הדפסה

בית משפט השלום בקריות ת"א 33899-07-19

לפני
כבוד ה שופטת אלואז זערורה-עבדאלחלים

התובעת/המשיבה

אומן תיק בע"מ

נגד

הנתבע/המבקש
בהזאד חלאילה

החלטה

לפניי בקשת הנתבע (להלן: "הנתבע" או "המבקש") לחייב את התובעת (להלן: "התובעת" או "המשיבה") בהפקדת ערובה.

ההליכים עד כה וטענות הצדדים, בקצרה:

ענייננו בתביעה לתשלום סך 450,000 ₪ שהוגשה על ידי התובעת שהינה חברה העוסקת בעבודות בניין, כנגד הנתבע, עמו ערכה ביום 28.08.2014 הסכם לביצוע עבודות לבניית בניין מגורים בין שתי קומות המצוי ברחוב הרצל 54 בעכו על המקרקעין הידועים כחלקות 203 ו-130, בגוש 18004 מאדמות העיר עכו .

על פי הנטען בין הצדדים נערכה עסקה הנראית כ עסקת קומבינציה ולפיה עם קבלת אישורי הבניה מהעירייה, מתחייבת המשיבה לבצע את הבניה בנכס המתואר לעיל , הכוללת 6 דירות בשלוש קומות, כאשר היא תקבל ארבע מתוכן , ואילו המשיב יקבל שתיים. הפרת התחייבות זו על פי המוסכם תחייב את המפר בפיצוי מוסכם לצד שכנגד בסך 450,000 ₪. לטענת המשיבה, היא פעלה וסיימה את בניין הדירות על פי ההסכם עוד במאי 2015 (מוקדם מהמועד החוזי שהינו 01.09.2015).

לפי הנטען בתביעה, הצדדים פיצלו ביניהם את העסקה (משיקולי מס) באופן שבשלב ראשון קיבלה המשיבה סך 1,400,000 ₪ ממכירת שתי הדירות, ובשלב שני תקבל שני שליש בעסקה, ושליש למבקש.

בין הצדדים מתנהל הליך נוסף, ת"א 32867-01-17 (להלן: "ההליך הנוסף") בגין עבודות נוספות שלא נכללו בהסכם בסכום של 194,044 ₪ (יצוין כי לפני בית-המשפט התנהלה בקשה לאיחוד תיקים אשר נדחתה בהחלטת כבוד סגן הנשיא דאז, השופט ערן נווה, מיום 02.02.2020).

על פי הנטען בתביעה, המבקש מתנער מחובותיו על פי ההסכם, אינו משלם ואינו מקנה למשיבה את הזכויות להן התחייב במסגרת ההסכמים ומשום כך לשיטת המשיבה, יש לחייבו במסגרת הליך זה בפיצוי המוסכם על סך 450,000 ₪, ולקבוע כי היא זכאית לשני שליש מזכויות הבנ ייה מעל הבניין הקיים מכוח ההסכם.

המבקש בהגנתו הכחיש את הטענות וציין בין היתר כי בין הצדדים נתגלעו מלוקות באשר לטיב העבודות, כאשר המשיבה היא שהפרה את ההסכם, בכך שלא השלימה את העבודות להן נדרשה.

הבקשה שלפניי:

במסגרת הבקשה להפקדת ערובה נטען, כי מעולם לא נכרת הסכם קומבינציה בין הצדדים כנטען וכי המשיבה מתבססת על מסמך שלא התגבש כדי חוזה. המבקש הפנה להליך הנוסף שהוא תביעה שהגישה נגדו המשיבה במסגרת ת"א 32867-01-17, שם מצא לנכון ביהמ"ש לחייב את המשיבה בהפקדת ערובה על סך 5,000 ₪.

הוסיף וטען המבקש, כי ההתנהלות עם המבקשת נעשתה מול אדם בשם פתחי חרזאן שהציג עצמו כמנהל, אף כי אינו מופיע ככזה במסגרת פלט רשם החברות, אלא אדם אחר בשם מועתז חרזאן. המבקש צרף לבקשתו פלט בדיקה ממרשם חייבים המוגבלים באמצעים המלמד כי אותו פתחי חרזאן מוגבל באמצעים משנת 2010. הוסיף המבקש כי לפתחי היסטוריה כפושט רגל, וכמי שנוהג להתחמק מחובותיו, ואף שאינו מורשה לייסד חברה הוא פעל כרוח החיה במסגרת העסקה מושא התובענה.

