הדפסה

בית משפט השלום בקריות ת"א 33864-01-16

בפני
כבוד ה שופט שלמה מיכאל ארדמן

תובעים

מרים לוי

נגד

נתבעים

  1. רונלד גולדשטיין
  2. אמ.די סי. העתקות בע"מ

פסק דין
תביעה לנזקים שנגרמו לטענת התובעת בעת פינוי מושכר, לרבות שאלת תשלום שווים של מחוברים שפורקו מהמושכר.

א. רקע כללי:
1. התובעת הינה בעלים של מבנה מסחרי אשר מצוי ברח' הנס מולר 10 באזור התעשיה קרית ביאליק, אשר ענייניו מנוהלים על ידי בנה מר אילן דוד לוי (להלן: "אילן"). ביום 3.7.13 נחתם חוזה שכירות, אשר על פי לשונו, השוכרים בו הינם הנתבעים. על פי סעיף 2 לחוזה, השכירות הינה לשנה עד ליום 31.7.14, כאשר ניתנת בתחילתו תקופה של 40 יום נוספים ללא תשלום. על פי סעיף 14 לחוזה השכירות ניתנת לשוכר אפשרות לתקופות אופציה של שנה כל אחת, שיחולו אוטומטית, אלא אם בחר השוכר להודיע 3 חודשים לפני תחילת תקופת האופציה, על אי רצונו להאריך את תקופת החוזה.

2. אין חולק בין הצדדים כי במסגרת חתימת חוזה השכירות, ניתנה לנתבעים האפשרות להתאים את המושכר לצרכיהם. במסגרת זו הותר להם להרוס גלריה קיימת במבנה, ולבנות אחרת, וכן להתקין תקרה אקוסטית במבנה.

3. ביום 31.3.15 הודיעו הנתבעים לאילן, כי אין בדעתם להפעיל שוב את תקופת האופציה וכי בכוונתם לפנות את המושכר עד ליום 30.6.15. ביום 22.5.15 ביקשו הנתבעים מאילן שיודיע להם מה מתוך השיפורים שביצעו הנתבעים, הינו מבקש כי יושארו במושכר. על שאלה זו השיב אילן כי ייתן תשובה מאוחר יותר. לא הוצגה תשובה מאוחרת יותר. ביום 1.7.15 הודיעו הנתבעים לאילן, כי עקב בעיות לוגיסטיות המקום יפונה מספר ימים לאחר מכן. ביום 5.7.15 הודיעו הנתבעים לאילן כי המקום פונה וכי מגיע לו תשלום בגין 3 ימי שכירות נוספים. אין חולק כי בשלב זה הגיעו לידי אילן מפתחות המושכר, אך כשהגיע למקום באותו יום, לא היה מרוצה מראות עיניו, וביקש מהנתבעים שוב לתפוס חזקה במקום על מנת לבצע פינוי מסודר וניקיון המקום. בשלב זה התגלע סכסוך בין הצדדים, באשר לפירוק מחוברים שהיו במושכר. אילן החליף את מנעול המושכר, הנתבעים טענו כי טרם מסרו חזקה במקום חזרה לתובעת, ולאחר שאילן סירב לפתוח בפניהם שוב את המושכר, פרצו את המנעול החדש, ופינו את המקום רק בתום תקופת החוזה המקורית – 31.7.15. אין חולק, עם זאת, כי התובעת גבתה את דמי השכירות בגין חודש יולי 2015 מהנתבעים. עוד אין חולק שבעת העזיבה פירקו הנתבעים את הגלריה שהתקינו, את התקרה האקוסטית שהתקינו, ולקחו עימם גופי תאורה שלטענתם התקינו במושכר. בגין הסכסוך האמור, הוגשו על ידי אילן בשמו ובשם התובעת 4 תביעות נגד הנתבעים , אשר 3 מהן הוכרעו, על ידי מותבים שונים, והרביעית עומדת להכרעתי כעת.

