הדפסה

בית משפט השלום בקריות ת"א 20590-05-19

לפני כבוד השופט מוחמד עלי

התובע

זאהר נעום ת.ז. XXXXXX823

נגד

הנתבעים

  1. עמאד נעום ת.ז. XXXXXX904
  2. ספואן נעים ת.ז. XXXX168
  3. נעום זכריה נעים
  4. אליאס נעום, ת.ז. XXXX763
  5. בולוס כריים נעום, ת.ז. XXXX242
  6. מאג'ד כרים נעום, תז. XXXX245
  7. כרים נעום, ת.ז. XXXXX461
  8. נעום רים, ת.ז. XXXXX932
  9. נעום עיבאל, ת.ז. XXXXX422
  10. שאמי כרים נעום, ת.ז. XXXXX406
  11. סמיר נעום, ת.ז. XXXXX762
  12. אימן נעום, ת.ז. XXXXXX898
  13. רפיק נעום, ת.ז. XXXXX782

החלטה

לפניי בקשת נתבע 3 לסילוק התביעה על הסף מחמת העדר סמכות עניינית , בטענה כי הסמכות לדון בתביעה נתונה לבית המשפט לענייני משפחה.

הרקע לבקשה וטענות הצדדים

עסקינן בתובענה לפירוק שיתוף בחלקה הידועה כחלקה 37 בגוש 10284 מאדמות שפרעם. חלקה זו, המשתרעת על שטח של כ-4.5 דונם, היא בבעלותם של מספר שותפים – ובכללם שלושה אחים: התובעים ונתבעים 1 ו-2 – ובנויים עליה מספר מבנים בבעל ותם ובחזקתם של מספר צדדים. התובע ונתבע 1 מחזיקים במבנה בו מספר קומות וסביבו שטח אדמה, ויתר הצדדים מחזיקים חלקים אחרים של החלקה.

בבקשה נטען כי יש לסלק את התובענה על הסף ממספר טעמים. הטעם המרכזי שמעלה נתבע 3 הוא העדר סמכות עניינית. טענה זו מתפצלת לשני ראשים: בראשה הראשון נטען כי המדובר בסכסוך בין אחים לגבי בעלות בדירות שקיבלו בירושה מאביהם המנוח, ועל כן הסמכות נתונה לבית המשפט לענייני משפחה. בראש השני נטען כי אמנם התביעה במתכונתה הנוכחית הי א לפירוק שיתוף, אולם בפועל מהות התובענה היא פרשנות צוואת אביהם המנוח של התובע ושל חלק מן הנתבעים, ועל כן דחיית התובענה והגשת תובענה חדשה לבית המשפט לענייני משפחה, היא א פשרות עדיפה.

לשיטת התובע, מירב הזיקות מצביעות על כך שבית המשפט לענייני משפחה הוא המוסמך לדון בתובענה, שכן עיקר הסכסוך הוא בין בני משפחה. על כן, מסכים התובע להעביר את התיק לבית המשפט לענייני משפחה. בהחלטתי מיום 2.6.2020 הוריתי לתובע להגיש הודעה שבה יפרט את הקרבה המשפחתית בינו לבין כלל הנתבעים. בהודעה שהוגשה ביום 5.6.2020 צ יין התובע כי נתבעים 1 ו-2 הינם אחיו; נתבעים 6-3, 11 ו-13 הם בני דודי ו מדרגה ראשונה; נתבעים 7 ו-9 הם בני דודיו מדרגה שנייה; נתבעת 8 היא אשתו של נתבע 7. כן צוין כי נתבע 10 הלך לעולמו ואילו נתבע 7 הוא בנו ויורשו היחיד; וכי נתבע 12 הוא אחיין של התובע מצד אמו, ובנו של נתבע 13. בהודעתו ציין התובע כי עמדתו בעניין העברת התיק לבית המשפט לענייני משפחה גובשה לאור כך שהסכסוך העיקרי והיחיד למעשה הוא בינו לבין אחיו. כמו כן טען התובע כי לפי סעיף 6(ו) לחוק בתי המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995 (להלן: החוק) בית המשפט לענייני משפחה רשאי לצרף לתובענה צד נדרש לצורך בירור התובענה . עוד הוסיף התובע כי כל הנתבעים, למעט נתבע 3, חתמו על הסכמות בכתב למבוקש בתביעה.

