הדפסה

בית משפט השלום בקריות ת"א 23507-06-17

בפני
כבוד ה שופטת פנינה לוקיץ

תובע
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ עוה"ד עמראן ח'טיב ואח'

נגד

נתבעת
עיריית קרית מוצקין
ע"י ב"כ עוה"ד יעקבוביץ' ואח'

פסק דין

בפניי תביעת שיבוב של התובע בגין תשלומים ששילם לעזבונו של נפגע בתאונה מיום 13.6.2010. המדובר באירוע טראגי, בו קיפח את חייו קטין כבן 17 (להלן - המנוח), כשנפל מגג בניין בבית ספר הנמצא בשטחה ובשליטתה של הנתבעת לאחר שטיפס לשם עם חבריו (להלן- התאונה).

התביעה הוגשה על סך של 47,177 ₪ (סכום משוערך נכון ליום הגשת התביעה).

הצדדים אינם חלוקים בשאלת הנזק, ואף הגיעו להסכמה לפיה ככל שיקבע כי הנתבעת נושאת באחריות לתאונה, יהא זה בשיעור של 79% מהתגמולים ששילם התובע , לאחר הפחתת חלקה המוסכם של המדינה-משרד החינוך.

המחלוקת נוגעת לשאלה באם הנתבעת נושאת באחריות להתרחשות הארוע, כאשר התובע טוען כי הנתבעת התרשלה משלא מנעה את הגישה לגג הבניין בצורה מיטבית, לא נקטה באמצעי הזהירות הדרושים, התרשלה בניהול בית הספר בשעות שלאחר הלימודים והתעלמה מקיומו של מפגע בטיחותי בשטחה.
הנתבעת מנגד, טוענת להיעדר אחריותה מצידה, הן בשל היעדר צפיות טכנית וצפיות נורמטיבית, והן בשל הסתכנות מרצון ואשם תורם מכריע הרובץ לפתחו של המנוח.

להשלמת התמונה ייאמר כי בעקבות התאונה הוגשו שתי תביעות נוספות. האחת תביעת העיזבון (ת"א 51321-05-11) שהוגשה כנגד עיריית קריית מוצקין ומדינת ישראל-משרד החינוך, והשנייה תביעת שיבוב של קופת החולים מכבי (ת"א 4677-10-15) שהוגשה כנגד עיריית קריית מוצקין בלבד . שתי התביעות הסתיימו בפשרות, שקיבלו תוקף של פסק דין על ידי בית המשפט שם . במסגרת תביעת השיבוב של קופת חולים מכבי, הוגשו חוות דעת מטעם שני הצדדים בשאלות המקצועיות (בטיחותיות) הנוגעות לנסיבות התאונה . חוות דעת אלו הוגשו גם בהליך שבפני, והמומחים העידו בבית המשפט.

מסכת הראיות

מטעם התובע הוגש תיק מוצגים שכלל את חוות דעת מומחה הבטיחות ד"ר אלעזר איל-ביקלס (להלן – ד"ר ביקלס);
דוח סיכום מבדק שהוכן על ידי יועץ בטיחות מטעם משרד החינוך, מר סאלח נבואני, שאף העיד; תיק המשטרה הנוגע לחקירת האירוע, וכן העיד חברו של המנוח, לירז לנקרי (להלן – לנקרי); הסכם פשרה בתביעת עזבון המנוח;
חוזר משרד החינוך מיום 14.3.2010;
פרוטוקול הוועדה למאבק בנגע הסמים;
תמונות ממקום התאונה.

מטעם הנתבעת הוגשה חוות דעתו של מומחה הבטיחות המהנדס סעדי סלים (להלן- המהנדס סלים);
תצהירו של מנהל מחלקת החינוך בעיריית קריית מוצקין, בתקופת התאונה, מר אייל אורן, שאף העיד (להלן – אורן);
כמו כן העיד, ללא תצהיר, מנהל בית הספר, בתקופת התאונה, מר אלי הבר (להלן – הבר).

דיון

אירוע התאונה ונתיב העלייה לגג

אין מחלוקת כי המנוח נפל מגג אחד מבנייני בית הספר, כאשר הסיבה לנפילתו נשארה עלומה לנוכח התוצאות הטרגיות של התאונה. טענת התובע הינה כי התרשלות הנתבעת מתבטאת, בעיקרה, באי מניעת העליה לגג.