4. תביעה אחת הוגשה לבית משפט לתביעות קטנות בקריות (ת"ק 39924-11-15), על ידי אילן. עניינה בחיובי חשמל שדרש אילן מהנתבעים. תביעה זו התקבלה על ידי בית המשפט, ובקשת רשות ערעור שהוגשה על ידי הנתבעים לבית המשפט המחוזי בחיפה (רת"ק 28799-06-16), נדחתה. שונה היה גורלן של התביעות האחרות. תביעה אחת היתה תביעת פינוי (תא"ח 36266-07-15). שהוגשה לבית משפט זה. תביעה זו נדחתה ללא צו להוצאות, נוכח העובדה כי במועד הדיון כבר פונה המושכר. בית המשפט קבע כי התביעה שהוגשה היתה נמהרת נוכח העובדה כי אילן הבהיר בהודעה לנתבעים מיום 6.7.15, כי מבחינתו החוזה הינו עד סוף יולי 2015. תביעה נוספת שהגיש אילן כנגד הנתבעים, היא התביעה בת.א. 2215-05-16 שהוגשה לבית משפט השלום בחיפה. תביעה זו עניינה טענות ללשון הרע שעניינן, שתי תלונות למשטרה שהוגשו כנגד אילן, האחת בגין החלפת המנעול על ידו והשניה טענות כי התובע תקף את המסגר שהביאו הנתבעים כדי לפרק את המנעול שהתקין כאמור אילן במושכר. גם תביעה זו נדחתה.

ב. טענות הצדדים:
5. תביעתה של התובעת מכילה מספר מרכיבים. מרכיב אחד הינו טענות התובעת לנזקים שנגרמו למושכר, בעת עזיבת הנתבעים לרבות פירוק מחוברים על ידם. תביעה זו על סך 67,750 ₪ מתבססת על חוות דעת שמאי שצורפה לכתב התביעה. מעיון בה עולה כי הינה מעריכה עלות של שני מזגנים, עלות תיקון תקרה אקוסטית, ועלות גופי תאורה שנלקחו על ידי הנתבעים. עוד הינה מעריכה את עלות הקמת גלריה במבנה, עלות המנעול שנפרץ, ועלות תיקון רצפה, קירות, והסדרת כבלי החשמל. עוד תובעת התובעת בהקשר זה את עלות שכר טרחת השמאי.

6. מרכיב אחר הנתבע על ידי התובעת בתביעה הינו הפסד דמי שכירות ועוגמת נפש. לעניין זה תובעת התובעת תשלום בגין חודש יולי 2015, וכן עלות דמי שכירות של שלושה ורבע חודשי שכירות נוספים שכן נוכח טענותיה של התובעת לנזקים שהותירו הנתבעים במושכר פטרה את השוכר החדש שנכנס למושכר מתשלום דמי שכירות עד לחודש נובמבר 2015. עוד תובעת התובעת פיצוי בגין עוגמת נפש בסך 10,000 ₪.

7. הנתבעים, לעומת זאת, טענו בכתב הגנתם כי דין התביעה היה להידחות על הסף מחמת מעשה בית דין, לרבות אי בקשת היתר פיצול סעדים בתביעת הפינוי ובתביעה בגין חשבונות החשמל. יצוין כי על הטענה המסתמכת על העדר בקשה להיתר פיצול סעדים בתביעת הפינוי ויתרו הנתבעים בישיבה מיום 21.11.16. עוד טענו כי הנתבע מס' 1 כלל אינו חתום על חוזה השכירות וממילא אינו צד לו. עוד טענו כי התביעה הינה קנטרנית , כי עמדה להם הזכות להחזיק במושכר עד המועד שהוא פונה בפועל, וכי לא גרמו כל נזקים לתובעת.

8. בתיק זה מונה מומחה מטעם בית המשפט – המהנדס דן ברלינר. מומחה בית המשפט העריך את הנזקים שנגרמו לתובעת בסך של 9,250 ₪. כן העריך את תקופת העיכוב בגין תיקון נזקים אלה בחודשיי ם, שעלותם סך של 9,000 ₪ על פי סך דמי שכירות של 4,500 ₪ לחודש. לבקשת התובעת, במסגרת שאלות הבהרה העריך גם את עלויות הקמת תקרת הביניים שפורקה על ידי הנתבעים וכן את עלויות הקמת הגלריה מבלי לקבוע כי על הנתבעים אכן החובה לשאת בנזקים אלה. הצדדים לא ביקשו לחקור את המומחה על חוות דעתו. בעקבות זאת חזרה התובעת בסיכומיה על טענותיה, אך לגבי הנזקים למושכר טענה כי נוכח חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט נזקיה הינם הסך של 45,300 ₪. הנתבעים לעומת זאת, טוענים לסתירות שונות בעדותו של אילן, וטוענים כי לא הוכיח את טענותיו.

