הדפסה

בית משפט השלום בקריות ת"א 17944-01-18

בפני
כבוד ה סגן נשיא ערן נווה

תובעים/מבקשים

1.יוסף קרני, ת.ז. XXXXXX543
2.מרים קרני, ת.ז. XXXXXX302

נגד

נתבעים/משיבים

1.י.ח.ד יזמות בע"מ, ח.פ 514056027
2.אבנר חדד, ת.ז. XXXXXX003

פסק דין

בפניי תביעה לסעד הצהרתי לביטול הסכם הלוואה, צו עשה ומתן הוראות.

להלן יפורטו טענות התובעים בסיכומיהם:
לטענת התובעים, ביום 8.5.17 נטלו מהנתבעים הלוואה בסך 2 מיליון ₪, בתנאים של ריבית קיצונית. התובעים הוחתמו על הסכם הלוואה דרקוני בריבית מופרזת, אשר עומדת בגובה של 2.5% לחודש ובגובה 30% לשנה, ובתוספת ריבית הפיגורים עומדת היא על גובה של 56.16% לשנה.
לטענת התובעים, לצורך הבטחת ההלוואה, הנתבעים הצליחו במרמה למשכן את הנחלה אשר בבעלות התובעים, הממוקמת בכפר שמאי והידועה כמשק 20 (להלן: " הנחלה").
לטענתם, הנתבעים אשר נוכחו לדעת כי מדובר בצד חלש, ניצלו את חולשת התובעים והחתימו אותם על הסכם חד צדדי, אשר נערך על ידי עו"ד מטעמם, תוך שהם מונעים מהתובעים להביא עו"ד מטעמם.
התובעים מפנים לעדותו של הנתבע 2, בה לטענתם הוא מאשר שהתובעים לא הבינו על מה הם חתומים כשלקחו את ההלוואה ולא הבינו את משמעותה, כי למעשה היא תמוטט אותם כלכלית ולא יהיה ניתן לעמוד בה. מלבד זאת, הנתבע 2 מאשר שהתובעים לא פעלו בנוכלות כלשהי וכי הוא ידע ויודע מראש שבהלוואה מעין זו הסיכויים לקבל את תשלומי הריבית נמוכים.
התובעים טוענים כי יש לבטל את הסכם ההלו ואה ממספר עילות, אשר יפורטו להלן:
הפרת הסכם ההלוואה את חוק אשראי הוגן - התובעים טוענים, כי הם נוצלו ונפלו לתרמית, כאשר הנתבעים הונו אותם וכל מטרת הנתבע 2 היא לגזול מהתובעים את המשק והנחלה. הנתבע 2 לא הביא לעדות את הערבים להלוואה ואף לא את העוה"ד שערך את הסכם ההלוואה וליווה את העסקה והדבר פועל לחובתו. זאת ועוד, לטענתם, הנתבעים לא ידעו להסביר מדוע עד היום וחרף חלוף משנתיים שההלוואה לא מוחזרת, טרם פעלו כנגד הערבים. לטענת התובעים, הדבר מלמד כי הנתבעים עשו יד אחת עם הערבים לצורך הונאת התובעים.
התובעים מפנים לדברי ההסבר להצעת חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, התשנ"ג-1993, ואציין כי שם החוק תוקן ונקרא כיום חוק אשראי הוגן, תשנ"ג-1993 (להלן: "החוק"). בדברי ההסבר נכתב כי מטרת החוק היא למנוע ממלווים פרטיים לנצל את מצוקתם של צרכנים שאינם בעלי כ וח מיקוח ועקב כך מסכימים ללוות כספים בתנאים בלתי סבירים. סעיפים 5-6 לחוק קובעים מהו גובה הריבית החוקית אשר יכול להשית גוף חוץ בנקאי. לטענתם, מעיון בשיעורי עלות האשראי אשר פורסמו על ידי בנק ישראל, עולה כי העלות הכוללת הממוצעת עומדת בגובה של 3.5% בקירוב והעלות השנתית הכוללת פי שניים ורבע המותרת על פי החוק עומדת על 8% בקירוב. על פי הסכם ההלוואה בענייננו, עומדת הריבית השנתית בגובה של 30% ויחד עם ריבית הפיגורים עומדת על 56.16%.
לטענת התובעים, אמנם סעיף 15 לחוק קובע כי סעיפים 5-6 הנזכרים לעיל לא יחולו על הלוואה שסכומה עולה על 1,197,707.36 ₪, אך סעיף 9 לחוק קובע כי בית המשפט מוסמך להורות על ביטול ההסכם וכן את הריבית המצוינת בהסכם. לטענתם, לאור הפרות החוק באופן גורף על ידי הנתבעים, וזאת במספר סעיפים ודרישות, יש להורות על שלילת הריבית באופן מלא ולקבוע כי התובעים לא מחויבים כלל לשלם ריבית לנתבעים .
לחילופין, לטענתם יש להעמיד את הריבית על תעריף סביר של 4% לשנה.
תנאי מקפח בחוזה אחיד- לטענת התובעים, הסכם ההלוואה עליו חתמו הינו חוזה אחיד, לאור נוסחו השרירותי שנוסח על ידי הנתבעים בלבד , ומאחר ולא ניתנה להם האפשרות להוסיף או להתמקח על הנוסח ותנאים בהסכם. העו"ד שליווה את חתימת הסכם ההלוואה הינו עוה"ד הקבוע של הנתבע 2, אשר מלווה אותו בעסקאות מעין אלה.