המבקש הדגיש כי בהתאם למבחני הפסיקה לחברה התובעת אין איתנות כלכלית, זאת הן משום שעומד מאחוריה כאמור אדם שקוע בחובות, אשר הוכרז כחייב מוגבל באמצעים והן משום שלא הוצגו מסמכים (במסגרת ההליך הנוסף למשל), המלמדים אחרת. זאת ועוד ציין המבקש כי החברה סווגה על ידי רשם החברות כמפרת חוק בשל אי תשלום אגרה שנתית. באשר ליסוד שעניינו סיכויי התביעה ציין המבקש כי התביעה מופרכת וסיכוייה קלושים, בהיותה מבוססת על מסמך הנחזה להיות חוזה קומבינציה בעוד הוא איננו כזה. מסכם המבקש וטוען כי ככל שהתביעה תדחה וייפסקו לטובתו הוצאות, לא יוכל לגבותן נוכח מצבה כלכלי של המשיבה ומשום כל יש לקבל את הבקשה ולהורות על הפקדת ערובה כמבוקש , בסכום שלא יפחת מ-20% מסכום התביעה.

המשיבה מתנגדת לבקשה. לשיטתה, הבקשה שלא גובתה בתצהיר, היא סתמית, ומתמקדת בעובדת היותה של המשיבה חברה בערבון מוגבל. עוד נטען כי כל תכלית הבקשה להסיט את הדיון לטפל וכי לגופם של דברים לא הוכח כי לא תוכל המשיבה לעמוד בהוצאות שייפסקו לחובתה, אם ייפסקו.

באשר לסיכויי התביעה טענה המשיבה כי אלו הינם גבוהים, זאת משום שהיא מבוססת על מסמכים בכתב; עוד הפנתה המשיבה להודיית המבקש בפני מומחה ביהמ"ש במסגרת ההליך הנוסף ומסקנתו כי הוא נותר חייב לה כספים.

המשיבה הוסיפה וטענה כי המבקש לא העלה גרסה עובדתית ממוקדת, לא מיקד את הגנתו וכי התביעה הינה עניינית אשר סיכוייה להתקבל גבוהים באופן שאיננו מצדיק הטלת ערובה לפי מבחני הפסיקה.

המשיבה הפנתה עוד לפסיקה הנוגעת לזכות הגישה לערכאות והוסיפה כי הטלת ערובה תכביד עליה ללא צורך ותחסום את זכותה זו, זכות העדיפה על פני גבית הוצאות עתידיות שאינן בטוחות.

באשר למצבה הכלכלי של המשיבה, זו חזרה על טענתה כי היא השלימה את בניית הבית לפני המועד ומסרה אותו אף שהמבקש עדיין חייב לה כספים. המשיבה ציינה עוד כי נכון לעת עתה לא מתנהלים נגדה תיקי הוצאה לפועל, או הליכי גביה אחרים, היא אינה חייבת כספית ועומדת בכל התחייבויותיה.

המשיבה הוסיפה כי המבקש מנסה להכפישה באמצעות מנהלה שאינו בעל מניות בה ו"להלביש על החברה הנתבעת את עברו הרחוק הכלכלי של מנהלה", אשר כפי הנטען, חיסל את חובותיו זה מכבר.

לחילופין טענה המשיבה, כי הסכום שחויבה בו בהפקדה במסגרת ההליך הנוסף, יכול לשמש ערובה גם בהליך כאן ובנסיבות אלו סיכמה כי דין הבקשה להידחות.

המבקש מצדו הגיש תשובה לתגובת המשיבה וטען במסגרתה , בין היתר, כי ה משיבה לא תמכה את טיעוניה בתצהיר או במסמכים המשקפים איתנות כלכלית כאשר הנטל רובץ על שכמה של המשיבה להוכיח את יכולתה הכלכלית. בתשובה התייחס המבקש לסיכויי התביעה וחזר על טיעוניו כי סיכויי התביעה להתקבל קלושים. המבקש טען כי הפניית המשיבה לזכותה לגישה לערכאות תומכת בטיעוניו בדבר העדר יכולתה הכלכלית.

דיון והכרעה:

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה לבקשה ובתגובה לה, כמו גם יתר המסמכים שהונחו לפניי, מצאתי כי דינה של הבקשה להתקבל באופן חלקי.

כידוע, תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984 (להלן: "התקנות") מורה כי:

(א)  בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע.
(ב)  לא ניתנה ערובה תוך המועד שנקבע, תידחה התובענה, אלא אם כן הורשה התובע להפסיקה; נדחתה תובענה לפי תקנה זו, רשאי התובע לבקש ביטול הדחייה, ואם נוכח בית המשפט או הרשם שסיבה מספקת מנעה את התובע מליתן את הערובה תוך המועד שנקבע, יבטל את הדחייה בתנאים שייראו לו, לרבות לענין ערובה והוצאות.