ג. דיון והכרעה:
9. בטרם אתייחס לשאלת יחסי השכירות ותוצאותיהם, יש להסיר מן הפרק מספר שאלות. ראשית, טוב עשו הנתבעים אשר ויתרו על טענת אי בקשת היתר פיצול סעדים בהקשר לתביעת הפינוי. תביעה זו, הוגשה בהליך מקוצר שבמסגרתו לא ניתן לתבוע סעדים כספיים. על כן קובעת במפורש תקנה 215ז(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, כי אין צורך בהגשת בקשה להיתר פיצול סעדים במסגרת הליך זה.

10. אינני סבור כי גם ההליך במסגרת ת"ק 39924-11-15 שעניינה חיובי החשמל יוצר השתק עילה המונע את התביעה הנוכחית. עיון בחוזה בשכירות מלמד כי סעיף 7א לחוזה הקנה זכות עצמאית לאילן בהתייחס לחיובי החשמל. זכות זו הינה נפרדת מזכותה של אמו לקבלת דמי השכירות. משאלו הם פני הדברים, אין עסקינן באותה עילה. בהתאם את התביעה בגין חיובי החשמל הגיש אילן עצמו, ואילו את התביעה הנוכחית הגישה התובעת שהינה הצד הרלבנטי לחוזה השכירות. ממילא, לא היה כל צורך בהגשת בקשה למתן היתר פיצול סעדים. אציין עוד, כי הנתבעים לא חזרו על טענותיהם בהקשר זה בסיכומיהם, וממילא ויתרו עליהן (ראה: ע"א 172/89 סלע חברה לביטוח בע"מ נ' סולל בונה בע"מ , פ"ד מז (1) 311 (1993)).

11. מאידך גיסא, אני סבור כי חלק מן ההליכים הקודמים יצרו השתקי פלוגתא בין הצדדים ולעניין זה אני רואה את אילן והתובעת כגוף אחד לפי הלכת ה- Privity of interest (השווה למשל: ע"א 2360/99 יצחק בחר נ' דיור בנין ופיתוח בע"מ, פ"ד נה (4) 18 (2001)) , מה גם שגם בלעדיהם הייתי מגיע למסקנות דומות באותן שאלות שאציגן מיד. ראשית, אינני מקבל את טענת הנתבעים כי אין לראות בנתבע 1 כצד לחוזה השכירות. בכל ההליכים הקודמים מציין בית המשפט את הנתבע 1 כצד יחד עם הנתבעת 2, ובכל מקרה, גם לא קיבלתי ממנו כל גרסה עובדתית המלמדת כי בשלב כלשהו הייתה כוונה להפוך את הנתבעת 2 כצד בלעדי לה סכם. ראה בעניין זה גם את ההודעה על אי מימוש האופציה, עליה מופיע שמו של הנתבע 1, ומנוסחת בלשון רבים ("בכוונתנו"). הנתבע 1 בחר גם שלא להעיד כלל בבית המשפט, דבר הפועל לרעתו. בפתיח להסכם מצוין גם הנתבע 1 כצד, והעובדה כי חתם רק מעל חותמת החברה, אינה פוטרת אותו מחבותו על פי ההסכם, שכן ההסכם היה מחייבו כצד גם בלא חתימה כלל (ראה: ע"א 5511/06 אמינוף נ' א. לוי השקעות ובנין בע"מ [ניתן ביום 10.12.2008], והאסמכתאות המובאות שם).

