הדפסה

בית משפט השלום בקריות ת"א 30623-04-14

לפני כב' השופטת פנינה לוקיץ'

תובע
יואל גולדברג, עו"ד

נגד

נתבע/ תובע שכנגד
דורון לוי
ע"י ב"כ עו"ד א. פינטו

נגד

הנתבעים שכנגד 1. יואל גולדברג, עו"ד
ע"י ב"כ עו"ד שמיר

2. רוית סיני, עו"ד
ע"י ב"כ עו"ד טורקלטאוב

פסק דין

עסקינן בתביעות הדדיות שהן תולדה של התקשרות בין הצדדים בה ניתן לנתבע ייצוג משפטי ע"י התובע. קודם להגשת תביעה זו הוגשה תביעה על ידי הנתבע דכאן כגד התובע כאן , בבית משפט אחר, העוסקת בענייני הנוגעים לאותה התקשרות.

רקע תמציתי
התובע, יואל גולדברג, עו"ד במקצועו (להלן: גולדברג) ייצג את הנתבע , דורון לוי (להלן: לוי) במספר הליכים משפטיים שהתנהלו בין לוי לאחיו, אורי לוי (להלן: אורי), אשר סבו בעיקרם על פירוק שותפות של השניים במוסך. אחד מן ההליכים בו ייצג גולדברג את לוי הוא תביעת לשון הרע שהגיש אורי נגד לוי בבית משפט השלום בת"א (ת"א 53962/08, להלן: תביעת לשון הרע), הליך במסגרתו גם הגיש לוי נגד אורי תביעה שכנגד על סך 380,000 ₪ .

ביחס לייצוג בתביעת לשון הרע נחתם בין הצדדים הסכם שכר טרחה, אשר יישומו מהווה נדבך מרכזי במחלוקת שביניהם, ובעיקר רכיב ספציפי בהסכם המתנה את שכר הטרחה בתוצאת תביעת לשון הרע (להלן: רכיב ההתניה ) אליו אדרש בהרחבה בהמשך.

בכתב התביעה מבקש גולדברג לחייב את לוי בתשלום הסכומים הבאים: סך של 168,000 ₪ – מכוח רכיב ההתניה; סכום נוסף של 65,000 ₪ בגין ייצוגו של לוי בהליכים משפטיים נוספים שיפורטו בהמשך.

בכתב ההגנה טוען לוי כי התביעה הנוכחית הוגשה כתגובה לתביעה שהגיש לוי נגד גולדברג בבית משפט השלום בת"א (ת"א 13746-03-12, להלן: התביעה בת"א) – שבה ביקש לוי לחייב את גולדברג להשיב לו שכר טרחה שנגבה על ידי גולדברג ביתר מתוך כספים שהיו א מורים להיות מוחזקים על ידו בנאמנות, ולהיות מועברים לידי לוי. לטענת לוי, הסכום שנגבה על ידי גולדברג ביתר עומד על סך ש ל 250,000 ₪ (ראו גם תצהיר לוי נ/2 סעיף 3).

התביעה בת"א שהוגשה ע"י לוי לאחר שהלה הפסיק את ייצוגו על ידי גולדברג בתביעת לשון הרע הקדימה תביעה זו ובזמן ניהול התביעה שלפניי, ניתן, ביום 5.5.16, פסק דין בתביעה בת"א במסגרתו התקבלה בחלקה תביעתו של לוי, ובין היתר נקבע כי הפסקת ייצוג לוי ע"י גולדברג לא נעשתה בחוסר תום לב, שכן לוי איבד אמונו בגולדברג לאחר שהאחרון עיכב תחת ידיו כספים שלא על דעת לוי (כפי שנקבע בפסק הדין בו חויב גולדברג בהחזר חלקי) .

לאור פסק הדין בתביעה בת"א, עובר לתחילת שמיעת הראיות בתביעה שלפניי, הגיש לוי בקשה לסילוק חלק מתביעת גולדברג נגדו, בשל טענה לקיומו של השתק פלוגתא, באופן השומט לטענתו את הקרקע תחת תביעתו של גולדברג בכל הנוגע לרכיב שכר הטרחה שמקורו ב רכיב ההתניה. במסגרת החלטתי מיום 8.5.2018 דחיתי את הבקשה באופן חלקי תוך ש קבעתי כי אדון בטענה להשתק פלוגתא במסגרת פסק הדין. עם זאת בהחלטה שם קבעתי כי קביעת בית המשפט בתביעה בת"א בשאלת תום הלב בהפסקת הייצוג, מהווה השתק פלוגתא.

להכרעת בית המשפט בתביעה בת"א אדרש בהמשך באופן מפורט יותר, אך כבר עתה יצוין כי היא רלוונטית לתובענה שלפניי ויוצרת מניעות לדון מחדש בחלק מסעיפי התביעה הע יקרית.
אוסיף ואומר גם כי לא היה מקום לטענות גולדברג בהליך כאן כנגד אופן ניהול ההליך בת"א ותוצאתו משפסק הדין שם חלוט.

בד בבד עם הגשת כתב ההגנה על ידי לוי, הוא הגיש תביעה שכנגד נזיקית נגד גולדברג, ונגד נתבעת נוספת שייצגה את לוי במשותף עם גולדברג, עוה"ד רוית סיני (להלן: סיני). במסגרת התביעה שכנגד טוען לוי כי על גולדברג וסיני לפצותו בסך של 410,651 ₪ בשל נזק שנגרם לו בעקבות ייצוג רשלני שהעניקו לו במסגרת הליך נוסף שנוהל בינו לבין אורי (תביעה כספית על סך 800,000 ₪ שהוגשה בת.א. 9334/06 בבימ"ש השלום בנתניה ).

בכתב ההגנה לתביעה שכנגד שהגישו גולדברג וסיני הם העלו טענות רבות, שיפורטו בהמשך, וב עיקר טענו כי העניקו ללוי ייצוג הולם וראוי וכי לאחר שנים של ייצוג נאמן, משנתגלעה מחלוקת בגין שכה"ט החליט לוי להעלות טענות בלתי מבוססות באשר לטיב הייצוג.

הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית והתיק נקבע לשמיעת ראיות. מטעם גולדברג הוגשו שלושה תצהירים: תצהיר עדות ראשית (ת/1); תצהיר משלים (ת/2) – אשר הוגש בצירוף שני קלסרים מחולקים לחוצצים ממוספרים, ובהם מסמכים מכלל ההליכים בהם ייצג גולדברג את לוי; ותצהיר גולדברג בכובעו כ נתבע שכנגד (ת/3).

מטעם לוי הוגש תצהיר עדות ראשית (נ/2) ו כן תיק מוצגים (להלן: תיק המוצגים).
מטעם סיני הוגש תצהיר עדות ראשית ( ג/1). כמו כן, הוגשו מסמכים נוספים – אליהם אתייחס במידת הצורך. התקיימו שלוש ישיבות לשמיעת ראיות ; הישיבה השלישית התקיימה בהקלטה.

כבר עתה יצוין כי הליך שמיעת הראיות ארך זמן ונפרש על פני 160 עמודי פרוטוקול – וזאת בין היתר בשל אופן התנהלו ת החקירות, קושי בתיעוד השאלות והתשובו ת – שלא היה ביניהם מתאם, והתנהגותם של הצדדים זה לזו (ראו בין היתר החלטתי בעמ' 39 לפרוטוקול). זאת ועוד, בשל האמור, נוצר קושי רב "בחילוץ" גרסאותיהם של בעלי הדין מתוך עמודי הפרוטוקול – ועל כן, וככל שאין סתירה בין עדותם לכתוב ב כתבי טענותיהם, תצהיריהם או סיכומיהם של הצדדים – ההפניה בפסק הדין תהיה ל כתבי הטענות, לתצהירים ולסיכומים.

עוד יצוין כי שני הצדדים הרחיבו את היריעה הרבה מעבר לגדרי המחלוקת – הן בפירוט נרחב שאינ ו לצורך לגבי מסכת ההליכים בין לוי לאורי, לרבות היחסים המשפחתיים במשפחתו של לוי; הן לגבי הליכים משפטיים בהם ייצגו גולדברג וסיני את לוי – ששכר הטרחה ששולם בגינם כבר נדון במסגרת התביעה בת"א ; והן לגבי טיב היחסים שנוצרו בין הצדדים. יודגש כי במסגרת פסק הדין ידונו רק השאלות שבמחלוקת בתביעה ובתביעה שכנגד שלפניי, תוך השארת "רעשי הרקע" הרבים שליוו הליך זה לכל אורכו, מחוץ לפסק הדין.

דיון והכרעה
לאחר ששמעתי את ראיות הצדדים ועיינתי בסיכומיהם, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות הן א ת התביעה העיקרית והן את התביעה שכנגד. נימוקיי יובאו להלן – תחילה לגבי ה תביעה העיקרית.

תביעת גולדברג – התביעה העיקרית

הרקע וההליכים המשפטיים בהם ייצג גולדברג את לוי
במהלך שנת 2006 לוי שכר את שירותי הם של גולדברג וסיני לייצגו במספר הליכים משפטיים שהתנהלו בינו לבין אחיו אורי. לשם הצגת התמונה המלאה, יפורטו כעת בקצרה תמציתם של ההליכים השונים בהם ייצג ו גולדברג וסיני את לוי, אשר רלוונטיים להכרעה בתובענה.

ת"א 9334/06 שלום נתניה שנדון בפני כב' השופטת דפנה בלטמן קדראי (להלן: התביעה בנתניה) – תביעה כספית על סך 800,000 ₪ שהוגשה על ידי לוי נגד אורי.
הרקע לתביעה: לוי ואורי ניהלו במשך מספר שנים שותפות בעסקי מוסך, עד לפירוק השיתוף על פי הסכמים שנחתמו בין הצדדים. בהסכמי הפירוק הוסדרה העברת זכויותיו של אורי ללוי, ובין היתר התחייב אורי להימנע מלהציע את שירותיו ללקוחות המוסך, ונקבע כי המוניטין של המוסך הוא של לוי בלבד. בתביעה שהגיש לוי הוא טען כי אורי ושותף נוסף הונו אותו ופתחו מוסך מתחרה בסמיכות למוסך, והזמינו את לקוחות המוסך לקבל שירותים במוסך המתחרה.

ביום 7.1.2009 ניתן פסק הדין בתביעה בנתניה, בו חויב אורי לשלם ל לוי סך של 500,000 ₪ בצירוף ריבית והצמדה, וכן הוצאות משפט ושכ"ט ע"ד בסך 60,000 ₪ בצירוף מע"מ (ת/1 סעיף 4, נספח א ; מוצג 1 לתיק המוצגים).
פסק הדין ניתן לאחר שהצדדים הגיעו להסדר דיוני לפיו התביעה תוכרע על פי ממצאי בדיקת פוליגרף שתכריע באמיתות גרסתו של אורי. ההסדר הדיוני המדובר, מצוי בלב המחלוקת בין הצדדים בתביעה שכנגד, ולפיכך אשוב להדרש לו בהמשך.

ע"א 17513-02-09 מחוזי מרכז (להלן: הערעור במחוזי מרכז), ערעור שהגיש אורי על פסק הדין בתביעה בנתניה . בפסק הדין שניתן ב ערעור ביום 4.11.2009, על דרך הפשרה, נקבע כי סכום הפיצוי בו חויב אורי בפסק הדין בתביעה בנתניה יופחת מ-500,000 ₪ ל- 230,000 ₪ (מוצג 12 לתיק המוצגים).

ת"א 53962/08 שלום ת"א שנדונה בפני כב' השופטת שרון גלר (תביעת לשון הרע), תב יעה שכאמור הוגשה על ידי אורי נגד לוי, ובמסגרתה הוגשה גם תביעה שכנגד של לוי נגד אורי. יצוין כי התביעה בתיק זה הסתיימה בהסדר גישור בין הצדדים , שהושג לאחר הפסקת ייצוג לוי ע"י גולדברג. הסדר הגישור, שקיבל תוקף של פסק דין ביום 14.11.12, כולל הן את תביעת לשון הרע (תביעה ותביעה שכנגד), והן תביעה נוספת שהוגשה בת"א 16552-06-11 על ידי אורי נגד לוי (בה לא ייצג את לוי גולדברג כלל) (ראו מוצגים 55-54).

עבור הייצוג בתביעת לשון הרע חתם לוי על הסכם שכר טרחה, אשר כלל את רכיב התניה. לאור חשיבותו יובא האמור בהסכם שכר הטרחה (שנושא את התאריך 16.12.2008) במלואו:

"הצדדים מסכימים כי תמורת הטיפול בתיק אזרחי 53962/08 בבית משפט השלום, ישלם הלקוח, מר דורון לוי, שכר טרחה כדלקמן:
עבור הכנת כתב הגנה וכתב תביעה שכנגד סך של 20,000 ₪ + מע"מ.
עבור הטיפול וניהול התיק, לרבות דיונים, ישולם סך של 10,000 $ + מע"מ. תשלום זה ישולם עם מתן פס"ד ומימושו כנגד אורי לוי.
בנוסף, ישולם 30% מכל סכום שיזכה ויחסוך בתיק לרבות בתביעה שכנגד.
יובהר כי הטיפול בתיק אינו כולל אגרות, הוצאות משפטיות, והוצאה לפועל. הטיפול כן כולל הגשת ערעורים לבית המשפט המחוזי".

