הדפסה

בית משפט השלום בקריות ת"א 2236-10-17

בפני
כבוד ה שופטת פנינה לוקיץ

תובע
יוסף נבואני

נגד

נתבעים

  1. נאיף קאסם נבואני
  2. נזיה נבואני
  3. נביה נבואני
  4. נבואני נאיף נבואני
  5. אוסאמה נבואני
  6. באסם נבואני
  7. מאגיד סלמאן נבואני
  8. מגיד סלמאן נבואני
  9. נגיב סלמאן נבואני
  10. סלימאן נבואני
  11. עלי מוחמד נבואני
  12. סמי כמאל נבואני
  13. סלמאן ג'מאל נבואני

החלטה

מתנהלת בפני תביעה לפירוק שיתוף במקרקעין, כאשר שתי בקשות , שהעלו צדדים נגדיים, דורשות הכרעה, קודם לקידום הדיון בתביעה לגופה.

הראשונה, בקשת התובע להפעיל סמכויות על פי פקודת ביזיון בית המשפט ולכוף על הנתבע 3, לקיים את צו המניעה הזמני שניתן על ידי בית המשפט ביום 11.10.17 המורה לנתבעים, וביניהם הנתבע מס' 3 (להלן: "נביה") להימנע מלבצע עבודות בנייה כלשהן, בכל חלק מהחלקה הידועה כחלקה 9 בגוש 18451 מאדמות כפר ג'וליס (להלן: "המקרקעין").

בקשה זו הוגשה על ידי התובע, על בסיס טענתו כי לאחר מתן הצו, המשיך נביה או מי מטעמו בביצוע עבודות בנייה במקרקעין, ולפיכך יש לנקוט כנגדו את הצעדים בהתאם לפקודת ביזיון בית המשפט.

הבקשה השנייה שהוגשה לאחר הגשת הבקשה הראשונה, הינה בקשתו של נביה לעיין מחדש בצו המניעה הזמני שניתן, ולהורות על ביטולו בשל שינוי הנסיבות שכן, מאז ניתן הצו, נדונה התנגדות התובע להיתר הבנייה שניתן לנ ביה, והתנגדות זו נדחתה על ידי הרשות התכנונית אשר קבעה בהחלטתה מיום 1.2.18 (להלן: "החלטת הועדה") כי לטעמה אין באישור היתר הבנייה לנביה, כדי לסכל את תביעת פירוק השיתוף שהגיש התובע כאן.

הרקע לבקשה:
1. תביעת פירוק השיתוף הוגשה על ידי התובע ביחס למקרקעין, שהינם חלקה בגודל של 19.6 דונם, אשר הבעלות בהם מחולקת בין שלוש קבוצות, שהם בניהם של שלושה אחים, כך שהתובע ואחיו עלי (נתבע מס' 11) זכאים להירשם כבעלי שליש מהזכויות במקרקעין, הנתבע 1 ובניו הנתבעים 2-6 זכאים להירשם כבעלי שליש מהזכויות, ואילו השליש הנותר, זכאים להירשם לגביו בניו של סלמאן וסלימאן נבואני (הנתבעים 7-10). לאור גודלה של החלקה, זכאית כל קבוצה לחלק העולה על 6 דונם.

2. ביום 11.10.17, לאחר שמיעת טיעוני הצדדים, נתן כב' השופט עלי צו מניעה זמני המורה לנתבעים שלא להמשיך בביצוע עבודות בנייה במקרקעין עד לסיום ההליך המתנהל בתביעה זו, שהינה כאמור תביעת התובע לפירוק השיתוף (להלן: "ההחלטה") . כב' השופט עלי התייחס לעובדה כי חלק מהמקרקעין מיועד לבנייה ואילו יתרתו, הינה לשימוש חקלאי, דבר היוצר כמובן קושי בביצוע פירוק השיתוף, לנוכח רצון התובע (וצדדים אחרים) לזכות בחלק מהמקרקעין המיועדים למגורים.

יצויין כי בהתאם למידע שהובא בפניי, היוזמה לשינוי היעוד של חלק מהחלקה, היתה של הנתבעים 2-6 או מי מהם, דהיינו בני משפחתו של נאיף נבואני, נתבע 2, אשר נביה נמנה עליהם.

3. נביה החל לבצע את עבודות הבנייה , על בסיס היתר בנייה שהוצ א לו, בחלק מהמקרקעין המיועד לבנייה, ו צמוד לדרך העוברת לאורך החלקה, בעוד שחלקים אחרים של המקרקעין, שייעודם לחקלאות אינם גובלים בדרך. בהחלטת כב' השופט עלי הודגש כי העובדה שניתן לנביה היתר בנייה, איננה מקימה מחסום מפני מתן צו מניעה זמני, שכן היתר הבנייה מתייחס אך ורק להיבטים תכנוניים הנוגעים ל בנייה, ולא להיבטים הקניינים הנוגעים לחלוקת הזכויות בתוך המקרקעין המשותפים.