12. באותה מידה אני לא מקבל את טענת התובעת כי חוזה השכירות הסתיים ביום 30.6.15. גם בעניין זה, קיים השתק פלוגתא כי השכירות הסתיימה ביום 31.7.15 , וזאת הן בקביעות בית המשפט בתביעת הפינוי, והן בקביעות בית המשפט בתביעת לשון הרע (עמ' 11 לפסק הדין). בפסק הדין בעניין לשון הרע גם קבע בית המשפט (סעיף 52 לפסק הדין), כי אילן מסר את המפתחות לעובד הנתבעת, וזאת בניגוד לטענות התובעת בסיכומיה בפני. בהקשר זה אציין כי לטעמי, גם אם כטענת אילן בהליך בפני, רק השאיר את המקום פתוח עבור הנתבעים, אין הדבר מעלה או מוריד, שכן בפועל העביר את החזקה לידי הנתבעים, גם אם הושבה קודם לכן לידיו.

13. כך או כך, מעבר לקביעות הנחרצות בפסקי הדין כי אילן אף שלח הודעה ביום 6.7.15 כי מבחינתו החוזה יסתיים בסוף חודש יולי 2015 (הודעה שהעתקה לא הוגש בתיק הנוכחי על ידי אילן וטעמיו עמו ), נוכח העובדה כי אין חולק שהתובעת גבתה את דמי השכירות של חודש יולי 2015, התנהגה היא בפועל כמי שאינה מוכנה לקבל את הפינוי בתחילת החודש. בהקשר זה, אני קובע, כי אכן בתחילה ביקשו הנתבעים לפנות את המושכר בסוף חודש יוני 2015, מתוך הנחה כי התובעת לא תעמוד על גביית דמי השכירות עד לס וף התקופה, אך משעמדה התובעת על גביית דמי השכירות עד לסוף תקופת השכירות המקורית – 31.7.15, זכות חוזית הקיימת לה, חזרו בהם הנתבעים, וביקשו לנצל גם הם את זכותם החוזית לשהות במושכר את כל התקופה החוזית האמורה. על כך אינה יכולה התובעת להלין. התובעת לא יכולה היתה לסמוך על כך שהנתבעים יפנו את המושכר בסוף חודש יוני, שכן לנתבעים עמדה הזכות לשהות במושכר עד סיום תקופת השכירות. נסיונה מחד גיסא לגבות דמי שכירות עד לסיום התקופה החוזית אך מאידך גיסא לחייב את השוכר לפנות את המושכר קודם לכן, הינו לטעמי חוסר תום לב. אכן, לגיטימי, והחוזה אף מעניק זכות זו, כי המשכיר ידרוש תשלום לכל התקופה החוזית, אך במקרה כזה זכאי השוכר להחליט אם הינו מעוניין לממש את כל תקופת השכירות החוזית בפועל.

14. מטעמים עובדתיים אלה ברור הוא, כי תביעת התובעת לקבלת תשלום כפל בגין חודש יולי 2015 דינה דחייה. כפי שיתברר מיד, גם דינה של התביעה לפיצוי על פריצת מנעול המושכר דינה להידחות.

שאלת הפריצה למושכר
15. סעיף 18(ב) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין") מעניק למחזיק כדין במקרקעין, זכות לעשיית דין עצמית, כאשר מאן דהוא מנסה לשלול שלא כדין בכוח מהמחזיק את החזקה במקרקעין. לעניין זה אינו חייב לפנות לבית המשפט, אלא זכאי להפעיל כוח סביר ואף להשתמש במשטרת ישראל כדי למנוע את הפגיעה בחזקתו במקרקעין. לעניין זה אף מקנה סעיף 24(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] הגנה מפני עוולת התקיפה, למי שמפעיל את הכוח כדי להגן על קניינו. עם זאת, מחמת האינטרס הציבורי צימצמה הפסיקה עשיית דין עצמית זו למקרים שבהם הכניסה למקרקעין נעשתה שלא ברשות המחזיק כדין במקרקעין. על כן לא חלה היא במקרים בהם מדובר בשוכר שהסתיימה תקופת שכירותו וטרם פינה את המקרקעין (ראה: רע"א 1798/16 אבו אלרבעאת נ' אלג'עברי [ניתן ביום 14.3.2017]; בג"צ 477/81 בן ישראל נ' המפקח הכללי של המשטרה, פ"ד לו (4) 349, 352 (1982); רע"א 5058/99 כספי נ' דויטש, פ"ד נה (4) 529, 538 (2001)). לעניין זה החזקה הינה שליטה פיסית בנכס, לרבות החזקה במפתחות הנכס בלא שהות בו (ראה: בג"צ 3713/06 טל השקעות ובנין בע"מ נ' מפקד פיקוד המרכז האלוף יאיר נווה [ניתן ביום 30.8.2006]; בג"צ 6735/04 סוכובולסקי נ' השר לענייני בטחון פנים, פ"ד נט (1) 321 (2004)).