לצד הטענות לחוסר סמכות עניינית, טוען נתבע 3 כי יש לסלק את התביעה על הסף מחמת פגמים מהותיים שנתגלו בתביעה. בין היתר נמנו הפגמים הבאים: חלק מהנתבעים שצורפו לכתב התביעה אינם בחיים ויש צורך לצרף את עיזבונ ם או יורשיהם; התובענה היא לפירוק שיתוף חלקי ולא ניתן לפרק חלק מהחלקה; התובענה היא לחלוקה בעין אך התובע לא צירף לכתב התביעה תשריט חלוקה. כבר עתה יצוין כי בשל חשיבות קביעת הערכאה המוסכמת לדון בתביעה, החלטה זו יוחדה אך ורק לשאלת הסמכות העניינית. יתר הסוגיות שמעלה הבקשה יידונו בקדם המשפט שקבוע בתיק בעוד מספר ימים, שכן על פני הדברים מדובר בטענות, שגם אם יימצאו נכונות, אי נן מצדיקות סילוק התביעה על הסף טרם מתן אפשרות בידי התובע לתקן את התביעה ולהסיר את המחדלים שעל פי הנטען דבק ו ב ה – ובעניין זה מקובלת עלי אפוא עמדת התובע.

דיון והכרעה

לאחר עיון בטענות הצדדים סבורני כי חרף הסכמת התובע, אין מקום לקביעה כי הסמכות לדון בתובענה – בצורתה הנוכחית – נתונה לבית ה משפט לענייני משפחה. לפיכך, ככל שמדובר בטעם זה, דין הבקשה לסילוק על הסף, ולחילופין להעברת הדיון לבית המשפט לענייני משפחה להידחות. הנימוקים למסקנתי זו – יובאו להלן.

כפי שהובא בפתח הדברים, התובע מסכים כי הסמכות נתונה לבית המשפט לענייני משפחה. עם זאת, אינני סבור כי הסכמה זו של בעל דין מספקת לצורך הקביעה לגבי הסמכות העניינית. ראשית, התביעה כוללת בעלי דין נוספים שלא הגישו עמדה לגבי שאלת הסמכות, ואין להוציא מכלל אפשרות כי הם אינם מסכימים להעברת הסמכות לבית משפט לענייני משפחה. הדברים אמורים, גם לגבי בעלי הדין אשר הביעו הסכמתם לעתירות הכלולות בתביעה (ראו הודעה מיום 4.11.2019). בעלי דין אלו הסכימו למבוקש בכתב התביעה שהוגש לבית משפט זה ולא לבית המשפט לענייני משפחה , ולא מן הנמנע כי כאשר הליך פירוק השיתוף יתקדם ותהיה השפעה על זכויותיהם הדיוניות, עמדתם תשתנה. שנית, וזה העיקר, שאלת הסמכות העניינית של בית המשפט לא יכולה להיקבע על יסוד הסכמת הצדדים, זאת בשל התכליות העומדות בבסיס קביעת הסמכות העניינית. אמנם במקרים מסוימים אי העלאת טענת לסמכות עניינית בתחילת ההליך עשויה להשתיק את הצדדים מלהעלות טענה בשלב מתקדם יותר (רע"א 5462/14 ברזלי נ' ברזילי (פורסם בנבו, 11.9.2014)), אך אין הצדדים יכולים להסכים מראש כי הסמכות תינתן לערכאה שאיננה מוסמכת לכך . "על בית המשפט מוטלת החובה לבדוק את סמכותו העניינית לדון בתובענה שלפניו ולא להמתין ליוזמת בעלי הדין" (אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי כרך א' 52 (מהדורה שלוש עשרה, 2020)). מכאן לעיצומ ם של דברים.