כמו כן ציין כב' השופט עלי כי העובדה שהתובע נתן הסכמתו לכך שאחיו של נביה (נתבע 4) יבנה בחלקה, ללא שפורק בה השיתוף, אין בכוחה למנוע מהתובע להתנגד לבניי ה ע"י נביה בחלק אחר של המקרקעין שהתובע טוען כי אמור להיות , בעת פירוק השותף, מוקצה לו ולאחיו.

כב' השופט עלי קבע, בסעיף 16 להחלטה , כי מאזן הנוחות, מקום בו אין חלוקה מוסכמת של השימוש במקרקעין ואין פירוק שיתוף, נוטה לטובתו של התובע וכי מימוש בניית הנתבע מס' 3, עלול לגרום לתובע פגיעה ממשית וקשה שכן, ספק באם ניתן יהיה להחזיר את הגלגל אחו רה אם ישלים הנתבע 3 את הבנייה ולאחר מכן ייקבע כי החלק בו בנה, אמור להיות משוייך דווקא לתובע. השופט הוסיף וציין כי בנוסף לשיקולי הנוחות הרגילים, במקרה זה נדרש צו המניעה על מנת לאפשר לתובע למצות את פעולותיו מול רשויות התכנון ובשולי החלטתו ציין שבאם הליכי התכנון יאירו את המצב העובדתי באור אחר, יהיו רשאים הנתבעים לבקש עיון חוזר בהחלטה.

הבקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט
4. בחודש 5/2018 הגיש התובע את בקשתו להפעיל סמכויות על פי פקודת ביזיון בית המשפט וזאת מאחר ולטענתו, במהלך הימים שלאחר מתן הצו הארעי שניתן במעמד אחד (ביום 3.10.17) , המשיך הנתבע 3 או מי מטעמו, בביצוע עבודות במקרקעין, וכי גם לאחר מתן צו המניעה הזמני, לאחר דיון במעמד הצדדים, עבודות הבנייה נמשכו תוך הפרת הצו.

להוכחת טענותיו אלו, הציג התובע תמונות שונות שצולמו במועדים שונים ואשר בהן יש להוכיח לטענתו את פעולות הנתבע 3.

אציין כבר עתה כי התמונות שהוצגו הינן ברובן מהימים 4-5.6.18, שתי תמונות הינן מיום 31.3.18 ותמונה נוספת מיום 16.2.18. שאר התמונות, הינן ממועדים הקודמים למתן צו המניעה הזמני (ובסמוך לאחר מתן הצו הארעי) , ואילו אחת התמונות איננה נושאת כלל תאריך.

5. הנתבע 3 התנגד נחרצות למתן צווים כלשהם לפי פקודת ביזיון בית המשפט וטען כי מיד לכשידע אודות קיום הצו הארעי, הפסיק לבצע עבודות כלשהן בחלקה. לטענתו, ככל שיש בתמונות להצביע על ביצוע עבודות במקרקעין, הרי שאלו לא בוצעו על ידו או על ידי מי מטעמו. הנתבע 3 הדגיש את העובדה כי הינו אזרח שומר חוק אשר החל בביצוע העבודות רק לאחר שקיבל היתר בנייה וכי ניסיונות התובע לטפול עליו הפרה של הצו, דינה להידחות.

במסגרת דיון ראשון שהתקיים בפניי, התברר כי התובע לא המציא לצדדים, כמו גם לבית המשפט, תצהיר ותמונות בצבע מהן ניתן יהיה ללמוד על טיב העבודות שנטען כי בוצעו, מיקום ביצועם וזהות המבצע (ככל שניתן לראותו בתמונות) , לא צויין מועדי הצילומים ולפיכך, הוריתי לו לעשות כל זאת קודם לדיון בבקשה לגופה.

6. במסגרת הדיון שהתקיים בפני נחקרו התובע ובנו (נבואני חתאם – להלן: "בן התובע") , שהוא שנתן את תצהיר התמיכה בבקשה לביזיון בית המשפט והוא זה שציין כי צילם את התמונות שצורפו לבקשה. כמו כן נחקר הנתבע 3 אשר הגיש תצהיר בתמיכה לתגובתו לבקשה.

לאחר שמיעת חקירת המצהירים בפניי, אני סבורה שהתובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי הנתבע 3 ביצע עבודות נוספות בתוך החלקה תוך הפרה של הצו הארעי או הזמני שניתן.