[במאמר מוסגר יצוין כי על ההסכם חתומים גולדברג, לוי ועו"ד בשם ר. כולדר, הלוא היא רוית סיני, בשם משפחתה הקודם לנישואין].

הפלוגתאות בין הצדדים
קיימות שתי פלוגתאות בין הצדדים בתובענה העיקרית: הראשונה המהווה החלק הארי של התביעה – זכאות גולדברג לתשלום מכוח רכיב ההתניה בהסכם שכר הטרחה . השנייה נוגעת לשאלה האם קיים חוב שכר טרחה בגין הליכים בהם ייצג גולדברג את לוי.

אדון בפלוגתאות כסדרן, אך תחילה אדגיש כי בסיכומיו טען גולדברג כי הוא מעמיד את ת ביעתו על סך 125,000 ₪ בצירוף מע"מ, וזאת חלף הסכום הנטען בכתב התביעה ובתצהירו, שעומד כאמור על סך של 233,000 ₪ פלוס מע"מ (סעיף 23 לסיכומי גולדברג). עוד יצוין כי בסיכומיו הבהיר גולדברג כי התובענה דנן הוגשה לאחר ש לוי הגיש נגדו את התביעה בת"א להחזר שכר טרחה חרף העובדה שנערך ביניהם בעבר "גמר חשבון". לטענת גולדברג, לנוכח חזרתו של לוי מההסדר האמור בעצם הגשת התביעה בת"א , הוגשה התביעה דנן אשר מתייחסת רק לעבודות שלא נ דרש תשלום בגינן בגמר החשבון הקודם (סעיף 24 לסיכומי גולדברג).

תחולת רכיב ההתניה בהסכם שכר הטרחה חרף הפסקת הייצוג
כעולה מהסכם שכר הטרחה, שכר טרחתו של גולדברג עבור הטיפול בתביעת לשון הרע הורכב משלושה רכיבים נפרדים: תשלום ראשון ששולם עם הגשת כתב ההגנה וכתב התביעה שכנגד (לגביו אין מחלוקת) ; תשלום שני הכולל סכום נקוב עבור הטיפול בתיק אשר נקבע כי ישולם עם מתן פסק הדין ומימושו כנגד אורי (שאין מחלוקת כי בורר בתביעה שכנגד) ; ותשלום שלישי ששיעורו נקבע כאחוז מהזכייה / חיסכון בתיק ממנו ייהנה לוי עם סיום ההליך – רכיב ההתניה .

עובר להגשת התביעה שלפניי, בחודש נובמבר 2009 שלח גולדברג ללוי מכתב בו הוא פירט את הכספים שנגבו על ידו בהליכים המשפטיים השונים, ואת פירוט שכר הטרחה לו הוא זכאי ואשר או תו גבה מתוך הכספים שהתקבלו בידו (ראו מוצג 20) .

לוי חלק על זכאותו הנטענת של גולדברג לשכר טרחה בסכומים שנגבו על ידו, אך המשיך להיות מיוצג על ידו בתביעת לשון הרע עד לחודש נובמבר 2011 לערך.
בחודש מארס 2012, לאחר שיחסי הצדדים עלו באופן סופי על שרטון, הגיש לוי את תביעתו בת"א, שהינה כאמור, תביעה להשבת שכר טרחה שגבה גולדברג ביתר מלוי.

תוך כדי ניהול התביעה בת"א הגיש גולדברג את התביעה שלפניי, כאשר את תביעתו לתשלום הרכיב ההתניה הוא מבסס על טענתו כי לוי החליט להפסיק את ייצוגו בתביעת לשון הרע בחוסר תום לב, שעה שהתחייב לשלם 30% מתוך כל סכום שיחסך לו בסיום תביעת לשון הרע. משכך הוא זכאי לשכה"ט בהתאם לרכיב ההתניה, על אף שלא השלים את ייצוג לוי בתביעת לשון הרע.

גולדברג ממשיך וטוען כי סכום התביעה בתביעת לשון הרע עמד על 600,000 ₪, כאשר במסגרת הסדר גישור בין אורי ללוי, שילם לוי 40,000 ₪, דהיינו ש"נחסך" לו סך של 560,000 ₪ ועל כן הוא חייב לגולדברג 168,000 ₪ , סכום המהווה 30% "מכל סכום שיזכה ויחסוך בתיק לרבות בתביעה שכנגד", כאמור ברכיב ההתניה (ת/1 סעיפים 20-19).
בסיכומיו, שינה גולדברג את טיעונו וטען כי בשים לב להפסקת ייצוגו לפני תום ההליך , הוא זכאי לסכום יחסי בגין רכיב זה, וטוען שיש להעמיד את שכר טרחתו על סך 50,000 ₪, במקום 180,000 ₪, כפי שטען בכתב התביעה (סעיף 73 לסיכומי גולדברג).

בפסק הדין בתביעה בת"א נדון, בין היתר , שכר הטרחה שמגיע לגולדברג בגין ייצוגו בתביעת לשון הרע, למעט שכר הטרחה בגין רכיב ההתניה . צודק גולדברג כי לא יכול היה להגיש תביעה שכנגד בגין רכיב זה בתביעה בת"א, שכן טרם הסתיים הדיון בתביעה לשון הרע בעת שהוחל בניהול התביעה בת"א, ומשכך לא ניתן היה לכמת רכיב זה.

כאמור לעיל , בית המשפט בתביעה בת"א קבע בפסק דינו כי הפסקת הייצוג על ידי לוי לא נעשתה בחוסר תום לב, שכן לוי איבד אמונו בגולדברג לאחר שהאחרון עיכב תחת ידיו כספים שלא על דעת לוי. למעשה, בהחלטתי מיום 8.5.18 קבעתי כי קביעה זו מקימה השתק פלוגתא בהליך שבפני, תוך שאפשרתי לצדדים, במידה ויסברו כי יש לכך בסיס, להביא ראיות כי למרות זאת יש מקום לקבוע אחרת.

יצויין כי לוי העלה בכתב הגנתו טענות רבות ושונות אשר לדידו תומכות בטענה כי אינו חייב שכר טרחה לגולדברג מכוח רכיב ההתניה. כאשר בתמצית, חלקן התיחס לפרשנות שיש לתת להוראת רכיב ההתניה בהסכם שכר הטרחה וחוסר ההגיון המסחרי שלטענתו קיים בו (ראו סעיפים 17 ו-19 לכתב ההגנה וכן סעיפים 23, 29, 30 -32 לנ/2 וכן סעיפים 39, 40=41 לנ/1 ועדות רוית, אשתו, בעמ' 35 ש' 11-8), וכן טענה (שגויה) כי מדובר ברכיב שכ"ט שבורר בתביעה בת"א (סעיף 88 לכתב ההגנה).

אולם, טענות אלו נזנחו בסיכומיו, שכן הוא שם יהבו על הטענה כי כי גולדברג אינו זכאי לקבלת שכר מכוח רכיב ההתנייה משום שייצוגו הופסק לפני תום ההליכים, ועל פי קביעת בית המשפט בתביעה בת"א, הפסקת הייצוג נעשתה על ידי לוי בתום לב .

סבורתני כי במחלוקת זו ידו של לוי על העליונה , וזאת בשל קיומו של השתק פלוגתא לגבי ההכרעה ב שאלה האם לוי הפסיק את ייצוגו של גולדברג בתום לב .

כפי שקובעת ההלכה הפסוקה באשר לתשלום "פיצויי ציפייה", דהיינו שכר טרחה שהוסכם ביחס לרכיב שעוה"ד לא השלים את הטיפול בו בשל הפסקת ייצוגו, זכאות עורך הדין לתשלום כזה תלויה בכך שהפסקת הייצוג נעשתה על ידי הלקוח ללא "סיבה הוגנת" או "בחוסר תום לב", קודם להשלמת הייצוג, ובכך "נשלל" מעורך הדין תשלום שהיה צפוי לו. כפי שההלכה הובאה, ואף יש לומר חודשה בע"א 8854/06 קורפו, עו"ד נ' סורוצקין (20.3.08):

"בהלכת ביניש-עדיאל (ע"א 136/92 בינייש עדיאל עורכי דין נ' דניה סיבוס חברה לבנין בע"מ, פ"ד מז(5) 114 (1993) – פ.ל.) נקבע כי:
"בהתקשרות שבין עורך דין ללקוח, ככל שמדובר בשכרו של עורך הדין, אם לא הוסכם במפורש אחרת, יש לקרוא תנאי מכללא, ולפיו רשאי הלקוח לנתק את הקשר עם עורך הדין ולחדול מלהיזקק לשירותיו בכל עת, אפילו טרם הושלמה העיסקה שבקשר אליה נתבקשו שירותיו של עורך הדין, ובתנאי שיובטח שכר ראוי עבור השירות שכבר ניתן. בכך יש כדי ליצור את האיזון הראוי שבין זכות הלקוח לייצוג תוך שמירה על יחסי אמון מלאים בינו לבין פרקליטו, לבין זכותו הלגיטימית של עורך הדין לקבל שכר בגין טרחתו" (הלכת ביניש-עדיאל, עמ' 124).

דעתנו היא כי אין לקרוא דברים אלו באופן שיאפשר לרוקן מתוכן את חובתם של מתקשרים בחוזה לקבלת שירותים משפטיים מעורך דין לנהוג בתום לב. אמנם, חוזה מסוג זה מבוסס על אמון הדדי, וברי כי מקום בו לקוח אינו מעוניין עוד בשירותיו של עורך הדין וסיבתו להפסקת החוזה הינה סיבה הוגנת, לא יטיל עליו בית המשפט לשלם לעורך דינו פיצויי ציפייה. זאת, מתוך הבנה כי יש לשמר את אותו יסוד אמון ולהבטיח כי ימשיך להתקיים ביחסים שבין עורכי דין לבין לקוחותיהם. החשש הוא, כי אם יידע לקוח, מבעוד מועד, כי בכל מקרה ומקרה יחוייב בתשלום פיצויי ציפייה לעורך דינו, הרי שיימנע מלהפסיק את הייצוג וימשיך בהתקשרות שאינה רצויה לו, גם באותם מקרים בהם יסוד האמון של הלקוח בעורך דינו אינו קיים עוד. "

משמע, כי על אף שהוכרה זכותו של הלקוח להפסיק בכל עת את ההתקשרות עם עורך הדין, הרי שבאם הפסקת ייצוג זו נעשתה "שלא בתום לב" יהא זכאי עורך הדין לפיצויי קיום, דהיינו לתשלום מלוא שכר טרחתו המוסכם, גם באם בהתאם לתנאי ההסכם טרם הגיע המועד לתשלומו בעת הפסקת הייצוג (ראה גם: ע"א 9784/05 עיריית ת"א-יפו נ' עו"ד גורן (12.8.09), שם אף נקבע בערעור כי הפסקת הייצוג ארוך השנים ע"י העירייה נעשה בניגוד לעקרון תום הלב ותוך הפרת חובותיה כרשות ציבורית).

אין מחלוקת כאמור כי לוי הפסיק את ייצוגו של גולדברג בתביעת לשון הרע לפני תום ניהולה , ולפיכך השאלה באם הוא זכאי לתשלום רכיב ההתניה כרוך בשאלה באם הפסקת הייצוג נעשתה בתום לב (בדיוק כפי שזכאותו לתשלום הרכיב השני הנקוב בסכום של 10,000 דולר בהסכם מותנה בשאלה זו).

משנקבע בפסק הדין בתביעה בת"א (מוצג 1), במסגרת הדיון ברכיב השני של 10,000 דולר, שגולדברג אינו זכאי לקבלו (מוצג 1 סעיף 70 לפסק הדין) מש לא קיבל טענתו שלוי הפסיק את ייצוגו של גולדברג בנסיבות של חוסר תום לב, אלא נוכח אובדן האמון בו ומשום ש גולדברג עיכ ב תחת ידו כספים שלא על דעת לוי ( סעיף 68 לפסק הדין – מוצג 1 ), הרי שחל השתק פלוגתא בסוגייה זו. בהחלטתי מיום 8.5.2018 קבעתי כי: "יהא זה מלאכותי לטעון כי מדובר בפלוגתא שונה רק משום ששם נדונו שניים מרכיבי הסכם שכר הטרחה בתביעת לשון הרע, ואילו כאן נדון רכיב שלישי. הפסקת הייצוג נעשתה ביחס לטיפול בתביעת לשון הרע, וממילא שאלת תום הלב בעת ה פסקת הייצוג, הינה פלוגתא משותפת ורלבנטית לבירור התביעות הנוגעות לקיום כל הרכיבים של הסכם שכר הטרחה, בין אם אלו נדונים בתביעה שהגיש לוי, הלקוח, ובין אם אלו צריכים להיות נידונים בתביעה שהגיש גולדברג כאן". עוד הוספתי כי: "בשאלה באם יש בהכרעה בפלוגתא זו כדי להביא לדחיית חלק מתביעת גולדברג אכריע בפסק הדין, אשר ממילא יש צורך לתיתו ביחס לכלל מרכיבי התביעות ההדדיות, תוך בחינת השאלה באם יש לראיות שיביאו הצדדים כדי להשליך על ההכרעה".

