הדפסה

בית משפט השלום בקריות ת"א 1841-12-14

לפני כבוד השופט יוסי טורס

התובעים

.1 פלוני
.2 המוסד לבטוח לאומי
ע"י ב"כ עו"ד מ. בכר

נגד

הנתבעות

  1. מגה קמעונאות בע"מ –נמחקה (בהקפאת הליכים)
  2. מנורה חברה לביטוח בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד מ. שירין ואח'

צד ג' 1
צד ג' 2
צד ג' 3
מיקוד ישראל אבטחה שרותים וכח אדם בע"מ
לפיד חברה להשמת כ"א ושרותים בע"מ
איילון חב' לביטוח בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד א. נטע ואח'

פסק דין

התביעה והצדדים

התובע, יליד 1958, עותר לפיצויים בגין נזק גוף שנגרם לו, לטענתו, ביום 27.3.11 במהלך עבודתו כסדרן במרכול אותו הפעילה הנתבעת 1 (להלן – מגה). התובע 2 – המוסד לביטוח לאומי – שילם לתובע תשלומים שונים עקב תאונה זו ולאור כך תבע את השבתם מכוח סעיף 328 לחוק המוסד לביטוח לאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 (להלן – חוק הביטוח הלאומי).

הנתבעות (מגה וחברת הביטוח מנורה (להלן – מנורה)) הגישו הודע ות צד ג' נגד חברת כוח האדם שהעסיקה את התובע במרכול של מגה, בו התרחשה התאונה (להלן – מיקוד), וכנגד חברת הניקיון ששכרה מגה לבצע את עבודות הניקיון במרכול (להלן – לפיד). צד ג' 3 היא המבטחת של שתי חברות אלו (להלן – איילון).

להשלמת התמונה אציין כי במהלך הדיונים נכנסה מגה להקפאת הליכים ולכן התביעה נגדה נמחקה, בהסכמה, ומנורה אישרה שהתקיימו התנאים כאמור בסעיף 69 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981(להלן – חוק חוזה הביטוח).

יריעת המחלוקת

אין זה המקום לסקור את טענות הצדדים בנושאים הרבים שהונחו לפתחי להכרעה. פירוט הטענות ייעשה בעת הדיון בכל טענה. לעת הזו, אציין בקצרה כי בשאלת החבות נטושות בין הצדדים השונים מספר מחלוקות. הראשונה עניינה כיצד התרחשה התאונה, אם בכלל. אדגיש כבר עתה כי מגה לא הרחיבה בנושא נסיבות קרות התאונה והאחראים לה ו כל שטענה בנושא היה כי מדובר בעדות יחידה של בעל דין וכי לתובע אשם תורם משמעותי, אף אם התאונה אירעה כגרסתו. מנגד, התמקדה מגה בניסיון לשכנע כי תהא אשר תהא ההחלטה בנושא האחריות, על לפיד ומיקוד (ואיילון) לשאת במלוא פיצוי התובע, בשל תנ יית שיפוי והרחבה ביטוחית הקיימות לטובתה.

לפיד ומיקוד לא חלקו בסיכומיהן על עצם קרות התאונה (ובכל מקרה לא באופן ממשי) ומיקדו טענותיהן בניסיון לשכנע כי מדובר באירוע חריג ומפתיע שהתרחש עקב תקלה במקררי מגה שגרמה לנזילת מים רבים. בעניין זה טוענות מיקוד ולפיד כי האירוע נגרם בשל "כשל מערכתי-ניהולי" מצדה של מגה וללא כל אחריות נזיקית מצדן. לאור כך נטען כי ללפיד ולמיקוד אין כל אחריות לקרות האירוע, והאחריות לתאונה רובצת לפתחה של מגה בלבד . ביחס לתניית השיפוי ולהרחבה הביטוחית, נטען כי אין להן כל תחולה לאור הפרשנות הנכונה שיש ליתן להסכמים שבין הצדדים.

כאן המקום להדגיש כי בהודעת צד ג' שהגישה מגה כנגד מיקוד ולפיד, נטענו טענות במישור הנזיקי והחוזי כאחד. ביחס למישור הנזיקי נטען כי מיקוד ולפיד התרשלו כלפי התובע וגרמו לו נזק ומכאן שאם מגה תחויב לפצות את התובע, עליהן להשתתף עמה בפיצוי. במישור החוזי טענה מגה לקיומו של הסכם שיפוי, כמו גם לקיומו של ביטוח מטעם איילון לכיסוי חבותה (המוכחשת) של מגה ואף לקיומו של ביטוח ראשוני "לפיו קודם הביטוח של צד ג' המכסה את חבותה המוכחשת של המודיעה לכל ביטוח אחר שנערך על ידי המודיעה" (סעיף 9 להודעה המתוקנת ). עם זאת, בסיכומיה לא טענה מגה דבר ביחס לזכותה להשתתפות מטעם לפיד ומיקוד מכוח היותם מעוולים במשותף, ומיקדה את כל טענותיה בהיבט החוזי, היינו בתניית השיפוי ובהרחבה הביטוחית.

שקלתי אם בנסיבות אלו, יש מקום שבית המשפט ידון כלל באחריותן הנזיקית של לפיד ומיקוד, וזאת מכוח הכלל לפיו טענה שלא נטענה בסיכומים כמוה כטענה שנזנחה (ע"א 7919/11 חברת מעדני הצפון בע"מ נ' יהודה גואטה (16.6.13) והאסמכתאות שנזכרו שם). לאחר עיון, סברתי כי ראוי לדון בנושא וזאת משני טעמים. הטעם הראשון הוא שלפיד ומיקוד לא טענו שהנושא נזנח, אלא דווקא הקדישו פרקים נרחבים בסיכומיהן לשאלת אחריותן הנזיקית. הטעם השני נוגע לטענת לפיד ומיקוד כי תניית השיפוי וההרחבה הביטוחית אינן חלות ביחס לאחריותה הישירה של מגה, אלא רק במקרה של אחריות שילוחית למעשי מיקוד ולפיד. לאור כך, נכון לדון בשאלת אחריותן הנזיקית של לפיד ומיקוד ולהכריע בה .

דיון והכרעה
אירוע התאונה, האם הוכח ובאילו נסיבות?

כאמור, במועדים הרלוונטיים לתביעה עבד התובע מטעם חברת מיקוד במרכול בעכו השייך למגה. תפקידו של התובע היה, בין היתר, לסדר את עגלות הקנייה במחסן המצוי בתוך המרכול ולהוציאן במידת הצורך לשימוש הלקוחות. התובע תיאר בתצהירו את נסיבות התאונה כך: "בעודי גורר את העגלות בתוך הסניף, דרכה רגלי על מים שנאספו על רצפת המרכול שהייתה מרוצפת במרצפות חלקות, וכתוצאה מכך החלקתי, נפלתי ארצה ונבלתי בכל חלקי גופי ובמיוחד בידי השמאלית" (אירוע זה יכונה מעתה – התאונה).

עוד תיאר התובע כי מיד לאחר התאונה הגיעו למקום מספר עובדים של הסניף, וביניהם הגברת עבאבסה סחר, שהייתה עובדת הניקיון בסניף באותה העת (להלן – סחר). בהמשך, פינה אותו סגן מנהל הסניף (מר מוחמד דרויש) לטיפול רפואי בקופת החולים ומשם הופנה להמשך טיפול בבית החולים. בדרך מקרה, אשת התובע עבדה בקופת חולים זו והיא העידה על הגעתו פצוע למקום.

התובע הגיש את תצהירה של עובדת הניקיון סחר והיא נחקרה בחקירה נגדית. בתצהירה טענה סחר כי בזמן התאונה "ביצעתי עבודות של ניקוז מים רבים שהצטברו על רצפת המחלקה עקב תקלה שהייתה במקררים". סחר פעלה לסילוק המים על ידי גריפתם באמצעות מגב לבור ניקוז, אך למרות שהיו במקום מים רבים, היא לא הציבה שלטים להזהרת העוברים והשבים, הגם שאלו סופקו לה על ידי מעבידה (לפיד) . בעניין זה העידה סחר כי על פי ההוראות שניתנו לה על ידי לפיד, היא לא הודרכה להציב שלטי האזהרה מפני סכנת החלקה במקומות בהם קיימת גישה לעובדים בלבד (" בתוך המחלקות"), אלא רק במקומות בהם קיימת גישה לציבור הקונים (בעמ' 17, בש' 35; בעמ' 18, בש' 2). ביחס לאירוע הנפילה העידה סחר כי לא ראתה את התאונה עצמה, אך שמעה את התובע צועק וראתה אותו מיד לאחר מכן "על רצפה" כאשר במקום מים רבים (בעמ' 19, בש' 6).

איש מהצדדים לא טען כי התובע לא נפל ביום האירוע, וככל שקיימת מחלוקת היא הסתכמה בשאלת סיבת הנפילה , וככל שהיה זה בשל מים, קיימת מחלוקת בנוגע לדרך הגעתם למקום. לאחר עיון בראיות הצדדים מסקנתי היא שהתובע הוכיח את קרות התאונה כגרסתו. אקדים ואומר כי בעדותו הותיר התובע רושם אמין. גרסתו הייתה סדורה וסבירה, תשובותיו היו כנות, ולא התרשמתי מניסיון הגזמה או מסירת פרטים בלתי נכונים. זו גם הייתה התרשמותי מעדותה של העובדת סחר, אשר תיארה שהבחינה בתובע מוטל על הרצפה נאנק מכאבים. העדה, הגם שהעידה על עצמה שהיא מיודדת עם התובע, הודתה שלא ראתה את האירוע עצמו, אלא רק את תוצאותיו, ואף בכך היה להוסיף למהימנותה. אציין עוד כי איש מב"כ הצדדים לא הטיח בעדה זו שדבריה בנקודה כלשהי אינם אמת.