להוכחת אופן העליה לגג, העיד התובע את אחד מחבריו של המנוח, מר לנקרי, שהיה עמו במקום התאונה. העד סיפר על האופן בו טיפסו הוא וחבריו, ביניהם המנוח, אל הגג ותיאר כי "היינו נעמדים מול הדלת, כולנו היינו מעל מטר שבעים ומתאמנים. היינו שמים ידיים על הדלת, נותנים דחיפה קטנה, שמים את הרגל על המעקה על החלק העליון של המעקה, ואז מרים את הידיים משפת הדלת, אל שפת הגג ומרים את עצמי. כל החלונות היו עם סורגים. פשוט לטפס על זה. זה כאילו סולם... ברגל השנייה נעזר בבליטה של ידית הדלת ודוחף את עצמי אל הגג" (עמ' 11-12 לפרוטוקול).
כן תאר לנקרי כי בית הספר היה מקום מפגש קבוע, אליו נהגו להגיע נערים מכל האזור, אשר טיפסו על הגגות באין מפריע.

חוות דעתו של ד"ר ביקלס, עליה מבסס התובע את טענת ההתרשלות, יצאה מההנחה שדרך העליה לגג היתה כפי שתיאר אותה לנקרי בעדותו, (אם כי יצויין כי קודם לעריכתה התבסס על הצבעה שערך בפניו מנהל בית הספר בעת הביקור במקום). מחוות הדעת והתמונות שהוצגו עולה כי מדובר בגג בנין בן שתי קומות, שבחלקו החיצוני קיים גרם מדרגות בו שני מהלכים המובילים אל דלת כניסה חיצונית לקומה השניה של הבנין (תמונות 4-6 ו-10 לחוות דעת ביקלס).
למשטח העליון של המדרגות קיים מעקה ברזל בגובה 116 ס"מ .
דלת הכניסה לבנין המצויה מול אותו משטח נעולה מבפנים וקודם לאירוע הוסרה ממנה הידית החיצונית ומעל הדלת נתלה, ע"י הנתבעת, שלט הקובע כי "העליה לגג וליריעות ההצללה (המחוברות לבנין – פ.ל.) אסורה בהחלט" ( תמונות 8-9 לחוות דעת ביקלס).
עפ"י הנתונים שאסף ד"ר ביקלס הגובה בין החלק העליון של המעקה לבין שפת הגג, שלא היה מגודר בכל צורה שהיא בעת התאונה (אך גודר לאחריה), היה כ-170 ס"מ.

לאור הנתונים שנמסרו לו הניח ד"ר ביקלס שהמנוח עלה לגג באופן שתואר ע"י לנקרי בעדותו.

על אף שמומחה הנתבעת ציין בחוות דעתו כי נתיב העליה לגג, כפי שתואר בחוות דעת ד"ר ביקלס (כאמור קודם לשמיעת עדות לנקרי) אינו סביר, הרי שהנתבעת בסיכומיה לא חלקה על גרסתו של לנקרי, למרות שטענה כי מדובר בעד היחיד לתאונה, על כל המשתמע מכך, ודומה כי זנחה את הטענה לפיה נתיב העלייה לגג אינו כפי הנטען.
לפיכך, בצדק, מיקדה הנתבעת את טיעוניה בשאלת אחריותה לקרות התאונה.

לאור עמדתה זו לא ארחיב בעניין יתר על המידה, אולם אציין כי מצאתי את גרסתו של העד לנקרי מהימנה ואמינה. מדובר בעד היחיד שיכול לשפוך אור על שהתרחש ביום התאונה. לנקרי תאר את נתיב העלייה לגג בצורה מפורטת ומדויקת, ואף ציין כי עשה את אותה הפעולה לא מעט פעמים. גרסה זו אומנם לא הועלתה בעדות שמסר לנקרי במשטרה לאחר האירוע, אך לא מצאתי חסר זה כבעל משמעות, ובוודאי לא ככזה המרוקן מתוכן את עדותו בבית המשפט, במיוחד לאור כך שהוא כלל לא נשאל במשטרה מה היה נתיב העלייה המדויק אל הגג.

למעלה מן הדרוש אציין עוד כי מומחה הנתבעת אישר בעדותו בבית המשפט כי קיימת אפשרות לאחיזה בגג המבנה כשעומדים על המעקה (עמ' 40 שורות 3-16 לפרוטוקול), וכאמור, הטענה כי דרך העליה לגג לא הוכחה נזנחה בסיכומים וכידוע, נפסק כי: "הלכה היא, כי בעל דין שאינו מעלה בסיכומיו טענה מסוימת נחשב כאילו זנח אותה, ובית המשפט לא יידרש לה" (ע"א 1134/11 ר.מ שביט מבנים חברה לבנין השקעות ופיתוח בע"מ נ' פקיד שומה באר שבע, פיסקה 29 (12.5.2013); ע"א 4250/15 חברה פלונית נ' פלוני (25.7.2018); ע"א 3432/17 ‏ שי טופז (יוכט) נ' חיים יוכט, פסקה 23 (16.4.2020 )).