לטענתם, הריבית שנקבעה בהסכם ההלוואה עליהם חתמו מוביל למסקנה החד משמעית, כי מדובר בהסכם דרקוני ומקפח, אשר נחתם רק מחמת ניצול ועושק של הנתבעים את התובעים שלא כדין , והם מפנים אף לפסיקה בעניין.
הפרת חובת הגילוי- התובעים מפנים לסעיף 3 לחוק אשראי הוגן, אשר קובע חובות גילוי, בהן על המלווה לעמוד. בין השאר, עליו לגלות את שיעור הריבית ביחס לסכום ההלוואה בחישוב שנתי, תקופת ההלוואה וסכומי התשלומים לפירעונה ומועדיהם, בפירוט סכום ההלוואה והריבית בכל תשלום לפי הידוע בעת חתימת חוזה ההלוואה וכן את שיעור ריבית הפיגורים בחישוב שנתי. לטענת התובעים, כל הפרטים המנויים הללו חסרים בהסכם ההלוואה. על כן, מכיוון שהנתבעים לא עמדו בחובת הגילוי הנדרשת בחוק, חלה עליהם הסנקציה הקבועה בסעיף 4 לחוק (המפנה לסעיפים 12(ב) ו-15 לחוק החוזים (חלק כללי)). לטענתם, מדובר בעילת הטעיה לפי חוק החוזים של צד שלא נהג בדרך מקובלת ובתום לב כנדרש, ועל כן על פי הוראות חוק החוזים, התובעים יכולים לבטל את ההסכם ואך לקבל פיצויים באם נגרם נזק.
מידע חסר- כאמור, התובעים טוענים, כי ההסכם נוסח אך ורק על ידי ב"כ הנתבעים ומבלי שניתנה לתובעים כל אפשרות לשנות את ההסכם או להביא עו"ד מטעמם, משכך המידע והתנאים בהסכם חסרים ופגומים בפגם היורד לשורש ההסכם והמשכון. התובעים מדגישים, כי לא וויתרו על זכויותיהם שכן לא הוסבר להם המשמעות כי ייוותרו חסרי כל ללא קורת גג, על ידי תשלום ריבית דרקונית ומופרזת כפי שנקבעה.
עושק והטעייה- התובעים מפנים לסעיף 18 לחוק החוזים הקובע , כי על ביטול מחמת עושק לעמוד בשלושה תנאים מצטברים:
הראשון- מצבו של המתקשר, דהיינו מצוקה או חולשה שכלית/גופנית או חוסר ניסיון.
השני- התנהגות הצד השני, היינו האם הוא ניצל את מצבו של המתקשר.
השלישי- תנאי החוזה, אשר נוצרו כתוצאה ממצבו של המתקשר והתנהגות הצד השני, חורגים באופן בלתי סביר מהמקובל.
התובעים מפנים בעניין זה לעדותו של הנתבע 2 שהעיד כדלקמן:
"... שאלתי אותו אם יוכל להחזיר 50,000 ₪- יכול להיות שכאן אני בספק אם הוא הבין מה הוא עושה. הוא אכן לא גנב ולא כלום. כך אני חושב. הוא לא הבין מה הוא עושה כשלקח את ההלוואה".
לטענת התובעים, הנתבעים ניצלו את מצוקתם וחוסר ניסיונם ותנאיי ההסכם הינם בלתי סבירים, בלתי מוסריים, סותרים את תקנת הציבור ומנוגדים לחוק.
התובעים טוענים , כי חוות דעת הכלכלן שהוגשה על ידי הנתבעים אינה ערוכה כחוות דעת ואין מדובר בעד מומחה. לטענת התובעים, דבריו של הכלכלן מחזקים את כל טענותיהם שהרי הוא מציין בחוות דעתו שריביות ה בנקים הן בין 6-13 אחוז במקסימום. עוד נטען לגבי הדוגמאות לריביות הגבוהות שמביא הכלכלן בחוות דעתו, כי מדובר על ריבית אפקטיבית, כאשר מדובר על הלוואה שנלקחה לזמן קצר ולהלוואה זו יש עמלות גביית מסמכים, עמלת הקמה ועוד שלל עמלות שהבנקים נוהגים לקבוע ללקוחותיהם. לטענת התובעים, במקרה כזה בלבד הריבית האפקטיבית מחשבת את העמלות הללו ומשכך יוצא כביכול שזה מחושב בריבית. לטענתם, לא ניתן להקיש מהדוגמאות הללו למקרה שבפנינו, מאחר ובהלוואה דנן כלל לא היו עמלות, אלא ריבית דרקונית מראש של 30 אחוז.
לא זאת אף זאת, הכלכלן העיד כי כלל אינו מכיר את המערכת ההסכמית בין הצדדים ולטענת התובעים חקירתו על ידם היתה בזבוז זמן שיפוטי ובשל כך מבקשים לחייב את הנתבעים בהוצאות לדוגמא. אומר כבר כעת, אני מסכים לחלוטין כי לא היתה כל רלוונטיות לעדותו של הכלכלן מטעם הנתבעים. המסמך שהגיש, שהוכתר כחוות דעת ולא היה כלל חוות דעת על פי התקנות ועדותו של הכלכלן לא היתה רלוונטית בתיק זה ולכן לא מצאתי לנכון להתייחס אליה בפסק הדין כלל.
התובעים מבקשים אפוא כי בית המשפט יצהיר כי חוזה ההלוואה בטל או שהתובעים זכאים לבטלו וכן הוא בטל לגבי הערבים, ולכן הנתבעים אינם זכאים לקבל ריבית כלל.
לחילופין מבוקש כי בית המשפט יעמיד את ההלוואה על ריבית סבירה על פי הוראות הדין ויבטל את הריבית המופרזת, ולכל היותר ריבית של 4% לשנה.

