פסקה 14 (פורסם בנבו, 7.9.2010)).

בבואי להעריך את הנכות התפקודית, שמתי לנגד עיני את נכותה הרפואית של הקטינה. כפי שצוין, לקטינה נקבעה נכות בשיעור 10% בגין קושי בנשימה אפית, זאת בשל היצרות של הנחיר הימני. מצד אחד, פעולת הנשימה היא פעולה מרכזית בחייו של האדם, מלווה אותו כל חייו ומשפיעה על כל מערכות הגוף. הגבלה וקשיים בנשימה יכולים להשפיע עד מאוד על תפקודו של האדם וכן על איכות השינה שלו. כפועל יוצא מכך לנכות עלולה להיות השפעה על התפתחותה של הקטינה. גם בעתיד תשפיע ההגבלה בנשימה על אפשרויות העסקתה והשתלבותה של הקטינה בעבודה, ותביא לצמצום האפשרויות התעסוקתיות העומדות לרשותה . כך, לא תוכל הקטינה לעסוק בעיסוקים שדורשים מאמץ פיזי רב, וגם אם היא תשתלב בעבודה עם מאפיינים כאלו, היא תהיה מוגבלת במידה זו או אחרת. מצד שני, על פי האמור בחוות דעת המומחה, כל אותם קשיים המלווים את הקטינה כיום , כגון כאבים באזור האף, הרגשת ריחות מוזרים, ופרהסומיות נזליות, ילכו וידהו עם חלוף הזמן (אך תיוותר הבעיה בנשימה האפית) . זאת ועוד, הואיל ומדובר בבעיה קונקרטית, סביר להניח כי הקטינה תסתגל ולו באופן חלקי לקושי, דבר שעשוי להפחית את השפעת הנכות הרפואית על תפקודה. לאחר ששקלתי את השיקולים לכאן ולכאן, אני קובע כי הנכות התפקודית פחותה מן הנכות הרפואית, וביטוי לקביעתי זו יימצא בפסיקת סכום שיבטא גריעה מכושר ההשתכרות בשיעור הקרוב ל-75% מהנכות הרפואית.

לאחר שהוצבו את הנתונים הרלוונטיים, נעבור לחישוב הנזקים:

נזק לא ממוני: בשים לב לגיל הקטינה, שיעור הנכות וימי האשפוז – הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני עומד על סך של 18,522 ₪.

עזרת צד ג' לעבר ולעתיד: על רקע פגיעתה של התובעת כפי שפורט לעיל, ניתן לקבוע כי הקטינה נזקקה לתמיכת ועזרת בני משפחתה בסמוך לאחר התאונה , וזאת בהתחשב בהיקף פגיעתה – שבר באפה – אשפוזה , תקופת התאוששותה והמעקב הרפואי שעברה סמוך ל אחר התאונה ועד להחלמה. מובן כי במסגרת השיקולים נשקל גם גילה הצעיר של ה קטינה בעת התאונה, אשר מטבע הדברים הצריך טיפול יומיומי בה גם ללא קשר לתאונה. באשר לעתיד יש לחייב את הנתבעים רק מקום בו הוכח כי קיים צורך בכך בשל מגבלה תפקודית. לאור מהות הנכות ושיעורה, הקטינה לא תהייה מנועה מלבצע את רובן המכריע של הפעולות היומיומיות, תפקודה העצמאי לא נפגע והיא אינה זקוקה לטיפול אישי או ליווי. לאור הנסיבות כאמור לעיל, בדרך אומדן, אני מעמיד את הפיצוי בגין ראש נזק זה על סך של 10,000 ₪ לעבר ולעתיד .

הוצאות לעבר ולעתיד: הקטינה צירפה לתחשיב הנזק שהוגש מטעמה ( אותו ביקשה לראות כחלק מסיכומי טענותיה – עמ' 30 ש' 26) מספר מצומצם של קבלות, בין היתר בעבור הוצאת טופס התחייבות מקופת חולים , ביקור במרפאה, טיפולי מים (הידרותרפיה) ותרופות שו נות. סך כל הקבלות עומד על כ-820 ₪. בנוסף לכך, יש לציין כי ההוצאות הרפואיות מכוסות על ידי קופת חולים. עם זאת סביר לקבוע כי הקטינה נזקקה ותזדקק להוצאות בעבר ו בעתיד בין היתר בגין נסיעות לטיפולים רפואיים והוצאות שונות. אני מעריך את סכום הפיצוי בראש נזק זה בסך גלובאלי של 5,000 ₪.