לאור כך, אני סבורה כי התובע עמד בנטל הנדרש להוכיח את נתיב העליה של המנוח לגג.

אמנם נכון כי התובע לא יכול להוכיח את הסיבה המדויקת בגינה ניגש המנוח לקצה הגג והאם נפילתו נגרמה בשל שאיפת גז מהמזגנים שעל הגג (טענה שהיתה שזורה בהליך לכל אורכו), שכן לנקרי עצמו לא ראה את רגע הנפילה וגם לא את הרגעים שבין עלית ה מנוח לגג ועד לנפילתו (עמ' 12 שורה 30 עד עמ' 13 שורה 12 ), אולם אין לכך השלכה על עצם בחינת שאלת האחריות שכן, כאמור, התובע ריכז טענתו, בהתבסס על חוות דעת ד"ר ביקלס באי מניעת העליה לגג בצורה המיטבית והעדר גידור לגג.

שאלת האחריות

משקבעתי כי העליה לגג בוצעה כפי שטען התובע בכתב התביעה, וכפי שתיאר אותה העד לנקרי, עולה השאלה באיזו מידה חבה הנתבעת באחריות להתרחשותה.

לדעת ד"ר ביקלס, מומחה הבטיחות מטעם התובע, על הנתבעת חלה חובה להתקין מעקה מסביב לגג הבניין בו ארעה התאונה. מסקנה זו הוא סומך על תקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות) תש"ל- 1970; התקן הישראלי ת"י 1142- מעקים ומסעדים בבניינים, והתיקונים שנעשו בהם. אביא להלן את התקנות הרלוונטיות אליהן הפנה המומחה במלואן:

3.90 בכל מרפסת בנין ובכל מקום שיש בו הפרש בין שני מפלסים סמוכים של לפחות 1.00 מטר, יותקן מעקה שמבנהו יהיה כאמור בסעיף 3.45.

3.92 בנסיבות האמורות בסעיפים 3.90 ו-3.91, גג שטוח של בנין או גג בעל שיפוע שאינו עולה על 10% שהגישה אליו שלא באמצעות סולם בלבד, יוקף מעקה יציב כאמור, אבל גובהו יהיה 0.90 מטר לפחות.

ד"ר ביקלס טוען כי על אף שהתקנה מחייבת התקנת מעקה שכזה בגג שהגישה אליו שלא באמצעות סולם בלבד, חלה חובה על הנתבעת להגביר את דרישת הבטיחות, במיוחד כשמדובר בבית ספר, שעה שהגישה אל הגג מתאפשרת באמצעות מדרגות וחלקי מבנה קבועים (מעקה המדרגות – פ.ל.) עליהם ניתן לטפס. על כן, לשיטתו, לא מדובר בגג שהגישה אליו הינה באמצעות סולם בלבד, כפי שמחייבת התקנה.

מנגד, מומחה הנתבעת, המהנדס סלים, ציין בחוות דעתו כי תקנות התכנון והבניה לא חייבו התקנת מעקה על גגות שהגישה אליהם באמצעות סולם בלבד, וכי חוזר מנכ"ל משרד החינוך החריג מבנים שנבנו לפני 1970, ולפיכך מאחר והמבנה המדובר נבנה בשנת 1957, ממילא לא הייתה חובה להתקין מעקב סביב הגג. כן ציין המהנדס סלים כי גם אם נניח שהדרישה למעקה סביב הגג הייתה קיימת, הרי שלאור התנהגותו הבלתי סבירה של המנוח, אין כל יכולת לקבוע כי מעקה כזה היה מונע את עלייתו אל הגג או את נפילתו ממנו. הנתבעת הוסיפה וטענה כי מעקה עלול היה דווקא לסייע למנוח ולחבריו בטיפוס מעלה ואף להגביר את הסיכון לנפילה מגובה רב יותר.