טענות הנתבעים בסיכומיהם:
התובעים קיבלו הלוואה בסך 2 מיליון ₪ לפי הסכם הלוואה בכתב, לתקופה שלא תפחת מ-6 חודשים ועד 24 חודשים, בריבית חודשית של 2.5% לחודש כולל מע"מ.
במעמד נטילת ההלוואה התובעים רשמו המחאות עתידיות לפקודת הנתבעת 1 עבור הריבית החודשית, והקרן היתה אמורה להיות מוחזרת בסוף תקופת ההלוואה בין 6 ועד 24 חודשים, לפי בחירת התובעים.
כחלק מעסקת ההלוואה, התובעים משכנו את הנחלה כבטוחה לקיום התחייבויותיהם לפי הסכם ההלוואה.
לטענת הנתבעים, שבועיים לפני חתימת ההסכם התובעים היו במשרד עורכי הדין, הכירו את תנאי ההסכם והתובעת 2 לא הסכימה לתנאים. התובע ושותפו (חי בן לולו) שכנעו את התובעת להסכים לתנאי ההסכם. לאחר שבועיים התובעים חזרו וחתמו על הסכם ההלוואה.
הנתבעים מדגישים, כי התובעים חתמו על הסכם ההלוואה מרצונם הטוב והחופשי ואף אחד לא הכריח אותם.
התקופה המקסימאלית של ההלוואה הסתיימה (24 חודשים), כאשר התובעים לא שילמו את הריבית לה התחייבו בהסכם ואף לא החזירו את הקרן בסך 2 מיליון ₪ עד עצם היום הזה .
הנתבעים מבהירים, כי מאחר וסכום ההלוואה הינו 2 מיליון ₪, חוק אשראי הוגן לא חל על ההלוואה. לטענתם, התובעים לא הוכיחו קיומה של עילת התערבות מכ וח הדין הכללי (דיני החוזים ו/או דיני הנזיקין), בשיעור הריבית המוסכמת לפי הסכם ההלוואה בכתב והמסמכים. כמו כן, התובעים לא צירפו חוות דעת מומחה להראות שבנסיבות העניין שיעור הריבית אינו סביר . כך שהתשתית הראייתית אינה מצדיקה התערבות בהסכם ההלוואה שנחתם בין הצדדים.
עוד נטען, כי התובעים נקטו בהליכים מקבילים ועשו שימוש לרעה בהליכי משפט, כאשר לאחר שבקשתם לעיכוב הליכי הוצל"פ נדחתה- הגישו הליך מקביל אצל כב' השופטת לובנה שלאעטה חליאלה (ה"פ 71405-12-18, אליה אתייחס בהרחבה בהמשך) .
הנתבעים מבהירים, כי התובעים שילמו על חשבון הריבית 130,000 ₪ בלבד ולא החזירו עדיין את הקרן, ובכך עושים דין לעצמם. לטענת הנתבעים, העלאת טענה ביחס לריבית מבלי להחזיר את הקרן לפחות הינה התנהגות שאין לתת לה יד ויש אף לפסוק הוצאות בגינה.
הנתבעים טוענים, כי שבועיים לפני שהתובעים חתמו על הסכם ההלוואה, הם היו מודעים לתנאיה והתווכחו על הריביות, כאשר בחלוף השבועיים הריבית הופחתה מ-3% ל-2.5% (כולל מע"מ) לחודש . כמו כן, בין שתי הפגישות בפער של שבועיים, התובעת חזרה והעידה שוב ושוב שבעלה ושותפו, חי בן לולו, שכנעו אותה לחתום על הסכם ההלוואה ואף אחד לא הכריח אותה וכי עשתה כן, כי האמינה ולבעלה ולשותפו שיסגרו את ההלוואה תוך זמן קצר. לטענתם, גם התובע העיד שהוא והשו תף שלו, חי בו לולו, שכנעו את התובעת 2 לחתום על הסכם ההלווואה, כאשר הם מודעים וערים לכך שהריבית החודשית היא 2.5% ובמקרה של הפרה הריבית היא ריבית של 4% לחודש.
לטענת הנתבעים, המסקנה היא, כי התובעים חתמו על הסכם ההלוואה מרצונם הטוב והחופשי, כשהם מבינים את תוכנו ומשמעותו, בזמן אמת. במשך שבועיים התובעים חשבו על תנאי ההלוואה כפי שהוצע להם, והחליטו בסופו של דבר שמתאים להם לקחת אותה.