סעיף 3 לחוק קובע כי ענייני משפחה יידונו בבית משפט לענייני משפחה. סעיף 1(2) לחוק מגדיר ענייני משפחה, בין היתר, כלהלן: "תובענה אזרחית בין אדם או עזבונו לבין בן משפחתו, או עזבונו, שעילתה סכסוך בתוך המשפחה, יהא נושאה או שוויה אשר יהא". בס"ק (א) לסעיף 3, בן משפחה מוגדר בין היתר כ"בן זוגו, לרבות הידועה בציבור כאישתו, בן זוגו לשעבר, בן זוגו שנישואיו עמו פקעו ובלבד שנושא התובענה נובע מהקשר שהיה ביניהם בתקופה שבה היו בני זוג...".

עולה אפוא כי סעיף 1(2) לחוק קובע שני תנאים מצטברים אשר בהתקיימם מוקנית הסמכות לבית המשפט לענייני משפחה. האחד, כי בין הצדדים לתובענה מתקיימת קרבה משפחתית כהגדרתה בחוק; השני, עילת התובענה היא סכסוך בתוך המשפחה ( ראו גם: רע"א 6558/99 חבס נ' חבס, פ"ד נד(4) 337, 342 (2000) (להלן: עניין חבס); שאול שוחט סדר הדין בבית המשפט לענייני משפחה 133 (2009) ( להלן: שוחט)).

אין חולק כי התובע ונתבעים 1 ו-2 הם "בני משפחה" כהגדרתם בחוק, בהיותם אחים. אולם, יתר הנתבעים, אשר נתבעו מתוקף היותם בעלים במשותף בחלקה, אינם בני משפחה. אמנם, ביום 4.11.2019 הוגשה הודעה מטעם הנתבעים 2, 5-4, 9-7, 13- 11 בה צוין כי הם מסכימים למתן פסק דין בהתאם לכתב התביעה (לגבי נתבע 6 צוין כי הוא נפטר אך יורשיו מסכימים לתביעה אולם אין בידיהם צו ירושה ; ולגבי נתבע 10 צוין כי גם הוא נפטר אך כי אשתו ובנו מסכימים לתביעה והתבקש תיקון כתב התביעה). בכך, בעלי הדין שחתמו על ההודעה "הוציאו את עצמם" מהתביעה והותירו את האחים – התובע ונתבע 1 – בזירת המחלוקת. אך זו רק תמונה חלקית. נתבע 3, שהוא בן דוד ו של התובע גילה שהוא יריב "פעיל" אשר באמתחתו טענות רבות לגבי פירוק השיתוף, ו יעידו על כך הבקשה לסילוק על הסף שהגיש והנטען בכתב ההגנה . זאת ועוד, ההודעה מיום 4.11.2019 כוללת אמנם בעלי דין החיים, אך לצדם, נכללו בעלי דין שאינם בין החיים. בהיעדר נתונים מספקים, לא ניתן לדעת מי יורשיהם ומכאן אם כ לל היורשים היו מסכימים להוציא את עצמם מהמחלוקת בין התובעת לנתבעים 1 ו-2, לו צורפו לכתב התביעה.

נתבע 3 טוען כי יתר הנתבעים – שאינם "בן משפחה " – הם "צד נדרש" בהתאם לסעיף 6(ו) לחוק הקובע כי: "בית משפט לעניני משפחה רשאי לצרף לתובענה מי שלצורך בירור התובענה והכרעה בסכסוך נדרש שיהיה צד לה, יהא נושא התובענה או שוויה אשר יהא".

טענה זו אין בידי לקבל.