7. חלק ראשון של ההפרות הנטענות נוגע לעבודות עבודות קידוח הכלונסאות ויציקת הבטון בקידוחים, שמהתמונות עולה כי נעשו במועדים הסמוכים למועד הוצאת הצו הארעי, כאשר בתמונות מיום 8.10.17 , עוד לפני הדיון במעמד הצדדים, ניתן לראות כי עבודות אלו מתבצעות או לכל הפחות כי הכלים המיועדים לביצועם, מצויים בשטח החלקה.

למרות זאת לא שוכנעתי כי יש בתמונות אלו להעיד על הפרה של הצו הארעי המצדיקה נקיטת סעדים לפי פקודת הבזיון וזאת ממספר טעמים: ראשית, אין בפני אסמכתא מספקת לכך שהעבודות בוצעו לאחר שנמסרו לנתבע 3 הבקשה והצו הארעי שניתן; שנית, לנוכח העובדה כי הבקשה הוגשה רק בחלוף 7 חודשים ממועד זה, אינני מוצאת הצדקה למתן צו לפי פקודת בזיון בית המשפט, בשל הפרות שארעו, אם בכלל, בסמוך מאוד למועד מתן הצו הארעי במסגרת זמן של 2-3 ימים בין מועד המסירה הנטען לבין מועד צילום התמונות. הרי ברור שבמועד מתן הצו הזמני, לאחר דיון במעמד הצדדים, כבר היו בידי התובע התמונות המתעדות, לכאורה, הפרה של הצו הארעי. מדוע אם כן בחר שלא להעלות ענין זה כבר בדיון שהתקיים ביום 10.10.17 בפני כב' השופט עלי?

8. באשר להפרות המאוחרות יותר, שהן היו לכאורה ה"טריגר" שהביא להגשת הבקשה, הרי שבתמונות המאוחרות יותר, בעיקר אלו מהימים 4-5.6.18, לא ניתן לראות עוד כלים הנמצאים ב אזור במקרקעין בו החל נביה בביצוע העבודות, ולא ניתן לראות אנשים המבצעים עבודות בתוך החלקה. התמונות בהן נראה אדם מבצע עבודות כלשהן, לא ברור כלל שצולמו באותו חלק של החלקה. כך למשל בעוד שבמרבי ת התמונות האזור בו בוצעו עבודות הבנייה על ידי נביה , הינו "נקי" מעצי זית, הרי שדווקא התמונה הבודדת שבה נראה אדם מבצע עבודת טפסנות ליד קיר כלשהו, מצולמת באזור בו מצויים עצי זית משני צדי אותו קיר, כך שלא ניתן כלל להסיק שמדובר בקיר המצוי במקרקעין ובוודאי שלא בחלק מהמקרקעין בו החל הנתבע בביצוע עבודות הבנייה. כך גם בתמונות נוספות בהן נראה מחפר ליד שביל או קבינה של משאית בטון, לא ניתן להסיק מהן שהן מתעדות ביצוע עבודות בנייה על ידי הנתבע 3 בחלקה עצמה.

9. אני סבורה כי תובע המבקש לנקוט הליכים לפי פקודת ביזיון בית המשפט, צריך להביא ראיות משמעותיות וברורות באשר להפרה הנטענת ואין די בעצם צילום המקרקעין, בו נראים סימנים של עבודות בנייה, כדי להעיד שמדובר בעבודות שבוצעו לאחר הוצאת הצו. הרי אין מחלוקת כי העילה להוצאת הצו מלכתחילה, היתה התחלת ביצוע עבודות בנייה , מכאן שעל מנת שייקבע כי צו זה הופר, צריך להראות שבוצעו עוד עבודות , שלא בוצעו קודם להוצאת הצו ומסירתו לנביה . דהיינו שעל מנת לקבל צו, יש להצביע על שינוי בין המצב שהיה קיים רגע לפני מסירת הצו הארעי לידי נביה לעומת המצב במועדים מאוחרים לכך. אני סבורה שהתובע, או ליתר דיוק בנו, התקשה עד מאד להסביר כיצד יש בתמונות להדגים ביצוע עבודות לאחר מתן הצו. בן התובע לא הצליח להסביר היכן עומד ים המחפר או המשאית הנראים בחלק מהתמונות, והיכן הם מצויים ביחס לאזור בו החלה נביה בביצוע עבודות בנייה קודם להוצאת הצו.

מעדות בנו של התובע, בתשובה לשאלות שנשאל אודות מיקום ביצוע העבודות הנטענות על ידו, עלה כי ברשותו מאות תמונות נוספות אולם, מתוכן הוגשו רק מעט ולא מצאתי שיש בהן לבסס את הטענה כנגד הנתבע 3.