התובעים מסרו לנתבעת 1 שש המחאות עתידיות עבור הריבית החודשית מראש וקיבלו כנגד קבלה. כמו כן, הנתבעים מפנים לתמליל שיחת טלפון שקדמה להליכים המשפטיים, בהם לטענתם התובע 1 מודה בחוב הריבית. לטענת הנתבעים, תמליל זה מעיד , כי התובעים היו מודעים לריבית, הסכימו לריבית בזמן אמת ועכשיו בדיעבד הם מבקשים באופן חד צדדי לשנות את ההסכמות שהיו מראש, ללא עילה של ממש.
לטענת הנתבעים, התובעים לא נתנו כל הסבר מדוע לא החזירו את חוב הקרן עד היום. לטענתם, התובע 1 לא ידע להסביר בחקירתו, מדוע נמנע מלזמן לעדות את השותפים שלו- האחים חי ויעקב בן לולו. התובעים לא הסבירו לבית המשפט מה היתה השותפות שלהם עימם, כיצד התנהלה ההתחשבנות בניהם, אלא רק טענו בעלמא שהשותפים שכנעו את התובעת 2 לחתום על הסכם ההלוואה.
הנתבעים טוענים, כי חוק אשראי הוגן לא חל על ההלוואה שבענייננו, מאחר וסכום ההלוואה עולה על הסכום הקבוע בחוק. על כן, כל טענות התובעים ביחס לתחולת חוק זה על המקרה שלפנינו דינן להידחות.
כמו כן, לטענתם, לא קיימות עילות להתערבות בית המשפט בשיעור/גובה הריבית מכוח הדין הכללי- הגם שנתונה לבית המשפט סמכות להתערב בשיעור/גובה הריבית במקרים קיצוניים, על התובע להוכיח קיומה של תשתית ראייתית, הן ביחס לעילה החוזית הנטענת והן ביחס לשיעור הריבית המקובל במצב דברים זהה או דומה על ידי חוות דעת מומחה. לטענתם, התובעים לא הקימו תשתית ראייתית לטענותיהם החוזיות.
הנתבעים טוענים, כי הריבית בנסיבות המקרה הינה ריבית סבירה. לטענתם, התובעים לא הוכיחו אחרת, כאשר לא הגישו חוות דעת מטעמם כדי להוכיח ששיעור הריבית הינו שיעור ריבית גבוה בנסיבות העניין , ולעומת זאת, הנתבע 2 הגיש למעלה מן הנדרש חוות דעת מומחה שמראה שהריבית סבירה בנסיבות דנא.
ביחס לטענה כי מדובר בתנאי מקפח בחוזה אחיד- לטענת הנתבעים, טענה זו נטענה על ידי התובעים ל לא כל תשתית ראייתית. התובעים לא הסבירו בכתבי טענותיהם מהו התנאי המקפח לטענתם, אלא טענו טענה משפטית כללית, במנותק מחומר הראיות.
ביחס לטענה בדבר חובת הגילוי שחלה על הנתבעים ו/או מידע חסר- הנתבעים טוענים, כי לא רק שחוק אשראי הוגן לא חל בענייננו, אלא בין הצדדים נערך הסכם מפורט בכתב, כאשר בנוסף התובעים מסרו לנתבעים המחאות עתידיות על חשבון הריבית החודשית, כך שהתובעים ידעו היטב הן את שיעור הריבית והן את סכום הריבית.
ביחס לטענות בדבר הטעייה ועושק- הנתבעים טוענים כי לאור העובדה שהתובעים ניהלו מו"מ והפחיתו את שיעור הריבית מ-3% לחודש ל-2.5% לחודש בלבד , כיצד הם טוענים טענת הטעייה? לטענת הנתבעים, גם עושק לא היה בענייננו, כאשר במהלך עדותו התובע 1 מודה ששכנע את אשתו שהם ייקחו את ההלוואה וחלפו שבועיים מהפגישה הראשונה ועד לפגישה השנייה בה נחתם הסכם ההלוואה, כאשר בפרק זמן זה יכלו התובעים להתייעץ עם כל גורם ביחס לתנאי ההלוואה. לטענת הנתבעים, התובעים לכל היותר טעו בכדאיות העסקה- התובעים חשבו שיוכלו להחזיר את הכסף תוך 6 חודשים, אבל משהו השתבש בדרך.
לאור כל האמור לעיל, הנתבעים טוענים כי יש לדחות את התביעה ולחייב את התובעים בהוצ אות ואף בהוצאות לדוגמא נוכח כפל ההליכים בהם נקטו.