16. משקבעתי כי החזקתם של הנתבעים בחודש יולי 2015 במושכר היתה כדין, ברור הוא כי לאילן לא היתה כל זכות להחליף את מנעול המושכר, ומכך גם נובע כי לנתבעים, כמחזיקים כדין, היתה הזכות לעשות דין עצמי ולפרק את המנעול שהתקין אילן. מאליו נובע כי הם לא צריכים לשאת בנזק למנעול המושכר. כך היה הדין גם אם היה מסתבר כי אינם זכאים להחזיק במושכר. משנתן להם אילן את האפשרות לשהות כדין במושכר, בין אם מסר להם מפתחות ובין אם לאו, גם אם לשיטתו הדבר נעשה רק לצורך פינוי המושכר, לא היה זכאי עוד לעשות דין עצמי ולהשתלט על המושכר בלא אישורו של בית משפט.

שאלת המחוברים למושכר
17. אין חולק בין הצדדים כי הריסת הגלריה הישנה, והתקנת התקרה האקוסטית נעשו בהסכמת התובעת ואילן כחלק מחוזה השכירות. עם זאת לשיטת התובעת , הינה זכאים להשבת המצב לקדמותו (סעיף 9 לחוזה השכירות) , ועל כן לשיטתה לא יכולים היו הנתבעים לפרק את המחוברים לרבות הגלריה, התקרה האקוסטית וגופי התאורה מהמושכר. בטרם אבחן מבחינה עובדתית את התשתית העובדתית הנוגעת לעניין זה, אעמוד על התשתית הנורמטיבית. יצוין בהקשר זה כי עסקינן במצב הנורמטיבי שקדם לחקיקתו של סעיף 20א לחוק השכירות והשאילה, התשל"א-1971, ולפיכך לא אתייחס לסעיף זה.

18. סעיף 12 לחוק המקרקעין מעניק לבעל המקרקעין בעלות גם בכל מה שמחובר למקרקעין חיבור של קבע. לעניין זה מחוברים שצמודים לקרקע באופן שאינו מאפשר הפרדתם באופן שגרתי יחשבו כחיבור של קבע גם אם חוברו לזמן קצר (יהושע ויסמן דיני קנין – חלק כללי 135-136 (התשנ"ג)), וכך גם דברים שמעצם טיבם נחשבים כחלק אינטגרלי מבית גם אם ניתן להפרידם בקלות כגון רעפים, דלתות וחלונות, תריסולים, רדיאטורים, כיורים, ברזי מים, מתגי חשמל וכיוצ"ב, כאשר לעניין זה יש לבחון את כוונת המחבר, האם החיבור לזמן קצר אם לאו (ויסמן, שם, בעמ' 138-140; ע"א 572/83 אדיב נ' רפאל, פ"ד לט (3) 345 (1985)). לעניין חיבור של קבע קיימת פסיקה סותרת לגבי גלריה או יציע, האם לשם החשבתם כחיבור של קבע די בכובד משקלם וכוונת המחבר לתקופה ארוכה, או שמא יש צורך גם בחיבור פיסי למקרקעין באמצעות ברגים ומסמרים (ראה: ע"פ 31/50 מלצקי נ' היועץ המשפטי, פ"ד ד 555 (1950) ולעומתו ע"א 567/68 שפלן נ' קאופר, פ"ד כג (2) 108 (1969)). גישתו של המלומד ויסמן הינה שאין צורך בחיבור פיסי (שם, עמ' 136). לעניין הקביעה האם עסקינן בחיבור של קבע, קבעה פסיקת בית המשפט העליון כי יש להפעיל מבחנים משולבים הבוחנים בכל מקרה ומקרה על פי חוש המומחיות של המשפטן, האם כוונת החיבור היתה להטמיע את המחוברים בבניה, האם היתה כוונה ארעית בהתקנתם, האם תהא ירידת ערך המבנה כמבנה אם יפורקו אותם מחוברים, והאם המחובר עצמו שומר על מהותו לאחר פירוקו (ראה: ע"א 74/15 מנהל מיסוי מקרקעין רחובות נ' גזית גלוב ישראל (פיתוח) בע"מ [ניתן ביום 14.12.2017]; ע"א 2587/12 מלונות צרפת ירושלים בע"מ נ' מנהל מס שבח אזור ירושלים [ניתן ביום 8.7.2013]).