הפסד בגין פגיעה בכושר ההשתכרות לעתיד: לאור העובדה כי מדובר בנפגעת קטינה שטרם סללה את דרכה וטרם " החלה לכתוב את סיפור חייה", ובהיעדר נתונים אחרים – יש לחשב את הפיצוי בגין אובדן כושר השתכרות על בסיס השכר הממוצע במשק ( ע"א 10064/02 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' אבו חנא, פ"ד ס(3) 13 (2005)). אכן, גם לגבי קטינים, מדובר בחזקה הניתנת לסתירה. כאשר נסיבות קונקרטיות מלמדות כי הקטין לא היה מגיע לשכר הממוצע במשק ניתן לחרוג ממנו ( ע"א 4022/08 אגבבה נ' ד.י.ש חברה בע"מ, פ"ד סד(2) 284 (2010)): "אלא שסטייה זו תעשה, רק מקום בו לַראיות ולאינדיקציות לגבי הנפגע הקטין יש " משקל רב והן מלמדות בהסתברות גבוהה כי הקטין אמנם היה משתלב בעתיד במקצוע מסוים ( או, לחלופין, כי היה מתקשה למצוא לו מקום בעבודה מכניסה)" (שם, פסקה 9 לפסק הדין). הנתבעים לא הביאו ראיות כלשהן כדי לסתור את החזקה בדבר פוטנציאל ההשתכרות. הנתונים לצורך חישוב הפגיעה בכושר ההשתכרות בעתיד יהיו אפוא קביעותיי בעניין הנכות התפקודית והשכר הממוצע במשק. על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה עומד השכר הממוצע במשק לכלל העובדים נכון להיום ע"ס של 10,3 25 ₪ ברוטו ובניכוי מס הכנסה בלבד מתקבל סך של 9,664 ₪ נטו . לפיכך, על בסיס נתונים אלו, הפיצוי בגין הפגיעה בכושר ההשתכרות לעתיד מסתכם בסך של 150,000 ₪ (למען השקיפות מדובר בכ- 75% מחישו ב אקטוארי לעתיד לערך).

הפסד הפרשות המעביד לפנסיה: הפסד זה ייגזר מהפסד השכר לעתיד. הפסד הפרשות המעביד לפנסיה יחושב לפי 12% מהפסדי השתכרותה של הקטינה לעתיד, ובסה"כ 18,000 ₪. לדרך חישוב הפסדי הפנסיה ראו ע"א 8930/12 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' טוויג (פורסם בנבו, 1.7.2014 ); ת"א (מחוזי חיפה) 16951-04-10 ע.מ.מ. נ' ע.מ.ר (פורסם בנבו, 31.12.2013)).

סיכום – ריכוז ראשי הנזק:

נזק לא ממוני 18,522 ₪.
עזרת צד ג' לעבר ולעתיד 10,000 ₪.
הוצאות לעבר ולעתיד 5,000 ₪.
הפסד שכר לעתיד 150,000 ₪.
הפסדי הפרשות המעביד לפנסיה 18,000 ₪.
סה"כ 201,522 ₪.

מתוך הסכום הנ"ל יש לנכות את הסכום ששילם הנתבע לתובעת, אשר עומד על סך של 3,500 ₪ (ראו סעיף 58 לסיכומי הנתבע). על כן, הפיצוי הכולל המגיע לקטינה עומד על סך של 198,022 ₪.

התובעת 2

התובעת ילידת 9.4.1990, בת 25 שנים בעת התאונה, ובת 28 שנים כיום. לתובעת אין טענה לנכות כתוצאה מהתאונה וטענתה לפיצוי מתמקדת בנזק לא ממוני, הוצאות נסיעה וטיפולים ואובדן 16 ימי עבודה (עמ' 31 ש' 4-1).

