הדפסה

בית משפט השלום בקריות ת"א 27840-12-12

בפני
כבוד ה שופטת פנינה לוקיץ

תובע/נתבע שכנגד

מוחמד חוסיין, ת.ז. XXXXXX515
ע"י ב"כ עו"ד א. נזאל

נגד

נתבע/תובע שכנגד
מוסטפא סרחאן, ת.ז. XXXXXX460
ע"י ב"כ עו"ד ס. מטר

פסק דין

בפני תביעות כספיות הדדיות הנובעות מהסכם לביצוע עבודות חיפוי אבן לביתו של התובע/נתבע שכנגד שבכפר נחף, שהתובע הזמין מהנתבע/תובע שכנגד.

התובע/נתבע שכנגד (להלן: "התובע") הגיש תביעה כספית על סך 400,000 ₪ בה ביקש לחייב את הנתבע/תובע שכנגד (להלן: "הנתבע") לפצותו בגין אי עמידת הנתבע במועד המוסכם לביצוע העבודות והפסקת ביצוען לפני סיומן ובכך גרם לתובע נזקים שונים, לרבות עלייה בעלות השלמת העבודות.

הנתבע טוען להגנתו כי הפסיק עבודתו מאחר שהתובע סירב לשלם לו את התמורה המגיעה לו עבור השלב אליו הגיע בביצוע העבודות, ובתביעה ש כנגד שהוגשה על סך של 150,000, הוא מבקש לחייב את התובע לשלם את יתרת התמורה המוסכמת שלא שולמה לו על אף שלטענתו השלים את חלקן הארי של העבודות.

הקדמת מילין
ראשית עלי להתנצל, מקרב לב י, בפני שני הצדדים, על כך שמתן פסק הדין התעכב זמן כה רב, וזאת בשל עומס כתיבה רב שמנע ממני את השלמת פסק הדין למרות חלוף הזמן הרב.

שנית, ובעיקר, לאור העובדה כי פסק הדין ניתן רגע לפני המועד האחרון בו ייבצר ממני לתיתו לאור פרישתי, פסק הדין יהא מתומצת וקצר מאוד, שלא כהרגלי, ויכלול את הנימוקים העיקריים לקביעותי מבלי להכנס לפרטי הפרטים של המחלוקות בין הצדדים.

לאחר עיון במלוא טיעוני הצדדים, בחוות הדעת מטעמם ומטעם מומחה בית המשפט שמונה על ידי בהליך זה, אני מוצאת לנכון לדחות באופן הדדי את התביעות תוך שכל צד יישא בהוצאותיו בגין ניהול ההליך.

בבסיס קביעתי מצויה הקביעה כי הנתבע הפסיק בצדק את ביצוע העבודות שכן התובע הפסיק לשלם לו תמורתן ללא הצדקה ובניגוד למוסכם.

למסקנתי זו הגעתי חרף העובדה שהתברר בדיעבד כי הסכומים ששילם התובע לנתבע עלו על שווי העבודות שבוצעו עד לשלב הפסקת העבודות, אולם לא במידה שהצדיקה את עיכוב התשלומים לנתבע לצורך המשך ביצוע העבודות. לטעמי היו מצד התובע מחדלים רבים, הן בניהול העבודות והן בניהול ההליך הרובצים לפתחו, בין היתר הגשת תביעתו בחוסר תום לב (כפי שיפורט בקצרה להלן). לאור זאת, חרף האפשרות כי בחישובים מסויימים הוא יכול היה להיות זכאי להחזר סכומים ששילם לנתבע, אינני מורה כן.

אומר כבר עתה כי גם לפתחו של הנתבע רובצים כשלים בביצוע העבודות (ליקויים קלים ביותר בהתחשב בהיקף העבודה), אולם אלו מתגמדים לנוכח התנהלות התובע, שכמזמין העבודות היה אחראי לכך שבשל אופן ניהול העבודות נוצרו מחלוקות כה מהותיות בין הצדדים אשר הביאו להפסקת עבודתו של הנתבע בסופו של יום.

רקע עובדתי ופירוט בדבר התנהלות הצדדים וטיעוניהם
ביום 18.2.11 נחתם בין הצדדים הסכם בכתב לביצוע עבודות חיפוי אבן סביב כל ביתו של התובע שהיה בנוי במועד עריכת ההסכם.
בסעיף 3.2 להסכם פורטו העבודות הנדרשות הכוללות:
עבודות חיפוי באבן ג'מעין על שטח של 460 מ"ר
מסגרות מעוטרות עבור 12 קשתות
חיפוי סביב דלתות הכניסה, היצירה האחרוית ודלת חדר שינה הורים
חיפוי מסגרות של 17 חלונות כולל פלטות
2 עמודי אבן מלוטשים + בסיס + כותרת
אבנים בולטות בצורות שונות מעל עמודי האבן
קרניזים מעוטרים
פיגומים, שליכט מלט וזוויות מגולמנות + סמויות
נקיון כללי לאחר העבודה

