הדפסה

בית משפט השלום בקריות ת"א 16488-11-15

לפני כבוד השופטת אלואז זערורה-עבדאלחלים

התובע
יוסף גיל ת.ז. XXXXXX424
נגד
הנתבע
יאיר בוימל ת.ז. XXXXXX549

פסק דין

פתח דבר:
התובע, מר יוסי גיל (להלן: "התובע" ו/או "מר גיל") הוא חבר אגודת המתיישבים בקיבוץ סער (להלן: "קיבוץ סער"), תושב ההרחבה, אינו חבר קיבוץ, והוא אב לילדה אשר התחנכה בזמנים הרלוונטיים בגן "עופרים" בקיבוץ (להלן: "הגן").

הנתבע, מה יאיר בוימל (להלן: "הנתבע" ו/או "מר בוימל") הוא חבר קיבוץ סער, יושב ראש וועד ההנהלה של האגודה השיתופית החקלאית בקיבוץ, והוא נציג בהנהלת אגודת מתיישבי סער.

התביעה שלפניי הוגשה עקב מספר הודעות שפרסם הנתבע ברשת האינטרנט הקהילתית של קיבוץ סער, שנקראה על ידי הצדדים "קהילה - נט", בעקבות אירוע אשר התרחש בקיבוץ, במהלכו ביקש התובע משני עובדים ממוצא ערבי העובדים בקיבוץ, ששהו בחצר הגן לעזוב את המקום. התובע טען כי הפרסומים מהווים לשון הרע כהגדרתו בחוק איסור לשון הרע התשכ"ה – 1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע" ו/או "החוק") ובהתאם יש לפסוק לטובתו פיצוי בסך של 200,000 ₪.

הפרסום:

במקרה שלפניי הצדדים אינם חולקים על מועד הפרסום ותוכנו. אין מחלוקת בין הצדדים כי ביום 14.10.15, בשעה 17:09, פרסם התובע הודעה במערכת "קהילה-נט" שנשלחה אל חברי האגודה השיתופית (להלן גם : "אגש"ח"), חברי האגודה הקהילתית, דיירי שכונה דרומית, דיירי נחשול, אלמוג, שחף , שונית , דיירי רחוב דרך הים ודיירי שכונת ההרחבה (קבוצת אם) , וכותרתה "הבהרה – סיור הורים" וזו לשונה:

" קהילת סער שלום,
בשל המצב הביטחוני הקשה, ומכיוון שבסער מתבצעות עבודות פיתוח רבות על ידי בני מיעוטים (בעיקר על יד גן עופרים) הוחלט על ידי מספר הורים לקיים סיורים שוטפים בשטחי הגנים במהלך שעות הפעילות שלהם.
יש לציין שהסיורים מתבצעים ללא נשק ולשם השקט הנפשי של ההורים, והנהלת החינוך לא הביעה התנגדות לביצוע הפטרולים.
היום, התפניתי מעבודתי על מנת לסייר באזור הגנים.
במהלך המשמרת שלי, ראיתי שני אנשים לא מוכרים לי יושבים במרפסת של גן עופרים. החלטתי לגלות אחריות, ניגשתי אליהם, ברכתי אותם לשלום ושאלתי בנימוס האם הם עובדים בגן. הם השיבו שאינם עובדים בגן. התפתחה ביננו שיחה נעימה. במהלכה בקשתי מהם בחביבות ובהתנצלות לא לשהות בשטח הגן במהלך הפעילות שלו. הבהרתי להם שאני מבקש זאת ללא קשר לדת או ללאום שלהם, אלא מתוך דאגה לילדים – כל מבוגר שלא בתפקיד לא אמור להסתובב בשטחי הגן. הם גילו הבנה והשיחה הסתיימה בלחיצת ידיים ובחיוך.
בהמשך היום הבנתי שהעניין עורר מהומה גדולה, ושאחד מהשניים הינו חביב שעובד בקיבוץ זמן רב. התברר לי שהוא נעלב מפנייתי אליו, ועל כך אני מצר.
יחד עם זאת, חשוב לציין שפנייתי אליהם הייתה ברוח טובה, מתוך אחריות ודאגה אמיתית לילדים. לנגד עיני עמדה המחשבה שאנשים זרים אינם אמורים להסתובב בחצר הגן. כמובן שאי אפשר להתעלם גם מהתקופה הביטחונית המעורערת אשר הוסיפה לערנותי ודריכותי. בנוסף, בשיחה שערכו אמהות מהגן עם ענבל רכזת החינוך, נאמר גם להן שאותם אנשים לא עבדו באותה עת בגן. לכן לא היה להם צורך להיות שם.
היה חשוב לי להבהיר את הדברים לאור שמועות שהתפשטו בקיבוץ. אשר אין קשר בינן לבין המציאות.
בברכה,
יוסי גיל"
(לפרסום הנ"ל אפנה להלן כאל "הפרסום שערך התובע")

אין מחלוקת בין הצדדים כי בתאריך 14.10.15, בשעה 23:30, פרסם הנתבע במערכת "קהילה נט" מסמך שהכתיר כ- "מכתב התנצלות לחביב וזיידאן" כדלקמן:

"חביבי וזיידאן היקרים,
אתמול בצהריים פעל נגדכם תושב קיבוץ סער בגזענות ובחוצפה מתנשאת שלא יתוארו. ישבתם לאכול ארוחת צהריים, ליד מקום עבודתכם, והאיש הזה, יוסי גיל שמו, גירש אתכם, ללא שקיבל שום מנדט מאף אחד, לגרשכם. לא עזרו לכם ההסברים שאת עובדים, במצוות מנהלת החינוך, בבית ילדים סמוך. לא עזרו לכם ההסברים שאתם עובדים כאן כבר 30 שנה. לא עזרו לכם ההסברים שחביב שירת בצבא ומתנדב ב"מתמיד" של המועצה.
הגזענות ניצחה ואתם גורשתם. לאן נוביל את הבושה? את החרפה?
אני מבקש להדגיש. חומרת המעשה המזעזע כפי שהיא, גם אם הייתם שני אנשים שעובדים כאן לראשונה, יום אחד בלבד.
על כך שמעשה כזה קרה בחצר הקיבוץ שלנו, אני מבקש להתנצל. אני יודע שההתנצלות הזאת לא שווה הרבה אבל אני בכל זאת חייב אותה.
חביב, דורות של ילדים וכל החברים ראו אותך בעבודתך בבתים הפרטיים שלנו, בבתי הילדים שלנו, במבני הציבור שלנו. אין קיר ואין מבנה שלא זכו למגע ידיך המקצועיות.
אומרים לי שאני צריך להבין שיש מתח, ההורים מודאגים. ואני אומר – בדיוק ההפך. אם אנחנו באמת רוצים לקיים איכות חיים אחרת, כזו שיש בה סובלנות, ידידות וכבוד לכל אדם, אשר אנחנו באמת רוצים לקיים איכות חיים אחרת, כזו ששי בה סבלנות, ידידות וכבוד לכל אדם, אז אנחנו צריכים להתאמץ, בעיקר לעת הימים המתוחים , שבעתיים. דווקא בימים אלה יש להיזהר כפל כפליים שמא נחטא בהכללה ובהתנשאות. והנה כשלנו. מתוכנו ומקרבנו נעשה מעשה הנבלה ,הגזעני ,הבוטה.
הגזענות שהופגנה כלפיכם, חביב וזיידאן, פגעה גם בנו – באותם חברים ותושבים שמזועזעים ממה שקרה. יוסי גיל דקר בסכין אכזרית את נשמתנו, את ליבנו ואנחנו לא יודעים מנוח. עשרות שנים אנחנו מחנכים אותנו ואל [את] ילדינו לכובד האדם. לא ניתן שביום אחד הכול ייחרב.
שום חלקלקות לשון, לוליינות מילולית וגלגול עיניים לשמים, אפילו לא של יוסי עצמו, לא יכסו על המעשה הגס והמחפיר של גירושכם מחצר ביתנו בה ישבתם לאכול, מעשה שהביא אתכם וגם כמה מאתנו לדמעות ולעלבון.
אנו וחברי מוקיעים ומקיאים דברים שכאלה ואנשים שכאלה. הם פוגעים בכם, חביב וזיידאן, ובנו – רוב התושבים בסער.
אני מבטיח לך שאני וחברי נמשיך לעמוד על המשמר ולא ניתן לקולות השליליים לנצח. לא אצלנו.
אנחנו נגיב בקול רם וצלול ובחריפות הנדרשת לכל גילוי גזענות ולכל מעשה שימיט עלינו חרפה. אתם תמשיכו לעבוד אתנו ולאכול אתנו, לא בחצר, אלא בתוך בתי הילדים ועם הילדים.
יאיר בוימל"
(לפרסום הנ"ל אפנה להלן כאל "הפרסום הראשון")

נוסף על כך, אין מחלוקת בין הצדדים כי בתאריך 17.10.15 פרסם הנתבע ב- "קהילה -נט" את הדברים הבאים:

"מכיוון שממש נדרשתי לתגובה על התגובות, אז הנה.
דמעות הבושה והחרפה טרם יבשו. הלב עדיין פצוע, הנשמה טרם החלימה מהדקירה.
על פי מיטב המסורת וכפי שצפיתי, חלקלקות הלשון וגלגול העיניים לשמיים תוך מלמול המלים "ילדינו" ו"המצב" מבצעים תרגילי אקרובטיקה מילולית עוצרי נשימה.
בנוסף, וכמה לא מפתיע כפי שלמדנו מההיסטוריה, גם באירוע זה ראינו כיצד, בהבל פה מילולי מזויף הפך המקרבן, במספר תגובות, לקורבן.. שיש להתנצל בפניו.

אסור לנו להתבלבל. אין סליחה ואין מחילה למקרבן האמיתי ואין התנצלות שתוכל להתקבל אצל הקורבן האמיתי.

באחד מעיתוני סוף השבוע כתב עיתונאי בכיר מאוד, שמדינת ישראל, לאחר שלב ההקצנה ושלב האופוריה שקדם לו, נמצאת כעת בשלב הטירוף שלה. להערכתי אין צל של ספק שהוא צודק. אני גם חושש שטרם הגענו לאירועים הקשים שעדיין צפויים לנו והלוואי שאתבדה.

טירוף קולקטיבי זה גורם לפעמים, גם לאנשים "נורמטיביים" להחליק במדרון החלקלק של איבוד התרבות אותה בונים אט אט בסבלנות מרובה, במשך עשרות שנים, להיסחף בסחי המדמנה לבצע מעשי טירוף. כאמור, לא ניתן לסלוח על כך ויש לגנות בכל פה, במלים אמיתיות וישירות, ללא כחל וסרק.

מכתב ההתנצלות שכתבתי לשני פועלים ובמסגרתו הוקעתי גירושם המעליב מחצר בית הילדים שנמצא בסמוך לבית הילידים בו עבדו, לא נכתב כדי למצוא חן בעיני אף אחד ובטח שלא כדי לכבות שרפות. הוא נכתב בדיו מהול בדם שניגר, בעקבות פגיעת הסכין בנשמתו הוותיקה של קיבוץ סער.

צר לי אם מכתבי זה לא מכיל נימת פיוס. הפיוס לא יבוא ממלים ריקות ושקרים בהם אשתמש במכתבי. הוא יבוא ממעשים מאופקים, נאצלים ואציליים, שייעשו על ידי כולנו, ברחוב הקיבוצי.