דיון והכרעה:
לאחר שעברתי על כתבי הטענות מטעם הצדדים, על התצהירים, הפרוטוקולים, סיכומי הצדדים והנספחים, אני נותן בזאת את פסיקתי:

דין התביעה להתקבל בחלקה, ולאור תוצאה זו גם לא אחייב בהוצאות משפט.

להלן נימוקיי בית המשפט בהגיעו לתוצאה האמורה:
דחיית הסעד לביטול ההסכם- לא מצאתי הצדקה לבטל את הסכם ההלוואה שנחתם בין הצדדים . אין מחלוקת, והתובעים עצמם מודים, כי קיבלו במסגרת הסכם זה הלוואה בסך של 2 מילון ₪ מהנתבעים, אך עד היום אף לא החזירו את קרן ההלוואה . אין זה הגיוני ובטח לא סביר שבית המשפט יורה על ביטול ההסכם, שעה שהתובעים נהנו מ-2 המיליון השקלים שקיבלו במסגרתו ואילו הנתבעים לא קיבלו אף את קרן ההלוואה חזרה. משכך, אני דוחה את הסעד המבוקש על ידי התובעים לביטול ההסכם בכללותו, אך הדבר אינו מונע ממני לדון בתנאי ההסכם לעניין גובה הריבית , כפי שאעשה בהמשך.
אי חבותו האישית של הנתבע 2- טענת הנתבעים כי אין עילה להרמת מסך כנגד הנתבע 2 ו שיש לדחות את התביעה כנגדו, הועלתה כבר בבקשה לדחיית התביעה על הסף שהוגשה בתיק זה על ידי הנתבעים. בהחלטתי מיום 25.11.18, נ דחתה על ידי הבקשה לדחייה על הסף, בה כתבתי כדלקמן:
"מאחר ואני סבור כי תיק זה אינו ראוי להידון בהמרצת פתיחה במובן סדרי הדין הנהוגים בהמרצת פתיחה, אלא כתביעה אזרחית לסעד הצהרתי בדבר טענה לביטול ההסכם או הריביות, הרי אני מאפשר במסגרת התביעה הא מורה, לתובעים להוכיח את טענתם כי יש להרים מסך כנגד הנתבע 2 מר חדד ואם לא יצליחו לעשות כן מטבע הדברים יחויבו בהוצאות משפט מתאימות.
נראה לי יותר נכון בשלב זה לאפשר לתובעים להוכיח את טענותיהם כנגד מר חדד המצריכים בירור עובדתי ולא לדחות את התביעה נגדו על הסף בשלב מקדמי כל כך של הדיון".

התובעים לא הוכיחו במסגרת תביעתם את חבותו האישית של הנתבע 2 ולא הראו כי קיימת עילה בהתאם לחוק המצדיקה הרמת מסך כנגדו.
התובע 2 פעל מכוח תפקידו בחברה- מנהל הנתבעת 1, והסכם ההלוואה בין הצדדים נערך בין התובעים לנתבעת 1 בלבד, כאשר בכותרת הצדדים להסכם ההלוואה כתוב מפורשות כי הצד להסכם היא הנתבעת 1 באמצעות מנהלה ומורשה החתימה, מר אבנר חדד, הנתבע 2. החברה פועלת באמצעות אדם שחותם בשמה ואין הדבר מצדיק את הפיכתו לבעל דין בתביעה באופן אישי.
משכך, אני דוחה את התביעה כנגד הנתבע 2.
גובה ריבית הפיגורים - כאמור, לא מצאתי הצדקה לבטל את הסכם ההלוואה שנחתם בין הצדדים. אין מחלוקת, כי התובעים קיבלו הלוואה מהנתבעת 1 בסך של 2 מיליון ₪ וכי הם חייבים להשיב לה סכום זה. לתובעים ניתנו הזדמנויות שונות, גם במסגרת ההליכים המשפטיים, להחזיר לכל הפחות את סכום הקרן בסך של 2 מיליון ₪ אך עד היום הם לא פעלו להשב ת הקרן ואף לא הציעו כל דרך או תכנית להחזרתו. על כן, בסיס ההסכם, שהינו קרן ההלוואה, יעמוד על כנו ואין כל הצדקה לביטולו. יחד עם זאת, אני סבור שבנסיבות העניין, כפי שיפורט להלן, על בית המשפט לבחון את תנאי שיעורי הריביות שנקבעו בהסכם ואת סבירותן.