התמורה המוסכמת עבור ביצוע כל העבודות נקבעה בהסכם לסך של 250,000 ₪ כולל מע"מ (סעיף 6.1) כאשר לוח התשלומים נקבע בסעיף 6.2 כדלקמן:
סך של 35,000 ₪ שולם עבור רכישת האבן עוד לפני מועד החתימה על ההסכם
סך של 30,000 ₪ ישולם עם תחילת העבודה
סך של 130,000 ₪ ישולם ב-13 תשלומים חודשיים שניתנו שיקים להבטיחם
סך של 55,000 ₪ ישולם תוך כדי ביצוע העבודה בהתאם להתקדמותה

ניתן להיווכח מהוראה זו כי הצדדים לא קבעו סכום ברור שישולם רק עם סיום העבודות.

הנתבע התחייב להתחיל בביצוע העבודות עד ליום 1.4.11 ולסיימן בתוך 10 חודשים (סעיף 8 להסכם).

אין מחלוקת בין הצדדים, על אף שלא היה לדבר זכר בתביעת התובע, כי לאחר עריכת ההסכם בכתב וביצוע חלק ניכר מהעבודות , הוסכם בין הצדדים בעל פה, בחודש 9/11 לערך , על ביצוע עבודות נוספות שהיה בהן תוספת משמעותית לעבודות המוסכמות והן כוללות עבודות דקורטיביות למסגרות החלונות במקום המסגרות שתוכננו מראש (להלן: "העבודות הנוספות").

אמנם בכתב ההגנה לתביעה שכנגד טען התובע כי לא היה מדובר בשינוי משמעותי מבחינת היקף העבודה, אולם במהלך עדותו הודה כי מדובר היה בשינוי מוחלט שלכל הפתחים בחזית הבנין (עמ' 33 לפרוטוקול).

קיימת מחלוקת מה היא התמורה הנוספת שהוסכמה ו האם הוסכם על הארכת זמן הביצוע בשל תוספת העבודות.

אומר כבר עתה, כי אני מקבלת את טענת הנתבע כי ההסכם בעל פה שינה באופן מהותי את ההסכם בכתב וכי הוסכם בין הצדדים על תוספת תשלום בסך של 100,000 ₪ והארכת זמן הביצוע ב-10 חודשים נוספים (ממועד ההסכמה) , דהיינו שמלוא התמורה לה היה זכאי הנתבע, כנגד השלמת כל העבודות (שהזמן שהוקצה לכך בהסכמה המאוחרת הוארך למעשה עד לחודש 7/12 לערך), הינו סך של 350,000 ₪. בסוגיה זו קיימות גרסאות סותרות של הצדדים, לא נערך כל מסמך בכתב על אף שההסכם ב כתב דרש כי כל שינוי יעשה בכתב, ולא היו עדים לסיכום ביניהם.

אני מעדיפה את גרסת הנתבע, בעיקר לאור העובדה כי זו קרובה יותר לאומדן של המומחה (כמו גם של המומחה מטעם התובע) באשר לשווי העבודות הכולל של העבודות שהוסכם על ביצוען, וכן בשל העובדה שאני זוקפת לחובת התובע את העובדה שהוא "השמיט" מתביעתו רכיב זה של הסכמות הצדדים. אני סבורה כי אין מדובר בהשמטה מקרית, אלא בנסיון בוטה להסתיר מבית המשפט את מלוא ההסכמות בין הצדדים מתוך מחשבה שהנתבע יתקשה להוכיח קיומה של הסכמה נוספת זו, אשר למיטב הבנתי כללה גם הסכמה לתשלום יתרת התמורה ב"שחור" על מנת לחסוך את רכיב המע"מ .
בשל חוסר תום הלב מצד התובע, אשר גם לאחר שנאלץ להודות בהסכמה נוספת ניסה ל"גמד" את היקפה ואת השפעתה על זמן ביצוע העבודות, אני מעדיפה בענין זה את גרסת הנתבע.

אין מחלוקת בין הצדדים כי עד למועד בו הפסיק הנתבע את ביצוע העבודות על ידו שולם לו סך של 200,000 ₪ (כולל מע"מ) .

בכתבי הטענות היתה מחלוקת באשר למועד הפסקת העבודות ע"י הנתבע, אולם בסיכומי הצדדים הוסכם למעשה שהנתבע הפסיק לבצע עבודות כלשהן ועזב את האתר בחודש 12/11, זאת מאחר וקמה בין הצדדים מחלוקת באשר לתמורה לה זכאי הנתבע עד לאותו המועד בעבור העבודות שבוצעו עד אז.