איני טומן את ראשי בחול ואני יודע שהמצב מתוח. אבל כפי שכבר כתבתי, אם אנחנו באמת רוצים לקיים איכות חיים אחרת, כזו שיש בה סבלנות, ידידות וכבוד לכל אדם, אז אנחנו צריכים להתאמץ, שבעתיים, בעיקר לעת ימים אלה. בעיתות חרום יש להיזהר כפל כפליים שמא נחליק במדרון, ננצל את האלימות הכללית ונחטא, גם אנחנו, בהכללה, בגזענות ובהתנשאות.

ואם נחטא – אז כן, אין מנוס, יש להוקיע ולהקיא.

דבר אחד אני מבטיח. אמשיך לעמוד על משמר התרבות אותה פיתחנו ב- 67 השנים האחרונות.
יאיר בוימל

נ.ב.
בעקבות מכתבי לחביב וזיידאן הגיעו אלי הרבה מאוד (!!) קולות תומכים מתושבי סער, שחיממו את ליבי. כל התגובות הללו באו ברמה אישית, פרטית ולא באמצעי התקשרות הקהילתית.
מי שמחפש נושא לעבודה אקדמית בתקשורת או בסוציולוגיה מוזמן לחקור את התופעה הבאה: מדוע תומכי מכתב ההתנצלות הביעו את תמיכתם רק ברמה האישית מול הכותב, ואילו המתנגדים בחרו ביידוע הקולקטיבי? (למען הסר ספק, לדעתי, שני האמצעים הם טובים ונכונים)."
(לפרסום הנ"ל אפנה להלן כאל "הפרסום השני" )

התביעה וטענות הצדדים:

במסגרת כתב התביעה, התובע טען כי הנתבע פרסם פרסומי דיבה חריגים בחומרתם, אשר הציגו את התובע כאחרון הגזענים במדינת ישראל, אחד אשר יש להוקיעו מתוך החברה בה הוא חי, כל זאת באמצעות שלל דימויים מבזים וחמורים. התובע טען כי בתחילת שנת הלימודים 2015-2016, הוקמה קבוצת WhatsApp של הורי הילדים בגן בעקבות גל הטרור אשר פקד את מדינת ישראל דאז, ובשל חשש כבד מהיעדר אבטחה בגני הילדים. מטרת הקבוצה הייתה שמירה על קשר בין חברי הקבוצה שנקראה "סיירת הורים", אשר ארגנה משמורות שמירה, כאשר בכל משמרת מתנדב הורה אחד לבצע פטרולים מסביב לגן –שהוא לעמדת התובע דבר שיגרתי ונהוג במחוזותינו. התובע סייר במקום ביום 14.10.15 על פי תיאום בין חברי הקבוצה, בין השעות 8:30-10:00 בבוקר. בסביבות השעה 9:40, עת הגיעו שתי אימהות נוספות לשטח הגן, אחת מהן הייתה אמורה להחליף את התובע במשמרתו, הבחינו הנ"ל בשני גברים שנכנסו לתוך שטח הגן ולא היו מוכרים להורים. בשל בהלה שאחזה בשתי האימהות, התובע פנה לשני הגברים שנכנסו לתוך שטח הגן ושלא היו מוכרים לו, ולאחר שיחה שלארכה מספר דקות הבין כי מדובר בשני פועלים שעבדו בשטח הקיבוץ, המתגוררים בכפר אבו סנאן ששמותיהם חביב וזידאן. התובע בירר עימם את סיבת הימצאותם בתוך שטח הגן והסביר להם שאסור למבוגרים שאינם עובדי הגן להסתובב בתוך שטח הגן המגודר – הרי לשם כך הושמו גדרות במקום. התובע עזב את חביב וזידאן לאחר שהסביר להם כי עליהם לעזוב את המקום וניגש לאימהות וסיפר להן את תוכן השיחה.

לעמדת התובע, חוזר מנכ"ל משרד החינוך " נהלי הביטחון בגני הילדים", קובע מפורשות תחת פרק 2.2 ובסעיף 2.2.2, כי מבקרים המעוניינים להיכנס לגן יצלצלו בפעמון שבשער או באינטרקום ולאחר זיהויים על ידי מנהל הגן, יורשו להיכנס לגן.

בעקבות האירוע הנ"ל, בשעה 15:00, יצר הנתבע עם התובע קשר טלפוני , כאשר בין השניים לא הייתה היכרות מוקדמת והאשים אותו כי הוא גירש "בבושת פנים" את חביב וזידאן מגן הילדים וכי הוא "גזען שפל", תוך שהפנה אליו גידופים נוספים.

בשעה 23:36, הפיץ הנתבע באמצעות מערכת "קהילה – נט" ל-297 כתובות דוא"ל של חברי האגודה הקהילתית, ו-217 כתובות דוא"ל של שוכרי שירות בקיבוץ סער ולכתובת דוא"ל של אישה נוספת בשם אלה סלע , שהינה הגננת בגן של בתו של התובע, פרסום אשר במסגרתו טען הנתבע כי התובע פעל נגד חביב וזידאן ב"גזענות ובחוצפה מתנשאת", וכי מדובר במעשה "נבלה גזעני". הנתבע כתב בפרסום: "יוסי גיל דקר בסכין אכזרית את נשמתנו" (מתוך הפרסום הראשון).

לטענת התובע, הפרסום הפך לנושא המדובר ביותר בין כל חברי הקהילה ושוכרי הדירות בקיבוץ סער ומחוצה לו. בשעות שלאחר מכן, עשרות אנשים הגיבו לעניין באופן פרטי וחלקם גם באופן ציבורי, דבר אשר גרר עשרות שיחות טלפוניות בין התושבים השונים, גרם למבוכה והשפלה חסרת תקדים לתובע, אשר לא עשה דבר ממה שיוחס לו.

בתאריך 17.10.15, הנתבע פרסם פרסום שני באמצעות מערכת "קהילה-נט" , ל-297 כתובות דוא"ל של חברי האגודה הקהילתית, ול-219 כתובות דוא"ל של שוכרי דירות בקיבוץ סער ול-3 כתובות דוא"ל של בוגרים הגרים אצל משפחות בסער, 13 כתובות דוא"ל של בונים המיועדים לחברות, מתוכם 2 מכותבים המתגוררים בנהריה, ל-6 מכותבים חברי פורום החינוך שאחת מהם מתגוררת בקיבוץ איילון ול-4 כתובות נוספות של אנשים שאינם מתגוררים בקיבוץ סער – סך כולל של 538 כתובות דוא"ל.

בפרסום הנ"ל כתב הנתבע בין היתר: "כפי שלמדנו מההיסטוריה, גם באירוע זה ראינו כיצד, בהבל פה מילולי מזויף הפך המקרבן במספר תגובות ,לקורבן ... אסור לנו להתבלבל, אין סליחה ואין מחילה למקרבן האמיתי ואין התנצלות שתוכל להתקבל אצל הקורבן האמיתי..." (מתוך הפרסום השני ).

ביום 27.10.15, שלח התובע באמצעות עורך דין מכתב לנתבע במסגרתו דרש את התנצלותו נוכח הוצאת הדיבה כלפיו וביקש פיצוי כספי על סך 100,000 ₪ ו- 4000 ₪ שכר טרחת עו"ד - אך פניותיו לא זכו למענה ובשל כך הוגשה התביעה.

התובע טען כי השלכות הפרסום היו קשות מנשוא. בתאריך 27.10.15, בתה של אשת התובע מנישואין קודמים, אותה מגדל התובע כבתו לכל דבר ועניין, השתתפה בפעילות של תנועת ה"שומר הצעיר", כאשר במסגרת פעילות בעניין "שנאה וגזענות", בסמיכות ליום הזיכרון לרצח רבין, הוצג מקרה שבו נתבקשו החניכים להתייחס לאירוע מהחיים האמתיים. באחד מבין שני המקרים שהוצגו, היה מקרה שבו הגננת הזמינה שני פועלים ערבים שעבדו ליד הגן לאכול בחצר הגן, ההורים עשו שמירה ובא אחד ההורים וגירש את הפועלים מהמקום וגרם לאחד הפועלים לבכות. באירוע, הוצג אותו הורה כגזען חמום מוח ועצבני, שמגרש את הערבים שאוכלים בגן בבושת פנים. הבת הייתה מצויה במצוקה אמתית מכיוון שהיה ברור לה ולשאר הילדים המשתתפים בפעילות כי ההורה המגרש הוא אביה החורג.

במעשיו המתוארים לעיל, עבר הנתבע על חוק איסור לשון הרע, פרסם פרסומים נגד התובע כדי להשפילו בעיני הבריות, לעשותו מטרה לבוז וללעג, לבזותו ולהשפילו. התובע טען כי הפרסומים שפרסם הנתבע עונים על הגדרת "פרסום" שבסעיף 2 לחוק. שמו הטוב של התובע כאדם הגון, ישר וליברלי נפגעו, הפגיעה בתדמיתו טלטלה את נפשו מן הקצה אל הקצה ובהתאם, יש להורות על תשלום פיצויים סטטוטוריים על סך 280,000 ₪ ללא הוכחת נזק בעבור 2 הפרסומים שעה שאין חולק לאור מכלול הנסיבות שכוונתו של הנתבע הייתה לפגוע בתובע, זאת בהתאם לסעיף 7(א)(ג) לחוק, ולחילופין בהתאם לסעיף 7(א)(ב) לחוק. התובע העמיד את תביעתו על סך 200,000 ₪ לצורכי אגרה.

הנתבע הכחיש בכתב הגנתו את הטענות העובדתיות והמשפטיות שהועלו בכתב התביעה, וטען כי חברי קיבוץ סער, למודי הסבל והצער שרדפו אותם באירופה, חוו על בשרם מעשים שנבעו משנאת האחר והאנטישמיות, גמלו בליבם לבנות חברה חדשה ונאורה וחרטו על דגלם את עקרונות הסובלנות, אהבת האדם, שמירה על כבודו וקבלת כל איש תוך שמירה על שוויון.

לטענת הנתבע, המעורבים בתקרית, חביב וזידאן, הם עובדים מזה שנים ארוכות בשטח הקיבוץ ומוכרים לכל חברי קיבוץ סער. חביב הוא הוותיק מבניהם העובד בקיבוץ כבר 30 שנה. בנוסף, חביב מתנדב מזה שנים ב-"מתמי"ד" – יחידת מתנדבים על מדים של משמר הגבול, בתחומי המועצה האזורית מטה אשר, אליה משתייך הקיבוץ, והיא יחידה הפועלת במגוון של משימות ביטחון בתחום המועצה האזורית, לרבות, משק לשעת חירום (מל"ח).

הנתבע טען כי ביום 14.10.15, במועד התרחשות האירוע מושא כתב התביעה התייצב התובע לפטרול סיירת הורים עצמאי, אותו הקימו הורים של ילדים המתחנכים בגן מיוזמתם, הבחין בשני עובדי הקיבוץ – חביב וזידאן, אשר באותו הזמן הסבו לשולחן בחצרו של אחד מבתי הילדים שבקרבת הגן וסעדו בשלווה את ארוחתם. התובע ניגש אליהם ודרש מהם במפגיע לעזוב את המקום, ללא שביקש מהם הסברים אודות מעשיהם במקום – הכל על בסיס מראם ומוצאם של חביב וזידאן. השניים ניסו להסביר לתובע כי הם עובדים בשיפוץ גן הילדים המבוגרים אשר נמצא בסמוך לגן, וכי עשו זאת משך חודשים שקדמו לאירוע, אך התובע עמד על דרישתו שיסתלקו מהמקום ומיד. הנתבע טען כי ההורה אשר קדם לתובע בפטרול סיירת ההורים, מר אורן אגרא, הודיע לתובע כי חביב וזידאן עובדים בחצר בית הילדים והבהיר לו כי הם מכרים ותיקים בקיבוץ.