19. עם זאת, מבחנים מיוחדים קיימים כאשר עסקינן ביחסי משכיר-שוכר. במסגרת יחסים אלה ההנחה היא כי חיבור מחוברים על ידי השוכר ברשות בעל המקרקעין, אין כוונתו בדרך כלל להעניק מתנה למשכיר, אלא מטרתו חיבור לתקופת השכירות בלבד, למעט מקרים בהם מטבע החיבור ברור כי הפרדת המחוברים אינה אפשרית או כרוכה בנזק רב (ויסמן, שם, בעמ' 148-152; דניאל פרידמן ואלירן שפירא בר אור דיני עשיית עושר ולא במשפט 279 (כרך א', 2015)). כאשר משכיר מסכים לבניה במושכר על ידי השוכר, ולא מסייג את הסכמתו במפורש, הוא מוותר על זכותו לדרוש את השבת מצבו של הנכס לקדמותו והוא מצד שני גם לא זכאי לדרוש מהשוכר להשאיר את התוספת במושכר ללא תמורה שתשולם לשוכר (ראה: מיגל דויטש קנין 391 (כרך ב', התשנ"ט); ע"א 175/56 רוזנפלד נ' שפיר בע"מ, פ"ד יא 691 (1957)).

20. הלכות אלה אומצו בישראל מהמשפט המשווה. בארצות המשפט המקובל ובארצות הברית מקובלת האבחנה בין Landlord's Fixtures לבין Tenant's Fixtures או Trade Fixtures. על פי הבחנה זו, בדרך כלל כאשר שוכר מחבר למושכר בהסכמת המשכיר מחוברים, יש להניח כי כוונת הצדדים לראותם כמיטלטלין בסיום השכירות, גם אם לפי המבחנים הרגילים יש לראותם כחיבור של קבע. על כן למעט מקרים בהם ברור הוא כי כוונת השוכר היתה להשביח את המושכר ולהשאיר את המחוברים בסיום השכירות, יתאפשר לו לנתק את המחוברים בסיום השכירות. כך למשל אמר בעניין זה הלורד דנינג בעניין New Zealand Government Corporation v. H. M. & S. Ltd. [1982] Q.B. 1145, 1157:

"Before I go any further, I would described the distinction between 'tenant's fixtures' and 'landlord's fixtures'. The term 'tenant's fixtures' for present purposes, means those fixtures which the tenant himself fixed into the premises for the purpose of his trade, that is, for the business of the theatre, but which do not become part of the structure itself. Instances are the seats for the stalls, or auditorium, which are fixed by screws or bolts to the floor, wall-brackets for lights which are screwed on the wall, electric transformers fixed on to the floor, and so forth. All these the tenant is entitled to remove when his term comes to an end. Whereas 'landlord's fixtures' for present purposes means those fixtures which the tenant himself fixes into the premises so that they become part of the structure itself. See Boswell v. Crucible Steel Co. [1925] 1K.B. 119. Instances are improvements made by the tenant by putting in new doors or windows in place of those that were there before, or new frontage or a new safety curtain. These improvements become part of the structure itself. The tenant cannot remove them when his term comes to an end".