בהקשר זה יצויין כי אף אחד מהצדדים לא טען מה היה הסדר התשלומים שהוסכם ביחס לעבודות הנוספות, ומכאן שלמעשה לא ניתן לקבוע מה היה לוח הזמנים לתשלום התמורה, שכן הוראות ההסכם בכתב לא מכסות את התשלום עבור העבודות הנוספות. דבר זה, בצרוף לעובדה כי אחד השיקים שמסר התובע לנתבע לא כובד, היה כנראה הגורם העיקרי למחלוקת שהביאה להפסקת עבודתו של הנתבע.(כפי שיפורט בהמשך).

במהלך שמיעת הראיות התברר עוד כי במהלך שנת 2015 השלים התובע, באמצעות קבלן אחר, את העבודות. התובע טען כי שילם לקבלן האחר סך של 220,000 ₪ (בצרוף לתשלום שהוא ביצע עבור חומרים בסך של כ-12,000 ₪). לתצהירו המשלים (ת/4) צרף חשבוניות המעידות על תשלום לקבלן האחר של 150,000 ₪ בלבד.

חרף העובדה שההתקשרות עם הקבלן הנוסף בוצעה בעת שההליך המשפטי מתנהל, לא ערך התובע הסכם בכתב עם הקבלן הנוסף, דבר המעלה תמיהה ברורה לגבי טענות התובע. בהעדר מסמך בכתב או העדה של הקבלן הנוסף, אין לקבל כלל טענת התובע כי שילם עבור השלמת העבודות (לקבלן ובעבור חומרים) סכום העולה על הסכום המשתקף בחשבוניות בסך של 162,000 ₪.

מכאן שהוכח בהליך זה שהתובע שילם, לנתבע ובעבור השלמת העבודות, סך כולל של 362,000 ₪ ולא מעבר לכך.

המחלוקת העיקרית בין הצדדים נוגעת לשאלה: באיזה שלב היו מצויות העבודות בעת שהנתבע הפסיק את עבודתו?

התובע טען בתביעתו, אותה תמך בחוות דעת של מר מילוא (להלן: "מילוא") כי הנתבע השלים בסך הכל 33% מהעבודות.
כמו כן קבע מילוא בחוות דעתו אומדן להשלמת העבודות הנדרשות עוד בסך של כ-316,000 ₪. משמע שלפי הערכתו שווי העבודות שהוזמנו עולה לסך של כ-475,000 ₪ (סכום העולה באופן ניכר על הסכום המוסכם !).

לעומתו הנתבע סמך טענתו בדבר היקף העבודה שביצע על חוות דעת מר ראדי נג'ם, אשר קבע כי ע יקר עבודות החיפוי בוצעו (בשיעור של 78%), וכן בדק באופן מפורט כל חזית של הבנין וכל רכיב בעבודות (פתחים ופרטיהם) וקבע את אחוזי הביצוע שלהן. עפ"י קביעתו אחוז הביצוע של כלל העבודות הוא כ-70% (ראה סעיף 22 לחוות דעתו).

חוות הדעת של מומחה בית המשפט
לאור המחלוקות בין הצדדים מונה בהסכמה מר ליזר צפירה כמומחה מטעם בית המשפט (להלן: "המומחה").

אומר כבר עתה כי באופן חריג למדי נדרש המומחה לעריכת 3 חוות דעת, כאשר לאחר עריכת חוות הדעת הראשונה, ביקש התובע (שלא היה שבע רצון מקביעותיו), מידע נוסף לרבות באמצעות הגשת חוות דעת נוספות מטעמו של מודד ושל אדריכל. אמנם את חוות הדעת של האדריכל לא התרתי לתובע להגיש, וקבעתי כי אין לקבלה כראיה מטעמו (ראה החלטתי מיום 4.1.14 ) אולם בסופו של יום נדרש המומחה להתיחס גם ל"שיטת הניקוד" שהביא האדריכל בחוות דעתו, הכל כפי שיפורט להלן.

בחוות דעתו הראשונה קבע המומחה כי אחוז הביצוע של עבודות החיפוי שביצע הנתבע הינו 75%, ואחוז הביצוע של העבודות הדקורטיביות הינו 48%.

עוד העריך המומחה כי שווי העבודות שבוצעו הינו 195,000 ₪ (מתוך 350,000 ₪ שהוא הניח כשווי העבודות המוסכם בין הצדדים בהיותו מבטא בצורה מקורת יותר את שווין ), וכן מצא ליקויים שעלות תיקונם 7,000 ₪.
בנוסף ציין המומחה כי ראה במקום מלאי אבן חיפוי שיכול לשמש להשלמת עיקר העבודות שנותרו.

עוד קבע המומחה כי עלות השלמת העבודות באותה איכות שנדרשה מהנתבע הינה 140,000 ₪ בצרוף מע"מ ועלות פיקוח (להלן: "חוות הדעת הראשונה").