10. יודגש ויובהר כי אין בכך לומר ששוכנעתי מעדות הנתבע 3 בלבד שאכן לא בוצעו כל עבודות לאחר יום 10.10.17, מועד הדיון בבקשה למתן צו זמני, אלא רק שהתובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח שעבודות כאלו אכן בוצעו על ידי הנתבע 3 דווקא. אני מודעת לקושי של התובע לעקוב מקרוב אחר כל פעולה המבוצעת בשטח ה מקרקעין ולהיות מסוגל לשייך אותה למי מהנתבעים , אולם בהיעדר ראיה מספקת לכך שעבודות כלשהן המוצגות בתמונות בוצעו על ידי הנתבע 3 או מי מטעמו בשטח המקרקעין , אין מקום להשית על נתבע זה, חובה כלשהי ביחס לעבודות באם אלו בוצעו בחלקה כולה, על ידי אחרים.

מכאן שאני מורה על דחיית בקשת התובע, כאשר שאלת ההוצאות תוכרע ביחס לשתי הבקשות.

הבקשה לביטול צו המניעה הזמני
11.בקשתו של הנתבע 3 לבטל את צו המניעה הזמני, נסמכת באופן בלעדי על העובדה שהועדה המקומית לתכנון ובניה, לאחר הוצאת צו המניעה הזמני, דנה בהתנגדות התובע למתן ההיתר לנתבע 3 לבצע את העבודות בחלק מהמקרקעין , תוך שהיא דוחה את התנגדות התובע וקובעת כי לטעמה התנגדות זו, הועלתה בחוסר תום לב בהתחשב בעובדה שעוד קודם להגשת בקשת הנתבע 3 למתן היתר, אושר תשריט חלוקה מספר 5/2008 , והתנגדות התובע, צריכה היתה להישמע כנגד אישור התשריט ולא כנגד הוצאת היתר המבוסס על אותו תשריט.

נתבע 3 מפנה להחלטת הועדה מיום 1.2.18 אשר בה ציינה הוועדה כי טענות התובע נדחות וכי לטעמה אין במתן ההיתר לנתבע, לסכל את תביעת פירוק השיתוף. הוועדה נתנה משקל לעובדה כי המבקשים בפניה, דהיינו הנתבע 3 או מי מטעמו, הם שיזמו את התוכנית לשינוי יעוד חלק מהמקרקעין מיעוד חקלאי למגורים, וכן את העובדה כי טענת התובע לגבי היעדר דרך גישה לשאר המגרשים בחלקה, אין בהם להביא לביטול היתר הבנייה שכן, את דרכי הגישה ניתן להסדיר בעת הגשת תשריט חלוקה ביחס לשאר חלקי המקרקעין.

בהחלטה מאוחרת יותר, חזרה הוועדה לבחון את קיום התנאים בהם הותנה מתן ההיתר, וציינה כי המבקש בפניה (נתבע 3) קיים את תנאי הוכחת הבעלות אולם, עליו ליידע את שאר הבעלים מאחר שהוא מבקש לבנות על מגרש 9/6 אשר לא הוקצה לו בתשריט החלוקה.

12.התובע הגיש התנגדות מפורטת לבקשה וטען כי אין מקום לביטול צו המניעה, שכן שאלת קיום ההיתר, איננה השאלה המכריעה ביחס למתן צו מניעה במסגרת הליך פירוק שיתוף שכן, ההיתר כפי שקבע כב' השופט עלי, עוסק רק בנושאי היבטים תכנוניים ואינו נוגע להיבטים קניינים. התובע חזר על טענתו כי החלק מהמקרקעין בו החל נביה לבנות, היה מוחזק על ידי התובע ואחיו לצורך גידול זיתים במשך שנים ארוכות וכי בניית הנתבע עלולה ליצור עובדות מוגמרות בשטח, תוך ניסיון לנ כס לנתבע 3 את השטח המיועד למגורים בחלקה וצמוד לדרך, ולהותיר לתובע שטחים המיועדים לחקלאות בלבד.

13.במהלך הדיון בפניי, נחקר התובע (שהוא למעשה האח בעל שליש מהזכויות יחד עם אחיו עלי, נתבע 11) ומעדותו עלה למעשה כי הוא ואחיו מחזיקים בחלק הדרומי של החלקה כאשר בתשריט החלוקה שצורף לכתב התביעה, סומנו חלקים אלו כמגרשים 9/3, 9/4. לטענת התובע, העבודות שהחל הנתבע 3 לבצע, מצויות בשטח מגרש 9/3 על פי תשריט זה, ומשכך נוגסות בזכויותיו.

התובע אישר כי בחלק הדרומי של החלקה נבנו שני בתים על ידי נתבעים 12,13 (אחייניהם של התובע ונתבע 11) ומשנשאל מדוע לא התנגד לבנייתם במקרקעין, השיב כי לא התנגד מאחר ובנייתם אינה בתוך החלק המיועד לו. עוד אישר התובע כי בעבר נתן הסכמה לבניית מבנה על ידי הנתבע 4, אחיו של הנתבע 3, זאת לאחר שבשלב ראשון התנגד לבנייה זו.