ראה לעניין זה גם את פסקי הדין האוסטרליים והקנדי בעניין: Power Rental Op. Co. Australia, LLC v. Forge Group Power Pty Ltd. (in lic) [2017] NSWCA 8; Vesco Nominees Pty Ltd v. Stefan Hair Fashions Pty Ltd. [2001] QSC 169; Blower v. W.C.B., 1983 CarswellAlta 460). עוד ראה את פסק הדין האמריקאי בעניין Granberry v. Texas Public Service Co., 171 S.W. 2d 184, 186-187 (1943), בו נקבע כי מערכת החשמל שהתקין שוכר יכול הוא לקחת, וכך נפסק לעניין מערכות המיזוג בעניין Moskowitz v. Calloway, 178 S.W. 2d 878, 880 (1944). ראה עוד: In re Demay Intern LLC, 471 B.R. 510 (2012).

21. לעניין זה גם נקבע, כי על מנת לשלול את זכותו של השוכר לקבל את המחוברים, אין זה מספיק לקבוע סעיף בחוזה השכירות המאפשר לשוכר לבנות במושכר, אלא נדרש סעיף מפורש המאפשר למשכיר לקבל את המחוברים בסוף השכירות (ראה: Peel Land and Property (Ports No. 3) Ltd. v. Sheerness Steel Ltd. [2013] EWHC 1658 (Ch.); Mowats Ltd. v. Hudson Bros Ltd. (1911) 105 L.T. 400; Young v. Dalgety Plc [1987] 1 EGLR 116).

22. יישום העקרונות האמורים על ענייננו מביא למסקנות הבאות. בחוזה השכירות אין כל סעיף מפורש המחייב את הנתבעים להשאיר את התוספות שהוסיפו למקרקעין או להחזיר את המבנה מבחינת בניה למצבו הקודם. משנשאל על כך בבית המשפט, אילן גם לא טען כי דובר על נושא זה בעת החתימה על חוזה השכירות. אילן גם לא הוכיח מה בדיוק היה בנוי קודם להשכרת המבנה. כך למשל לא הוכחה מידת החיבור של הגלריה למבנה האם במסמרים, ברגים או כובד המשקל. הוכח לעומת זאת, לדברי אילן עצמו, כי בגלריה הישנה לא עשתה התובעת כל שימוש ולמעשה היתה מנותקת ממדרגות שנלקחו על ידי שוכר קודם, כך שדומה שלתובעת ולאילן לא היה אכפת במיוחד אם תהרס אם לאו. מדברי אילן עצמו בבית המשפט מסתבר כי גם לא ציפה כי הנתבעים יחזירו את הגלריה הישנה לקדמותה וכדבריו: "לא דרשתי כמו שהיה את הגלריה, הוא פרק לא ציפיתי שהוא יבנה משרדים בחזרה רק את הברזל את הקונסטרוקציה. לשאלת בית המשפט אם אני טוען שהוא היה צריך להחזיר לי חלק מהגלריה ולא כפי שהיתה, אני משיב אני יודע שזה לא סביר שהוא יחזיר מצב לקדמותו כמו שהיה" (עמ' 18 לפרוטוקול שורות 16-19) . המסקנה המתבקשת היא, הצדדים מעולם לא סיכמו כי השבחות של הנכס בין שהן חיבור של קבע ובין אם לאו, שאינן חלק אינטגרלי של הנכס במקורו יוותרו במושכר בתום השכירות, או כי השוכר ישלם את שווין או את שווי החלקים שנהרסו בהסכמת המשכיר. ממילא התובעת אינה זכאית לתשלום בגין תוספות אלה.

23. לעניין זה טוענת התובעת, כי הראיה שבמועד בו ביקשו הנתבעים לפנות את המקרקעין, הם הסכימו לוותר על תוספות אלה ולא לפרקם. בטענה זו אין ממש. ראשית מבחינה עובדתית, גם אם מלכתחילה ביקשו הנתבעים לברר עם אילן אלו תוספות הוא מבקש שיושארו במקרקעין, אילן לא נתן תשובה וגם אינני סבור כי הוכח עובדתית כי הנתבעים ויתרו על תשלום בגין תוספות אלה, ואלו תוספות היו מוכנים להשאיר בסופו של דבר. כך או כך, ויתר על כן, גם אם בשלב כלשהו היו הנתבעים מוכנים ללכת לקראת התובעת ולוותר על מחוברים כלשהם, משבחר אילן לעמוד איתם על קוצו של יוד ולדרוש תשלום בגין חודש נוסף, זכותם היתה להחליט בסופו של דבר שאין ברצונם להשאיר במקרקעין את המחוברים, ואכן במשפט המשווה הכירו בכך, שכל עוד לא עזב השוכר את המקרקעין זכותו הינה לבחור לקחת את המחוברים (ראה הלכות New Zealand ו- Blower שהוזכרו לעיל).