לא התעלמתי מכך שבמסמכי חדר המיון מאותו יום, כמו גם בטופס 250, לא צוין כי הנפילה הייתה עקב מים דווקא, אך אינני סבור שיש ליתן משקל רב לחסר זה. אכן, רישום רפואי שנערך בתוך פרק זמן קצר יחסית לאחר התאונה זוכה למעמד של ראיה מחזקת לכל הפחות, וזאת בדומה לרציונל העומד בבסיס כלל הרס ג'סטה, המהווה חריג לכלל הפוסל עדות מפי השמועה (ראו: ע"א 8388/99 הסנה חברה לביטוח בע"מ נ' בן ארי (4.6.02); ת"א 23935-06-13 פלוני נ' קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונת דרכים (1.1.18); ע"א (י-ם) 11078/07  שרה לוי סבג נ' שמעון פנגר וקסלר (26.5.08); ע"א (ת"א) 2109/00 פרנקו דוד נ' אררט בע"מ - חברה לבטוח (8.4.03)). בשל אותם רציונליים, מובן כי לעיתים גם חסר בנתון מסוים במסמך הרפואי עשוי לסייע לצורך קביעת ממצאים עובדתיים, ואולם, במקרה זה צוין כי התובע " החליק" ומדובר במונח המתיישב עם טענת התובע, גם אם לא צוין כי הדבר היה בשל מים דווקא. לכך יש להוסיף כי סחר העידה שבמקום נפילת התובע היו מים רבים (בעמ' 19, בש' 7). אכן, לא הובהר עד תום מה בדיוק היה מסלול הליכתו של התובע, ואם הוא עבר בדיוק במקום בו גרפה הגב' סחר את המים, ואולם, כאשר מקובל עלי שבמקום הייתה כמות משמעותית של מים על הרצפה (שהצריכה את גריפתם לעבר בור ניזוק) והתובע החליק ונפל בסמיכות זמנים ובמקום קרוב יחסית (שהרי הגב' סחר שמעה את צעקתו וראתה אותו שרוע על הרצפה) יש לקבוע כי סביר יותר שהתובע החליק בשל כך שהיו מים במקום, מאשר בשל כל סיבה אחרת.

עוד אפנה לכך שהתובע דחף בעת התאונה מספר עגלות קניות בידיו ומשכך גופו נתמך על ידי משענת יד. בנתונים אלו, סביר שנדרשה התערבות של חומר מחליק על מנת שהתובע יאבד את שיווי משקלו והדבר מתיישב היטב עם טענתו למים על הרצפה. לכך אוסיף כי בטופס 250 צוין בבירור כי מנהל הסניף (בשם עידן) נכח במקום, והתובע הזכיר בתצהירו שגם סגן המנהל (בשם מוחמד דרויש) נכח במקום ופינה אותו לטיפול רפואי. עדים אלו לא הובאו לעדות על ידי הנתבעת ונטען כי הדבר נובע מכך שמגה אינה קיימת עוד, והתביעה מתנהלת על ידי מנורה בלבד. אכן, יש להביא נתון זה בחשבון ואולם לא הובאו בפני כל ראיות על ניסיונות ממשיים שעשתה מנורה לאיתור אנשים אלו, ולא יהיה זה מרחיק לכת לומר שניתן היה לאתרם בקלות. לאור כך, ובהמשך לאופן בו נחקרה סחר (היינו שלא הוטח בה כלל שגרסתה בדבר המצאות מים רבים במקום, אינה אמת), יש להסיק שהמחלוקת בדבר סיבת נפילתו של התובע אינה ממשית ובכל מקרה יש להניח לחובת מנורה שלו היו מובאים עדים אלה, היה הדבר פועל לחובתה ומחזק את גרסת התובע (רע"א 7933/15 רונאל פישר נ' רינת מילוא תמיר (13.12.15)).
סיכומו של דבר שאני קובע שהאירוע התרחש כפי שהעיד התובע. כאן המקום להדגיש כי אינני מקבל את טענת הנתבעת לפיה מדובר בעדות יחידה של בעל דין. כאמור, לעדות התובע הצטרפה גם סחר, ועדותה, הגם שהיא נסיבתית, תומכת ומחזקת את עדות התובע והיא אף בעלת כוח ראייתי עצמאי. משכך אין מדובר בעדות יחידה. כמו כן קיים חיזוק לעדות התובע בהימנעות הנתבעת מהבאת עדים רלוונטיים ויתר הנסיבות תומכות בגרסתו ומחזקות אותה.

עם זאת, נדרש דיוק במספר נקודות הרלוונטיות בעיקר למחלוקת שבין מגה לבין מיקוד ולפיד. כוונתי היא לשאלה האם המים שנקוו במחלקת הבשר מקורם בניקיון שגרתי, או בשל תקלה במקררים. ככל שמדובר בתקלה, יש להכריע האם מדובר היה בכמות מים חריגה כטענת לפיד. כן יש להשיב היכן בדיוק נפל התובע.

בתצהירה של סחר צוין כי היא עבדה במחלקת הבשר "עקב תקלה שהייתה במקררים". בחקירתה הנגדית הבהירה כי "עשינו שטיפה, אבל תוך כדי ראינו שגם המקררים שם מוציאים מים. גרפתי עם מגב". ובהמשך אישרה שמדובר היה בכמות רבה של מים שהיא ניסתה לסלקם לעבר בור הניקוז שהיה בתוך מחלקת הבשר. כפי שציינתי לעיל, סחר לא נשאלה שאלות מהן ניתן היה להבין שמנורה חולקת על גרסתה, כמו גם שלא הובאו על ידה עדים לסתירת טענותיה. לאור האמון שנתתי בעדותה; האופן בו נחקרה על ידי באת כוח מנורה; והימנעות מנור ה מהבאת עדים לסתירה, אני קובע כי הוכח שמקור המים הוא בתקלה במקררים. אדגיש כי לא הובאה כל ראיה בדבר מקור מים אחר שיש בה לשנות מהמסקנה כי סביר יותר שהמים שהביאו לנפילת התובע מקורם מהמקררים. יש לזכור גם שהתובע נפל בסמיכות למקום בו עבדה סחר בגריפת המים שנזלו מהמקררים, כך שסביר יותר שמדובר במים שמקורם במקררים ולא בכל מקור אחר.

עם זאת, אינני סבור שראוי לקבוע כי מדובר היה "בזרימת מים רבים" כפי שניסו לפיד ומיקוד להציג (ראו למשל הטענה בסעיף 3.5.4 לסיכומיהן). מקובל עלי, כאמור, כי מדובר במים שמקורם בתקלה במקררי הבשר. ואולם מכאן ועד קביעה שמדובר "בזרימה" של מים, משל מדובר היה בצינור מים שהתפוצץ, המרחק רב. לא שוכנעתי כי מדובר היה באירוע שכלל כמות מים שניתן להגדירה כהצפה או זרימה, הגם שסחר הגדירה את כמות המים כ" מים רבים". יש להבין הגדרה זו על רקע ההשוואה למים המצויים בבקבוק כפי שאכן נשאלה סחר (בעמ' 20, בש' 30) אך לא עד כדי זרימה של מים רבים הגורמים להצפה חסרת שליטה. עם זאת, מקובל עלי שמדובר בכמות מים שאינה אופיינית ליום עבודה רגיל במרכול, כגון בשל תכולת בקבוק או שקית חלב שנשפכה וכיוצב' אירועים האופייניים למקום עבודה זה.

ביחס לשאלה היכן נפל התובע, נשמעו גרסאות שונות ודומה כי עיקר הקושי לקבוע את מקום הנפילה המדויק נעוץ בכך שאיש מהצדדים לא טרח להציג תשריט או צילום של המקום ולהצביע על מקום הנפילה המדויק . מר מסיקה, מנכ"ל לפיד, העיד כי הסניף הרלוונטי קיים גם כיום בתצורה זהה למרות שמגה חדלה מלפעול, אך למרות זאת לא הוגש צילום של המקום, והתובע ו הגב' סחר לא התבקשו להצביע על מקום הנפילה. אציין כי במהלך עדותו ערך מר מסיקה שרטוט כלשהו, אך הוא לא הוגש כראיה. בכל מקרה עד זה לא נכח בעת התאונה ולא היה יכול להעיד על מיקום הנפילה, אלא על תיאור המקום.

הרלוונטיות של מקום התאונה המדויק מסתכמת בשאלה אם הנפילה הייתה במקום בו קיימת גישה לציבור הקונים, או שמא רק לעובדים , וזו השאלה בה עלי להכריע. עם זאת אציין כי אינני סבור שלנושא זה חשיבות מכרעת. מהעדויות עולה שהתובע נפל במקום הסמוך למחסן העגלות ומקובל עלי שאפשרי (וייתכן שאף סביר) שהמחסן מצוי באזור בו אין לציבור הקונים גישה, ואולם לא הובאו בפני נתונים ברורים בנושא. בתצהירו ציין התובע כי נפל " בעודו גורר את העגלות בתוך הסניף" ובעדותו מסר כי טרם התאונה הסתכל " שלא יכנסו לי העגלות במדפים". תיאור זה מתיישב עם מסקנה שהתאונה התרחשה דווקא באזור בו קיימת גישה לציבור הקונים. גם בתצהיר ציין התובע כי מבטו היה מופנה קדימה "על מנת לוודא שלא אפגע במישהו מבאי המרכול או העובדים בזמן גרירת העגלות " (סעיף 7 לתצהיר התובע) והדבר מתיישב היטב עם נפילה בשטח "הציבורי". התובע לא נחקר בנקודה זו ואיש לא ניסה לברר עמו האם נפל בשטח הציבורי או בשטח בו קיימת גישה לעובדים בלבד. אכן, סחר טענה שהתובע נפל סמוך למחסן, אך אין בכך לסתור מסקנה זו, שכן גם השטח הציבורי יכול להיות קרוב (יחסית) למחסן (וכאמור לא הובאו בפני ראיות בדבר טיבו של המקום). אציין כי גם מר מסיקה, מנכ"ל לפיד, טען בעדותו (בעמ' 23, בש' 35) שאין אפשרות שהתובע נכנס עם העגלות למחלקת הבשר (כלומר לשטח של העובדים) וכי "המים נזלו לשביל הראשי של החנות, קדימה". סיכומו של דבר, אף אם המחסן מצוי בשטח בו רק לעובדים קיימת גישה (ולא הובאו בפני ראיות לצורך קביעה פוזיטיבית בנושא), דעתי היא שעל פי הראיות שהובאו בפני סביר יותר שהתובע נפל במקום בו קיימת גישה לציבור הקונים. ודוק: לא התעלמתי מכך שניתן להבין ממשפט מסוים שאמר התובע כי הוא נפל בתוך המחסן (בעמ' 11, בש' 8) ואולם סבור אני שמדובר בטעות כלשהי בהבנת השאלה (או התשובה) ודי לציין כי מנכ"ל לפיד עצמו (שהיא שטענה שמדובר היה בשטח של העובדים) טען בעדותו כי הדבר אינו הגיוני (בעמ' 23, בש' 35).