ראשית אבהיר, כי ההלוואה שניתנה לתובעים בסך של 2 מיליון ש"ח אינה חוסה תחת מגבלות הריבית הקבועות ב חוק אשראי הוגן , מאחר ולפי סעיף 15 (ב)(1) לחוק, הוראות סעיפים 5-6 לחוק שעניינם שיעור עלות האשראי המרבי והגבלה על שיעור ריבית הפיגורים, אינם חלים על הלוואה שהסכום שקיבל הלווה בפועל עולה על 1 ,197,707.36 ₪. יחד עם זאת, נשאלת השאלה, האם מקום שבו שיעור הריבית הנקבע בהסכם הלוואה אינו בא בגדר חוק אשראי הוגן , בשל גובה סכום ההלוואה, ניתן לומר כי בפנינו הסדר שלילי, וכי במקרה כזה פתוחה הדרך בפני המלווה לקבוע כל שיעור ריבית שהלווה הסכים לו, גם אם ברור וגלוי לעין כל כי מדובר בריבית נשך .

בפסיקה נקבע, כי חרף העובדה שמדובר בהלוואה גבוהה מזו הכפופה למגבלות הריבית הקבועות בחוק, אין בכך בכדי למנוע מבית המשפט להתערב בגובה הריבית במידה שמדובר בריבית נשך, כטענת התובעים, אשר הכשרתה תהא מנוגדת לתקנת הציבור (ראה ה"פ (ת"א) 1416/04 אורה שוורץ נ' מיסטר מאני ישראל בע"מ, פורסם ב"נבו"). סמכות זו עולה מהוראת סעיף 9 לחוק ויכול גם שתהא נגזרת מהוראת סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (ראו ת.א. (מחוזי ת"א) 1277/00 ישראל נ' אלחנתי, פורסם ב"נבו"), מהוראת סעיף 15(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 ואף מכוח סמכותו הטבועה של בית המשפט.

אני סבור, כי גם אם ההלוואה המקורית לא באה בגדר החוק לאור תקרת הסכום הנקוב בו, התערבותו של בית המשפט בענייננו נדרשת ואף הכרחית, מאחר ואין ולא יכול להיות ספק כי הריבית אשר נקבעה בהסכם, היא ריבית נשך המגיעה לגובה של 30% לשנה, ובתוספת ריבית הפיגורים עומדת היא על גובה של 56.16% לשנה (!). ולהזכיר כי מדובר בקרן הלוואה בסכום של 2 מיליון ₪. הצטברות סכומי הריביות מידי חודש בחודשו גרמה וגורמת לחוב לתפוח לכדי חוב עצום של מיליוני שקלים, אשר ברור, כי התובעים לא יוכלו להתמודד עמו ולא יוכלו לעמוד בו. לטעמי, מדובר בתנאי בחוזה שאינו סביר והוגן באופן שיש מקום לבית המשפט להתערב בו על ידי הפחתת שיעור הריבית.

יפים לעניין זה הדברים שנקבעו בפס"ד "אלחנתי" המוזכר לעיל:
"חופש ההתקשרות בחוזים, הוא עקרון מוכר וחשוב שיש לכבדו. יחד עם זאת, כאשר אנו נתקלים בחוזה ששיעור הריבית הקבוע בו, הינו כה חריג וזועק לשמיים, עד כי ניכר הדבר שמדובר בחוזה הנוגד את תקנת הציבור והסוטה מכל מידה של הגינות וסבירות, כי אז ראוי לו לבית המשפט להתערב בדבר ולהפחית את שיעור הריבית, ולו במחיר של פגיעה בעקרון חופש ההתקשרות בחוזים, על מנת שלא יימצא בית המשפט נותן ידו להתקשרות בלתי מוסרית, שתנאי העוול שבה זועקים לשמיים".