ד"ר ביקלס הפנה בחוות דעתו גם למפרטי בטיחות למבנים של בית ספר יסודיים, חטיבות ביניים ותיכונים עיוניים, שפורסם ע"י משרד החינוך בשנת תשמ"א- 1981, שם נקבע כי יש למנוע כל גישה אל גגות שאינם מתוכננים לשימוש תלמידים. הוראות אלו, כך נטען, הוחלפו בשנת 1982 בקובץ הוראות קבע לבתי ספר יסודיים ולחטיבות ביניים, ונכללה בהם דרישה להתקנת מעקות על גגות בגובה של 1.20 מטר לפחות, ללא אלמנטים אופקיים המאפשרים טיפוס (סעיף 7 במסמך מס' 45 בתיק מוצגי התובע).
נטען כי הוראות אלו אינן מתלות את קיום המעקה בכך שקיימת אפשרות של עלייה לגג שלא באמצעות סולם, ובשנת 2002 שונה גובה המעקה הנדרש ל-1.10 מטר.
עוד צויין כי בחוזר מנכ"ל 51-52 עלתה דרישה להתאים מבנים ישנים לתקנים ולנקוט את כל האמצעים הדרושים לכך.

הנתבעת, כאמור לעיל , חולקת על קביעה זו, וטוענת כי חוזר המנכ"ל המעודכן החריג מבנים ישנים בתנאים מסוימים, אך לא הרחיבה מעבר לכך. דומה כי הנתבעת לא השקיעה מאמצעים רבים כדי לשכנע כי לא חלה עליה חובה להתקין מעקה סביב גג הבניין. לא מצאתי בחוות דעת המומחה מטעמה הרחבה מספקת בנושא, ואף לא בסיכומיה.

לא מצאתי כי באפשרותי לקבוע שהיתה קיימת, קודם לתאונה, חובה מכוח הוראה שבדין להתקין מעקה סביב גג הבניין, אולם גם בהיעדר חובה כזו, דומה כי מדובר בסוגייה שהצריכה בחינה מעמיקה יותר של הנתבעת קודם לארוע התאונה, לאור העובדה כי הנתבעת היתה מודעת לקיום תופעה של טיפוס בני נוער על גגות בית הספר .
מנהל בית הספר, מר הבר, ציין כי תופעת טיפוס בני נוער על גגות בתי ספר לצורך שאיפת גז מזגנים הייתה ידועה לו, אך מאחר ומדובר בחטיבה צעירה, בה מתחנכים ילדים בגילאי 5-12, לא ננקטו צעדים מיוחדים מלבד תליית שלטים האוסרים על טיפוס לגגות, וכי בתקופה שעוד קדמה למינויו כמנהל הוסרה ידית הדלת החיצונית המובילה לקומה השנייה של הבניין, ונמסר לו על ידי אב הבית כי הדבר נעשה "על מנת שלא תהיה אפשרות לשים עליה רגל בדרך למעלה". (עמ' 31 שורות 13-15 ) כפי שגם נמסר למומחה הנתבעת.
עוד העיד הבר כי לא הונהגה שיטת פיקוח על הנכנסים בשערי בית הספר בשעות שלאחר סיום יום הלימודים, כאשר המקום משמש לחוגים ופעילויות, כשהמפעיל האחרון נועל את שערי בית הספר (עמ' 29 שורה 27 עד עמ' 30 שורה 9) .

אמנם העד הבר אינו נציג של הנתבעת, אולם לאור העובדה כי נעשו ע"י עובד של הנתבעת (אב הבית) פעולות כדי למנוע עליה לגג, עוד לפני התאונה, יש מקום לקבוע כי זו היתה מודעת לתופעה שתוארה על ידו.

 כידוע, הוכחת עוולת הרשלנות, מכח פקודת הנזיקין [נוסח חדש], דורשת שלושה יסודות: חובת זהירות, התרשלות ונזק. כמו כן יש להוכיח קיומו של קשר סיבתי "עובדתי" ו"משפטי" בין ההתרשלות לבין הנזק. היסוד של חובת הזהירות מתחלק אף הוא לשני רכיבים: חובת זהירות מושגית וקונקרטית (ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט (1) 113 (1985)).

דומה כי הנתבעת מסכימה שקיימת חובת זהירות מושגית כלפי כלל באי שערי בית ספר. עמדה זו ברורה מאליה ואני סבורה שלא יכול להיות חולק לגבי קיומה של חובת הזהירות המושגית (השוו: ע"א 7008/09 עבד אל-רחים נ' עבד אל-קאדר, פסקה 20 (7.9.2010); ע"א 1068/05 עיריית ירושלים נ' מימוני, פסקה 12 (14.12.2006)).