לאחר הגשת חוות הדעת הראשונה, הגיש התובע בקשה להפנות למומחה שאלות הבהרה תוך שהוא ביקש להפנות בהן לחוות דעת נוספות שנערכו מטעמו לאחר קבלת חוות הדעת של המומחה ואשר בהן העלה , בין היתר, תיזה חדשה שלא זכתה לביטוי כלשהו עד לאותו המועד, באשר לאופן הערכת העבודות הדקורטיביות שהוזמנו ובוצעו בחלקן, וכן הערכה חדשה מטעמו (שאינה תואמת את קביעת מילוא) באשר לשווי העבודות שבוצעו.

לאחר שנעתרתי, באופן חלקי לבקשות התובע, ולאחר שהמומחה השיב לשאלות הבהרה שכללו התיחסות לנתונים שלא הובאו לפניו מלכתחילה וציין כי עליו לקיים ביקור נוסף במקום קודם למתן תשובות מלאות , הוריתי למומחה להשלים חוות דעתו לאחר ביקור נוסף במקום, ואכן חוות דעת משלימה הוגשה ביום 30.1.15 (להלן: "חוות הדעת השניה").

בחוות דעת זו הגדיל המומחה את שטח החיפוי שנדרש הנתבע לבצע (מעבר לאשר נכלל בחוות דעתו הראשונה) כאשר בחוות הדעת הראשונה קבע (ללא שביצע מדידנ בפועל) כי השטח הכולל הוא 400 מ"ר, הרי שבחוות הדעת השניה קבע כי שטח החיפוי הכולל הוא 436 מ"ר.
כתוצאה מכך קטן שיעור הביצוע שביצע הנתבע לשיעור של 60-63% בלבד, כאשר שיעור הביצוע של העבודות האומנותית נשאר על 48%.

אומר כבר עתה כי הגדלת שטח החיפוי באה על רקע הגשת חוות דעת מודד מטעם התובע, אותה התרתי לתובע להגיש, והיא כוללת ביצוע קופינג (פלטת אבן עליונה של הקיר) וכן חיפוי שטח בעומק של 2 מ' בתחתית הקירות, אשר לפי הראיות שהובאו בפני, אמור להיות מכוסה באדמה שכן הוא מצוי מתחת לקו אפס המתוכנן של הבנין.

לאחר בחינת טיעוני הצדדים בענין זה, אני סבורה שהמומחה שגה בכך שכלל את שטח החיפוי שמיועד להיות מתחת לקו האפס של הבנין, שכן אין כל טעם בביצוע חיפוי לחלק זה של הקיר ולא שוכנעתי שהוסכם בין הצדדים כי עבודות אלו של חיפוי לקיר שיכוסה באדמה כלולות בעבודות.

בניגוד לטענות התובע אינני סבורה כי המומחה שגה בכך שלא ביצע מלכתחילה מדידה מדויקת של היקף העבודה שנדרשה ואשר בוצעה. המומחה פעל לפי שיקול דעתו בהתאם למידע שהביאו הצדדים קודם לעריכת חוות הדעת הראשונה , כאשר המומחה מטעם התובע, מר מילוא לא ביצע כל מדידה לעבודות שבוצעו, וחוות דעתו (הסתמית למדי, יש לומר) ניתנה ללא מדידה כזו. משכך, סבר המומחה כי די בכך שיעשה אומדן של העבודות שבוצעו ללא מדידה. רק לאחר שאלות ההבהרה, ולאחר שהתובע צרף חוות דעת מודד מטעמו (שלא הוגשה קודם למינוי המומחה) נדרש המומחה למדידה לצורך השלמת חוות דעתו, וזה מקור חלק מהפער בנתונים בין שתי חוות הדעת.

זוהי דוגמא נוספת לטעמי לחוסר תום הלב מצד התובע בניהול ההליך. מצד אחד הוא הגיש תביעה הנסמכת על חוות דעת סתמית, ללא מדידה וללא נתונים כלשהם שניתן להסיק מהם את הבסיס לקביעות מילוא, ומצד שני, הוא מעלה טענות כנגד מקצועיות המומחה ואופן עריכת חוות דעתו הראשונה. אמנם צודק ב"כ התובע כי מומחה מטעם בית המשפט אמור לעשות עבודתו באופן מקצועי, אף באם חוות הדעת של הצדדים אינן ערוכות באופן מקצועי, אולם המומחה הסביר כי הבין אחרת את הנדרש ממנו, והבנתו זו נבעה, כאמור, מהאופן שבו בחר התובע בתחילה לנהל את תביעתו!

כפי שפירטתי בהרחבה בהחלטתי מיום 4.1.14 למעשה בשלב שלאחר קבלת חוות הדעת הראשונה ביקש התובע (בקשה לה נעתרתי באופן חלקי) לנהל את ההליך על בסיס חדש ואחר מזה שהונח על ידו עד למינוי המומחה, ומשכך, לא ברור מדוע טרונייתו מופנית למומחה שפעל על בסיס החומר שהובא בפניו על ידי הצדדים.