לא מצאתי כי יש בסיכומי גולדברג להצביע על כך שראיות שהובאו על ידו משליכות על ההכרעה בתביעה בת"א, שהינה כאמור, קביעה חלוטה (שגם ערעור שהגיש גולדברג עליה נדחתה). כפי שציינתי לעיל, אי הנחת של גולדברג מקביעות השופט שליו בפסק הדין בתביעה בת"א (או ביחס להתנהלות השופט ולוי בהליך שם), אין בו כדי להביא לשינוי קביעה זו, המהווה השתק פלוגתא בהליך זה.

אינני מקבלת את טענתו החלופית של גולדברג שהועלתה בסיכומיו כי יש לערוך חישוב יחסי של "תרומת" גולדברג לסיום ההליך, ולפיכך הוא זכאי לסכום יחסי של 50,000 ₪ מתוך הרכיב המותנה בגין ייצוגו בחלק מן ההליך.
בניגוד לטענת לוי בסיכומיו אין מדובר בטענה שהועלתה תוך שינויו חזית, שכן מקום בו צד מבקש להקטין את הסכום הנתבע על ידו, אין לראות בכך שינוי חזית (ובוודאי שלא בהרחבתה). אולם אין באפשרותי לקבלה מאחר וגולדברג לא הניח את הבסיס המשפטי המאפשר לעשות כן. מקום בו לא חלה הלכת קורפו, ולא התקיימו התנאים לחיוב הלקוח בשכ"ט שטרם הגיעו המועד לתשלומו בעת הפסקת הייצוג, אין כל בסיס לטענה כי יש לחייבו בחלק משכר הטרחה המותנה, בהתאם לשיעור הטיפול של עורך הדין בתיק עד לשלב הפסקת הייצוג. חזקה על עורך הדין כי הוא ידע, בהסכם שכר הטרחה, לדרג את שכרו ולקבוע את השכר הקבוע וה"בטוח" (שני הרכיבים הראשונים להסכם). כאשר הסכם שכר הטרחה קובע מפורשות כי רכיב ההתניה מותנה בתוצאה, דהיינו, כי הוא ישולם על ידי לוי בעת מימוש פסק הדין. משהופסק הייצוג עובר לתום ההליכים ומתן פסק הדין גולדברג אינו זכאי לקבלת שכר הטרחה על פי רכיב ההתניה, וגם לא כל חלק יחסי ממנו.

האם קיים חוב שכר טרחה בגין הליכים אחרים ?
בכתב התביעה ובתצהירו (ת/1) מפרט גולדברג את הה ליכים המשפטיים בהם ייצג את לוי מבלי ששולם לו על ידו שכר הטרחה המגיע לו, ואלו הם:

ייצוג לוי בהליך בר"ע (מחוזי מרכז) 12360-12-18 – בקשת רשות ערעור שהגיש אורי על החלטה מיום 18.12.08 שניתנה ע"י השופטת בלטמן בתביעה בנתניה (סעיף 7 לכתב התביעה, ת/1 סעיף 6). ראו גם סעיף 8 לתצהיר המשלים של גולדברג ת/2 (המסמכים מצורפים בחוצץ 5). בתצהירו המשלים טוען גולדברג כי הוא סיכם עם לוי כי בגין ייצוג בכל בקשת רשות ערעור למחוזי ישלם הנתבע סך של 15,000 ₪ בצירוף מע"מ.

הכנת תחשיבים בתיק הוצל"פ 02-XX553-09-9 - לאור קבלת הערעור על פסק הדין בתביעה בנתניה נדרש לוי להחזיר לאורי כספים. הכנת התחשיבים נעשתה בהוראת רשמת הוצל"פ (סעיף 9 לכתב התביעה, ת/1 סעיף 8), וולא ששולם לו שכר עבור הכנתם.

ייצוג לוי בבר"ע שהוגש לבית משפט השלום בחיפה על החלטות רשמת הוצל"פ (סעיף 11 לכתב התביעה, ת/1 סעיפים 11-10). בתצהירו פירט גולדברג את מספר התיק (נספחים ה ו-ו לת/1 – רע"צ 38665-04-10(מחוזי חיפה) פסק דין מיום 9.1.2011).

וכן ייצוג לוי בבר"ע שהגיש אורי לבית המשפט המחוזי בחיפה על פסק הדין של בימ"ש השלום (רע"א 13752-02-11) הליך שנדחה בהחלטה מיום 16.3.11 (נספח ט' לת/1).

ייצוג לוי בתיק הוצל"פ שפתח אורי כנגד לוי בת"א 01-XX613-10-5 (סעיפים 17-16 לכתב התביעה), לרבות הגשת טענת פרעתי על ידי גולדברג. בתצהירו מוסיף גולדברג כי בגין רכיב זה חייב לוי 15,000 ₪ לכל הליך (ת/1 סעיפים 17-16).

לטענת גולדברג, שכר הטרחה המגיע לו בגין ייצוגו בכל ההליכים שפורטו בכתב התביעה עומד על סך של 65,000 ₪. עם זאת יש לציין, כי בכתב התביעה גולדברג לא פירט מהו הסכום המדויק המגיע לו בגין ייצוגו בכל הליך והליך, אלא טען כי סכום זה מגיע לו "...עפ"י התעריפים בין הצדדים המקובלים בגין ביצוע עבודות קודמות ו/או לחילופין שכר ראוי" (סעיף 22 לכתב התביעה). וראו גם ת/1 סעיף 22: "אני זכאי לתשלום זה עפ"י הסכם שכר הטרחה שנערך בינינו לענין הגשת בקשות דומות בענין זה וכן עפ"י ההסכם בכתב החתום ע"י הנתבע".

יצוין כי תצהיר עדות הראשית מטעם גולדברג הוגש ביום 15.5.2016, וביום לאחר הגשתו ביקש גולדברג להזמין כראיה מטעמו את כל התיקים המתייחסים לעבודה המשפטית שביצע עבור לוי, אשר מפורטים בכתב התביעה. בשתי החלטות שניתנו על ידי דחיתי את בקשת גולדברג, והוריתי לו להגיש תיק מוצגים מסודר ובו כל המסמכים עליהם הוא מבקש להסתמך. בהמשך לכך, הגיש גולדברג שני קלסרים ובהם כ-1,000 (!) עמ ודים, שאינם מסומנים באופן כלשהו, ומבלי שתהיה אפשרות לדעת למה כל מסמך מתייחס. בהחלטתי מיום 21.8.2016 הוריתי לגולדברג להגיש תצהיר עדות משלים, אליו יצורפו הקלסרים כשהם מחו לקים לחוצצים, וכל המסמכים מסומנים. תצהיר עדות ראשית משלים הוגש מטעם גולדברג ביום 22.9.2016, ו אליו צורפו הקלסרים ובהם המסמכים, בחלוקה לחוצצים, כאשר בתצהיר המשלים יש הפניות למספרי החוצצים ובהם המסמכים מכל ההליכים המשפטיים בהם ייצג גולדברג את לוי.

כבר עתה יצוין, כי בעדותו של גולדברג הוא הבהיר כי ההליכים המפורטים בתצהיר המשלים שהוגש מטעמו (ת/2), אינם בהכרח הליכים בגינם הוא טוען שלוי חייב לו שכר טרחה, אלא הם פורטו והוגשו על מנת להוכיח את הטענה שלו לפיה המחיר שסוכם בין הצדדים על הגשת בקשת רשות ערעור הינו 15,000 ₪, או כדי להוכיח את המחירים שנקבעו בין הצדדים ביחס להליכים נוספים (עמ' 7 ש' 32-31; עמ' 8 ש' 2-1). גולדברג הבהיר כי ההליכים שמסמכיהם צורפו בחוצצים 4, 5 ו-6, צורפו רק להוכחת הסכומים שסוכמו בין הצדדים (עמ' 8 ש' 21-20, 25-23).

גולדברג מודה בעדותו כי ביחס ל-65,000 ₪ הנתבעים על ידו אין לו הסכם שכר טרחה בכתב, והוא תובע סכום זה על בסיס המחירים ששולמו בהליכים דומים במכלול הייצוג ו על בסיס ש כר ראוי ברף התחתון (עמ' 11 ש' 23-22). בעוד שבכתב התביעה ובתצהירו לא פירט גולדברג כיצד ערך את החישוב בגין חוב שכר הטרחה בגין ייצוגו בכל אחד מן ההליכים, הרי שבעדותו ובסיכומיו הוא פירט את מרכיבי התביעה באופן הבא:

עבור הליכי ההוצל"פ טוען גולדברג כי שכר הטרחה הינו 10% מהתחשיב שעמד על 440,000 ₪ דהיינו ששכר הטרחה אמור להיות 44,000 ₪, אך הוא דורש רק חצי מסכום זה, 22,000 ₪ פלוס מע"מ (עמ' 12 ש' 13-10). עם זאת בסיכומיו טוען גולדברג כי "... אין כל רבותא בדרישה לתשלום סך 40,000 ₪ + מע"מ, לחילופין כב' בי המשפט מתבקש לפסוק סכום זה לזכות התובע כשכר ראוי, מקובל" (סעיף 67 לסיכומי גולדברג).

לגבי הגשת בקשות רשות ערעור העיד גולדברג כי ההסדר היה 15,000 ₪ פלוס מע"מ וכי הוא הגיש שתי בקשות (עמ' 12 ש' 16-14). בסיכומיו הוא פירט כי בגין אחת הבקשות מגיע לו סך של 15,000 ₪ + מע"מ (סעיף 70 לסיכומי גולדברג), ואילו לגבי בקשת רשות הערעור השנייה הוא טוען כי ע"פ ההסכמות שכר הטרחה בגין הליך ערעור הוא 10,000 דולר + מע"מ, אך היות ומדובר בערעור בהליכי הוצל"פ הוא מעמיד את הסכום על 20,000 ₪ + מע"מ (סעיף 71 לסיכומי גולדברג).

בנוסף, בעדותו פירט גולדברג כי לגבי הגשת בקשה בטענת פרעתי נהוג לגבות 10%, והוא גבה חצי (עמ' 12 ש' 19-18). בסיכומיו לא פירט גולדברג הסכום שלוי חייב לו בגין ייצוג בהליך זה, אלא הסתפק בלציין כי צירף תצהיר חתום על ידי לוי להגשת בקשת פרעתי (סעיף 68 לסיכומי גולדברג).

בחקירתו הנגדית כאשר נשאל כיצד אם כן הגיע לסכום של 65,000 ₪ (לאחר שהפירוט שנתן בעדותו מסתכם לסכום גבוה יותר) , השיב כי מהסכום שחישב הוריד את ההוצאות שבית המשפט פסק בשני התיקים (שתי הבר"עות) ואז יצא סכום של 65,000 ₪ (עמ' 12 ש' 23-22) תשובה לא הגיונית בעליל בהתחשב בכך שסכום ההוצאות שנפסק עמד על כ-7,000 ₪ ואילו לפי הפירוט שנתן הוא זכאי לסכום עולה על 72,200 ש"ח .

כשנשאל האם יידע את לוי ואת רוית מה הוא הסכום שיידרשו לשלם עבור הייצוג בבר"עות אלו, לא ענה תשובה ישירה, והעיד כי אינו בטוח באם נערך הסכם בכתב ביחס לשכר הטרחה בהליכים אלו (עמ' 12 ש' 27 עד עמ' 13 ש' 12).