משכך, יש לבחון את קיומה של חובת הזהירות הקונקרטית, בין המזיק הספציפי לניזוק הספציפי, בנסיבות המקרה המסוים. המבחנים לבחינת קיום החובה הקונקרטית כוללים את מבחן הצפיות במישור הפיסי והנורמטיבי, היינו מה אדם סביר יכול היה לצפות או צפה בפועל, ומה אדם סביר צריך היה לצפות (ע"א 5586/03 פרימונט נ' פלוני (29.3.2007); ע"א 4241/06 לוי נ' מדינת ישראל (12.3.2009)).

הנתבעת טוענת כי לא ניתן היה, ולא צריך היה, לצפות את ההתרחשות בגינה נגרם הנזק, בין אם צפיות פיסית ובין אם נורמטיבית. לשיטתה, האמצעים בהם נקטה – הסרת ידית הדלת והצבת שלט האוסר על טיפוס על הגג – היו סבירים ומספיקים לצורך מניעת טיפוס על הגג, וכי אף אחד מהגורמים המקצועיים לא צפה בפועל, לפני האירוע, את האפשרות של טיפוס על הגג באמצעות דריכה על המעקה והנפת הגוף לגג . בתצהירים ובחוות הדעת שהוגשו מטעם הנתבעת יש ניסיון לבסס טענה שכזו, ובהתאם, בסיכומיה טוענת הנתבעת כי האירוע בו התובע עלה לגג, באופן שעלה, היה חריג, בלתי צפוי, ובלתי מתקבל על הדעת עד כדי כך שלא ניתן היה לצפות אותו - פיסית ונורמטיבית כאחד.

לא אוכל לקבל טענה זו ממספר טעמים:
ראשית, דומה כי הנתבעת פעלה במספר מישורים על מנת למנוע טיפוס לגג הבניין. האחד הוא תליית שלט אזהרה מעל לדלת, בו נכתב "העליה לגג וליריעות ההצללה אסורה בהחלט" המעיד כי הנתבעת צפתה כי מאן דהוא עשוי לנסות ולטפס על גג המבנה. אין בידי לקבל את טענת מנהל מחלקת החינוך, מר אורן, לפיה השלטים חולקו עם הנחיה כללית לתליה בקירות חיצוניים ללא הנחיה על מיקום מסוים. נוסחו של השלט מחייב הצבתו במקום בו הוא נתלה, שכן מדובר במקום אחד מיני כמה בו מתחברת לגג גם רשת הצללה. לא נעלמה מעיני העובדה כי הרשת פרוסה ומחוברת גם אל גג אולם הספורט ו גג מבנה נוסף, ובכל זאת מדובר בנקודה ייחודית, ולא בשלט כללי האוסר טיפוס על גג מבנה כלשהו.
השני הוא הסרת ידית הדלת. מנהל בית הספר, מר הבר, העיד כי כשנכנס לתפקידו נמסר לו על ידי אב הבית כי הסרת הידית הייתה לצורך מניעת היכולת לטפס באמצעותה על גג המבנה. דברים דומים מסר העד אורן ונכתבו בחוות דעת מומחה הנתבעת. פעולה זו מעידה כי הנתבעת צפתה את האפשרות שמאן דהוא ינסה לעלות לגג ממקום זה, תוך העזרות בידית הדלת כמדרך, משמע שהיא היתה מודעת לאפשרות זו ונקטה פעולות על מנת לצמצם את הסיכון. עם זאת, הנתבעת לא הצביעה על כך שקודם לביצוע פעולות אלו, או לאחריהן, היא ווידאה את מידת האפקטיביות שלהן בכדי להבטיח שיהא בהן למנוע טיפוס לגג על ידי אדם ממוצע בגובהו.
שנית, התנהגותה של הנתבעת לאחר המקרה המצער מעידה כי ישנו אמצעי בטיחות נוסף, שלא ננקט לפני התאונה, אלא רק לאחריה. מעיון בתמונות שצורפו לחוות דעתו של מומחה התובע, ד"ר ביקלס, עולה כי לאחר התאונה הותקנה גדר סביב גג הבניין ממנו נפל המנוח (ראו תמונות 3-7 בחוות הדעת). גידור הגג לפני התאונה עשוי היה להרתיע או להקשות על המנוח וחבריו מטיפוס אל הגג, ומדובר בפעולה שהייתה עשויה למנוע את התאונה.