התובע הסביר כי מאחר ונתבע 4 פנה אליו וביקש הסכמתו לבנייה, ולנוכח העובדה כי נתבע 4 התחתן עם הבת של התובע, הוא הסכים להסיר את התנגדותו אולם, לא היה בכך כדי להוות הסכמה לבנייה נוספת בחלקה קודם לפירוק השיתוף בה.

14.אקדים ואומר כי אינני מוצאת במסגרת החלטתי זו להכריע בטענות הנגדיות של הצדדים בכל הנוגע לשאלה באם קיימת הסכמה ביחס לחלוקת המקרקעין בין שלושת השותפים, כפי שטוען הנתבע 3 והאם יש בהסכמה כזו לחייב גם את התובע.

בניגוד לטענת הנתבע 3 בבקשתו כי קיימת "כמעט הסכמה מלאה" ביחס לאופן פירוק השיתוף, הרי שהוא מודה בכך שהתובע לא נתן הסכמה לאיזה מתשריטי החלוקה שהוצגו במהלך הדיון בפני כב' השופט עלי, ובהמשך בדיון אף הודה כי אין ברשותו תשריט חלוקה חתום ע"י התובע ממנו ניתן להסיק קיומה של הסכמה מפורשת של התובע לחלוקה המקנה לנתבע 3 את הזכויות בחלק מהמקרקעין בו הוא מבקש לבנות.

טענתו העיקרית של הנתבע 3 הינה כי התנגדות התובע לבנייה על ידו, הינה מטעמים שאינם ראויים בניסיון לזכות בחלק מהחלקה שייעודה שונה למגורים כתוצאה מיוזמה של בני משפחת הנתבעים 1-6, זאת בניגוד להסכמות ארוכות שנים בהם החזיקה כל "קבוצה" בשטח מהחלקה, כאשר השטח בו מבקש הנתבע 3 לבנות, לא הוחזק מעולם על ידי התובע או אחיו.

15.כב' השופט עלי דן בהן, סקר בהרחבה את השיקולים למתן הצו בין היתר לצורך סיכול או הקמת קושי בביצוע פירוק השיתוף בצורה הוגנת בין כל הצדדים ואני סבורה כמוהו, כי ככלל , וכל עוד לא הוצגו ראיות קונקלוסיביות לקיומה של הסכמה פוזיטיבית לחלוקה מסוימת, שעליה נסמך הנתבע 3 בביצוע עבודות הבנייה, אין מקום להתיר את המשך הבנייה כל עוד לא פורק השיתוף .

ככלל במסגרת הליך פירוק שיתוף, ראוי שימנעו עבודות בנייה היוצרות מצב קיים שמעצם טיבו משליך על בחירת החלופה הראויה לפירוק השיתוף, ולפיכך נדרש הצד המבקש להמשיך ולבנות חרף קיומה של תביעה לפירוק השיתוף, לעמוד בנטל משמעותי כבר בשלב זה, בכדי לשכנע שעמדת התובע הינה בניגוד להסכמות קודמות שניתנו על ידו ומטעם זה, אין זה מוצדק לקבל את עמדתו ולמנוע את המשך הבנייה.

לטעמי, היה על הנתבע 3 לשכנע כי בקשת התובע למנוע את המשך הבנייה, הוגשה בחוסר תום לב מוחלט ובניגוד להסכמות קודמות, ואומר כבר עתה כי אני , בניגוד לוועדה לתכנון ובנייה, לא מצאתי שניתן לקבוע זאת בשלב זה , ויש לשמוע ראיות נוספות ולברר את כל הדרוש לבירור, דבר שייעשה במסגרת הדיון בהליך העיקרי.

באשר לטענה כי היה בהסכמת התובע לבניית נתבע 4 להוות הסכמה גם לבנייה ע"י נתבע 3 או הסכמה לחלוקה לפיה החלק בו מבקש נביה לבנות ישוייך לנתבעים 1-6, דינה להדחות. ראשית, כפי שצויין באישור עליו חתם התובע, הוא נתן הסכמתו לבנייה במגרש שהוגדר כמגרש 9/1 בתכנית כלשהי שהוצגה בפניו. לא הוכח לי כי מגרש 9/1 כולל את השטח בו מבקש נביה לבנות, אלא דווקא היפוכו של דבר – מתשריט שהוגש לאחר הדיון במצורף להודעה מיום 27.12.18 עולה כי מגרש 9/1 סומן לבנייה ע"י נתבע 4 דווקא, סימון שחוזר על עצמו גם בתשריט הנוסף שהגיש נתבע 3 בהמשך להחלטה מים 27.12.18. מכאן שכל שניתן ללמוד מהמסמך היחיד שהוצג הכולל חתימה של התובע, הינה הסכמה לבנייה של נתבע 4 במגרש שסומן בתוכניות שהוגשו על יוד לוועדה כמגרש 9/1, הא ותו לא.