המנהלת המוניציפאלית של האגודה השיתופית של מתיישבי סער התקשרה לנתבע והודיעה לו על האירוע. הנתבע יצר קשר עם מנהלת החינוך המבוגר ועם מנהלת החינוך הרך כדי שיוודא את הנתונים וסופר לו אודות האירוע וכי בסמוך לאחר ההתרחשות, ניגשה אחת המנהלות אל חביב אשר עמד נדהם ונכלם מחוץ לחצר בית הילדים, לאחר שגורש ממנה ושאלה אותו מדוע נפלו פניו, והוא סיפר לה אודות המעשה. בשל עלבונו וסערת הרגשות בה היה שרוי עקב המקרה, פרץ בבכי.

הנתבע, מכוח תפקידו כיו"ר וועד ההנהלה של האגודה השיתופית ונציג באגודת המתיישבים, התקשר לנתבע על מנת לאמת את הדברים ולשטוח בפניו את טרונייתו על התנהגות התובע, אך זה הכחיש את האירוע וטען כי בסך הכל ביקש מהשניים לא לשהות בשטח הגן בשעות הפעילות שלו.

הנתבע טען כי בשעה 22:00 הגיע לביתו וגילה כי התובע כבר הספיק לפרסם ב"קהילה-נט" מכתב מטעמו ובמסגרתו הציג את גרסתו לאירוע. בתגובה למכתב התובע, ולאחר שהתובע בעצמו חשף אל מול כל הציבור את המקרה ואת הקשר האישי שלו לדברים, הנתבע מתוקף היותו בעל תפקיד באגודה השיתופית ונציג באגודת המתיישבים, וכן אחראי למעשה על עבודתם של חביב וזידאן, ראה לנכון לפרסם בשעה 23:30 מכתב התנצלות פומבי בפני חביב וזידאן, במסגרתו מחה על התנהגות התובע והעמיד את הדברים על דיוקם. הנתבע גינה את אופי המעשה הגזעני שעשה התובע כלפי חביב וזידאן אך אין בכך בכדי להוות "כתב אישום" לתובע על היותו גזען. המניע של הנתבע בפרסום המכתב היה הוקעת התנהגות מעין זו אשר פוגעת בכבודם של העובדים הערבים בקיבוץ ובזכותם לשוויון.

בתאריך 17.10.15, פרסם הנתבע מכתב נוסף ב"קהילה-נט" אשר במסגרתו גינה, לגרסתו, את אופי המעשה ולא את אופי העושה, תוך הדגשת המצב המסובך במדינתנו ותוך עידוד תרבות הסובלנות ואהבת האדם שטיפח קיבוץ סער, שהנתבע ממנהליו, "למן השנה שבה עלה על הקרקע יחד עם קום המדינה ובכל שנות קיומו".

הנתבע הוסיף כי הפרסומים שעשה אינם עולים לכדי לשון הרע על פי הגדרת המונח בחוק. הנתבע כתב את מילותיו מתוקף היותו נציג ציבור בקיבוץ וביודעו כי בישראל כמדינה דמוקרטית הוא בעל זכות לחופש ביטוי. לעמדתו, באיזון בין הערך האישי לשם הטוב לבין הערך האישי והציבורי לחופש הביטוי יש ליתן משקל מיוחד לערך של חופש הביטוי בכל הקשור לענייני ציבור וכי לנתבע הגנה מכוח סעיף 15(4) לחוק שכן מדובר בהבעת דעה.

לטענת הנתבע, חוק איסור לשון הרע מבחין בין אמירה עובדתית לבין הבעת דעה וקובע כי לנתבע תעמוד הגנה מפני לשון הרע, אם ניתן לסווג את דבריו כהבעת דעה - הוא מעניק לקורא את האוטונומיה לקבוע ולהחליט מהי דעתו בנושא. לנתבע עומדת הגנת אמת דיברתי לפי הוראות סעיף 14 לחוק, הגנת תום הלב על פי ההגדרה בסעיף 15(2) לחוק -שכן הפרסום נועד לשמירה על האינטרס של המפרסם או של צד שלישי אליו הופנה הפרסום, סעיף 15(3) וסעיף 15 (4).

ראיות הצדדים:

בתאריך 03.01.2018 התקיים לפניי דיון הוכחות, אשר במסגרתו ביקש התובע להורות על היפוך סדר הבאת הראיות, כפי שנקבע ברע"א 1379/14 אריה רוטר נ' מקור ראשון המאוחד (הצופה) בע"מ (בפירוק זמני), באמצעות המפרק הזמני ואח' (25.8.14). בהסכמת הצדדים הוריתי על היפוך סדר הבאת ראיות הצדדים.

במעמד הדיון הנ"ל העיד לפניי הנתבע, שאישר כי פרסם את הפרסומים הראשון והשני (ראו עמ' 19 לפרוטוקול, שורות 1-7 וכן עמ' 20, שורות 27-33). כמו כן, אישר כי בעקבות האירוע המתואר בכתב התביעה, עליו למד מאת הגברת גלית אבירם, יצר קשר עם הגברת הודיה קיסוס ודיבר עמה "בתקיפות" אודות האירוע אך לטענתו, איננו זוכר אם אמר כי מדובר במעשה "גזעני" (ראו עמ' 17 לפרוטוקול הדיון, שורות 1-6). הנתבע אישר כי לאחר אותה שיחה דיבר עם התובע, כאשר היה נסער מהאירוע, אך ציין כי לא איבד את העשתונות. הנתבע נחקר אודות דעותיו והשתייכותו הפוליטית, אודות המצב הביטחוני ומצב הבטיחות בקיבוץ סער, מצב הגדרות בגן, העדר אינטרקום אשר אמור להיות מוצב על פי דרישות משרד החינוך במקום, ולגבי העובדה כי מדובר בקיבוץ שאין בו משפחות עם נטייה לדתיות - למעט משפחת התובע.

הנתבע טען בחקירתו כי לא היה מודע לרשימת הנמענים בפרסום שערך, וכי פרסם את הפרסום הראשון בעקבות פרסום שערך התובע אודות המקרה, ולאותה קבוצה שצוינה בו. הפרסום השני היה בתגובה לתגובות שקיבל לאותה קבוצת נמענים .

הנתבע העיד כי הפרסומים שערך לא נועדו לתובע, אלא נועדו להוקיע את הגזענות בחברה הישראלית בכלל וציין במעמד חקירתו כי ככל שדבריו פגעו בתובע, הוא מתנצל. הנתבע טען כי ביקש להתנצל פעמיים, אך נתקל בסירוב מצד התובע (ראו עמ' 21 לפרוטוקול, שורות 23-28). הנתבע טען כי פעל מתוך רצון להגן על חביב וזידאן ועל קהילת קיבוץ סער, ובשל תפקידו, הוא סבור כי אחריותו כלפי הקיבוץ מחייבת שמירה על אווירה תקינה והתנהגות נאותה כלפי באי חצר הקיבוץ ועובדיו.

הנתבע נחקר בהרחבה על השתייכותו למפלגת "מרץ", דעותיו הפוליטיות "השמאלניות", מחקרים שפרסם ושני ספרים אשר פרסם בעניין אזרחים ערבים בישראל (ראו: עמודים 6-9 לפרוטוקול הדיון).

במועד הנ"ל נחקר מר חביב חאג', אשר העיד לפניי כי הוא קבלן שיפוצים במקצועו, עובד קבוע בקיבוץ כ-30 שנה, בממוצע שבין 10-15 ימים בחודש, עבד בעבר בגן עופרים והתקין שירותים חדשים בסמוך למועד האירוע המתואר בכתב התביעה וכי עובד בגנים אחרים בקיבוץ. במועד האירוע המתואר בכתב התביעה, הנ"ל עבד בגן הנעורים שליד גן עופרים. לגרסתו ,הילדים בגן מכירים אותו והוא מכיר את חלקם, כמו כן, מכיר חלק מהוריהם. במועד האירוע, עבד עם זידאן בסמוך לגן לצורך התקנת משטח בטון, ובזמן שהמתינו למשאית הבטון לשם ביצוע היציקה, ישבו לאכול בתוך שטח הגן שהיה ריק מילדים. לגרסתו בחרו לשבת במקום בשל הצל, כאשר לפתע הגיע התובע, (אשר על פי תצהיר העד הציג את עצמו כ- "יוסוף" – ראו סעיף 8 לתצהיר חאג') ותשאל אותם אודות הסיבה שבגינה ישבו בשטח הגן וביקש כי ייצאו מהשטח מיד. העד הסביר לתובע כי הוא עובד כ-30 שנה בגן וכי כולם מכירים אותו, כמו כן, ביקש מהתובע לפנות לגננת שמכירה אותו היטב. כן ניסה להבהיר כי אין כל בעיה בכך כי ישב לאכול במקום והזמין את התובע להצטרף אליו לארוחה. התובע השיב "כשיהיה שלום אני אשב אתך לאכול חומוס". העד הציע לתובע קפה וגם לזה הוא סירב ועמד והמתין עד שייצאו משטח הגן. העד טען כי הציג בפני התובע תעודת שוטר מתנדב והבהיר לו כי החתן שלו משרת במג"ב בת"א, אך גם זה לא עזר. העד נשאל על ידי ב"כ התובע אם הוא מבין מזה "גירוש" והקריא בפניו את ההגדרה המילונית של המילה. בתשובה ענה לו העד "[אם] תרצה לקרוא לזה גירוש בנימוס". העד אישר כי השיחה הסתיימה בלחיצת יד מאחר והוא מושיט יד בחזרה תמיד למי שפונה אליו, כי התובע איננו האויב שלו וכי הוא הגיע לבית המשפט אך ורק כדי להבהיר אודות האירוע. העד נשאל מדוע חזר לעבוד בסמיכות לגן לאחר שהוא, לטענתנו, גורש ממנה וענה כי חזר להשלים את עבודתו, וכשהילדים יצאו לחצר, שיחק עמם והסביר להם אודות העבודה שביצע, הראה להם את הבטון, וביקש לשמח את הילדים מאחר וברגע שהם באים אליו הוא שוכח את הכל.