לוי טוען כי יש לדחות את טענותיו של התובע לחוב שכר טרחה כלפיו, וזאת בשל מספר נימוקים:

ראשית, כי במסגרת כתב ההגנה שהגיש גולדברג בתביעה בת"א, הוא טען כי: "תשלומי שכר הטרחה בכל הערכאות, בכל התיקים נקבעו בהסכמה במפורש והכספים שולמו בהתאם לפני מספר שנים..." (סעיף 5 לכתב ההגנה כאן המפנה לכתב ההגנה בתביעה בת"א - מוצג 2). משכך, טוען לוי כי גולדברג מנוע ומושתק מהעלאת טענות בנוגע לשכר טרחה ש לוי חייב לו , העומדות בסתירה לטענה שטען בתביעה בת"א.
בהקשר זה נטען גם כי גולדברג לא שלח ללוי מכתב דרישה בגין שכר הטרחה הנטען, וכן כי גולדברג לא דייק בטענתו כי לא קיבל שכר טרחה, שכן הוא גבה לכיסו הוצאות משפט שנפסקו לטובת לוי מבלי לקבל את הסכמתו, ואף מבלי שהוציא חשבונית (סעיפים 10, 32 לכתב ההגנה, נ/2 סעיף 24, 48). זאת ועוד, נטען כי בעת הפסקת ייצוג לוי ע"י גולדברג לא טען הלה כי נותר חוב שכר טרחה שהנתבע חייב לו, וגם לא התריע בפניו כי רכיב ההתניה מוסיף לחול (נ/2 סעיף 22). כן נטען כי בין הצדדים לא נערך גמר חשבון מוסכם , שכן גולדברג לא הסכים לערוך גמר חשבון, והוא נערך על דעת גולדברג בלבד, תוך שהוא מקזז שלא כדין כספים שגבה עבור לוי. במכתב גמר החשבון מנובמבר 2009 לא מוזכרים ההליכים שמוזכרים בכתב התביעה (סעיף 89 לכתב ההגנה).
שנית, גולדברג לא צירף הסכם שכר טרחה בגין הליך כלשהו בו ייצג את לוי ובגינו הוא תובע שכ"ט (נ/2 סעיף 13), ומשלא נחתם הסכם שכר טרחה כנדרש, גולדברג אינו רשאי לדרוש ממנו סכומים שלא סוכם עליהם (נ/2 סעיף 15).
שלישית, ההליכים הנוספים בהם ייצג גולדברג את לוי נולדו בעקבות התרשלותו של גולדברג בייצוגו, כך למשל לגבי התחשיב השגוי שערך גולדברג לגבי הכספים שהיה על לוי להשיב לאורי שמקורם בהתרשלות גולדברג בניהול התביעה בנתניה (נ/2 סעיף 25).
רביעית, בהתייחס להליכי ההוצל"פ – פסק הדין בתביעה בת"א חוסם את טענותיו של גולדברג, שכן הוא קובע את שכרו של התובע בהליכי ההוצל"פ, וגולדברג אינו יכול לגבות מעבר לכך, בוודאי שלא מבלי שיוצג הסכם שכר טרחה כנדרש (נ/2 סעיף 18). לגבי טענת גולדברג על הגשת בקשת פרעתי טוען לוי שהטענה נדחתה על ידי ראש ההוצל"פ, כי גולדברג לא אמר לו שיידרש לשלם על הגשתה, ולא החתים אותו על הסכם שכר טרחה, ו בכל מקרה מדובר בהליך שגם הוא תולדה של הגשת תחשיב שגוי על ידי גולדברג (נ/2 סעיפים 21-19).

אני דוחה את כל טענותיו של גולדברג לפיהן לוי חייב לו שכר טרחה בגין ההליכים המשפטיים הנטענים. כהערה מקדימה אציין כי צודק לוי בטענתונ כי טענות גולדברג לא היו עקביות באשר לסכומים אותם לוי חייב לו וגרסתו התגלגלה והשתנתה בשלבים שונים של ההליך : כך בעוד שבכתב התביעה ובתצהירו לא פירט גולדברג סכום בגין כל אחד מן ההליכים בגינם קיים לטענתו חוב שכר טרחה, הרי שבתצהירו המשלים ובעדותו הוא פירטם, כאשר חלקם אינם הולמים את הנטען בסיכומיו (ראו למשל חישוב שכר הטרחה בגין הייצוג בהליכי ההוצל"פ). מהראיות עלה בבירור כי גולדברג לא הקפיד לעגן את ההסכמות הנטענות בהסכם שכר טרחה בכתב, ונותר הרושם כי ההתנהלות הכספית בין לוי לגולדברג לא הייתה סדורה (בלשון המעטה) בודאי שלא באופן שמאפשר להגיע למסקנה בשאלה מה סוכם בין השניים לגבי שכר הטרחה בשלל ההליכים המשפטיים בהם גולדברג ייצג את לוי.
עם זאת, אינני מקבלת כלל טענת לוי שהיתה שזורה לאורך ההליך, כי העדר הסכמי שכר טרחה בכתב מביאים לדחיית תביעתו של גולדברג מטעם זה בלבד. כפי שדייק ב"כ לוי בסיכומיו, העדר הסכמי שכר טרחה בכתב, במיוחד מקום בו מדובר בעורך דין התובע ללא הסכם בכתב, מטילים על עורך הדין את הנטל להוכיח את ההסכמות הנטענות, או לחלופין את השכר הראוי, הן מתוקף היותו "המוציא מחברו" והן מתוקף מעמדו כעורך דין המתנהל כלפי לקוחו.

ועתה לגופם של דברים.

בר"ע (מחוזי מרכז) 12360-12-18
אני דוחה את טענתו של גולדברג ביחס לשכר טרחה בהליך זה מהסיבה הפשוטה ששאלת שכרו של גולדברג בגין הליך זה כבר נדונה והורעה במסגרת התביעה בת"א, שם נקבע על ידי כב' השופט שליו כי: "התובע (לוי- פ"ל) טען כי התשלום מיום 28.12.08 (נספח לז' לתצהירו) הינו תשלום בגין הבר"ע נ/6 (בר"ע 12360-12-18- פ"ל) שהוגשה ביום 22.12.08 ועל כן מהווה פרעון המצדיק דחיית טענת הנתבע בגין חיוב זה. הנתבע לא הצליח לסתור טענה זו, ועל כן דין החיוב האמור להידחות" (סעיף 48 לפסק הדין – מוצג 1). לאור קביעה זו גולדברג מושתק מלטעון גם בתובענה שלפניי לחוב שכר טרחה בגין ייצוגו בבר"ע הנדונה.

הכנת תחשיבים בהוראת רשמת הוצל"פ
אני דוחה את טענת גולדברג כי הוא זכאי לשכ"ט בגין הכנת תחשיבים לאחר קבלת הערעור במחוזי מרכז, שנעשתה בהוראת רשמת הוצל"פ (מוצג 32) , וזאת מהטעם שגולדברג לא הוכיח את גובה השכר שהוא זכאי לו ובעיקר לא שכנע כי הוא זכאי לשכר ספציפי זה מעבר לאשר נפסק בפסק הדין בתביעה בת"א בהקשר לטיפול בתיק ההוצל"פ.

ראשית, לא ברור מדוע, כנטען בעדותו , גולדברג דרש מחצית מהשכר שהוא טוען שהינו שכר ראוי עבור הליך כזה כאשר בעדותו טען כי מדובר בשכר ראוי בסך 44,000 ₪ (עמ' 12 ש' 13-10), ואילו בסיכומיו טען לזכאות לסך של 40,000 ₪ (סעיף 67 לסיכומים ). כאמור, דרישותיו הלא עקביות של גולדברג לשכר טרחה בגין ייצוגו של לוי באותם הליכים מקשה לקבוע ממצאים עובדתיים כלשהם באשר ל סיכום שנערך בין הצדדים לגבי שכר טרחה, או ביחס לשכר ראוי.
שנית, כעולה מפסק הדין בתביעה בת"א (מוצג 1) , כב' השופט שליו דחה את טענת גולדברג לזכאות לשכ"ט בגין הליכי הוצל"פ בשיעור של 10% מסכום פסק הדין (לאחר הערעור) מאחר ולא הוכחה הסכמה לסכום זה. בהתיחסו לשכ"ט הראוי עבור טיפולו של גולדברג בתיק ההוצל"פ עד להפסקת הייצוג, הוא חילק את שכר הטרחה בגין הייצוג בהליכי ההוצל"פ לצורך גביית פסק הדין לשני חלקים, שכ"ט א' ו-ב'. השופט שליו קבע כי גולדברג לא השלים את הייצוג של לוי בהליכי ההוצל"פ, שכן השלמת הליכי ההוצל"פ בכל הקשור בהתחשבנות בין לוי לאור נעשתה על ידי ב"כ הנוכחי של לוי . על כן, קבע השופט שליו כי גולדברג זכאי לשכר טרחה א בסך 16,040 ₪, ולגבי שכר טרחה ב העומד על סך של 2,083 ₪, קבע השופט שליו כי גולדברג אינו זכאי לקבלו (סעיפים 53-63 לפפסק הדין).
השופט שליו הוסיף כי: "...אף אם הייתי בוחן שכר ראוי בגין נקיטת הליכים בהוצל"פ, הרי שהשכר שנפסק בסופו של יום משקף שכר ראוי, שכן נחזה, כי החייב בתיק ההוצל"פ שילם את התשלום הראשון של 300,000 ₪ ויתרת התשלום שולמה אף היא, בצורה מהירה יחסית. לעומת זאת הושקעה עבודה לא מבוטלת בהתחשבנות נוכח שינוי פסק הדין, ועבודה זו לא בוצעה ע"י הנתבע (גולדברג- פ"ל) , כך שזכאותו לשכ"ט א' מטיבה עמו, והתוצאה הנ"ל מאוזנת בבחינת השירות שביצע הנתבע עבור התובע (לוי- פ"ל) " (סעיף 62 לפסק הדין).

בעדותו לפניי גולדברג לא ידע להסביר מהו שכר הטרחה המגיע לו בגין הייצוג בהליכי ההוצל"פ . כך השתקפו דבריו בחקירתו הנגדית:

"ש. אמרת קודם שעל הליכי הוצל"פ היצוג בין מסגרת הליכי הוצל"פ מגיע לך 22,000 ₪ פלוס מע"מ. פסק הדין בת"א בסעיף 63 קובע... אתה עדיין עומד על הקביעה שלך למרות הקביעה בפסה"ד.

ת. אתה מבלבל, אין שום קשר במה שפסק כב' ביהמ"ש השלום בת"א בפסק דין מקפח שאינו צודק, מוטעה בצורה חמורה ביותר לבין התביעה בתיק זה. הליכי ההוצל"פ עליהם מדבר פסק הדין היו בנושא גבייה עד הערעור, קרי הגבייה שלי וביהמ"ש שם פסק שאני אקבל רק שכ"ט א' זה לא קשור למה שאני תובע כאן..." ( עמ' 13 ש' 18-13).

לצערי אין באמירתו זו של גולדברג לסייע לו בכדי להוכיח זכאותו לתשלום שכר עבור איזה מהליכי ההוצל"פ שננקטו שכן לאור קביעתו של השופט שליו בפסק הדין בתביעה בת"א, היה על גולדברג להסביר ולפרט מדוע חרף קביעות אלו , הוא זכאי לשכר טרחה נוסף. הטענה כי הוא זכאי לכך בשל העובדה שלפי פרשנותו קביעות השופט שליו מתיחסות רק לשלב שעד לפסק הדין בערעור במחוזי מרכז, איננה מבוססת. קריאת פסק הדין מלמדת כי טענות גולדברג שם הועלו ביחס לפסק הדין המתוקן (סעיף 53 לפסק הדין) דהיינו ששם התבררו טענות הצדדים ביחס למכלול ההליכים בתיק ההוצל"פ, לרבות אלו שנדרשו לצורך החזר כספים לאחר קבלת הערעור ושינוי סכום פסק הדין. מכאן שיש לראות את קביעת השופט שליו בפסק הדין יוצרת השתק פלוגתא גם בסוגייה זו.
מעבר לכך לאור חוסר העקביות של גולדברג לגבי סכומי שכר טרחה להם הוא זכאי בגין ייצוגו בהליכי ההוצל"פ, אני קובעת כי גולדברג מושתק מלטעון בתובענה שלפניי לחוב שכר טרחה בגין ייצוגו בהליכי ההוצל"פ, ולפיכך תביעתו לקיום חוב שכר טרחה בגין הליך זה נדחית .

רע"צ (שלום חיפה) 38665-04-10
אני דוחה את טענתו של גולדברג כי הוא זכאי לשכ"ט בגין ייצוג לוי בבר"ע שהוגש לבית משפט שלום בחיפה בעקבות חישוב שגוי, לפי הנטען, של רשמת הוצל"פ (רע"צ 38665-04-10).

בניגוד לטענת לוי, העובדה כי לא הוצג על ידי גולדברג הסכם שכר טרחה לגבי ייצוגו בבר"ע אינה מביאה לדחיית טענתו כי הוא אינו זכאי לשכר מוסכם או ראוי בגין הייצוג. אולם, עיון בפסק הדין בתביעה בת"א (מוצג 1) מעלה כי גם שם טען גולדברג שהוא זכאי לשכר טרחה בגין ייצוג לוי במספר בקשות רשות ערעור, אך הוא לא ידע לנקוב בבר"ע ספציפית. כב' השופט שליו ציין בפסק הדין כי במסגרת הדיון התברר כי גולדברג ייצג את לוי במספר בקשות רשות ערעור, וכי הצדדים הסמיכו אותו לבדוק במערכת נט המשפט את ההליכים שהתנהלו בנוגע לתובענות אלו. מעיון בנט המשפט מצא השופט שליו כי גולדברג הגיש בקשות רשות ערעור ברע"א (ת"א) 1277/07, רע"א (מרכז) 323-10-08, רע"א (מרכז) 12360-12-08 ורע"א (ת"א) 21703-06-11. השופט שליו קבע כי: "הנתבע (גולדברג- פ"ל) התקשה להבהיר את ההתחשבנות עם הלקוח בנוגע לייצוג בבקשות רשות ערעור. הנתבע נשאל בחקירתו... בהתייחס לאיזה בר"ע מהאמור לעיל נדרש התשלום, ולא ידע להשיב תשובה פוזיטיבית ("לא בטוח") ... הנתבע גורס, אפוא, כי קיימת בר"ע נוספת שבה ייצג את התובע (לוי- פ"ל) ובגינה חייב 15,000 ₪ בצירוף מע"מ מכח הסכמה בעל פה... כשבית המשפט ביקש לוודא האם נחתם הסכם שכ"ט בכתב, השיב הנתבע כי הסיכום היה בעל פה..." (סעיפים 46-45 לפסק הדין – מוצג 1) (ההדגשות שלי – פ"ל) .
השופט שליו קבע עוד כי בהעדר טענה ברורה ומגובה מצד גולדברג אין אלא להניח ששכר הטרחה לו זכאי גולדברג עבור הבר"ע הנוספת שגולדברג טען לגביה, היונ סכום ההוצאות שנפסקו לטובתו באותה בר"ע (זו שהוגשה בבר"ע 12360-12-08 שסומנה בתביעה בת"א כנ/6) , ואותן הוא גבה והותירן בידו .
חשוב מכך: השופט שליו הוסיף כי: "מצופה היה מהנתבע (גולדברג- פ"ל) כעורך דין, שיפרט כבר בכתבי טענותיו את כל בקשות רשות הערעור שהוגשו בתיק ואת ההסכמות בדבר שכר הטרחה בנוגע לכל אחת מהן ואת התשלומים שהתקבלו, יפרש בכך את דרישתו. הנתבע לא עשה כן והקפיד ליצור עמימות" (סעיף 51 לפסק הדין – מוצג 1).