הפעולות שנקטה הנתבעת, טרם התאונה, מעידות כי היא צפתה בפועל את האפשרות של טיפוס על גג המבנה. השאלה הנשאלת כעת היא האם האמצעים שנקטה הנתבעת הינם אותם אמצעים סבירים שניתן היה לנקוט בהם בכדי לצמצם את הסיכונים והאם, כטענתה, התנהגותו של המנוח בעלייתו לגג חרף אמצעים אלו, הייתה כה בלתי צפויה, עד כדי שיש בה לנתק כל קשר בין אי נקיטת אמצעים נוספים לבין קרות התאונה?

הנתבעת מצידה טוענת כי די היה בפעולות אלו על מנת למנוע את העליה לגג, וכי יכולת הפיקוח שלה איננה בלתי מוגבלת, ומדובר בסיכון שלא ניתן היה לצפות ולמנוע. כן נטען כי בית הספר נבדק על ידי גורמי הנתבעת ומשרד החינוך, ולא נמצא כל כשל בבטיחות, דבר שיש בו להעיד שגם גורמי מקצוע לא ראו, קודם להתרחשות התאונה, להורות על נקיטת אמצעים נוספים .

כאמור, לא אוכל לקבל טענות אלו. מדובר במוסד חינוכי, בו לומדים בשעות היום תלמידים, ובשעות אחר הצהריים נותרים שערי בית הספר פתוחים ובמקום מתקיימים חוגים שונים. הנתבעת אישרה כי בית הספר נותר ללא כל פיקוח בשעות אלו , ודומה אפוא כי כל מי שחפץ בכך- יכול להיכנס באין מפריע. במצב דברים זה, מתחייב כי ינקטו כל אמצעי הזהירות הסבירים על מנת להבטיח כי המקום יהיה הבטוח ביותר עבור מ י שנמצא בו.

השאלה אם צריכה הייתה הנתבעת לצפות את ההתרחשות בגינה נגרם הנזק נגזרת משיקולי מדיניות משפטית. בהקשר זה יש לבחון את מכלול השיקולים השוללים הטלת אחריות והאם הם גוברים על אלו התומכים בה (ראו: ישראל גלעד, דיני נזיקין – גבולות האחריות, כרך א' 668-645 (2012)). להשקפתי, הנתבעת הייתה צריכה, כעניין נורמטיבי, לצפות את ההתרחשות בנסיבות המקרה. ברי כי יכולת הפיקוח של הנתבעת כאחראית על המקרקעין שבתחומה איננה בלתי מוגבלת, אך בענייננו מדובר במוסד חינוכי, הנותר פתוח בשעות הצהריים לצורך חוגים, ללא כל "סינון" של אלו המבקשים להיכנס בשעריו, והיה על העירייה לצפות את האפשרות לתאונה שכזו (והיא אף צפתה בפועל כשנקטה פעולות שלשיטתה הספיקו לצורך מניעת התאונה). אעיר כי אני לא רואה בקביעה זו כקביעה שעלולה להוביל להגבלת פתיחת חצרות משחקים לקהילה. מדובר בקביעה שנועדה להפוך את החצרות לבטוחות יותר, ולמנוע, עד כמה שניתן, אירועים מצערים כדוגמת זה.

לכן, לסיכום נקודה זו, אני מוצאת שטענת הנתבעת לפיה לא ניתן היה לצפות את התנהגותו של המנוח, וכי מדובר באירוע חריג – אינה יכולה להתקבל. ניתן היה וצריך היה לצפות את הימצאותם של בני נוער, מכל הגילאים, בתחומי בית הספר בשעות בהן הוא פתוח לכל, וכן את האפשרות שבני נוער אלו, מעצם טבעם, יחפשו לבצע פעולות שונות להעסיק את עצמם, לרבות פעולות המסכנות אותם. מכאן, שגם חלה חובת זהירות קונקרטית (לצורך השוואה ראו, בשינויים המחויבים, הדברים שנאמרו בע"א 1751/18 עיריית אשקלון נ' פלוני (2.10.2019), בפסקה 17 לפסק דינה של כב' השופטת י' וילנר, בנוגע לעלייה על גג במוסך, להבדיל ממבנה ציבורי פתוח)

עתה, יש לבחון האם חובת הזהירות הופרה, ואני סבורה כי היא הופרה משני ההיבטים- היעדר גידור הגג ואי מניעת הגישה אל המזגנים המותקנים עליו.