כמו כן, ולאור העובדה שמדובר בכל זאת בהלוואה חוץ בנקאית שניתנה על ידי אדם פרטי, אני סבור כי רוחו של חוק אשראי הוגן והרציונאל העומד מאחוריו נכונים גם לעניין הלוואה , שאינה עומדת בסכום התקרה הנקוב בחוק. במהותו הרעיונית חוק אשראי הוגן הוא חוק צרכני, שנועד למנוע ניצול לרעה של מצוקתם הכלכלית של הלווים על ידי המלווים. אני משאיר עניין זה מכל מקום "בצריך עיון".

בע"א 9044/04‏ ‏ מיסטר מאני ישראל בע"מ נ' יצחק צוניאשוילי , נקבע כי:
"ההסדרה המשפטית של שוק ההלוואות החוץ בנקאיות, הידוע גם כ"שוק אפור", טומנת בחובה שני אינטרסים מנוגדים. מן העבר האחד של המתרס עומדת ההכרה בכך שההלוואה החוץ בנקאית נולדה לענות על צורך אמיתי הקיים בשוק, דהיינו, מתן הלוואה לגורמים אשר אינם יכולים לקבלה במערכת הבנקאית. הכרה זו, במובלע, מניחה כי תנאי ההלוואה משקפים את הסיכון הגלום בה. מן העבר השני עומדת השאיפה לספק הגנה הולמת ללווה, ולמנוע מן המלווה לנצל לרעה את הבדלי הכוחות והפער ביכולת המיקוח (ראו: הצעת חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, התשנ"ג - 1993, ה"ח 2172; בר"ע 5889/95 קווי אשראי לישראל נ' וניני, פ"ד נא(1) 424 (1997); ע"א 9136/02 מיסטר מאני ישראל בע"מ נ' רייז, פ"ד נח(3) 934 (2004)."

דברים אלו יפים גם לענייננו. שוכנעתי , כי קיימים פערי כוחות בין הצדדים וכי התובעים, ובעיקר התובע 1, שהו במצוקה כלכלית ונפשית עת חתמו על הסכם ההלוואה (לא יכולתי להתעלם גם מהמצוקה שעלתה בעדותם בבית המשפט, שהתרשמתי ממנה שהייתה מצוקה אמיתית ובטאה את העובדה כי למעשה הם מבינים שכל עולמם חרב עליהם עם ביצוע עסקה זו) . התרשמתי כי התובעים אמנם היו מודעים לשיעורי הריביות שנקבעו בהסכם ההלוואה, אך לאור המצוקה והלחץ ששהו בהם החליטו לחתום עליה , בתקווה שיוכלו לעמוד בהן. התובע 1 העיד בבית המשפט כי היה שרוי במצוקה נפשית מאחר ופחד לאבד את הנחלה המהווה בית בשביל משפחתו, נחלה בה השקיע וקיבל אותה כדור המשך.
כמו כן, ניכר כי התובעת 2 אף היא היתה נתונה תחת לחץ ומסכת שכנועים לחתום על ההלוואה, והעובדה כי ברחה בבכי מהפגישה הראשונה עת ראתה את סכומי הריביות בהסכם, מעידה על כך.

וכך העידה התובעת 2 בפרוטוקול מיום 11.7.19:
"כשאני הגעתי לסיפור של ההלוואה, כמו שכתוב כאן, אני לא מבינה בכל הדברים הללו. אני לא עורכת דין אני מורה. הגעתי ראיתי את הסכום נבהלתי. יצאתי משם בבהלה, יצאתי והתמוטטתי. יצאתי ואמרתי שאני לא חותמת על שום דבר. כשאני אומרת שיצאתי משם, הכוונה למשרד עורכי דין בקריות. זה משרד עורכי דין שהגעתי אליו בקריות ללא שום הכנה. אמרו לי הכוונה גם לבעלי וגם לשותף שלו חי, אני לא רגילה למצבים כאלה, יצאתי החוצה בכיתי אמרתי לבעלי אני לא חותמת. ראיתי את הסכום וברחתי משם. הלכתי הביתה.
באחד הימים כשחזרתי מהעבודה, היה שם חי, בא אלי רצה לדבר איתי. הוא אמר לי תקשיבי זה משהו זמני תוך 4 חודשים לערך, ניקח משכנתא ונכסה את זה. הוא אמר שז ה לא משהו שצריך לפחד ממנו, אני מבטיח לך שאני לא אתן שיקרה משהו".