המומחה נחקר בעקבות חוות דעתו השניה ובתום חקירתו הסכימו הצדדים כי המומחה יערוך חוות דעת שלישית, בה יתייחס לשיטת הניקוד לעבודות הדקורטיביות שנכללו בעבודות, כפי שביצע האדריכל מטעם התובע (ותוך מתן הזדמנות למומחה מטעם הנתבע להגיב לחישוב האדריכל).

יצויין כי שיטת הניקוד שהציע האדריכל הועלתה מטעם התובע רק לאחר עריכת חוות דעתו הראשונה של המומחה, ולא היה לא זכר בכתבי הטענות של הצדדים עד לאותו המועד. עוד אציין כי לאחר חקירת האדריכל לא שוכנעתי כי שיטת הניקוד כפי שיושמה על ידו משקפת באופן מלא את הדרך להערכת הביצוע ע"י הנתבע , ובכל מקרה יש לחזור ולציין כי במועד הפסקת העבודות על ידי הנתבע, כלל לא הוצגה "שיטת הניקוד" ולמעשה האדריכל כלל אל היה מעורב באירועים שהביאו להפסקת עבודתו של הנתבע.

כפי שציינתי בהחלטות שניתנו לאורך ההליך, שיטת הניקוד שנקט בה האדריכל הינה בבחינת "חוכמה בדיעבד" ונסיון מטעם התובע לכמת בצורה "מדעית" את ביצוע העבודות הדקורטיביות, על מנת להצדיק את עמדתו. הוכח מ תצהיר התובע (ת/4) ומחקירת האדריכל כי הוא כלל לא היה מודע לפרטים עליהם הסכימו הצדדים בעל פה בעת הרחבת העבודות והכללת העבודות הדקורטיביות, ולמעשה את הניקוד קבע לפי הערכתו את אופן הביצוע המוסכם של העבודות, מידע שכלל לא הובא לידיעת הנתבע במהלך ביצוע העבודות!

אין כל ספק שחוות דעת האדריכל ושיטת הניקוד שנכללה בה נערכה לצורך ניהול ההליך ועל מנת לסייע לתובע בהוכחת תביעתו (כפי שגם פירט התובע בתצהירו המשלים ת/4) , ואני מסכימה עם הנתבע כי העלאת "שיטת הניקוד", שהתרתי את הבאתה לפני המומחה (לאור הסכמת הצדדים), היתה בבחינת הרחבת חזית מטעם התובע. עם זאת, מאחר והנתבע נתן הסכמתו להבאתה בפני המומחה, אין מקום לקבל טענת הנתבע כי יש לדחותה מטעם זה בלבד.

בהתאם להסכמת הצדדים בתום חקירת המומחה, הובאו בפני המומחה טענות הצדדים באשר ל"שיטת הניקוד" והערכת ביצוע העבודות הדקורטיביות על ידי הנתבע.

בהתאמה (אך לאחר תקלות נוספות בתקשורת שבין הצדדים למומחה, כפי שעלה למשל מההחלטה מיום 31.12.15) נתן המומחה חוות דעת שלישית בה קבע כי עבודות החיפוי בוצעו בשיעור של 65% ואילו העבודות הדקורטיביות בוצעו בשיעור של 32.5%.

בחוות דעתו השלישית, תוך שהתייחס להערכת שווי העבודות הכולל כפי שנטען על ידי כל אחד מהצדדים, וחלוקת התמורה המוסכמת בין חלקי העבודה השונים (חיפוי ודקורטיבי) חישב המומחה את הסכומים להם זכאי הנתבע עבור העבודה שביצע בהתאם לעמדות כל אחד מהצדדים באשר לשווי העבודות הכולל.
אציין כי בחוות דעתו זו סיבך המומחה את האפשרות לדלות נתונים כספיים מתוך קביעותיו, שכן הוא התייחס בחישוביו לכך שהתמורה המוסכמת אינה כוללת מע"מ, בעוד שהצדדים, לאורך כל הדרך, טענו כי הסכום כולל מע"מ (לפי ההסכם בכתב) או התעלמו לחלוטין מרכיב המע"מ.

עם זאת ניתן להסיק מחוות הדעת השלישית, ומחקירת המומחה בעקבותיה, כי היחס הפנימי בין עבודות החיפוי לעבודות הדקורטיביות, בהתיחס לתמורה המוסכמת, הינה שכ-40% מהתמורה יוחסה לעבודות הדקורטיביות, וכ-60% ממנה יוחסה לעבודת החיפוי.