שאלת האחריות לקרות התאונה

באירוע מעורבים מספר גופים שלכל אחד מעמד שונה לצורך שאלת האחריות לתאונה. את אחריותה של מגה יש לבחון במסגרת היותה המחזיקה במקרקעין בהם התרחשה התאונה (ובמקרר), כמו גם היותה מזמינת העבודה (של התובע). את אחריותה של מיקוד יש לבחון במסגרת היותה חברת כוח אדם שהעסיקה את התובע במרכול של מגה. את אחריותה של לפיד יש לבחון במסגרת היותה חברת ניקיון ששכרה מגה ומעבידתה של עובדת הניקיון, סחר .

אחריותה של מגה

נפתח באחריותה של מגה, שרק היא נתבעה על ידי התובע ים. התובע טוען כי מגה התרשלה כלפיו וגרמה לו עקב כך נזק גוף. כידוע, לצורך הוכחת עוולת הרשלנות כאמור בסעיף 35 לפקודת הנזיקין, על התובע להוכיח קיומה של חובת זהירות (מושגית ו קונקרטית) של המזיק כלפי הניזוק; הפרתה של חובה זו בהתרשלות; וכן קיומו של קשר סיבתי בין הפרת החובה לנזק (ראו למשל: ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113 (להלן - פרשת וקנין); ע"א 1068/05 עיריית ירושלים נ' מימוני (14.12.06)). ביחס לקיומה של חובת זהירות מושגית נקבע כי "קיומה ... נקבע על-פי מבחן הצפיות. המבחן הוא, אם אדם סביר ' צריך היה' (ought) לצפות להתרחשות הנזק. לא כל נזק שניתן לצפותו צריך לצפותו ... הצפיות הנורמאטיבית - במקום שהצפיות הטכנית קיימת הלכה למעשה באה להגביל את היקף האחריות. אמת הדבר, נקודת המוצא העקרונית היא, כי מקום שניתן לצפות נזק, כעניין טכני, קיימת חובת זהירות מושגית, אלא אם כן קיימים שיקולים של מדיניות משפטית, השוללים את החובה" (פרשת וקנין). ואילו " במסגרת חובת הזהירות הקונקרטית מתחשב בית המשפט בעובדותיו המיוחדות של המקרה. בית המשפט אינו שואל עצמו, אם בעלים או תופס במקרקעין חבים חובה כלפי מבקר. על כך ניתנה כבר תשובה חיובית. בית המשפט שואל עצמו, אם בעלים פלוני או תופס פלוני במקרקעין חבים חובה כלפי מבקר אלמוני" (פרשת וקנין). אדגיש עוד כי בהקשר של חובת הזהירות הקונקרטית, בודק בית המשפט לא רק את קיומה של חובה זו כלפי אדם פלוני, אלא גם בשים לב לנסיבות המסוימות בהן אירע הנזק. ביחס לכך יש לקבוע אם מדובר היה בסיכון סביר או בלתי סביר, "שכן רק בגין הסכנה האחרונה מוטלת חובת זהירות קונקרטית" (ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח(1), 72).

אין למצוא בסיכומיה של מנורה כל טענה בדבר היעדר חובת זהירות מושגית וקונקרטית של מגה כלפי התובע. ואכן, חובת הזהירות של מגה ברורה. מגה היא המחזיקה במקרקעין בהם נגרם הנזק ומובן כי היא נושאת בחובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי באי המקום ובכללם העובדים במקום, יהא מעמדם מבחינת דיני העבודה אשר יהא (לאחריות מחזיק מקרקעין כלפי סיכונים הנובעים מהם ראו ע"א 1068/05 עיריית ירושלים נ' עמרם מימוני (14.12.06)).

בחינת טיב הסיכון שגרם לנזק מביא למסקנה ברורה כי מדובר היה בסיכון בלתי סביר. מדובר במרכול, בו אין כל סיבה להימצאות מים על הרצפה, שעלולים להביא להחלקה ונזק. אין מדובר בהימצאות "טבעית" של חומר במקום בו מצופה שיימצא, ומכאן שקיימת חובת זהירות קונקרטית של מגה ביחס למפגע זה (ראו בנושא גם ע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל , פד"י מז (3)345). אציין כי מסקנתי לא הייתה משתנה אף אם הנפילה הייתה בשטח בו אין גישה לציבור הקונים. אף במקום זה, הרצפה אמורה להיות נקיה ממפגעים, לרבות מים.

מגה הפרה את חובת הזהירות שהיא חבה כלפי התובע בכך שאפשרה המצאות מים רבים במקום, ללא התראה בדבר הסכנה. אקדים ואומר כי מובן שאין בעובדה שמגה התקשרה עם חברת ניקיון, על מנת להסיר ממנה את חובותיה כלפי באי המקום (והתובע בכללם) , וככל שהיא עצמה הפרה את חובותיה היא תחוב אישית בנזיקין, אף אם התקשרה עם חברת ניקיון (ודוק: לא נטענה טענה להיעדר אחריות בשל התקשרות לפי סעיף 15 לפקודת הנזיקין, ובכל מקרה ברי שאין זה המצב , לאור מהות היחסים שבין מגה לעובדת הניקיון, המאופיינים בשליטה, מרות ופיקוח).

אין מחלוקת כי לא הוצבו שלטי אזהרה במקומות אליהם הגיעו המים. בכך יצרה מגה סיכון בלתי סביר שניתן היה למנוע באמצעים פשוטים. די בכך כדי לקבוע שחובת הזהירות הופרה. אציין עוד כי למעשה כאשר מדובר במים שנזלו ממקררי מגה ובשטחה, עליה הנטל להראות שלא הייתה התרשלות בהתנהגותה (סעיף 38 לפקודת הנזיקין), ומובן שהדבר לא עלה בידה. בעניין זה אציין כי מנורה (בנעלי מגה) בחרה שלא להביא כל עדות בנושא ואין לראות הצדק סביר בכך שמגה לא קיימת עוד , וזאת מהנימוקים שפורטו לעיל. כאמור, מנהל הסניף וסגנו נכחו בעת האירוע ושמותיהם ידועים. לא הוסבר מדוע לא הובאו עדים אלו להעיד בדבר סדרי העבודה במקום, ההוראות שניתנו והדרך בה נקטו כדי להתמודד עם נזילת המים מהמקררים ביום האירוע. הגם שקבעתי שלא מדובר היה בכמויות מים שהגיעו כדי "הצפה" או "זרימה" (כטענת לפיד), ברי שמדובר היה באירוע בלתי שגרתי בחיי היום יום במרכול. אין מדובר בבקבוק שנשבר ותכולתו נשפכה, תכולת שקית חלב שנשפכה על הרצפה וכיוצב' נוזלים שצפוי שישפכו במרכול ואשר אינם אירועים המחייבים התערבות של צוות ניהולי מעבר לעובד הבודד שזו עבודתו השגרתית . כאשר מקרר מתקלקל ומים רבים נוזלים ממנו, נדרשת התערבות של גורם אחראי במקום , מעבר לרמת העובד הזוטר והבודד, וזאת על מנת לנהל את האירוע ולוודא כי הוא מטופל כראוי על ידי העובדים ונמנעת סכנה לבאי המקום. לא הובאה כל ראיה בדבר האופן בו טופל האירוע על ידי מגה, למעט הטלת המשימה בכללותה על עובדת ניקיון אחת בלבד והמסקנה המתחייבת היא שמגה הפרה את חובת הזהירות אותה היא חבה.

להשלמת התמונה בנושא אחריותה של מגה אציין כי ישנה חשיבות גם לעובדה שמגה היא מזמינת עבודתו של התובע. אין צורך במסגרת הליך זה להשיב בצורה מדויקת על השאלה אם יש לראות בתובע כעובד של מגה לצורך שאלת האחריות הנזיקית, שכן ממילא חובת הזהירות של מגה קיימת כמחזיק המקרקעין ובשים לב למהות המפגע ונסיבותיו, זוהי הבחינה הנכונה יותר של האירוע . ואולם אציין כי "המבחן הקובע בדיני הנזיקין לעניין קביעת יחסי עובד ומעביד הוא מבחן השליטה הגמורה, המרות והפיקוח. לעניין זה, שליטה – בין בפועל ובין בזכות לשליטה, ואין נפקא מינה למשכה (סעיף 2 ל פקודת הנזיקין)" (ע"א 14/08 מנסור כמאל עבד אלרחים נ' פלסניר בע"מ (2.12.09)). לאור כך, דומה שאין קושי להגיע למסקנה שמגה חבה בחובת זהירות כלפי התובע, ב אותה מידה שחייב מעביד כלפי עובדו, וזאת לאור העובדה שמגה היא ששלטה באופן מלא על עבודתו של התובע; היא שהייתה בעלת המרות עליו ; היא שפיקחה עליו; והעבודה התבצעה בחצריה ולמענה .

לאור כך שחובותיה של מגה לגבי התובע תואמים את חובותיו של מעביד לעובדו, אזכיר כי חובת הזהירות המושגית של מעביד כלפי עובדו היא מן המפורסמות שאינן מצריכות הוכחה והסבר (ראו למשל ע"א 14/08 מנסור כמאל עבד אלרחים נ' פלסניר בע"מ (2.12.09) והאסמכתאות שם). נזכיר עוד שהמעביד חייב לספק לעובדיו סביבת עבודה בטוחה; להדריכם לעבודה בטוחה; לספק כלי עבודה וציוד בטיחותיים ותקינים; להזהירם מפני סיכונים אפשריים במהלך העבודה; ולקיים מערך פיקוח על קיום אמצעי הזהירות הראויים. מהאמור לעיל, ברי שמגה הפרה את חובת הזהירות הקונקרטית כלפי התובע וזאת מאותם נימוקים שפורטו לעיל ביחס לאחריותה כבעלת המקרקעין.

סיכומו של דבר, מגה הפרה את חובת הזהירות שהיא חבה כלפי התובע. קיים קשר סיבתי ברור (עובדתי ומשפטי) בין ההפרה לנזק. אחריותה של מגה לנזק הוכחה אפוא.