כאמור, היה על הנתבעת לפעול ככל שניתן על מנת למנוע את האפשרות לעלות אל הגג. הסרת הידית והצבת שלט היו פעולות ראויות ונכונות, אך הן לא מספיקות. מדובר במעשה הצפוי מבני נוער המסתובבים במתחם בית הספר מחוץ לשעות הלימודים. העד לנקרי אף ציין כי הוא וחבריו נהגו לעלות על הגג המסוים בו אירעה התאונה " כי הוא היה קל וקרוב.. יש מקומות ששמו גדרות תיל אחרי שראו אותנו פעם על הגג" (עמ' 15 לפרוטוקול, שורות 30-33) מנתון זה אני מסיקה כי אפשר וגידור באמצעות תיל היה מונע מהמנוח לטפס על הגג, ומדובר בפעולה פשוטה, זולה, מהירה ויעילה, שעשויה הייתה למנוע את התאונה. בכך מוצאת אני פן אחד של התרשלות.

נקודה נוספת הראויה להתייחסות היא הסיבה בגינה עלה המנוח על הגג, והיא לכאורה לצורך שאיפת גז מזגנים. לצערנו, לא נוכל לשאול את המנוח כיצד היה נוהג אם לא הייתה מתאפשרת גישה אל המזגנים, ואפשר שאף בהיעדר גישה- היה בוחר המנוח לעלות על גג הבניין. במצב זה אין בידי הכלים לקבוע האם גידור המזגנים עשוי היה למנוע את התאונה, וממילא אני סבורה כי מדובר בעניין זניח, שאינו משפיע על אחריותה של הנתבעת ואינו מנתק את הקשר הסיבתי. להפך, משידעה הנתבעת על תופעת שאיפת גז המזגנים, היה עליה לפעול ביתר זהירות. העד נבואני, שכאמור שימש כיועץ בטיחות מטעם משרד החינוך בזמן התאונה, ציין בעדותו כי ביום 14.3.2010 נשלח מסמך החתום על ידי הממונה הארצי לבטיחות מוסדות חינוך, שכותרתו "מניעת גישה למזגנים לשאיפת גז", ובו דרישה מהרשויות המקומיות לבצע גידור של המזגנים באמצעות כלוב נעול, ולמנוע גישה למערכות המזגן (ראו נספח 4 לתיק המוצגים של התובע, להלן – הנוהל). לא זו בלבד, מר הבר, מנהל בית הספר, העיד כי הכיר את תופעת הטיפוס על גגות לצורך שאיפת גז מזגנים, ומעת לעת קיבל עדכונים ממשרד החינוך, בין היתר לגבי תופעה זו (עמ' 27 לפרוטוקול, שורות 25-29). מר הבר לא זכר לומר כיצד ומתי קיבל לידיו את הנוהל ובו הדרישה למנוע גישה למזגנים, ואף ציין כי "לא נקטנו צעדים מיוחדים בעקבות הנושא של השימוש בגז מזגנים למעט העובדה ששלטים פזורים בכל רחבי בית הספר ומבקשים שלא לעלות לגגות ומעידים על סכנה שבכך". לא הובהרה עד תום הדרך בה נשלח הנוהל אל הרשויות המקומיות באותה העת, אם באמצעות משלוח בדואר אלקטרוני; בהפצה באתר משרד החינוך; או בדואר. העד אורן, מנהל מחלקת החינוך בתקופת התאונה ציין כי המסמך התקבל בדואר אלקטרוני ביום 21.6.2010. לא הוצגה ראיה התומכת בטענה זו, והעד אף לא נשאל על כך בחקירתו בבית המשפט. משכך, מדובר בטענה שלא הוכחה, ואף לא סביר בעיניי כי דואר אלקטרוני ישלח באיחור של למעלה מחודשיים, וכשבוע בלבד לאחר התאונה. מכל מקום, היה על הנתבעת להתעדכן בנהלי משרד החינוך, במיוחד כשמדובר היה בתופעה ידועה- ואף בכך יש התרשלות.

לא התעלמתי מכך שמר נבואני נקרא לייעץ בנושא מניעת האפשרות לטיפוס על רשת ההצללה שנפרסה בבית הספר בשנת 2010, ולא התייחס כלל לאפשרות הטיפוס על גג הבניין. העד נבואני תיאר כי חסר זה אינו חסר הוא, וככל שזכור לו- הוא התבקש על ידי מנהל בית הספר לבדוק את בטיחות רשת ההצללה בלבד, ולא מעבר לכך. משכך, בהעדר ראיה לכך שהנתבעת, או מי מטעמה, בדק את היבטי הבטיחות של אפשרות עליה לגג, חרף נקיטת אמצעי הזהירות שננקטו, אין מקום לקבוע שיש בייעוץ של מר נבואני כדי להסיר את האחריות מעל כתפי הנתבעת.