התובעת לא הניחה ראיות שיש בהן כדי להוכיח את טענתה כי נגרמו לה הפסדי שכר כלשהם בעקבות התאונה ועל כן אין לפסוק לה פיצוי בגין ראש נזק זה. התובעת גם לא הניחה תשתית להוצאות שהוצאו על ידה. חרף זאת ועל דרך האומדנה אני פוסק לתובעת סך של 1,000 ₪ בגין הוצאות.

בבואי לבחון את ראש הנזק של פיצוי לא ממוני נתתי דעתי לעובדה כי בעקבות התאונה לא נותרה לתובעת נכות צמיתה. מהמסמכים הרפואיים שצורפו לתצהיר התובעת (במכלול ת/1) עולה כי סמוך לאחר התאונה פנתה לבית החולים ואושפזה למשך יום אחד. בבדיקתה נמצא סימן חגורה באזור כתף שמאל, סימני חבלה באזור מפרק שמאל וירך שמאל, המטומות באזור הברכיים ושפשופים באצבעות 5-4 ביד שמאל (מסמך סיכום אשפוז מיום 24.4.2015). כמו כן, לתצהיר צורפו סיכומי ביקור אצל רופא מומחה בהם צוינו תלונותיה של התובעת על כאבי גב לאחר התאונה. עם זאת וכעולה מהתיעוד הרפואי המפורט בתיקה הרפואי של התובעת (ראו תיק המוצגים שהוגש מטעם קרנית נ/3), התובעת סבלה מכאבי גב עובר לתאונה. לאור האמור, אני רואה לפסוק לתובעת פיצוי בגין נזק לא ממוני את הסך של 7,000 ₪.

הפיצוי המגיע לתובעת מסתכם אפוא בסך 8,000 ₪.

התוצאה

לאור המפורט לעיל, אני מחליט לקבל את התביעה ומחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת 1 את הסך של 198,022 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 30,120 ש"ח ; ולתובעת 2 את הסך של 8,000 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 1,217 ₪ וכן אגרת התביעה משוערכת להיום . הסכומים ישולמו תוך 45 ימים מהיום, שאם לא כן – יישאו הפרשי הצמדה וריבית החל ממועד מתן פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל.

אשר לפיצוי שנפסק לקטינה-התובעת 2 – לאחר ניכוי שכר טרחת עו"ד ומע"מ, יועבר להורים סך של 25,000 ₪. היתרה תופקד בפיקדון שקלי בחשבון שייפתח על שם הקטינה ולטובתה באחד הבנקים המורשים בישראל. תנאי החשבון יכללו הוראות לפיהן לא יהיה ניתן למשוך את הכספים או לשעבדם או ליתן בקשר אליהם זכות כלשהי לצד ג' כלשהו – אלא על ידי הקטינה רק לאחר הגיעה לגיל 18 שנים או בהתאם להחלטה אחרת של בית משפט או בי ת דין מוסמך. באחריות ב"כ התובעות לבצע את האמור.

אשר להודעה לצד ג' – ההודעה כלפי צד ג' 1 נדחית. קרנית תשלם לצד ג' 1 שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 15,000 ₪. התביעה כלפי צד ג' 2 מתקבלת. אני מחייב את צד ג' 2 לשפות את קרנית ולשלם לה כל סכום שהיא תשלם לתובעות לפי פסק דין זה, זאת תוך 45 ימים ממועד התשלום בפועל. כמו כן אני מחייב את צ ד ג' 2 לשלם לקרנית הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 15,000 ₪ תוך 45 ימים מה יום. במידה והסכומים לא ישולמו במועד – יישאו הפרשי הצמדה וריבית החל ממועד חובת התשלום ועד התשלום המלא בפועל. ככל שיהיה צורך – תוגש פסיקתה לאחר ביצוע התשלום לתובעים בפועל.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.

ניתן היום, כ"ג אדר א' תשע"ט, 28 פברואר 2019, בהיעדר הצדדים.