16. יתירה מכך, בקשתו של נביה לביטול צו המניעה לא נסמכה על הטיעון הבסיסי בהגנתו כי קיימת הסכמה בין השותפים באשר לאופן חלוקת המקרקעין (טיעון שנשקל ע"י כב' השופט עלי במסגרת החלטתו), אלא היא נסמכה, אך ורק על העובדה שמאז מתן ההחלטה נתקבלה החלטת הועדה בהתנגדות, וזו נימקה את החלטתה באופן שיש בו להביא לשינוי הנסיבות ושקילת ההחלה מחדש.

טיעון זה אינני מקבלת במלואו, שכן אני סבורה, שגם לאחר הדיון בפני ולאחר שאפשרתי לנתבע 4 להציג מסמכים נוספים הנוגעים להליכים בפני וועדת התכנון, לא שוכנעתי כי החלטתה מבוססת על אדנים מספקים, בוודאי לא באופן שניתן להסיק כי על בית המשפט, במסגרת הדיון בזכויות הקנייניות, ללכת בדרכה.

17. ראשית, ובעיקר – חרף החלטות שניתנו עד היום לא ברור לי מה הוא תשריט 5/2008 הנז כר בהחלטת הוועדה ואשר על בסיסו, לפי ההחלטה, הוגשה בקשת נביה להיתר. לאחר הדיון הוריתי לב"כ נביה להמציא העתק תשריט 5/2008 ובעקבות זאת הומצאו שנתי תשריטים. האחד – תשריט מיום 1.2.10 שהוכן לבקשת נתבע 4 (ושימש כנראה לצורך קבלת היתר על ידו, בזמנו), אולם אין הוא בגדר תשריט חלוקה, ובוודאי שלא תשריט חלוקה מאושר.
השני, אשר הומצא בעקבות החלטתי מיום 27.12.18, הינו תשריט הנושא חותמת של הוועדה ונרשם כי אור בישיבת מיום 29.5.17 וסומן ע"י הועדה "ח-ח/5/2008", הינו תשריט שהוכן מטעמו של נתבע 3 והוא מתיימר לחלק את המקרקעין ל-3 חלקים (9/1, 9/2, 9/3) אולם בפועל הוא מתיחס אך ורק לחלוקת משנה בתוך חלקה 9/2, כאשר על התשריט חתום נתבע 1 בלבד (אביו של נתבע 4 ואחיו של התובע – מי שזכאי להרשם כבעלים של 1/3 מהמקרקעין). התשריט אינו נושא חתימות של שאר בעלי הזכויות במקרקעין, וגם אינו מתיימר לעשות חלוקה של המקרקעין, אלא של חלק ממנו, אשר סומן כמגרש 9/2.

מכאן עולה כי לא הוכח בפני, בנקודת הזמן הזו, שהתובע היה מודע לקיום תשריט החלוקה 5/2008 עליו נסמכת הועדה, או שנתן לו הסכמתו במפורש או מכללא, ומכאן שהנחתה כי מדובר בתשריט מאושר שאין לתובע זכות להנתגד להיתר המוצא מכוחו, הינה הנחה שלא ברור לי הבסיס לה.

בכל מקרה, גם באם מדובר בתשריט מאושר מבחינה תכנונית, אין בכך להביא לקביעה כי יש לו משקל כלשהו בבחינת פירוק השיתוף.

18. שנית, טעמה של הועדה כי אין במתן ההיתר כדי לסכל את פירוק השיתוף, הינו שגוי, או לכל הפחות, טעם שבית המשפט צריך להכריע בו (לאחר שמיעת ראיות) ולא הוועדה. מנסיון מצטבר, של מספר שנות דיונים בתיקי פירוק שיתוף, אני יכולה לקבוע כעובדה, כי קיום בית בנוי במקרקעין המיועדים לפירוק השיתוף, יוצר עובדה מוגמרת שאף מודד בר-דעת, ובית המשפט בעקבותיו, לא יתעלם מקיומו בעת הכנת תשריט לפירוק השיתוף. משמע, גם בכפוף להתחייבות הנתבע 3 בפני כי יסכים להריסת הבית באם יקבע כי זה אינו מצוי בשטח המוקצה לו בתום פירוק השיתוף (התחייבות שקשה לראות איך ניתן יהא ליישמה בסופו של יום), לא ניתן להתעלם מהמשקל הקיים לעצם קיום המבנה בעת שקילת הדרך הראויה לפירוק השיתוף.