אחריותה של לפיד

כאמור, דחיתי את טענת לפיד בדבר "זרימת" מים רבים, אך קבעתי שמדובר היה באירוע החורג מעבר לשפיכת תכולת בקבוק משקה או שקית חלב על הרצפה. אני דוחה את טענת לפיד לפיה מדובר היה באירוע "חריג ויוצא דופן" שאינו נכלל במסגרת ההתקשרות החוזית שלה עם מגה. עיון בחוזה ההתקשרות שבין השתיים (נ/5) מעלה כי בגדר השירותים שהתחייבה לפיד להעניק למגה כלול ה גם שטיפת הסניף (סעיף 3.3.1) וכן " פינוי מעברים והסרת מטרדים" (סעיף 3.3.15) ומכאן עולה שמלאכת פינוי מים, בכמות כפי שהייתה במקרה זה, מצויה בגדר חובותיה החוזיות של לפיד כלפי מגה. אין מדובר בתחזוקת מקררים, כטענת לפיד, אלא סילוק מטרד הנובע מתקלה נקודתית במקרר, ומלאכה זו בהחלט כלולה בהסכם שבין הצדדים.

קביעה זו גוררת מסקנה ברורה בדבר חובת זהירות מושגית, שהרי כפי שנקבע בעניין אחריותה של מגה, אדם סביר , שתפקידו הוא ניקיון והסרת מטרדים, בוודאי היה צופה שקיומם של מים על הרצפה עלולים לגרום נזק גוף לאדם שלא יבחין בהם. קיימת גם חובת זהירות קונקרטית, שכן כפי שנקבע בעניין אחריותה של מגה, חובת הזהירות של לפיד חלה כלפי כל מי שמצוי במרכול ומדובר היה בסיכון לא סביר. העובדה שעובדת לפיד לא הציבה שלטי זהירות, היא בבחינת הפרת חובת הזהירות. מדובר באמצעי פשוט, סביר ומקובל, שהיעדרו מקים מסקנה ברורה בדבר הפרת חובת זהירות. קיים קשר סיבתי ברור בין הפרה זו לנזק, שכן היה צורך להציב שלטי אזהרה בכל מקום אליו המים הגיעו (וכן לבדוק להיכן הגיעו המים) ולו כך היה נעשה, הנזק היה נמנע (ראו למשל ת"א 38890-12- 12 אל נתן נ' בית החולים זיו צפת (24.10.17); ע"א 10899-04-14 שבת נ' מלון המלך דוד (19.2.14)) . אחריותה של לפיד הוכחה אף היא.

אחריותה של מיקוד

מיקוד היא חברת כוח אדם והיא מעבידתו של התובע. עם זאת, העסקתו בפועל הייתה בחצרי מגה, ולפי העדויות שהובאו התובע עבד באותו מקום כשנה וחצי טרם התאונה, ואת ההוראות בדבר העבודה היה מקבל ממנהלי מגה, כמו גם את סידור העבודה. אין מחלוקת בדבר קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית מצדה של מיקוד כלפי התובע, שהרי מדובר במעביד, אף אם העבודה אינה מתבצעת בחצריו ותחת שליטתו. השאלה היא אם הופרה חובת הזהירות. בעניין זה נקבע כי:

"כאשר חברת כוח האדם מפנה את העובד למזמין, ברי שלמזמין ישנה שליטה אפקטיבית על העובד. הוא שנותן לעובד הוראות והנחיות כיצד לבצע את עבודתו, עליו מוטל לדאוג לאמצעי בטיחות וכד'. חובה זו של המזמין אינה פוטרת את חברת כוח האדם מכל אחריות. כך אין חולק שחברת כוח האדם חייבת לוודא שהמזמין אצלו מוצב העובד, מקיים סביבת עבודה בטוחה. חברת כוח אדם השולחת עובד חייבת לוודא כי אצל אותו מזמין ישנה הקפדה על נוהלי וכללי בטיחות נאותים. קבלן כוח אדם שאינו מוודא זאת, מפר את חובת הזהירות כלפי העובדים... מידת הפיקוח של חברת כוח האדם על תנאי העבודה של עובדיה המצויים בשליטתו של אחר משתנה בהתאם לנסיבות. חובתה של חברת כוח אדם השולחת עובד מקצועי בודד לשם ביצוע עבודה כלשהי, אינה זהה לחברת כוח אדם המספקת את כלל עובדי המזמין. כמובן שטיבו של המזמין, נוהלי הפיקוח הנהוגים אצלו וכדומה, משפיעים גם הם על השאלה אם הפרה חברת כוח האדם את חובת הזהירות כלפי העובד" (ע"א 2898/04 (מחוזי- חיפה) אריה שירותי כח אדם נ' צמנטכל הנדסה ויזום הצפון בע"מ, (29.11.05), פסק הדין אושר בבית המשפט העליון (רע"א 12/06, 228/06 צמנטכל הנדסה וייזום צפון בע"מ נ' אריה שירותי כ"א בע"מ (19.9.07)).

לאור נסיבות התאונה כפי שהוכחו, אינני סבור שהוכחה במקרה זה הפרה של חובת הזהירות מצדה של מיקוד. איש לא טען, וממילא שלא הוכיח, כי במקום העבודה בו הוצב התובע על ידי מיקוד, לא היו קבועים נוהלי עבודה מסודרים ו כי לא קיימת בו (על פי רוב) סביבת עבודה בטוחה ונכונה (ואני ער לכך שטענות אלו, מן הסתם, לא מצופה שהיו מועלות על ידי מגה). לא הובאו גם כל ראיות על כך שמיקוד לא הקפידה, מעת לעת, לבדוק שתנאים אלו אכן מתקיימים. אדרבה, מהראיות שהובאו עולה שמדובר היה בסניף של מרכול בעל נהלי עבודה מסודרים, בו קיימים מנהלי עבודה המצויים במקום בכל שעות העבודה ו כן חברת ניקיון המצויה תדיר במקום. לכך יש להוסיף כי מיקוד לא הייתה אחראית לאיוש כל המשרות בסניף הרלוונטי, ואף לא לרובן. מעיון במסמך נ/7 עולה אף כי מדובר בהתקשרות למטרה ספציפית והיא "שירותי איתור ואיסוף עגלות" בסניפי מגה ולפי הראיות שהובאו בפני, התובע היה עובד בודד של מיקוד בסניף הרלוונטי לעניין זה (ולא הובאו ראיות אחרות).

לאור כך, קשה לראות כיצד הפרה מיקוד את חובת הזהירות הקונקרטית המוטלת עליה. לכך אוסיף כי האירוע לא נגרם בשל אחריות עובד אחר של מיקוד (אלא של מגה ולפיד) ולכן אין לראות גם אחריות שילוחית מצדה . בעניין זה אין ממש בטענת מגה לפיה יש לגזור את אחריות מיקוד בשל אשמו התורם של התובע, שהוא עובד מיקוד (סעיף 4 לסיכומי מגה). כפי שיובהר להלן, אינני סבור שקיים כלל אשם תורם של התובע בנסיבות העניין, ואולם ברור שאף אם היה קיים אשם תורם, לא ניתן לגזור באופן אוטומטי מהאשם התורם , אשם יוצר אחריות (ראו לאחרונה רע"א 2809/18 רונית קסברי נ' אברהם רוזן (26.11.18)). בנסיבות המקרה, לא נטען מדוע יש לראות באשם התורם (ככל שהיה מוכח) כאשם יוצר אחריות.

זאת ועוד, התאונה לא אירעה בעת שהתובע ביצע מלאכה כלשהי הטעונה הדרכה של מיקוד (שאפשר ולא ניתנה) ובאותה מידה יכול היה להחליק על שלולית מים זו אחד הקונים שהיו במקום. גם בכך יש לתמוך במסקנה בדבר היעדר הפרה של חובת הזהירות על ידי מיקוד. ראו בעניין זה נסיבות המקרה בת"א (מחוזי חיפה) 368/01 ברקוביץ אלכסנדר נ' גדות תעשיות ביוכימיה בע"מ (17.09.03), שם קבע כב' השופט עמית:

"פשיטא כי קיימת חובת זהירות מושגית של חברת כוח אדם, כמעסיק, כלפי עובדיה. אך [....] התאונה לא ארעה בשל התרשלותה של קורנית בבחירת העובד או בבחירת המעביד. לא נטען כי קורנית שלחה את התובע למקום עבודה נעדר תנאי בטיחות מינימליים, והיה זה צורם אם טענה ממין זו הייתה מועלית על ידי גדות. התאונה אף לא ארעה עקב פעולה של התובע, אלא בשל מכסה שנפל לפתע על ראשו, ללא קשר לעבודה שביצע באותה עת. אחריותה של גדות נובעת לא רק מהיותה המעביד בפועל של התובע על פי מבחן המרות והשליטה, אלא גם בהיותה המחזיק בחצרים. בנסיבות אלו, תמהני כיצד ניתן לייחס לקורנית הפרה של חובת הזהירות הקונקרטית כלפי התובע" .

סיכומו של דבר. לא הוכחה אחריותה של מיקוד לקרות התאונה.

אשם תורם

כפי שהקדמתי וציינתי לעיל, אינני סבור שראוי להטיל על התובע אשם תורם כלשהו. כידוע, האשם התורם אינו מהווה הגנה למזיק מפני אחריותו, אלא רק מפני החובה לפצות את הניזוק בשל כל נזקו. על הטוען לאשם תורם להראות כי הניזוק לא פעל כאדם סביר ובזהירות סבירה. ככל שיימצא אשם תורם בהתנהגות הניזוק, יחולק נטל הנשיאה בפיצוי בהתאם למבחן האשמה המוסרי (לדיון מעמיק במהות האשם התורם ראו: רע"א 2809/18 רונית קסברי נ' אברהם רוזן (26.11.18)). עם זאת,
"כאשר בתאונת עבודה עסקינן, הנטיה בפסיקה היא לדקדק עם המעביד ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו שגרמה או תרמה לתאונה" (ע"א 14/08 מנסור כמאל עבד אלרחים נ' פלסניר (2.12.09); ( ע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225, 229; ע"א 1815/09 סופריור כבלים בע"מ נ' שמעון אלבז (27.12. 10)). אכן, מגה אינה מעביד של התובע, אך מובן שלעניין האשם התורם יש לבחון את התנהגות התובע במשקפי עובד.

במקרה זה אין לומר שהתובע נטל סיכון בלתי סביר. כל שעשה היה להוביל את העגלות בהליכה רגילה. המכשול בגינו מעד היה קשה לראייה (מים שקופים על מרצפות) , במיוחד כאשר הוא גורר לפניו שורת עגלות אשר מסתירות את שדה ראייתו. אין לראות בעצם גרירת העגלות משום חוסר זהירות מצדו של התובע, שהרי זו עבודתו והיא כשלעצמה אינה חוסר זהירות (ולא נטען אחרת) . לא הוכח כי התובע יכול היה להבחין בקלות במים והוא הסביר כי עיקר תשומת לבו הייתה שלא להיתקל עם העגלות במדפי הסניף. אינני סבור שהיה על התובע להוביל את העגלות כאשר מבטו מופנה בכל שניה ושניה לעבר רגליו, בד בבד עם מבט קדימה לעבר העגלות. התובע היה רשאי לסמוך על כך שרצפת הסניף נקיה וכי לא יונח מכשול סמוי בדרכו. לאור כך, אינני רואה לייחס לתובע אשם תורם כלשהו.