במועד האמור, העידה מטעם התובע הגברת גלית אבירם, עובדת שכירה בוועד המקומי של הקיבוץ, אשר נחקרה על תצהירה אשר הוגש ביום 23.6.18. העדה טענה בתצהירה כי ביום האירוע פנתה לתובע וביקשה כי ירגיע את האווירה בקרב הורי גן עופרים ושיאפשר להנהלה לטפל בכל חשש בעקבות הימים המתוחים והמצב הביטחוני בארץ, וביקשה "לקטוע באיבה את יוזמת "צבא ההורים", שפועל ללא פיקוח וללא כל הרשאה ועוד עם נשק", במסגרת הפטרולים בגן. ע"פ התצהיר, בחלוף כשעה לאחר שיחתה עם התובע, קיבלה טלפון מענבל, שנשמעה נסערת וסיפרה כי צוות הגן התקשר לעדכן אותה אודות עימות בין אחד מהורי הילדים לבין חביב וזידאן, אשר הסתיים כשאחרונים מסולקים מהמקום על ידי ההורה. על מנת למנוע הסלמה, ניגשה למקום יחד עם מר גל שר, מרכז המשק של הקיבוץ, וכאשר דיברה עם חביב החלו דמעות עלבון של ממש לזלוג מעיניו. לגרסתה, הרגישה נבוכה ומבוישת ולא הצליחה להוציא הגה מפיה ולא מצאה מילים נכונות לומר לחביב אשר הבהיר כי הוא עובד שנים ארוכות ומעולם לא התייחסו אליו בצורה משפילה שכזו. ע"פ התצהיר הגיעה אם מודאגת למקום שחיבקה וליטפה את חביב וביקשה ממנו שוב ושוב סליחה, כמעט בבכי, שלא יכעס. גם היא ומר גל שר ביקשו סליחה ועמדו חסרי אונים ונבוכים לאור מראהו של האיש המבוגר חביב, מתייפח בבכי. הנ"ל הודיעה על האירוע ועל סיירת ההורים למר אבנר סבן, הממונה הישיר עליה ומר יאיר בוימל – הנתבע, אחד מוותיקי הקיבוץ שהכירה מישיבות ההנהלה. העדה ציינה בתצהירה כי היא קיבלה את הפרסום הראשון של הנתבע אשר היווה מכתב התנצלות לחביב וזידאן, אשר נשלח בתגובה להודעת ההבהרה ששלח התובע במערכת ה"קהילה-נט". העדה ציינה בתצהיר כי הנתבע איננו דיפלומט והגיב ב"עידנא- דריתחא" וכי אולי היה מקום כי ינקוט בניסוח דיפלומטי יותר, והבהירה כי ישנם קולות התומכים בעמדתו של הנתבע ומסכימים כי האירוע המתואר בכתב התביעה מוטב היה אם לא היה נעשה. במעמד הדיון העדה נחקרה על תצהירה והעידה כי שמעה אודות האירוע מצוות הגן וכי לא נכחה באירוע עצמו, וכי סיפרה אודות האירוע לנתבע כפי ששמעה אודותיו מהצוות. העדה אישרה בעדותה כי הנתבע היה נסער בעקבות האירוע וחזרה על טענתה כי הגיב ב "עידנה דריתחא". כמו כן, הביעה את דעתה כי קראה את הפרסום והיא איננה סבורה כי מדובר בפרסום המתאר את התובע כאחרון הגזענים כלפי אלפי אנשים, כפי שנטען.

במועד הדיון הנ"ל נחקר העד מר אורן אגרא על התצהיר שהגיש בתמיכה לעמדת הנתבע. במסגרת התצהיר טען הנ"ל כי הוא השתתף במשמרת סיור סביב גני הילדים בקיבוץ והוא לקח על עצמו את משמרת הסיור שבין השעה 7:00-8:30 בבוקר. ביום האירוע התייצב בשעה 7:00 והחל מבצע את הפטרול סביב מבנה הגנים. העד הצהיר כי איננו נושא נשק וביצע את הסיור ללא שהיה חמוש. בתחילת המשמרת ראה את חביב וזידאן מכינים ליציקת ריצפה מחוץ לבית נעורים הצמוד לגן עופרים. הם היו מוכרים לו, והוא ידע כי חביב עובד בקיבוץ כבר שנים "ואין מה לדאוג לגביהם". מר אגרא פגש את התובע, אותו לא הכיר קודם, לצורך החלפת משמרת ולמד באותה עת כי התובע לא עשה סיור בגנים, אלא עמד ליד גן עופרים, בו לומדת בתו. הנ"ל הצהיר כי דיווח לתובע אודות האירועים שהתרחשו במהלך הסיור שערך, בין היתר , כי נתקל בדמות חשודה בסמוך לגן תות ודיווח על העניין לגורמים, וכן הצביע על חביב וזידאן, שעבדו במרחק של מטרים בודדים מהשניים והבהיר לו כי חביב הוא דמות מוכרת וותיקה בקיבוץ וכי "אין ממה לדאוג לגבי חביב וזידאן". לאחר מכן עזב את המקום ובדיעבד שמע אודות השתלשלות האירועים שקרו מהפרסום שעשה התובע במערכת "קהילה-נט" ולאחר מכן מתגובתו של הנתבע, שהגיעה כמה שעות מאוחר יותר. לפי תצהירו – הצטער לשמוע על האירוע שכן שוחח עם התובע מפורשות אודות חביב וזידאן והבהיר לו כי הכל תקין לגביהם. העד נחקר על תצהירו ואישר כי ניהל שיחה קצרה עם התובע ולטענתו "הקול שלי הגיע לאוזניו, אם הוא פספס את מה שאמרתי או שהיה טעות, איני יודע. אולי. עמדנו במרחק של מטר אחד מהשני והדברים שלי הגיעו די בטוח לאוזניו" (ראו עמוד 30 לפרוטוקול, שורות 11-13). העד ציין כי הוא אמר לנתבע כי עשה טעות כאשר פרסם את הפרסומים בתפוצה כזו וכי לעמדתו, לא היה מקום להעביר תגובה חריפה ופומבית.

בתאריך 5.3.17, התקיים לפניי דיון אשר במהלכו נשמעו עדי התביעה. במהלך הדיון נשמעה עדות התובע, אשר נחקר על תצהירו. התובע נשאל אם יצר קשר עם הגננת טרם פנה לשני הזרים שבדיעבד התברר כי הם חביב וזידאן והצהיר כי לא עשה כן, אלא פנה לברר מולם אודות מעשיהם בתוך שטח הגן, שהיה אמור להיות שטח סגור עם שער, מגודר, עם אינטרקום ללא אפשרות של כניסת זרים לשטח הגן. התובע הצהיר כי בפועל השערים בגן פרוצים, אין אפשרות לצלצל לגן ולבקש שיפתחו את השער, וכי ראה כי תפקידו חשוב והוא להגן על הילדים בגן מהימצאותם של אנשים זרים, במיוחד לאור המצב הביטחוני הקשה אשר שרר באותם ימים במדינה. לשאלת ב"כ הנתבע העיד התובע כי בשיחה הטלפונית בין התובע לנתבע לאחר האירוע, הטלפון של התובע היה על אוזניו של התובע ולא ברמקול.

במועד הדיון הנ"ל, העיד מר ניצן מאיר אשר נחקר על תצהירו. אציין כי בתצהיר של הנ"ל נרשם כי הוא מכיר את הנתבע מאז היותו בן 8, כאשר הממשק העיקרי בין השניים היה במהלך הבחירות לוועד הקהילתי, לפני 3 שנים – אז נוצר סוג של קרע בין מספר תושבי ההרחבה וחברי הקיבוץ לבין הנהלת האגודה השיתופית החקלאית, כאשר פעל הנתבע להוקיע ולהדיר קבוצת חברים מההרחבה אשר התמודדו באופן דמוקרטי לבחירות. לטענתו, הנתבע פרסם בעבר מכתב ברשת ה"קהילה-נט" בה הזהיר מנזק בלתי הפיך ליישוב אם יבחר מי מחברי הקבוצה. כן ציין בתצהירו כי הוא באופן אישי סבל משיחות גסות וניסיון של הנתבע להאשים אותו בחורבן הקיבוץ. הנ"ל הצהיר כי למד אודות האירוע מאשתו, כאשר היה בים המלח בעניינים אישיים, התקשר לאמו חברת הקיבוץ והיא סיפרה לו כי התובע גירש את חביב משטח הגן, התנהג כלפיו בגסות, ברוטאליות ובגזענות. לגרסתו מדובר בשמועות שהפיץ הנתבע כדרכו, בצורה שנוטה לעוות סיטואציות בכדי שיתאימו לאג'נדה הקיצונית שלו על החיים בכלל או על קיבוץ סער בפרט. העד הצהיר כי הוא מכיר את התובע המתאפיין כאיש נעים הליכות, מחושב ושקול וכי מעולם לא נתקל בהתנהגות אלימה מצדו כלפי אדם אחר, לא משנה מה מוצאו, או מינו. העד הצהיר כי ידוע לו שהתובע הוא אדם מאמין, בעל דעות פוליטיות מתונות יחסית, דבר אשר גרם לנתבע לסמן אותו כדי להכפיש את שמו בצורה חסרת תקדים וחסרת אחריות (ראה סעיף 16 לתצהיר הנ"ל). הנ"ל העיד לפניי ובחקירתו הבהיר כי התכוון באג'נדה חברתית מזיקה של הנתבע בהקשר לבחירות הוועד הקהילתי, כאשר יש לנתבע נטייה, לגרסתו, לתייג אנשים כמי שעלולים להזיק לקהילה. הנ"ל העיד כי לפי מה ששמע, הנתבע הוא איש שמאל קיצוני ב"מידה מסוימת". לעמדתו הנתבע פרסם את מה שפרסם מתוך כוונה כי הדבר יכול לשרת אותו פוליטית בקהילה בה הוא חי. העד נחקר על דעותיו הפוליטיות ואישר כי היה רכז מטה התיישבות כשכיר של מפלגת "ישראל ביתנו" בבחירות האחרונות, ועת הוצגו לפניו עמודים מדף הפייסבוק שלו אודות פרסומים שונים, טען כי לפי השקפת העולם שלו אין הבדל בין יהודים וערבים.

בדיון הנ"ל העידה מטעם התובע הגברת הודיה קיסוס, אשר הגישה תצהיר עדות ראשית לתמיכה בכתב התביעה, ובמסגרתו אישרה כי בשל המצב הביטחוני ההורים התארגנו בהתנדבות למה שנקרא "סיירת הורים", לעריכת סיורים ליד הגנים. המשמרת של העדה, יחד עם אם נוספת – הגברת סלע ליאת, הייתה ביום 14.10.15, בין השעות 10:00-11:30 בבוקר, לאחר המשמרת של התובע. לפי התצהיר הגיעה העדה לגן בסביבות 10:10 לערך, הכניסה את בתה לגן, ובצאתה מהגן הבחינה בתובע אשר היה מתחת להצללה בתוך שטח הגן, עם שני אנשים שישבו. הנ"ל פנתה לשתי נשים בשם ליאת ושירלי שנכחו במקום, אשר הבהירו לה כי התובע הלך לברר עם שני האנשים הנ"ל "מה קורה". לגרסתה, לא שמעו את תוכן הדברים אך ניתן היה לראות שאווירת השיחה נעימה, נראו חיוכים , צחקוקים ובסוף השיחה לחצו לתובע ידיים וכאשר התובע עזב את המקום, שני האנשים עדיין נשארו בשטח הגן. לגרסתה, התובע סיפר לאימהות כי שני הזרים עובדים במקום, חביב וזידאן, אחד מהם שירת בצבא וכי התפתחה שיחה אודות הצבא בין השניים. התובע הבהיר לנשים כי סיפר לעובדים כי אסור להם להיות בשטח הגן וכי הדגיש בפני חביב וזידאן כי אין כל קשר למוצאם (ראה סעיף 17 לתצהירה של הנ"ל).