העובדה שרע"צ 38665-04-10 לא נמנה על רשימת ההליכים שפירט השופט שליו ואשר בהם ייצג גולדברג את לוי בבקשות רשות ערעור , אין בה כדי להביא למסקנה שגולדברג זכאי לתשלום שכ"ט נוסף בגינה. יש לשים לב שגולדברג טען בתביעה בת"א כי קיימת בר"ע נוספת שבה ייצג את לוי, אך הוא לא ידע לפרט איזוהי. מכאן, בהעדר ראיה אחרת, אין אלא להסיק שהבר"ע אליה התייחס גולדברג בתביעה בת"א (ואשר לא פורטה בין ההליכים שאיתר השופט שליו ) הינה לא אחרת מרע"צ 38665-04-10. דהיינו כי כבר במסגרת התביעה בת"א טען גולדברג לחוב בגין ייצוגו ברע"צ הנדון , מבלי שפירט את ההליכים במדוייק (כפי שגם עשה בתביעה כאן), ו מבלי שהוכיח זכאותו, על כן קבע השופט שליו כי אין מקום לחייב את לוי בגין הייצוג ברע
צ הנוסף (סעיף 52 לפסק הדין – מוצג 1).
אכן אין כאן מצב שניתן לקבוע באופן חד-משמעי ביחס לאיזה בר"עות התייחס השופט שליו בפסק דינו, ולקבוע פוזיטיבית כי הדרישה לתשלום שכ"ט בגין הרע"צ הספציפי זה נדון והוכרע על ידו. אולם מצב זה נוצר, אך ורק בשל התנהלות גולדברג בשני ההליכים, התנהלות שהותירה עמימות רבה (כדברי השופט שליו) ועמימות זו פועלת לחובתו, שכן אינה מאפשרת לו להוכיח כי עניין זה לא נדון והוכרע בתביעה בת"א.

ייצוג לוי בתיק הוצל"פ בת"א לרבות הגשת טענת פרעתי
כאמור, בתצהירו טען גולדברג כי בגין רכיב זה חייב לוי 15,000 ₪ לכל הליך (ת/1 סעיפים 17-16). לעומת זאת בעדותו פירט גולדברג כי לגבי הגשת בקשה בטענת פרעתי – נהוג לגבות 10%, והוא גבה חצי (עמ' 12 ש' 19-18). ולבסוף, בסיכומיו לא פירט גולדברג הסכום שלוי חייב לו בגין הייצוג בהליך זה, אלא הסתפק בציון כי צירף תצהיר חתום על ידי לוי להגשת בקשת פרעתי (סעיף 68 לסיכומי גולדברג).

גם לגבי הייצוג בהליך זה, אני קובעת כי גולדברג לא הוכיח שלוי חייב לו שכר טרחה. ראשית, לא ברור מדוע טען גולדברג כי לוי חייב בחצי וכעת טוען כי לוי חייב לו סכום נוסף. שנית, קיימת סתירה בין הנטען בתצהירו של גולדברג לבין עדותו לגבי סכום החיוב . כאמור, הנטל מוטל על גולדברג, כעו"ד, להוכיח מה סוכם בינו לבין לקוחו, לוי, לגבי תשלום שכר טרחה, או לחלופין להוכיח מה הוא השכר הראוי עבור הגשת טענת פרעתי, ובנטל זה הוא לא עמד. על כן, אני דוחה את טענותיו של גולדברג לגבי חוב שכר טרחה גם לגבי הליך זה.

סיכום התביעה העיקרית
לאור האמור, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את כל טענותיו של גולדברג – הן לגבי חוב שכר טרחה בין רכיב ההתניה, והן בגין חוב שכר טרחה בהליכים המשפטיים הנטענים. משכך – התובענה העיקרית נדחית בזאת.

תביעת לוי - התובענה שכנגד

בכתב התביעה שכנגד טוען לוי כי גולדברג וסיני חייבים לפצותו בנזק שנגרם לו בעקבות רשלנותם במסגרת הייצוג המשפטי שהעניקו לו, וזאת על פי רכיבי התביעה הבאים:
א) אי הגשת בקשה לתיקון פרוטוקול דיון בתביעה בנתניה מיום 27.3.2008 על מנת שההסדר הדיוני ישקף את הסכמות הצדדים בפועל ;
ב) עריכת תחשיב שגוי שהובילה לתשלום סכומי ריבית והצמדה על ידי הנתבע במסגרת הליכי הוצל"פ;
ג) אי הגשת בקשה לשומת הוצאות בתביעה בנתניה (פרקים ג' וד' לכתב התביעה שכנגד) .

לטענת גולדברג וסיני יש לדחות את התביעה שכנגד בשל מספר טעמים:
הראשון, כי לא הוכחה עוולת הרשלנות (סעיפים 7-6 לכתב ההגנה בתביעה שכנגד). בהקשר זה נטען כי אין כל קשר סיבתי בין הייצוג המשפטי ההולם והראוי שהעניקו לנתבע לבין הנזק הנטען והמוכחש, וכי הם פעלו כעורכי דין מיומנים והפעילו שיקול דעת סביר ומיומן (סעיף 68 לכתב ההגנה לתביעה שכנגד).
השני, בשל מעשה בית דין, כאשר לפי הנטען במסגרת התביעה בת"א כבר הגיש לוי תביעה באותו עניין (סעיף 8 לכתב ההגנה בתביעה שכנגד).
השלישי, בשל שיהוי בהגשת התביעה על גבול תקופת ההתיישנות. לפי הנטען האירוע הנזיקי אירע ביום 27.3.2008, וחלפו למעלה משש שנים במועד הגשת התביעה שכנגד, באופן שיש בו לגרום נזק ראייתי ל גולדברג וסיני (סעיפים 16-9 לכתב ההגנה בתביעה שכנגד).
לבסוף, נטען כי ככל שיוכרע אחרת על ידי בית המשפט, יש לראותם כמעוולים במשותף ולחלק את האחריות ביניהם (סע יף 71 לכתב ההגנה לתביעה שכנגד).

משפורטו טענות הצדדים נעבור לדון במחלוקות שבין הצדדים. כפי שכבר ציינתי, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות גם את התביעה שכנגד. נימוקיי יובאו להלן לגבי המחלוקות המפורטות כסדרן , כאשר בתוך כך אדון בטענותיהם השונות של הצדדים.

אי הגשת בקשה לתיקון פרוטוקול דיון בתביעה בנתניה מיום 27.3.2008 על מנת שההסדר הדיוני ישקף את הסכמות הצדדים בפועל

כפי שצוין לעיל, בלב המחלוקת בין הצדדים עומד ההסדר הדיוני שנערך בין לוי לאורי בתביעה בנתניה, לצורך הבנת המחלוקת לעומקה, אפרט בקצרה את השתלשלות ההליכים בתביעה בנתניה.

התביעה בנתניה ה וגשה ע"י לוי נגד אורי כתביעה כספית ע"ס 800,0000 ₪ . במסגרת דיון שנערך ביום 27.3.2008 הגיעו גולדברג וסיני , בשם לוי, להסדר דיוני עם אורי לפיו סכום התביעה יוגבל ל-500,000 ₪ במקום 800,000 ₪, ו לפי הנטען על ידי לוי (ואין על כך מחלוקת מצדם של גולדברג וסיני) הוסכם כי אורי ישלח לבדיקת פוליגרף כאשר ככל שייקבע כי הוא אינו דובר אמת (בשאלה האם לוי הסכים לכך שיפתח מוסך אחר בקרבת המוסך) , הוא ישלם ללוי את הפיצוי המוסכם (כפי שזה נקבע בהסכם פירוק השותפות ביניהם) בסך 500,000 ₪.

ההסכמה על פיצוי כספי מוסכם בסך 500,000 ₪ לא נ רשמה בפרוטוקול הדיון כך, וחלף זאת צוין בפרוטוקול הדיון כלהלן:

"1. ניתן תוקף של הסדר דיוני להסכמת התובע והנתבע 1 על פיה תוצאות ההליך יקבעו על פי ממצאי בדיקת פוליגרף לבדיקת אמיתות גירסת הנתבע על פיה התובע הסכים לכך שיפתח מוסך בקירבת המוסך נשוא ההליך.
2. בדיקת הפוליגרף תערך במכון פוליגרף אשר יקבע בהחלטה נפרדת שתשלח לצדדים בתוך 7 ימים....
3. בהסכמת הצדדים יוגבל סכום התביעה נוכח ההסדר הדיוני עד לסך של 500,000 ₪ נכון ליום הגשת התביעה " (מוצג 5) (ההדגשות של י - פ"ל).

בהמשך להסדר אורי ביצע בדיקת פוליגרף בה נקבע כי אינו דובר אמת, וכב' השופטת בלטמן קבע ה בפסק דין מיום 7.1.2009 (מוצג 6) כי על אורי לפצות את לוי בסך של 500,000 ₪.

אורי הגיש ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי במחוז מרכז (ע"א 17513-02-09). כפי שעולה מפרוטוקול הדיון בקדם הערעור, השופט שדן בו הציע לאורי להסכים לדחיית הערעור ללא הוצאות, אולם הוא סרב לכך.

לעומת זאת בדיון בפני ההרכב ציינו השופטים כי בהסכמה הדיונית שצוינה בפרוטוקול מיום 27.3.2008 צוין כי סכום התביעה מוגבל עד 500,000 ₪, ולכן לא ניתן ללמוד מכך שהייתה הסכמה לפסוק את מלוא הסכום. על כן הוצע לצדדים שבית המשפט יכריע על דרך הפשרה בהתאם לסעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט).
הצדדים נתנו לכך הסכמתם ונדרשו להגשת סיכומים קודם למתן פסק הדין בערעור.

5 ימים לאחר הדיון בערעור, בו כאמור כבר נתנו הצדדים הסכמתם לניהול ההליך לפי סעיף 79א', הגישו גולדברג וסיני בקשה לתיקון פרוטוקול לכב' השופטת בלטמן במסגרת התביעה בנתניה, ובתצהיר שצורף לבקשה ציינה סיני כי ההסכמה הדיונית שנכתבה בפרוטוקול מיום 27.3.2008 לא שיקפה את אשר הוסכם בין הצדדים בפועל.

הבקשה נדחתה על ידי כב' השופטת בלטמן בהחלטה מיום 29.10.09 (מוצג 8 לתיק המוצגים) כאשר הטעם לדחייה היה מועד הגשת הבקשה. עם זאת השופטת הפנתה לאמור בפסק הדין באשר לתוכן ההסדר הדיוני.

עוד קודם למתן החלטת כב' השופטת בלטמן, הגיש גולדברג את סיכומיו לערכאת הערעור וביום 4.11.09 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי לפיו הופחת סכום הפיצוי שנפסק מסך של 500,000 ₪ ל-230,000, תוך השארת ההוצאות שנפסקו על סכומן.

לטענת לוי, לו גולדברג וסיני היו מוודאים שבפרוטוקול הדיון כתובה ההסכמה הדיונית כלשונה, לבית המשפט שלערעור לא הייתה כל הצדקה להתערב ולהפחית את הפיצוי (סעיפים 14-10 לכתב התביעה שכנגד). נטען כי אי הגשת בקשה לתיקון הפרוטוקול בזמן אמת , דהיינו בסמוך לאחר הדיון בתביעה בנתניה ביום 27.3.08, הובילה לכך שערכאת הערעור הפחיתה את סכום הפיצוי.

לוי טוען כי התנהגותם של גולדברג וסיני עולה כדי רשלנות לפי סעיף 35 לפקודת הנזיקין, וכן הפרת חובה חקוקה (סעיף 54 לכתב התביעה שכנגד). לטענתו, היות הנזק שנגרם לו הינו כשיעור הסכום שהפחית בית המשפט המחוזי, ומאחר והתביעה בנתניה הוגשה ביום 30.11.2006, הרי שסכום הפיצוי כולל ריבית והצמדה עד ליום הגשת התביעה שכנגד עומד על סך של 380,651 ₪ (סעיף 41 לכתב התביעה שכנגד).