חלוקת האחריות בין לפיד ומגה

כידוע, "בחינת אחריותם היחסית של המעוולים במישור היחסים בינם לבין עצמם נעשית בהתאם להוראות סעיף 84(ב) ל פקודת הנזיקין, על-פי הצדק והיושר ומידת אשמתם המוסרית של המעורבים" (ע"א 7436/12 כלל חברה לביטוח בע"מ ב.י.מ חברה לבניין בע"מ (6.7.17)) . לצורך קביעת חלוקת האחריות בין מגה ללפיד בנסיבות העניין, יש להביא בחשבון כי מגה כי היא מחזיק המקרקעין; כי מדובר במקום עסקי; כי היא בעלת הציוד שכשל ויצר את הסיכון ; כי מנהלים מטעמה מצויים במקום באופן קבוע; וכי היא שפיקחה ושלטה בפועל על עבודתה של עובדת הניקיון ואמורה הייתה לוודא שהאירוע מטופל כראוי ולא קיימת סכנה לבאי המקום . בעניין זה יש לזכור כי מגה הייתה מודעת לכך שבאירוע מטפלת מ טעם לפיד עובדת אחת בלבד, על כל המגבלות הכרוכות בכך וכי הי ה זה בשליטתה (כמי שמנהליה היו בפועל בשטח) להחליט לנהל את האירוע אחרת ובאמצעות עובדים נוספים. מנגד, לצורך קביעת חלקה היחסי של לפיד באחריות לאירוע, יש להביא בחשבון כי מדובר בחברה עסקית אשר נשכרה על ידי מגה לצורך מתן מענה למפגעים מסוג זה ועל כך בדיוק קיבלה את שכרה. יש להביא גם בחשבון כי העובדת מטעמה היא שכשלה כאשר לא הציבה שילוט מתאים , בעוד שהצבת שלטים בנסיבות אלו היא פעולה פשוטה ושגרתית ונושא זה היה באחריותה הישירה.

לאור כך, ראיתי לחלק את האחריות בין השתיים כך שמגה תישא ב65% מהנזק ולפיד ב-35% ממנו.

הסכמי שיפוי

את עיקר מאמציה הקדישה מנורה לטיעון לפיו לפיד ומיקוד חתומות על הסכמים עם מגה, הכוללים תניות שיפוי . מנורה טוענת כי יש ליתן תוקף לתניות השיפוי ובהתאם לחייב את לפיד ומיקוד בנזקי התובע, ככל שיוכחו. מיקוד ולפיד טוענות כי ההסכם אינו מטיל עליהן חבות העולה על אחריותן הנזיקית וכ י יש ליתן לתניות השיפוי פירוש מצמצם ולקבוע, בהתאם ללשונן, כי הן אינן באות להטיל עליהן חובת שיפוי מקום בו אחריות ה של מגה היא ישירה , אלא רק במצב בו אחריותה היא שילוחית.

טענות לפיד ומיקוד בעניין זה עוסקות בפרשנות הסעיף בלבד. אין כל טענה נגד תוקפו של החוזה (היינו לפגמים בכריתתו) ובמיוחד לא קיימת טענה כי יש בהסכמי השיפוי משום פגיעה בתקנת הציבור, המצדיקה את ביטולם. אציין בעניין זה כי הפסיקה קבעה כי ככלל יש ליתן להסכמים מסוג זה תוקף , גם כאשר ההסכמה נסובה על אחריותו הנזיקית העצמאית של הטוען לשיפוי ( ע"א 3192/93 משה"ב חברה לשכון בנין ופיתוח בע"מ נ' כחלון ואח', פ"ד נ(1) 210; ע"א 971/90 חרושת ברזל פתח תקוה בע"מ נ' סמרי יוסף, פ"ד מו(4) 421; ע"א 119/90 סולל בונה נ' שרף עבודות צנרת בע"מ (3.1.94), להלן – עניין סולל בונה; ע"א 24473-06-13 עוף טוב (שאן) בע"מ נ' עואודה סובחי (5.6.14) , להלן – עניין עוף טוב. עם זאת נקבע כי מטעמים של מדיניות שיפוטית, ראוי לפרש הסכמי שיפוי מסוג זה בצורה מצמצמת ודווקנית (רע"א 3740/07 זוגלובק בע"מ נ' פארס נאג'ר בע"מ ואח' (16.1.08) , להלן – עניין זוגלובק). בעניין זה ציין כב' השופט עמית בע"א (חי) 2114/05 עראבי סלאח נ' פארס נג'אר (26.3.07) , כי הכלל הפרשני בו יש ליישם מדיניות זו הוא פרשנות נגד המנסח או נגד הצד החזק וכי " העברת האחריות הנזיקית בתניית שיפוי חוזית צריכה להיות 'ברחל בתך הקטנה' בלשון ברורה, מפורשת וחד משמעית, כאשר הנטייה הפרשנית תהא להימנע ממסקנה מעין זו". פסק דין זה אושר ברע"א בעניין זוגלובק הנ"ל.

השאלה אם בין מעוולים במשותף נכרת הסכם שיפוי היא אפוא שאלה של פרשנות ההסכם, על רקע לשונו, אומד דעתם של הצדדים ונסיבות כריתתו, תוך יישום כללים של מדיניות שיפוטית מצמצמת ודווקנית. פרשנות הסעיף עוסקת במיוחד בשאלה מהו הנזק לגביו הוסכם כי בגינו ישופה מזמין העבודה. לבדיקה זו אפנה כעת, אך אקדים ואציין כי מנורה בחרה שלא להביא עדים להוכחת נסיבות כריתת החוזה ואומד דעתם של הצדדים , הגם שאף בנושא זה דומה שלא היה כל קושי לזמן לעדות את העדים שניהלו את המשא ומתן בעניין חתימת ההסכם מטעמה של מגה. אעיר בעניין זה כי מנורה זימנה לעדות דווקא את מנהלי לפיד ומיקוד, אך השאלות שנשאלו השניים לא עסקו כלל בסעיפי השיפוי. לאור כך, אין בפני ראיות ביחס לנסיבות כריתת החוזה, או אומד דעתם של הצדדים ופרשנות הסעיף תעשה לכן לאור לשון החוזה בלבד.

הסעיפים הרלוונטיים לענייננו מצויים בנ/5 (ההסכם עם לפיד) ובנ/7 (ההסכם עם מיקוד). אין מחלוקת בין הצדדי ם כי מדובר בהסכמים אותם ניסחה מגה (ולמעשה רשת הרבוע הכחול שמגה שייכת לה). נתחיל את דיונ נו עם תניית השיפוי הקשורה ללפיד שזו נוסחה (ההדגשות שלי – י.ט.) :

6. אחריות ושיפוי
6.1 חברת הניקיון לבדה תהא אחראית לכל פגיעה, אבדן, נזק או הפסד העלול להיגרם לגופו ו/או לרכושו של אדם או גוף כלשהו, (מבלי לגרוע מכלליות האמור לרבות לעובדיה, לרבוע ו/או הבאים מטעמה ו/או לעובדיה של רבוע ו/או ללקוחותיה של רבוע ו/או לצד שלישי כלשהו) עקב מעשיה ו/או מחדליה של חברת הניקיון ו/או העובדים המסופקים על ידה ו/או הבאים מטעמה, היה ותוגש תביעה ו/או דרישה נגד רבוע ו/או מי מטעמה בקשר עם פגיעה או נזק כאמור.

6.2 חברת הניקיון מתחייבת לפצות ו/או לשפות את רבוע, מיד עם דרישתה הראשונה לעשות כן, במלוא סכום האבדן, נזק או הפסד להם אחראית חברת הניקיון וכאמור בסעיף 6.1 לעיל, שנגרמו לרבוע ו/או שרבוע נשאה ו/או חויבה בגינם וכן בכל ההוצאות שרבוע נשאה ו/או חויבה בגינם ( לרבות הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד) בקשר לתביעה ו/או דרישה בגין האמור בסעיף 6.1 לעיל, ובלבד שרבוע מתחייבת להודיע לחברת הניקיון, תוך זמן סביר, אודות קבלת כל תביעה ו/או דרישה כאמור ולאפשר לחברת הניקיון להתגונן מפניה ולשתף עמה פעולה בהתגוננות מפני התביעה ו/או הדרישה כאמור, הכל מבלי לגרוע מזכויות רבוע, על פי חוזה זה ו/או על פי דין, לכל תרופה או סעד אחרים. (ההדגשות שלי – י.ט.)

מלשון סעיף 6.2 עולה כי חובת השיפוי אותה נטלה לפיד על עצמה, עוסקת בנזקים שייגר מו למגה ואשר "להם אחראית חברת הניקיון וכאמור בסעיף 6.1 לעיל...". בסעיף 6.1 נטלה על עצמה לפיד את האחריות לנזק שייגרם למגה " עקב מעשיה ו/או מחדליה של חברת הניקיון ו/או העובדים המסופקים על ידה ו/או הבאים מטעמה, היה ותוגש תביעה ו/או דרישה נגד רבוע ו/או מי מטעמה בקשר עם פגיעה או נזק כאמור". משילוב סעיפים אלו, ובהיעדר ראיות על אודות אומד דעתם של הצדדים ונסיבות כריתת החוזה, עולה בבירור כי חובת השיפוי הקבועה בהסכם עניינה בנזק שייגרם למגה כתוצאה ממעשי או מחדלי לפיד , אך לא בשל מעשיה שלה. מדובר למעשה בשיפוי בגין אחריות שילוחית בה תישא מגה בשל מעשי ומחדלי לפיד, כפי שהיה בעניין סולל בונה (היינו אחריות למעשי הזולת , להבדיל מאחריות ישירה). למעשה, אין צורך בפרשנות מצמצת, דווקנית, או לרעת המנסח, על מנת להגיע למסקנה כי לפיד לא נטלה על עצמה חבות חוזית לשפות את מגה בגין נזק שנגרם בשל אחריותה או רשלנותה של מגה עצמה, היינו בגין אחריותה הישירה להבדיל מזו השילוחית. מסקנה זו עולה במפורש מהאמור בסעיף 6.2 המכפיף עצמו לסיטואציה הקבועה בסעיף 6.1 שעניינה אחריות מגה למעשי לפיד. לו ביקשה מגה לקבוע שיפוי הכולל את אחריותה הישירה, ולא רק השילוחית, היה עליה לציין זאת במפורש ובאופן ברור שאינו משתמע לשתי פנים וזאת כפי שקבע בית המשפט העליון בעניין זוגלובק: "לוא היתה כוונת הצדדים לתניית שיפוי רחבה עד כדי הסרת כל אחריות מזוגלובק גם בעקבות רשלנות אפשרית שלה, היה עניין זה נאמר בהסכם ברחל בתך הקטנה". ואם תאמר כי המילה "לבדה" ברישא של סעיף 6.1 , מובילה למסקנה כי אחריותה של לפיד כוללת גם את אחריותה של מגה עצמה, אזי דומה כי כאן המקום ליישם את כלל הפרשנות המצמצמת, כנגד המנסח, ולקבוע כי ככל שמגה ביקשה לחייב את לפיד בשיפוי בגין נזקים שהיא עצמה (מגה) גרמה, היה עליה לציין זאת במפורש ובאופן שאינו משתמע לשתי פנים. בהיעדר אמירה מפורשת, אין לקבוע כי חובת השיפוי כוללת גם את אחריותה הישירה של מגה.