הגברת ליאת סלע העידה לפניי בדיון הנ"ל ונחקרה על תצהירה. אציין כי בתצהיר שהוגש מטעמה לתמיכה בכתב התביעה, ציינה כי בתה נמצאת בגן עופרים ואישרה כי בשל המצב הביטחוני במדינה, ובגלל ריבוי עבודות תשתיות באזור הגן, והיות הגן אינו מאובטח כראוי, הורי הילדים החליטו לעשות מעשה ולהתחיל לעשות פטרולים מסביב לגן עופרים, לצורך שמירה על ביטחון ילדיהם. הוחלט על ידי ההורים כי אדם שאינו עובד בגן לא רשאי להיות בשטח הגן. הנ"ל הייתה אמורה להחליף יחד עם הגברת הודיה קיסוס את התובע בסיום משמרתו. כאשר הגיעה לגן בשעה 10:00 הבחינה בשתי דמויות לא מוכרות עוברות את גדר הגן, מתיישבות בחצר גרוטאות של הגן מתחת להצללה. אחזה בה בהלה קלה ואז הבחינה בתובע ובאם נוספת בשם שירלי, ניגשה אליהם ואלה אישרו כי הם לא מכירים את שתי הדמויות. התובע ניגש באדיבות לשני האנשים, המצהירה לא שמעה את השיחה אך הבחינה בצורה ברורה וחדה בשפת הגוף והבעות התובע כי השיחה מתנהלת בטונים נעימים, הוחלפו חיוכים, התובע נראה מאוד אדיב ונינוח. באותה עת הגיעה אחת הסייעות בשם אורית כהן, שאישרה כי היא מכירה את האנשים, שהם עובדי הקיבוץ, אך ציינה שהיא לא יודעת מדוע הם נמצאים בתוך שטח הגן, וכי הם לא עובדים בתוכו. בשלב זה הצטרפה הגברת הודיה קיסוס לאימהות, התובע סיים את שיחתו מול חביב וזידאן אשר נשארו בשטח הגן והתקדם לעברן. התובע סיפר לנשים כי מדובר בשני עובדים בקיבוץ, וכי לא הייתה להם תשובה מדוע הם נמצאים בשטח הגן וכי הם אכלו שם ארוחת בוקר ונדרשו על ידי התובע לצאת משטח הגן מאחר ואסור לאנשים זרים לשהות בשטח הגן, ללא קשר לדת, גזע או לאום. לאחר הפטרול, טענה כי נפגשה עם ענבל זוסמן, מנהלת תחום חינוך שסיפרה כי חביב פנה אליה, בכה כמו תינוק וסיפר לה שגירשו אותו בבושת פנים מגדר הגן. לגרסתה, היא ושתי האימהות הנוספות היו עדות למתרחש ונדהמו מדבריה , ואף הבהירו לה כי העובדות מלמדות אחרת, כי אף אחד לא גירש אף אחד וכי הייתה שיחה נעימה בין התובע לחביב וחברו. לגרסתה, כמה שעות לאחר מכן החלו ל"רוץ" בקבוצות הWhatsapp הפנימיות של חברי הקיבוץ הודעות מזעזעות על האירוע, כשהן מסלפות ומעוותות את אשר התרחש באופן שהדהים אותה. הנ"ל הייתה המומה מהפרסום הפוגעני שכתב הנתבע נגד התובע אשר לא עשה שום דבר מלבד למלא אחר החלטת הורי גן עופרים, היה אדיב, מנומס ונעים, בלתי מתלהם ורחוק מאוד מהתיאור המזעזע והמכפיש שבו תיארו הנתבע. במהלך חקירתה, נשאלה אודות השיחה שניהל התובע עם חביב וזידאן וציינה כי התובע עמד חלק מהזמן עם הגב לשלוש הנשים וחלק מהזמן עם הפנים אליהן (ראו עמוד 13 לפרוטוקול הדיון הנ"ל, שורות 4-7).

בדיון הנ"ל העיד מטעם התובע מר צח בלינסקי, אשר הגיש תצהיר מטעמו לתמיכה בכתב התביעה במסגרתו טען כי באמצע חודש אוקטובר, 2015, הוא והתובע אכלו ארוחת צהריים בחדר האוכל בחברת "קוואקלום" בה הם עובדים, אז התקשר הנתבע לתובע אותו מכיר העד 8 שנים. לגרסתו, התובע מעולם לא היה כה נסער. התובע בדרך כלל אדם נעים הליכות, רגוע וסבלני. העד ואדם נוסף בשם בועז שמעו היטב את הצרחות שבקעו מהטלפון, כאשר בין היתר הייתה חזרה של הנתבע על המילה "גזען", "אתה גזען". התובע לא הגיב לדברי הנתבע והיה בהלם נוכח הדברים שנאמרו לו. לגרסת העד, התובע הגיב באדיבות וניסה להסביר לנתבע כי יש טעות בצורה שהוא תופס בה את המציאות. העד הצהיר כי אם היה במקום התובע היה מנתק את השיחה לאותו אדם גס ואלים. בחקירתו, העד אישר כי במהלך השיחה בין התובע לבין הנתבע התובע החזיק את הפלאפון באוזן ולא על רמקול.

במועד הנ"ל העיד מטעם התובע מר שי בן עזרא, אשר הגיש תצהיר התומך בכתב התביעה. במסגרת התצהיר ציין כי למד אודות האירוע מהורי הילדים שלומדים בגן עם ילדיו. בעקבות האירוע, הייתה בקיבוץ מהומה היסטרית וכל חברי הקיבוץ וההרחבה דיברו על האירוע. הנ"ל הצהיר כי הוא מכבד את התובע ואינו מבין איך נאמרו עליו הדברים הקיצוניים שנכתבו על ידי הנתבע. הנ"ל הצהיר כי הוא ומשפחתו חוו לא פעם התנהלות מהסוג הזה מצדו של הנתבע. לפי התרשמותו, התובע סבל קשות מהפרסום, לא ענה לטלפונים בשבועיים הראשונים, ולאחר מכן, כאשר הצליח ליצור עמו קשר הרגיש את העלבון וההשפלה שחווה התובע בעקבות הפרסום. הנ"ל הצהיר כי התבטאויות הנתבע הגיעו למאות אנשים ועשרות אנשים דיברו על האירוע בקיבוץ. העד נחקר על ידי ב"כ הנתבע ואישר כי הוא התמודד על התפקיד בוועד המקומי ולא נבחר, והצהיר כי הוא מכיר את התובע כאדם סופר אמין , כמו סרגל, מילה זה מילה ומה שהוא אומר קדוש. כדוגמא לכך ציין העד כי התובע מגיע לפני הזמן במידה והוא קובע לשחק כדורסל בשעה מסוימת ומבחינתו, מדובר באדם אמין.

מטעם התובע הוגש תצהיר של מר אמיר דוד, אשר הצהיר כי הנתבע פרסם בעבר אמרות עליו ועל חבריו "כמחרחרי מלחמה, ריב ומדון" וכי הנתבע השחיר את שמו בעבר בפני אנשים רבים. בשל כך, הוא איננו כותב ב"קהילה- נט" כדי לא להיחשף לפוגענות של הנתבע. הנ"ל העיד כי התובע הרגיש רע מאוד בעקבות הפרסום, כי התובע הוא אדם שאינו יכול להשפיל אחרים, הוא אוהב אדם ורחוק מהתיאורים שבהם השתמש הנתבע. האירוע , בעקבות הפרסום של הנתבע, היה שיחת הקיבוץ משך שבועות, דבר אשר גרם לתובע לא לצאת מביתו זמן רב בשל ההשפלה בעקבות הפרסום. הנ"ל הצהיר כי התובע הוא בחור רגיש, אמין, לא מתלהם ואינו יכול לפגוע באיש. לעומתו, הנתבע הוא אדם בוטה, אשר החליט לפגוע, ואף פגע, באנשים רבים בקיבוץ. הנ"ל העיד בדיון לפניי ונחקר על תצהירו. בתשובה לשאלות ב"כ הנתבע אישר כי התמודד בבחירות לוועד המקומי בקיבוץ בשנת 2012 ולא נבחר. כן נחקר על דעותיו הפוליטיות והשתייכותו למפלגת "ישראל ביתנו" וציין כי הוא לא תומך במפלגה, אך עשה "לייק" לפרסום שחבר כתב בפייסבוק.

מטעם התובע, הגישה הגברת שרון גיל - כוכב תצהיר התומך באמור בתביעה. הנ"ל היא אשתו של התובע. בתצהירה ציינה כי האירוע הפך להיות שיחת רבים ואנשים היו מסתכלים על התובע ועליה, מדברים, ומצביעים עליהם ברחוב. רכילות רבה הגיעה אליהם מפי אנשים שדיברו בעניין. אנשים רבים אחרים פשוט שתקו ודממו לפניה. בשל האירוע והפרסום הודבקה עליהם כמשפחה תווית של גזענים, שונאים, אלימים, באופן שגרם לה להרגיש לא בנוח לפנות להנהלת הקיבוץ או למזכירות הקיבוץ לקבלת שירות בעת הצורך. הנ"ל הצהירה אודות אירוע שהתרחש וציינה כי לאחר שבועיים כאשר השתתפה בתה, בת 13, בפעילות של השומר הצעיר, הוצגו שני מקרים ביניהם המקרה שבו אדם גירש שני עובדים ערבים שעבדו ליד הגן וישבו לאכול בחצר באישור הגננת. הבת סיפרה כי הילדים ידעו כי מדובר באביה החורג ולטשו בה מבטים ובעקבות כך, הילדה לא השתתפה בפעילות, הייתה הלומה, שתקה וישבה בצד. התובע הוצג כאדם אלים ועצבני, כמי שצועק על שני פועלים מסכנים שאכלו את ארוחתם ואז גירש את השניים בבושת פנים כשהם ממררים בבכי. לטענתה כאשר פנתה למדריך של בתה וביררה את הדברים למדה כי מרכז השומר הצעיר קרא את הפרסום של הנתבע וסיפר את הדברים למדריכים. בעקבות האירוע הבת סירבה להשתתף בפעילויות של השומר הצעיר, דבר אשר גרם לנ"ל צער גדול מאוד. במהלך חקירתה לפניי נשאלה האם סיפרה לתובע אודות השיחה עם המדריך באותו יום והשיבה כי למיטב זיכרונה זה היה באותו יום או ימים ספורים לאחר מכן.

הצדדים הגישו לתיק ביהמ"ש את הפרסומים, התכתבויות Whatsapp מקבוצת הורי גן "עופרים", תמלול שיחה טלפונית בין התובע ובין מדריך בתנועת "השומר הצעיר" אשר ממנה אני למדה כי פעיל התנועה ידע אודות המקרה המתואר בכתב התביעה משיחה עם אדם שקיבל את הפרסום אך לא עיין בפרסום בעצמו . בהקשר זה אציין כי הצדדים מסכימים כי תנועת "השומר הצעיר" לא ציינה את שמו של התובע במסגרת פעילותה כמו כן לא נטען לפניי כי המדובר בשימוש שעשתה התנועה ביוזמת הנתבע.