גולדברג וסיני לא מכחישים כי הסכמתם הדיונית של הצדדים בתביעה בנתניה לא מצאה ביטוי בפרוטוקול בתביעה בנתניה (סעיף 21 לכתב ההגנה בתביעה שכנגד), אך טוענים כי לוי מעולם לא הגיש בקשת רשת ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בע"א 17153-02-09 (סעיף 25 לכתב ההגנה בתביעה שכנגד).
לטענתם, גם לו הפרוטוקול ובו ההסכמה הדיונית היה מנוסח אחרת, עדיין לערכאת הערעור הייתה סמכות להתערב בסכום הפיצוי (סעיף 43 לכתב ההגנה בתביעה שכנגד).
גולדברג וסיני הוסיפו כי בניגוד לטענת לוי בתביעתו, עצם הגשת הבקשה לתיקון פרוטוקול אינה מוכיחה כי הם מודים שהתרשלו, אלא הם ביקשו לתקן את הפרוטוקול על מנת להבהיר את ההחלטה של בית המשפט בתביעה בנתניה, שפורשה באופן שונה על ידי ערכאת הערעור במסגרת הנסיון להשיג תוצאה טובה ככל האפשר במסגרת הערעור (סעיפים 48-47 לכתב ההגנה בתביעה שכנגד).
גולדברג וסיני טוענים כי ערכאת הערעור הפחיתה באופן ניכר את שיעור הפיצוי, משום שזה נקבע, לדעתם, ללא יחס סביר לנזק וכי היו עושים כן גם באם ההסדר הדיוני היה מנוסח במדויק לפי המוסכם (סעיף 53 לכתב ההגנה לתביעה שכנגד).

הראיות שהובאו בפניי מובילו למסקנה כי אכן ברמה הראשונית, בייצוג לוי מול בית משפט השלום בנתניה, ניתן לקבוע שגולדברג וסיני התרשלו בכך שלא דאגו כי ההסכמה הדיונית אליה הגיעו עם אורי תירשם באופן מדויק שישקף את מלוא ההסכמות בפרוטוקול הדיון מיום 27.3.2008, ומסיכומי הצדדים עולה, לכאורה, כי אין ממש מחלוקת בענין זה.

גולדברג אישר כי ההסכמה הדיונית הייתה כי אם יימצא , בבדיקת הפוליגרף , שאורי משקר, הוא יחויב בפיצוי מוסכם בסך 500,000 ₪ לטובת לוי.

בתצהירו פירט גולדברג כי בדיון שהתקיים ביום 27.3.2008, גילתה השופטת בלטמן, שלא לפרוטוקול , את דעתה כי ככל שבבדיקת הפוליגרף יתברר שגרסתו של אורי לגבי מתן הסכמה של לוי לפתיחת המוסך האחר על ידו בקרבה למוסך שהיה שייך בשותפותם, שקרית, סכום הפיצוי שייפסק לטובת לוי יעמוד על סך 500,000 ₪, ללא קשר לראיות שהגיש גולדברג בשם לוי בעניין הנזק (ת/3 סעיף 18).
גולדברג ציין מפורשות כי הסכמת הצדדים הייתה לפיצוי כספי מוסכם ע"ס 500,000 ₪ ככל שבבדיקת הפוליגרף יימצא כי אורי שיקר, ועל כן לטענתו הוא לא ראה בעיה באופן שבו נוסחה הסכמת הצדדים (ת/3 סעיף 19).

גם בעדותו ציין גולדברג כי הפרוטוקול לא משקף את כל מה שהיה באולם, שכן לטענתו היה ברור לו שהפיצוי עליו מדברת השופטת בלטמן הוא 500,000 ₪ (עמ' 9 ש' 13-10). לטענתו, כשקרא את הפרוטוקול, רוח הדברים שיקפה את ההסכמה הדיונית, והוא היה משוכנע שהשופטת בלטמן מתכוונת לפסיקת פיצוי מוסכם של 500,000 ₪, ולראיה – כך היא גם פסקה בסופו של יום (עמ' 9 ש' 16-14).

אוסיף ואומר כבר עתה כי אני דוחה את נסיונה של סיני (שנזנח בסיכומיה) לטעון אחרת בתצהירה, וצודק ב"כ לוי שלא היה מקום שדווקא היא, שנתנה תצהיר התומך בבקשה לתיקון הפרוטוקול תנסה בהליך זה לשכנע אחרת, דהיינו שההסדר הדיוני אכן שיקף את הסכמות הצדדים.

לאור העובדה שבפרוטוקול הדיון מיום 27.3.2008 לא צוין כי אורי ישלם ללוי פיצוי מוסכם בסך 500,000 ₪, אלא צוין כי סכום התביעה יוגבל נוכח ההסדר הדיוני עד לסך של 500,000 ₪ , ניתן לקבוע כי ברמה הראשונית, גולדברג וסיני התרשלו בכך שלא דאגו שתירשם בפרוטוקול ההסכמה המפורשת בין הצדדים.

אני מקבלת את הטענה כי עד להגשת הערעור על פסק הדין בתביעה בנתניה, לא התעורר הצורך להגיש בקשה לתיקון פרוטוקול (שכן פסק הדין שניתן תאם את כוונת הצדדים כפי שזו הובנה ע"י ב"כ לוי) . גולדברג וסיני לא צריכים היו לצפות שאורי יטען בניגוד להסכמה הדיונית שהושגה (גם באם זו לא השתקפה באופן מלא בהסדר). על כן, בניגוד לנטען על ידי לוי, ההתרשלות של גולדברג וסיני אינה נעוצה באיחור בהגשת הבקשה לתיקון הפרוטוקול (ראו סעיף 49 לסיכומי לוי), אלא בעצם העובדה שלא דאגו בדיון עצמו לוודא כי ההסכמה הדיונית כלשונה היא זו שנכתבה בפרוטוקול.

אינני מוצאת מקום להרחיב בשאלת קיומה של התרשלות ראשונית זו, שכן כאמור, אני סבורה שמסיכומי הצדדים עולה למעשה שאין מחלוקת כי חובת עורך הדין היתה להקפיד שהפרוטוקול ישקף באופן מדויק את ההסדר הדיוני, בוודאי מקום בו מדובר בהסדר דיוני שלטעמם היה משמעותי ואף "דרמטי" במובן מסויים, בכך שהטיל את מלוא המשקל בהכרעה בהליך על בדיקת הפוליגרף של אורי, אשר הוסכם כי תהא לה תוצאה חד-ערכית (לדחיית התביעה או לקבלתה בסכום הפיצוי המוסכם באופן מלא).

אין מדובר במקרה זה בטעות בשיקול הדעת של עורך הדין, אלא בטעות שמקורה אי הקפדה מספקת על התאמת הפרוטוקול להסדר הדיוני, דהיינו אי הקפדה על כך שההסדר יקבל שיקוף מדויק בפרוטוקול, כך שלא ניתן יהא להתווכח על תוכנו בבוא המועד ליישומו.

אלא שלמרות דברים אלו אני סבורה שלוי לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח קשר סיבתי בין התרשלות זו לבין הנזק הנטען, ובניגוד לטענות ב"כ, אין המדובר בדבר פשוט וברור לגמרי. הנסיון להסיק קיומה של רשלנות מכך שקיימת התרשלות בשלב ניסוח ההסדר הדיוני (בהליך בבימ"ש השלום) ותוצאה מסוימת בשלב מאוחר יותר (בהליך הערעור), איננה מעידה על קיום קשר סיבתי בין השניים. משמע, העובדה כי ערכאת הערעור היא זו שבסופו של דבר הפחיתה את הפיצוי שנקבע במסגרת פסק הדין בתביעה בנתניה מ-500,000 ₪ ל-230,000 ₪ , אין בה כדי להביא למסקנה כי הפחתה זו נובעת מרשלנות עורכי הדין, אלא יש להוסיף ולבחון את הקשר הסיבתי בשני אופנים:
הראשון, כטענת גולדברג בסיכומיו, כי מדברי ההרכב בערכאת הערעור, שנאמרו שלא לפרוטוקול, עלה כי גם באם ההסדר הדיוני היה קובע שבמקרה שבדיקת הפוליגרף תעיד על כך שאורי משקר, אזי ייפסק סכום הפיצוי המוסכם בסך של 500,000 ₪, אזי היתה לביהמ"ש סמכות ואף חובה לבחון באם קיים "יחס משפטי" בין סכום הפיצוי המוסכם לנזק, ולפיכך היו מתערבים בפסק הדין גם באם הנוסח היה תואם את הסכמות הצדדים.
השני, עליו שם ב"כ סיני יהבו בסיכומיו, כי משנתן לוי את הסכמתו להכרעת בית המשפט המחוזי בערעור בפסק דין שניתן על דרך הפשרה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט, לאחר שקיבל הסבר מלא של משמעות ההסכמה למתן פסק דין על דרך הפשרה, לרבות האפשרות להביא ראיות לענין הנזק ולעשות נסיון לתקן את הפרוטוקול, יש כדי לנתק את הקשר הסיבתי, באם קיים, בין ההתרשלות לנזק.

לאחר בחינת מכלול הראיות אני קובעת כי לא קיים קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק הנטען, בין אם בשל כך שלא שוכנעתי כי ניסוח ההסדר הדיוני באופן התואם את המוסכם לא היה מונע התערבות של בית המשפט המחוזי, ובין אם בשל כך שלוי, בהסכמתו לניהול ההליך לפי סעיף 79א' בפני בית המשפט המחוזי, הביא לניתוק הקשר הסיבתי, באם זה קיים, בין ההתרשלות לנזק הנטען.

העדר קשר סיבתי משפטי
בתצהירו פירט גולדברג כי ביום 21.5.2009 התקיים דיון מקדמי בערעור בפני כב' השופט אברהם יעקב (ראו מוצג 11) . לטענת גולדברג, בתום הדיון גילה השופט אברהם את דעתו כי סיכויי הערעור נמוכים (יוזכר כי מי שהגיש את הערעור הוא אורי, אחיו של התובע- פ"ל), אך ב"כ של אורי השיב כי הוא עומד על הערעור וביקש שייקבע מועד דיון בפני הרכב (ת/3 סעיפים 29-27).

גולדברג ממשיך ומפרט בתצהירו (סעיפים 31-32 לת/3) כי ביום 17.9.2009 התקיים דיון בערעור בפני הרכב, וכי מיד בפתח הדיון הלא פורמאלי גילה ההרכב את דעתו כי שגה בית המשפט קמא (השופטת בלטמן בתביעה בנתניה) כשפסק את מלוא הסכום על פי ההסכם הדיוני, שכן חייב להיות יחס משפטי בין סכום הפיצוי לנזק . לטענתו השופטים ציינו כי גם אם תתקבל טענת לוי כי כוונת הצדדים בהסדר הדיוני הייתה להעמיד את סכום הפיצוי המוסכם על סך של 500,000 ₪ , ולא כפי שנוסח "עד 500,000 ₪" היתה להם סמכות להתערב בסכום הפיצוי וזאת בשל העדר "יחס משפטי" (במובן של סעיף 15א לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה)תשל"א-1970, בין הפיצוי המוסכם לבין הנזק.

לטענת גולדברג בסיכומיו, דברים אלו אושרו בעדות לוי (על אף האופן שבו התנהלה חקירתו), ומכאן שיש לקבוע כי אכן זו היתה עמדת בית המשפט המחוזי, משמע שגם באם הפרוטוקול היה משקף, באופן מלא את הסמכות הצדדים, הדבר לא היה משנה את עמדת ביהמ"ש לערעור, וממילא במתן ההסכמה להליך של 79א' (שלוי נתן לאחר שהבין את התמונה המלאה ואף שמע את דברי השופטים באולם) הושגה התוצאה המירבית שניתן היה להשיג.

מנגד טוען לוי שאין לבסס ממצא על עדותו של גולדברג באשר לדברים שאמרו השופטים בדיון ולא תועדו בפרוטוקול (מה גם שכלל לא הוצג פרוטוקול הדיון בערעור) ואין להסיק מעדותו של לוי שהוא מאשר את טענותיו אלו של גולדברג. בכל מקרה, לוי הינו בבחינת הדיוט שאינו מבין אספקטים משפטיים ולפיכך אין לייחס לו הבנה של דברים שאמרו השופטים, אלא יש לראותו כמי שהסתמך באופן מלא על דברי גולדברג כב"כ.

כאמור לעיל, לאחר בחינת הדברים לעומקם, לרבות עיון חוזר בפרוטוקול (אשר בהיותו מוקלט מתעד בצורה המיטבית את התנהלות חקירתו של לוי) אני סבורה שגולדברג הוכיח טענותיו ביחס לעמדות שהציגו שופטי ההרכב בערעור, ולמעשה לוי אישר, ולו ב"חצי פה" כי הבין שביהמ"ש לערעור מתכוון להתערב בפסק הדין ומשכך, העדיף, בהתאם לעצת גולדברג ועל מנת שלא לקחת על עצמו סיכון נוסף, לתת הסכמה להסדר הדיוני.