סעיף 6(ו) מעגן סמכות " לגרור" לתוך תובענה שמתנהלת בבית המשפט לענייני משפחה גם צדדים שאינם " בני משפחה". לצורך נקיטת מהלך זה, על בית המשפט לשקול את התועלת הדיונית שבצירופו של הצד השלישי לתובענה למול הפגיעה שעלולה להיגרם לו כתוצאה מהצירוף, וזאת על רקע התכלית המצויה בבסיסו של החוק: לרכז בערכאה מקצועית אחת את כל המחלוקות שבין בני משפחה בשים לב לאופיו המיוחד של הסכסוך המשפחתי ( בע"מ 6975/12 ב.ח.מ.ח. ניהול ואחזקות בע"מ נ' עו"ד עופר שפירא כונס נכסים, פסקה 11 ( פורסם בנבו, 28.10.2012)). יש להבחין בין בעל דין ' עיקרי' (שמבחינת זהותו עונה להגדרה בן משפחה שבסעיף 1 לחוק) לבין בעל דין שחלקו בסכסוך או תרומתו לסכסוך הם ' מזעריים' בלבד ( שמבחינת זהותו אינו עונה להגדרה בן משפחה שבסעיף 1 לחוק). מידת הרלוונטיות של הצד שאינו בן משפחה תישקל על ידי בית המשפט לאור המבחן השני לסמכותו של בית המשפט לענייני משפחה – מבחן מהות הסכסוך כסכסוך משפחה – וכל עניין יישקל לפי נסיבותיו ( בש"א 7594/01 פרח נ' פרח ( לא פורסם, צוטט בשוחט, עמ' 261 וה"ש 44 שם); שוחט, בעמ' 261 ה"ש 44; רע"א 6750/15 ‏דדון נ' אוליאל ( פורסם בנבו, 4.1.2016)).

התביעה שלפנינו היא תביעה לפירוק השיתוף בחלקה שבה שותפים מספר בעלים. אכן, מוקד המחלוקת הוא בין התובע לבין נתבע 1 שלהם יוחד חלק מן החלקה , בו מחזיקים מתוקף חלוקת שימוש בחלקה . כמו כן, הסעד שנתבקש בכתב התביעה נוגע לכאורה לזכויות במבנה בו מחזיקים התובע ונתבע 1 ולחלקת "האדמה מסביב לבניין" (סעיף 16 לכתב התביעה). אולם, לא ניתן להתעלם מההשלכה שעשויה להיות להליך פירוק השיתוף לגבי יתר הבעלים בחלקה. די בהתנגדות נתבע 3 להליך כדי להעיד על המורכבות שהליך פירוק השיתוף עשוי לחשוף. כך למשל, טוען נתבע 3 בסעיף 12 ל כתב ההגנה שהגיש כי "התובע מחזיק בחלקים נטו כפי שנרשם בנסח הטאבו בלי להפריש כבישים, ובכך זכויות יתר בעלי הדין יכולות להיפגע בהמשך המצב הנתון". הנה אם כך, ניהול הליך הפירוק יצריך דיון במכלול הטענות וזכויות יתר הבעלים ולא יכול להצטמצם רק לזכויות המוחזקות על ידי התובע ונתבע 1. הדברים אמורים ביתר שאת, מקום שעל פי הנטען מתוכננים כבישים שאמורים לנגוס משטח המקרקעין המוחזקים בידי התובע ונתבע 1. יריעת המחלוקת שעשויה להתעורר בין התובע לבין יתר הבעלים, מלבד אחיו, עשויה לנתק את הסכסוך מהיותו סכסוך בתוך המשפחה ולהפוך אותו לבעל מרכיבים שאינם ייחודיים דווקא לסכסוך במשפחה. לו ניתן להבטיח כי אכן כל הבעלים מסכימים לכך שלתובע ולנתבע 1 ייוחד חלק בו מחזיקים כיום והשאלה תצטמצם לחלוקת הזכויות במבנה ובשטח מסביב לו, ניתן אולי היה לסבור כי צירוף יתר הבעלים לא משנה את אופיו של הסכסוך, אך כפי שהוסבר, לא כך מצב הדברים. נקודה זו מובילה אותנו למבחן המהות.