זאת ועוד , התובעים לא היו מיוצגים על ידי עורך דין מטעמם עת חתמו על ההסכם ההלוואה , שנערך ונוסח על ידי עו"ד מטעם הנתבע 2 בלבד, דבר שאף הוא מחזק את פערי הכוחות בין הצדדים ואת חולשת התובעים. אומנם, לא ניתן לומר ולקבוע כי התובעים לא היו מודעים לתנאי ה ריביות שנקבעו בהסכם, אך אני סבור כי אי ייצוגם על ידי עו"ד מטעמם והלחץ הנפשי והכלכלי בו שהו, מלמד כי לא הבינו עד הסוף מה המשמעות וההשלכות של שיעורי הריביות עליהם הסכימו. התובעים חתמו על הסכם בו נקבע כי יקבלו הלוואה בסך של 2 מיל יון ₪, לתקופה שלא תפחת מ-6 חודשים ועד 24 חודשים, בריבית חודשית של 2.5% לחודש כולל מע"מ מסכום ההלוואה ובגובה 30% לשנה, ובתוספת ריבית הפיגורים עומדת היא על גובה של 56.16% לשנה .
ברור לכל אדם סביר ובר דעת, כי הריבית שנקבעה בהסכם הינ ה דרקונית ומופרזת, ועל התובעים היה להחזיר לנתבעים סכומים גבוהים מאוד בתקופה קצרה. התרשמתי כי אף הנתבע 2 עצמו היה מודע לכך והבין שהתובעים לא ידעו למה הם נכנסים כשחתמו על הסכם ההלוואה וכי הם לא יוכלו במבחן המציאות לעמוד בתנאיה, אך בכל זאת ניצל את מצוקתם ועמד על תנאי של ריבית גבוהה באופן מופרז לצורך נתינת ההלוואה.
אני מפנה בעניין זה לדבריו של הנתבע 2 בפרוטוקול מיום 11.7.19:
"אמרתי לו תעשה חשבון, לא קל לקחת הלוואה. לא קל לקחת הלוואה של שני מיליון ₪ שעליה משלמים 2% לחודש. שאלתי אותו אם יוכל להחזיר 50,000 ₪- יכול להיות שכאן אני בספק אם הוא מבין מה הוא עושה. הוא אכן לא גנב ולא כלום. כך אני חושב. הוא לא הבין מה הוא עושה כשלקח את ההלוואה".
לאור כל המקובץ דלעיל , אני מורה על הפחתת הריבית הקבועה בהסכם ההלוואה בין הצדדים.
אני קובע כדלקמן:
אני קובע את אחוז הריבית בהסכם שבין הצדדים כאחוז הריבית החריגה המקסימלית הנהוגה בבנק לאומי לישראל בע"מ לסכומים בסדרי גודל דומה.
על התובעים להגיש פסיקתא לחתימתי בצרוף לוח הסילוקין המתאים וזאת בתוך 30 יום מהיום.
כל סכום ששולם על חשבון החוב, יופחת בהתאמה בעת חישוב יתרת החוב על בסיס שיעור הריבית המופחת שקבעתי.
סוף דבר- אני מקבל את התביעה בחלקה, באופן שאני מורה על הפחתת שיעור הריבית שנקבעה בהסכם ההלוואה כפי שציינתי בסעיף 4 דלעיל.

בנסיבות העניין, החלטתי כי אין צו להוצאות ואבקש להסביר מדוע .
לעניין טענת הנתבעים כי יש לחייב את התובעים בהוצאות לדוגמא מאחר ועשו שימוש לרעה בהליכי משפט, כאשר לאחר שבקשתם לעיכוב הליכי הוצל"פ נדחתה על ידי - הגישו הליך מקביל אצל כב' השופטת לובנה שלאעטה חליאלה. כב' השופטת לובנה כבר חייבה את התובעים במסגרת החלטתה מיום 4.9.19 בתיק שמתנהל בפניה בסך של 10,000 ₪, לאור התנהלותם, ואינני רואה צורך לחייבם בהוצאות נוספות מעבר לכך. יש לקחת בחשבון כי התביעה התקבלה חלקית בלבד לעניין שיעורי הריבית , דבר שכביכול היה צריך לזכות את התובעים בהוצאות, אך מצד שני לא עלתה הצדקה לתבוע את הנתבע 2 באופן אישי, כפי שניתן ללמוד מהחלטת ביהמ"ש וכי ציינתי בעבר כי אם תידחה התביעה כנגד הנתבע 2, יש לחייב בהוצאות את התובעים. האיזון הנכון איפוא קיזוז הדדי לאור התוצאה וקבלת התביעה בחלקה תוך הפחתת שיעור הריבית ללא צו להוצאות. לא הייתה הצדקה לתבוע את הנתבע 2 באופן אישי, כפי שניתן היה ללמוד מהחלטת בית המשפט.
המזכירות תסגור את התיק ותשלח את פסק הדין לצדדים.

להביא בפני תוך 30 יום לשם חתימה על פסיקתא ולאחר שאאפשר לנתבעים להגיב על הפסיקתא.

ניתן והודע היום, ד' תשרי תש"פ, 03 אוקטובר 2019, בהעדר הצדדים