דיון והכרעה:

הצדדים ייחסו חשיבות לרקע של הפרסום ולאירועים שקדמו לו. הכרעה בשאלה מה קדם לפרסום, והאירוע אשר התרחש בין חביב וזידאן ובין התובע - אינה דרושה לעניינו, מאחר ואין מחלוקת לגבי תוכן הפרסום והיקפו. משקבעתי זאת, אתמקד בפרסום ואבחן אם הפרסום מהווה לשון הרע על פי הוראות הדין והפסיקה; וככל שכן, אבחן אם עומדות לנתבע ההגנות אליהן טען בכתב הגנתו.

יחד עם זאת אציין כי לא נעלם מעיני השוני שבו נתפ ס האירוע מושא כתב התביעה בין התובע ובין חביבי וזידאן ונקודות המבט השונות של העדים אשר הופיעו לפניי, מחד - התובע, האמהות אשר נכחו במקום והצהירו כי לא שמעו את השיחה אך צפו באירוע מתרחש מרחוק , העדים מטעם התובע אשר "שמעו" על האירוע או קראו את הפרסום , ומאידך הנתבע והעדים מטעמו, העד מר חביב והגב' אבירם. במקרים אחרים ייתכן כי בית המשפט היה נאלץ לקבוע קביעות של מהימנות לעניין העדויות שהובאו לפניו ולבכר עדויות מסוימות על פני אחרות. אולם, במקרה דנן אינני רואה מקום לעשות זאת, כאמור מאחר ואין מחלקת לגבי תוכן הפרסום, מועדו והיקפו ודי בדיון בפרסום עצמו כדי לבחון ולהכריע בסוגיות שעומדות לפניי.

אוסיף כי לעניין האירוע שתואר בכתב התביעה בדבר נוכחותה של בתו החורגת של התובע בפעילות של "השומר הצעיר" , לא נטען בפניי כי הפעילות שיזמה תנועת "השומר הצעיר" הייתה ביוזמת הנתבע או בעקבות קבלת הפרסום ישירות לידי גורמים בתנועה . המניעים אשר הביאו את הפעילים הצעירים בתנועה לבחור את הפעילות נעל מו מעיני, לא הוכח כל קשר בין הפרסום מושא התביעה לבין בחירת הנושא של הפעילות, ואין מחלקות כי שמו של התובע לא צוין במסגרת הפעילות .

המסגרת הנורמטיבית :

חוק איסור לשון הרע נועד לאזן בין זכות היסוד לשמירה על שמו הטוב של האדם, כנגזרת מכבודו של האדם, ובין זכות היסוד לחופש הביטוי (ראו: ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' אילון (לוני) הרציקוביץ', פ"ד נח(3) 558.

יפים בעניין זה דבריו של כב' הנשיא ברק בע"א 6871/99 משה רינת נ' משה רום, פ"ד נו (4) 72, 91-90 שם נאמר כי: "שתי זכויות היסוד האלה - חופש הביטוי והזכות לשם טוב - שתיהן ענפים בעץ אחד - כבוד האדם. רק בשמירה על חופש הביטוי ניתן להביא לידי הגשמתו העצמית של האדם המתבטא ושל האדם השומע. אולם, פגיעה בשמו הטוב של אדם עשויה להציב מכשולים על דרכה של ההגשמה העצמית. מכאן הקביעה, כי 'השם הטוב וחופש הביטוי נגזרים מאותה זכות 'אם' עצמה - מכבוד האדם'... החרות היא סוד אושרו של האדם (דברי השופט ברנדייס על חרות הביטוי ב- Whitney v. California, 274 U.S. 357), והשם הטוב, הוא חלק מעושרו - נכס מקניינו".

בית המשפט העליון קבע לא אחת כי תכליתו של חוק איסור לשון הרע היא לספק מענה להתנגשות בין זכות הנפגע מהפרסום לשמו הטוב אך הוא גם נועד להבטיח את הזכויות הטמונות בחופש הביטוי של המפרסם (ראו: בדנ"א 2121/12 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין אורבך (פורסם ביום 18.9.14 (להלן: "פרשת אילנה דיין").

הזכות לחופש הביטוי הנה זכות יסוד ועקרון על במדינה דמוקרטית כאשר זכותו של פלוני להביע דעה, או להעביר ביקורת אינה שנויה במחלוקת. ברי כי על בית המשפט לאזן בין שתי הזכויות הנ"ל ולהבחין בין השמעת דעה לגיטימית החוסה תחת זכותו של הפרט לחופש הביטוי, ובין השפלה או ביזוי האחר ופגיעה בשמו הטוב.

לצורך הגשמת הזכות לחופש הביטוי נדרש הציבור במדינה דמוקרטית לרף גבוה של סובלנות גם במקרים בהם עולים התבטאויות קשות (ראו: בג"ץ 5432/03 ש.י.ן. - לשוויון ייצוג נשים נ' המועצה לשידורי כבלים ולשידורי לווין, פ"ד נח(3) 65, 83 - 84 (2004); ובג"ץ 952/89 אינדור נ' ראש עירית ירושלים, פ"ד מה(4) 683, 690 (1991)).

סעיף 1 לחוק מגדיר לשון הרע כ- "דבר שפרסומו עלול להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם" או "לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו" או "לפגוע באדם במשרתו .. בעסקו, במשלח ידו או במקצועו".

המבחן שאומץ בפסיקה הוא מבחן אובייקטיבי, אשר לפיו על בית המשפט לקבוע "מהי, לדעת השופט היושב בדין המשמעות שקורא סביר היה מייחס למילים" (ראו : ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני, פד"י מ"ג (2) 333, 337).

בפסיקה הובהר כי "לא תחושת האדם הנעלב היא אמת- המידה, אלא הסבירות האובייקטיבית שהעלבון יביא לאחת התוצאות או ההשלכות כפי שפורטו בחוק. "סבירות אובייקטיבית" זו אינה שאלה שבעובדה... אלא שאלה שבדין" ( ע"א 6437/99 חגי סיטון נ' רשות השידור (3.6.2001)).

משמעות הפרסום נלמדת מתוכנו; ובהתאם, על מנת לקבוע אם יש בפרסום לשון הרע, יפרש בית המשפט את הפרסום על פי המובן הטבעי והרגיל של מילותיו. יחד עם זאת, לעתים לשון הרע שבפרסום אינה נובעת מן המשמעות הפשוטה של מילותיו, אלא מרמיזות שבפרסום או משתמע "מבין השורות" של הפרסום לפי הבנת האדם הסביר.

אמת המידה לבחינת לשון הרע אינה תלויה בכוונת המפרסם או באופן בו הובן הפרסום על ידי הנפגע (ראו: ע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ד נו(2) 607). כמו כן, נפסק רבות כי לצורך גיבוש עוולה בגין לשון הרע, התובע אינו נדרש להוכיח כי הושפל בפועל או בוזה בעקבות הפרסום, ודי בכך כי הפרסום עלול היה להביא לתוצאה כזו (ראו: ע"א (י-ם) 1003/96 בן חורין נ' לוי ואח' , פ"מ תשנ"ז(1) 424, 434; ואת דבריו של המלומד א' שנהר דיני לשון הרע (תשנ"ז) 121 (להלן: " שנהר")).

על פי הפסיקה - גידופים וקללות יחשבו בהתאם לנסיבות המקרה לשון הרע (ראו: ע"א 534/65 דיאב נ' דיאב, פד"י כ (2) 269 (1966) ;רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר [פורסם בנבו] (12.11.06) (להלן: "פרשת בן גביר").

מן הכלל אל הפרט:

בענייננו, הנתבע לא השתמש בקללות או גידופים או בביטויים ישירים כלפי התובע כ"גזען" אך מן הדברים שכתב בשני הפרסומים, הקורא הסביר יכול לייחס לתובע מתוך דברי הנתבע "גזענות" ו- "התנשאות" ולראות בו כמי ש- "פגע בערכים של החברה הישראלית" ביצע "מעשה נבלה גזעני ובוטה", וגרם ל- "בושה וחרפה לקהילתו", כ-"מקרבן" , "חלקלק", משתמש "בהבל פה מילולי מזויף", וככל שהוא "נורמטיבי" הרי כי הוא "החליק במדרון של איבוד התרבות". הפרסום כלל הפניה לתובע כמי ש"דקר בסכין גסה את נשמתנו" , "פגע בסכין בנשמתו הוותיקה של קיבוץ סער", השתמש ב"חלקלקות הלשון וגלגול העיניים לשמיים", וכמי ש- "הפך [מ]המקרבן, במספר תגובות, לקורבן..".

לאחר שבחנתי את הפרסומים, אני בדעה כי ההתבטאויות אשר השתמש בהן הנתבע ועליהן הרחבתי לעיל עלולות לבזות את התובע בעיני הבריות ולעשותו למטרה לשנאה, וניתן לראות בהן בִּיוּש (שיימינג) והם בבחינת לשון הרע על פי הגדרת החוק, כאשר מצטייר התובע כמי שפעל ופגע תוך גזענות והתנשאות בשני עובדים ששהו בקיבוץ, על רקע מוצאם , ולאחר מכן השתמש בחלקלקות לשון כדי להפוך "ממקרבן לקורבן" בעיני הציבור כדי "להתחמק מקבלת אחריות על מעשיו".

האם מתקיימים התנאים להחלת ההגנות שבחוק בעניינו?

הנתבע טען כי פרסם את האמרות הנ"ל בתום לב וכהבעת דעה וכי יש להחיל בעניינו את ההגנות שבהוראות סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע ובכלל זה הגנה לפי סעיף 15(2) לחוק, הגנה לפי סעיפים 15 (3) ,15(4) ו- 15(6) לחוק. כן טען "אמת דיברתי" - הגנה לפי סעיף 14 לחוק.

הוראות החוק קובעות בסעיף 15 לחוק, 15(2) ועד 15(4), כדלקמן:
15. במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:

...מיום 14.8.1967תיקון מס' 1ס"ח תשכ"ז מס' 508 מיום 14.8.1967 עמ' 133 ( ה"ח 693)
(1) הוא לא ידע ולא היה חייב לדעת על קיום הנפגע או על הנסיבות שמהן משתמעת לשון הרע או התייחסותה לנפגע כאמור בסעיף 3;
(2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום;
(3) הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר;
(4) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות;

באשר לפרסום בתום לב נקבע בסעיף 16 לחוק כדלקמן:

16. נטל ההוכחה

(א) הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב.
(ב) חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:
(1) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו;
(2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;
(3) הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15.

על מנת שייחסה הנתבע תחת הגנת תום הלב, לפי הוראות סעיף 15 לחוק, שני יסודות צריכים להתקיים בפרסום: האחד הינו כי הפרסום נעשה בתום לב, ואילו השני הינו כי נתקיימה בו אחת החלופות המנויות בסעיף 15 לחוק, ובמקרה דנן טוען התובע כי מתקיימות הוראות סעיפים 15 (2), 15(3), 15(4) ו- 15(6) לחוק.

דרישת תום הלב הנה תנאי יסודי להגנה על פי הוראות סעיף 15 ועל בית המשפט ליצוק תוכן למונח "תום הלב" בהתאם להקשר שבו הוא מופיע כאשר תיתכן פרשנות שונה לדרישת תום הלב ביחס לכל אחת מן החלופות המנויות בסעיף 15 לחוק (ראו: ע"א 788/79 ריימר נ' רייבר פ"ד לו(2) 141, 148 (1981)).