אציין, לשם ההשוואה, כי בעניין עוף טוב קבע ההסכם שהקבלן "מתחייב לפצות את החברה על כל סכום שתחויב החברה לשלם בקשר לנזקים המפורטים לעיל", כאשר הנזקים שפורטו בסעיף היו כל נזק שנגרם "עקב מעשה או מחדל של הקבלן ו/או עובדיו, שליחיו ...תוך כדי ביצוע השירותים על פי חוזה זה". מדובר בנוסח רחב בהרבה מזה שלפנינו ובית המשפט המחוזי, על בסיס המגמה המצמצמת, סבר כי הסעיף לא קבע חובת שיפוי בגין הנזקים שגרם המזמין עצמו.

סיכומו של דבר, ההסכם אינו כולל שיפוי בגין אחריותה הישירה של מגה אלא השילוחית בלבד . לאור כך שאחריותה של מגה היא ישירה ולא שילוחית, אין תחולה לסעיף השיפ וי.

הסכם השיפוי עם מיקוד

ההסכם עם מיקוד קובע בעניין זה כך (ההדגשות שלי – י.ט.) :

6. אחריות ושיפוי

6.1 מיקוד תהא אחראית לכל פגיעה, אבדן, נזק או הפסד שנגרם לגופו ו/או לרכושו של אדם או גוף כלשהו (מבלי לגרוע מכלליות האמור לרבות לעובדיה, לרבוע הכחול ו/או הבאים מטעמה ו/או לעובדיה של רבוע כחול ו/או ללקוחותיה של רבוע כחול ו/או לצד שלישי כלשהו) עקב מעשיה ו/או מחדליה של מיקוד ו/או העובדים המסופקים על ידה ו/או הבאים מטעמה, היה ותוגש תביעה ו/או דרישה נגד רבוע כחול ו/או מי מטעמה בקשר עם פגיעה או נזק כאמור ובלבד שהפגיעה ו/או הנזק כאמור לא נגרמו עקב מעשה ו/או מחדל רשלני של רבוע כחול.
6.2 מיקוד מתחייבת לפצות ו/או לשפות את רבוע כחול מיד עם דרישתה הראשונה לעשות כן, במלוא סכום האבדן, נזק או הפסד להם אחראית מיקוד כאמור בסעיף 6.1 לעיל, שנגרמו לרבוע כחול ו/או שרבוע כחול נשאה ו/או חויבה בגינם וכן בכל ההוצאות שרבוע כחול נשאה ו/או חויבה בגינם (לרבות הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד) בקשר לתביעה ו/או דרישה בגין האמור בסעיף 6.1 לעיל, ובלב שרבוע כחול מתחייבת להודיע למיקוד, תוך זמן סביר, אודות קבלת כל תביעה ו/או דרישה כאמור ולאפשר למיקוד להתגונן מפניה ולשתף עמה פעולה בהתגוננות מפני התביעה ו/או הדרישה כאמור, הכל מבלי לגרוע מזכויות רבוע, על פי חוזה זה ו/או על פי דין, לכל תרופה או סעד אחרים.

6.3 מבלי לגרוע מכלליות האמור בסעיפים 6.1 ו-6.2 לעיל, פוטרת מיקוד את רבוע כחול מאחריות לפגיעה ו/או נזק אשר עלול להיגרם לגופם ו/או לרכושם של מיקוד או של העובדים המסופקים על ידה עקב מעשיהם ו/או מחדליהם של העובדים המסופקים על ידי מיקוד, וכן מכל אחריות הנובעת מיחסי עובד ומעביד, אף במקרה שעלול להינתן לחוזה זה פירוש על-פיו קיימים יחסי עובד ומעביד בין רבוע כחול לבין מיקוד ו/או העובדים המסופקים על ידי מיקוד, והיא תשפה ותפצה את רבוע כחול בגין כל נזק שייגרם לה ו/או בגין כל סכום שתידרש רבוע לשלם ועל כל הוצאה שתידרש להוציא, בין במישרין ובין בעקיפין, בגין פגיעה או נזק כאמור, מיד עם קבלת דרישת רבוע כחול.

גם כאן, בדומה להסכם עם לפיד, משתרעת חובת השיפוי על אחריותה של מיקוד "כאמור בסעיף 6.1". בסעיף 6.1 נקבע כי מיקוד תהא אחראית לכל נזק שנגרם לאדם כלשהו (לרבות לעובדיה) "ובלבד שהפגיעה ו/או הנזק לא נגרמו עקב מעשה או מחדל רשלני של רבוע כחול". דומה כי סעיף זה מוביל למסקנה ברורה אף יותר מההסכם עם לפיד בדבר היעדר חובת שיפוי ב נסיבות ענייננו. כאן צוין במפורש כי חובת השיפוי לא תחול במקרה בו מדובר בנזק שגרמה מגה עצמה. אם בהסכם עם לפיד ציינתי כי לצורך תחולת סעיף השיפוי היה צורך בקביעה מפורשת כי הוא יחול גם על הנזקים שגרמה מגה בעצמה, הרי שבמקרה זה הסעיף קובע במפורש את ההיפך. גם סעיף 6.3 אינו מביא למסקנה שונה. סעיף זה עניינו פטור מאחריות של מגה לפגיעה בעובדיה של מיקוד, אשר נגרמה "עקב מעשיהם ו/או מחדליהם של העובדים המסופקים על ידי מיקוד". במקרה זה הנזק לתובע לא נגרם על ידי מי מעובדי מיקוד וקבעתי אף שאין למיקוד כל אחריות לקרות הנזק. כן קבעתי שאין לתובע אשם תורם לקרות הנזק ואף אף היה, אין מדובר באשם יוצר אחריות. סיכומו של דבר, אין תחולה במקרה זה לסעיף השיפוי.

טענות ביטוחיות: הרחבה ביטוחית ו ביטוח ראשוני

מנורה טוענת כי איילון מסרה למגה "אישורי עריכת ביטוח" במסגרת ם הורחב ו פוליס ות הביטוח של לפיד ומיקוד אצל איילון, כך ש יכסו גם את אחריותה של מגה. בעניין זה טוענת מנורה כי איילון התחייבה אף לביטוח ראשוני בנושא זה. איילון טוענת בעניין זה כי סעיף ההרחבה נוסח על ידי מגה ועניינו רק במצב בו חבותה של מגה נובעת ממעשיהן של לפיד או מיקוד (לפי העניין) ולא ממעשיה שלה (בדומה לסעיפי השיפוי) .

האישור הרלוונטי ללפיד צורף לנ/5 והחלק הרלוונטי בו הוא זה:

"הביטוח האמור מורחב לשפות את החברה בגין אחריותה למעשי ו/או מחדלי חברת הניקיון ...."

הערה: "החברה" באישור זה היא ריבוע כחול ולצורך ענייננו קיימת זהות בינה לבין מגה.

לדידי, גם כאן, וכפי שצוין לעיל ביחס לסעיפי השיפוי, דומה שאין כל צורך בפרשנות מצמצמת, או כנגד המנסח, אלא פשוטו של מקרא מוביל למסקנה ברורה לפיה הביטוח מורחב לטובת מגה רק ביחס לאחריותה השילוחית למעשי או מחדלי לפיד, אך לא בגין אחריותה הישירה, וזאת ב דומה לדברים שנפסקו בעניין סולל בונה. כאמור לעיל , קבעתי שאחריותה של מגה היא ישירה ולא שילוחית (ובכל מקרה אחריותה אינה בשל מעשי הזולת) כך שאין תוקף לסעיף הרחבה זה.

סעיף הרחבה נוסף מצוי באישור ביטוח שמסרה מיקוד למגה. אישור זה הוגש בהסכמה (ביום 8.7.18) כפי שהוסכם בפרוטוקול מיום 21.6.18. הנוסח באישור זה הוא:

"הביטוח מורחב לשפות את ריבוע בגין אחריות אשר עלולה להיות מוטלת עליה עקב מעשה ו/או מחדל של החברה ו/או הבאים מטעמה "

הערה: "החברה" באישור זה היא מיקוד ולצורך ענייננו קיימת זהות בין "ריבוע" לבין מגה.

גם כאן הנוסח דומה ומוביל למסקנה ברורה לפיה הביטוח הורחב לכסות את אחריותה השילוחית של מגה למעשי או מחדלי מיקוד ולא לאחריות הישירה שלה. לפי קביעתי, אחריותה של מגה אינה שילוחית ובכל מקרה למיקוד אין אחריות לקרות התאונה. לאור כך, גם לסעיף הרחבה זה אין תחולה בנסיבות ענייננו.

ביטוח ראשוני
באישור הביטוח (נ/5) התחייבה איילון כך:

"הננו מאשרים כי הביטוחים הנ"ל כוללים תנאי מפורש לפיו הינם קודמים לכל ביטוח הנערך על ידכם ואנו מוותרים על כל דרישה ו/או טענה בדבר שיתוף ביטוחיכם..."

הערה: הנוסח באישור הביטוח בעניין מיקוד הוא זהה, כך שהדיון שיובא להלן יפה גם ביחס לאישור זה.