כאמור, המומחה נחקר פעם נוספת לאחר הגשת חוות דעתו השלישית, ובתום חקירתו ביקש ב"כ התובע להעלות בקשה לפסילתו, אולם הסכים להצעת בית המשפט שקודם תושלם הבאת הראיות ובסיכומי הצדדים תישמר לתובע הזכות להעלות בקשתו זו.

תמצית טענות הצדדים בסיכומיהם
התובע בסיכומיו אינו מבקש עוד לפסול את חוות הדעת של המומחה, אלא מבקש, לגזור מתוכה את המסקנות הנוחות לו לפיהן, גם באם התמורה המוסכמת בין הצדדים הינה כפי גרסת הנתבע בסך של 350,000 ₪, וגם באם יחולק הסכום באופן בו חילקו המומחה בחוות דעתו השלישית בין עבודת החיפוי לבין העבודות הדקורטיביות (40/60) , עדיין יש לקבוע כי הנתבע קיבל ביתר סך הנע בין 52,370 ש"ח ל-56,150 ₪ (סעיף 50 לסיכומי התובע) עד למועד בו הפסיק את עבודתו.

משכך טוען התובע כי הוכח שהנתבע, הפסיק שלא בצדק את עבודתו, שכן לא היה זכאי באותו המועד לתשלום תמורה נוספת, ויש לחייבו בהחזר הסך שקיבל ביתר וכן בפיצוי התובע על תשלום היתר ששילם לקבלן שהשלים את העבודות בסך של כ-77,000 ₪, ופיצוי על עוגמת הנפש והאיחור במסירת העבודות.

מנגד הנתבע טוען כי יש לקבל את חוות דעתו הראשונה של המומחה ולקבוע כי התשלום ששולם לנתבע עד למועד הפסקת העבודות עלה, במקצת, על שווי העבודות (5,000 ₪ לערך), אולם מנגד היה בשטח מלאי אבן משמעותי שסופק לתובע (והתובע עשה בו שימוש בסופו של יום).
לפיכך לטענת הנתבע לאור סירוב התובע לשלם לו סכום נוסף, עזיבתו את אתר העבודות היתה מוצדקת, ויש לדחות מכל וכל את תביעת התובע.

הנתבע עומד בסיכומיו על טענתו כי הוא זכאי לתשלום יתרת התמורה המוסכמת, בקיזוז הסך של 12,000 ₪ (5,000 ₪ תשלום ביתר + 7,000 ₪ בגין ליקויים שהמומחה מצא בעבודתו) זאת למרות שאין מחלוקת שלא השלים את העבודות, טענה שיש לציין כי מעט תמוהה בנסיבות הענין.

נימוקי הכרעתי בתמצית
כפי שעולה מחוות דעת המומחה ומהראיות שהובאו, עבודות האבן שביקש התובע לבצע בביתו, נוהלו על ידו ללא ליווי מקצועי מתאים, וללא שהושגו סיכומים ברורים באשר לקצב התשלומים ביחס לעבודות שסוכמו.

ההסכם בכתב שערכו הצדדים אמנם לא בוטל, אבל ההסכמות בעל פה שינו אותו באופן מהותי, מבלי שהצדדים סיכמו את לוח הזמנים לתשלומים לנוכח שינוי מהותי זה.

בנוסף לכך, למרות שהתובע הזמין מהנתבע עבודות דקורטיביות בהיקף כספי ניכר, ולמרות שהיה לו אדריכל שליווה את הפרויקט מטעמו, התובע לא דאג לערב את האדריכל בהסכמות שסוכמו בעל פה מעבר להסכם בכתב, ואף לא דאג שהאדריכל או גורם מקצועי אחר ילווה את ביצוע העבודות, בעיקר אלו הדקורטיביות.

שוכנעתי כי בשל כך התגלעה המחלוקת בין הצדדים שהביאה להספקת עבודתו של הנתבע. כפי שעולה מההסכם בכתב התובע הסכים לשלם מקדמה משמעותית על חשבון העבודות שבהסכם , כפי שאכן מקובל בעבודות בניה רבות, וזאת על מנת לאפשר לקבלן לרכוש חומרי גלם שהוא יידרש להם במהלך ביצוע העבודות. הדבר קיבל ביטוי בהסכם בכתב, אולם בעת שהצדדים הסכימו להרחיב את היקף העבודות, לא הוסכם ביניהם, באופן דומה, על תשלום נוסף "מראש" לצורך רכישת חומרי גלם.

את העדר ההסכמה על לוח התשלומים ביחס לעבודות הנוספות אין לזקוף לחובת התובע בלבד, שכן גם הנתבע צריך היה לעורר את הצורך בתשלום "מקדמה" עבור העבודות הנוספות ולסכם זאת באופן מפורש, על מנת למנוע את המחלוקת שאכן התגלעה ביניהם. אולם עיקר האחריות לכך מוטלת על התובע כמזמין העבודות המבקש שהעבודה תתקדם בקצב מסויים ותושלם בתוך המועד המוסכם, ולפיכך עליו לוודא שהנתבע לא י יתקל בקושי לממן את חומרי הגלם במהלך ביצוע העבודות.