הנתבע טען לפניי כי במקרה דנן פעל בתום לב על פי הוראות סעיף 15(2) לחוק, כאשר היחסים שבינו לבין התובע- האדם שאליו הופנה הפרסום, הטילו עליו חובה מוסרית או חברתית לפרסם את הפרסום בהיותו נציג האגודה וחבר בוועד ההנהלה של האגודה השיתופית. לעמדתו, הקיבוץ הוקם בשנת 1948 על ידי חברי השומר הצעיר וניצולי שואה אשר הגיעו והשתכנו במדינה חדשה וראו לנגד עיניהם, לאור חוויתם האישית ממעשי שנאת האחר והאנטישמיות, לבנות חברה חדשה ונאורה אשר מקבלת את האחר ומקדמת עקרונות של סובלנות ואהבת אדם תוך שמירה על כבודו וקבלתו [של האחר]. הנתבע, לעמדתו, כתב את הפרסומים מתוקף היותו נציג ציבור בקיבוץ וביודעו כי ישראל כמדינה דמוקרטית מאפשרת לו לממש את זכותו לחופש הביטוי והבעת דעה – שהנה זכות יסוד.

הנתבע טען כי ברר את מילותיו וכתב את דעתו לגבי אופיים של הפעולות שביצע התובע לעמדתו, וציין כי הפעולה הנה בעלת אופי גזעני כאשר הפרסום נועד להבהיר כי הקיבוץ וחבריו "[יגיבו] בקול רם וצלול ובחריפות הנדרשת לכל גילוי גזענות ולכל מעשה שימיט עלינו חרפה".

על מנת שנתבע יוכל ליהנות מההגנה שבסעיף 15(2) לחוק עליו להוכיח שני תאנים מצטברים: כאמור- כי עשה את הפרסום בתום לב, וכי בנסיבות שבהם היחסים בינו לבין האדם אליו הופנה הפרסום "הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית" לעשות את הפרסום. בד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ , פ"ד לב(3) 337, 349 - 350 (1978)( להלן: "פס"ד חברת החשמל"), קבע בית המשפט כי היחסים בין עיתון לבין ציבור קוראיו איננו מטיל "חובה" לפרסם דברים בעניין ציבורי. בית המשפט היה נכון להכיר בקיומה של "חובה" לפרסם דבר מה לציבור על פי הוראות הסעיף רק במקרים בהם נשקפת סכנה לחיי אדם, בריאותו או רכושו.

בפרשת אילנה דיין אליה הפניתי לעיל, קבע כב' השופט פוגלמן כי יש להרחיב את פרשנות סעיף 15(2) כך שתינתן פרשנות מרחיבה המאפשרת הגנה על פרסום בעניינים בעלי חשיבות חברתית משמעותית. בית המשפט קבע כי יש לאזן את הפרשנות המרחיבה באמצעות הצבת חסמים שימנעו את ניצולה לרעה ויחייבו נקיטה בזהירות רבה ביישום ההגנה תוך בחינה מעמיקה אם הביטויים הפוגעניים הנם נחוצים לשם השגת תכלית הפרסום. בין יתר המבחנים, על בית המשפט לבחון אם פעל המפרסם בשקידה לבירור עובדות המקרה עובר לפרסום, אם המפרסם האמין בעת הפרסום כי המצג העובדתי שבפרסום משקף את האמת כהווייתה, ואת תוכן הפרסום עצמו (סבירות, מידתיות והוגנות) - טון הפרסום וסגנונו וכאמור נחיצות החלק הפוגעני להשגת תכלית הפרסום. על בית המשפט לבחון כל מקרה ומקרה לגופו וליתן את דעתו לחומרת הפרסום, מידת הפוגענות העולה ממנו ביחס לשמו הטוב של אדם, אל מול האובייקטיבית של הפרסום ועצמת האינטרס הציבורי שאותו הוא נועד לשרת.

ומן הכלל אל הפרט - לאחר שעיינתי בתצהירים ובמסמכים אשר הוגשו לפניי ולאחר ששמעתי את העדויות עליהם הרחבתי לעיל, ובהתחשב בעובדה כי התובע והנתבע לא הכירו אחד את השני לפני מועד האירוע, שוכנעתי כי הפרסומים של הנתבע נעשו בתום לב וכי מטרתם הייתה להעלות לדיון הציבורי בקיבוץ את הסוגיות אשר עלו בעקבות האירוע אשר זכה לשיח רחב, בין היתר, בעקבות ההודעה שפרסם התובע.

תפקידו של הנתבע כחבר קיבוץ, וכחבר בהנהלת הקיבוץ מקימה לגרסתו חובה עליו לפעול לפרסום תגובה לדבריו של התובע, באופן שבו זו נערכה, שכן התנהלות התובע פגעה בערכים אשר לעמדתו של הנתבע, משקפים את ערכי חברי הקיבוץ שאותם הוא מייצג. אציין כי מן העדויות הרבות אשר נשמעו לפניי אני למדה כי הנתבע הנו חבר קיבוץ ותיק, והוא חבר בהנהלה ודעתו משפיעה הן במישור "הפוליטי" והן במישור החברתי בקיבוץ. יחד עם זאת, אין באמור בכדי להקים חובה "חוקית, מוסרית, וחברתית" לפרסם את עמדתו כפי שעשה בנוגע להתנהגות זו או אחרת של התובע. בהתאם דין טענת הנתבע להגנה מכוח סעיף 15(2) לפיה חלה עליו חובה מוסרית וחברתית לערוך את הפרסום - להידחות.

באשר לטענת הנתבע כי הוא זכאי להגנה מכוח סעיף 15(3) לחוק אציין כי לשון הסעיף מחייבת כי "הפרסום נעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר".

במסגרת חקירתו של הנתבע לפניי טען כי פרסם את מכתב ההתנצלות – הפרסום הראשון- כתגובה על פרסום קודם שפרסם התובע ובמהלכו העלה את פרטי האירוע בצורה אשר לעמדת הנתבע איננה משקפת את האירועים כהווייתם. הנתבע, אשר "רתח" בעקבות האירוע שלמיטב הבנתו, גרם לאיש מוכר לו המועסק בקיבוץ כ- 30 שנים, המבצע עבודתו נאמנה, עלבון ובושה שהביאה אותו לדמעות, הגיב בדרך של משלוח מכתב התנצלות אשר מטרתו הייתה להתנצל בפני אותם עובדים , חביב וזידאן, לגנות את האירוע "הגזעני" - בעיני הנתבע. משכך, מטרת הפרסום הייתה להגן על כבודם של זידאן וחביב אשר נעלבו בשל התנהלות התובע, ו להגן על עניין אישי של הנתבע ושל חבריו בקיבוץ אשר ביקשו לבכר את "ערכי הסלחנות והשוויוניות", האחדות והאחווה של קיבוץ סער.

במקרה דנן, על מנת שתקום לנתבע הגנה על פי הוראות הסעיף עליו להוכיח כי פעל בתום לב וכי הפרסום נעשה לשם הגנה על אחד משלושת האינטרסים המצוינים בו. לעמדת הנתבע, הפרסום נעשה לשם הגנה על האינטרסים אליהם הפנה הנתבע, והוא נועד לאנשים מסוימים שזהותם מתחייבת מהוראת הסעיף -אותה קבוצה בעלת עניין אליה העביר התובע את הפרסום שלו מלכתחילה.

לאחר בחינת המקרה שלפניי, לרבות תוכן הדברים, הרקע שלהם וקבוצת האנשים אליה הופנה הפרסום, אני מקבלת את עמדת הנתבע לפיה פעל בתום לב במטרה להגן על אינטרס אישי כשר הכולל הגנה על כבודם של חביב וזידאן המוכרים לו אישית והגנה על ערכי השיוויון בקיבוץ כאשר ראה את עצמו כשותף עם חברי הקיבוץ והמעורבים באירוע וכאחראי עמם על שימור הערכים אשר על בסיסם נטען כי הקיבוץ הוקם. בהתאם אני קובעת כי עומדת לנתבע הגנה מכוח סעיף 15 (3) לחוק. ומשקבעתי זאת, דין התביעה להידחות.

באשר לטענת הנתבע כי הוא זכאי להגנה לפי סעיף 15(4) לחוק אציין כי הקביעה האם פרסום מהווה הבעת דעה אינה קלה להכרעה, שכן פעמים רבות כוללת הבעת הדעה יסוד עובדתי אליו מתווסף יסוד נוסף של הבעת דעה, אודות העובדות, כאשר הפרסום נמצא על קו התפר בין שני אלה (ראו: ע"א 90/49 בנטוב נ' קוטיק, פ"ד ה(1) 593, 606 (1951)).

סיווגו של הפרסום כהבעת דעה או כאמירת עובדה ייעשה "על פי השכל הישר וכללי ההיגיון" (ראו: ע"א 259/89 הוצאת מודיעין נ' ספירו, פ"ד מו (3) 48, בעמ' 55). בית המשפט נדרש לעיין בפרסום כמקשה אחת ולבחון את מכלול הדברים העולים במסגרתו ולקבוע מה היה "הרושם הכללי שיוצר מירקם הכתבה בעיני "הקורא הסביר" או "האדם הרגיל" (ראו: ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד מט(2) 857, 843 (1993) (להלן: "פס"ד קראוס").

כאמור – על מנת לקבוע אם מדובר בהבעת דעה, יש לבחון את הפרסום לעומק, ולבחון את המילים בהן בחר המפרסם להשתמש, סדר הבאת הדברים ואופן הבאתם, מבנה הפרסום, ונוסחו ( ראו: פרשת קראוס, עמ' 853 - 854).

הדרישה הבסיסית הנה כי על מנת שההגנה בסעיף 15(4) לחוק תעמוד למפרסם, הפרסום יובן כהבעת דעה (ראו ספרו של שנהר בעמ' 308). על הטוען להגנת הבעת עמדה, להבחין בין היסוד העובדתי בדבריו לבין היסוד של הבעת הדעה (ע"א 34/71 פרידמן נ' חן, פ"ד כו(1) 524, 528 - 529 (1972); ד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ, פ"ד לב(3) 337, 349 - 350 (1978)( אליו הפניתי לעיל כ- "פס"ד חברת החשמל") ; ע"א 4/85 צור נ' הוכברג, פ"ד מב (3) 251, 257 (1988)].

על דרישת ההפרדה בין עובדה לדעה, נוספת הדרישה כי ככל שהבעת הדעה כוללת התייחסות גם לעובדות, אלה תהיינה נכונות ( ד"נ 9/77 הנ"ל, בעמ' 349). הגיונה של דרישה זו הוא כי כאשר יודע מקבל הפרסום כי המפרסם מביע דעה, יחסו לתוכן ההודעה זהיר יותר, והוא מודע לכך שניתן לחלוק על הדברים, ולתהות אחר תוקפם ונכונותם בניגוד למצב שבו מוצגת בפני מקבל הפרסום עובדה, שאז נטייתו לקבל את הדברים כפשוטם היא יותר גבוהה והוא עשוי לגבש עמדה או דעה על סמך הנתונים אשר הוצגו לפניו( ראו: פסק דין בעניי בן גביר הנ"ל).