אמנם נכון כי המקרקעין הינם נרחבים וכוללים שטח המאפשר לכל "קבוצה" לקבל 6 דונם מהם, כך שבנייה במגרש של כ-860 מ"ר, כפי שמבקש הנתבע 3, אין בה כדי לסכל אפשרות להקצות לאחרים את חלקם. אולם, לא ניתן להתעלם מהמצב אשר יש בבניה זו ליצור, כאשר אחיו של הנתבע 3 בנה בעבר בחלק הצפון מזרחי של החלקה, בצמוד לדרך, וכעת מבקש הנתבע 3 לבנות בחלק המזרחי מדרום לבית אחיו, בהמשך הצלע המזרחית, כך שיש בבניה כזו ליצור "רצף" לאורך הצלע המזרחית של המקרקעין, הצמוד לדרך, דבר שיהא בו, להביא, באופן אפשרי, להעדפת הקצאת חלק זה של המקרקעין לבני משפחתו של הנתבע 1.

אינני מתעלמת מטענת הנתבע 3 כי הוא ובני משפחתו הם שפעלו לשינוי ייעוד חלק זה של המקרקעין למגורים, אולם אינני סבורה כי בעת הזו יש בכך להכריע כי הם היחידים הזכאים להנות משינויי הייעוד בדרך של ניכוס החלק במקרקעין בו קיימות זכויות בנייה רק לבני משפחתם.

19. שלישית, בניגוד לוועדה אינני סבורה כי נכון להתעלם בעת הזו מהטענה בדבר אי הקצאת דרכי גישה לשאר המקרקעין בעת אישור הבנייה לנתבע 3. קביעת הוועדה כי ניתן יהא לעשות כן בעת עריכת תשריטי חלוקה לשאר המקרקעין רק מעצימה את התרשמותי כי בניגוד לעולה מהחלטת הוועדה, תשריט 5/2008 אינו תשריט חלוקה מאושר ביחס לכל המקרקעין (גם לא מבחינה תכנונית), וכי מתן היתר הבניה בעת הזו לנתבע 3, עלול לגרום, בעתיד, למחלוקות באשר להקצאת מקרקעין לדרכים בתוך החלקה אשר יאפשרו גישה לכל חלקיה, תוך הפרשה מתאימה מזכויות כל הבעלים.

20. מעבר לכל אלו, כלל לא ברור לי כיצד מתישבות החלטות הוועדה זו עם זו. בעוד שהחלטת הועדה מיום 1.2.18 מתיחסת למגרש 9/1 וקובעת כי נביה (המבקש בפניה) הינו הבעלים של מגרש 9/1, הרי שבהחלטה מיום 30.7.18 (אשר צורפה אף היא לבקשת הנתבע 3) מצויין כי המבקש מבקש לבנות על מגרש 9/6 "אשר לא הוקצה לו בתשריט החלוקה " אמירה ממנה עולה עוד יותר בבירור כי לא הוצג בפני תשריט 5/2008 המלא עליו מסתמכת הוועדה בהחלטותיה, וכי התשריטים שהציג הנתבע 3 לאחר הדיון בפני, אינם "תשריט 5/2008" עליו מסתמכת הוועדה, שכן בתשריטים שהוצגו בפני לא קיים בכלל מגרש 9/6, ולכן לא ניתן, בשלב זה, להבין, על איזה תשריט בדיוק הסתמכה הוועדה בהחלטתה.

21. מכל האמור לעיל עולה כי בשלב זה אין בהחלטת הועדה להביא לשינוי נסיבות המצדיק את ביטול צו המניעה, שכן אין בהחלטה זו כדי לחזק את טענות הנתבע 3 באשר להעדר זכות של התובע בחלק מהמקרקעין שהוא מבקש לבנות עליהם. כידוע, כל עוד לא פורק השיתוף לכל אחד מהבעלים זכות בכל חלק וחלק בחלקה ו לא מצאתי בכל הנימוקים שהעלה הנתבע 3 כדי להביא לקביעה, כבר בשלב זה, כי התובע ויתר בשלב כלשהו על חלק כלשהו בחלקה או כי קיימת חלוקה מוסכמת המקצה לנתבע 3 ובני משפחתו, דווקא את החלק בו הוא מבקש לבנות, חלק שהוא מבחינות שונות, החלק "הטוב" יותר בחלקה.

העובדה שטענת התובע כי החזיק בחלק זה של המקרקעין עד לתחילת הבנייה על ידי הנתבע 3, נסתרת מעמדת אחיו, אין בה לשנות מסקנתי זו, שכן שאלת החזקה במקרקעין, כל עוד הם משמשים לייעוד חקלאי איננה בהכרח גורם משמעותי בעת פירוק השיתוף במקרקעין הכוללים גם זכויות בנייה. כל עוד כל החלקה היתה חקלאית יתכן שהיתה חלוקת שימוש מוסכמת בה, אולם חלוקת שימוש כזו (גם באם במסגרתה לא החזיק התובע בחלק בחלקה בו מבקש נביה לבנות) , לא בהכרח מצביעה על הסכמה לפירוק השיתוף במקרקעין בהתאם לאותה חלוקת שימוש.