יתירה מכך, בחירת התובע שלא לערב בהסכמה על העבודות הנוספות את האדריכל מטעמו, ולהסתייע בו בניסוח ההסכמות הנוספות, היה הגורם העיקרי לטעמי לכך שהסיכום בין הצדדים לא יהיה ברור מספיק ו"סגור" מבחינת האפשרות לקדם את העבודות הדקורטיביות.

כפי שעולה ממכלול הראיות שהובאו בפני, ועל אף הקושי לגזור מסקנות ברורות מחוות הדעת של המומחה (כפי שפורט לעיל), בנקודה בה הפסיק הנתבע את ביצוע העבודות, התמורה ששולמה לו (200,000 ₪) אכן עלתה על שווי העבודות אולם היתה קרובה מאוד לסכום המשקף את שווי העבודות שבוצעו.

לפי חישובי, על בסיס הנתונים שסיפק המומחה בחוות דעתו השלישית , שווי העבודות שבוצעו עד לאותו השלב ע"י הנתבע היה כ-180,000 ₪, כאשר לכך יש להוסיף את שווי מלאי האבן שכבר נרכש על ידו (בסך של כ-2,500 ₪ לפי חישובי הנתבע), כך שהתשלום שעלה על שווי העבודות אינו עולה על 18,000 ₪.

חישובי בוצע באופן "גס" על בסיס חלוקת התמורה ביחס של 60% עבור החיפוי (210,000 ₪) ו-40% עבור העבודות הדקורטיביות (140,000 ₪).
בהתאם לקביעות המומחה בחוות דעתו השלישית, שיעור החיפוי שבוצע הינו 65%, דהיינו בשווי 136,500 ₪, ושיעור העבודות הדקורטיביות בוצעו הינו 32.5%, דהיינו בשווי של 45,500 ₪, ובסה"כ 180,000 ₪.
(אוסיף כי גם באם אלך לפי גישת התובע, ואתחשב בשיעור החיפוי שבוצע לפי קביעת המומחה בחוות דעתו השניה (63%) הרי ששווי העבודות שבוצעו יעמוד על סך של 177,800 ₪ - שאז התמורה ששולמה בעודף לנתבע תעלה לכ-20,000 ש"ח).

אולם, יש לזכור כי מדובר בהערכה בדיעבד, על פי שיטת חישוב שלא הוסכמה על ידי הצדדים מראש (לפחות לגבי העבודות הדקורטיביות) ובכל מקרה, במועד הפסקת העבודות לא נערך על ידי הצדדים חישוב מעין זה או דומה לו, ובהעדר מעורבות של איש מקצוע (מפקח או אדריכל), הם גם לא היו מסוגלים לעורכו.

משכך, אני מוצאת כי עמדת הנתבע לפיה במועד הפסקת העבודות הוא דרש תשלום נוסף, לצורך רכישת חומרי גלם עבור העבודות הדקורטיביות, תשלום שבלעדיו אין הוא מוכן להמשיך בביצוע העבודות, היתה עמדה סבירה.

מעבר לצורך ברכישת חומרי גלם, ציין הנתבע כי חשש שהתובע נכנס לקושי כלכלי לאחר ששיקים שמסר לו להבטחת חלק מהתשלום המקורי לא כובדו ע"י הבנק. אמנם נכון כי התובע דאג לשלם את התשלום בגין השיקים שלא כובדו, אולם אין ספק כי היה בכך לערער את בטחונו של הנתבע באיתנות הכלכלית של התובע ויכולתו לשלם את אשר התחייב כלפיו.

בהקשר זה אני מוצאת את עמדת התובע, בזמן אמת, וסירובו להקדים לנתבע תשלום נוסף כלשהו, כעמדה שאינה עולה עם חובותיו כמזמין ועם חובת תום הלב בקיום ההסכם. התובע, כאמור לעיל, הבין והסכים, בעת עריכת ההסכם בכתב, להקדים לתובע תשלום של כמעט 30% מהתמורה המוסכמת עוד לפני הנחת אבן ראשונה (סך של 65,000 ₪ מתוך 250,000 ₪), דבר המשקף, כאמור לעיל, התנהלות מקובלת בביצוע עבודות בניה.

לעומת זאת, בהעדר סיכום בין הצדדים באשר ללוח הזמנים לתשלום בעבור העבודות הנוספות, סרב התובע לבקשת הנתבע לשלם מקדמה דומה שתאפשר לו לרכוש חומרי גלם נדרשים לצורך ביצוען. גם באם ייאמר כי ה"עודף" שהיה מצוי כבר ידי הנתבע במועד הפסקת העבודות (לכל היותר 20,000 ₪) יכול היה לשמש מקדמה כזו, יש לחזור ולציין כי הצדדים כלל לא היו מסוגלים לערוך חישוב כזה מדוייק באותו המעמד.