הגנת הבעת הדעה מותנית בכך כי הפרסום אינו מכיל ערבוביה של דעות ועובדות ועל המפרסם להביא לידיעת הקורא את התשתית העובדתית עליה הוא מסתמך (ראו את שנהר עמ' 315). הדרישה לפירוט העובדות איננה מחייבת פירוט מדויק ודי בפרסום העובדות אשר הובילו את המפרסם לגיבוש דעתו (שם). באשר ליחס שבין הבעת דעה לבין העובדות שאליהן מפנה הפרסום נקבע לא אחת כי ההגנה תחול רק כאשר הדעה המובעת היא כזו שניתן היה להסיק באופן סביר מהעובדות האמתיות שעליהן היא מסתמכת. (ראו: ע"א 831-86 מאור נ' מיכאלי ואח' פ"ד מד(1) 762, 775-774 (להלן: "פרשת מאור").

כאמור, העובדות בנסיבות אלה חייבות להיות נכונות, בניגוד למסקנה מהן שיכולה להיות שגויה. על האמור נוסיף כי על המפרסם להוכיח כי הוא תם לב וכי עשה את הפרסום ממניעים טהורים, כי לא הייתה כוונת זדון וכי נקט באמצעים סבירים כדי לבדוק את אמיתות הדעה שהביע (ראו: ספרו של המלומד שנהר עמ' 320).

במקרה דנן אין מחלוקת בין הצדדים כי התובע פנה לשני עובדים, ממוצא ערבי, אשר שהו בשטח הגן וביקש כי יצאו משטח הגן. כל אחד מבין הצדדים מפרש את האירוע לפי ראות עיניו – התובע, על פי הפרסום שעשה באותו יום – כבקשה לגיטימית משני זרים, לא מוכרים, לצאת משטח הגן שאליו נכנסו ללא הרשאה. הנתבע לעומתו, לאחר שבירר לגרסתו את העניין מול גורמים בקיבוץ, ומול אחד העובדים, סבר כי בקשת התובע כי שני העובדים המוכרים לחברי הקיבוץ, ייצאו משטח הגן, כאשר שהו בקרבת המקום לצורך ביצוע עבודות ליד הגן, הנה אקט "גזעני" מאחר שבבסיס הדרישה ליציאתם עמד מוצאם.

הנתבע טען כי התובע פרסם בהודעה ששלח ב"קהילה – נט" כי מטרת הקמת "סיירת הורים" נועדה מלכתחילה, כדי לשמר את הביטחון בגנים, לאור הרגישות הביטחונית, ולאור העובדה כי נמצאים בקיבוץ עובדים בני מיעוטים העובדים במקום. מתוך הפרסום של התובע, טען הנתבע, אנו למדים כי "סיור ההורים" נועד להבטיח כי לא נשקפת סכנה ביטחונית לתושבי המקום בשל הימצאותם של אותם בני מיעוטים בשטח הקיבוץ. כך נאמר בפרסום התובע: " בשל המצב הביטחוני הקשה, ומכיוון שבסער מתבצעות עבודות פיתוח רבות על ידי בני מיעוטים (בעיקר על יד גן עופרים) הוחלט על ידי מספר הורים לקיים סיורים שותפים בשטחי הגנים במהלך שעות הפעילות שלהם".

בסיום תיאור המקרה, התובע ציין כי בדיעבד התברר כי המדובר בחביב, עובד המוכר בקיבוץ ו כי "התברר לי שהוא נעלב מפנייתי אליו, ועל כך אני מצר."

התובע ביקש להבהיר אודות האירוע והסוגיה וציין כי פעל כפי שפעל מתוך אחריות ודאגה: " ... חשוב לציין שפנייתי אליהם הייתה ברוח טובה, מתוך אחריות ודאגה אמיתית לילדים. לנגד עיני עמדה המחשבה שאנשים זרים אינם אמורים להסתובב בחצר הגן. כמובן שאי אפשר להתעלם גם מהתקופה הביטחונית המעורערת אשר הוסיפה לערנותי ודריכותי. בנוסף, בשיחה שערכו אמהות מהגן עם ענבל רכזת החינוך, נאמר גם להן שאותם אנשים לא עבדו באותה עת בגן. לכן לא היה להם צורך להיות שם."

בתגובה, לגרסת הנתבע, הוא פרסם את הפרסום הראשון אשר נוסח כמכתב התנצלות לחביב וזיידאן, וכתגובה לדברי התובע אשר העלה את הסוגיה לדיון פומבי ו- "תירץ את מעשיו". הנתבע טען כי בירר מול גורמים בקיבוץ אודות התרחשות האירוע ותחושת העלבון אשר ספגו חביב וזידאן. בגרסתו כי ערך את הבירור תמכה הגב' איברם ובגרסתו לעניין אופן התרחשות האירוע תמכה עדותו של מר חביב . כאן אציין במאמר מוסגר כי גרסותיהם של גב' אבירם ומר חביב היו עקביות, ומהימנות ואני נותנת בהן אימון מלא שכן שניהם תיארו את ההתרחשויות בצורה פשוטה ולא מתלהמת על אף המעורבות האישית שלהם באירוע.

הנתבע, בהיותו בעל תפקיד בקיבוץ ואחד הוותיקים בו, ראה לנכון לפעול לפרסום כפי שעשה והעלה את הנושא למודעות הציבורית של חברי הקיבוץ והרחבה ובכך ביקש לוודא כי הערכים לסלחנות ולהוקעת הגזענות יקבלו ביטוי. בהתאם, לגרסתו המדובר בעניין ציבורי לגביו חלות הוראות סעיף 15(4) לחוק.

לאחר שבחנתי את מכלול הטיעונים של הצדדים אני סבורה כי גם טענת הנתבע כי הפרסום מהווה הבעת דעה דינה להתקבל; ובהתאם דין התביעה להידחות גם מנימוק זה.

בבחינת המקרה על פי רוח הפסיקה עליה הרחבתי לעיל, הפרסומים של הנתבע מנוסחים בדרך של הבעת דעה על האירוע והסקת מסקנות אודותיו. מדובר בפרסום ארוך, אשר התייחס בצורה רחבה לפגיעה בערכי הקיבוץ מנקודת המבט של הנתבע תוך שטען כי הסיק מסקנותיו וביקש להבטיח שמירה על ערכי הקיבוץ והחברה הדמוקרטית בכלל והוקעת הגזענות תוך גינוי האירוע וכינוי האירוע כגזעני. הנתבע סבר, לפי הפרשנות אותה למד מדברי התובע, כי התובע פעל נגד חביב וזיידאן בצורה בה פעל בשל מוצאם. הפרסום השני התייחס לתגובות אשר ליוו את האירוע והוא פורסם בתגובה להתנהלות גורמים שונים בקהילה ופניות שקיבל הנתבע, חלקן תומכות בעמדתו וחלקן לאו, תוך שהוא מציין כי התגובות החיוביות אותן קיבל היו באופן פרטי. בסוף הפרסום אף הציע הנתבע למעוניינים לחקור את אופן העברת התגובות הקולקטיביות.

דומני כי אין מחלוקת על כך כי האמרות בהן בחר הנתבע להשתמש אינן אמרות עדינות, וזאת בלשון המעטה, כפי שהוא בעצמו ציין במסגרת חקירתו. חרף האמור אציין כי באיזון הראוי הנדרש במדינה דמוקרטית, בין זכות האדם לשמו הטוב לבין חופש הביטוי, התבטאויות מעוררות כעס אף הן אין בהן בכדי לחסום אדם מהבעת דעתו – ככל שהיא מותרת במקרה דנן על פי הוראות הדין.

בעניין זה אפנה לדברי בית המשפט העליון בפרשת בן גביר אשר יפים הם לענייניו –

"... המדינה הדמוקרטית מקנה לאזרחיה ולתושביה כלים חוקיים מגוונים להגשמת מטרותיהם הפוליטיות, החברתיות והציבוריות. הקלפי הוא כלי מרכזי אך אין הוא כלי שוטף. הביטוי החופשי הוא אחד הכלים החשובים להגשמת השותפות הדמוקרטית. מכאן החירות העומדת לכל אדם במדינה הדמוקרטית להביע באורח חופשי את התרעומת שבליבו. מכאן החירות העומדות לו לאדם להביע את דעתו בעניינים שעל סדר היום, אפילו יהיו אלה דעות קיצוניות ומכעיסות, ואפילו ינוסחו בלשון צורמת ומקוממת. איש איש ולשונו, איש איש ואופיו, איש איש והרקע התרבותי בו צמח. חירות זו, ולצידה זכויות פוליטיות ואזרחיות אחרות, הן התחליף הטוב ביותר לנקיטה בצעדים אלימים ובלתי-דמוקרטיים, ששיטתנו שוללת מכל-וכל. הביטוי הוא שסתום רב-עוצמה העוצר בעד האלימות הפיזית מלהתפרץ. מטעם זה, אף מגשים חופש הביטוי את האינטרס בשמירה על יציבות החברה והמשטר" (עניין בן גביר, בפס' 17 ; בג"ץ 806/88 Universal City Studios, Inc. נ' המועצה לביקורת סרטים ומחזות, פ"ד מג(2) 22, 33 (1989)).

(ההדגשה אינה במקור- א.ז.)

הנתבע התנצל בסיום חקירתו ככל שהדבר הווה פגיעה תוך שחזר והבהיר כי אינו חוזר בו מהפרסום שמטרתו הייתה להוקיע את תופעת הגזענות אשר עלתה מהאירוע לפי תפיסתו ופרשנותו, ופגעה פגיעה קשה בערכים אשר סבר כי הם משקפים את ערכי הקיבוץ ומרבית חבריו וזאת חרף לשונו של הפרסום .

משקבעתי כי עומדות לנתבע ההגנות שבסעיפים 15(3) ו- 15(4) לחוק, אבקש לציין כי כבר נפסק כי: "אין לבית המשפט הכלים במסגרת סדרי הדין וההליך וגם אין זה תפקידו מבחינה מוסדית להיות בורר במחלוקות על אמונות ודעות. אמיתות היסטוריות, אמונות ודעות צריכות להתלבן בשיח הציבורי, לבית המשפט אין שום יתרון בנושא זה על כל הדיוט ודעתו של בית המשפט אינה טובה בעניין זה מדעתם של כל אזרחית ואזרח. על כן, הואיל והבעת דעה בעניין זה אינה חיונית לתוצאת הפסק, לא ראינו להיזקק לשאלת האמת שבפרסום" )ע"א 323/98 שרון נ' בנזימן, פ"ד נו(3) 245, 257-258; .

ברוח דברים אלה, ומשקבעתי כי עומדת לנתבע הגנה על פי הוראות סעיפים 15(3) ו- 15(4) לחוק, אינני רואה מקום לדון בהגנות הנוספות אליהם הפנה בכתב ההגנה ובסיכומיו ובכלל זה טענת האמת שבפרסום .

לסיכום

הוכח לפניי כי עומדת לנתבע ההגנה של תום הלב לפי סעיף 16(א) לחוק, וכי הוא הוכיח כי נתמלאו החלופות שנקבעו בסעיפים 15(3) ו- 15(4) לחוק.

התביעה נדחית.

לאחר שבחנתי את מהות ההליך שהתנהל לפניי ואת מערכת היחסים בין הצדדים, את האירוע והשלכותיו על הלך הרוח בקיבוץ כפי שתואר לפניי בעדויות מטעם הצדדים – איני רואה מקום להטיל צו להוצאות.

זכות ערעור במועדים הקבועים בדין.

המזכירות תשלח העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ז' שבט תשע"ח, 23 ינואר 2018, בהעדר הצדדים.

חתימה