22. מסכימה אני, במידה מסוימת, עם התרשמות הוועדה כי יתכן ויש בעמדתו הנוכחית של התובע מידה של חוסר תום לב, והדבר עלה גם מחקירתו בפני עת אישר שקיימת חלוקה לפיה הוא מחזיק עם אחיו בחלק הדרומי, ואף כינה חלק זה כ"חלק שלנו" (דהיינו שלכאורה ישנה חלוקה מוסכמת), ומנגד טען שאינו מסכים לבנייה כלשהי ללא שיפורק השיתוף במקרקעין. עוד אישר התובע כי אחרים בנו במקרקעין בלי שנתן לכך הסכמתו (נתבעים 12,13) אך מנגד אישר כי לא פעל להפסקת הבניה על ידם ולא הביע התנגדות לכך. הסברו לאי התנגדותו לבנייתם בכך שהם לא בנו "בחלק שלו", אינו הסבר של ממש באם הוא עומד על טענתו כי החלק הדרומי של המקרקעין "שייך" לו ולאחיו, או באם התנגדותו לבניית נביה נובעת, כטענתו, מכך שהמקרקעין לא חולקו בין האחים!

עם זאת, אינני סבורה כי בעת הזו הוכח, במידה מספקת, כי חוסר תום הלב זה צריך להקים מניעות כלפי התובע מלעמוד על פירוק השיתוף במקרקעין קודם לקידום בנייה, ובוודאי שלא ניתן להסיק ממנו, בעת הזו, הסכמה מכללא מצד התובע לחלוקת המקרקעין כך שהחלק בו מבקש נתבע 3 לבנות ייפול בחלקם של הנתבעים 1-6, ולפיכך אין בשלב זה לאפשר את המשך הבנייה, אפילו שזו נעשתה על פי היתר בנייה שהוצא, לכאורה, כדין.

הדרך הראויה לפעול בענין, היתה שהנתבע 3, מראש, היה פועל לפירוק השיתוף במקרקעין או קבלת הסכמת כל השותפים במקרקעין לבנייה מטעמו, ומשלא עשה כן, אין הוא יכול לייחס לתובע, בעת הזו, חוסר תום לב, בהתנגדותו לבנייה. על אף ה"נזק" ש נגרם וייגרם לנתבע 3 בכך שתעוכב הבנייה על ידו, הדרך הראויה במצב דברים זה הינה לקדם את פירוק השיתוף במקרקעין ובהתאם לאפשר לכל הצדדים לדעת מה חלקיהם במקרקעין קודם למתן אפשרות לנתבע 3 לבנות במקרקעין ו"לקבוע עובדות בשטח".

23. ה"נזק" שעלול להגרם לתובע בכך שתסוכל האפשרות שלו לשכנע שהוא זכאי לחלק במקרקעין שבהם מבקש הנתבע 3 לבנות (שכן כאמור, ביצוע הבנייה ממעיט עד כמעט מאפס את האפשרות שהחלק עליו תבוצע הבנייה יוקצה לשותף אחר) , עולה על ה"נזק" שייגרם לנתבע 3 מעיכוב המשך הבנייה למשך תקופה נוספת. אינני מתעלמת מהאספקטים האישיים הכרוכים בכך (לרבות עיכוב הבנייה לבניו של הנתבע 3 העומדים להנשא/או נישאו כבר), אולם אין בהם, בעת הזו, להביא לשינוי במאזן הנוחות כפי שנקבע בהחלטת כב' השופט עלי.

לאור כל האמור לעיל אני דוחה את בקשת הנתבע 3. ככל שלאחר שיקודם פירוק השיתוף ויעמוד בפני תשריט שיש בו להצביע על שינוי נקודת האיזון, יהא מקום לחזור ולשקול מחדש את קיום הצו.

לאור תוצאת ההחלטה לפיה שתי הבקשות נדחות, אין צו להוצאות.

לצורך קידום הדיון בתביעה בכוונתי למנות מודד שיערוך חוות דעת ותשריט לחלוקת פירוק השיתוף במקרקעין . ככל שהצדדים יגיעו להסכמה בדבר זהות המודד שימונה, כך ייטב, וניתנת להם שהות של 30 יום לבוא בדברים ולהודיע באם אכן הגיעו להסכמה כזו.

בהעדר הסכמה ימונה מודד שזהותו תקבע על ידי, והצדדים יישאו בשכרו בהתאם לחלקיהם במקרקעין.

שני התשריטים שהגיש נתבע 3 לאחר הדיון סומנו נביה/1 ונביה/2 והם יסרקו לתיק.

ניתנה היום, י"א אדר ב' תשע"ט, 18 מרץ 2019, בהעדר הצדדים.