סעיף 353א לחוק החברות, תשנ"ט – 1999 (להלן: "חוק החברות") מורה כי:
הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט שלו הסמכות לדון בתביעה, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות הענין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין.
אימתי יקבע בית-המשפט כי תובע אישי יחויב בהפקדת ערובה כתנאי לניהול תביעתו? על כך נפסק בהקשר לתקנה 519 לתקנות:

"...ככלל, אין להתנות את זכותו של התובע לגישה לערכאות שיפוטיות בהפקדת ערובה להוצאות הנתבע, אלא במקרים חריגים. הטעם לכך נעוץ בכך שזכות הגישה לערכאות היא בגדר זכות חוקתית מן המעלה הראשונה ...בית משפט זה הדגיש לא אחת כי אין לחייב אדם בהפקדת ערובה אך מחמת עוניו ואין להגביל את זכות הגישה לערכאות לבעלי אמצעים. תקנה 519 לתקנות אינה מתווה את אמות המידה להחלתה. על כן, בפסיקה נקבעו מספר שיקולים מנחים שעל בית המשפט להביא בחשבון בבואו לצוות על הפקדת ערובה. בין היתר: מצבו הכלכלי של התובע, סיכויי התביעה, בשים לב למועד הדיון בסוגיה, מורכבות ההליך, זהות הצדדים, התנהלותם ותום ליבם, תושבות חוץ ואי ציון מען עדכני בכתב התביעה".
(ההדגשה אינה במקור)
ובפרט לענייננו בנוגע לסעיף 353א לחוק החברות נאמר:

"על פי סעיף 353א לחוק, בית המשפט רשאי לחייב תובע המאוגד כחברה בעירבון מוגבל או חברת חוץ להפקיד ערובה להבטחת הוצאות המשפט של הנתבע במידה ותביעתו תידחה. לכלל זה ישנם שני חריגים: בית המשפט מצא כי נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה בערובה; או שהחברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע. תכליתו העיקרית של סעיף 353א לחוק היא להפיג את החשש שמא נתבע שזכה בדין לא יוכל להיפרע בגין הוצאותיו מתובע המסתתר מאחורי ישות משפטית ערטילאית נטולת נכסים ... הלכה היא כי בניגוד לכלל במקרה של תובע אישי, כאשר מדובר בחברה-תובעת חיוב בהפקדת ערובה הוא הכלל והפטור הוא החריג. הנטל להוכיח כי יש הצדקה לפטור את החברה התובעת מהפקדת ערובה מוטל על כתפיה. בבוא בית המשפט לבחון האם יש מקום לחייב את החברה התובעת בהפקדת ערובה על פי סעיף זה, עליו לבצע בחינה תלת שלבית ... בשלב הראשון, נבחנת יכולתה הכלכלית של התובעת לעמוד בהוצאות שתפסקנה מבחינה כלכלית. בכלל זה, בית המשפט יביא בחשבון את מצבה הכלכלי של התובעת, את סכום התביעה, מהות ההליך הצפוי, לרבות מורכבותו, הצורך במומחים או גילויים חריגים, שכר הטרחה הצפוי וסיכויי התביעה. אם במסגרת בחינה זו התובעת לא הצליחה להוכיח כי יש ביכולתה לעמוד בהוצאות הנתבע במידה ותביעתה תידחה, הדיון עובר לשלב השני. בשלב השני, בית המשפט יבחן האם ישנן נסיבות המצדיקות מתן פטור מהפקדת ערובה. בשלב השלישי, בית המשפט קובע את גובה הערובה. בשלבים השני והשלישי, בית המשפט נדרש לאזן בין זכות הגישה לערכאות לבין זכותו של הנתבע לקניין... כמו כן, בקביעת הערובה רשאי בית המשפט להתחשב בנכונותם של בעלי השליטה בחברה לערוב באופן אישי להוצאות".
(ראו: רע"א 4128/17 ‏ ‏ ‏ LAUDERBAIE YACHTS LTD‏ (חברה זרה) נ' יצחק טאוב, פסקאות 12 ו-14 (פורסם בנבו, 27.06.2017); ראו גם: רע"א 7327/19   מייזליס מיניה כחליפתו של מייזלס וויליאם יהושע ז"ל נ' חיים אלעזר סמט) (פורסם בנבו, 05.11.2019) וכן: רע"א 3255/18 אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ נ' מדינת ישראל משרד הבינוי והשיכון (פורסם בנבו, 10.07.2019)). (ההדגשה אינה במקור – אז).
כאמור בפסיקה המפורטת לעיל ובהתאם להוראות סעיף 353א לחוק החברות, כאשר בחברה אשר אחריות בעלי מניותיה מוגבלת, הכלל הוא חיובה בהפקדת ערבון והימנעות מלעשות כן היא החריג כאשר נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות המבקש אם יזכה בדין. הנטל להוכיח כי המקרה הנדון מצדיק סטייה מן הכלל הינו על המשיבה.
מן הכלל אל הפרט:

כאמור בפסיקה המפורטת לעיל ובהתאם לסעיף 353א לחוק החברות כאשר בחברה אשר אחריות בעלי מניותיה מוגבלת, הכלל הוא חיובה בהפקדת ערבון והימנעות מלעשות כן היא החריג. הנטל להוכיח כי המקרה הנדון מצדיק סטייה מן הכלל הינו על המשיבה.