אני מקבלת את טענת לוי כי יתכן שהוא לא הבין, באופן מלא, את האספקטים המשפטיים שהעלו השופטים, ומשכך לא ניתן להסיק מתשובותיו בחקירה כי הבין שמבחינה משפטית קיים קושי בהסדר הדיוני גם באם היה משתקף באופן מלא בפרוטוקול, אולם תשובותיו מעידות באופן ברור שהוא הבין שעמדת השופטים היתה שההסדר הדיוני שהושג לא היה מונע את התערבותם, ובלשונו:

"עו”ד גולדברג: מר לוי, אני עוד פעם אומר לך שאתה שמעת במו אוזניך,
העד: מה אני?
ש. שמעת במו אוזניך שלושה שופטים בבית משפט מחוזי שאומרים ומביעים דעתם בדיון כדלקמן. לא משנה מה היה ההסדר הדיוני בבית המשפט,
ת. אז למה היינו שם?
ש. תקשיב רק שנייה.
כב’ השופטת: תקשיב עד הסוף.
עו”ד גולדברג: תקשיב עד הסוף. אם לא תוכיח ותראה לנו קשר בין הסכום 500, 800, 200 לבין הנזק שנגרם לך אנחנו לא פוסקים 500. שמעת את זה או לא שמעת?
העד: לא, לא, זה הם אמרו, אבל זה לא מה שסוכם.
ש. הבנתי.
ת. זה הם אמרו.
כב’ השופטת: הם השופטים.
עו”ד גולדברג: אבל הם קובעים.
כב’ השופטת: מר לוי, הם השופטים?
העד: כן.
(עמ' 61 שורה 15 עד עמ' 62 שורה 4 ההדגשות לא במקור – פ"ל )

הפרוטוקול משקף גם את התרשמותי "בזמן אמת" כי לוי הבין את שנשאל והשיב באופן ברור כי אכן השופטים ציינו בדבריהם לצדדים כי בהעדר ראיות לייחס בין הנזק שנגרם לבין הסכום שנקבע אין בסיס לפסיקת הסך של 500,000 ₪. (עמ' 63 שורות 12-13).

אמנם בהמשך החקירה, ולאחר שהועלתה התנגדות בדיעבד לשאלה שכבר נשאלה ונענתה באופן ברור לטעמי, השיב לוי לשאלה דומה, אשר נוסחה אחרת, דברים שניתן להבינם באופן מעט שונה , אולם אני סבורה כי דברים אלו אינם סותרים את אישורו הראשוני כי השופטים אכן הבהירו את עמדתם כפי שציין גולדברג בעדותו שכן הם לא מתייחסים ישירות לשאלה שנשאלה, כפי שנהג לוי לא פעם בעדותו, וכך נאמר בהמשך:
"כב’ השופטת: כן מר לוי, אז השאלה תוקנה ככה שהאם נכון שבדיון בערעור אתה שמעת את השופטים בהרכב בערעור אומרים שגם אם היה כתוב בפרוטוקול בשלום 500, רק 500 ולא עד 500, זה לא היה, תקשיב, זה לא היה משנה מבחינתם בערעור את התוצאה כי הם היו דורשים בכל מקרה לראות קשר בין גובה הנזק לבין הפסיקה.
עו”ד גולדברג: נכון.
העד: לא שמעתי את המילה, שמעתי את המילה עד. הם אמרו עד, לא 500 ולא,
כב’ השופטת: טוב.
העד: זה בומבך אמר,
כב’ השופטת: לא, לא להוסיף. רק לענות. לא להוסיף כל פעם.
עו”ד גולדברג: לא שאלו אותך מה בומבך אמר. שאלו אותך כרגע,
כב’ השופטת: הוא ענה.

(עמ' 64 שורה 22 עד עמ' 65 שורה 6)

לאור קביעתי זו, אני מקבלת את טענת גולדברג כי לא ניתן לקבוע, בהסתברות שעולה על 50% כי ניסוח מדוייק של ההסדר הדיוני היה מביא לתוצאה אחרת בערעור. עמדת השופטים בערעור כפי שזו הובאה לעיל תואמת את המצב המשפטי לפיו, גם באם נקבע פיצוי מוסכם, יש לבית המשפט סמכות להפחיתו באם הוא נקבע ללא "יחס סביר" לנזק הצפוי.

אמנם נכון כי מדובר בסמכות שבית המשפט יעשה בה שימוש בזהירות רבה בשל היותה ביטוי להתערבות בהסכמות הצדדים (ע"א 18/90 חשל חברה למסחר ונאמנות בע"מ נ' פרידמן (פ"ד מו(5) 257, 264 (1992), אולם בית המשפט המחוזי למעשה הבהיר כי פסק הדין של בימ"ש השלום לא יכול, מבחינתם, לעמוד על כנו, בהעדר הצבעה על יחס סביר כזה (שכן כלל לא הובאו ראיות לענין הנזק קודם למתן פסק הדין בתביעה בנתניה).

משמע, שגם באם ההסדר הדיוני היה מנוסח באופן מדוייק יותר, קיים סיכוי גבוה, שאינו פחות מ-50%, שערכאת ערעור היתה מתערבת בו, ולא ניתן לקבוע כי ההסתברות גבוהה יותר לכך שבית המשפט לערעור לא היה מתערב בו.

מכאן שלוי לא עמד בנטל, המוטל עליו, להוכיח את הקשר הסיבתי בין ההתרשלות באי ניסוח מדויק של הפרוטוקול לבין הנזק הנטען.

ניתוק הקשר הסיבתי
גם באם מאן דהוא יסבור שטעיתי במסקנתי זו, הרי שאני סבורה שגם באם ניתן להצביע על קשר סיבתי בין ההתרשלות לנזק, הרי שקשר סיבתי זה נותק משלוי נתן הסכמה מודעת, לטעמי, להסדר הדיוני בבית המשפט לערעור, תוך שהבין כי במתן הסכמה זו יופחת הסכום שאורי יחויב בו, וזה יקבע על הרצף שבין 0 ₪ ל-800,000 ₪, תוך שיתאפשר לו להביא בפני ביהמ"ש המחוזי את מלוא ראיותיו באשר לגובה הנזק.

אני דוחה את טענות לוי, השזורות פעם אחר פעם בסיכומיו, כי יש לראותו כהדיוט שאינו מבין דבר במשפטים ולפיכך הוא נתן הסכמתו לכל עצה משפטית שגולדברג וסיני, עליהם סמך, מבלי להבין את המשמעות של מתן ההסכמה. מהראיות שהובאו אני מסיקה אחרת, ומבלי להכנס לקרביהם של עדויות לוי ואשתו, אומר רק כי מצאתי אותן, בעיקר זו של לוי, חמקמקה תוך נסיון לגמד את הבנתו בהתנהלות ההליך. אמנם מדובר במוסכניק, שאינו אולי "איש ספר" אולם התרשמתי כי יש לו חוכמת חיים ותובנות ברורות, ואינני מקבלת את הטענה כאילו היה חסר יכולת לקבל החלטה מושכלת במצב שנוצר בבית המשפט המחוזי.

לגבי ההסבר שניתן ללוי על ידו, טוען גולדברג בתצהירו כך: " לאחר שהסברתי לתובע שכנגד אשר נכח עימי בדיון את האופן שבו רואה ההרכב את פני הדברים, נתן הלה את הסכמתו המפורשת להצעת ההרכב, וזאת לאחר שהבין "לאן נושבת הרוח", חרף ההתלבטות שלי עצמי בעניין זה, אולם למעטה (הטעות במקור- פ"ל) היה ברור כי הערעור יתקבל במידה ולא נסכים" (ת/3 סעיף 34).

בעדותו פירט גולדברג פרטים נוספים לגבי האופן בו הסביר ללוי אודות הצעת בית המשפט המחוזי לפיה יינתן פסק דין על דרך הפשרה. וכך העיד: " הדבר התגבש בבית הקפה של בית המשפט המחוזי בפתח תקווה. שם ירדה עוה"ד רוית, רעייתו של הנתבע, אדון דורון ואנוכי. הם רצו להבין את מה שהיה בדיון וההצעות ומה זה 79א' וכו'. הסברתי להם. אמרתי להם שגם אני לא מוצא חן בעיניי מה שהיה באולם. אמרתי להם שהם יקבלו את הערעור אם לא נסכים לאיזשהי וריאצה ואז הם שאלו אותי לגבי הפרוטוקול שכתוב "עד" ואז הסברתי להם את מה שהסברתי בבית המשפט ובסופו של דבר הוסכם ל79א' וכמו כן אני הצעתי על פי השיחה איתם, להגיש את הבקשה לתקן את הפרוטוקול למרות שאני לא חושב שיש סיכוי וזה יעזור, אך זו תהיה עוד נקודה אם השופטת תרצה להגן על 500,000 ₪ אולי היא תמצא לנו משהו. והיא מצאה. השופטת בלטמן בהגינותה הפנתה לסעיף 14 ששם הסבירה א ת הנסיבות. זה היה חלק מהמאמצים לנסות ולהשפיע על פסק הדין בערעור וזא ת כנקודה נוספת. בהחלטה שהיא נתנה, גם עזר..." (עמ' 10 ש' 12-4) (ההדגשות שלי- פ"ל) .

גם סיני פירטה בעדותה כיצד התנהלו הדברים בדיון בפני ערכאת הערעור. סיני העידה כך: "...אנחנו אחרי בית משפט מחוזי התייחס למילה עד זה שאנחנו ודורון היה כמובן שותף לזה ואני הייתי כמובן גם שם. יואל אמר לו תקשיב, אפשר לנסות להגיש בקשה לתיקון פרוטוקול למרות שעבר זמן ולמרות שהסיכויים שלנו לזכות בו הם לא גבוהים. אבל זה מקצה שיפורים שאנחנו יכולים לעשות בדיעבד. זה המקסימום שאנחנו יכולים לעשות. דורון אמר תעשו כל מה שצריך כדי לעשות את המקצה שיפורים..." (עמ' 149 ש' 15-9) (ההדגשות שלי- פ"ל) .

ניתן להיווכח גם מעדותו של גולדברג וגם מעדותה של סיני כי עובר להסכמת לוי לפסק דין על דרך הפשרה, גולדברג הסביר ללוי שישנה בעיה באופן בו נוסח הפרוטוקול בתביעה בנתניה, ושערכאת הערעור נוטה לכיוון של התערבות בפסק הדין בתביעה בנתניה, ועל כן עדיף ללוי להסכים לפסק דין על דרך הפשרה. כמו כן, הוסבר ללוי כי ניתן לנסות ולהיטיב את המצב על ידי הגשת בקשה לתיקון הפרוטוקול בתביעה בנתניה , גם זה מלמד על כך שהוסבר ללוי שקיימת בעייתיות עם האופן בו נוסח ההסדר הדיוני בפרוטוקול.

רוית העידה שהיא זוכרת שההרכב בערכאת הערעור אמר שאחת הסיבות שלא מגיע להם 500,000 ₪ כי הנזק היחסי לא מגיע לסכום זה, ואז התובע כדי "להציל איכשהו את הפשלה" אמר להם להשיג הוכחות לנזק (עמ' 20 ש' 23-20). רוית אישרה שלאחר הדיון בפני ההרכב הייתה הפסקה ואז הם ירדו למטה, לבית הקפה, אך לטענתה, הכל היה בלחץ, וגולדברג לא הסביר לה שהחלטת ההרכב נובעת מטעות שלו (עמ' 20 ש' 33-32) . עם זאת בהמשך, היא הודתה שגולדברג הסביר להם שיכול להיות שבית המשפט לא יפסוק להם דבר (עמ' 21 ש' 4-3). כן היא הודתה ש גולדברג הסביר להם מה זה 79 א (עמ' 21 ש' 8-7).

מעדותו של לוי קשה היה לחלץ תשובה סדורה לגבי השאלה האם גולדברג וסיני הסבירו לו עובר להסכמתו לפסק דין על דרך הפשרה, מה עומד על הפרק. ניכר כי הוא השיב תשובות מתחמקות ומתחכמות: תחילה העיד כי גולדברג אמר לו להסכים ל79א כי הוא יכול להפסיד הכל (עמ' 113 ש' 6-5); אחר כך כשנשאל האם הסכים ל-79א לאחר שהוסבר לו שהסכום יופחת , השיב כי עורכי הדין ייעצו לו להסכים לזה (עמ' 113 ש' 23); אחר כך אמר שהמליצו לו ל קבל את הייעוץ המקצועי ולהסכים לפשרה (עמ' 114 ש' 20, 22); וכשנשאל האם היה נוכח באולם כשההרכב הציע את מה שהציע השיב כי רק ישב באולם כמו עציץ (עמ' 115 ש' 15), אך בהזדמנות אחרת דווקא העיד כי הוא כן שמע שחברי ההרכב אמרו שהוא צריך להוכיח קשר בין סכום הפיצוי לנזק שנגרם לו ( עמ' 61 ש' 24).