בבחינת מהות הסכסוך יש לתת את הדעת כי ככל שהדברים נוגעים למחלוקת בין התובע לנתבע 1, לקשר המשפחתי קיימת תרומה משמעותית לסכסוך. ברם, הסתכלות על התמונה בכללותה, בזיקה לטיב ולמהות ההליך שעל הפרק – פירוק השיתוף במקרקעין, וליתר הצדדים המעורבים בסכסוך, מלמדת כי המדובר בסכסוך שחורג מהיותו סכסוך בתוך המשפחה. מדובר בתביעה לפירוק שיתוף של חלקה שגודלה 4,559 מ"ר, כאשר התובע הינו בעלים של 779/13677 מהזכויות בחלקה; הנתבע 1 (אחיו) הינו בעלים של 780/13677 מהזכויות בחלקה; והנתבע 2 (אחיו) הינו בעלים של 1500/13677 מהזכויות בחלקה. סך חלקם המשותף של התובע ושני אחיו בחלקה הינו 3059/13677 ובסה"כ שטח של 1020 מ"ר מתוך 4559 מ"ר. נקל לראות כי בעלותם המשותפת של האחים בחלקה הינה בפחות מ-1/3 מהשטח הכולל, כאשר יתר החלקה, ולמעשה רוב הזכויות בחלקה הן בבעלותם של קרובי משפחה, שאינם עונים על הגדרת סעיף 1(2) לחוק. בקשר זה נקבע בעניין חבס כי: "ככל שמספרם של גורמים לבר-משפחתיים (כגון זרים ליחסי המשפחה) הוא רב יותר, כך קטנה תרומתם של יחסי המשפחה על עיצובה של עילת התביעה". לכך יש להוסיף את הטענות שמעלה נתבע 3 בכתב ההגנה, שכאמור, מוסיפים מרכיבים שמקרבים את הסכסוך לסכסוך "רגיל" של פירוק שיתוף. כך, ייתכן ויהיה צורך במינוי מומחה, בהתייחסות לשאלת הגישה ל כבישים, למצב החזקה בפועל של כל השותפים, להפקעות שקיימות בחלקה ושאלות נוספות שנוטלות מן הסכסוך את אופיו המשפחתי.

אשר למחלוקת בעניין פרשנות הצוואה. נבהיר כי התובע ונתבעים 1-2 קיבלו את זכויותיהם מתוקף צוואה שהותיר אביהם המנוח שאושרה על ידי בית המשפט. ממקרא כתבי הטענות עשויה להסתמן מחלוקת בין הצדדים לגבי פרשנות הצוואה ובפרט לגבי זכויות הבניה . ככל שאכן כך מצב הדברים, הרי מחלוקת זו לא מצדיקה העברת הסכסוך בכללותו לבית המשפט לענייני משפחה. ככל שהצדדים לא יגיעו להסכמות בעניין פרשנות הצוואה, הדבר עשוי להצריך לכל היותר עיכוב ההליכים בתיק זה עד להכרעה בפרשנות הצוואה על ידי בית המשפט המוסמך (ככל שיימצא שאין זה ראוי להכריע במחלוקת מתוקף סמכות שבגררא). ברם, בהיות פרשנות הצוואה היא נדבך אחד במחלוקת, אין כל הצדקה להעביר הליך פירוק השיתוף בכללותו לבית המשפט לענייני משפחה.

סיכומו של דבר, אני קובע כי בית משפט זה קנה סמכות לדון בתובענה ועל כן הבקשה – ככל שהיא נוגעת לטענה לסמכות העניינית – דינה להידחות . בנסיבות – ללא צו להוצאות.

המזכירות תשלח את ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, כ"ב סיוון תש"פ, 14 יוני 2020, בהעדר הצדדים.