לעניין השלב הראשון כפי שנקבע בפסיקה לעיל אציין כי המשיבה לא צירפה לתגובתה דוחות כספיים ומאזנים כנדרש. תחת זאת בקשה המשיבה לצרף מסמכים מן ההליך הנוסף. בעניין זה ראוי להחיל את הכלל הידוע מימים ימימה ולפיו "...מעמידים בעלי דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, היתה פועלת נגדו". (ע"א 548/78 ‏ פלונית נ' פלוני, פ''ד לה(1) 736 (1980)).

אכן התיאור העובדתי המובא בבקשה אינו נקי מספקות ואולם טרם בשלה העת להפיג ספקות אלו. לא ראיתי לנכון, לזקוף לחובת המבקש, בשלב זה, אי צירוף תצהיר התומך בעובדות, זאת בין היתר משום ש עיקר הראיות עליהן נסמך הן בבחינת מסמכים מטעם גופים רשמיים. הדברים נכונים גם באשר לחברה עצמה (פלט רשם החברות) והן לגבי מר פתחי חרזאן, אשר לפי הנטען היה בהליכי פשיטת רגל והיה "רוח החיה" מאחורי ההסכם . בעניין זה אף צורף פסק-דין שניתן במסגרת ערעור בבית-המשפט העליון (ראו: ע"א 3652/00 פתחי חרזאן נ' כונס הנכסים הרשמי (2002)). באשר לפלט שצורף, אמנם מדובר בתדפיס אינטרנטי של רשות האכיפה והגביה, ואולם המסמך נחזה לכאורה כאותנטי. מאחר והטענות שהובאו בבקשה שלא הוכחשו הלכה למעשה על ידי המשיבה , לא ראיתי טעם שלא להסתפק, בשלב זה, במסמכים אלו כפי שצורפו . אל מול טענות אלו, כל שצוין מנגד על ידי המשיבה הוא שהעבר הכלכלי כפי שהובא בבקשה הינו עבר רחוק. משעה שהועלו הטענות בבקשה כפי שהועלו, מצופה היה כי המשיבה תביא ראיות של ממש באשר לאיתנותה הכלכלית.

זה המקום להעיר, כי לא היה מקום לעיקר טענותיה של המשיבה בנוגע לעובדות מן ההליך האחר, נוכח החלטת כבוד סגן הנשיא, השופט נווה, מיום 02.02.2020 הדוחה את הבקשה לאיחוד הדיון בשני התיקים.

בכל הנוגע לשלב השני, נתתי דעתי לזכות החוקתית של הגישה לערכאות (ראו: רע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד מד (1) 547, פסקה 5 (1990)) , ובחנתי את כלל הטענות כפי שהדברים עולים מהמסמכים שהונחו לפני.

בחנתי שאלת סיכויי התביעה ומצאתי כי המחלוקת העובדתית בין הצדדים איננה מאפשרת לקבוע מסמרות בשלב זה וטרם הגשת ראיות הצדדים .

בנסיבות התיק דנן, איני רואה כי יש מקום לפטור את המשיבה מהפקדת ערובה, זאת מאחר ולא הניחה דעתו של בית-המשפט לעניין מצבה הכלכלי באמצעות נתונים אובייקטיביים, ו יש לאזן בין זכותה לגישה לערכאות לצד זכות המבקש להבטיח כי ככל שההליך יידחה, יזכה בתשלום בגין הוצאותיו.

לאחר שנתתי דעתי לכלל הטענות, כמו גם סכום התביעה, ביישומו של השלב השלישי על פי המבחנים המפורטים לעיל, ראיתי לנכון לחייב את המשיבה בסכום ערובה של 7,500 ₪ כתנאי להמשך ההליכים בתיק.

המשיבה תפקיד את הסכום הנ"ל בקופת בית-המשפט תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן, תידחה התביעה העיקרית לפי התקנות.

בהתחשב במכלול נסיבות העניין, כפי שפורטו בהרחבה לעיל, לא אחייב את המשיבה בהוצאות משפט בגין בקשה זו.

המזכירות תמציא לצדדים.

ניתנה היום, ג' אלול תש"פ, 23 אוגוסט 2020, בהעדר הצדדים.