מכל מקום, אין אנו דנים באחריותו של משרד החינוך לאירוע המצער, אם כי באחריותה של הרשות המקומית. ביום 26.5.2008 נחתם מכתב על ידי יעקב סטחי, סגן קב"ט מחוזי במשרד החינוך, ובו התייחסות לרשת הצללה שהותקנה במגרש הספורט בבית הספר ויצמן, ולפעולות שיש לנקוט על מנת למנוע טיפול של ילדים על מתקן ההצללה. דרישות אלו באו לאחר סיור שנערך בבית הספר, עם יועץ הבטיחות נבואני. במכתב אין התייחסות לגידור גג הבניין בו אירעה התאונה, אלא ישנה דרישה לגידור גג אולם הספורט.

הנתבעת טוענת כי היא זו שהזמינה את חוות הדעת, לצורך בדיקת היבטים בטיחותיים, ומשלא עלתה דרישה מצד משרד החינוך לגידור גג מבנה בית הספר- אין הדבר מצוי באחריותה. לא מצאתי בכך כנסיבה המנתקת את הקשר הסיבתי או מפחיתה כהוא זה מאחריותה של הנתבעת לקרות התאונה. בכל מקרה, בחלוקת האחריות המוסכמת בין הנתבעת למשרד החינוך יש להניח ששוקללו כל הנתונים, ועל כן לא מצאתי להידרש לכך.

הקשר הסיבתי בין היעדר גידור הגג ואי מניעת הגישה למזגנים לבין האירוע-

לצערנו לעולם לא נוכל לשאול את המנוח כיצד היה נוהג לו היה גג המבנה מגודר, או אם היו המזגנים ממוקמים בתוך כלוב. עם זאת, אני סבורה שהתובע הרים את נטל ההוכחה הרובץ על שכמו גם לגבי רכיב זה, ואני מאמינה שסביר ביותר ששילוב בין גידור הגג, ואף תוספת של גידור קוצני, וכן הצבת המזגנים בתוך כלוב, באופן שתמנע הגישה אליהם היה יכול למנוע את הטיפוס של התובע ויותר סביר שהדבר היה מונע את הטיפוס מאשר שהיה עשוי לסייע לו בטיפוס. כך הומלץ, לאחר התאונה, על ידי מר נבואני, בדוח סיכום מבדק שנערך ביום 17.6.2010 (ראו נספח 5 לתיק מוצגי התובע) , ואף בוצע.

ככל שרצתה הנתבעת לשכנע בטיעונה כי הקמת המעקה על הגג יש בה דווקא להקל על הטיפוס (שכן מוטות הגדר יכולים לסייע לאדם בהרמת משקל גופו לגג), היה עליה להוכיח טענה זו, לכל הפחות באמצעות ניסוי מתאים המדגים זאת, דבר שלא נעשה.

לכן אני סבורה שהורם הנטל גם לגבי הקשר הסיבתי בין ההתרשלות לבין האירוע.

לאור קביעתי זו אינני נדרשת לעילה בדבר הפרת חובה חקוקה על אף שזו נטענה בכתב התביעה תוך הפנייה לפקודת העיריות ולתקנות וחוקי העזר שהוצאו מכוחה, וכן לחוזרי מנכ"ל העוסקים בבטיחות במוסדות חינוך. ממילא בסיכומי התובע החובה שהופרה לכאורה לא פורטה כדבעי ונדמה היה כי הטענה נזנחה - ולכן דין הטענה להידחות.

מכל האמור לעיל עולה שהנתבעת חבה בשיבוב התובע.

סוף דבר
הצדדים אינם חלוקים בשאלת גובה הנזק, וביחס לגובה הסכומים ששולמו על ידי התובע לאפוטרופסי המנוח. משכך, ובהתאם להסכמת הצדדים מיום 11.11.2019, שיעור חבותה של הנתבעת יעמוד על 79%, לאחר הפחתת חלקה המוסכם של המדינה.

על כן, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך של 37,270 ש"ח (79% מ-47,177 ₪ כאמור בסעיף 80 לכתב התביעה) בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד היום.
כן תשלם הנתבעת בהוצאות התובע בגין שכר עדים בסך של 3,000 ₪ ובשכ"ט עו"ד בסך 4,800 ש"ח.
הסכומים ישולמו בתוך 30 יום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, א' ניסן תשפ"א, 14 מרץ 2021, בהעדר הצדדים.