מנורה לא הרחיבה בנושא למעט הטענה כי איילון העניקה לחברת הביטוח של מגה (היינו, לה) אישור ביטוח ראשוני "המכסה את כל חבותה" וכן טענה כי ביטוח ראשוני זה מכסה כל פגיעת גוף של צד ג' בגין תאונות הקשורות לשירותי לפיד (סעיף 2 לסיכומיה) . מנורה טוענת כי התובע הוא צד ג' הן מבחינתה והן מבחינת לפיד, שכן הוא עובד של מיקוד. איילון טענה, כאמור, כי סעיף ההרחבה אינו חל בנדון ול א התייחסה לנושא הביטוח הראשוני באופן מפורש, ואפשר שהיה זה בשל כך שסברה שבהיעדר הרחבת הביטוח, ברור שאין תוקף לסעיף הראשוניות.

הצדדים לא טענו ביחס למשמעות התחייבותה של איילון כי הביטוחים הנזכרים באישור "קודמים לכל ביטוח" הנערך על ידי מיקוד ולפיד . כמו כן לא הובאו ראיות בדבר כוונת הצדדים במונח זה. עם זאת, דומה שהצדדים מסכימים שהכוונה היא התניה על סעיף 59(ד) לחוק חוזה הביטוח, היינו ויתורה של איילון על זכותה להשתתפות של מנורה בתשלום הנזק והסכמה שהיא זו שתישא בכל סכום הנזק לבדה (עם זאת, לפרשנות מצמצמת ביחס למשמעות נוסח זה בדיוק , ראו ת.א (מחוזי חיפה) 47164-12-12 חסן אבו ספא נ' ג'האד אבו ספא (1.3.18) ). ודוק: סעיף 59(ד) הנ"ל אינו קוגנטי, לאור סעיף 64 לחוק חוזה הביטוח, ובלבד שהמבוטח לא ייפגע, ומכאן שהתניה זו מותרת בענייננו , שכן היא מתייחסת לשתי חברות הביטוח בלבד. ראו: שחר ולר, חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 (כרך שני), בעמ' 212 (להלן – ולר).

בהינתן, אפוא, שמדובר בהתניה על סעיף 59(ד) לחוק חוזה הביטוח, אזי על מנת שיהיה תוקף להתחייבותה של איילון, יש צורך לקבוע שקיים כפל ביטוח בהתאם לסעיף 59 לחוק חוזה הביטוח. רק במקרה זה, ישנה משמעות להסכמת הצדדים, שמהותה התניה על הסדר החלוקה הקבוע במקרה של כפל ביטוח. לדידי, מקום בו סעיף ההרחבה אינו חל, אין לפנינו ביטוח כפל ומכאן שאין תחולה להסכמה בדבר ביטוח ראשוני (או כלשון ההסכם "ביטוח קודם"). כאמור, קבעתי שסעיף ההרחבה אינו חל. הנתבעת לא טענה לקיומו של ביטוח כפל בכל מצב, היינו אף ללא סעיף ההרחבה, והדברים ברורים. בהיעדר תחולה להרחבה, מדובר בשתי פוליסות ביטוח אחריות של מבוטחים שונים, ללא כל חפיפה, ו אשר לא ביטחו את אותו נכס (אחריות) (ראו ולר, בעמ' 213). בכל מקרה, לא מדובר בתקלה ביטוחית, אלא בשתי פוליסות משלימות ומשולבות, אשר כל אחת מחברות הביטוח הרלוונטיות הייתה מודעת לפוליסה שהוציאה האחרת (ע"א 5360/93 הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' סיגנה חברה לביטוח בע"מ (29.6.96); ירון אליאס, דיני ביטוח (כרך ב), בעמ' 1366). המסקנה היא אפוא שאין תחולה לסעיף הביטוח הראשוני.

משסיימנו את הדיון בשאלות החבות והביטוחים, נפנה לשאלת גובה הנזק.

הנזק

נתוני היסוד הקשורים לנזקו של התובע הם אלו:

מועד התאונה: 27.3.11
תאריך לידה: 16.4.58 (גיל במועד התאונה: 53, גיל כיום כ- 61)
מועד פרישה: 15.4.25
מקדם היוון (לפי 3%): 68.31
נכות רפואית (מוסכמת): 10% אורתופדית

הנכות התפקודית ושיעור הגריעה מהשכר

הצדדים הסכימו, כאמור, על נכות רפואית של 10%. לתובע נגרם שבר מרוסק בשורש כף יד שמאל. הוא עבר שחזור סגור של השבר וקיבוע על ידי גבס ומשהתברר כי השבר התאחה בצורה לקויה, הוא נותח לצורך שחזור פתוח של השבר וקיבוע ע"י פלטה וברגים.

התובע טוען כי הוא מוגבל בתנועות כף ידו והמגבלה פוגעת ביכולת תפקודו בחיי היום יום וכן ביכולתו לעסוק בעבודות כפיים, כפי שעסק ערב התאונה. על רקע דברים אלו ביקש ב"כ התובע בסיכומיו להעמיד את דרגת נכותו התפקודית על 15% לכל הפחות. מנגד, טוענת הנתבעת כי הפגיעה בתובע אינה בידו הדומיננטית ובכל מקרה הוא חזר לעבודה. כן נטען שלתובע נקבעה בעבר נכות בשיעור של כ-19% בגין פגיעה בכתף עקב תאונת דרכים שעבר בשנת 1992 וכי לאחר התאונה (וללא קשר אליה) סבל משבר באגודל יד שמאל. בנוסף טענה הנתבעת שהתובע סובל מסחרחורות. לאור כך, טענה הנתבעת כי נכותו של התובע אינה בעל ת היבט תפקודי.

המונח "נכות תפקודית" מבטא מגבלה או הפרעה בתפקוד הנפגע, כאשר הכוונה היא למידת השפעת הנכות הרפואית על תפקודו של הנפגע בתחומי החיים השונים (ע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ (11.1.15)). יש להבחין בין נכות תפקודית, לבין שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות, כאשר האחרון הוא אחד הביטויים בלבד של תפקודיות הנכות. הנכות הרפואית אינה שקולה בהכרח למידת הפגיעה בתפקודיות, אם כי היא מהווה מדד חשוב בהערכת הנכות התפקודית (דוד קציר, פיצויים בשל נזק גוף (מהדורה חמישית, 2003) כרך א' 231-228 (להלן – קציר); ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(2) 792, 798 (1995)). בקביעת שיעור הנכות התפקודית, על בית המשפט לבחון את נסיבותיו הפרטניות של הנפגע, ובכלל זה עיסוקו; השכלתו; גילו; מידת השפעתה של נכותו הרפואית על היכולת לעסוק באותו המקצוע ויכולתו לשוב ולעסוק באותו המקצוע ובאותו מקום העבודה בו עבד קודם לתאונה והימצאותו של מקום עבודה שבו מובטח כי הנפגע יוכל להמשיך ולעבוד ( ע"א 4302/08 שלמייב נ' מקסים בדארנה ( 25.7.10)).

בענייננו, מדובר באדם שהיה כבן 53 בעת התאונה. התובע אינו בעל מקצוע או השכלה ומכאן שהוא יכול למצוא את פרנסתו בעיקר מעבודה פיזית. הפגיעה אינה קלה והיא כללה שבר משמעותי בשורש כף היד אשר הצריך ניתוח וקיבוע על ידי פלטה וברגים. נתונים אלו מביאים לכלל מסקנה לפיה ראוי לראות בנכות הרפואית כמבטאת נכונה את שיעור הנכות התפקודית והפגיעה בכושר ההשתכרות.

הפסד השתכרות בעבר

כידוע, מדובר בנזק ממוני הטעון הוכחה בשני מישורים – עצם קיומו ושיעורו. מנתוני המל"ל עולה כי ערב התאונה השתכר התובע שכר חודשי של כ-3,140 ₪. התובע עתר לבסיס שכר זה (כשהוא משוערך להיום) לצורך חישוב הפסדי העבר והנתבעת אינה חולקת על נתון זה. יש לאשר בסיס שכר זה אפוא. התובע טוען לתקופת אי כושר מלא בת 18 חודשים , ולאחר מכן לחישוב בגובה שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות משכרו בתקופה זו. הנתבעת סבורה כי ראוי לאשר ל תקופה בת שנה בלבד.

מהמסמכים הרפואיים שהגיש התובע, ובהם תעודות רפואיות לנפגע בעבודה, עולה כי התובע היה באי כושר מלא מיום התאונה - 27.3.11 ועד יום 30.6.11.

המל"ל קבע לתובע נכויות זמניות כמפורט להלן:

(-) מיום 26.6.11 ועד 30.6.12 – 100%
(-) מיום 1.7.12 ועד 30.9.12 – 20% (ולאחר מכן נכות יציבה בת 10% המוסכמת על הצדדים) .

הערה: הצדדים אימצו את נכות המל"ל הצמיתה ומסמכים אלו הוגשו בהסכמה ואני רואה בהם כמשקפים נכונה את מצבו של התובע גם ביחס לנכויות הזמניות.

התובע שב לעבודה בפועל בחודש 4/13, ושכרו לא נפל מזה שהשתכר ערב התאונה (מדובר בשכר מינימום שעתי ). לאור כך, דעתי היא שראוי לפסוק תקופת אי כושר מלא בת 15 חודשים, ולאחר מכן לערוך את חישוב הפסד השכר בהתאם לנכויות הזמניות (המשקפות את שיעור הגריעה הזמנית מכושר ההשתכרות אותה עת) עד שובו לעבודה בפועל . לאחר שובו לעבודה לא נרשם הפסד שכר בפועל, אף אם התובע לא הגיע לשכר המינימום החודשי המלא. בעניין זה אפנה לכך שגם ערב התאונה לא עבד התובע משרה מלאה ומכאן שאינני סבור שניתן לראות הפסד שכר כלשהו עקב התאונה, בתקופה שלאחר שובו לעבודה. אציין בעניין זה כי התובע לא טען (וממילא לא הוכיח) שבשל מצבו נמנעה ממנו האפשרות לעבוד שעות רבות יותר בחודש.

להלן חישוב הנזקים לעבר :

(-) מיום התאונה ועד יום 30.6.12- הפסד מלא, היינו 15 X 3,140= 47,100 ₪.
(-) מיום 1.7.12 ועד יום 30.9.12 - הפסד בגובה 20%, היינו הפסד של 3,140 X 0.2 X 3= 1,884 ₪.
(-) מיום 1.10.12 ועד 1.4.13- הפסד בגובה 10%, היינו הפסד של 3,140 ₪ X 0.1 X 6 = 1,884 ₪.