השתכנעתי כי גולדברג וסיני הסבירו ללוי וגם לרוית מה המשמעות של פסק דין על דרך הפשרה, כפי שגם העידה רוית. כמו כן, השתכנעתי כי גם לוי וגם רוית הבינו שהייתה טעות, "פשלה" כלשון רוית, שצריך לתקן, והיא ניסוח ההסדר הדיוני בתביעה בנתניה לא באופן המשקף את הסכמות הצדדים. מעבר לכך, העדויות מלמדות כי מלבד ההבנה של לוי ורוית אודות המחדל, הם דנו עם גולדברג וסיני לגבי אופן תיקון המחדל והוא הגשת בקשה לתיקון הפרוטוקול בו נוסח ההסדר הדיוני.

גם באם לא נאמר ע"י גולדברג וסיני בפה מלא באותה השיחה כי הטעות נובעת ממחדל שלהם אין בכך לאיין את העובדה כי ניתן ללוי ולרעייתו שנכחה הן בדיון והן בשיחה, מלוא ההסבר הנדרש בכדי לקבל את הסכמתו לנהל את הליך הערעור על דרך הפשרה. גם באם אצא מההנחה שבאותו מעמד עוה"ד המליצו ללוי לקבל את עצתם וכי הדבר נעשה תחת לחץ מסויים בשל כך שההרכב דרש את התשובה באופן מיידי ובדיון , אינני סבורה שמדובר במצב שבו ניטלה מלוי האפשרות לשקול את הדברים ולקבל החלטה מושכלת על בסיס הבנתו שמתן הסמכות לבית המשפט לערעור הינה ה"רע במיעוטו" במצב שנוצר.

אני מוצאת שיש בהתנהלות לוי אשר קיבל את עצת ב"כ אז (שלא הוכח כי היתה שגויה) והבין שהוא מסכים להסדר דיוני בפני בית המשפט המחוזי על מנת להקטין את הסיכון שלו בהמשך ניהול ההתדיינות עם אורי, לבוא לאחר שנים ולטעון כנגד תוצאות הסדר זה, משום חוסר תום לב דיוני, אשר גם בו יש כדי להקים מניעות כנגד טענת הרשלנות.

על כן, אני קובעת כי בהעדר קשר סיבתי בין אופן ניסוח הפרוטוקול לבין תוצאת ההליך בערעור או כי הסכמת לוי בהליך הערעור מנתקת את הקשר הסיבתי בין המחדל הראשוני באי הקפדה על ניסוח הפרוטוקול בתביעה בנתניה לבין התוצאה הסופית של הליך הערעור, דין טענת הרשלנות כלפי עוה"ד להדחות.

הכרעתי זו מאיינת את הצורך לדון בשאלה האם היה על לוי לכלול את טענותיו להתרשלות גולדברג וסיני בתביעה בת"א או להגיש בתביעה בת"א בקשה לפיצול סעדים או האם יש משמעות לשיהוי בהגשתה. אומר רק כי שני הצדדים בחרו להתנהל בצורה של "שמירת טענות" ואי העלאת כל הטענות שניתן היה להעלות בתביעה בת"א, אולם לאחר שמיעת הראיות בתיק זה, ולנוכח התנהלות ב"כ הצדדים האחד כלפי השני (בעיקר גולדברג וסיני וב"כ לוי), אין לי אלא להסיק שחלק מההתדיינות נובעת מטינות אישיות שפיתחו אלו, אף מעבר ובנוסף לאלו שבין הצדדים עצמם.

עריכת תחשיב שגוי שהובילה לתשלום סכומי ריבית והצמדה על ידי הנתבע במסגרת הליכי הוצל"פ
טענה נוספת שהעלה לוי להתרשלות מצד גולדברג הינה כי לאחר שניתן פסק הדין בערעור (ע"א 17513-02-09), בו כאמור הופחת סכום הפיצוי שצריך לשלם אורי מ-500,000 ₪ ל-230,000 ₪, פתח אורי בהליכי הוצל"פ להשבת הסכום הכספי המגיע לו לאור הפחתת הפיצוי בו חויב. במסגרת הליכים אלו, נטען כי גולדברג ערך תחשיב שגוי וכתוצאה מכך נאלץ לוי לשאת ב תשלום חיובי ריבית והצמדה בגין מספר שנים (סעיפים 49-42 לכתב התביעה שכנגד). סכום זה עומד לטענת לוי על סך של 30,000 ₪ (סעיף 51 לכתב התביעה שכנגד).

גולדברג טוען מאידך כי לוי לא גילה בפני בית המשפט את התמונה המלאה , וזו היא: במסגרת הליכי ההוצל"פ נגד אורי נגבו על ידי גולדברג 713,250 ₪ (תיק הוצל"פ בחיפה 02-XX553-09-9). בעקבות הכרעת בית המשפט המחוזי התקיימו בין הצדדים הליכי הוצל"פ להשבת סכומים. הצדדים הגישו תחשיבים, וביום 4.2.2010 קיבלה הרשמת את תחשיבו של אורי, ו גולדברג הגיש ערעור שהתברר כרע"צ 38665-04-10, והתקבל. בקשת רשות ערעור שהגיש אורי נדחה. לאחר מכן, בחודש אוקטובר 2011 הפסיק לוי את ייצוגו של גולדברג. לוי פנה ל גולדברג באמצעות חלופת מכתבים וטען כי ג בה שכר טרחה מעבר למה שסוכם, אך בפניות אלה לא העלה טענות לגבי חיוב בריבית והצמדה בעקבות עריכת תחשיב שגוי (ת/3 סעיפים 53-44).

לטענת גולדברג, לאחר הפסקת הייצוג המשיך לוי בהליכי ההוצל"פ באמצעות מייצגו החדש, והוא אינו יודע מה עלה בגורלם של הליכים אלו, אולם לטענתו ככל שבעקבותיהם נגרמו ל לוי נזקים, הרי שהם אינם קשורים אליו (ת/3 סעיף 54) , ובכל מקרה לא ניתנה לגולדברג וסיני הזדמנות לשכנע את רשמת ההוצל"פ שהתחשיב שהגישו הוא נכון בשל הפסקת ייצוגם את לוי (סעיפים 58-57 לכתב ההגנה בתביעה שכנגד).

לגבי המומחה שמונה מטעם בית המשפט במסגרת הליך ההוצל"פ לעריכת התחשיב, הרי שחוות דעתו ניתנה ביום 27.6.2012, כאשר כבר לא ייצג את לוי, ולוי גם לא ביקש לחקור אותו ולא הגיש שאלות הבהרה, ועל כן אין לו להלין אלא על עצמו (ת/3 סעיף 55). גולדברג טוען כי לו היה ממשיך בייצוג, היה מצליח להביא לאישור התחשיב שהגיש, שהוא לטעמ ו מדויק לחלוטין (עמ' 11 ש' 18), ובכל מקרה הסטייה הקלה אינה מהווה רשלנות (ת/3 סעיף 61).

לאחר עיון במלוא טיעוני הצדדים אני מוצאת לדחות גם את טענתו זו של לוי. ראשית, לוי לא הוכיח מה הוא הפרש חיובי הריבית וההצמדה שנגמרו לו בשל ההתרשלות הנטענת באמצעות חוות דעת שנערכה לצורך הוכחת ענין זה, אלא הסתפק בהפניה לחוות דעת שנערכה בהליך ההוצל"פ בחיפה (ראו מוצגים 36 ו-37), אשר עורכה לא נחקר לפניי ולא הובהר כיצד נערך החישוב . שנית, גם אם נצא מנקדת הנחה כי אכן התחשיב שערך גולדברג שגוי, וכי בסופו של דבר לוי חויב בהפרשי הצמדה וריבית ב של כך, עדיין אין להסיק מכך באופן "אוטומטי" כי גולדברג התרשל בעריכת התחשיב ; לא מן הנמנע שגם עורך דין סביר ומלומד יכול ויטעה בשיקול דעתו, וטעות בשיקול דעת איננה בבחינת רשלנות ואיננה גוררת חיוב בפיצויים (ראו ע"א 735/75 רויטמן נ' אדרת, פ"ד ל(3) 75, 80) (1976)). בהקשר זה יצוין כי לא הובאו בפני ראיות מספקות על מנת לקבוע כי גולדברג ערך את התחשיב באופן רשלני ובסטייה משיקול דעת ומיומנות סבירה שנדרשה ממנו , ועצם העובדה שהליך ההוצל"פ הסתיים, לאחר הפסקת ייצוג לוי ע"י גולדברג, בתוצאה השונה מזו שנטענה בתחשיב שהגיש גולדברג, איננה מנביעה את המסקנה כי גולדברג התרשל.

אי הגשת בקשה לשומת הוצאות בתביעה בנתניה

לטענת לוי במשך שנים גולדברג לא הגיש בקשה לשומת הוצאות בתביעה בנתניה, ורק לאחר שהחליף את ייצוגו , נפסק לזכותו סך של 20,000 ₪ הוצאות משפט (סעיף 52 לכתב התביעה שכנגד).

גולדברג טוען כי לוי לא הגיש ראיה כלשהי לפיה נגרם לו נזק בעקבות המחדל המיוחס לו (ת/3 סעיף 56). עוד טוען גולדברג כי הסיבה בעטיה לא הגיש את הבקשה לשומת הוצאות הינה כי עד למועד סיום ייצוגו את לוי לא הסתיימה ההתחשבנות מול אורי על בסיס פסק הדין (לאחר הערעור), ועל כן הוא יכול היה להגיש את הבקשה לשומה גם לאחר מכן (עמ' 10 ש' 33-32).

אין מחלוקת בין הצדדים כי בסופו של דבר נפסקה שומת הוצאות לטובת לוי (ראו מוצג 10) , ועל כן לא ברור מה הוא הנזק הנטען. משכך אין צורך לדון בשאלת התרשלות או היעדר התרשלות. משכך, אני דוחה את טענתו של לוי להתרשלות בהקשר זה.

האם הוכחה עילת תביעה כנגד סיני?
לאור קביעותי מהן עולה כי דין התביעה שכנגד להידחות לגופה , מתייתר הצורך לדון בשאלה האם סיני ייצגה את לוי בפועל והייתה שותפה פעילה בקבלת ההחלטות או האם תפקידה התמצה בהיותה "המתווכת" בין גולדברג ללוי , כפי שטענה בעדותה לפניי.

אומר רק, מעבר לנדרש ומאחר ואני סבורה שיש מקום לאמירה ערכית בענין באשר למעמדו של עו"ד "מתווך" כנטען, כי באם הייתי מקבלת את התביעה שכנגד הייתי מוצאת לחייב גם את עו"ד סיני, ולו בחלק מהאחריות שכן אינני מקבלת עמדתה כי היתה רק בבחינת "מתווכת" שלא ניתן לייחס לה את ההתרשלות הנטענת . בהיותה עו"ד אשר נרשמה כמייצגת וניתן לה יפוי כוח לייצג את לוי , וגם באם חלקה בייצוג היה קטן ופחות משל גולדברג, לא ניתן להסיר ממנה כל אחריות באשר לאופן ניהול ההליכים. "תיווכה" תרם ואפשר את ניהול ההליכים באופן בו נוהלו, וחובתה כעו"ד אינה מתאייינת מעצם העובדה שהיא אינה נוטלת את המושכות ומובילה אותם, ובהסכמת לוי מפקידה את עניינים, באופן מלא בידי גולדברג.
עם זאת, לאור העדויות של גולדברג וסיני, גם באם הייתי קובעת שקיימת עילה לחיוב עוה"ד כלפי לוי, אין ספק כי חלקה באירועים היה פחות מזה של גולדברג, ויכולת השפעתה על אופן התנהלות הדיונים היתה פחותה. לא יכולה להיות מחלוקת שסיני, למרות שהתיצבה לדיונים בתביעה לא היתה מעורבת עד לפרטי הפרטים של ניהול ההליך המשפטי, אולם בהיותה חלק מצוות, אשר הבינה היטב את המהלך שהוביל גולדברג בדיון שהביא להסדר הדיוני, צריכה היתה לוודא כי מהלך זה קיבל ביטוי מלא בפרוטוקול.

סוף דבר

נוכח כל האמור, אני דוחה את התביעה והתביעה שכנגד.
שקלתי באם יש מקום להטיל הוצאות על עו"ד גולדברג חרף תוצאה זו, בעיקר לאור התנהלות ה"מזגזגת" והעמומה בפרישת טענותיו בתביעה העיקרית ובדרך הגשת תצהיריו והמסמכים שצורפו אליהם (ראה החלטות מהתאריכים: 30.5.16, 21.8.16, 25.9.16), אולם לאחר שקילת הדבר ובהתחשב גם בהתנהלות לוי בחקירתו שהביאה לצורך בהקלטה (דבר שהכביר הוצאות לצדדים) וגם בעובדה כי התביעה שכנגד (שגם במסגרתה הועלו טענות רבות שהתבררו כחסרות כל בסיס) נדחתה אף היא, אינני עושה כן.
אוסיף כי עודני מקווה שסיום הליך זה (שלטעמי צריך היה להסתיים בשלב מוקדם בהרבה בהסדר שהוצע לצדדים ו/או בגישור) יביא, סוף סוף, לסיום ההתדיינות בין הצדדים.
משכך אני קובעת שכל צו יישא בהוצאותיו.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ה' ניסן תשפ"א, 18 מרץ 2021, בהעדר הצדדים.