העדר סיכום ברור ביחס למימון החומרים לעבודות הנוספות, בצרוף להעדר ליווי של איש מקצוע שהיה מאפשר לצדדים, בזמן אמת, להבין את אשר נדרש לעשות בכדי לקדם את העבודות, נזקף, באופן מלא, לחובת התובע כמזמין העבודות.

לאור כל זאת אני קובעת כי עמדת הנתבע, בזמן אמת, אשר עמד על קבלת תשלום נוסף כתנאי להמשך ביצוע העבודות, היתה סבירה, ובכל מקרה, לא היה בה משום הפרה של הסכמות הצדדים.

גם באם מאן דהוא יסבור כי טעיתי במסקנתי זו ויש לראות בעמדת הנתבע משום הפרה של ההסכמות, אזי מנגד, יש לראות בסיטואציה שנוצרה משום "הפרה הדדית" של ההסכם, שכן מנגד, התובע, בסרובו להקדים לנתבע תשלום נוסף כלשהן, סיכל את האפשרות להשלים את העבודות על ידו.

אוסיף עוד כי מעדות המומחה בפני עלה כי במהלך עריכת חוות הדעת, הציע לצדדים הסדר שיאפשר את השלמת העבודות על ידי הנתבע בתשלום מופחת מעט, הסדר שהתובע סיכל. אכן, לא מתפקידו של המומחה להביא בפני בית המשפט את פרטי נסיון הפשרה, אולם התרשמתי כי מדובר בביטוי נוסף לחוסר תום הלב של התובע בניהול ההליך. שכן הפתרון שהציע המומחה היה מיטיב עימו ומאפשר את השלמת העבודות בתשלום מופחת מהמוסכם, תוך סיום הליך ממושך זה ללא הוצאות נוספות שרק הכבידו על הצדדים.

אוסיף עוד כי גם באם הייתי רואה את הנתבע כמי שהפר את ההסכם בכך שהפסיק בביצוע העבודות (ויש לזכור כי התובע למעשה "הסכים" להפסקת עבודת הנתבע ולא ביקש את אכיפת ההסכם בשום שלב), הרי שהנזקים להם טען התובע לא הוכחו, כלל ועיקר.

בניגוד לטענת התובע, הוא השלים את העבודות כאשר העלות הכוללת של ביצוען, כפי שהוכחה, עמדה על סך של כ-362,000 ₪!! משמע, שהפסקת העבודות על ידי הנתבע, לא גרמה להוצאה ניכרת נוספת מצד התובע.

התובע לא שכנע כי עיכוב השלמת העבודות גרם לו לנזק כלשהו. נראה כי לתובע לא אצה כלל הדרך להשלים את העבודות והוא לא עשה כן במשך 3 שנים (!) לאחר הפסקת העבודות ע"י הנתבע, דבר העולה בקנה אחד עם התרשמות הנתבע כי קושי כלכלי לממן את המשך העבודות הוא שמנע את השלמת העבודות ולא הפסקתן ע"י הנתבע.

מכל האמור מסקנתי היא שבאם יש מקום לחייב את הנתבע בדבר מה, הרי זה בהחזר סך של 20,000 ₪, לכל היותר, ששולם לו ביתר עד למועד הפסקת העבודות, כפי שהתברר בדיעבד, וזאת מכוח חובת ההשבה משהסתיימה ההתקשרות בין הצדדים קודם לסיום העבודות, וללא קשר לשאלת האשם בהפסקת ההתקשרות.

אלא שלאור הפער הבלתי סביר בין סכום התביעה לבין סכום זה, ולאור התנהלות התובע לאורך ביצוע העבודות ולאורך ניהול הליך זה כפי שפורט בהרחבה לעיל , אינני סבורה שיש לחייב את הנתבע בסכום זה, שכן התנהלות התובע גרמה לצדדים להוצאות רבות וניכרות בניהול ההליך, הוצאות שהיו נחסכות לצדדים, באופן ברור, לו היה התובע מתנהל באופן אחר בהתקשרותו עם הנתבע.

מנגד, ברור כי דין התביעה שכנגד להידחות שכן התברר, בדיעבד, שהנתבע אינו זכאי לתשלום נוסף על העבודה שביצע, ולא ברור מה היה הבסיס מלכתחילה לדרישתו לתשלום יתרת התמורה עבור יתרת העבודה, שאין מחלוקת שהוא לא ביצע.

אשר על כן, כאמור בפתח הדברים, דין התביעות ההדדיות להדחות, תוך שכל צד יישא בהוצאותיו.

ניתן היום, י"ז ניסן תשפ"א, 30 מרץ 2021, בהעדר הצדדים.