סה"כ: 50,868 ₪, ובתוספת ריבית והצמדה מאמצע התקופות – 59,273 ₪.

הפסד פנסיה

ההסדר לעניין פנסיית חובה קיבל ביטוי בצו ההרחבה [נוסח משולב] לפנסיה חובה, לפי חוק הסכמים קיבוציים התשי"ז-1957, לפיו חלה חובה על כל מעביד להפריש תשלומים לקרן פנסיה לעובד המועסק על ידו, בשיעורים המפורטים בסעיף 6 לצו (לדרך חישוב הפסדי הפנסיה ראו ע"א 8930/12 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' צחי טוויג (1.7. 14); ת"א (מחוזי חיפה) 16951-04-10 ע.מ.מ. נ' ע.מ.ר (31.12. 13)). היות והפסדי התובע מתפרסים על פני מספר שנים, החישוב נעשה לפי שיעור ההפסד כמפורט בטבלה המצ"ב.
השנה
הפרשת המעביד לפנסיה ופיצויים
2011
6.67%
2012
8.34%
2013
10%

סה"כ הפסד הפנסיה לתקופות הפסד השכר הוא - 4,633 ₪ ובתוספת ריבית והצמדה מאמצע התקופות (במעוגל) – 5,400 ₪.

הפסד השתכרות לעתיד

התובע עובד כיום ברכבת בתפקיד איש ניקיון. שכרו הממוצע עומד על סך של כ- 4, 600 ₪. התובע עתר לבסיס שכר לעתיד בגובה שכר המינימום ואני מקבל עתירה זו, תוך סייג מסוים כמפורט להלן ובדומה לדברים שנאמרו ביחס להפסד ההשתכרות בעבר . הסכום שמרוויח התובע כיום נמוך משכר המינימום למשרה מלאה, שכן משרתו אינה מלאה. לא נטען שמדובר בהפסד הקשור התאונה (היינו שאינו יכול לעבוד משרה מלאה בשל מומו ) ואכן התובע לא עבד משרה מלאה גם טרם התאונה ולא הגיע לשכר המינימום למשרה מלאה. לאור כך, אין לראות גריעה בפועל בשכר כיום. ואולם, אף אם כיום הגריעה מכושר ההשתכרות אינה גורמת להפסד בפועל, ראוי לפסוק לתובע פיצוי בראש נזק זה. אין מדובר בעבודה קבועה, ואין כל וודאות שהתובע ימשיך להשתכר שכר זה עד גיל פרישה. במומו, סביר שהפגיעה תיתן אותותיה בשכרו של התובע בעתיד. לאור כך, ראוי לדעתי לפסוק פיצוי גלובלי (כולל הפסד פנסיה) בסכום של 28,000 ₪.

נזק לא ממוני – כאב וסבל

התאונה הותירה בתובע פגיעה לא קלה – שבר אשר הצריך ניתוח, אשפוז, טיפולים רבי ם ותקופת החלמה ממושכת. בשים לב לכל אלו ולגילו של התובע, ראיתי לפסוק בראש נזק זה פיצוי בסך של 45,000 ₪ בערכי היום.

עזרת צד ג' והוצאות לעבר ולעתיד

התובע טוען כי נזקק לטיפולים משך תקופה ארוכה, במהלכה הושיטו לו בני משפחתו עזרה החורגת מעזרה רגילה. בעניין זה העידה אשת התובע על היקף העזרה שהושיטה לו (ראו תצהירה). הנתבעת טוענת כי מדובר בתאונת עבודה ומכאן שהוצאות התובע לנסיע ות, כמו גם בגין הטיפולים הרפואיים , מכוס ים על ידי הביטוח הלאומי. ביחס לצורך בעזרת הזולת טוענת הנתבעת כי מדובר בנכות בשיעור 10% בלבד שאינה מצדיקה עזרה. ביחס לעתיד לא נטענה בסיכומים טענה כלשהי, הגם שבכותרת הסעיף צוינה המי לה "ובעתיד".

התובע לא קיבל עזרה בשכר ולא צורפו ראיות בדבר הוצאה כלשהי. כידוע, מדובר בראש נזק ממוני לגביו על התובע להציג ראיות ברורות בדבר ההצדקה שבהוצאה הכספית ושיעורה. עם זאת נקבע כי:
"זה מזמן השתרשה בפסיקה ההלכה שאם ניזוק זקוק לעזרה שניתנה לו על ידי בן זוגו או קרובו ולא על ידי עובד שכיר אין זו סיבה מספקת לשלול מן הניזוק את הזכות לקבל את ערך העזרה שהוא זקוק לה...". (ע"א 428/77 סגל נ' שרף ( לא פורסם), מצוטט אצל קציר, עמ' 823)).

בהביאי בחשבון את מהות הפגיעה, תקופת האשפוז (הקצרה יחסית), תקופת ההחלמה הארוכה , הצורך ההגיוני בסיוע של בני משפחה לתקופות מסוימות, נסיעות לטיפולים ו תשלומים כאלו או אחרים שלרוב משולמים בפועל על ידי הנפגע, אני מעריך את הפיצוי המגיע לתובע בראש נזק זה בסכום גלובלי של 20,000 ₪.

סיכום הנזקים

לאור כך, סיכום נזקי התובע הוא כדלקמן:

הפסד השתכרות בעבר – 59,273 ₪.
הפסד פנסיה בעבר – 5,400 ₪.
הפסד השתכרות בעתיד – 28,000 ₪ (כולל הפסד פנסיה).
כאב וסבל – 45,000 ₪.
עזרת צד ג' והוצאות (עבר ועתיד) – 20,000 ₪.
סה"כ – 157,673 ₪.
ובניכוי גמלאות המל"ל (בתוספת ריבית) – 54,482 ₪
סה"כ פיצוי המגיע לתובע – 103,191 ש"ח

תביעת המל"ל

תביעת המל"ל היא תביעת שיבוב מכוח סעיף 328(א) לחוק הביטוח הלאומי. המל"ל טוען בסיכומיו כי עקב התאונה שילם לתובע דמי פגיעה וקצבאות נכות בסכום כולל (נכון להיום) של 54,482 ₪ וכי הוא זכאי להשבת הסכום ממנורה. מנורה התייחסה בסיכומיה לתביעת המל"ל בקצרה וטענה להיעדר חבות נזיקית לאירוע. כן טענה "שחבותה מכוסה במלואה (!) על ידי צדדי ג' " ודומה שכוונתה הייתה להסכמי השיפוי והביטוח . קבעתי לעיל שלמגה (ולמנורה בנעליה) אחריות לתאונה וכי אין תוקף בנסיבות העניין להסכמי השיפוי , להרחבת הביטוח ולביטוח הראשוני. לאור כך, אין ממש בטענות אלו.

מנורה אינה חולקת על זכותו (העקרונית) של המל"ל לקבל מהמזיק את סכום התגמולים ששילם עקב התאונה וברי כי מגה היא צד שלישי לצורך סעיף 328 הנ"ל . עם זאת, אדגיש כי "תביעת ההשבה של המוסד לביטוח לאומי כנגד המזיק ומבטחיו מוגבלת לאותו חלק מן התגמולים ששילם המוסד, אשר מקורו [בתאונה – י.ט] ... ככלל, אין מתעורר קושי לעמוד על הזיקה הסיבתית שבין הגמלה לבין התאונה, מקום בו משולמות כל הגמלאות במסגרת ענף נפגעי העבודה של המוסד על-פי קביעת הוועדה הרפואית, שכן זו נדרשת לעמוד גם על הקשר הסיבתי שבין הנכות לבין הפגיעה בעבודה (סעיף 120 לחוק הביטוח הלאומי). כאשר התאונה היא עצמה אותה פגיעה בעבודה – ברורה הזיקה הסיבתית והמוסד יהא 'זכאי לשיבוב בגין מלוא הסכום ששולם. זאת, שכן יש לראות גמלאות אלה כקשורות בקשר סיבתי לתאונה' " (רע"א 5123/10 ילנה זטולובסקי נ' המוסד לביטוח לאומי (21.8.12)).

בענייננו אין מחלוקת שכל הסכומים בהם נשא המל"ל שולמו עקב התאונה וכי קיים קשר סיבתי ברור בין התאונה לתשלום. סכום התשלום נמוך מסכום הנזק שקבעתי. קבעתי שלמעביד (מיקוד) אין כל אחריות לתאונה, כך שאין תחולה לסעיף 331 לחוק הביטוח הלאומי . לאור כך על מנורה להשיב למל"ל את הסכום ששילם לתובע עקב התאונה. היות והודעת צד ג' שהגישה הנתבעת כללה גם את תביעת המל"ל, ישיבו לה לפיד (שאינה מעביד) ואיילון סכום המבטא את חלקן היחסי בחלוקת האחריות .

סיכום

סיכום הדברים הוא כדלקמן:

תביעת התובע 1 מתקבלת. הנתבעת (מנורה) תשלם לתובע 1 סך של 103,191 ₪. כן תשלם מנורה לתובע 1 שכ"ט עו"ד בסך 24,146 ₪ (כולל מע"מ) וכן תשיב לו את סכום האגרה ששילם וסך של 2,500 ₪ החזר הוצאות עבור חוות הדעת מטעמו, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד תשלום ההוצאה ועד לתשלום בפועל.
תביעת המל"ל מתקבלת. הנתבעת (מנורה) תשלם לתובע 2 סך של 54,482 ₪. כן תשלם מנורה לתובע 2 שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 9,000 ₪ (כולל מע"מ) .
הודעת צד ג' נגד לפיד ואיילון מתקבלת. צדדי ג' 2ו-3, ביחד ולחוד, ישלמו לנתבעת 35% מה סכומים בהם חויבה כאמור וישיבו לה את האגרה ששולמה על ידה בהודעה . לאור העובדה שכל הטענות החוזיות והביטוחיות בהודעה נדחו והחיוב היה בשל השתתפות נזיקית, שכלל לא נטען בסיכומים וממילא נידון בתביעה הע יקרית, אין צו להוצאות במסגרת הודעה זו.
הודעת צד ג' נגד מיקוד (ואיילון כמבטחת מיקוד) נדחית. הנתבעת תשלם לצד ג' 1 (וצד ג' 3 כמבטחת צד ג' 1) הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 9,000 ₪ (כולל מע"מ) .

המזכירות תשלח לצדדים את פסק הדין.

ניתן היום, ז' שבט תשע"ט, 13 ינואר 2019, בהעדר הצדדים.