נזקי התובעת
24. אבחן אפוא לאור האמור לעיל, מה מגיע לתובעת על פי חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, בהתאם לקביעותי לעיל: מזגן חלון ישן: אילן בעדותו בבית המשפט לא ידע לומר האם מזגן זה עבד כלל (עמ' 20 לפרוטוקול). לפיכך אין מקום לפסוק פיצוי בגינו. לעומת זאת, המומחה אישר את טענתו למזגן הנוסף ולפיכך, אאשר סך של 1,000 ₪. אשר לתיקון תקרה אקוסטית, אילן ציין בבית המשפט כי הינו תובע אך ורק בגין התקרה האקוסטית שהיתה במשרדים, ולא בגין התקרה האקוסטית שהיתה באולם והותקנה על ידי הנתבעים (עמ' 15 לפרוטוקול) . לפיכך אאשר את התיקון בסך 3,000 ₪. אין מקום לאשר תשלום בגין התקרה האקוסטית המוזכרת בשאלות ההבהרה אשר נבנתה על ידי הנתבעים. בדומה למומחה לא אאשר התקנת גופי תאורה. משהותקנו אלה על ידי הנתבעים, זכאים היו לקחתם, ואין מקום לתשלום עבורם , שכן לא הוכח כי החליפו גופי תאורה אחרים שהיו במקום. עוד אני דוחה את הדרישה לתשלום בגין הגלריה, מהטעמים שהוסברו לעיל. אני מאשר את העלות בגין תיקון והסדרת כבלי החשמל, בסך 2,500 ₪ מאחר וכעולה מחוות הדעת עסקינן בנזק שנגרם בעת הפירוק על ידי הנתבעים. אני מקבל את טענת התובעת כי מערכת החשמל היתה תקינה קודם להשכרת המבנה. אינני מאשר את חיפוי הקירות משנדחתה דרישה זו על ידי המומחה. אני מאשר את העלות בסך 1,000 ₪ בגין תיקון רצפה שנחתכה, נזק בו הודו הנתבעים. אינני מאשר תשלום בגין תיקון מנעול שנפרץ מהטעמים עליהם עמדתי לעיל.

25. אינני מקבל את טענת התובעת לצורך הרב בהערכות לשוכר החדש. כאמור הכרתי בתיקונים מינוריים בלבד שבאחריות הנתבעים. יתר ההערכות נובעת מהצורך שהיה קיים ממילא להתאים את המבנה לשוכר החדש שנדרש לו עסק אחר ואין בינה ובין הנתבעים דבר וחצי דבר . לפיכך ועל דרך האומדנא אני קובע כי מתוך תקופת ההערכות שקבע המומחה נדרשים שבועיים בלבד הקשורים לנזקים שהותירו הנתבעים ובסך הכל סך של 2,250 ₪. אינני רואה הצדקה לפסוק את שכר טרחתו של השמאי מטעם התובעת שהערכת נזקיו היתה מוגזמת ואינה קשורה לנזקים שאחראים להם הנתבעים. נוכח הנזק המינורי גם אין הצדקה לפסיקת פיצויים בגין עגמת נפש.

26. סוף דבר, נזקי התובעת מסתכמים בסך של 9,750 ₪ בלבד. אשר על כן אני מחייב את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובעת סך של 9,750 ₪ אשר ישולם בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

נוכח התוצאה לא מצאתי מקום בנסיבות העניין ליתן צו להוצאות.

המזכירות תסגור את התיק.

ניתן היום, ז' שבט תשע"ט, 13 ינואר 2019, בהעדר הצדדים.